:: wikimiki.org ::

שלמה בן אדרת

שלמה בן אדרת

רבי שלמה בן אדרת (רשב"א) (1235 - 1310, ד'תתקצ"ה - ה'ע) יליד העיר ברצלונה שבספרד. נחשב לגדול חכמי התורה בספרד בתקופת הראשונים, ומגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות. השפעתו ניכרת במיוחד בתחום הפסיקה ופרשנות התלמוד, ותשובותיו ההלכתיות שימשו יסוד לחיבור השולחן ערוך. הרשב"א היה תלמידו של הרמב"ן. הוא הושפע ממנו הן בגישתו המחקרית לעניני הלכה ופרשנות התלמוד, והן בחכמת הסוד. היה גם תלמידו של רבנו יונה גירונדי. התנגד ללימוד פילוסופיה בקהילה היהודית, ואיגרותיו נכללו בחיבור בשם "מנחת קנאות" שנערך על ידי רבי אבא מארי ממרשיליא (כיום: מרסי שבצרפת), המבקר בין היתר נגד הספר מורה נבוכים של הרמב"ם. הוא אף הטיל, יחד עם רבנים נוספים בני זמנו, חרם כנגד הלומדים פילוסופיה מתחת לגיל 25. חילופי איגרות עם רבי ידעיה הבדרשי שהגן על לימוד הפילוסופיה מצויים בתשובות הרשב"א.

קשריו עם בני דורו

- הרשב"א עמד בקשרים עם רבים מבני דורו: רבנו אהרן הלוי מברצלונה (הרא"ה) שהיה גם בן מחלוקתו וחיבר השגות לחיבורי ההלכה של הרשב"א. רבנו אשר (הרא"ש) שהיגר מאשכנז לטולדו שבספרד. רבנו מנחם בן שלמה המאירי, עימו עמד במחלוקת חריפה בעניין הפולמוס על לימוד הפילוסופיה, ומחלוקות פנימיות נוספות בתוך הקהילה היהודית.
- מתלמידיו המובהקים: רבי יום טוב בן אברהם אשבילי (ריטב"א), ורבנו נסים (הר"ן).

חיבוריו

הרשב"א חיבר חידושים למסכתות רבות בתלמוד. השיב אלפי תשובות הלכתיות, ואלה נשמרו במספר קבצים של שאלות ותשובות (שו"ת). חיבר ספרי הלכה בשם 'תורת הבית' על דיני כשרות המזון, עירובין ומקוואות. ספרים אלו נכתבו במהדורות שונות: מהדורה שלמה, ומהדורה מקוצרת.

קישורים חיצוניים

- [http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/pilosof/ktav1-2.htm כתב חרם של הרשב"א כנגד לימוד פילוסופיה] באתר 'דעת' קטגוריה:רבנים: ראשונים

ברצלונה

ברצלונה היא מחוז אוטונומי בחבל קטלוניה בצפונה של ספרד בנקודת ציון (41º 23' N, 2º 11' E). העיר היא השנייה בגודלה במדינה אחרי הבירה מדריד, והיא שוכנת על הים התיכון 160 ק"מ דרומית מרכס הרי הפירנאים על גבול צרפת. אומדים את אוכלוסיתה בסביבות ה-1.6 מיליון תושבים והיא מהווה מרכז מטרופולי לשלושה מיליון איש. העיר ארחה את המשחקים האולימפיים של 1992. המשחקים האולימפיים כמו כן, העיר מהווה מרכז תרבותי בזכות המוזיאונים הרבים שבה והאוניברסיטה אשר נוסדה ב-1430. העיר מהווה מוקד משיכה תיירותי בזכות המבנים הארכיטקטונים שלה והשילוב המיזוג המיוחד שבין העיר העתיקה והעיר החדשה. בין האתרים שלה הממוקמים בעיר העתיקה:
- הכנסייה ע"ש אולליה הקדושה(שהיא גם הפטרונית של העיר).
- מרכז העיר (ליד הנמל)
- כנסיית SAGRADA FAMILIA
- כנסיית סאן פאבלו דה קאמפו מן המאה העשירית.
- בניין העיריה .
- בניין הבורסה. כנסייה

היסטוריה

בעברה הייתה מושבה של ממלכת קרתגו. במסגרת המלחמה הפונית נכבשה בידי סקיפיו אפריקנוס ואז קיבלה את השם BARCINO בסיס לשמה הנוכחי. המוסלמים כבשו אותה ב-713 וב-801 כבש נכבשה ע"י קרל הגדול. בימי מלחמת האזרחים הספרדית (בין השנים 1939-1936) ישבה בה הממשלה החוקית הרפובליקנית כאשר הגנרל פרנקו כבש את הבירה מדריד. היא נפלה בידי פרנקו ב-1939 והיתה קורבן לפרעות שערך בתושביה. העיר שימשה במלחמת העולם השנייה כתחליף למוקדי תעשייה וערי נמל ששותקו באירופה הפצועה. בשנת 1984 בחרה אונסקו להנציח את פועלו של אנטוניו גאודי ולהכריז על המבנים שתכנן בעיר וביניהם כנסיית Sagrada Familia כאתר מורשת עולמית. בשנת 1997 הכריזה אונסקו גם על המבנים שתכנן הארכיטקט Lluís Domènech i Montaner "אתר מורשת עולמית". בברצלונה יש הרבה מקומות יפים כמו מוזיאון פיקאסו, מירו,ימי קטגוריה:ערים קטגוריה:ערי נמל קטגוריה:ספרד: ערים קטגוריה:קטלוניה: ערים קטגוריה:אתרי מורשת עולמית ja:バルセロナ ko:바르셀로나 simple:Barcelona

תורה

התורה היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, וקרויים גם "חמישה חומשי תורה": # בראשית - בריאת העולם והתרקמותו של עם ישראל. # שמות - יציאת מצרים, מתן תורה ובנין המשכן - עיצוב תרבותי של עם ישראל # ויקרא - מוקדש בעיקר לדיני הכהנים והמקדש # במדבר - סיפור מסעות ישראל במדבר לעבר ארץ ישראל. # דברים - חזרה כללית של נאומי משה על הספרים הקודמים. לפי המסורת היהודית התורה ניתנה למשה מפי אלוהים "כסופר המעתיק מספר קדמון" פרט לשמונת הפסוקים אחרונים, אודותם חלוקות הדעות של חז"ל מי כתבם, משה בעצמו או יהושע בן נון. הפסוקים הלל מספרים אודות מותו של משה, ולכן יתכן כי יהושע כתבם אודות משה לאחר מותו, או שמשה כתבם לפני מותו, בדמע, על העתיד להתרחש. התורה היא הבסיס של דרך החיים של קיום מצוות הנכללות בתרי"ג מצוות, כפי שעוצבו על ידי חז"ל.

כינוי הספרים

בספרות חז"ל, המדרשים ובמסורת היהודית לכל הספרים יש כינויים. ספר בראשית מכונה בחז"ל "ספר הישר", על שם האבות שהיו ישרים. ספר שמות מכונה בשם "ספר השני", על ידי בעל הלכות גדולות והמשנה ברורה, ומוסבר על פי הנצי"ב, מכיוון שהוא שני והמשך לספר בראשית. ספר ויקרא מכונה בחז"ל "תורת כהנים" מכיוון שהעיסוק בכהנים ומקדש תופס בו חלק מרכזי. ספר במדבר מכונה "חומש הפקודים" בשל המפקדים שנערכו במדבר. וספר דברים מכונה בחז"ל "משנה תורה" מכיוון שיש בו חזרה כללית על הספרים הקודמים.

חלוקת התורה

התורה היתה במקורה ספר אחד (אם כי יש הטוענים כי קובץ ממקורות שונים, ראה מקורות התורה, בהמשך) וכזו היא מתוארת במקרא שאין בו חלוקה לחומשים. ברור כי חלוקת התורה לחמישה ספרים, שכל אחד מהם היה נקרא "חומש", מופיעה בפירוש לראשונה בתלמוד הירושלמי, במאמר אגדה, (סנהדרין פרק י הלכה א). אולם, יש הטוענים כי חלוקת התורה לחומשים, היתה עוד ידועה מתקופת המשנה, אולם אין לכך במשנה ראיות חד משמעיות. חוקרים אחרים טוענים לעומת זאת כי חלוקת התורה לחמישה היתה ידועה עוד בתקופת נחמיה, ואילו אחרים מייחסים זאת לתרגום השבעים. היו מחז"ל שחילקו את התורה לשבעה חלקים, בכך שהעמידו את הפסוקים בבמדבר י, לה-לו ("ויהי בנסוע") כ"ספר בפני עצמו". עם זאת, אין זו חלוקה עיקרית, גם לדעה זו. מקור החלוקה לפרקים בתוך ספרי התורה הינו בתרגום התורה ללטינית - הוולגטה, בעוד ביהדות מקובלות חלוקות אחרות. החלוקה לפרקים לא היתה ידועה לבעלי המסורה, אולם שולבה לבסוף בנוסחים האחרונים של המסורה. על פי המסורת היהודית התורה מחולקת לסעיפים הנקראים "פרשיות". לפי התורה שבעל פה, פרשיות אלה נובעות מהכתבת התורה מפי הגבורה למשה. הן מתחלקות ל"פרשיות פתוחות" ול"פרשיות סתומות". הזיהוי תלוי בהתחלת הפרשה הבאה: אם מתחילה הפרשיה (במגילת ספר התורה) באותה שורה בה הסתיימה הפרשה הקודמת היא נקראת "פרשיה סתומה" ואם בשורה הבאה היא נקראת "פרשיה פתוחה". פרשיות פתוחות מסמנות חלוקה ראשית של הטקסט, ופרשיות סתומות לחלוקת משנה. לימוד פסוקים בהקשרם מחייב זיהוי הפרשה לה שייכים הפסוקים. קיימות 290 פרשיות פתוחות , ו379 סתומות, ובסך הכל, 669. הפרשיות מופרדות ביניהן בספר התורה על ידי רווחים. חלוקה נוספת והידועה יותר היא החלוקה לסדרים או בשמם הידוע יותר, פרשות. התורה מחולקת ל54 פרשות הנקראות בבתי הכנסת במחזור שנתי. גם הפרשות מובדלות זו מזו בספר התורה על ידי רווחים. מקור החלוקה לפרשות הוא בבבל. בארץ ישראל היתה מקובלת חלוקה אחרת ל155 פרשות שקריאתן מתמשכת על פני שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. חלוקה זו מסומנת בכמה ממהדורות התנ"ך, והיא משמשת לפעמים בסיס לקריאת התורה בבתי כנסת רפורמיים. להרחבה בנושאים אלה, ראה: חלוקת הפרקים בתנ"ך.

קריאה בתורה

בבתי כנסת קוראים כיום בתורה, בימי שני, חמישי ובשבת את פרשת השבוע, בספר תורה שנכתב על גבי קלף על ידי סופר סת"ם. המקור למנהג הקריאה בתורה הוא קדום, ונזכר בתנ"ך. בנוסף לפרשת השבוע ישנם קטעי קריאה מיוחדים לחגים, ואם חל החג בשבת, קוראים בו את הקטע המיועד לחג. טקס הקריאה בתורה הינו מן הטקסים המרכזיים ביהדות. (ראו גם עליה לתורה). בתלמוד הירושלמי (מגילה ד' א') מובאת מסורת לפיה "משה התקין את ישראל שיהיו קוראים בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים ובחולו של מועד. בא עזרא והתקין לישראל שיהיו קוראים בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה". בתלמוד הבבלי (בבא קמא פ"ב ע"א) מובאת מסורת אחרת המייחסת את התקנה הזו לנביאים של דור המדבר: "עמדו נביאים שביניהם (בימי משה) ותקנו להם שיהיו קוראים בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקוראים בשני ומפסיקים שלישי ורביעי וקוראים בחמישי ומפסיקין ערב שבת". התלמוד הבבלי מנסה להסביר את הסתירה שבין שתי המסורות בזה שהתקנה לקרוא בתורה במנחה של שבת ובשני וחמישי הוא אמנם מן התקנות של הנביאים במדבר אלא שתקנתם היתה שיקרא רק אדם אחד שלשה פסוקים או שלושה אנשים שלושה פסוקים (כלומר כל אדם פסוק!) ואילו עזרא בא ותיקן שיקראו שלושה עולים ועשרה פסוקים. ההתפתחות ההיסטורית של מוסד הקריאה בתורה היתה כנראה כדלקמן:
- בימי מלכי יהודה, גלות בבל בתקופת שיבת ציון, השלטון הפרסי ובתקופת החשמונאים היתה כנראה קריאה של קריאה של קטעים מוגדרים בחגים ובמועדים וכן בשבתות ובארועים מיוחדים - "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל - מצוותן יהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו" (מגילה ל"ב ע"א).
- קריאה של קטעים מהתורה על פי הסדר אך לא במסגרת מוגבלת של זמן - כך נהגו כפי הנראה בתקופת המשנה.
- סיום קריאת התורה בפרק זמן מוגדר. בבבל סיימו את הקריאה של חמישה חומשי התורה בפרק זמן מוגבל של שנה, כלומר במחזור שנתי, ואילו בארץ ישראל סיימו את הקריאה בפרק זמן של שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. בשלב זה החלוקה לסדרים ופרשיות לא היתה אחידה בכל המקומות - כך נראו פני הדברים בתקופת האמוראים. יש המשערים שהחלוקה הבבלית היא המקורית, והחלוקה הארצישראלית נוצרה עקב התארכות התפילה (על ידי דרשות ופיוטים), שהצריכו לקצר את קריאת התורה.
- חלוקת התורה לחמישים ושלוש פרשיות. לצורך הקריאה במחזור השנתי נוצרה חלוקה עיקרית של 53 פרשות. חלוקה זו נוצרה כפי הנראה בימי הסבוראים לאחר חתימת התלמוד ואולי בראשית תקופת הגאונים. בתקופה זו רווחו מנהגים שונים בחיבור פרשיות וחלוקתן.
- חלוקת התורה ל- 54 פרשות מתוכן 14 פרשות נקראות לפי הצורך שתים שתים בכל שבת. חלוקה זו התפשטה עם התפשטות קובץ הפסיקה ההלכתי ארבעת הטורים של רבנו יעקב בן אשר "בעל הטורים", ויצרה מנהג אחיד לפיה קוראים בכל קהילות ישראל באותה פרשה.

ראו גם

- רשימת פרשיות התורה

הערות שוליים

- בבלי, עבודה זרה כ"ה/א.
- מדרש רבה שיר השירים פרשה ה פסקה כ
- בבלי, יומא ע/א קטגוריה:תנ"ך ja:モーセ五書 ms:Taurat

פוסק

פוסק הלכה, פוסק או מורה הוראה הוא רב שקיבל סמיכה, העוסק בהכרעה בשאלות הלכתיות המובאות בפניו. פעמים רבות נוהגים הפוסקים לרכז שאלות ותשובות שבהם עסקו בספרי שו"ת (שאלות ותשובות). קטגוריה:הלכה קטגוריה:חכמי דת יהודים קטגוריה:מקצועות

הלכה

ההוראה המקובלת בימינו למושג הלכה היא כלל הדינים, הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו שעל פיהם מצווה היהודי לנהוג, לפי הדת היהודית. בסיסה של ההלכה היהודית רבנית הם המצוות והאיסורים שנכתבו בתורה, אך חכמים ורבנים במרוצת הדורות פירשו, הוסיפו, החסירו והרחיבו את הציוויים כדי להתאימם לתנאי החיים המשתנים. ההלכות והדינים קובצו בידי רבנים לקבצים הלכתיים שונים: הקובץ הראשון הוא המשנה, שנערכה, לפי נושאים, על ידי רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל בשנת 220 לספירת הנוצרים לערך. החוקרים חלוקים בדעותיהם האם התכוון רבי לכתוב ספר הלכות או לא, אך כולם מסכימים על כך שהמשנה אינה ספר פסקים או ספר הלכה והיא כוללת את כל המשא ומתן ההלכתי של תקופתה כולל מדרשים וסיפורים.
מקובל שאפילו במקרים שבהם המשנה אומרת "הלכה כפלוני", אין מקבלים את דבריה מבלי לבדוק את הסוגיה בתלמוד. הקבצים הבאים הם התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי בהם יש לרוב פסיקה, הכרעה בדבר ההלכה. למרות זאת גם התלמודים אינם מוגדרים כספרות פסיקת הלכה שכן גם הם מביאים את כל המשא ומתן ההלכתי וכן אגדות ומעשים שהיו.
מקובל שלא פוסקים הלכה לפי התלמוד לבד. מעיון במשנה ובתלמוד ניתן לראות כי למרות שברוב ההלכות היה מנהג אחיד, בתקופות אלה לא הייתה הלכה מחייבת, כך למשל נהגו על פי הוראת חכם המקום למרות שדעתו לא תאמה את הלכת ימינו או הלכת מקומות אחרים באותה תקופה. כך למשל בשבת קל ע"א, מסופר שבמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף מבושל בחלב, ומוזכר שהחלטה זו הייתה מקובלת על החכמים שכך יש לנהוג במקומו. על פי התלמוד בזמנם של הזוגות הלל ושמאי היו מעט מחלוקות בהלכה, וריבוי המחלוקות התעורר, לאחר שתלמידיהם לא למדו והתבוננו מספיק בדברי רבותם, או בנוסח התלמוד, "משרבו תלמידי שמאי, והלל שלא שימשו כל צורכן, רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות" (בבלי, מסכת סוטה דף מז/ב)

ספרי הלכה בתקופת הגאונים

ספרי הלכה מובהקים רבים שמטרתם לפסוק הלכה, נכתבו החל מתקופת הגאונים, שפעלו על מנת ליצור הלכה אחידה לעם ישראל על פי השקפתם והשקפת התלמוד הבבלי. החשובים בהם:
- הלכות פסוקות - הספר הראשון שניתן לראותו כ"ספר הלכות", הוא מיוחס לרב יהודאי גאון, ראש ישיבת סורא (757-761). הספר מסודר על פי נושאים העוקבים, על פי רוב, אחר סדר המסכתות של התלמוד הבבלי. ספר זה עוסק בהלכות שנוהגות לאחר החורבן בחוץ לארץ. לספר זה תחברו קיצורים רבים.
- שאילתות דרב אחאי גאון - שחובר על ידי הגאון רב אחא משבחא, ומסודרות בו כל ההלכות הנוגעות לזמן הזה על פי סדר פרשיות השבוע.
- הלכות גדולות - חובר שני דורות אחרי "הלכות פסוקות" בידי רבי שמעון קאירא. ספר זה מושפע מקודמו אך הנושאים בספר מגובשים יותר ונרחבים יותר.

ספרי ההלכה בתקופת הראשונים

- הלכות הרי"ף חובר בידי רבי יצחק אלפסי (1013-1103) הספר עוסק בשלושת הסדרים הנהוגים בימינו: סדר מועד, סדר נשים וסדר נזיקין הוא בנוי בהתאם למתכונת הלכות גדולות, אך בניגוד אליו לא מתמצת את התלמוד הבבלי אלא מעתיק ממנו קטעים שלמים.
- משנה תורה, הנקרא גם הי"ד החזקה, שכתב הרמב"ם, קובץ הלכה בן 14 חלקים (14 = י"ד), שמקיף את כל התלמוד כולו. גם החלקים שלא נלמדו ולא היה עליהם תלמוד בבלי כמו סדר זרעים וסדר טהרות. כאשר היתה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, העדיף הרמב"ם את הירושלמי, אף שההלכה אומרת שההלכה צריכה להיות כמו האחרונים. והבבלי נחתם לאחר הירושלמי. על פי כוונתו המקורית של הרמב"ם, כפי שכתובה בהקדמתו, הוא ניסה באופן חדשני להציע אותו כתחליף ללימוד התלמוד, ועל כן קרא לו משנה תורה.
- פסקי הרא"ש, ספר ההלכה של רבינו אשר על סדר הש"ס. על פיו נכתב קיצור פסקי הרא"ש בידי בנו, רבינו יעקב בעל הטורים.
- ארבעה טורים, נקרא גם "הטור" חיבורו של רבי יעקב בן הרא"ש (הנקרא גם "בעל הטורים"). ספר זה כולל ארבעה חלקים: אורח חיים (הלכות הנוגעות לכל יום ולמועדים), יורה דעה (הלכות הנוגעות לאיסור והיתר כמו לדוגמא בשר בחלב), אבן העזר (הלכות הנוגעות לנישואין וגירושין), חושן משפט (הלכות הנוגעות לדיני ממונות) ספר הטור מהווה את הבסיס להלכה בימינו ובנוי על הגמרא ובעיקר על דברי אביו של בעל הטור-הרא"ש ספר זה כולל גם את הרעיונות וההסברים של כל הלכה.

ספרי הלכה תקופת האחרונים

החל מגירוש ספרד מתחילה תקופה הידועה בשם האחרונים
- בית יוסף,חיבור שכתב רבי יוסף קארו שחי במאה ה-16 בצפת בתקופת הפריחה של הקבלה של האר"י ותלמידיו. חיבור המהווה הרחבה תוך דיון בראשונים בדברי הטור, בבית יוסף נפסקה לרוב ההלכה לפי שלושת עמודי ההלכה הגדולים, הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, כאשר היתה מחלוקת נפסקה את ההלכה לפי הרוב, שניים מול אחד, לספר זה נוספה מהדורה שניה ובירורים נוספים כהרחבה, שם החיבור הנוסף (הכלול בבית יוסף) הוא בדק הבית (כלומר אחר שבדק את הבית-בית יוסף-ראה צורך להוסיף עוד הערות מספר).
- שולחן ערוך, אחר שנכתב הבית יוסף עדיין לא היה ניתן להכריע ממנו להלכה מחמת ריבוי הדעות שהובאו בו, לכך כתב רבי יוסף קארו סיכום להלכה מהבית יוסף, ספר זה נקרא "שלחן ערוך" אשר תחילתו יועד כקיצור המאפשר לחזור על כל ההלכות תוך חודש, במהרה הפך להיות השו"ע ספר ההלכה המרכזי והחשוב ביותר, שהתקבל על רוב קהילות ישראל. נקרא בשם הזה על פי מימרא של חז"ל שיש לערוך הדינים לפני התלמידים כשלחן ערוך.
- דרכי משה, הרמ"א (רבי משה איסרליש) שחי במאה ה-16, השיג על הספר "בית יוסף" בשלושה דברים: אורכו,השמטת ההלכות שאינם מופיעות בתלמוד על ידו, וצורת פסיקת ההלכה שבו. לכן הרמ"א כתב את הדרכי משה, שהיה במקורו קיצור של הבית יוסף, יחד עם פסקי הלכות שמופיעים בראשונים, ובצורת פסיקת הלכה שהתבססה על דברי הפוסקים האשכנזיים. המדפיסים השמיטו מהמהדורות הרגילות של הטור, את דברי הרמ"א שבהם הוא מקצר את הבית יוסף, וכך נוצרו שני ספרים: "דרכי משה" - הקיצור של המדפיסים. "דרכי משה הארוך" - הספר המקורי של הרמ"א.
- המפה, כמו שרבי יוסף קארו עשה קיצור על הב"י כן עשה הרמ"א קיצור על ה"דרכי משה" וצירפו לשלחן ערוך . שמו של החיבור המפה נובע מכך שהרמ"א פרס כביכול מפה על ה"שולחן" והתאים אותו להלכות אשכנז.
- קיצור שולחן ערוך, ספר שמתמצת את השולחן ערוך. נכתב על ידי הרב שלמה גנצפריד, על מנת לאפשר לציבור שאינם למדנים ולא יודעים לפסוק מהבית יוסף לדעת את ההלכה.
- חיי אדם, ספרו של הרב אברהם דנציגר מחותנו של הגר"א ספר הלכה מקוצר כדוגמת קיצור שולחן ערוך, שמבטא את המגמה של תימצות ההלכה, לצורך החדרתה לציבור הרחב, ספר זה כולל גם הסברים רעיוניים (שלא כמו הקיצור ש"ע) ונכתב על אורח חיים, הספר על יורה דעה נקרא "חכמת אדם".
- משנה ברורה, ספרו של ה"חפץ חיים" (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין) על חלק "אורח-חיים" מהשולחן ערוך, מטרתו היתה ביאור ההלכה למעשה וטעמי ההלכות בשולחן ערוך.
- קיימת ספרות ענפה של שאלות ותשובות בהלכה, כדי לענות על שאלות שעולות עם השתנות הזמנים. ספרות זו נקראת ספרות שו"ת, אשר פעלה עוד מימי הראשונים והיא נמשכת עד ימינו אלה. אוניברסיטת בר אילן אספה מאות ספרי שו"ת, בפרויקט ממוחשב ייחודי ששמו פרויקט השו"ת. Category:יהדות
- ja:ハラーハー

משה בן נחמן

רבי משה בן נחמן (רמב"ן) (1194 - 1270) גדול חכמי ספרד. פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא.

קורות חייו

רמב"ן נולד בגֶרונה שבקטלוניה, חבל ארץ במזרח ספרד, בשנת 1194, ונפטר בשנת 1270 בארץ ישראל. שמו הלטיני היה Bonastrug Di Porta. רמב"ן נמנה בין גדולי רבני ישראל בימי הביניים, הוא שלח ידו במספר רב של תחומים - היה פרשן מקרא, חכם תלמודי, רופא, הוגה דעות, מקובל ומשורר. פירושיו לתלמוד, למקרא, להלכות הרי"ף ולספר המצוות לרמב"ם, מבטאים את התפיסה המסורתית לאמונת ישראל שעל פי חז"ל. האזור בו חי ופעל רמב"ן נמצא בין ספרד הנוצרית לספרד המוסלמית ולכן ניכרים עקבות השתיים בהגותו. הוא ממזג בכתיבתו את הפילוסופיה הספרדית יחד עם שיטת הניתוח של חכמי אשכנז. הוא היה בן דודו של רבי יונה גירונדי וקיים אתו קשרי התכתבות. תלמידיו המפורסמים היו רבי שלמה בן אדרת (רשב"א) ורבי אהרן בן יוסף הלוי. רמב"ן שמש כרב הראשי של קטלוניה לאחר מותו של רבי יונה גרונדי ב-1264. הוא שמש גם יועץ למלך חיימה הראשון והשתתף בויכוח על ספרי הרמב"ם כמפשר. רמב"ן הותיר ארבעה בנים: נחמן, שלמה, יוסף ויהודה. חתנו היה גרשון אביו של רבי לוי (רלב"ג).

כתביו

פירושו למקרא

עיקר פרסומו של רמב"ן בא לו מפירושו המונומנטלי לתורה. פירושו מתאפיין באריכות ביחס לחכמי תקופתו. לשם השוואה, במקום בו רשב"ם, נכדו של רש"י, כותב חצי שורה של פירוש על הפסוק, רמב"ן מסוגל להאריך עד כדי שניים ושלושה עמודים. בפירושו למקרא מתגלה רמב"ן כחוקר מעמיק המפרש את המקרא בהתאם לתוצאות מחקרו. הפירוש עוסק בביאור המילים, המצוות היוצאות מן הכתוב, היחס בין מדרש חז"ל לכתוב, והיחס בין הסיפור המקראי לתוכנו הפנימי. לרמב"ן מספר רבדים בפירושו, הפירוש על דרך הפשט, הפירוש על פי מסורת חז"ל, והפירוש על פי סודות הקבלה: "על דרך האמת". בפירושו למקרא, מתעמת רמב"ן עם פירושיהם של שני הפרשנים החשובים של ימי הביניים - רש"י וראב"ע - אותם הוא מצטט. רמב"ן מביא בדומה לרש"י את מדרשי חז"ל, אך בניגוד לרש"י הוא מתעמק ודן במדרשים וקובע האם המדרש תואם את פשט הכתוב או לאו. מלבד רש"י וראב"ע, מצטט רמב"ן אף את הפילוסוף היהודי הגדול באותה תקופה - רמב"ם. את דבריו הוא מביא בעיקר בנושאים פילוסופיים, אולם הוא אינו חושש להתעמת איתו. כאשר רמב"ם מסביר את המעשה באברם שישב באהלו ובאו לבקרו שלושה מלאכים, כי מדובר בחלום נבואי שחלם אברם, תוקף אותו רמב"ן בלשון חריפה ואומר עליו כי אסור לשמוע לו ולא להאמין לדבריו. יחסו של רמב"ן לרש"י הינו יחס של כבוד, לשכלתנות של אבן עזרא מתיחס רמב"ן בביקורתיות: "תוכחת מגולה מאהבה מסותרה" (לשון רמב"ן בהקדמתו לפירושו לתורה), ואת פרשנותו הפילוסופית של הרמב"ם מבקר רמב"ן תוך שימוש ביסודות הקבלה. הרמב"ן היה הראשון מבין פרשני המקרא היהודיים שהביא בביאורו לתורה את ארבעת הרבדים של פירוש התורה על דרך הפרד"ס. בעשותו כן, הושפע ככל הנראה מן הפרשנות הנוצרית שהבחינה בין "ארבעה הגיונות לכתוב", או quattuor sensus scripturae:
- litteraliter - הפשט, הפירוש המילולי, וכלשונו ודרכו של הרמב"ן, "פשוטו של מקרא". בדרך זו, מבאר הרמב"ן את פשט מילות הכתוב על דרך ההסבר הפילוסופי - פיזיקלי.
- anagogice - רמז, פרשנות טיפולוגית, דהיינו פרשנות שאינה מקישה מכתובים על כתובים, אלא ממאורע אחד על מאורע אחר, וכלשון הרמב"ן "מעשה אבות סימן לבנים". כך למשל רואה הרמב"ן את ששת ימי הבריאה כרמז לכל המאורעות העתידים לבוא.
- allegorice - דרש, פרשנות אלגורית, בדרך זו מבאר הרמב"ן את דרך ההשגחה האלוהית לאורך ההיסטוריה.
- mystice - סוד, ובלשון הרמב"ן "דרך האמת לאמיתו" בדרך זו מבאר הרמב"ן את הפסוקים בדרך הקבלה, דהיינו, הוא רואה את המקרא כחלק ורמז של ועל האלוהות עצמה והיחסים השונים בין חלקיה (הספירות).

פירושיו לתלמוד

רמב"ן כתב חידושים על מספר מסכתות מהתלמוד בבלי. הוא שילב לראשונה בחידושיו את מסורת הלימוד הספרדית עם שיטת העיון של בעלי התוספות.

רמב"ן כמקובל

לפי המסורת רמב"ן הינו בן הדור השלישי להתגלות חכמת הקבלה, לאחר ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, רבי עזרא ורבי עזריאל מגירונה. הרמב"ן היה קנאי לסודיותו של הידע הקבלי, על כן אין בידינו יחידות טקסטואליות רחבות היקף בם מפרט הרמב"ן את משנתו הקבלית. בפירושו לתורה שתל הרמב"ן את סודותיו הקבליים והסווה אותם בתוך דבריו. במבוא לפירושו לתורה כותב הרמב"ן שמובנם של רמזיו הדקים בענייני קבלה אותם זרע בפירושו אינם נגישים לתבונן המתבונן. רק בעל המסורת הקבלית יוכל לרדת לעומקם של רמזיו. סמכותו ההלכתית של רמב"ן תרמה רבות להתפשטות הקבלה.

השגות הרמב"ן

- ספר "מלחמות השם" תשובות להשגות רבי זרחיה הלוי מחבר ספר "המאור" על הלכות הרי"ף.
- השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם.
- השגות הרמב"ן לספר הצבא לר' זרחיה הלוי (רז"ה) בשני החיבורים מתגלה רמב"ן כמבקר חריף ומעמיק השולט במקרא וספרות חז"ל, ומגן על מסורת הפרשנות של גאוני בבל וראשוני חכמי ספרד.

תורת האדם

ספר הלכתי הדן בעניני קבורה, אבילות והנושאים הנלוים (ראו גם שער הגמול).

שער הגמול

למעשה, השער האחרון מתורת האדם, אך לרוב הודפס כספר בפני עצמו. רמב"ן מנסח את אמונת תחיית המתים, ואת עקרונות השכר והעונש, על פי התלמוד ואמונת ישראל, באופן שונה מן הרמב"ם.

הפולמוס נגד הנוצרים

בד בבד עם פירושו לתורה, הרמב"ן נלחם את מלחמת דתו כנגד הנוצרים. לאחר שנכפה על ידי מלך ספרד, יעקב הראשון מארגוניה, הוא השתתף בויכוח פומבי, שקיבל את השם ויכוח ברצלונה, נגד המומר פאבלוס כריסטיאני (Paulus Christiani). הויכוח החל ב-20 ביולי 1263, בברצלונה, במקומות אחדים, לנוכח המלך, שריו והגמוני ונזירי המסדר הדומיניקאני של הכנסיה הקתולית ובראשם רמון די פינאפורטי, שאף הוא השתתף בויכוח מידי פעם, ונמשך במשך ארבעה ימים לא רציפים. עניני הויכוח כמו שמתאר אותם הרמב"ן בכתביו נסובו על עניני האמונה, ובעיקר שאלת משיחיותו ואלוהותו של ישו, אם כי גם עניין השילוש הקדוש עלה בו. בסופו של הויכוח הופיעו המלך ופמלייתו ביום שבת בבית הכנסת של העיר, וניהלו שם ויכוח זוטא נוסף עם הרמב"ן, שנשאר במיוחד בעיר להזים את טענותיהם. בסופו של הויכוח זימן המלך את הרמב"ן אליו והעניק לו 300 דינרים ופטרו לשלום. במהלך הויכוח העלה באומץ הרמב"ן להבנתו את נקודת המחלוקת העיקרית בין היהדות לנצרות, והיא האמונה האבסורדית שאלוהים בורא השמים והארץ התגלגל להיות עובר בבטן יהודית ולהוולד ולגדול כתינוק ולההרג בידי אוייביו, מבלי אפשרות להציל את עצמו, ולאחר מכן לקום שוב לתחיה. הוא גם העלה את שפיכות הדמים הרבה של הכנסיה הנוצרית יותר מעמים אחרים, (וגילויי העריות שבה), שבאה בשם האהבה ובשם משיחיותו של ישו, שהיה אמור לתקן את העולם, ולהשכין בו שלום ואהבה, ולא מלחמות ושלטון בכוח הזרוע והאלימות. באמצע הויכוח ביקש הרמב"ן להפסיק את הויכוח בשל לחץ שהופעל עליו על ידי מנהיגים שונים של הכנסיה, אבל במעמדו של המלך, לא עמד להם כוחם להתנגד, והויכוח נמשך. הרמב"ן העלה את דברי הויכוח על הכתב, ושלח העתקים לאנשים שונים, מכיוון ששמע שראשי המסדר התפארו בכך שניצחו את החכם שברבני ספרד. ככל הנראה, בשל אותו ויכוח ופרסומו על-ידי הרמב"ן, נאלץ לצאת את ספרד בשנת 1267, כארבע שנים לאחר סיומו, בגיל 73. בעקבות הויכוח הרמב"ן פירש את פרק נ"ג בישעיהו המדבר על "עבד ה'", אותו מייחסים הנוצרים למשיחם, כך למשל איזידור מסיביליה (560-636) שפירש את כל הפרק על ישו המשיח. גם בפירושו לתורה שתל רמב"ן רמזי ביקורת - לעתים רמזים עבים - כנגד הנוצרים ושלטונם המדכא. הדפסה ראשונה של הויכוח נעשתה בשנת 1681 על ידי ווגזייל, בצירוף תרגום לרומית. הדפסה עדכנית בעריכתו של הרב חיים שעוועל נמצאת בכתבי רמב"ן, חלק א', עמ' רצט-שכ, הוצאת מוסד הרב קוק.

ארץ ישראל

אהבתו של רמב"ן לארץ ישראל לא ידעה גבול, אולם בניגוד לרבי יהודה הלוי, הוא הצליח להגיע לארץ ישראל. רמב"ן כתב שירים ומסות על ארץ ישראל, וגם בפירושו הוא מרבה לשבח את ארץ ישראל. ההזדמנות לעלייתו לארץ ישראל נוצרה בעקבות הוויכוח עם הנוצרים ולאחר שנאלץ לצאת את ספרד בלחץ האפיפיור קלמנס הרביעי. הוא הגיע לארץ ישראל בשנת 1267 בחודש אלול ותאר את מצבה העגום של ירושלים; רמב"ן אירגן קהילה ובנה בית כנסת בעיר העתיקה. ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים ישנו בית כנסת שלפי המסורת הוא זה שהקים רמב"ן.
לאחר מכן חזר רמב"ן לעכו, ומשם לא ידוע לאן המשיך והיכן מת ונקבר. קיימות מסורות שונות המייחסות את קבורתו לירושלים (ליד כפר השילוח), חיפה, עכו, חברון או טבריה.

תלמידיו

תלמידיו של רמב"ן הלכו בשיטתו המשלבת את תורת בעלי התוספות עם העיון הספרדי, הגדולים שבהם הרשב"א ורבי שמואל הסרדי מחבר ספר התרומה.

לקריאה נוספת

- ח"ד שעוועל, רבינו משה בן נחמן, ירושלים תשכ"ז.
- עמוס פונקנשטיין, סגנונות בפרשנות המקרא בימי הביניים, הוצאת משרד הביטחון. רמב"ן רמב"ן רמב"ן רמב"ן רמב"ן

יונה גירונדי

רבנו יונה גירונדי רב ראשון מחבר ה"שערי תשובה". בצעירותו למד אצל רבי שלמה מונטיפלייר ורבי שמואל בר שניאור. בשנת 1244 מונה לרב בטולדו. היה רבו של הרשב"א היה ממתנגדי הרמב"ם אך חזר בו מהתנגדותו ויש האומרים שבעקבות ההתחרטות על התנגדותו לרמב"ם הכריז "ממשה (משה רבנו) עד משה (רבי משה בן מימון) לא קם כמשה (רבי משה בן מימון)" וחיבר את השערי תשובה ככפרה על התנגדותו.

יצירתו התורנית

רבנו יונה חיבר פירוש על הרי"ף על מספר מסכתות עם כי בידינו נשאר רק פירושו על פירוש הרי"ף למסכת ברכות. הפירוש נערך על ידי תלמידיו ומוכר גם כפירוש תר"י או תר"י (ראשי תבות של תלמידי רבנו יונה).
חיבר ספר מוסר כללי הנקרא "שערי צדק" אשר רובו אבד ונשאר ממנו רק ה"שערי תשובה".
חיבר פירוש על מסכת אבות שהינו פירוש ארוך יחסית לפירושי רש"י ורמב"ם. נפטר בטולידו בשנת 1268.

ספריו

- פירוש על הרי"ף מסכת ברכות
- פירוש על משלי
- פירוש על מסכת אבות
- שערי תשובה - ביאור והרחבה בנושאי חזרה בתשובה
- ספר היראה - מוסר

קישורים חיצוניים

- [http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/mahadurot/sefer-2.htm ספר היראה לרבנו יונה] מאתר "דעת" גירונדי, יונה

פילוסופיה

פילוסופיה הינה התחום המחשבתי בו עוסק האדם ביסודות הקיום ובמשמעות של הגורמים השונים בו. הפילוסופיה עומדת בבסיס ההבנה האנושית, שכן היא קודמת לכל מעשי האדם. עם זאת, לרוב הפילוסופיה אינה מנוסחת עבור האדם, או שאינה עוסקת בו באופן ישיר. מקור שם התחום "פילוסופיה" הוא מהשפה היוונית, שם זה מורכב מהקידומת פילו = אהבה, ומהמילה סופיה = חוכמה ופירושו אהבת החוכמה. על פי ההשערה הרווחת הראשון שטבע את מושג זה היה החכם היווני הקדמון פיתגורס. כפי שהאגדה מספרת, חכם יווני קדום אחר, בשם סוקראטס הרחיב את משמעות המושג, כאשר שאלו אותו: "האם אתה אדם חכם?" והוא השיב: "לא, אבל אני אוהב חוכמה" (אוהב חוכמה=פילוסוף). החל מתקופה זו, מציין המושג פילוסופיה את חתירתו העיונית של האדם להבין את טבעו האמיתי של העולם ואת הערכים האמיתיים שלו עצמו בעולם.

ראו גם

- ספקנות
- פירסומים חשובים בפילוסופיה
- זרמים בפילוסופיה
- רשימת פילוסופים

קישורים חיצוניים

- [http://www.utm.edu/research/iep אנציקלופדית הפילוסופיה של האינטרנט]
- [http://www.newacropolis.org.il/ אתר אקרופוליס החדשה] - בית ספר לפילוסופיה בדרך הקלאסית
- [http://www.geocities.com/philolinks/philolinks.html מאגר קישורים בנושא]
- ja:哲学 ko:철학 ms:Falsafah simple:Philosophy th:ปรัชญา

יהדות

היהדות היא הדת העתיקה והקטנה ביותר מבין שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות. מקור השם יהדות הוא שבט יהודה, שאליו מתייחסים רוב היהודים בני זמננו לאחר שעשרת השבטים גלו למקומות אחרים. יש המעדיפים את השם ישראליות, על שם ישראל, הוא יעקב, אביו של יהודה, בשל העובדה שהוא כולל את כל שבטי ישראל. היהדות היא דת, אך גם לאום. אופיה לאומי יותר מאופיין של דתות אחרות, והשותפים לה נחשבים לבני עם אחד. מנגד, אלו הממירים דתם לדת אחרת נחשבים גם לכאלו שיצאו מגדרו של הלאום (ראו האח דניאל).

אחדים ממאפייני היהדות

- הספר הקדוש ביותר לעם היהודי הוא התנ"ך המתאר את קורות העם היהודי, מבריאתו עד הקמת בית שני. התורה היא החלק המקודש ביותר בתנ"ך. על פי אמונת היהדות הוכתבה התורה מפי האלוהים למשה. בה מנויות מצוות הדת: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. פרשנות למקרא כתובה במשנה ובתלמוד, וסביבם נסוב מרבית הלימוד בישיבות.
- סמלה של היהדות כיום הוא מגן דוד - שעל פי המסורת היה סמלו של דוד המלך. הסמל העתיק של היהדות היה מנורת שבעת הקנים שניצבה בבית המקדש.
- תפילה המייצגת את תמצית היהדות היא "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד" - משפט שלפי המסורת אמרו בני יעקב לאביהם. לאורך הדורות הלכו מקדשי השם אל מותם כאשר משפט זה על שפתותיהם.
- הלוח העברי - לוח השנה המשמש את היהדות הוא לוח משולב ירח-שמש: חודשיו מבוססים על חודשי הירח, אך השנה היהודית תואמת לשנת השמש, בכדי שהחגים יצאו תמיד באותה תקופה של השנה.
- היום המקודש בשבוע הוא השבת שבה נהוג לשבות ולנוח מעבודה ואותה מציינים בטקסים שונים כמו קידוש, ארוחות חגיגיות, והבדלה בסיומה.
- המנהיג הדתי נקרא רב והוא אחראי על ניהול הקהילה ועל הנהגתה הרוחנית. קיים גם משפט דתי, בנושאי אישות וממונות, ובעבר - גם בנושאי פלילים.
- בית התפילה נקרא בית כנסת ונהוג להתכנס בו בתפילות יומיומיות, ובפרט בשבתות ובחגים.
- המקום המקודש ליהדות הוא ארץ ישראל, שנקראת במסורת היהודית ארץ הקודש וארץ החיים ותארים חיוביים נוספים. ישנה מצווה להתגורר בארץ ישראל ואף אסור לצאת ממנה לחו"ל. לדעת חלק מהפוסקים מצווה אף להקים בה מדינה ולהחיל בה ריבונות יהודית, אם כי לדעת אחרים יש להימנע מכך מטעמים של איסור על "קירוב הקץ". בארץ ישראל עצמה יש מדרגות בקדושה, כאשר העיר המקודשת ליהדות היא ירושלים, עיר שבה היה בית המקדש. הר הבית, שבו שכן המקדש, הוא האתר המקודש ביותר בארץ ובעולם כולו, ובשל קדושתו הוא אסור בגישה בימינו אלה. ערים מקודשות נוספות הן חברון - שבה לפי המסורת קבורים אבות האומה, טבריה בה קבורים רבנים רבים וצפת - שבה התפתחה תורת הקבלה.

הלכה ואמונה יהודית

התורה שבכתב המורכבת מחמשת חומשי תורה, חמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, והתורה שבעל פה - המשנה והתלמוד, כוללות את ההוראות ההלכתיות של היהדות, המצוות. עיקר ספרות הקודש היהודית היא דיון ופירוש של המצוות.
ביהדות יש תרי"ג (613) מצוות, המחולקות לרמ"ח (248) מצוות "עשה" ושס"ה (365) מצוות "לא-תעשה". בימי הביניים נעשו ניסיונות לחלוקה של המצוות. ישנה חלוקה רוחבית נוספת, בין מצוות ש"בין אדם לחברו" ומצוות ש"בין אדם למקום". יש הרואים ביהדות דת הלכתית ומשפטית בלבד, ובעת החדשה קמו הוגים ששללו את קיומם של 'עיקרי אמונה' ביהדות. עם זאת, מקובל לייחס ליהדות כמה וכמה יסודות אמונה או דוֹגמות. מפורסמת ביותר היא רשימתו של הרמב"ם הכוללת שלושה עשר עיקרים, ובראשם האמונה באל אחד, האמונה בהיותו מופשט ולא גשמי, האמונה בנבואה והאמונה בעליונותה הנבואית של תורת משה. בין העיקרים נוספים נמצאות האמונות בתחיית המתים, בעולם הבא ובמשיח.

תולדות העולם

על פי האמונה היהודית נברא העולם בשישה ימים אלוהיים-קוסמולוגיים, ושנת התשס"ה, שבה נכתבים דברים אלה, היא השנה ה-5,765 לבריאת העולם, כאשר לא מעט פרשנים סוברים שספירה זו מתחילה מסוף הבריאה, ומיצירת אדם הראשון בשנת האפס. לפי המתואר בבראשית, נברא האדם אחרון ככתר הבריאה במושלמותו ובתבונתו (בצלם אלהים) ולאחריו היה יום השביעי יום מנוחה (יום השבת). על פי היהדות האשה נבראה מצלעו של הגבר, ויש מחלוקת בענין "הצלע" בין פרשני התלמוד, האם יש להבין כפשוטו מצלעו או מצדו שאז נבראו כדו-פרצופין גב אל גב. לאחר חטאם (האכילה מעץ הדעת) הם גורשו מגן עדן לארץ ומשם מתחילה שושלת האדם. על פי חלק מחכמי ופרשני היהדות כל סיפור הבריאה וגן העדן הינו מיתי-אלגורי-סימבולי, ונכלל בסוד "מעשה בראשית", וטעות חמורה היא להבינו כפשוטו.

יסוד היהדות

על פי התנ"ך, מייסד היהדות הוא אברהם, המונותאיסט הראשון שעלה לארץ ישראל מאור כשדים, ולו הובטחה הקמת עם סגולה מזרעו, אשר יירש את ארץ ישראל - "ואעשך לגוי גדול". אברהם גם ייסד את מנהג המילה, מנהג שעד היום מקפידים בו היהודים. לאחר שצאצאיו ירדו למצרים והפכו להיות עבדים, הם יצאו בהנהגתו של משה רבנו באותות ובמופתים משם לארץ ישראל וכבשוה והתנחלו בה. מעניין שלפי המקרא - הראשון שהגדיר את ישראל כעם היה דוקא פרעה שאמר "הן עם בני ישראל". על פי המקרא, התרבות היהודית לא התפתחה באופן רגיל והדרגתי, אלא ניתנה בפעם אחת בהבזק שמימי, לאנשים שהיו שקועים עד צוואר בתרבות האלילית של מצרים. לאחר מתן התורה בני ישראל הסתובבו ארבעים שנה במדבר, כעונש על רצונם לחזור למצרים מעט אחר יציאתם ממנה, ורק בתום אותה תקופה נכנסו צאצאיהם של יוצאי מצרים אל הארץ, שבאותה תקופה נקראה ארץ כנען. לפי המסורת, היהודים כבשו את כנען וחיו בה עד לשנת 586 לפנה"ס. באותה שנה יצאו היהודים לגלות בבל, גלות שנמשכה כ-50 שנה (לפי המסורת 70). אל ישראל הם שבו בעקבות הצהרת כורש מייסד האימפריה הפרסית: "מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו ויעל". במסורת היהודית מתוארכת תחילת הגלות לזמן חורבן בית המקדש השני בשנת 70, אם כי כבר קודם לכן שועבדו היהודים לנציבי רומא, ואף שהאסון הגדול פקד את הישוב היהודי בארץ רק שישים שנה לאחר החורבן, בעקבות מרד בר כוכבא.

חגים ומועדים

היהדות מקדשת את היום השביעי בשבוע כיום אסור במלאכה ומיועד לתפילה, לסעודה, למנוחה וללימוד. כמו כן, ישנם מועדים נוספים במהלך השנה, שנחלקים למועדים מקראיים ומועדי חז"ל. מועדים מקראיים: ראש השנה (יומיים), יום הכיפורים, שלוש הרגלים: פסח (7 ימים), שבועות (יום),סוכות (7 ימים) ו שמיני עצרת (שמחת תורה) (יום אחד). מועדי חז"ל: פורים וחנוכה (8 ימים), וכן חמשת הצומות, (תשעה באב, שבעה עשר בתמוז, עשרה בטבת, תענית אסתר ו צום גדליה). ישנם ימים טובים נוספים: בכללם כל ראש חודש עברי, ט"ו בשבט וט"ו באב. בגלות נחגגו המועדים המקראיים יומיים כל אחד. בין היום הראשון לשביעי של פסח וסוכות, שנחשבים לחגים, שאר הימים הנם חול המועד, שזהו מעמד ביניים בין חג לסתם יום חול. לאחר כינון המדינה נוספו לרשימת המועדים גם יום העצמאות, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזכרון לשואה ולגבורה.

התפתחות ואירועים

תקופות בתולדות היהדות

- בית ראשון - פעולת הנביאים וכתיבת התנ"ך
- בית שני חתימת התנ"ך וראשית פיתוח התורה שבעל פה.
- היהדות בראשית הגלות - כתיבת היצירות הבסיסיות של התורה שבעל פה. עד המאה ה-7
- היהדות בימי הביניים - פריחתה תחת חסות ערבית, הפרשנים הגדולים, הפילוסופים היהודיים. עד המאה ה-15
- היהדות בעת החדשה - החסידות, ההשכלה, החילון, הרפורמה. עד המאה ה-20
- היהדות במאה ה-20 - הציונות, השואה, מדינת ישראל

אירועים מרכזיים

יציאת מצרים - מעמד הר סיני - חורבן בית ראשון - הצהרת כורש - עליית עזרא ונחמיה - חורבן בית שני - גירוש ספרד - הצהרת בלפור - השואה - תקומת מדינת ישראל

מדוע יש מעט יהודים?

חרף גילה המופלג היהדות היא בעלת מספר הנמנים עליה, היהודים, קטן במידה יוצאת דופן. דבר זה נובע מכמה סיבות: # היהדות ביסוד השקפתה רואה עצמה כחוד החנית של האנושות וכדת אליטיסטית, ואיננה דת מיסיונרית. בניגוד לנצרות ולאיסלם, שברוב תקופותיהן העבירו לדתם בשכנוע או בכוח המוני אנשים, היהדות הערימה בדרך כלל קשיים בפני המתדפקים על דלתותיה (ראו חריגים בסעיף גיור להלן). # התנכלות פיסית ותרבותית מרובה ליהודים מצד עמים אחרים והעברה המונית של יהודים על דתם, כפי שנעשה למשל בספרד, בפורטוגל ובדרום אמריקה. (ראה אנטישמיות, עלילות דם, אינקוויזיציה, אנוסים פרעות, השואה). # בניגוד לנצרות שהדגש בה על אמונה וכוונה, היהדות היא דת אקסלוסיבית הדורשת קיום מספר רב (613 מצוות מהתורה, ועוד מצוות רבות מדברי חכמים) של מצוות מעשיות, ולכן לא נטו לעבור אליה בגלל העול הכבד.

גיור

למרות שהיהדות אינה דת מיסיונרית, כאמור, היא מעניקה לכל הרוצה בכך, ומוכן לקחת על עצמו עול מצוות את האפשרות להתגייר. ולכן על אף שהיא רואה במאמיניה, היא איננה גזענית, מכיוון שכל אדם מכל מוצא יכול להתקבל אליה. אף ביציאת מצרים מסופר בתנ"ך שהתקבלו לשורותיה ערב רב של אנשים בני לאומים שונים, שדבקו ביהדות, וכן נעשה בתקופה שלאחר התבוסה שספגה ישראל בידי רומא.

ארון הספרים היהודי

היהדות פיתחה במהלך קיומה מספר רב של ספרים. מספר האנלפאבתים בעם היהודי היה קטן יותר מבקרב האומות האחרות, מכיוון שהושם דגש רב בחינוך על הקריאה והכתיבה. כתוצאה מכך נכתבו ספרים רבים. ספרים בולטים: תנ"ך - ספרים חיצוניים - משנה - תוספתא - מסכתות קטנות - תלמוד בבלי - תלמוד ירושלמי - ספר הזוהר.

לקריאה נוספת

- ארתור א' כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, הוצאת עם עובד, 1993.

ראו גם

- רשימת ערכים העוסקים ביהדות התפוצות
- פילוסופיה יהודית
- יהדות כתרבות
- פילוסופים יהודיים
- דת ומדינה
- תורה ומדע
- חיבורים ביהדות
- השירה העברית בימי הביניים
- קבלה

קישורים חיצוניים

- [http://www.daat.ac.il/encyclopedia/index.asp אנציקלופדיה יהודית] לנושאים בתרבות ישראל לתחומיה. קטגוריה:דתות
- ja:ユダヤ教 simple:Judaism

רמב"ם

רמב"ם - רבי משה בן מימון - (1138 - 13 בדצמבר 1204), כונה גם "הנשר הגדול". מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש מדע ורופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה".

תולדות חייו

הולדתו וצעירותו

משה על תאריך הולדתו של הרמב"ם יש עדויות סותרות ולכן קשה להגיע למסקנה חד משמעית. בסוף פירושו למשנה כתב הרמב"ם: "אני משה בר מימון הדיין... התחלתי לחבר פירוש זה הספר ואני בן שלוש ועשרים שנה והשלמתיו במצרים ואני בן שלושים שנה שהיא שנת ט' וע' לשטרות". כוונתו שסיים בשנת א'תע"ט למניין השטרות המקבילה לשנת ד'תתקכ"ח ליצירה (1168). ואם נולד 30 שנה לפני כן, הרי זה בשנת ד'תתצ"ח (1138). לעומת זה, באיגרת המיוחסת לנכדו של הרמב"ם, רבי דוד הנגיד, נכתב שהרמב"ם נולד 5 שנים קודם לכן, בי"ד ניסן ד'תתצ"ג (1133). כיום בדרך כלל משלבים את התאריכים וסבורים שהרמב"ם נולד בערב פסח, י”ד ניסן ד’תתצ”ח 1138 בעיר קורדובה שבספרד, שבה שימש אביו, רבי מימון הדיין, כדיין הקהילה. משפחתו של הרמב"ם נקראה בשם משפחת 'בן עובדיה' (בערבית: 'אבן עבד אללה'), על שם אבי המשפחה הראשון ברשימות היחס של הרמב"ם, ר' עובדיה דיין קורדובה. יש הממשיכים את שושלת היוחסין של הרמב”ם עד רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה, המתייחס לזרעו של דוד המלך. בשנת 1148, כשהיה הרמב"ם בן עשר, נאלצה משפחתו לעזוב את קורדובה שבספרד בעקבות פלישתם של האלמוחדים מצפון אפריקה ורדיפתם את יהודי האזור. המשפחה ניסתה להתיישב בעיר פאס שבמרוקו, לאחר מסע נדודים שארך 10 שנים. משם עברה לארץ ישראל, שהיתה שוממה, ולבסוף הגיע הרמב"ם למצרים וישב בה עד יום מותו.

מרכז חייו

אביו של הרמב"ם, רבי מימון, השפיע רבות על הגותו וכן מורו המובהק של רבי מימון - רבי יוסף אבן מיגאש, כמו גם רבו של הר"י מיגאש - רבי יצחק אלפסי, הרי"ף. שנים רבות התפרנס הרמב"ם, ששימש כמנהיג הדתי של קהילת קהיר, מעבודת אחיו, דוד, שהיה בעל ספינה וסחר באבנים יקרות; אך לאחר שאחיו טבע בים עם ספינתו (דבר שגרם לו לאבלות גדולה, וכשנה שלמה שכב חולה בעקבות זאת), נאלץ הרמב"ם לעסוק ביגיע כפיו, והפך להיות אחד מטובי הרופאים בקהיר. בשל מומחיותו הרבה של הרמב"ם ברפואה, הוא נקרא לשמש רופא של הוזיר אל-אלפצ'ל, המשנה למלך, בשנת 1185, ובילה חלק ניכר מעיתותיו בארמון המלוכה. הוא אף נתן מזור להמונים שצבאו על דלתותיו. הרמב"ם שימש כפוסק לקהילה היהודית, ושמעו הגיע למרחקים, ולכל תפוצות ישראל. במיוחד אפשר לציין את קהילת תימן, שהושפעה מאוד מהאיגרת שכתב להם הרמב"ם (אגרת תימן), בעקבות הפרעות הקשות במקומם, אף כי הרמב"ם היה מפורסם בקהילה זו עוד לפני כן.

מותו ולאחר מותו

אגרת תימן הרמב"ם נפטר במצרים בכ' בטבת ד'תתקס"ה (13 בדצמבר 1204) בגיל 66. בנו, רבי אברהם בן רמב"ם (הראב"ם) ירש אותו כנגיד קהילות יהודי מצרים. המסורת אומרת שלפי דרישתו המפורשת "אל נא תקברוני במצרים" הועברה גופתו ממצרים לטבריה ובה אכן עומד ציון שמקובל כמקום קבורתו. בחלקה זו קבורים אף השל"ה הקדוש ורבי יוחנן בן זכאי. לאחרונה הוקם במקום מבנה מפואר ורבים הם הבאים לעלות על קברי גדולי היהדות הטמונים שם. לפי המסורת, גם נכדו - רבי דוד הנגיד ששימש גם הוא נגיד של קהילות מצרים, סוריה וארץ ישראל, נקבר ליד סבו בטבריה. על ההערצה שרחש העם לרמב"ם יעידו דברי המשורר יהודה אלחריזי: "בגללך אמר אלהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", והאמרה המפורסמת: "ממשה (בן עמרם) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה!". ראוי לציין שיהודי תימן העריצוהו עד כדי כך שהפכוהו לפוסק היחיד. בשנת 1964 הוקמה על ידי שלטונות ספרד אנדרטה לזכר הרמב"ם בעיר הולדתו, קורדובה.

כתביו

הרמב"ם היה האדריכל הגדול של ההלכה היהודית לדורותיה ואמן התימצות והסדרנות. בבחרותו כתב הרמב"ם בשפה "רבנית" (עברית מתובלת בארמית) שלושה חיבורים:
- 'פירוש הלכות קשות שבכל התלמוד' על רוב מסכתות התלמוד הבבלי,
- 'הלכות הירושלמי' - ספר המלקט הלכות מתוך התלמוד הירושלמי בדומה לחיבורו של הרי"ף על התלמוד הבבלי,
- קונטרסי השגות על הרי"ף בסוגיות בודדות בתלמוד. חיבורים אלו נכתבו כטיוטות, והרמב"ם לא הספיק להגיהם ולהוציאם לאור; רובם אבדו, ונותרו רק שרידים מהם. כן מיוחס לתקופת נעוריו החיבור הפילוסופי 'מילות ההיגיון', אך אין זה ברור אם אכן הרמב"ם חיברו. בגיל 23 (בשנת ד'תתקכ"א, 1161), בהיותו במרוקו, החל הרמב"ם בחיבור פירוש המשנה - חיבור מקיף על המשנה, המפרשה בבהירות, מביא את מסקנות התלמוד באשר לפירושה, ואף פוסק הלכה. חיבור זה נכתב בערבית, במשך שנות נדודיו של הרמב"ם, ונחתם במצרים בשנת ד'תתקכ"ח (1168). תפארת גדולתו, וגולת הכותרת של הגותו ההלכתית היא יצירתו המונומנטלית משנה תורה או כפי שנקראה בפי הרבים: היד החזקה (ע"ש י"ד, 14, הספרים שבחיבור). עוד בזמן חיבורו של פירוש המשנה, החל בכתיבת ספר המצוות (בערבית) כמפתח ותוכנית לחיבור המתוכנן. בחיבור 'משנה תורה' עסק הרמב"ם עשר שנים, מתחילת שנת ד'תתקכח (1167) עד שנת ד'תתקל"ז (1177). בשלהי ד'תתקל"ח (1178) הוסיף הרמב"ם לחיבורו את החלק האחרון של הלכות קידוש החודש, שהיה אז כעין חיבור עצמאי. העתקתו ושכלולו של החיבור נמשכו עוד מספר שנים, ולפי מסורת אחת נסתיימו בכסלו ד'תתקמ"א (1180), אף כי במשך כל חייו לא פסק הרמב"ם מלהגיה ולתקן את חיבורו (כמו גם את פירושו למשנה). בחיבור זה, המחולק לפי נושאים, קיבץ וסידר הרמב"ם את כל ההלכות שבתלמודים לפי נושאים ותתי נושאים, בעברית משנאית צחה, מדוייקת ובהירה. מפעל אדיר שדורש לא רק ידע בכל מכמני התלמוד, אלא בעיקר הבנה מפליגה ויכולת של ברירת העיקר מהטפל ותמצותו במילים ספורות (פעמים רבות תוך תרגומו מארמית, שפת התלמודים). אף שבתחילה קמו עליו עוררים מבני דורו, בעיקר בשל העובדה שלא כתב את מקורותיו לספרו כנוהג המקובל, הפך ספר זה להיות עמוד השדרה של ההלכה היהודית לדורותיה, ונלמד בכל תפוצות ישראל. יש אף הלומדים שיעור יומי קבוע בספר זה. לספר עצמו הוכנסו גם הערותיהם והשגותיהם של בני דורו כגון הראב"ד. ציון דרך משמעותי ביותר הוא ספרו הפילוסופי-דתי הידוע מורה נבוכים שהפך להיות נכס צאן ברזל של היהדות. הרמב"ם החל לכתוב את החיבור, הכתוב בערבית, בשנת ד'תתקמ"ז (1187), וסיימו עד שנת ד'תתקנ"א (1191). בספרו זה, שנכתב במקורו עבור תלמידו, מתווה הרמב"ם את הדרך לאדם "הדתי הנבוך", שעיונו התורני והפילוסופי אינם מתחברים בידיו למקשה אחת. ספר זה נכתב על ידי הרמב"ם לאחר שניסה לכתוב ספרי מחשבה במתכונת אחרת ('ספר הנבואה' ו'ספר ההשוואה'), שלא מצאה חן בעיניו כתוצאה סופית, ובמובן מסויים הספר כולל את הספרים האלה בעריכה שונה, כאשר העניינים העמוקים מפוזרים בספר, במעין 'צופן' אשר רק המשכיל יוכל לחדור אל תוכו. גם במקרה זה, וביתר שאת, היה היחס אל הספר בקהילות היהודיות אמביוולנטי. היו שהחרימו ואף שרפו את ספריו, מתוך הטענה שיש בהם דברי כפירה. היו כאלו שביקרו את השפעתו היתירה של אריסטו והפילוסופיה היוונית בכלל, עליו ועל הגותו, והתנגדו לשיטת הרמב"ם של "קבל האמת ממי שאמרה". מעניין לראות בהקשר של המחלוקת שעורר את ההקבלה בין הרמב"ם וקהלת. הרמב"ם כאמור, התמחה ברפואה וכתב לא מעט ספרי רפואה בעניינים שונים כולל רפואה מונעת, ובהם הרגלי אכילה והתעמלות נכונים, שחלקם אף שילב בספר המדע, ספרו הראשון של המשנה תורה.

מתפיסותיו העקרוניות

משנה תורה שלילת ההגשמה מכל וכל. רוב רובו של החלק הראשון מספרו מורה נבוכים נועד לטהר את התפיסה ביהדות, שהיתה נפוצה אצל המוני העם כמו גם חלק קטן מהחכמים, שדימתה כי לאלוהים יש ממשות גשמית. הרמב"ם הדגיש שעלינו לפרש את הפסוקים כך שביטויי ההגשמה אינם אלא לשון מושאלת, ושאת רבות מאגדות חז"ל יש לקבל שלא כפשוטן (בפרט אם הן סותרות ברובד זה את השכל), אלא להבינן כמשלים, בניגוד לרוב העם והחכמים בדורו. הרמב"ם סבר שלכל המצוות יש סיבות וטעמים, שהם בכללם הקניית השקפות נכונות, מידות וטובות, וסילוק העושק והעוולה מהעולם. הוא אף הקדיש למעלה מעשרים פרקים במורה הנבוכים (חלק שלישי, פרקים כ"ו-מ"ט) להבניית שיטה מסודרת לטעמי מצוות רבים. הרמב"ם כרופא היה מראשוניה של הרפואה המונעת. בספריו הרפואיים ואף במשנה תורה הוא מדריך לתזונה נכונה והרגלי התעמלות. לרמב"ם היתה ידיעה גם בפסיכולוגיה. אפשר לראות בו גם מראשוני הדוגלים ביהדות בטיפול פסיכולוגי. כפי שקבע בשמונה פרקים (פרק שלישי ורביעי), שהחולה בנפשו שתכונותיו נוטות אל הקיצוניות, צריך להתייעץ עם החכם - רופא הנפש, שיעזור לו לאבחן את מצבו וייעץ לו כיצד לאזן את תכונותיו ולהגיע לדרך האמצע, באמצעות עשייה מתמדת והפוכה לתכונה הקיצונית הקיימת בו - שיטה שלמד מאריסטו. הרמב"ם התנגד נחרצות לתפיסה הדטרמיניסטית (ובכלל זה שלל גם את האסטרולוגיה כהבל), וטען שלאדם יש יכולת בחירה חופשית לשנות את תכונותיו. את ייעודו הסופי של האדם, ראה בלדעת את ה' ובלכוון את כל עשייתו למען השגתו את האלוהים. כאשר מדרגה של אדם כזה גם בימינו, היא קרובה בתפיסתו למדרגת הנביאים (שמונה פרקים, פרק ה'). מעניינת גם גישתו לנבואה. את הנבואה הוא רואה כדרגה העליונה ביותר שאליה יכול האדם להגיע, ואליה עליו לשאוף כל חייו. הגעה לדרגה זו היא באמצעות השכל. הנביא שנבואתו היא השלמה ביותר הוא משה רבנו, שבו ראה הרמב"ם כמופת וכדגל לכל הדורות. באברהם אבינו ראה הרמב"ם את אבי האמונה המונותאיסטית. הרמב"ם כגדולי ישראל רבים, ראה בסגנון החיים האידיאלי שילוב של חיי תורה ועבודה, של תורה שיש עמה מלאכה. כך ראה גם את עבודתו כרופא. יתרה מזאת, הוא ביקר בספריו קשות לומדי תורה שנסמכו על קופת הציבור, שעושים את התורה "קרדום לחפור בו" ואמר עליהם שהם "מכבים את נר הדת ומחללים שם שמים".

ספריו

- מלות ההגיון - עיקרי תורת הלוגיקה בקצרה, נכתב בגיל 17. יש המפקפקים כיום בייחוסו לרמב"ם.
- הלכות הירושלמי - ספר שלא הגיע אל גמרו, הכולל ליקוט של המאמרים ההלכתיים מן התלמוד הירושלמי.
- פירוש המשנה לרמב"ם, כולל הקדמות הרמב"ם שהם מאמרים חשובים בפני עצמם, ובהן הקדמתו למסכת אבות הידועה בשם "שמונה פרקים לרמב"ם".
- ספר המצוות לרמב"ם - פירוט תרי"ג מצוות, והכללים למנייתן.
- משנה תורה - או 'היד החזקה'. קודקס הלכתי המקיף את כל תורה שבעל פה, הנחלק ל-14 ("יד") ספרים, ונחשב על ידי הרמב"ם כ'חיבורו הגדול'.
- מורה נבוכים - אחד מספרי ההגות המכוננים ביהדות. מורה ל"דתי הנבוך".
- אגרות הרמב"ם - מכתבים בעלי אופי מחשבתי או ביוגרפי.
- תשובות הרמב"ם - שו"ת בענייני הלכה.
- כתבים רפואיים בעניינים שונים.

ראו גם

- הרמב"ם והאסטרולוגיה
- הרמב"ם ורציונליזם
- שביל הזהב
- רמב"ם וקהלת
- שלושה עשר עיקרים

לקריאה נוספת

- משה חלמיש (עורך), דעת הרמב"ם - ילקוט מאמרים בחקר משנת הרמב"ם, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2004.
- ישעיהו ליבוביץ, שיחות על פרקי-אבות ועל הרמב"ם, הוצאת שוקן, 1979.
- ישעיהו ליבוביץ, אמונתו של הרמב"ם, הוצאת משרד הבטחון, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", 1980.
- ישעיהו ליבוביץ, שיחות על "שמונה פרקים" לרמב"ם, הוצאת כתר, 1985.
- ישעיהו ליבוביץ, שיחות על מבחר פרקי ההשגחה במורה נבוכים, הוצאה עצמית, 2003.
- הרב שלמה אבינר, שיעורים ב"שמונה פרקים לרמב"ם", הוצאת בית אל (ספרית חוה).
- ד"ר אברהם בן עזרא, "דבר תורה ע"פ הרמב"ם" בהוצאת "קרטוב" 2004.
- ד"ר אברהם בן עזרא, "על הנסים" בהוצאת "נמרוד" 2003.
- אליהו זערור, הרמב"ם - חכמת הנפש והפילוסופיה, בהוצאת רקפת 1999.

קישורים חיצוניים

- [http://www.pitgam.net/search.php?data=%E4%F8%EE%E1%22%ED&cata=sayer ציטוטים מפורסמים של הרמב"ם], באתר "בין המרכאות"
- [http://www.school4u.com/israel/works/yahadut/htm/rmbm.htm הרמב"ם], באתר School4u.
- אורי לוי, [http://www2.kadoorie.galil.k12.il/yoky/papasite/ ממשה עד משה, על הלכה, רפואה ואמונה מתוך מחקר משנתו של הרמב"ם].
- [http://www.mkm-haifa.co.il/schools/ofarim/ktiva/harambam/rabi.htm תולדות חייו ופועלו של הרמב"ם].
- שיעור [http://www.chabad.org/dailystudy/default.asp?AID=6207 רמב"ם] יומי (בעברית ובאנגלית, ובתוספת שיעורים מוקלטים).
- גדי כהן, [http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/maaliyot/olam-2.htm עולם חסד יבנה - להבחנת הרמב"ם בין מצוות 'והלכת בדרכיו' למצוות 'ואהבת לרעך כמוך'], באתר "דעת".
- מתיה קם, [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=142 רמב"ם], באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
- [http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/assia/refua1-2.htm רפואה והלכה בהגותו של הרמב"ם, ד"ר אוריאל לוינגר], אתר דעת.
- ישעיהו ליבוביץ, [http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=10793&kwd=125 הרמב"ם - הפילוסוף, הפוסק, המאמין], אתר מט"ח
- אודות תקנת [http://www.chabad.org.il/Articles/Article.asp?ArticleID=767&CategoryID=206 לימוד הרמב"ם היומי], של