גוסטב שטראזמן

גוסטב שטראזמן (10 במאי 1878 - 3 באוקטובר 1929) מדינאי ופולטיקאי גרמני וחתן פרס נובל לשלום. שטראזמן הגיע לשיא השפעתו בזמן רפובליקת ויימאר. שטראזמן נולד בברלין בשנת 1878 למשפחה מהמעמד הבינוני. אביו היה בעל אכסניה וסוחר בירה. הוא למד כלכלה באוניברסיטת לייפציג. בשנת 1902 שטארזמן ייסד את איגוד התעשיינים בסכסוניה. בין השנים 1906 עד 1912 היה ציר מטעם המפלגה הליברלית הלאומית ברייכסטאג ובשנית בין השנים 1914-1918. שטארזמן תמך בליברליזם במדיניות הפנים של גרמניה, ובקו לאומני קיצוני במדיניות החוץ שלה. בין השאר תמך בבנייתו של צי מלחמה גדול, דרש לספח שטחים לגרמניה במהלך מלחמת העולם הראשונה וצידד במלחמת צוללות בלתי מוגבלת. בשנת 1917 הפך לראש סיעת הליבראלים הלאומנים ברייכסטאג, והיה מתומכיו הנלהבים והעיקריים של אריך לודנדורף. עם תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה התפצלה מפלגתו של שטראזמן, והוא עמד בראש הפלג הימני שלה, שנקראה מפלגת העם הגרמני. בבחירות של שנת 1919 זכתה מפלגתו ב־19 צירים לאסיפה המכוננת החדשה. שטארזמן התנגד לחוקת ווימאר ולחתימת הסכמי וורסאי. בשנת 1920 זכתה מפלגת העם הגרמני, בראשותו של שטראזמן, ב־65 מושבים ברייכסטאג. שטראזמן ריכך את דעותיו והפגין תמיכה במבנה החדש של המדינה הגרמנית. ב13 באוגוסט 1922 נתמנה שטראזמן לקנצלר ושר החוץ של גרמניה, בתמיכתה של ממשלה רחבה. למרות שממשלתו של שטארזמן החזיקה מעמד רק כ־100 ימים, במובנים רבים היא הצליחה לייצב את שלטון הרפובליקה:
- שטרזמאן חיזק את התעשייה, עצר את האינפלציה והביא לייצוב המטבע הגרמני, המארק.
- הפלגים הקומוניסטים בתורינגיה וסקסוניה דוכאו על ידי הצבא.
- הוא הורה לחדש את תשלום הפיצויים לצרפת ולהפסיק את השביתה בחבל הרוהר.
- המשטרה דיכאה את המרידות בבוואריה. הצבא, ובראשו הגנרל פון סקט, עמד לצד השלטון.
- המשטרה השתלטה על הפוטש במרתף הבירה - הצבא מנע מהיטלר ואנשיו להשתלט על בכירי ממשלת בוואריה במרתף בירה במינכן ומשם להכריז על מהפיכה. המורדים נעצרו ונשפטו.
- ארה"ב הסכימה לתת לגרמניה הלוואות ותנאי אשראי נוחים. לאחר נפילת ממשלתו המשיך שטראזמן לשמש כשר החוץ בכול ממשלות גרמניה עד למותו בשנת 1929. במשך כל כהונות אלה ניסה לנסח מחדש את הסכמי וורסאי על מנת לשפר את מעמדה ומצבה של גרמניה, בהצלחה לא קטנה. תחת ניצוחיו נעשו הישגים נכבדים בתיקון יחסה של גרמניה עם המערב:בשנת 1924 נחתמה תוכנית דוז שהובילה לפיתרון בעיית פיצוי המלחמה וכיבוש חבל הרוהר, בשנת 1925 נחתמו הסכמי לוקרנו שסידרו את גבולה המערבי של גרמניה, בשנת 1926 הכניס את גרמניה לחבר הלאומים וחתימה על הסכם קלוג-בריאן בשנת 1928. שטראזמן זכה על הישגים דיפלומטיים אלה בפרס נובל לשלום במשותף עם אריסטיד בריאנד הצרפתי בשנת 1926. יחד עם פיוס המערב הצליח שטראזמן לשמור על קשרים טובים עם ברית המועצות ובשנת 1926 חתם עם נציגה על חוזה ברלין, שהבטיח שמירה הדדית של ניטרליות במקרה של מלחמה משני הצדדים. שטארזמן מת בשנת 1929 מהתקף לב בגיל 61. שטארזמן, גוסטב ja:グスタフ・シュトレーゼマン

1878

אירועים

- 2 בפברואר - יוון מכריזה מלחמה על תורכיה.
- 16 בפברואר - דולר עשוי כסף, הופך למטבע רשמי בארה"ב.
- 19 בפברואר - הפונוגרף נרשם כפטנט על ידי תומס אדיסון.
- 3 במרץ - בולגריה זוכה בעצמאות
- 4 ביוני - האימפריה העותמנית מוותרת על קפריסין לטובת בריטניה.
- 13 ביולי - הסכם ברלין מעניק עצמאות מלאה לסרביה.
- 12 בדצמבר - נצפה ונורה הפרט האחרון בעולם של ברווז לברדור.

נולדו

- 2 בפברואר - אנדרה סיטרואן יזם צרפתי (נפטר 1935)
- 8 בפברואר - מרטין בובר, פילוסוף יהודי
- 16 במרץ - קלמנס פון גאלן מתנגד למשטר נאצי בגרמניה (נפטר 1946)
- 26 במאי - איזדורה דנקן, רקדנית אמריקאית (נפטרה 1927)
- 22 ביולי - (או 1879 ) יאנוש קורצ'אק, סופר, רופא ומחנך יהודי (נספה 1942).

נפטרו

- 13 במאי - ג'וזף הנרי פיזיקאי אמריקאי (נולד 1797)
- 6 ביוני - רוברט סטירלינג (Robert Stirling), ממציא.

ראו גם

- 1878 בספרות
- 1878 במוזיקה
- 1878 בפוליטיקה
- 1878 במדע ----
- המאה ה-18 - המאה ה-19 - המאה ה-20
- 1873 1874 1875 1876 1877 - 1878 - 1879 1880 1881 1882 1883 קטגוריה:שנים nb:1878

3 באוקטובר

ה-3 באוקטובר הוא היום ה-276 בשנה (277 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 89 ימים.

אירועים היסטוריים ביום זה

- 42 לפנה"ס - קרב פיליפי, בין יורשי יוליוס קיסר לרוצחיו
- 1789 - ג'ורג' וושינגטון מכריז על חג ההודיה הראשון
- 1932 - עיראק זוכה בעצמאות
- 1935 - איטליה פולשת לאתיופיה
- 1942 - גרמניה עורכת ניסוי ראשון של הטיל V-2
- 1952 - בריטניה עורכת ניסוי ראשון בנשק גרעיני
- 1990 - איחוד מחדש של גרמניה - גרמניה המזרחית חדלה מלהתקיים

נולדו

- 1940 - תמר גוז'נסקי.
- 1948 - אמנון ז'קונט, סופר ישראלי.
- 1951 - צביקה פיק, זמר ישראלי.
- 1974 - מושיק עפיה, זמר ישראלי.

נפטרו

- 1226 - פרנסיס מאסיזי, מייסד מסדר הפרנציסקנים.
- 1941 - לואיס ברנדייס משפטן אמריקאי, שופט בבית המשפט העליון של ארה"ב (נולד ב-1856)
- 2004 - זאב לב, פיסיקאי ישראלי
- 2005 - שרה לוי-תנאי, כוריאוגרפית ישראלית

חגים ואירועים החלים ביום זה

- גרמניה: יום איחוד גרמניה
- דרום קוריאה: יום הקמת המדינה ----
- 2 באוקטובר - 4 באוקטובר
- אוקטובר
- לוח אירועים שנתי ja:10月3日 ko:10월 3일 simple:October 3 th:3 ตุลาคม

1929

אירועים

- 17 בינואר - פורסם לראשונה הקומיקס פופאי המלח
- 18 בפברואר - טקס ה"אוסקר" נערך בפעם הראשונה.
- 16 במאי - טקס האוסקר הראשון בארה"ב
- 7 ביוני - קריית הוותיקן זוכה למעמד של מדינה עצמאית.
- 24 ביולי - אמנת קלוג-בריאנד, הדוחה את המלחמה כאמצעי ביחסים בינלאומיים, נכנסת לתוקף (האמנה נחתמה בפריס ב-27 באוגוסט 1928 על ידי רוב המדינות המובילות בעולם).
- 24 באוקטובר - הבורסה בניו יורק קורסת ב"יום חמישי השחור", הנחשב ליום תחילת "השפל הגדול".
- 29 באוקטובר - הבורסה בניו יורק קורסת ב"יום שלישי השחור", ופותחת את "השפל הגדול".
- 29 בנובמבר - ריצ'רד בירד הוא האדם הראשון שטס מעל הקוטב הדרומי.
- 24 בדצמבר - נהרס האגף המערבי של הבית הלבן בשריפה.

נולדו

- 11 בינואר - רפאל איתן, הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, ח"כ ושר בממשלת ישראל. (נפטר ב-2004)
- 15 בינואר - מרטין לותר קינג, מנהיג אפרו-אמריקאי (נרצח ב-1968)
- 28 בינואר - קלס אולדנבורג פסל שבדי
- 1 במרץ - גאורגי מרקוב, מתנגד שלטון בולגרי (נפטר 1978)
- 1 באפריל - מילן קונדרה, סופר צ'כי
- 8 באפריל - ז'ק ברל, זמר בלגי-צרפתי (נפטר 1978)
- 11 במאי - תמר בורנשטיין-לזר סופרת ישראלית
- 31 במאי - מנחם גולן, במאי ומפיק סרטים
- 8 ביוני - ג'רי סטילר (Jerry Stiller), קומיקאי, שחקן.
- 17 ביוני - טיגראן פטרוסיאן, אלוף העולם בשחמט (נפטר 1984)
- 18 ביוני - יורגן האברמאס, סוציולוג ופילוסוף.
- 2 ביולי - אימלדה מרקוס, לשעבר אשת נשיא הפיליפינים.
- 9 ביולי - חסן השני מלך מרוקו (נפטר 1999).
- 24 ביולי - אוריאנה פלאצ'י, עיתונאית וסופרת איטלקייה.
- 28 ביולי - ז'קלין קנדי אונאסיס, אשתו של ג'ון קנדי ולאחר מכן אשתו של אריסטוטל אונאסיס (נפטרה 1994).
- 17 באוגוסט - ז'יאנג זמין, נשיא הרפובליקה העממית של סין
- 17 באוגוסט - פרנסיס גרי פאוורס, טייס U-2 (נפטר 1977)
- 24 באוגוסט - יאסר ערפאת, מנהיג פלסטיני (נפטר 11.11.2004)
- 2 בספטמבר - האל אשבי, במאי סרטים אמריקאי (נפטר 1988)
- 3 בספטמבר - אירן פאפאס, שחקנית
- 5 בספטמבר - בוב ניוהארט, שחקן וקומיקאי אמריקאי
- 15 בספטמבר - מארי גל-מאן, פיזיקאי אמריקאי
- 4 בנובמבר - שייקה אופיר (ישעיהו גולדשטיין), שחקן, פנטומימאי וקומיקאי ישראלי (נפטר 1987)
- 12 בנובמבר - גרייס קלי, שחקנית קולנוע אמריקאית ואח"כ נסיכת מונקו (נהרגה 1982)
- 12 בנובמבר - מיכאל אנדה, סופר גרמני (נפטר 1995)

נפטרו

ראו גם

- 1929 בקולנוע
- 1929 בספרות
- 1929 במוזיקה
- 1929 בפוליטיקה
- 1929 במדע
- 1929 בספורט ----
- המאה ה-19 - המאה ה-20 - המאה ה-21
- 1924 1925 1926 1927 1928 - 1929 - 1930 1931 1932 1933 1934 קטגוריה:שנים nb:1929

גרמניה

הרפובליקה הפדרלית של גרמניה היא מדינה במרכז אירופה, הנמנית עם המעצמות המתועשות החזקות בתבל. בצפונה גובלת גרמניה בים הצפוני, בדנמרק, ובים הבלטי; במזרחה בפולין ובצ'כיה; בדרומה באוסטריה ובשוויץ ובמערבה היא גובלת בצרפת, בלוקסמבורג, בבלגיה ובהולנד. נהרות הריין, האלבה והדנובה חוצים את שטחה, במה שהקנה לה לאורך ההיסטוריה מעמד של מרכז כלכלי, מסחרי ותרבותי ביבשת כולה. גרמניה היא איחוד פדרלי הכולל שש-עשרה מדינות (Länder). היא לא התקיימה כמדינת לאום מאוחדת עד 1871, אף שהתרבות והשפה הגרמנית עתיקות הרבה יותר. במשך קרוב למילניום, ועד 1806, הייתה גרמניה בבחינת מקבץ מדינות אוטונומיות למדי, במסגרת האימפריה הרומית הקדושה. בין 1815 ל-1867 התאגדו המדינות הגרמניות בקונפדרציה רופפת. תחת שרביטו של אוטו פון ביסמרק, המדינה הגרמנית המאוחדת תועשה במהרה ורשמה זינוק כלכלי מדהים בהיקפו, ואולם נסיונותיה להשיג מעמד של מעצמה אירופית מן הדרג הראשון הגיעו לקיצם עם תבוסתה במלחמת העולם הראשונה. הסנקציות והקנסות שספגה גרמניה מבעלות הברית לאחר המלחמה הובילו במידה רבה לעלייתו של אדולף היטלר והמפלגה הנאצית, אשר סחפו בסופו של דבר את מדינתם (ואת שאר העולם) למלחמת העולם השניה. גרמניה הובסה בשנית ונכבשה על ידי בעלות הברית, ואולם לנוכח המלחמה הקרה התפצלה המדינה למערב גרמניה הפרו-מערבית ולמזרח גרמניה הנתמכת על ידי הסובייטים. בנפול הקומוניזם והגוש המזרחי, התאחדו שתי הגרמניות תחת הרפובליקה הפדרלית בשנת 1990, אם כי השוני בין מזרח ומערב, כמו גם אבטלה כרונית וצמיחה כלכלית איטית, מוסיפים להקשות על המדינה. כלכלתה של גרמניה היא השלישית בגודלה בעולם (אחרי ארצות הברית ויפן, והיא ידועה בתעשיות הברזל, הפלדה, המיכון והרכב שלה. גרמניה היא מעמודי התווך של האיחוד האירופי, בהיותה אחת ממייסדות הארגון כמו גם החברה בעלת האוכלוסיה הגדולה ביותר. המדינה חברה גם בארגון האו"ם, ברית נאט"ו ובקבוצת השמונה.

היסטוריה

אף שהשפה הגרמנית ותחושת ה"גרמניות" קיימות כבר יותר מאלף שנים, המדינה הידועה כיום כגרמניה אוחד כמדינת-לאום מודרנית רק בשנת 1871, עם כינון האימפריה הגרמנית ביוזמתה של המדינה הדומיננטית דאז, ממלכת פרוסיה. מקרל הגדול ועד לאימפריה הגרמנית: 1871-800. הרייך הראשון - אשר התפרסם לאורך רוב שנות קיומו בתור האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית - הוקם עם חלוקת האימפריה הקרולינגית בשנת 843. לאורך התקופה עמד הרייך בסימן פיצול מתמשך של המדינות המרכיבות אותו, עד לקריסתו המוחלטת. בימי הביניים, ברית הנזה הייתה מכשיר מרכזי שבאמצעותו נפוצה ההשפעה הגרמנית בצפון אירופה. ב-1530, הרפורמציה הפרוטסטנטית יצרה פלג דתי נפרד שהיה לדת המדינה במדינות גרמניות רבות. הדבר הביא לקרע ולמאבקים דתיים בתוך גרמניה, שעמדו ביסוד מלחמת שלושים השנה (1618). לאחר המלחמה הייתה גרמניה חלשה ומפולגת מתמיד; המדינה לא יכלה להתנגד למלחמות הנפוליאוניות, שבמהלכן נכבש הרייך וקרס (1806). גם התמוטטותה של האימפריה הנפוליאונית לא השיבה את הרייך לחיים, ותחתיו הוקמה קונפדרציה גרמנית רופפת. קונפדרציה גרמנית קונפדרציה גרמנית האימפריה הגרמנית: 1918-1871. הרייך השני, או האימפריה הגרמנית, הוקם בורסאי ב-18 בינואר, 1871, לאחר התבוסה הצרפתית במלחמה הפרנקו-פרוסית. אוסטריה, בתורה, לא נכללה באיחוד זה ומעורבותה בעניינים הגרמניים פסקה לאחר תבוסתה במלחמה האוסטרו-פרוסית. באחדה את מגוון המדינות הגרמניות, הייתה האימפריה למדינת-הלאום הגרמנית הראשונה בהיסטוריה. כמעצמה, האימפריה הגרמנית החלה להקים קולוניות באפריקה. שנות התשעים של המאה ה-19 עמדו בסימן ראשיתו של מירוץ חימוש מול בריטניה. מלחמת העולם הראשונה: 1918-1914. במלחמת העולם הראשונה, לחמה האימפריה הגרמנית לצד האימפריה האוסטרו-הונגרית בעיקר נגד צרפת, בריטניה והאימפריה הרוסית. בחזית המערבית המלחמה קיבלה אופי נייח עם קרבות עקובים מדם, ואילו במזרח לא התרחשו ניצחונות מכריעים. רוסיה נכנעה לגרמנים לאחר המהפכה הרוסית (1917); ואולם לאחר שנכנסה ארצות הברית למעגל הלחימה עוד באותה שנה, השתנו יחסי הכוחות לרעתה של גרמניה, עד כי בנובמבר 1918 נכנעה האחרונה לבעלות הברית המערביות, במה שסיים את מלחמת העולם. תנאי השלום הנוקשים שהופיעו בחוזה ורסאי גרמו לזעם ולתסכול בקרב הציבור הגרמני, שלא היה מוכן לתוצאה שלילית. רפובליקת ויימאר: 1933-1918. לאחר התפטרותו של הקייזר וילהלם השני, הכריזו הסוציאליסטים הגרמנים על הקמתה של רפובליקה סוציאליסטית תחת האימפריה. באותו הערב הכריזו הסוציאל דמוקרטים על הקמתה של רפובליקת ויימאר. בחודשים שלאחר מכן לחמה המפלגה הקומוניסטית הגרמנית נגד תומכי הרפובליקה. ואולם ב-11 באוגוסט 1919, חוקת ויימאר נכנסה לתוקף. בתקופה זו נוסדה גם המפלגה הנאצית. קשיים כלכליים חמורים לאחר המלחמה, כמו גם חוסר מוכנות כללי לקבל את הדמוקרטיה, הביאו לחוסר שקט ציבורי במהלך שנות העשרים, אם כי הרפובליקה נהנתה באותה תקופה מפריחה תרבותית ומדעית. הבוחרים הגרמנים החלו תומכים באופן הולך וגובר במפלגות בלתי דמוקרטיות, שמאליות וימניות. התנגדות למודרניזציה וריאקציה פוליטית קנו את לבבות הבוחרים. המצב הידרדר עוד יותר לאחר השפל הגדול אשר פקד את העולם בראשית שנות השלושים, ובשתי מערכות הבחירות של 1932 זכו המפלגות האגרסיביות והאנטי-דמוקרטיות ביותר ביותר ממחצית מהמושבים: 37% (ואחר כך 33%) מהקולות הוענקו למפלגה הנאצית, וכ-16% לקומוניסטים. סופה של רפובליקת ויימאר הגיע ב-30 בינואר, 1933, כאשר נשיא גרמניה פאול פון הינדנבורג מינה את אדולף היטלר לקאנצלר גרמניה בתמיכת הימין המתון. בניין הרייכסטאג הוצת, במה שהוצג כהצדקה לביטול זכויות אזרחיות ופוליטיות, ועם פרסום "צו החירום להגנה על העם והמדינה" ב-23 במרץ קיבלה ממשלת היטלר סמכות חקיקה מלאה. הוקמה מדינה ריכוזית וטוטליטרית אשר לא התבססה עוד על שלטון החוק. שלטון החוק הרייך השלישי: 1945-1933. המשטר החדש פירק את כל איגודי המסחר, הפך את גרמניה למדינה חד מפלגתית ודיכא כל התנגדות. מ-1933 ואילך, הוקמו 412 מחנות ריכוז עבור קבוצות ופרטים שנתפסו כאיומים. במקביל, החלה רדיפה פומבית של יהודים. בשנת 1934 נפטרה המפלגה הנאצית מהתנגדות שמאלית פנימית שגילם האס.איי בליל הסכינים הארוכות. ב-1935, חוקי נירנברג הגזענים נכנסו לתוקף: אזרחותם הגרמנית של יהודים נשללה, נאסר עליהם להינשא לגרמנים, והם סולקו ככלל מהחברה הגרמנית. המדע והתרבות הגרמנית נפגשו קשות מכך. רבים ניצלו את ההזדמנות לברוח; אחרים נרצחו עוד בטרם קרס המשטר הנאצי. בשנת 1936 פלשו כוחות גרמנים לריינלנד המפורז, במה שהיה להפרה בוטה של חוזה ורסאי, אך גם זריקת עידוד לאומית. מ-1938 ואילך, גרמניה הנאצית החלה נוקטת במדיניות של התפשטות טריטוריאלית, שראשיתה בסיפוח אוסטריה, והמשכה בחבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה. ב-1939 סופחה רוב צ'כוסלובקיה, וממשלת בובות פאשיסטית הוקמה בשטח הסלובקי הנותר. כדי להימנע ממלחמה בשתי חזיתות, נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב עם ברית המועצות. בספטמבר 1939 נפתח הבליצקריג הגרמני נגד פולין, במה שהיווה אות הפתיחה של מלחמת העולם השניה. מלחמת העולם השניה מלחמת העולם השניה: 1939-1945. עד 1940 כבשה גרמניה את רובה של מערב אירופה, אם כי הלופטוופה כשל במשימתו להביס את בריטניה. בשנת 1941, יוגוסלביה ויוון נכבשו אף הן. באותה שנה הכריז היטלר מלחמה על ברית המועצות ועל ארצות הברית. כך, היטלר הקים עליו אויבים חזקים מדי, עובדה שהלכה והתבהרה עם התבוסה הגרמנית בקרב סטלינגרד (1943) שסימלה את כישלון הפלישה הגרמנית לברית המועצות. הערים הגרמניות הופצצו דרך קבע על ידי מטוסי בעלות הברית, וב-1945 נכבשה גרמניה כולה על ידן. היטלר שם קץ לחייו, המלחמה הסתיימה, וערי אירופה נחרבו ברובן. כיבוש גרמניה חשף את מימדי הרג האזרחים - סלאבים מהמזרח וכל היהודים שישבו בשטחי אירופה הכבושה. כשישה מיליון יהודים איבדו את חייהם במסגרת רצח העם שביצעו הנאצים, הידוע בתור שואת יהדות אירופה. חלוקת גרמניה: 1990-1945. המלחמה הסתיימה באובדן שטחים רבים ובגירוש מיליוני גרמנים מאזורי סילסיה ומזרח פרוסיה. הטריטוריה הגרמנית הנותרת נכבשה על ידי המנצחים. העיר ברלין, אף ששכנה בלב האזור הסובייטי, חולקה אף היא בין ארבע בעלות הברית, כשהמערביות שולטות במערב העיר. ב-1949, במהלך המצור על ברלין, העבירו כוחות מערביים מזון ותרופות למערב ברלין באמצעות רכבת אווירית. מערב גרמניה השתקמה במהירות הודות לתכנית מרשל האמריקנית, אשר נועדה לשקם את אירופה לאחר המלחמה. כלכלתה שבה והייתה לאחת הגדולות בעולם, מעמדה המדיני התחזק, שלטון החוק ודמוקרטיה הושבו במתכונת יציבה על מנת למנוע רפובליקת ויימאר נוספת. בשנות השישים, תחת הנהגתו של וילי בראנדט, התגברה מערב גרמניה על האנטיקומוניזם שבתחומה וכוננה מגעים עם ברית המועצות. אנטיקומוניזם-1989.]] מזרח גרמניה, לעומת זאת, הייתה לאחת מגרורותיה הסוציאליסטיות של ברית ורשה, ובדומה ליתר מדינות הגוש המזרחי סבלה מקשיים כלכליים. מנוסתם של מספר גובר והולך של מזרח-גרמנים למערב ברלין הביא להקמתה של חומת ברלין ב-13 באוגוסט, 1961, וליצירת גבול מבוצר בין מערב למזרח גרמניה. איחוד מחדש: 1990-1989. בקיץ 1989, כביטוי לאי-שקט הולך וגובר, החלו רבים מאזרחי מזרח גרמניה לבקש מקלט בשגרירויות מערב גרמניות במרכז ובמזרח אירופה, בתקווה שיתאפשר להם להגר למערב. הבלבול שחשו מנהיגי מזרח גרמניה גבר בסתיו 1989 לנוכח הדיווחים על הצלחותיהם של גורמים פרו-דמוקרטיים במדינות ברית ורשה. ב-9 בנובמבר אפשרו הרשויות המזרח-גרמניות כניסת אזרחים למערב ברלין ולמערב גרמניה. מאות אלפי בני אדם ניצלו את ההזדמנות; נקודות מעבר חדשות נפתחו לאורך חומת ברלין ולאורך הגבול עם מערב גרמניה. היה זה קיצה דה פקטו של מזרח גרמניה. ב-1 ביולי, 1990, סלל איחוד כלכלי וחברתי את הדרך לקראת איחוד פוליטי מלא. איחודן של שתי הגרמניות קיבל את תוקפו ב-3 באוקטובר, אשר הוכרז כיום חג לאומי (יום האחדות הגרמנית). גרמניה המאוחדת: 1990 ואילך. משאבים רבים הופנו למטרת שיקום מדינות המזרח הנחשלות והשוואת התנאים בין מדינות המזרח והמערב. למרות ההתקדמות הרבה הפערים נותרו גדולים, והמרמור בקרב העם גבר. רבים טענו שהקנצלר הלמוט קוהל נבחר פעמיים נוספות רק הודות לאיחוד, שהוא היה מאדריכליו. לקראת סוף המילניום השני שקעה גרמניה במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה מאז 1945, והאבטלה נסקה לשיאים חדשים. שמונה שנים לאחר איחוד גרמניה הביאו הבוחרים את סופה של תקופת הכהונה הארוכה ביותר של קנצלר גרמני כלשהו, ובחרו בגרהרד שרדר ממפלגת ה-SPD. למרות נסיון לרפורמות מקיפות לא צלח בידיו של שרדר לשפר את המצב הכלכלי, ונכון להיום, סוף שנת 2005, שיעור האבטלה ממשיך לשבור שיא חדש בכל חודש. בחירות חדשות: 2005. בבחירות שנערכו בשנים האחרונות במדינות גרמניה השונות (בכל מדינה נערכות הבחירות בזמן שונה) הפסידה מפלגת השלטון, ה-SPD, את השלטון ברוב המדינות. הקש ששבר את גב הגמל היה הבחירות במדינה הגדולה ביותר, נורדריין-וסטפאליה, מעוז של ה-SPD מזה 39 שנים. בבחירות אלו, שנערכו במאי 2005, ניצחה מפלגת ה-CDU; הדבר הביא להכרזה של שרדר על הקדמת הבחירות ל-18 בספטמבר 2005. למרות כל הסקרים, שחזו ניצחון מוחץ לימין, הצליח שרדר לחזור למעמדו כפוליטיקאי הפופולרי בגרמניה, ומערכת הבחירות הסתיימה בכמעט-תיקו בין שתי המפלגות הגדולות, עם יתרון קל ל-CDU. כתוצאה מכך הורכבה ממשלת אחדות בראשותה של אנגלה מרקל, הקאנצלרית הראשונה של גרמניה והראשונה מאז ה"איחוד-מחדש" שמוצאה ממזרח גרמניה לשעבר.

פוליטיקה

מזרח גרמניה ההיסטורי]] גרמניה היא רפובליקה פדרלית חוקתית, המבססת את המערכת הפוליטית שלה על חוקה, ה-Grundgesetz ("המשפט הבסיסי"). בגרמניה קיימת מערכת פרלמנטרית, כאשר ראש הממשלה, הבונדסקנצלר, נבחר על ידי הפרלמנט. פרלמנט. בית הנבחרים הגרמני כולל את הבונדסטאג, בית הנבחרים הפדרלי, ואת הבונדסראט, המועצה הפדרלית. סמכות החקיקה העליונה היא בידי הבונדסטאג, ואילו הבונדסראט משתתף בתהליך החקיקה וניהול הפדרציה. בונדסראט ראש המדינה. נשיא הפדרציה הגרמנית (בונדספרזידנט) משמש כראש המדינה. הוא נבחר אחת לחמש שנים על ידי הבונדסטאג, וסמכויותיו מוגבלות בעיקר למטרות טכסיות וייצוגיות. בית המשפט העליון. תפקידו של בית המשפט הפדרלי החוקתי (Bundesverfassungsgericht) הוא להבטיח כי נהלי החקיקה והמשפט עולים בקנה אחד עם החוקה הגרמנית. רווחה חברתית. למערכת הרווחה החברתית בגרמניה שורשים היסטוריים עמוקים; החל בקשר ההדוק בין הפרט לחברה שנוצר לאחר הרפורמציה, דרך תחייתה של הממלכה הפרוסית לאחר מלחמת שלושים השנה, כמו גם ראשית המהפכה התעשייתית. מערכת הרווחה העתיקה נתפסת כהיבט חיובי של החברה הגרמנית, וגרמנים רבים מתגאים בו. המערכת מספקת ביטוח רפואי אוניברסלי (אם כי לא ממשלתי), דמי אבטלה, קיצבאות ילדים ושאר צרכים חברתיים. יחסי חוץ. יחד עם צרפת, גרמניה משמשת שחקן מוביל באיחוד האירופי. בנוסף, גרמניה עומדת בראש מחנה מדינות האיחוד הקוראות להמשך האינטגרציה באופן שיחזק את הארגון ויקנה לו, לצד עוצמתו הכלכלית האדירה, גם סמכות פוליטית ואף בטחונית. ב-1999 נשלחו כוחות גרמניים לקרב לראשונה מאז מלחמת העולם השניה (ובכך הופרה מסורת גרמנית כבת יובל שנים שלא לעורר תשומת בזירה הבינלאומית) כאשר הקאנצלר שרדר בחר להצטרף למלחמת נאט"ו נגד יוגוסלביה. נכון להיום, כוחות גרמנים מוצבים גם באפגניסטן. אחד מיעדי מדיניות החוץ של שרדר היה השגת מושב קבע במועצת הביטחון של האו"ם. גרמניה וצרפת עמדו בראש המדינות אשר התנגדו לפלישה הצבאית לעיראק (2003) שהונהגה על ידי ארה"ב, יחד עם מדינות הקואליציה, לרבות פולין, ספרד, איטליה, הממלכה המאוחדת, יפן, דרום קוריאה ואומות נוספות. מפלגות. בגרמניה באופן מסורתי שתי מפלגות גדולות, ביניהן השלטון מתחלף לסירוגין מאז תום מלחמת העולם השנייה, ועוד כמה מפלגות קטנות, אשר לעתים משתתפות בקואליציה עם אחת המפלגות הגדולות. לאחר בחירות ה-18 לספטמבר שנערכו בגרמניה מסר שר החוץ היוצא של גרמניה ויו"ר מפלגת הירוקים , יושקה פישר, במסיבת עיתונאים בברלין כי הוא מתפטר מתפקידו כיו"ר המפלגה ומסר כי מפלגתו לא תיכנס לקואליציה עם ה-CDU בנוסף מסרו ה-FDP מנגד כי לעולם לא ייכנסו לקואליציה "אדומה" בראשות שרדר וה-SPD ומאחר וכך ה-Linke (מפלגת השמאל הקיצונית) מסרה כי לא תתמוך באף אחד ותלך לשבת באופוזיציה ומטרתה לעמוד בראש האופוזיציה. לאחר מו"מ קואליציוני ארוך הוכרזה אנגלה מרקל לקנצלרית בראש ממשלת אחדות המורכבת מן ה-SPD וה-CDU.

מדינות גרמניה

CDU גרמניה היא פדרציה המורכבת מ-16 מדינות ו-439 מחוזות (קרייזה). לכל אחת מהמדינות עיר בירה, ממשלה ומוסדות משלה. פיזור האוכלוסין במדינות השונות איננו אחיד: כמחצית מאוכלוסיית גרמניה חיה בשלוש המדינות המאוכלסות ביותר; המחצית השניה פזורה על-פני 13 המדינות האחרות. להלן רשימת מדינות גרמניה, מסודרות לפי גודל אוכלוסייתן: :1. נורדריין-וסטפאליה :2. בוואריה :3. באדן-וירטמברג :4. סקסוניה התחתונה :5. הסה :6. סקסוניה :7. ריינלנד-פאלץ :8. ברלין :9. שלזוויג-הולשטיין :10. ברנדנבורג :11. סקסוניה-אנהלט :12. תורינגיה :13. מקלנבורג-מערב פומרניה :14. המבורג :15. חבל הסאר :16. ברמן

כלכלה

ברמן כלכלת גרמניה היא הראשונה בגודלה באירופה והחמישית בגודלה בעולם (לשנת 2005) במונחי תוצר לאומי גולמי אחרי ארצות הברית, סין העממית, יפן והודו. נכון ל-2004, גרמניה היא היצואנית הגדולה ביותר בעולם, חרף חוזקו של מטבע האירו. שותפות הסחר העיקריות שלה כוללות את צרפת, ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, איטליה והולנד. סוגיה המעוררת דאגה בגרמניה היא שיעור האבטלה, הנותר גבוה זה שנים (במיוחד במדינות המזרחיות), וגורם לירידה בביקוש המקומי, במה שמאט את קצב הצמיחה הכלכלית. יחד עם זאת, יש לזכור כי כלכלת גרמניה נאלצה לספוג את עלויות איחודן מחדש של חלקי המדינה, גורם שיש התולים בו את האשמה העיקרית לקצב הצמיחה האיטי של גרמניה לעומת מדינות אחרות באיחוד האירופי. עד היום, באזורים שהשתייכו למזרח גרמניה אין עוד תשתית כלכלית ראויה להקמת עסקים קטנים ובינוניים, אשר עמדו ביסוד הצלחתה הכלכלית של מערב גרמניה.

גאוגרפיה

איחוד האירופי הארץ: מאז איחודה מחדש של גרמניה השיבה לעצמה המדינה את מעמדה המסורתי כמרכז המקשר בין סקנדינביה בצפון לאזור הים התיכון בדרום, כמו גם בין האוקיינוס האטלנטי ממערב למדינות מרכז ומזרח אירופה. שטח גרמניה משתרע מרכס הרי האלפים (הנקודה הגבוה ביותר: הזוגספיץ, 2,962 מ') שבדרום ועד לחופי הים הצפוני בצפון-מערב והים הבלטי בצפון מזרחי. בתווך ישנן הגבעות המיוערות של גרמניה התיכונה, ובצפון הקרקע שטוחה למדי (הנקודה הנמוכה ביותר: נאונדורפר\וילסטרמארש, -3.54 מ' מתחת לפני הים). בגרמניה עוברים כמה מנהרותיה הראשיים של אירופה, לרבות הריין, האלבה והדנובה. הודות למיקומה המרכזי, גרמניה היא המדינה האירופית בעלת מספר הגבולות הרב ביותר: הפדרציה גובלת עם דנמרק בצפון, פולין וצ'כיה במזרח, אוסטריה ושוויץ בדרום, צרפת ולוקסמבורג בצפון-מערב, ובלגיה והולנד בדרום-מערב. אקלים: רוב רובה של גרמניה ממוקם באזור אקלימי קריר עד ממוזג, המאופיין בעיקר בלחות וברוחות מערביות. בצפון ובצפון-מערב האקלים הוא אוקייני במיוחד: משקעים יורדים במשך כל עונות השנה, החורפים מתונים למדי והקיצים קרירים באופן יחסי. במזרח האקלים יבשתי הרבה יותר ואופייני לזה הקיים במזרח אירופה: החורפים עשויים להיות קרים מאוד ולהימשך זמן רב, ואילו הקיצים עשויים להיות חמים מאוד. תקופות יובש ארוכות מאפיינות אזור זה. בדרום ובמרכז האקלים משתנה בין מאפיינים אוקייניים ליבשתיים.

דמוגרפיה

לפי מפקד שנערך ברבע האחרון של 2004, בגרמניה חיים מעל 82 מיליון בני אדם, בצפיפות אוכלוסין של 242 נפש\קמ"ר. כ-87% מהאוכלוסיה חיה בערים. יחד עם זאת, קיימות רק שלוש ערים גרמניות עם אוכלוסיה העולה על מיליון נפש: (ברלין: 3 מיליון, המבורג: 1.8 מיליון, מינכן: 1.2 מיליון). ערים מרכזיות נוספות הנן קלן, פרנקפורט אם מיין, שטוטגרט, דיסלדורף, ברמן והנובר. בגרמניה נמצא האזור העירוני הרביעי בגודלו באירופה (אחרי מוסקבה, לונדון ופריז) - חבל הרוהר; אוכלוסיית החבל עולה על 5.5 מיליון איש, ומתוך 50 עריה הגדולות של גרמניה, 10 שוכנות בחבל. עריו הגדולות הן דוֹרְטְמוּנד, אֶסֶן, דוּאיסבּוּרג ובּוֹכוּם. כ-91% מאוכלוסיית גרמניה היא ממוצא אתני גרמני. כשבעה מיליון תושבים זרים חיים בגרמניה, רובם ממוצא תורכי, אך ישנם גם סרבים, איטלקים, יוונים, בוסנים, פולנים, קרואטים, אוסטרים, אמריקנים, מקדונים וסלובנים. גרמניה היא יעדף מועדף עבור פליטים ממדינות מתפתחות. גרמנית היא השפה הרשמית בגרמניה. שפות מיעוטים רשמיות הנן: דנית (50,000 דוברים), סורבית (40,000) ופריזית (12,000). באזורים הכפריים של צפון גרמניה דוברים גם סקסונית תחתונה.

דת

הנצרות היא הדת הראשית בגרמניה, כאשר 33% מהאוכלוסיה (במיוחד בצפון ובמזרח) מגדירים עצמם פרוטסטנטים, ו-33% נוספים מגדירים עצמם קתולים (במיוחד בדרום ובמערב). בסך הכל, 55 מיליון גרמנים מגדירים עצמם נוצרים, אף על פי שבמזרח גרמניה הרגש הדתי חלש הרבה יותר, ככל הנראה תולדה של ארבעים שנות קומוניזם. עוד יצוין, כי האמונה הקתולית רווחה בגרמניה עד המאה ה-15, ואולם פני הדברים השתנו לאחר הרפורמציה של מרטין לותר, שהתנגד למסחור האמונה אל. קרוב ל 3.7 מיליון מוסלמים (רובם ממוצא תורכי) חיים בגרמניה. מלבד זה ישנם מאות אלפי נוצרים אורתודוכסים בגרמניה, כמו גם 160,000 יהודים, מתוכם כמאה אלף מגדירים עצמם "מאמינים". קצב הריבוי של הקהילה היהודית בגרמניה הוא מהמהירים בעולם. אלפי יהודים ממדינות חבר העמים התיישבו בגרמניה מאז קריסת חומת ברלין. לפני עליית הנאציזם, בגרמניה חיו כ-600,000 יהודים, רובם במשך מאות שנים.

תרבות

תרומתה של גרמניה למורשת התרבותית העולמית היא רבה. המדינה מוזכרת לעתים קרובות בתור das Land der Dichter und Denker (ארץ המשוררים וההוגים). גרמניה היא מולדתם של מלחינים כבטהובן, באך, ברהמס, וואגנר; משוררים כשילר והיינה, פילוסופים כליבניץ, קאנט, הגל, מרקס, אנגלס, שופנהאואר, ניטשה והיידגר, תאולוגים כמו לותר, סופרים כמו הסה, מאן, בל וגראס; מדענים כמו קפלר, הקל, איינשטיין, בורן, פלנק, הייזנברג, הרץ ובונזן; וממציאים ומהנדסים כמו גוטנברג, אוטו, סימנס, בראון, דיימלר, בנץ, דיזל ולינד. אמנים מפורסמים כוללים את אמן הרנסאנס דירר, הסוריאליסט ארנסט, האקספרסיוניסט מרק ועוד. אישים היסטוריים רבים, אף שלא היו אזרחי גרמניה במובן המודרני, נתפסו בכל זאת כ"גרמנים" כיוון שהיו לחלק בלתי נפרד מהמורשת התרבותית של גרמניה. דוגמאות לאישים מעין אלה הן פרס נובל לשלום מוענק בכל שנה לאנשים בעלי חזון שפעלו למען השלום והתגברו על מעגלי אלימות, עימותים, או דיכוי באמצעות הנהגה מוסרית. כמו כן, הפרס מוענק גם למנהיגי מדינות שנטשו את מצב המלחמה והחליפו אותו במשא ומתן במטרה להגיע לשלום.

רשימת מקבלי פרס נובל לשלום

- 1901: הנרי דונאנט, מייסד הצלב האדום, ופרדריק פאסי, מייסד החברה הצרפתית לשלום.
- 1902: אלי דוקומון, מזכיר כבוד של לשכת השלום הבינלאומית בשוויץ, וצ'ארלס אלברט גובאט, מזכ"ל האיגוד הבין-פרלמנטרי.
- 1903: רנדל קרמר, חבר הפרלמנט הבריטי ומזכיר הליגה הבינלאומית לבוררות.
- 1904: המוסד לחוק הבינלאומי, בלגיה.
- 1905: הברונית ברטה פון סטנר, נשיאת כבוד של לשכת השלום הבינלאומית בשוויץ.
- 1906: נשיא ארצות הברית, תאודור רוזוולט, על ניסוח חוזה השלום במלחמת רוסיה-יפן
- 1907: ארנסטו תאודורו מונטה, נשיא הליגה הלומברדית לשלום, ולואי רנו, פרופסור לחוק בינלאומי מאוניברסיטת סורבון, פריז.
- 1908: קלאס פונטוס ארנולדסון, חבר הפרלמנט השבדי ומייסד הליגה השבדית לשלום ובוררות, ופרדריק באג'ר, חבר הפרלמנט הדני ונשיא כבוד של לשכת השלום הבינלאומית בשוויץ.
- 1909: אוגוסט בירנר, ראש ממשלת בלגיה וחבר הפרלמנט, חבר בית הדין הבינלאומי בהאג, ופול הנרי קונסטנט, סנטור צרפתי, הקבוצה הפרלמנטרית הצרפתית לבוררות התנדבותית, ומייסד הוועדה הוועדה להגנה על אינטרסים לאומיים ופשרה בינלאומית.
- 1910: לשכת השלום הבינלאומית בשוויץ.
- 1911: טוביאס מייקל אסר, ראש ממשלת הולנד, מייסד הוועידות הבינלאומיות לחוק הפרטי בהאג, ואלפרד הרמן פריד, עיתונאי ומייסד הפרסום Die Friedenswarte
- 1912: אליהו רוט (Elihu Root), מזכיר המדינה האמריקאי ואחראי על מספר הסכמי בוררות.
- 1913: הנרי לפונטיין, סנטור בלגי ונשיא לשכת השלום הבינלאומית בשוויץ.
- 1914: לא הוענק.
- 1915: לא הוענק.
- 1916: לא הוענק.
- 1917: הצלב האדום הבינלאומי
- 1918: לא הוענק
- 1919: נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, על הקמת חבר הלאומים.
- 1920: ליאון בורגואה, מזכיר המדינה הצרפתי, נשיא הפרלמנט ונשיא מועצת חבר הלאומים.
- 1921: קארל ברנטינג, ראש ממשלת שבדיה ונציג שבדיה במועצת חבר הלאומים, וכריסטיאן לאנג מנורבגיה, מזכ"ל הארגון הבין-פרלמנטרי.
- 1922: פריטיוף ננסן, מדען וחוקר, ונציג נורבגיה לחבר הלאומים. מייסד "דרכוני ננסן" לפליטים.
- 1923: לא הוענק.
- 1924: לא הוענק.
- 1925: סר אאוסטן צ'מברליין, מזכיר החוץ הבריטי ואחד ממייסדי הסכמי לוקרנו, וצ'ארלס דווס, סגן נשיא ארה"ב ויו"ר וועדת הפיוס של בנות הברית.
- 1926: אריסטיד בריאנד, שר החוץ הצרפתי, אחד ממייסדי הסכמי לוקרנו והסכמי בריאנד-קלוג, וגוסטב שטראזמן, קנצלר גרמניה, שר החוץ ואחד ממייסדי הסכמי לוקרנו.
- 1927: פרדיננד בואסון, פרופסור באוניברסיטת סורבון ומייסד הליגה לזכויות האדם, ולודביג קויד, פרופסור באוניברסיטת ברלין, חבר הפרלמנט הגרמני ומשתתף במספר ועידות שלום.
- 1928: לא הוענק.
- 1929: פרנק קלוג, מזכיר המדינה האמריקאי ואחד ממייסדי הסכמי בריאנד-קלוג.
- 1930: לארס אולוף סודרבלום, ארכיבישוף שבדי ומנהיג התנועה האקומנית לאיחוד כל הכנסיות הנוצריות.
- 1931: ג'יין אדמס, סוציולוגית אמריקאית והנשיאה הבינלאומית של הליגה הנשית הבינלאומית לשלום וחופש, וניקולס באטלר, נשיא אוניברסיטת קולומביה ומקדם הסכמי בריאנד-קלוג.
- 1932: לא הוענק.
- 1933: סר נורמן אנג'ל, סופר בריטי וחבר המועצה המבצעת של חבר הלאומים ושל מועצת השלום הלאומית.
- 1934: ארתור הנדרסון, מזכיר החוץ הבריטי ונשיא ועידת פירוק הנשק של 1932.
- 1935: קארל פון אוסיאצקי, עיתונאי ופציפיסט גרמני.
- 1936: קרלוס לאמאס, מזכיר המדינה הארגנטיני, נשיא חבר הלאומים, ומתווך בסכסוך בין פרגוואי ובוליביה.
- 1937: לורד אדגר ססיל, סופר בריטי, נשיא ומייסד הקמפיין הבינלאומי לשלום.
- 1938: המשרד הבינלאומי של ננסן לפליטים
- 1939: לא הוענק.
- 1940: לא הוענק.
- 1941: לא הוענק.
- 1942: לא הוענק.
- 1943: לא הוענק.
- 1944: הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום (הוענק רטרואקטיבית בשנת 1945).
- 1945: קורדל הל, מזכיר המדינה האמריקאי ומשתתף בכיר בייסוד האומות המאוחדות.
- 1946: אמילי באלץ', פרופסור אמריקאית להיסטוריה וסוציולוגיה ונשיאת כבוד בינלאומית של הליגה הנשית הבינלאומית לשלום וחופש, וג'ון מוט, יו"ר המועצה המיסיונרית הבינלאומית ונשיא הברית העולמית של האגודות הנוצריות של צעירים.
- 1947: מועצת שירות החברים (הקויקרים) הבריטית והאגודה המקבילה בארה"ב.
- 1948: לא הוענק.
- 1949: לורד בויד אור, רופא בריטי אחד המארגנים הראשיים ומנהל ארגון המזון והחקלאות הכללי, נשיא מועצת השלום הלאומית והארגון הבינלאומי של ארגוני שלום.
- 1950: ראלף באנץ', פרופסור באוניברסיטת הרוורד, מתווך בפלסטינה, 1948.
- 1951: לאון ג'והא, נשיא המועצה הבינלאומית של האיחוד האירופי, חבר המועצה של ארגון העובדים הבינלאומי.
- 1952: אלברט שוויצר, על ייסודו של בית חולים בגאבון.
- 1953: ג'ורג' מרשל, מזכיר המדינה ומזכיר ההגנה של ארצות הברית, נשיא הצלב האדום האמריקאי, מייסד תוכנית מרשל.
- 1954: נציבות האו"ם לפליטים
- 1955: לא הוענק.
- 1956: לא הוענק.
- 1957: לסטר פרסון, שר החוץ הקנדי, נשיא המושב השביעי של העצרת הכללית של האו"ם.
- 1958: ג'ורג' פיר, אב המסדר הדומיניקני, מנהיג ארגון הסיוע לפליטים "l'Europe du Coeur au Service du Monde".
- 1959: פיליפ נואל-בייקר, חבר הפרלמנט הבריטי, פעל כל חייו לשלום ושיתוף פעולה בינלאומי.
- 1960: אלברט לוטולי, נשיא הקונגרס האפריקאי הלאומי (ANC) בדרום אפריקה.
- 1961: דאג המרשלד, המזכיר הכללי של