:: wikimiki.org ::
| רוברט בורק |
רוברט בורקרוברט ארון בורק - (נולד ב-1 במרץ 1927) משפטן אמריקני. ידוע בהשקפותיו השמרניות הרדיקליות. ב-1987 מינה אותו הנשיא רונלד רייגן לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. סירוב הסנאט לאשר את המינוי בתום מאבק מר ונוקב, הפך את המילה "Bork" למטבע לשון, שפירושו לסכל מינויו של שופט עליון.
קריירה משפטית
בורק רכש השכלה משפטית באוניברסיטת שיקאגו. אחרי שירות במארינס פנה לפרקטיקה פרטית. מ-1962 ועד 1975 היה פרופסור למשפט באוניברסיטת ייל. באותה תקופה נודע בהתנגדותו לאופן שבו יושמו חוקים להגבלים עסקיים, שלדעתו היה מוגזם ופגע בצרכנים.
מ-1972 עד 1977 שירת כפרקליט הממשל לבית המשפט העליון. מ-1973 עד 1974 שירת כתובע הכללי של ארצות הברית בפועל.
לבורק היה תפקיד ב"טבח מוצאי שבת", רצף הפיטורים הסדרתי שערך ריצ'רד ניקסון לפרקליטיו אחר שסירבו לשלח מתפקידו את ארצ'יבלד קוקס, התובע המיוחד בפרשת ווטרגייט. אחר סבב הפיטורים הגיע תורו של בורק לעמוד בפני ההוראה, והוא בחר לציית לה ולא להתפטר.
ב-1982 מינה רונלד רייגן את בורק לשופט בבית המשפט לערעורים בוושינגטון הבירה.
השקפה משפטית
בורק גיבש לעצמו מוניטין של שמרן קיצוני, המפרש את החוקה בצמצום, אך ורק על פי האופן המקורי שבו הובנה בעת חקיקתה. אקטיביזם שיפוטי, דהיינו תפיסה מרחיבה שלה, על פי בורק, אינה אלא בזיון שלטון החוק וכפיית דעותיו של השופט על הציבור. בורק טען בין השאר שחופש הביטוי המובטח בתיקון הראשון לחוקה מתייחס אך ורק לביטוי פוליטי ולא אומנותי או אחר, סבר שאין כל זכות משתמעת לפרטיות בחוקה, אפילו לא זכות לזוג נשוי להשתמש באמצעי מניעה, בוודאי שלא זכות להפלות, סבר שאפליה מתקנת אסורה. הוא הצטייר כמי שתומך ללא סייג בתאגידים הגדולים.
המינוי לבית המשפט העליון
ב-1987 מינה רייגן את בורק לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. בתוך פחות משעה מרגע היוודע המינוי נשא הסנטור טד קנדי את נאומו המפורסם: "אמריקה של רוברט בורק", שפתח את המסע למנוע את אישור המינוי בסנאט.
"אמריקה של רוברט בורק", הכריז קנדי, "היא ארץ שבה נשים ייאלצו לערוך הפלות בחצר האחורית, שחורים יישבו בדלפקי מסעדות מופרדים, משטרה חסרת מעצורים תפרוץ דלתות אזרחים בפשיטות ליליות, ילדים לא יילמדו על אבולוציה". הקבוצות שהתנגדו לבורק השתמשו אפילו בפרסומות טלוויזיה כדי לגייס דעת קהל. אפילו דלפה רשימת הסרטים ששאל מספריית הוידאו עליה היה מנוי (אם כי אלו התבררו כלא שערורייתיים כלל וכלל).
בניגוד למועמדים אחרים המשתדלים להותיר את השקפותיהם בעלטה במהלך שימועי הסנאט, לבורק שנחשב לשמרן קיצוני לא הייתה ברירה אלא לתאר בהרחבה התמתנות בהשקפותיו. הדבר לא הועיל לו. הסנאט דחה את מינויו ברוב 42-58. מינוי נוסף של רייגן נכשל אחר שהתברר שהמועמד לשופט עליון נהג לעשן מריחואנה. בסופו של דבר מונה אנתוני קנדי המתון. לבורק הייתה השפעה על הפלג השמרני ביותר של בית המשפט, השופטים אנטונין סקאליאה, קלרנס תומס וויליאם רנקוויסט.
אחרי המינוי
אחר שלא הצליח להפוך לאחד מהשופטים העליונים ביכר בורק לפרוש מבית המשפט לערעורים והצטרף למכון היוזמה האמריקני, גוף חשיבה שמרני. הוא שב לאקדמיה והוציא שלל ספרים ומאמרים בהם פרש את השקפותיו. בספרו "צעידה לקראת עמורה" התקיף בחריפות את תנועת שוויון הזכויות, עליית הפמיניזם, המהפכה המתירנית בשנות השישים והתנועה ההומוסקסואלית. על פי השקפתו, הערכים הליברליים שהשתלטו על ארצות הברית חותרים תחת ערכיה של תרבות המערב. ההחלטה הליברלית האקטיביסטית היחידה שבה הביע תמיכה הייתה פסק דין בראון נגד מועצת החינוך.
כדי למנוע מבית המשפט לכפות את השקפותיו על הציבור הציע בורק תיקון חוקתי שיאפשר לקונגרס לבטל את החלטותיו. בשנת 2003 המיר בורק את דתו לקתוליות.
על בית המשפט העליון של ישראל
בורק לא צמצם את התעניינותיו למשפט האמריקני בלבד. אחת מהתקפותיו החריפות ביותר הופנתה כלפי בית המשפט העליון של ישראל ונשיאו, אהרון ברק, שאותם הוא מציג כמופת וכסמל ל"השחתה המשפטית הבינלאומית"
כותב בורק:
:"דמיין, אם יש ביכולתך, בית משפט עליון שקנה לעצמו את היכולת לבחור את חבריו, הוציא כוח מידי היועץ המשפטי והזרוע המבצעת, ביטל חקיקה ופעולות ממשלה כאשר לא הסכים עם המדיניות, שינה את משמעותו של דבר חקיקה, אסר על פעולות ממשלתיות בזמן אחד וציווה עליהן בזמן אחר, תבע לעצמו זכות לבטל אמצעים שננקטו לביטחון לאומי ומימש אותה. דמיין בית משפט עליון שיצר משפט חוקתי בהיעדרה של חוקה ממשית... בית המשפט העליון של ישראל עשה את כל אלו"
ולסיכום:
:"ישראל הציבה רף של אימפריאליזם שיפוטי שייתכן שלא ניתן לחצותו, ובשום מקום, יש לקוות מכל הלב, לא ישתוו לו. האירוניה העצובה היא שבית המשפט העליון פועל תחת חוק יסוד שמגדיר את ערכיה של ישראל כיהודית ודמוקרטית, ובהדרגה מעצב ישראל שאינה יהודית ואף לא דמוקרטית"
בורק, רוברט
1 במרץ
ה־1 במרץ הוא היום ה־60 בשנה (61 בשנה מעוברת), בשבוע ה־9 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 305 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
- 1803 - אוהיו מתקבלת כהמדינה ה-17 של ארצות הברית.
- 1815 - נפוליון חוזר לצרפת מגלותו באי אלבה.
- 1867 - נברסקה נעשית המדינה ה-37 של ארצות הברית.
- 1872 - פארק ילוסטון מוכרז כפארק הלאומי הראשון בעולם.
- 1917 - ממשלת ארצות הברית מוסרת את מברק צימרמן לפרסום בעיתונות.
- 1920 - נפילת תל חי.
- 1921 - מוקמת המפלגה המהפכנית העממית של מונגוליה.
- 1932 - הנרי פו-יי מוכרז כקיסר.
- 1941 - בולגריה מצטרפת למדינות הציר.
- 1941 - הימלר מורה להקים את מחנה בירקנאו
- 1942 - תחילת הקמתו של מחנה ההשמדה סוביבור.
- 1945 - אנה פרנק נהרגה במחנה ברגן בלזן (לא ידוע היום המדויק בחודש).
- 1961 - ברה"מ שולחת גשושית לכוכב הלכת נוגה (ונוס) במסגרת משימת ונרה 3
- 1961 - ג'ון פ. קנדי, נשיא ארצות הברית, מייסד את חיל השלום.
- 1966 - מפלגת הבעת עולה לשלטון בסוריה.
- 1983 - האיים הבליאריים זוכים באוטונומיה
- 1999 - ארבע פצצות מתפוצצות בלוסקה.
- 2003 - השירות החשאי של ארה"ב מועבר ממשרד האוצר למשרד החדש לבטחון פנים
- 2004 - המע"מ בישראל נקבע ל-17% (מ-18%).
נולדו
- 1810 - פרדריק שופן, מלחין פולני (נפטר 1849).
- 1858 - גאורג זימל, סוציולוג, בן הדור הראשון של הסוציולוגים הגרמניים.
- 1922 - יצחק רבין, ראש הממשלה החמישי של ישראל (נרצח 1995).
- 1929 - גאורגי מרקוב, מתנגד שלטון בולגרי (נפטר 1978)
נפטרו
- 1792 - לאופולד השני
- 1870 - פרנסיסקו סולנו לופז, שליט פרגוואי (נולד 1827).
- 1920 - יוסף טרומפלדור (נולד 1880).
- 1938 - גבריאל ד'אנונציו, משורר איטלקי, מחזאי, וגיבור מלחמה, אשר היה בעל תפקיד שנוי במחלוקת בפוליטיקה האיטלקית כמבשרה של התנועה הפשיסטית.
- 1972 - משה סנה, ראש המטה הארצי של ההגנה, חבר כנסת, מנהיג ופובליציסט (נולד 1909).
חגים ואירועים החלים ביום זה
- יום תל חי לזכר גבורת המגינים שנפלו בעת ההגנה על תל חי.
----
- 28 בפברואר - (29 בפברואר) - 2 במרץ
- מרץ
- לוח אירועים שנתי
ja:3月1日
ko:3월 1일
ms:1 Mac
simple:March 1
th:1 มีนาคม
1927
אירועים
- 1 באפריל - נוסדה תנועת הקיבוץ הארצי.
- 7 באפריל - שידור הטלוויזיה הראשון לטווח רחוק, בין וושינגטון לניו יורק
- 21 במאי - צ'ארלס לינדברג מסיים טיסת סולו ללא הפסקה מעבר לאוקיינוס האטלנטי.
- 22 במאי - רעידת אדמה בעוצמה של 8.3 בסולם ריכטר גורמת לכ-200,000 הרוגים בסין
- 11 ביולי - מתרחשת רעידת אדמה שמרכזה באזור יריחו בעוצמה של 6.2 בסולם ריכטר. 300 הרוגים.
- 6 באוקטובר - מתחילה הקרנתו של "זמר הג'אז", סרט הקולנוע המדבר הראשון.
- 12 בנובמבר - לאון טרוצקי מסולק מהמפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ובכך נותר בידי יוסף סטלין שלטון בלתי-מעורער על ברית המועצות.
נולדו
- 30 בינואר - אולוף פלמה מדינאי שוודי (נפטר 1981).
- 2 בפברואר - סטן גץ (Stan Getz), מוזיקאי
- 9 במרץ - אריק לביא, זמר ישראלי (נפטר 2004).
- 16 במרץ - דניאל פטריק מוינהן, סנטור ושגריר ארצות הברית לאו"ם (נפטר 2003)
- 2 באפריל - פרנץ פושקש, שחקן כדורגל הונגרי
- 2 במאי - עמוס קינן, סופר ועיתונאי ישראלי
- 5 במאי - פומיפון אדוניאדט מלך תאילנד
- 25 במאי - רוברט לדלום, סופר (נפטר 2001).
- 23 ביוני - בוב פוסי, כוריאוגרף (נפטר 1987).
- 4 ביולי - ג'ינה לולובריג'ידה, שחקנית.
- 10 בספטמבר - אימה סומאק, זמרת פרואנית (התאריך אינו ודאי)
- 16 באוקטובר - גינטר גראס, סופר גרמני.
- 5 בדצמבר - פומיפון אדוניאדט, מלך תאילנד מ-1946
נפטרו
- 2 בינואר - אשר צבי גינצברג (אחד העם), סופר ומנהיג ציוני
- 9 בינואר - יוסטון סטיוארט צ'מברליין, סופר בריטי אנטישמי (נולד 1855)
- 18 במרץ - פיליפ ויקסטיד כלכלן אנגלי (נולד 1844)
- 14 ביוני - ג'רום ק. ג'רום, סופר.
- 14 בספטמבר - איזדורה דנקן, רקדנית אמריקאית (נולדה 1878)
ראו גם
- 1927 בקולנוע
- 1927 בספרות
- 1927 במוזיקה
- 1927 בפוליטיקה
- 1927 במדע
- 1927 בספורט
----
- המאה ה-19 - המאה ה-20 - המאה ה-21
- 1922 1923 1924 1925 1926 - 1927 - 1928 1929 1930 1931 1932
קטגוריה:שנים
nb:1927
ארצות הברית
ארצות הברית של אמריקה (ארה"ב) (United States of America) היא פדרציה של 50 מדינות, אשר 48 מהן יוצרות שטח יבשתי רציף המשתרע על פני 7,827,000 קמ"ר.
שתי מדינות נוספות - אלסקה והוואי - אינן רציפות ליבשת. אלסקה (Alaska) היא חצי אי ענק (1,518,000 קמ"ר) בצפון-מערב קנדה, על חופי אוקיינוס הקרח הצפוני (במקום בו מפריד מצר ברינג בין אמריקה הצפונית לבין רוסיה שביבשת אסיה). הוואי (Hawaii) היא קבוצת איים (500 קמ"ר) השוכנת הרחק במרחבי האוקיינוס השקט (Pacific Ocean), מערבה מן היבשת.
היסטוריה
ייסוד המדינה
מקורה של ארצות הברית בשלוש עשרה מושבות בריטיות שהוקמו החל מ-1606 בחוף המזרחי של צפון אמריקה. באמצע המאה השמונה עשרה החלה תסיסה בקרב אוכלוסית המושבות על רקע הטלת מיסים על ידי השלטון הבריטי מבלי לתת ייצוג פוליטי נאות לאנשי המושבות. המצב הגיע לרתיחה בשנות ה-70 של המאה, עם טבח בוסטון (1770) ומסיבת התה של בוסטון (1773). המושבות התארגנו במסגרת הקונגרס הקונטיננטלי (החל מ-1774), וב-1775 הקימו את הצבא הקונטיננטלי העמידו בראשותו את ג'ורג' וושינגטון, ופתחו במלחמת העצמאות האמריקנית. באמצע המלחמה, ב-4 ביולי 1776, נחתמה בפילדלפיה הכרזת העצמאות של ארצות הברית. המלחמה נשמשכה גם אחרי הכרזת העצמאות, הוכרעה עם נצחון האמריקנים והצרפתים בקרב יורקטאון ב-1781, והסתיימה זמן קצר אחר כך. הבריטים הכירו בעצמאות המדינה הצעירה בחוזה פריז ב-1783.
בתחילה היתה ארצות הברית קונפדרציה רופפת של שלוש עשרה המדינות. אולם מבנה זה לא היה מספיק למדינה שהתאוששה מהמלחמה. ב-1787 כונסה בפילדלפיה הועידה החוקתית על מנת לגבש חוקה, תוך מחלוקת בין הפדרליסטים שרצו איחוד חזק יותר הכולל ממשלה פדרלית חזקה שיכולה לגבות מיסים, לבין מתנגדיהם שחששו מחידוש העריצות ממנה הם השתחררו זה עתה. חוקת ארצות הברית אושררה על ידי מספיק מדינות ב-1788 ונכנסה לתוקף ב-1789 לנשיא הראשון תחת החוקה החדשה נבחר ג'ורג' וושינגטון.
ההתפשטות מערבה ושאלת העבדות
ג'ורג' וושינגטון
עם תום המלחמה החלה התפשטות ארצות הברית מערבה, במה שנחשב כייעוד אלוהי. הם התחילו בתיישבות באזורים שבין הרי האפלצ'ים לנהר המיסיסיפי, שלפחות להלכה היו חלק משטח המדינה, ואורגנו כטריטוריות שעתידות להפוך למדינות. ב-1803 חתמה ארצות הברית בראשותו של תומס ג'פרסון עם צרפת של נפוליון על הסכם רכישת לואיזיאנה בה נוסף לשטח ארצות הברית אזור המערב התיכון בין המיסיסיפי להרי הרוקי, וב-1819 קנתה ארה"ב את פלורידה מספרד.
אולם ההתפשטות לא התקיימה רק בדרכי שלום. היא הביאה לעימותים נגד האינדיאנים, למלחמת 1812 נגד בריטניה, למהפכה הטקסנית (1835 - 1836) ומלחמת ארה"ב-מקסיקו (1846 - 1848).
ההתפשטות מערבה תרמה רבות גם לעימות הפנימי בשאלת העבדות. ארצות הברית היתה קרועה בין מדינות הצפון התעשיתיות בהן העבדות היתה אסורה, למדינות הדרום החקלאיות שכלכלתן התבססה על העבדות. אף אחד מהצדדים לא הצליח לכפות את עמדתו, והמאבק התמקד סביב קבלת מדינות חדשות לברית, כאשר כל אחד מהצדדים חשש שייווצר רוב מוצק נגדו. במשך המחצית השניה של המאה ה-19 נערכו מספר ניסיונות של פשרה (פשרת מיזורי מ-1820, והפשרה של 1850) שדאגו שיישמר האיזון בין מדינות העבדות והמדינות החופשיות. אבל בשנות ה-50 חלה הקצנה בשני המחנות. תומכי העבדות הצליחו לבטל את השגי הצפון עם קבלת חוק קנזס-נברסקה, ופעלו לאכיפת הסגרת עבדים שברחו צפונה. לעומתם בצפון התחזקה תנועת ההתנגדות לעבדות וקמה המפלגה הרפובליקנית.
כאשר אברהם לינקולן נבחר לנשיאות מטעמה פרשו מדינות הדרום זו אחר זו מהברית והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, וניתן האות למלחמת האזרחים העקובה מדם שהתחוללה בין 1861 ל-1865, בה ניצח לבסוף הצפון.
ממלחמת האזרחים לשפל הגדול
עם תום המלחמה וביטול העבדות (בתיקון ה-13 לחוקה) עלתה שאלת שילובן מחדש של המדינות המורדות באיחוד, במסגרת מה שכונה תקופת הרקונסטרוקציה. לינקולן היה בעד עמדה פייסנית כלפי מדינות הדרום המובסות, אולם הוא נרצח כמעט מייד אחרי סיום המלחמה על ידי מתנקש דרומי, והקונגרס בו היו מיוצגות רק המדינות שנותרו נאמנות לאיחוד ושהיה בשליטה רפובליקנית, הוביל קו נוקשה ונקמני כלפי הדרום שכלל הטלת ממשל צבאי ותנאים נוקשים על קבלת המדינות הפורשות חזרה לברית. תקופת הרקונסטרוקציה הסתימה ב-1877, עם הוצאת הצבא הפדרלי ממדינות הדרום. היחס העויין של אנשי הדרום הלבנים המובסים כלפי הצפוניים והעבדים המשוחררים (כפי שהתבטא בהקמת הקו קלוקס קלן) גרם לכך שמצב האפרו-אמריקנים לא השתנה בהרבה ממצבם בתקופת העבדות עד לאמצע המאה ה-20, והתקיימה מדיניות ההפרדה הגזעית תחת הכותרת "שווה אך נפרד".
התקופה שלאחר המלחמה היתה תקופה של צמיחה אדירה של המגזר התעשייתי בארצות הברית, ומהפכה של מעבר מחברה של חקלאים ובעלי מקצוע מומחים, לחברה מתועשת. המהפכה כללה גם מהפכה תחבורתית, של רישות המדינה במסילות ברזל, וגל הגירה עצום של כ-40 מיליון איש שהגיעו מאירופה וממזרח אסיה. הממשל עודד את התעשיינים החדשים הן בסובסידיות, והן במדיניות של מכסי מגן גבוהים.
אולם לתקופה זו, שכונתה בביקורת "העידן המוזהב" (The gilded age), היו גם צדדים שליליים רבים: בעלי ההון החדשים ("הברונים השודדים"), צברו הון עצום בתקופה קצרה. בעלי הון מעטים השתלטו על הכלכלה על ידי הקמת קרטלים. הממשל הושחת, ונוצרו פערים חברתיים עצומים.
כתגובה לכך הוקמו מספר תנועות מחאה ורפורמה: הפועלים החלו בהקמת האיגודים המקצועיים (בשנות ה-70' וה-80'), החקלאים הקימו את התנועה הפופוליסטית שהגיעה לשיאה בשנות ה-90', ואנשי המעמד הבינוני הובילו את הרפורמה הפרוגרסיבית שהשתלטה על הפוליטיקה האמריקנית בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 (מתחילת ממשל תיאודור רוזוולט ועד תום ממשלו של וודרו וילסון), והובילה תיקונים בממשל, והטלת הגבלות על הקרטלים ופיקוח על המסחר.
פוליטיקה
ארצות הברית היא דמוקרטיה נשיאותית פדרלית, שמתנהלת על פי החוקה שהתקבלה 1788.
הנשיא נבחר בבחירות כלליות, בשיטה סבוכה בה האזרחים בכל מדינה מצביעים לנציגי המדינה בחבר האלקטורים.
הקונגרס האמריקני מורכב משני בתים בו נבחרים בבחירות אישיות: בית הנבחרים בו לכל מדינה יש ייצוג פרופורציונלי לאוכלוסיתה, והסנאט בו לכל מדינה יש ייצוג של שני סנטורים.
בגלל שכל מערכות הבחירות הן אישיות ומתנהלות כמעט תמיד בסיבוב יחיד בו "המנצח לוקח את הכל", הכוח הפוליטי מצוי כמעט בלבדית בידיהן של שתי מפלגות גדולות. מאז סוף המאה ה-19 שתי מפלגות אלה הן המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקנית. המפלגה הדמוקרטית נחשבת לשמאלית יותר ("ליברלית") והרפבובליקנית לימנית ("שמרנית"). כיום המפלגה הרפבוליקנית מזוהה עם העסקים הגדולים, עם שמרנות דתית, עם התנגדות להפלות ועם ניציות בטחונית. המפלגה הדמוקרטית מזוהה עם מדיניות של יותר שיוויון כלכלי, ושיוויון למיעוטים (ובפרט לאפרו-אמריקנים), עם המאבק לזכויות אדם ואזרח, ועם פתיחות כלפי העולם והמוסדות הבינלאומיים. מבחינה גאוגרפית מרוכזים תומכי המפלגה הדמוקרטית, בצפון מזרח ארצות הברית, במערב במדינה, ובאזורים תעשייתיים בצפון מרכז המדינה, ובערים הגדולות. לעומת זאת הרפובליקנים שולטים בדרום ארצות הברית (אזור שבאופן מסורתי היה דוקא מעוז דמוקרטי), במדינות רבות במרכז המדינה, בפרברים המבוססים, ובעיירות הקטנות והאזורים החקלאיים.
כיום הן הנשיאות והן שני בתי הקונגרס נתונים בידי רוב רפובליקני.
בניגוד למקובל במדינות מרובות, שדוגלות בעיקרון הייצוג (כמו בישראל), נותנת החוקה בארה"ב סמכויות רחבות לנשיא. משטר זה מכונה בשם "משטר- נשיאות".
משנבחר הנשיא, ועד סוף תקופת כהונתו, אינו זקוק לאמון מצד רוב הקונגרס. אומנם הקונגרס רשאי להעבירו מכהונתו ע"י תהליך מיוחד של העמדה לדין על ייסוד האשמה בבגידה, קבלת שוחד או פשעים ועבירות חמורות אחרות, אך עד היום לא הועבר אף נשיא אחד של ארה"ב מכהונתו. הנשיא ה- 17, אנדרו ג'ונסון היה הכי קרוב לכך.
סמכויות הנשיא רחבות מאוד ומתפשטות על כל תחום הרשות המבצעת. בארה"ב אין ממשלה לפי המתכונת המקובלת, ז"א גוף קיבוצי של שרים, אשר מחליט ברוב קולות. ה"קבינט" של הנשיא מורכב מפקידים בלבד שהוא נמלך בהם במידה שהוא רוצה בכך, אך בסופו של דבר אין הם אלא עושי רצונו. הקבינט מורכב מהשרים\ מזכירים של יותר מ- 10 משרדי ממשלה, ובנוסף מורכב גם מחטיבות אדמיניסטרטיביות מיוחדות (דהיינו, שמטעמי ניהול וארגון).
כלכלה
זכויות אדם ואזרח
ארצות הברית היא המעצמה הכלכלית החזקה ביותר שבארצות תבל. לא זו בלבד שהיא עשירה באוצרות טבע, אלא גם רוב שטחיה פוריים, מלבד זאת – יש בשיטה של כלכלת השוק החופשית משום דחף לחתור לעשיית רווחים בקרב הרבה מנהלים בכירים ואנשי מקצוע.
השוק המקומי הגדול פועל לטובת פיתוחם של תוצרים המוניים זולים, בשל דרגת ההתפתחות הגבוהה של התעשייה, מועסקים בחקלאות 2.8% בלבד של המפרנסים. חלקם של המועסקים בתעשייה הוא כיום 32% אולם גם מספר זה הולך ויורד. כנגד זה עלה שיעור המועסקים בשירותים ל 65% ויותר.
גידולי חקלאות עיקריים: כותנה , ירקות שונים , פירות שונים , פרי הדר , דגנים , פולי סויה, תירס, חיטה.
משאבי טבע: ניקל, עופרת , אורניום , טיטניום ,אשלגן , גופרית , פלטינה, עופרת , אבץ , זהב , כסף , כרום , מגנזיט, נפט וגז טבעי.
מוצרי תעשייה עיקריים: יצור חומרי גלם, יצוא חיטה , כימיקלים, יצוא תירס , מוצרי נפט, דשנים, נייר, מלט, סוכר, מכוניות.
אתרי תיירות חשובים: בארצות הברית קיימים מפלי הניאגרה אשר צונחים על פני צרורות אבן גיר, המונחים בצורה אופקית, בין ימת אירי לימת אונטוריו.
עצי ענק גדלים בגן הלאומי סקוויה שבסיירה נבדה. לעצי הענק קוטר של 12 מטר, גובהם הוא כ-130 מטר, וימיהם – עד 4000 שנה.
רשימת המדינות
מכוניות
עיר הבירה ושינגטון (להבדיל מהמדינה ושינגטון) אינה שייכת לשום מדינה. בוושינגטון נמצא הבית הלבן, בו יושבים הנשיא, יועציו, שרי הייעוץ השונים, ובו מתקבלות החלטות שונות.
בנוסף יש כמה טריטוריות ששייכות לארצות הברית:
- פורטו ריקו
- גואם
- איי הבתולה האמריקאיים
גאוגרפיה
פני הארץ
ארצות-הברית היא השלישית בגודלה בין ארצות תבל (אחרי רוסיה, וקנדה). ביבשה היא גובלת עם קנדה בצפון ועם מכסיקו בדרום. גבול קנדה-ארה"ב, אשר נקבע באמצע המאה ה-19, נמשך בקו ישר לאורך קו הרוחב ה-49, תוך שהוא חוצה נהרות ואגמים (ארבע מן הימות הגדולות חצויות בין המדינות, ורק ימת מישיגן שייכת כולה לארה"ב), ללא התחשבות בתוואים טופוגרפיים כלשהם. אך אין גבול זה יוצר בעיות; יש זהות רבה בין שני עברי הגבול מבחינת תרבות, שפה, מסורת ורמת חיים. אורך הגבול הדרומי עם מכסיקו הוא כמחצית מזה של הגבול עם קנדה, ורובו עובר באזורים מדבריים.
ממזרח שוכנת ארה"ב לחופי האוקיינוס האטלנטי, וחוף זה ארוך פי שניים מזה של החוף המערבי שעל האוקיינוס השקט (פסיפיק). שוני זה נגרם בשל המפרצים העמוקים המצויים בחלקו העליון של החוף המזרחי, ואכן, שם נמצאים גם הגדולים בנמלי ארה"ב (בוסטון, ניו-יורק, פילדלפיה, ובלטימור). חלקו הדרומי של החוף רדוד ואינו נוח לספנות. הנמל הגדול היחידי בדרום הוא נמל ניו-אורלינס, השוכן בדלתת המיסיסיפי, החסום תדיר בסחף הנהר, ומחייב פעולות תחזוקה מתמידות ויקרות.
פני השטח של ארצות-הברית מותווים על-ידי שרשראות הרים החוצצות בין האזורים הגאוגרפיים השונים. שרשראות ההרים נמתחות מצפון לדרום במקביל לחופי היבשת: הרי האפאלאצ'ים (Appalachian Mountains) מקבילים לחוף המזרחי, ואילו הרי רוקי (Rocky) וכן הרי קאסקייד (Cascade) והרי סיירה נבאדה (Sierra Nevada) מקבילים לחוף המערבי. כתוצאה מכך נוצרו שבעה אזורי טבע עיקריים לאורכה של ארה"ב, ברצועות אורך מצפון לדרום: (1) החוף האטלנטי; (2) רכסי האפאלאצ'ים; (3) המערב התיכון; (4) הרי רוקי; (5) אגן המדבריות המערבי; (6) הרי סיירה; (7) החוף הפסיפי.
אקלים
בחוף המזרחי (Eastern Sector) - ממוצע הגשמים הוא בין 760-1270 מ"מ לשנה, והם יורדים ברוב חודשי השנה. הקיץ חם עם הרבה שמש, והטמפרטורה הממוצעת היא 27-32 מעלות צלזיוס. בדרום, במיוחד בפלורידה, חם ולח כל השנה, ובקיץ אפילו הביל.
במרכז (Midwest) - שחון, לא יותר מ-600-800 מ"מ גשם בממוצע שנתי, והגשמים מרוכזים בחודשים ינואר-יוני. בחלק הצפוני עשוי להיות קר מאוד בחורף, ובדרום חם מאוד בקיץ; עד מינוס 46 מעלות צלזיוס (בצפון דקוטה) ועד פלוס 46 מעלות בקיץ (בטקסס).
בדרום מערב (South West) - יבש וחם. פחות מ-250 מ"מ גשם לשנה. האוויר היבש נשאר צח גם בקיץ. בערבים קריר. הערפלים והגשמים באים בדרך כלל בחודשי ינואר ופברואר. טמפרטורות של מתחת לאפס קיימות רק בהרים הגבוהים.
בהרים (Mid Pacific & Rockies) - אקלים יבש, ושמש במרבית חודשי השנה. הטמפרטורות הן מ-46 מעלות בשקע קליפורניה ועד מינוס 55 בחורף ביילוסטון. בקיץ חם ביום וקר בלילה. שלגי ההרים הגבוהים יורדים בחודשים אוקטובר-מרץ, ונותרים על הקרקע עד מאי-יוני.
צפון-מערב (Pacific North-West) - זהו החלק הרטוב של ארה"ב, עד יותר מ-3,800 מ"מ גשם לשנה, מרביתם בחורף. הממוצע לעונה זו הוא 4 מעלות, אך בקיץ יבש והטמפרטורות מגיעות ל-33 מעלות. בוושינגטון ובאורגון ניתכים גשמים כמעט כל השנה.
בחוף המערבי (California) יש אקלים ים תיכוני. אולם בשל אורכה הניכר של המדינה יש הבדלים ניכרים בין הצפון לדרום. עונת הגשמים היא בחודשים נובמבר-מרץ. בערבים קריר בצפון, ובהרים יש שלגי חורף. בקיץ חם ויבש, עד סכנה של שריפות יער.
דמוגרפיה
הלבנים, צאצאיהם של המתיישבים והחלוצים הראשונים שהיגרו לארצות הברית, מהווים כ-85 אחוזים מהאוכלוסייה הכללית, אך כיום הלבנים מתערבבים עם עמים אחרים וכך נוצר ערבוב של עמים של כל מיני מדינות כמו אנגליה, צרפת, איטליה וכו'.
הקבוצה האתנית השנייה בגודלה היא קבוצת השחורים, שמונה כ-26 מיליון נפש, כמעט 12% מכלל האוכלוסייה. קבוצות נוספות הם האינדיאנים שמונים 1.3 מיליון נפש, הסינים, היפנים והפיליפינים – כ-1.4 מיליון נפש. קבוצת ההיספנו-אמריקנים מונים כ-15.6 מיליון נפש; הם רובם ככולם קתולים ודוברים בעיקר ספרדית.
הדת הגדולה ביותר בארצות הברית היא הנצרות הפרוטסטנטית, אליה משתייכים כ-20 אחוזים מהלבנים בארצות הברית. בחלוקה דתית כללית: 56% פרוטסטנטים, 28% קתולים, 2% יהודים, אחרים.
חינוך
היסוד להשכלה בארצות הברית הוא חוק לימודים המחייב 12 שנות לימוד. בצד מערכת החינוך הציבורי הניתן חינם קיימים הרבה בתי ספר פרטיים, המטפחים במכוון נטיות משותפות.
יודעי קרוא וכתוב (בקרב האוכלוסייה הבוגרת): 99%.
ראו גם
- בית המשפט העליון של ארצות הברית
- הדוד סם
- מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות
- חוקת ארצות הברית
- יהדות ארצות הברית
- נשיאי ארצות הברית
קישורים חיצוניים
- [http://www.bcpl.lib.md.us/~etowner/anthem.html המנון ארה"ב]
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אמריקה
-
ja:アメリカ合衆国
ko:미국
ms:Amerika Syarikat
simple:United States
th:สหรัฐอเมริกา
zh-min-nan:Bí-kok
1987
משתמש:Costello/בוט שנים
אירועים
- 13 בפברואר - החל בישראל משפטו של איוואן דמיאניוק
- 30 במרץ - ציורו של וינסנט ואן-גוך, "חמניות", נמכר תמורת קרוב ל־40 מיליון דולר
- 11 באפריל - חוסיין מלך ירדן ושר החוץ הישראלי שמעון פרס חותמים על "הסכם לונדון"
- 19 באפריל - הדמויות של משפחת סימפסון מופיעות לראשונה ב"מופע של טרייסי אולמן".
- 28 במאי - הטייס המערב-גרמני מתיאס רוסט עובר את מערכות ההגנה האוויריות הסובייטיות ונוחת עם מטוס קל בכיכר האדומה
- 30 במאי - גואה מקבלת מעמד של מדינה באיחוד ההודי
- 12 ביוני - ז'ן-בדל בוקסה (Jean-Bedel Bokassa), הקיסר לשעבר של הרפובליקה המרכז-אפריקאית נידון למוות על פשעים שביצע בעת 13 שנות שלטונו.
- 12 ביוני - רונלד רייגן קורא באופן פומבי למיכאל גורבצ'וב להרוס את חומת ברלין.
- 4 ביולי - בצרפת, ראש הגסטאפו המקומי לשעבר קלאוס ברבי ("הקצב מליון") מורשע בפשע נגד האנושות ונשלח למאסר עולם.
- 11 ביולי - לפי נתוני האו"ם, אוכלוסיית העולם חצתה את קו 5 המיליארד.
- 16 באוגוסט - מטוס מקדונל-דגלס MD-82 של טיסת חברת נורת'ווסטרן מספר 255 מתרסק בזמן ההמראה משדה התעופה של דטרויט. כל הנוסעים פרט לססיליה סיצ'ן בת הארבע (155 במספר) נספים. צוות המטוס שכח לסדר את מדפי המטוס.
- 30 באוגוסט - ממשלת ישראל מחליטה על סיום פרוייקט הלביא. ההצבעה עברה על חודו של קול - 12 שרים בעד, 11 נגד.
- 2 בספטמבר - במוסקבה מתחיל משפטו של מתיאס ראסט, הטייס בן ה-19 אשר הנחית את מטוס הצסנה שלו בכיכר האדומה במאי של אותה שנה.
- 19 באוקטובר - "יום שני השחור" - מדד דאו ג'ונס נופל ב-22%.
- 8 בנובמבר - באניסקילן שבצפון אירלנד מתפוצצת פצצה של ה-IRA בטכס לזכר חללי מערכות בריטניה. אחד-עשר איש נרצחים.
- 9 בנובמבר - הוקם הישוב נופית.
- 25 בנובמבר - ליל הגילשונים.
- 9 בדצמבר - פורצת האינתיפאדה הראשונה ברצועת עזה ובגדה המערבית
נולדו
- 19 באפריל - מריה שראפובה, (Maria Sharapova) שחקנית טניס רוסייה.
נפטרו
- 22 בפברואר - אנדי וורהול, צייר אמריקאי
- 3 במרץ - דני קיי, שחקן, זמר, קומיקאי אמריקאי (נולד 1913)
- 19 במרץ - לואי דה ברויי, פיזיקאי, ממייסדי תורת הקוונטים, חתן פרס נובל לפיזיקה בשנת 1929 (נולד1892)
- 11 באפריל - פרימו לוי, סופר יהודי-איטלקי (נולד 1919)
- 14 במאי - ריטה היוורת, שחקנית קולנוע (נולדה 1918)
- 22 ביוני - פרד אסטר, רקדן, שחקן.
- 11 ביולי - אבי רן, שוער כדורגל ישראלי (נולד 1963)
- 17 באוגוסט - שייקה אופיר, שחקן, פנטומימאי וקומיקאי ישראלי (נולד 1929)
- 17 באוגוסט - רודולף הס, סגנו של אדולף היטלר (נולד 1894)
- 28 באוגוסט - ג'ון יוסטון, במאי קולנוע (נולד 1906)
- 29 באוגוסט - לי מרווין, שחקן (נולד 1924)
- 11 בספטמבר - פיטר טוש, מוזיקאי וזמר מג'מייקה (נולד 1944)
- 25 בספטמבר - אבא קובנר, מנהיג פרטיזנים ומשורר עברי
- 30 בספטמבר - אלפרד בסטר, סופר מדע בדיוני אמריקאי (נולד 1913)
- 6 בנובמבר - זוהר ארגוב, זמר ישראלי
- 10 בדצמבר - יאשה חפץ, כנר (נולד 1901)
- 17 בדצמבר - אלפונס דודה, סופר צרפתי
ראו גם
- 1987 בקולנוע
- 1987 בספרות
- 1987 במוזיקה
- 1987 בפוליטיקה
- 1987 במדע
- 1987 בספורט
- 1987 בטלוויזיה
----
- המאה ה-19 - המאה ה-20 - המאה ה-21
- 1982 1983 1984 1985 1986 - 1987 - 1988 1989 1990 1991 1992
קטגוריה:שנים
als:1987
ja:1987年
ko:1987년
simple:1987
th:พ.ศ. 2530
בית המשפט העליון של ארצות הברית
בית המשפט העליון של ארצות הברית - המוסד השיפוטי העליון של מדינות ארצות הברית. סמכותו הוקנתה לו בחוקת ארצות הברית. נשיא בית המשפט כיום הוא השופט ג'ון רוברטס. בהרכב יושבים לצד הנשיא עוד שמונה שופטים. בית המשפט יושב תמיד בהרכבו המלא, כך שלמעשה כל שופט נותן פסק-דין בכל תיק.
מינוי שופטים לבית המשפט העליון
אופן מינוי השופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית נקבע בחוקה בפרק השני שלה. נקבע כי בידי הנשיא תהיה הסמכות למנות את שופטי בית המשפט העליון "בעצת הסנאט ובהסכמתו". בפרק השלישי לחוקה נקבע כי שופטי בית המשפט העליון יחזיקו בכהונתם "כל עוד התנהגותם טובה", כלומר ללא הגבלת זמן, כל זמן שאין הם מודחים בידי הסנאט בעוון "התנהגות שאינה טובה".
העקרון שלפיו הנשיא, דמות פוליטית, הוא הממנה את השופטים, הפך את תפקידם לפוליטי במידה מסוימת, ואכן, לא נדירים המקרים בהם אישיות פוליטית מובהקת מתמנית לתפקיד שפיטה. המקרים הבולטים הם כנראה הנשיא וויליאם טאפט, שלאחר פרישתו מהבית הלבן התמנה לנשיא בית-המשפט העליון, ומושל קליפורניה, ארל וורן, שאף הוא מונה לאותה משרה רמה. ייתכן שהדבר נראה מוזר בישראל, בה נדירים המקרים שפוליטיקאים מתמנים לתפקיד שפיטה, אך באנגליה, למשל, עד הרפורמה של נובמבר 2005, מינויו של אדם לשר המשפטים היה הופך אותו אוטומטית לנשיא הערכאה השיפוטית הגבוהה במדינה, לתקופת כהונתו, ולחבר בה - לכל ימי חייו.
שופטי בית המשפט העליון בארה"ב מזוהים לרוב עם השקפת עולם מוגדרת, ובדרך כלל ניתן למקמם על הציר שבין שמרנות לליברליות. הבדלים בין שמרנים לליברלים ניכרים במגוון תחומים. הליברלים נוקשים יותר לגבי הפרדת הדת מהמדינה, מתירנים יותר לגבי המידה שבה מותר לממשלה להתערב במשק ולגבי זכות הממשל הפדרלי לאכוף רצונו על המדינות, ובעיקר נלהבים יותר בהגנה על זכויות הפרט, למעט זכות הקניין.
כדי שמינוי של הנשיא ייהפך לתקף, עליו לזכות באישורו של הסנאט. בשימועים בסנאט מנסים חברי הבית ללמוד על השקפת עולמו של השופט, וזה בדרך כלל טוען כי את השקפותיו הוא מגבש בהתאם לטיעונים העולים בדין שבו הוא יושב. העימות בין הדמוקרטים לרפובליקנים התחדד בעשורים האחרונים, בעיקר על רקע שאלת ההפלות המלאכותיות. ב-1987 נכשל נסיונו של הנשיא רונלד רייגן למנות את השמרן הקיצוני רוברט בורק. הסנאט שנשלט בידי הדמוקרטים דחה את המינוי. בנאום רב רושם שנשא אז הסנאטור טד קנדי הוא הביע את חששו כי:
:"אמריקה של רוברט בורק היא ארץ שבה נשים נאלצות לעבור הפלה בסימטה האחורית, שחורים יושבים בפינה נפרדת במסעדה, משטרה חסרת מעצורים פושטת באישון לילה על בתיהם של אזרחים, ילדים אינם לומדים על תורת האבולוציה".
כפי שעולה מנאומו של קנדי, הסוגיות שבהן דן בית המשפט העליון ושהכרעתו בהן נקבעת לפי השקפת שופטיו, הן הסוגיות המרכזיות המפלגות את החברה האמריקנית. אומנם בדרך כלל משלימים חברי הסנאט עם מינויו של שופט האוחז בהשקפת עולמו של הנשיא, אם אין הוא קיצוני מדי לטעמם. כמה מהשופטים של בית המשפט העליון אושרו בידי הסנאט פה אחד, למרות זיהוים עם השקפה מוגדרת.
גם מיעוט של ארבעים חברי סנאט יכול למנוע את מינויו של שופט עליון על ידי הכרזת פיליבסטר, דיון מתמשך שיעכב ללא גבול את עבודת הבית וימנע הצבעה.
העובדה ששופט יכול לשבת על כס כהונתו עד גיל שיבה מופלג, מאפשרת לנשיא הממנה אותו בעודו צעיר, יכולת השפעה על שיתרחש דורות אחריו, אולם לעתים שופטים חורגים מהתלם ומפתיעים. ג'ון פול סטיבנס, שמונה בידי ג'רלד פורד, ודיוויד סוטר שמונה בידי בוש האב הפגינו קו ליברלי, על אף שמונו בידי שמרנים. נטייתם של שופטים שמאלה ממיקומם המקורי על הציר הפוליטי היא תופעה מפורסמת בבית המשפט. אומנם היו גם מקרים הפוכים.
באופן רגיל, כדי למנות שופט על הנשיא להמתין עד שיפרוש שופט אחר, אולם בעניין זה קיימת פרצה בחוקה. החוקה אינה קובעת את מספר השופטים. לפיכך ניתן באופן תיאורטי להגדילם ללא גבול, ולמעשה באופן זה לעצב מחדש את פני בית המשפט, מבלי להמתין לפרישת שופטים מכהנים. נסיון כזה עשה פרנקלין רוזוולט ואף שהוא לא עלה יפה, בסופו של דבר הוא הניב את התוצאות הרצויות מבחינתו.
שופטים יהודים בבית המשפט העליון
אחוז היהודים בקרב אוכלוסיית ארצות הברית עומד על כ-2%, אולם בבית המשפט העליון בארה"ב יש להם ייצוג נכבד.
היהודי הראשון שהוצע לו לכהן במשרה הרמה הזו היה הסנטור יהודה בנימין, אחד מגדולי המשפטנים האמריקניים בכל הזמנים, מי שיכהן לעתיד כשר המלחמה וכשר החוץ של הקונפדרציה. בשנת 1854 הציע לו הנשיא פרנקלין פירס לכהן כשופט בית-המשפט העליון. בנימין סירב, משום שסבר שכפוליטיקאי יוכל להשפיע יותר.
בשנות רוזוולט, בתקופת אישור ה"ניו דיל", היו שני שופטים יהודיים בבית המשפט - קארדוזו וברנדייס, ושניהם תמכו בצעדי הנשיא רזוולט בנושא ה"ניו דיל".
בשנות החמישים, בתקופת המקארתיזם, כיהן בבית המשפט העליון השופט היהודי פליקס פרנקפוטר. הוא תמך באי-התערבות משפטית בנושאי בטחון למרות החשש מפגיעה בנושאי זכויות האזרח, ולמעשה תמך במדיניות המשטר.
גם השופט ארתור גולדברג היה יהודי.
בבית המשפט הנוכחי, מכהנים שני שופטים יהודיים - סטיבן ברייר ורות ביידר-גינזברג; שניהם מוגדרים ליברליים.
תולדות בית המשפט
שנים ראשונות
תולדות ביהמ"ש העליון משקפות את התפתחותה של ארה"ב. בשנותיו הראשונות הוקדש רוב זמנם של השופטים לשמיעת ערעורים על החלטות פדרליות נמוכות יותר. הנשיא הראשון של בית המשפט היה ג'ון ג'יי. כל אחד מהשופטים היה ממונה על אחד ממחוזותיה של ארה"ב והרבה להופיע בבית המשפט של אותו מחוז כפוסק. בית המשפט העליון עצמו, מושבו בפילדלפיה, בניו יורק ולבסוף בוושינגטון, דן במקרים של נידונים מרובי אזרחויות ובעניינים הקשורים לצי, ולהם הקצה את תשומת הלב הרבה ביותר.
החלטה חשובה ב-1842 של ביהמ"ש העליון קבעה כי במקרים שבהם אין הדיון קשור לאזרח של מדינה אחת בלבד, יתנהל הדיון על פי המשפט הנהוג (Common Law) הפדרלי.
ימי ג'ון מרשל
מעמדו של ביהמ"ש היה במידת מה לא מובטח, עד הגעתו של "הנשיא הגדול", נשיא ביהמ"ש העליון, ג'ון מרשל. מרשל, פדרליסט נלהב, ביסס את עיקרון הביקורת השיפוטית: זכותם של בתי משפט לבטל את חוקי הקונגרס, אם הם סותרים את החוקה, לפי פרשנותם (Marbury v. Madison).
הפסיקה שאפשרה את ביטול חוקי הקונגרס היא ציון דרך חשוב מאין כמותו, משום שהחוקה אינה מציינת בפירוש שסמכות כזו ניתנת לבית המשפט העליון. מרשל, במידה רבה של חוכמה פוליטית, ידע להכניס עיקרון זה דווקא בפסק דין שתמך בנשיא תומס ג'פרסון, וכך ריכך את התנגדותו העזה של האחרון לאקטיביזם שיפוטי.
למרשל היה תפקיד חשוב בביסוס הכוח הפדרלי מול המדינות.
ב-1819, בפסק הדין McCulloch v. Maryland אישר ביהמ"ש את קיומו של בנק לאומי שני, ותמך בפרשנות פדרליסטית מרחיבה. ב-Gibbons v. Ogden אושרר כוחו של הקונגרס להסדיר סחר.
ימי רוג'ר טייני
ממשיכו של מרשל, רוג'ר טייני, הרחיב דווקא את סמכות המדינות, באשררו את שליטתן הגמורה על הסמכות המשטרתית. פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד מ-1857 היה נקודת שפל לביהמ"ש (אף שטייני עצמו, איש דרום, סלד מהעבדות ושחרר את כל עבדיו לפני כניסתו למשרה). בפסק דין זה ביהמ"ש הגביל את סמכותו של השלטון הפדרלי לאסור עבדות במדינות. איסור על עבדות בצפון היה, לפי דעת השופטים, בגדר פגיעה בלתי נסבלת בזכות לרכוש.
הפגיעה ביוקרתו של בית המשפט בעיני האמריקאים בצפון הייתה גדולה. במלחמת האזרחים עצמה אתגר טייני את סמכותו של לינקולן לפגוע ב"הביאס קורפוס", אך הנשיא התעלם מהחלטתו, והעיתונות בצפון גינתה אותה.
לינקולן אמר אז, כי אם היה נמנע מלפגוע בהביאס קורפוס (האיסור על מעצר ללא דיון משפטי), הייתה התוצאה "ביטולם של כל החוקים פרט לאחד".
מהמלחמה ל-1937
הביאס קורפוס]
התקופה הגדולה השניה בימי ביהמ"ש החלה עם תום מלחמת האזרחים ובאה לקיצה בימי הנשיא רוזוולט.
התיקון הארבעה עשר בחוקה ב-1868 הוסיף לסמכותו של ביהמ"ש. עתה הייתה לו סמכות התערבות בעניינים בין מדינתיים, אם לדעתו חולל בהם "ההליך המשפטי הנאות" (due process of law), או שהגנה שווה לפני החוק לא נאכפה בהם.
בשלהי המאה ה-19 היה שיטפון הערעורים כה גדול, שהשהה את הפסיקה בכל תיק ל-3 שנים. ב-1891 הקים הקונגרס את בתי המשפט המחוזיים הפדרליים לערעורים, והשופטים לא היו צריכים להמשיך ולהסתובב במחוזות בעצמם.
בתחילת המאה ה-20 גילה בית המשפט שמרנות רבה בפסיקותיו. הוא נצמד בלהט לתקדימים, אסר על מדינות לאמץ חוקים מסדירי תעסוקה אך לא עשה מאמץ דומה למנוע מהן להגביל זכויות אזרח. ב-1896 אף אישר בית המשפט את זכות המדינות להפריד בין גזעים. ב-1901 קבע ביהמ"ש שבטריטוריות המסופחות לארה"ב לא חלה בהכרח מגילת הזכויות החוקתית.
באמצעות שימוש בפורמליזם נוקשה, שהאדיר את זכויות המדינות, ביטל למעשה בית המשפט את התיקון ה-14, ואפשר למדינות הדרום להתעמר בשחוריהן כמעט ככל העולה על רוחן.
בחריג אחד נקט בית המשפט עמדה ליברלית יחסית. הוא לא ביטל חוק שעות עבודה מקסימליות של נשים. פרקליט המדינה, לואיס ברנדייס (אח"כ שופט בעצמו) לא ניסה להוכיח את תקפותו המשפטית של החוק, אלא הציג ראיות מכריעות, מפיהם של רופאים, פקחים ועובדים סוציאלים, ששעות עבודה רבות מדי פוגעות קשות בבריאותן ובמצבן הנפשי של הנשים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, אוליבר ונדל הולמס וברנדייס הובילו קו של הגנה עיקשת יותר על חירויות האדם, אם כי לא תמיד זכו לתמיכת חבריהם לכס.
שני פסקי דין חשובים בתקופה זו עוסקים בחופש הביטוי. באחד נשלח לכלא סוציאליסט שקרא שלא להתגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה. השופט אוליבר ונדל הולמס אמר כי חופש הדיבור אינה מקנה את הזכות לצעוק "אש!" בתיאטרון צפוף. אולם בפסק דין חשוב אחר קבעו הולמס וברנדייס, כנגד דעת הרוב, כי יש לצמצם כל איסור על חופש הביטוי למצב של "סכנה ברורה ומיידית".
פסק דין מסוג שונה, שהיה ליברלי פחות, אישר למדינה לכפות עיקור על מפגרים מסיבות של אאוגניקה. "שלושה דורות של אימבצילים הם די והותר", כתב הולמס, במילים שההיסטוריה לא היטיבה איתן.
שנות רוזוולט
כניסתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לבית הלבן פתחה תקופה חוקתית חדשה. הנשיא האיץ בקונגרס וזה חוקק חקיקה חברתית רחבה וחסרת תקדים, שביססה את "הניו דיל". חלקים גדולים מהחקיקה הכלכלית הזו הותקפו בטענה שהם גוזלים מהמדינות את סמכותן החקיקתית.
מ-1935 עד 1937 ביטל ביהמ"ש חלקים מרכזיים מחקיקת ה"ניו דיל", בדרך כלל ברוב 5 ל-4. מנגד, היו שופטים כמו קארדוזו וברנדייס, שהביעו תמיכה בצעדי הנשיא. רוזוולט, שעד אז לא עלה בידו למנות אפילו שופט אחד, החליט להסיר את המכשול המשפטי מעל דרכו בכל מחיר. הוא הציע לקונגרס "להזרים דם חדש" לביהמ"ש, באמצעות סילוקם של השופטים שהגיעו לגיל 70. כדי שהתוכנית תהיה חוקתית, הסכים רוזוולט ששופטים שירצו להישאר, ישארו, אך יתווסף שופט חדש כנגדם, וביהמ"ש יורחב במספר שופטיו. הקונגרס לא אישר את התוכנית "להעמסת בית המשפט", אך היא שירתה מטרה חשובה בכל אופן.
שני שופטים שנבהלו הצטרפו למחנה הליברלי, ויצרו רוב של 5-4 בעד הניו דיל. שופט אחר, ואן דוונטר, שלא היה מסוגל לעמוד בלחץ הציבורי, פרש מבית המשפט. הרוב שנוצר הצדיק את הסטייה מהגישה החוקתית המסורתית בהדגשת התלות ההדדית הכלכלית הבין מדינתית בארץ, שדורשת יד מכוונת של שלטון מרכזי. ביהמ"ש ציין גם ש"רווחת הכלל" המוזכרת בחוקה כמטרה ראשונה במעלה מצדיקה את הרחבת סמכויות הקונגרס.
ב-1938 ביטל ביהמ"ש, בעניין אחר, את ההחלטה מ-1842 שהצדיקה שימוש במשפט המקובל, והחזיר את משפט המדינה. אך אם כאן הייתה היצמדות לפדרליזם, בפסק אחר תמך ביהמ"ש בכוחו של הקונגרס למסות פעילויות מדינתיות פנימיות.
בשנות ה-40 היה כבר ביהמ"ש העליון ליברלי יותר. רוזוולט הותיר בו את חותמו. אף על פי כן ביהמ"ש אשרר את החוקתיות של כליאת היפנים–אמריקנים בתקופת מלחמת העולם השנייה. אנקדוטה מעניינת היא שתפקיד פעיל באפיזודה מכוערת זו היה לארל וורן, שייעשה לאחר מכן נשיא בית המשפט ואז שימש כמושל קליפורניה. וורן הביע על כך חרטה בדיעבד.
כליאת היפנים משמשת עד היום אות אזהרה למשפטנים מפני הסכנות שבייחוס חשיבות מוגזמת לשיקולי ביטחון שלא תמיד יש בהם ממש והעדפתם על פני זכויות אזרח.
העשורים של זכויות האזרח
בשנות החמישים הרבה בית המשפט לעסוק בזכויות האזרח. המקארתיזם של אותה תקופה גם הוא עמד בפני בחינה שיפוטית. לקראת סוף העשור משך בית המשפט ביקורת עזה ממשפטנים שמרנים, שכן יותר ויותר הודגשו על ידו זכויות האדם, גם על חשבון הביטחון הלאומי.
בבית המשפט נוצרה חלוקה – פרנקפוטר תמך באי התערבות משפטית בשאלות הקשורות לביטחון, למרות החשש לפגיעה בזכויות אזרח. הזרם השמאלי–אקטיבסטי, שבו חברו בלק ודגלס סברו שמגילת הזכויות היא מוחלטת ואינה נתונה לפגיעה כלשהי. אנקדוטה מעניינת לגבי השופט בלק היא שאדם זה, ממובילי מהפכת זכויות האזרח, כמעט שנפסל מלהתמנות משום שבנעוריו חבר לקו קלוקס קלאן.
ב-1954 התאחדו חברי הבית המשפט, בראשם הנשיא ארל וורן, בפסיקה המפורסמת
של בראון נגד מועצת החינוך, שבה נקבע כי הפרדה בין גזעית אינה חוקתית.
בשנות השישים הורחבה ההגנה על זכויות האזרח עוד יותר, בתחום ההליך הפלילי, תפיסות וחיפושים לא סבירים. התקבלה פסיקת "מירנדה", שלפיה חייבים להזהיר חשוד כי כל מה שיאמר יכול לשמש כנגדו. בנוסף, נקבע העיקרון כי לכל אדם מגיע קול שווה, קרי המחוזות בבחירות לבית הנבחרים חייבים להיות שווים באוכלוסייתם, ושונה הנוהג המקובל עד אז, שאפשר מצב שבו מחוז מרובה שחורים זכה לאותו מספר נציגים כמו מחוז קטן שאוכלוסייתו לבנה.
ב-1967 מונה לבית המשפט השופט הליברלי המובהק, ת'ורגוד מרשל, הוא השחור הראשון על הכס. מרשל מונה על ידי לינדון ג'ונסון, אך ריצ'רד ניקסון, בקדנצייה הראשונה בבית הלבן, שינה את הרכב בית המשפט כליל. הוא הוסיף את השופטים ברגר (כנשיא), בלקמן, פאואל ורנקוויסט. השופט ווייט, שמונה על ידי ג'ון פ. קנדי, הצטרף אליהם לעיתים קרובות ויצר גוש של חמישה שמרנים, שהדגישו זכויות קניין, חופש מהתערבות ממשלתית וביטלו כמה מפסיקותיו המרחיקות לכת של בית המשפט של ארל וורן.
כך למשל אושררה סמכותו של מועדון להנהיג סלקציה גזעית בכניסה אליו, נקבע שחופש הביטוי ואף חסינות חברי הסנאט אינה מאפשרת הפצת חומר נפיץ פוליטית שהממשל טוען שהוא מסווג.
בתחומים אחרים דווקא התברר בית המשפט כליברלי להפתיע – עונש המוות הוכרז כלא חוקתי, מטעמים של ענישה אכזרית ובלתי רגילה (Furman v. Georgia). עם זאת בית המשפט לא אסר לחלוטין את עונש המוות, אלא הגביל אותו, וב-1976 אושרו כמה חוקי עונש מוות ששינו מצורתם (מכיוון שעונש המוות מוזכר בפירוש בחוקה, קשה מאוד לטעון שהחוקה אוסרת עליו לחלוטין, אך בדעת מיעוט כזו אחזו שניים מהשופטים),
ב-1974 פסק ביהמ"ש, שבו ישבו שלושה ממינוייו של ניקסון, בהחלטה פה אחד, שעל ניקסון למסור לרשויות החקירה את ההקלטות מהבית הלבן. כעבור שלושה שבועות נאלץ הנשיא להתפטר.
פסק הדין המרכזי באותה תקופה, ומהמפורסמים בתולדות בית המשפט היה רו נגד וייד, ההחלטה שקבעה כי לאישה יש זכות חוקתית להפיל.
ב-1986 פסק בית המשפט כי בהוראת התנ"ך כלשונו בתור מדע, כפי שחפצים הבריאתנים, יש משום הפרה אסורה של הפרדת הדת מהמדינה.
בית המשפט תחת רנקוויסט
בריאתנים
מאז 1986 עד מותו ב-2005 כיהן רנקוויסט כנשיא בית המשפט, והגוש השמרני המצדד בו, המונה את השופטים אנטונין סקאליה ותומאס (שמרני קיצוני ושחור, שילוב נדיר בארצות הברית), אליהם מצטרפים בדרך כלל גם אנתוני קנדי וסנדרה דיי או'קונור, האישה הראשונה בבית המשפט, יצר "מהפכה שמרנית". ברוב קטן ממשיך בית המשפט לתמוך בעיקרון הזכות החוקתית להפלה.
הוויכוח על ההפלה המלאכותית, שבו רוב האמריקנים הם לצידו של בית המשפט, שם את בית המשפט בלב הסערה. סירובו של הסנאט לאשר את מינויו של השמרן הקיצוני רוברט בורק והרוב הצר (52-48) שבו אושר קלרנס ת | | |
