:: wikimiki.org ::
| אדמירל |
אדמירלאדמירל היא דרגת קצונה בכירה בציי העולם. מקבילה לדרגת גנרל בצבאות יבשה.
מקור המילה בשיבוש של הצירוף הערבי אמיר-אל-בחר - "נסיך הים", והיא החלה להיכנס לשימוש באירופה במאה ה-12, לאחר מסעות הצלב, שבהם האירופאים נפגשו עם השפה הערבית. לפי כללי ציי המפרש עד למאה ה-19, קצין בדרגת אדמירל פיקד על עיקר הכוח הימי, סגנו - שנקרא vice-admiral - על חיל החלוץ של הצי, ומפקד ספינות העורף נקרא rear-admiral (מלשון rear = עורף). דרגות אלה נשתמרו עד היום בצי הבריטי.
ראו גם
- התפתחות ספינות המלחמה
קטגוריה:דרגות
קטגוריה: ימאות
ja:海軍大将
דרגה
דרגה מבטאת את מעמדו של אדם בארגון היררכי. ככל שהדרגה גבוהה יותר, כך האדם הוא בעל עמדה בכירה יותר. בארגונים רבים מתקיימים מסלולים אחדים של דרגות, הקרויים דירוגים. ההתקדמות בסולם הדרגות היא התקדמות טבעית, המושפעת מהוותק ומרמת ביצוע העבודה, ואילו החלפת דירוג קורה רק בעקבות רכישת השכלה מסוימת בקורס ארוך (קורס קצינים או רכישת תואר אקדמי, למשל).
לדירוג ולדרגה יש השפעה ישירה על שכרו של העובד.
בצבא, משטרה, וגופים בעלי תפקידי ביטחון אחרים אחרים, יש לדרגה חשיבות גדולה במיוחד, משום שהדרגה גלויה לעין - היא נמצאת על מדיו של האדם, ומתקיימת חובת ציות להוראותיו של בעל דרגה גבוהה יותר.
ראו גם
- דרגות במשטרת ישראל
- דרגה צבאית
- דרגות צה"ל
קטגוריה:מבנה ארגוני
גנרלגנרל (General) - דרגה צבאית בכירה ביותר, ולעתים אף הבכירה ביותר, ברוב צבאות העולם. הדרגה החלה להופיע לראשונה עם התהוות הצבאות המקצועיים במאה ה-17, והיא גזורה מהמילה הלטינית generalis - כללי; כלומר, הקצין בעל הדרגה הזאת הוא קצין "כללי", המפקד על יחידות מסוגים שונים (חיל רגלים, תותחנים, פרשים) ביחד. הדרגה המקבילה לגנרל ברוב ציי העולם היא אדמירל.
דרגות גנרל בצבאות שונים
קישורים חצוניים
- [http://www.generals.dk/ Generals of World War II]
- [http://schema-root.org/region/americas/north_america/usa/government/executive/departments/defense/personnel/generals/ Schema-root.org: US Generals] News feeds for US Generals in the news
- [http://www.uniforminsignia.net www.uniforminsignia.net]
קטגוריה:דרגות
קטגוריה:צבא
ja:将軍
ערבית
הערבית (اللغة العربية) היא שפה המשתייכת לענף הדרומי של השפות השמיות המערביות בתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות וככזאת היא קרובה לעברית ולארמית (ששייכות לענף הצפוני של השפות השמיות המערביות). השפה הערבית כוללת מספר רב של דיאלקטים (ניבים) המשמשים כשפת אמם של 180 מליון בני אדם ברחבי אסיה ואפריקה. בנוסף קיימת שפה ערבית ספרותית, שמשמשת לכתיבה ולתקשורת בכל רחבי העולם הערבי, והיא בעלת תפקיד מפתח בחיי כל המוסלמים שכן היא משמרת את שפת הקוראן. הערבית היא אחת מהשפות הרשמיות של ארגון האומות המאוחדות.
מקור השפה הערבית הוא בחצי האי ערב שם הייתה עיקר תפוצתה (למעט חלקים מסוימים בדרום חצי האי) עד למאה השביעית לספירה. בעקבות כיבושי האיסלאם התפשט השימוש בשפה לסהר הפורה ושאר המזרח התיכון וצפון אפריקה. השפה הערבית דחקה בהדרגה, במשך כמה מאות שנים, את השפות שדוברו באזור הסהר הפורה (בעיקר יוונית וארמית), כך שבאמצע ימי הביניים דיברו רוב תושבי האזור ערבית כשפת אם. לעומת זאת באירן, בתורכיה, בכורדיסטאן, ושאר החלקים המוסלמיים של מרכז אסיה, נותרו השפות המקומיות על כנן, אף שהושפעו במידה רבה מהשפה הערבית. גם בצפון-מערב אפריקה עדיין נפוצות שפות מקומיות (בעיקר ברברית) בצד הערבית. הערבית התפצלה לדיאלקטים (ניבים) שונים כבר בחצי-האי ערב, אולם עם התפשטותה על פני מרחב גאוגרפי גדול, התפתחו בה דיאלקטים רבים נוספים הנבדלים משמעותית אלה מאלה, ונבדלים גם מהערבית הספרותית הקלאסית (שמבוססת על שפת הקוראן). כבר בתקופה קדומה, ייתכן שעוד לפני כיבושי האיסלאם, ואולי זמן קצר לאחריהם, נוצר מצב של דיגלוסיה בקרב דוברי הערבית, כיוון שהמשכילים הערביים, בעיקר המוסלמים שביניהם, הקפידו לכתוב בשפת הקוראן, וראו בדיאלקטים השונים עגה שאינה ראויה לעלות על הכתב. מצב זה קיים בעולם הערבי עד היום - אמצעי התקשורת הערביים משתמשים בצורה תקנית (סטנדרטית) של הערבית הספרותית, שפה הנלמדת במוסדות החינוך בכל רחבי העולם הערבי. שימוש בדיאלקטים מקומיים, בעיקר בערבית של קהיר (ערבית מצרית), לצורכי תקשורת בין-ערבית, נעשה נפוץ עם התפתחות התאטרון והקולנוע, וכיום ערבית מצרית היא מעין שפה ספרותית שנייה בעולם הערבי.
הדיאלקטים הערביים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: "אל-משרק" (المشرق - המזרח) ו"אל-מע'רב" (المغرب - המערב). קו הגבול ("איסוגלוסה") בין קבוצות הדיאלקטים האלה הוא הגבול המפריד בין מצרים ללוב. הדיאלקטים של צפון-אפריקה, מלוב מערבה, נחשבים כ"אל-מע'רב", וכל היתר נחשבים "אל-משרק". בנוסף, קיימות הבחנות בין דיאלקטים של דוברי ערבית ממוצא כפרי ("פלאחים"), ממוצא עירוני, וממוצא בדואי, הבחנות שאפשר לראות בהן סוציולקטים או אתנולקטים (כיוון שאינם תלויים באזור הגאוגרפי, אלא במוצאו החברתי או האתני של הדובר).
הנתונים להלן מתייחסים לשפה הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى).
כתיבת והגיית הערבית
הערבית נכתבת באמצעות האלפבית הערבי הכולל 28 אותיות, וסימנים גרפיים נוספים המציינים תנועות, הכפלת עיצור (המקביל לדגש חזק בעברית), היעדר תנועה (שווא) ועוד. 28 האותיות מציינות עיצורים, אולם בשלוש מהן משתמשים גם לציון תנועות ארוכות.
הערבית נכתבת מצד ימין לשמאל, כמו העברית. בערבית קיימות אותיות מסוימות בעלות אותה צורה בסיסית, כשהמבדיל ביניהן הוא הניקוד המבחין (הניקוד הדיאקריטי).
השפה הערבית מפורסמת בריבוי הסגנונות לכתיבת האותיות, אשר הגיעה לדרגת אומנות בפני עצמה: הקליגרפיה הערבית והערבסקות.
העיצורים
הערבית הקלאסית (שנהוגה היום בעיקר בכתב) שימרה כמעט את כל העיצורים השמיים הקדומים, ולכן אפשר למצוא בה הבחנות פונטיות שכבר אינן קיימות בעברית או בשפות שמיות אחרות. לדוגמה: שמה של העיר עזה מבוטא "ע'זה" (כמו כ' רפה בעברית, אך קולית). בעברית העיצור הזה התלכד עם העיצור ע כבר בתקופות קדומות.
האותיות דאל, ד'אל, ואו, אליף, רא וזאי (או אותיות דוד ארז) הן אותיות שלאחריהן לא מתחברת אף אות כלומר כך שלכל אחת מהן רק שתי גרסאות: ثقناف היא מילה שלמה רק שלאחר האליף אין חיבור.
לאותיות שלאחריהן אכן מתבצע חיבור יש ארבע גרסאות בכתיבה, בהתאם למקום האות במילה.
התנועות
בערבית הספרותית (הקלאסית - הכתובה) קיימות שלוש התנועות: a,i ו־u, וכל אחת מהן יכולה להיות קצרה או ארוכה (תנועה ארוכה מסומנת על ידי אם קריאה א', ו' או י' בהתאמה). קיים גם מצב של "אפס תנועה" (המקביל לשווא נח בעברית). בערבית הספרותית לא קיים שווא נע.
בערבית המדוברת יש וריאנטים רבים (המשתנים מאזור לאזור), וזו הסיבה לקיומם של שמות ומילים רבים המוכרים לנו שקיימות בהן גם התנועות o (אבו ע'וש) ו־e (כפר קאסם).
- על מנת לציין דגש חזק משתמשים בסימן بّ, שַדַּה.
דקדוק ערבי
הפועל הערבי
השורשים
העברית והערבית, כמרבית השפות השמיות, משתמשות בשורשים עיצוריים ליצירת פעלים ושמות עצם. השורשים בשתי השפות הם בדרך-כלל תלת-עיצוריים, אם כי קיימים גם שורשים ארבע-עיצוריים. אף שחלק מהם נוצרו משורשים דו עיצוריים קדומים שהורחבו. דוגמאות לכך בעברית ניתן למצוא בגזרת הכפולים (חמם, פרר) ובגזרת ע"ו/י (שיר, טוס, שוב).
לרבים מהשורשים הערביים אפשר למצוא מקבילות זהות או קרובות סמנטית בעברית. כך למשל השורשים עמ"ל, כת"ב ושמ"ע מצויים בשתי השפות במשמעויות כמעט זהות . כמו-כן, קיימות מילים דומות או זהות רבות בשתי השפות.
הבניינים
מערכת הבניינים הערבית דומה למערכת העברית. בשפה הערבית ישנם באופן עקרוני 15 בניינים. ה-10 הראשונים הם השימושיים ביותר ובאופן מעשי בשפה של ימינו לא משתמשים ביתר. את השימוש ב-5 הנותרים ניתן למצוא בספרות ושירה ערבית מימי הביניים. 5 בניינים אלו הם שוליים ביותר ולכל אחד מהם בין 2-5 פעלים בלבד. לכל אחד מבנייני הערבית צורת פעיל וצורת סביל.
בנייני הערבית:
עשרת הבניינים הנפוצים
# פַעַלַ
# פַעַّלַ
# פַאעַלַ
# אַפְעַלַ
# תַפַעַّלַ
# תַפַאעַלַ
# אִנְפַעַלַ
# אִפְתַעַّלַ
# אִפְעַלַّ
# אִסְתַפְעַלַ
חמשת הבניינים הנוספים
# אִפְעַאלַّ
# אִפְעַוְעַלַ
# אִפְעַוַّלַ
# אִפְעַנְלַّ
# אִפְעַנְלַא
השם הערבי
היחסות בערבית
בערבית קיימות שלוש יחסות המסומנות באמצעות ניקוד סופי של שמות העצם: יחסת הנושא המסומנת באמצעות תנועת דמה, יחסת המושא הישיר המסומנת באמצעות תנועת פתחה ויחסת המושא העקיף המסומנת באמצעות תנועת כסרה.
המין הדקדוקי בערבית
שמות העצם בערבית מתפלגים לשני מינים דקדוקיים: זכר ונקבה, ועל שם התואר להתאים במינו לשם העצם המתואר. לרוב מין הנקבה מאופיין באמצעות סיומת תא או תא מרבוטה, אך לכלל זה עשויים להיות יוצאי דופן. בערבית צורת היחיד של הנקבה משמשת גם לציון הרבים של עצמים משני המינים שלא מציינים בני-אדם.
עקב קיומן של היחסות בערבית התחביר הערבי עשוי להיות חופשי יחסית, אך בערבית הספרותית הדפוס הנפוץ ביותר בתחביר המשפט הפעלי הוא נשוא-נושא-מושא בעוד שבערבית המדוברת הדפוס הנפוץ ביותר בתחביר המשפט הפעלי הוא נושא-נשוא-מושא.
בערבית כמו בעברית שם התואר עוקב אחר העצם אותו הוא מתאר. כמו כן בצורת הסמיכות הנסמך קודם לסומך בדומה לעברית.
ראו גם
- מדינות ערב
- ספרות ערבית
- שירה ערבית
- מוזיקה ערבית
- ערבית יהודית
קטגוריה:שפות
קטגוריה:שפות שמיות
קישורים חיצוניים
- [http://www.student.co.il/meast מיסט], אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל-אביב
- [http://www.linet-pro.net/nodeweb.asp?t=24775 לימוד ערבית], אתר לשפה הערבית 5 יחידות של בי"ס בגין ראש העין
ja:アラビア語
ko:아랍어
ms:Bahasa Arab
simple:Arabic language
th:ภาษาอาหรับ
מסעות הצלב
מסעי הצלב הם סדרת מסעות צבאיים שיזמו האפיפיורים בין המאה ה-11 והמאה ה-13. הם החלו כנסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון קתולי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות. המשתתפים במסעות אלה קרויים צלבנים.
במובן רחב יותר "מסע צלב" הינו כינוי למלחמה הנלחמת מסיבות דתיות, כגון הרקונקיסטה בה כבשו הנוצרים בחזרה את ספרד מידי המוסלמים, מסעות צלב כנגד האומות הלא נוצריות בצפון אירופה כגון הליטאים, ומסעות כנגד כופרים, כגון המלחמה בבוהמיה בין 1418 - 1487.
כיום משמש הביטוי "מסע צלב" ככינוי לכל מסע תעמולתי או מלחמתי מסיבות דתיות או אידיאולוגיות, המשתמש בלהט האמונה ככלי לקידום מטרותיו.
רקע היסטורי
גם אחרי הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל במאה ה-8, נמשכה ללא מפריע הצליינות לאתרי הקודש ולא נפגע בטחונם של המנזרים והקהילות הנוצריות בארץ. לכן הכיבוש המוסלמי לא הטריד את אירופה המערבית. הם התיחסו אליו כאל סכסוך מקומי בין האימפריה הביזנטית (ששלטה בא"י לפני הכיבוש המוסלמי) לערבים.
הם שינו את דעתם, כאשר לפתע עמדו הם עצמם בפני גל של פלישות מוסלמיות, ופלישות של גורמים לא נוצרים עוינים אחרים כגון המדיארים (הונגרים של ימינו) והויקינגים. הזרז הדתי של ארצות המערב היה הרס כנסיית הקבר ע"י הכאליף הפאטימי של קהיר, אלחאכם באמראללה בשנת 1009. יורשו התיר לביזנטים לבנות אותה מחדש, וחידש את העלייה לרגל, אך סיפורים רבים החלו להגיע למערב על אכזריות המוסלמים כלפי עולי הרגל הנוצרים ולאלו היה חלק חשוב בהכנת האווירה לקראת מסעי הצלב.
מניע ישיר יותר לצלבנות היה הניצחון של התורכים הסלג'וקים המוסלמים על הצבא הביזנטי בקרב מנזיקרט ב-1071. נצחון זה הביא לכך שהביזנטים ביקשו את עזרת המערב בהדיפת הכוחות הסלג'וקים.
הסיבות למסעי הצלב
יש להבדיל בין מסע הצלב הראשון למסעות הצלב שבאו אחריו, כאשר הראשון התחיל בעיקר מתוקף נסיבות כלכליות ואילו אלו שבאו אחריו היו מניעיהם בדרך כלל דתיים-פוליטיים.
הפן הדתי
הרקע הדתי למסע הצלב הוא הרקונקיסטה בספרד. העימות עם המוסלמים היה אז אופנתי, ולכן הרעיון של שחרור ארץ הקודש התקבל בעין יפה.
האפיפיור גריגוריוס השביעי נאבק עם הרעיון של מלחמת קודש ושפיכות דמים למען האל ופתר את הבעיה לטובת אלימות מוצדקת. פעולות כנגד הכופרים האריאנים ואחרים נתנו תקדים היסטורי בחברה שבה הסף שהצדיק אלימות לא היה גבוה מלכתחילה.
אוגוסטינוס הקדוש, המודל האינטלקטואלי של גריגוריוס, הצדיק את השימוש בכוח לטובת ישו בספרו "עיר האלוהים", ו"מלחמת קודש" נוצרית רק תחזק את מעמדו של גריגוריוס שראה עצמו מנהיגה של אירופה. כך תחוזק זיקת בני הצפון לרומא, וילדיהם השאפתניים ואציליהם הזעירים, יוכלו לפרוק את יצרי האלימות שלהם בדרך המתאימה לאדם נוצרי. נסיונות קודמים של הכנסיה לגדוע אלימות פנימית כהכרזה על "שלום האל" נכשלו. מדרום לרומא, הנורמנים הראו אנרגיות שהיה צריך לתעל כנגד הערבים בסיציליה והביזנטים (ביבשת). הגמוניה לטינית במזרח התיכון תוכל להועיל לתביעת העליונות שהיתה לאפיפיור כלפי הפטריארכיה של קונסטנטינופול, שגרמה בעבר לפירוד הגדול בשנת 1054, אשר עוד ניתן יהיה לפתור בכח הנשק של הפרנקים.
הפן הכלכלי-חברתי
בנוסף יש להביא את הרקע הכלכלי, היותר חשוב, כי הרי אפשר היה להלחם במוסלמים בספרד, קרוב לבית בלי לנסוע מאות ואף אלפי קילומטרים לארץ רחוקה. הנחלות הפאודליות חולקו לרוב באופן שרק הבן הבכור זכה בכל הנחלה ואילו הבנים הצעירים נאלצו להסתפק בחלק קטן מאוד ממנה, ולעתים לא זכו אפילו לכך. כך נוצר מעמד רחב של אבירים ללא קרקע, שהרוויחו את לחמם בעיקר במלחמות בתור שכירי חרב. כאשר נוצרה מסה מספיק גדולה של הלוחמים האלה, אפשר היה להניעם לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים.
האימפריה הביזנטית
האימפריה הביזנטית נחשפה במלוא חולשתה עם תבוסתם במלחמה נגד הסלג'וקים ב-1071. ההפסד צימצם את הטריטוריות הביזנטיות באסיה לכלל רצועה דקה במזרח אנטוליה וסביב קונסטנטינופול. לאובדן אנטוליה היו השלכות חמורות על האימפריה היות והפרובינציה הזאת היתה מקום הגיוס של רוב צבאותיה ורוב התוצרת החקלאית גדלה בה. סימן בטוח ליאוש הביזנטי היה הפניה של הקיסר אלקסיוס הראשון קומננוס לאויבו האפיפיור לקבלת עזרה. אך גריגוריוס היה שקוע מדי בפולמוס ההכתרה, ולא יכול לפנות אל הקיסר הביזנטי, וכך מסע הצלב המתוכנן לא יצא לפועל.
יורשו המתון יותר של גריגוריוס, אורבאנוס השני, ראה במסע הצלב דרך לאיחוד העמים הנוצריים, חיזוק מעמדה של האפיפיורות, ואולי שליטה בנוצרים במזרח. אורבן לא רצה לסמוך על הגרמנים והנורמנים, וראה באנשי צפון צרפת את מקור כוח האדם העיקרי למלחמה המתוכננת.
ברמת ההמון, מסעי הצלב הראשונים שחררו גל חסר תקדים של אלימות שבאה לידי ביטוי בטבח של יהודים בכל אירופה, ואלימות כלפי הנוצרים הפורשים האורתודוכסים במזרח.
במאה ה-13 איבדו מסעי הצלב את האופי ההמוני שלהם, ולאחר נפילת עכו בפעם האחרונה בשנת 1291 והנצחון על הכופרים האלביגנזים, רעיון מסעי הצלב נזנח על ידי האפיפיורים לטובת הצדקות לאלימות פוליטית וטריטוריאלית בתוך אירופה עצמה.
ההשפעה על אירופה
מסעי הצלב היו בעלי השפעה עצומה על האירופים בימי הביניים. לעתים היתה אירופה מאוחדת תחת שליטתה של אפיפיוריות חזקה, אך במאה ה-14 נסדק הרעיון של "ארצות הנוצרים" והתפתחות מוסדות נפרדים שהובילו ליצירת מדינת הלאום המודרנית בצרפת, אנגליה, בורגונדי, פורטוגל, אראגון וקסטיליה, וזאת עקב הדומיננטיות של האפיפיוריות בתחילת עידן מסעי הצלב.
למרות שאירופה היתה חשופה לתרבות המוסלמית במשך מאות שנים, דרך נקודות החיכוך בספרד ובסיציליה, הרבה מן המחשבה האיסלמית במדע, ברפואה ובאדריכלות פיעפעה אל המערב דרך מסעי הצלב. לדוגמה, הטירות האירופיות הפכו למבני אבן מאסיביים, כפי שראו הצלבנים במזרח, ולא נותרו מבני העץ הקטנים יותר שהיו בעבר. הצלבנים סייעו גם לתחילת הרנסאנס באיטליה, כאשר ערי מדינה באיטליה היו בעלות תפקיד חשוב ורווחי של מסחר עם מדינות הצלבנים, הן בארץ הקודש, הן בטריטוריות הביזנטיות שנכבשו.
בעקבות מסעי הצלב קמו מספר מסדרים צבאיים של אבירים-נזירים, ששמו לעצמם מטרה להגן על הצלבנים בארץ הקודש ועל העולים לרגל למקומות הקדושים. אבירי המסדרים היו לוחמים אמיצים וממושמעים, ובארגונם דמו לצבא מודרני. ברם, אחרי כשלונם של מסעי הצלב ונפילת הממלכות הצלבניות במזרח התיכון התרחקו חלק מהמסדרים, דוגמת מסדר אבירי היכל שלמה, מהעיסוק הצבאי והתמקדו יותר במסחר ובבנקאות מאשר במלחמה והצליחו לצבור ממון רב (דבר שהקנה להם אויבים רבים בקרב הכנסיה והממלכות של אירופה). מסדרים מפורסמים נוספים היו מסדר האבירים הטבטוני, ההוספיטלרים, אבירי מלטה ועוד.
הדימוי של מסעי הצלב
בדמיון העממי של המזרח והמערב התגבש הדימוי של מסעי הצלב כסידרה של תמונות סמליות קפואות. לאמיתו של דבר קשה לעמוד עתה על המוטיבציה של האנשים בתקופת מסעי הצלב, ולעתים על הרלבנטיות שיש למוטיבציה זו באשר למהלך האירועים. למרות זאת, ההיסטוריה הפופולרית ברורה למדי ונותנת דימויים מרשימים הנוטים להיות קשורים אף למאורעות בני ימינו.
במערב אירופה נראו מסעי הצלב בדמיון העממי כהרפתקאות הירואיות, למרות שעיקר ההתלהבות העממית נוצלה במהלך מסע הצלב הראשון. דימויו של היריב ה"סרציני" גובש בדמותו של סלאח א דין, יריבו ריצ'רד הראשון מאנגליה הוא סמל לעולם דובר האנגלית, אב טיפוס של המלך הצלבני, כאשר פרידריך ברברוסה ממלא את אותה נישה סמלית בתרבות גרמניה. עד זמננו הצלבנים ומנהיגיהם עוברים רומנטיזציה בתרבות הפופולרית, החל מתקופת מסעי הצלב עצמה, דרך התקופה הרומנטית וספריו של וולטר סקוט, וכלה בדימויים צלבניים במהלך מלחמת קרים, ומלחמת העולם הראשונה ובמיוחד כיבושה של ירושלים על ידי הגנרל אדמונד אלנבי.
בעולם המוסלמי המשיכו מסעי הצלב להיראות כמסעי טבח אכזריים וברבריים על ידי "הפרנקים" כנגד האיסלם המתורבת, וכך למשל, הרטוריקה של הפונדמנטליסטים האיסלמים מתייחסת לפעולות המערב כנגדם כ"מסעי צלב" בהקשר רגשי על מנת להראות כי מסע זה נדון לכשלון כנגד הפאן-ערביות המנצחת. כך התייחסו גורמים באמריקה ל"מלחמה כנגד הטרור" בראשית המאה ה-21 כ"מסע צלב" עד שהדו-ערכיות של המונח התבררה להם.
בספרד, הועם זהרם של מסעי הצלב על ידי אירועי ה"רקונקיסטה" שבהם מרכזית היא דמותו של אל סיד.
כמו המוסלמים אנשי הכנסיות הנוצריות המזרחיות רואים את מסעי הצלב כהתקפות על ידי המערב הברברי, ומתרכזים במצור על קונסטנטינופול ב-1204. חפצי קודש רבים שנלקחו אז מקונסטנטינופול נמצאים עדיין בידיים קתוליות, בותיקן ובמקומות אחרים. התורכים המודרנים מסכימים שהסוסים החרוטים בטיילת סן-מרקו בונציה צריכים להיות מוחזרים לאיסטנבול. ארצות מזרח אירופה, אפילו הקתוליות שבהן, לא התלהבו ממסעי הצלב. פולין והונגריה היו כפופות בעצמן לכיבוש הצלבנים (מהמסדר הטאוטוני).
השפעה על הקהילה היהודית
היהודים ראו במסעי הצלב משום אסון. דרכם של הצלבנים אל ארץ הקודש היתה זרועה בדם יהודי, וקהילות רבות בגרמניה, בצרפת ובאיטליה נחרבו. כן נטבחו יהודים על ידי הצלבנים בארץ ישראל ובסוריה.
מעשי הזוועה של הצלבנים החריפו את מצבם של היהודים שהיה גרוע ממילא. מצבם החברתי החמיר וההגבלות החוקיות עליהם הפכו לחמורות יותר ותכופות יותר בכל רחבי העולם הנוצרי. מסעי הצלב הכינו את הרקע לחקיקה האנטי יהודית של האפיפיור אינוצנטיוס השלישי, שהיתה נקודת תפנית בהיסטוריה היהודית בימי הביניים.
ראה עוד בערך קידוש השם
המונח "מסע צלב"
"מסעי הצלב" מעולם לא נקראו בשם זה על ידי משתתפיהם. הצלבנים התייחסו לעצמם בשמות שונים - "נאמני פטרוס הקדוש", "אבירי ישו". הם ראו עצמם כצליינים, על אף שבדרך כלל נאסר על הצליינים לשאת נשק. כצליינים נדרו הצלבנים נדר, שהיה עליהם להגשימו משהגיעו לירושלים, וניתן להם צלב שתפרו ללבושם. לקיחת הצלב לירושלים היתה מטרת המסע. המונח "מסע צלב" התפתח מנוהג זה. מאז המאה ה-17 ניתנה למונח זה משמעות של "מסע צודק" על מנת "לשרש את הרוע", או להלחם למען מטרה צודקת. בעולם הערבי המונח המקביל הוא ג'יהאד, כאשר "מסע צלב" הינו מונח המשמש לתיאור פלישה עויינת של כופרים המחללים את קדשי האיסלם.
אתרים צלבניים בישראל
ארץ ישראל, שהיתה מטרתם העיקרית של הצלבנים, זרועה באתרים צלבניים רבים, וביניהם עיר צלבנית שלמה שנותרה כמעט כפי שהיתה בימי מסעי הצלב, (עכו), מצודות רבות, כנסיות ועוד. להלן רשימת האתרים העיקריים:
- מבצר המונפור, באזור נחל כזיב. המקום נחפר מבחינה ארכיאולוגית, ואף נעשו בו עבודות שיפוץ. ניתן לראות את שרידי המבצר.
- מבצר ג'דין הידוע אף כ"מבצר יחיעם".
- מבצר "בלואר" הידוע כ"כוכב הירדן" או "אחוזת שושנה".
- מצודת "מירבל" (יפה נוף) באזור נחל הירקון. המדובר במבני אבן מן התקופה העותמאנית, הבנויים על שרידי מצודה צלבנית מן המאה ה-12. המקום נקרא אף "מגדל צדק".
- המצודה הצלבנית באזור ציפורי.
- מצודת "שסטלה" באזור הירדן ההררי.
- מצודת "כפרלת" באזור חוף הבונים.
- מבצר המלך (שטו דה רוא) בכפר מעיליא.
- מצודת תל צובא סמוך לקסטל וליישוב מעוז ציון.
- שרידי מצודה צלבנית במוצא.
- המצודה בקלעת נמרוד (בעבר יוחסה לצלבנים כיום ידוע כי המדובר באתר ממלוכי).
- שרידים צלבניים בין שרידים עתיקים יותר ושרידים ממלוכיים וביזנטיים בהרודיון.
- העיר הצלבנית "סנט סמואל דה שילה" באזור נבי סמואל. במיוחד הכנסיה הצלבנית שהוקמה בשנת 1157 וסביבה נבנה היישוב.
- שרידי היישוב הצלבני בעיר צפת.
- הכנסיה הצלבנית באזור צומת לטרון, בה היתה העיר הקדומה אמאוס.
- כנסיית טרה סנטה בטבריה.
- חווה חקלאית צלבנית סמוך למושב אבירים.
- שרידים צלבניים באזור נחל הבניאס.
מסעי הצלב העיקריים
ספירה מסורתית של מסעי הצלב מגיעה לתשעה מסעי צלב במהלך המאות ה-11 עד ה-13. ושלושה אחרים שהיו בו זמנית וקשה לתארכם. זה מטעה במובן מסויים, מכיוון שהיו מסעי צלב רבים "קטנים" נוספים, לא רק בארץ הקודש אלא גם בספרד ובמרכז אירופה, ולא רק כנגד מוסלמים אלא גם כנגד כופרים אחרים, ואף כנגד אויבים אישיים של האפיפיורים ומלכים בעלי כוח. המונח "מסעי הצלב" המשיך עד המאה ה-16, עד שהאקלים הפוליטי באירופה שבא עם הרנסנס והרפורמציה לא איפשר עוד את השימוש בו. להלן רשימת מסעי הצלב העיקריים:
מסע הצלב העממי
מסע זה קדם למסע הצלב הראשון, אך בגלל אופיו העממי, הספונטאני והבלתי מאורגן, הוא אינו נמנה עם
תשעת המסעות הגדולים. אספסוף נוצרי גדול, מורכב מאיכרים בעיקר, נענה לקריאתו של האפיפיור למאמינים
לצאת לשחרר את ארץ הקודש. הללו היו חסרי הכשרה כלשהי למסע כזה, לא ידעו את הדרך, או מהו אורכה
והסכנות הכרוכות בה. בראשם עמד פטריס ממין. רבים נשרו במהלך המסע, ואילו אלה שהגיעו לאסיה הקטנה
נטבחו על ידי התורכים.
מסע הצלב הראשון
אחרי שהקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון ביקש עזרה להגנת ממלכתו כנגד התורכים הסלג'וקים, האפיפיור אורבאנוס השני קרא לכל הנוצרים להצטרף למלחמה כנגד התורכים, שתחשב להם ככפרה על חטאיהם. צבאות הצלבנים צעדו לעבר ירושלים, ובזזו ערים אחדות בדרכם. ב 1099 נכבשה ירושלים, והאוכלוסיה היהודית והמוסלמית נטבחה. כתוצאה ממסע הצלב הראשון הוקמו מספר מדינות צלבניות, ובראשן ממלכת ירושלים.
מסע הצלב השני
אחרי תקופה של שלום יחסי, שבה חיו נוצרים ומוסלמים בדו קיום בארץ הקודש, ברנאר מקליירוו קרא למסע צלב כאשר העיר אדסה נכבשה על ידי התורכים. צבאות צרפתים וגרמנים צעדו לאסיה הקטנה ב 1147, אך לא הגיעו לכל הישג צבאי, ואף סיכנו את קיומן של המדינות הצלבניות בהתקפה אווילית על דמשק. ב 1149 חזרו הצבאות לארצותיהם ללא כל תוצאה.
מסע הצלב השלישי
ב-1187 סלאח א דין כבש שוב את ירושלים. האפיפיור גריגוריוס השמיני הטיף למסע צלב, ובו השתתפו מנהיגים בולטים מרחבי אירופה: ריצ'רד הראשון מאנגליה, פיליפ השני מצרפת, ופרידריך ברברוסה הקיסר של האימפריה הרומית הקדושה. ברברוסה טבע בעת שחצה נהר בקיליקיה ב-1190, והדבר גרם לכך שתישאר ברית בלתי יציבה בין האנגלים והצרפתים ללא גורם מאזן. פיליפ עזב ב1191 לאחר שעכו נכבשה מידי המוסלמים, וריצ'רד עזב שנה לאחר מכן לאחר שהגיע לשביתת נשק עם סלאח א דין.
מסע הצלב הרביעי
מסע צלב זה היה יוזמתו של האפיפיור אינוצנטיוס השלישי ב 1202, במטרה לפלוש לארץ הקודש דרך מצרים. בני ונציה השתלטו על מסע הצלב ושינו את מסלולו לביזנטיון, שם ניסו לשים מועמד משלהם על כס הקיסר. לאחר סדרה של קרבות נכבשה העיר ונבזזה ב-1204. בשלב זה התנועה העממית שהובילה למסע הצלב איבדה את תנופתה, ומסעי הצלב שלאחר מכן ניתנים להסבר בנסיונה של האפיפיורות להסיט את האנרגיות התוקפניות של הנוצרים לעבר הערבים בסוריה.
מסע הצלב האלביגנזי
מסע צלב זה יצא לדרך בשנת 1209 על מנת להשמיד את הכופרים בדרום צרפת. היה זה חלק ממאמץ בן עשורים אחדים, שהתייחס פחות לנצרות ויותר לנסיון השליטים בצפון צרפת להרחיב שליטתם אל הדרום. בסופו של דבר הושמדו הן הכופרים והן המדינות העצמאיות בדרום צרפת.
מסע הצלב של הילדים
כנראה שהמדובר במסע בדיוני או בפרשנות לא נכונה למסע הצלב מ-1212. הסיפור הוא שהתפרצות של התלהבות המונית הובילה להתאגדות של ילדים בצרפת ובגרמניה, אותה פירש האפיפיור אינוצנטיוס השלישי כתוכחת מוסר משמיים לבוגרים שאינם ראויים לצאת למסע צלב. אף אחד מהילדים, על פי הסיפור, לא הגיע לארץ הקודש, וכולם נמכרו לעבדים או מתו מרעב במהלך המסע.
מסע הצלב החמישי
באמצעות תפילות, הטפות וחרמות, ניסתה הכנסיה להוציא לדרך עוד מסע צלב, והמועצה הלטרנית הרביעית (1215) תכננה תכנית לכיבוש מחדש של ארץ הקודש. כוח מהונגריה, אוסטריה ובוואריה השיג הישג משמעותי כשכבש את העיר דמיאטה במצרים ב 1219, אך בשל התעקשות נציג האפיפיור, פלגיוס, הם המשיכו להתקפה חסרת תוחלת על קהיר שגרמה לתבוסתם ולעליית האימפריה הממלוכית.
מסע הצלב השישי
ב1228 הקיסר פרידריך השני יצא מהעיר ברינדיזי לכיוון סוריה, על אף שהוחרם על ידי האפיפיור. הוא השיג באמצעות לחץ דיפלומטי הישגים בלתי צפויים, וקיבל את החזקה בירושלים, נצרת ובית לחם לתקופה של עשר שנים. זה היה מסע הצלב הראשון שלא היה יזמה של האפיפיור, מגמה שהמשיכה לאורך כל המאה ה-13.
מסע הצלב השביעי
האינטרסים של האפיפיור, שיוצגו על ידי מסדר האבירים הטמפלרים הביאו לסכסוך במצרים ב1243 ובשנה שלאחר מכן כבשו המצרים שוב את ירושלים. למרות שאירועים אלו לא הביאו לזעם מיוחד באירופה כפי שאירע בנפילת ירושלים ב1187, לואי התשיעי מצרפת אירגן מסע צלב כנגד מצרים בין 1248 ו 1254. היה זה כישלון, ולואי בילה את רוב זמנו בישיבה בחוסר מעש בממלכת עכו הצלבנית.
מסע הצלב השמיני
מסע הצלב השמיני התארגן על ידי לואי התשיעי בשנת 1270 על מנת לסייע לשאריות ממלכות הצלבנים בסוריה. במהלך המסע הגיעו הצלבנים לתוניס שם בילה המלך לואי חודשיים ואז נפטר.
מסע הצלב התשיעי
המלך אדוארד הראשון מאנגליה לעתיד יצא לדרך ב1271 לאחר שליווה את המלך לואי למסע הצלב השמיני. הוא השיג הישגים דלים בסוריה ופרש לאחר שנה לאחר שהשיג שביתת נשק. עם נפילת אנטיוכיה 1268, טריפולי 1289 ועכו 1291, נעלמו השרידים האחרונים לאחיזת הצלבנים בסוריה.
מסעי צלב בים הבלטי ובמזרח אירופה
מסעי הצלב בים הבלטי ובמזרח אירופה היו מאמצים (במיוחד על ידי הגרמנים) להכניע ולנצר את העמים בארצות אלו. מסעות צלב אלו החלו במאה ה-12, במקביל למסע הצלב השני, והמשיכו לסירוגין עד המאה ה-16.
קישורים חיצוניים
- הישראלים והצלבנים מאת אלי אשד באייל הקורא
- [http://www.haayal.co.il/story.php3?id=1370 חלק ראשון]
- [http://www.haayal.co.il/story.php3?id=1371 חלק שני]
- [http://www.haayal.co.il/story.php3?id=1378 חלק שלישי]
- יוסף ברסלבי (עורך), [http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/milhama-2.htm מלחמה והתגוננות של יהודי א"י עד מסעי הצלב], באתר "דעת"
קטגוריה:היסטוריה של ארץ ישראל
קטגוריה:מלחמות
-
als:Kreuzzug
ja:十字軍
ko:십자군
simple:The Crusades
th:สงครามครูเสด
התפתחות ספינות המלחמההתפתחות ספינות המלחמה החלה עוד בימי קדם. בהתחלה הספינות שימשו מעין פלטפורמות שנשאו לוחמים ולא היו חמושות, ובהמשך הפכו לכלי נשק בזכות עצמן.
העת העתיקה
בעת העתיקה ספינות המלחמה הונעו בכוח הזרוע של החותרים. המפרשים היו כלי מסייע בלבד ולא היו בשימוש בעת קרב. עקב מספר החותרים הרב בכל ספינה נאלצו להכין צי הספקה שישוט לצד הצי הקרבי. בדרך כלל הימאים העתיקים לא התרחקו מהחופים היות והניווט ללא מכשירים היה קשה. הניווט היה בעיקר על פי השמש והירח. ספינות אלו לא התאימו לשיט באוקיינוס.
ההתחלה - פיניקיה (ה-8 או ה־9 לפנה"ס)
פיניקיה (בלבנון של היום) היתה דלה בקרקע פוריה. מצד אחד יש לה הרים גבוהים ומהצד השני הים התיכון. הקרקע הדלה לא הספיקה לקיים את האוכלוסיה המתרבה, ולכן היה זה טבעי שבאיזור יתפתח השיט הימי. הפיניקים פתחו במסע קולוניזציה ברחבי הים התיכון. הקולוניה הידועה ביותר היא קרתגו.
כפי שתואר במבוא, בתחילה היוו הספינות מעין גשר שעליו נערכו קרבות פנים אל פנים, ולא כלי מלחמה בזכות עצמו. הפיניקים שינו את זה. הספינה שהמציאו ואומצה לימים על ידי היוונים נקראה ביוונית פנטקונטורוס (pentekontoros) מלשון פנטה - 50, היות והיו בה 50 משוטים. הם הוסיפו את איל הניגוח בחרטום האוניה וכך היא הפכה לכלי נשק אימתני.
הבעיה היחידה היתה שהספינה היתה ארוכה מדי ולכן קשה לתמרון והיה קל יחסית לפגוע בה.
הפתרון שמצאו הפיניקים הוא הושבת החותרים בשתי שורות, אחת מעל השניה.
ספינה כזאת נקראת דו-טורית (biremis בלטינית). כך נוצרה אחת מספינות המלחמה הראשונות בהיסטוריה. ספינה זו היתה מהירה יחסית ושימשה כדגם הראשי של ספינות קרב עד המאה ה־6 לפנה"ס.
יוון (ה-5 וה-4 לפנה"ס)
ה-4
הגאוגרפיה של יוון דומה לזו של פיניקיה. גם פה היו הרבה מאוד הרים ומעט מאוד קרקע פוריה.
היוונים התחילו במסע ההתנחלות כמאה שנה אחרי הפיניקים ולכן נתקלו בהם במסעותיהם. עד מהרה התפתחו תגרות ומלחמות ביניהם על זכויות מסחר, ישוב וכדומה.
היוונים העתיקו את הדגם הפיניקי של הדו-טורית, אך במאה ה־6 הוסיפו לו שורת חותרים שלישית. כך נולדה התלת-טורית (טרירמה). לספינה זו היו 150-200 משוטים (חותר אחד על כל משוט), וכ־50-30 חיילים רגלים לקרבות פנים אל פנים. את המשוטים סידרו בזיג־זג. המפרש היה כלי הנעה משני. ברוב המעצמות הימיות של התקופה הקלאסית החותרים היו אנשים חופשיים, שקיבלו שכר עבור עבודתם ולא עבדים. החימוש העיקרי של הספינה היה איל הניגוח.
הטקטיקה העיקרית היתה להסתובב ולנסות לנגוח את דופן ספינת היריב, או לעבור במהירות על פניו ולשבור את משוטיו. הספינה היתה בעלת כושר תמרון מעולה ויכלה לשוט במהירות שיא של כ־10 קשר (מייל ימי לשעה). מהירות זו היתה אפשרית רק לפרקי זמן קצרים מאד. המהירות הממוצעת היתה 5-6 קשר. זה היה הדגם הראשי של הספינות בכל ציי העולם העתיק הקלאסי עד המאה ה־3 לפנה"ס. תלת טוריות השתתפו בהרבה קרבות ידועים: קרב סלמיס, קרבות ימיים במלחמה הפלופונסית ועוד. ספינות אלו הוצאו משירות פעיל במאה ה־3 לפני הספירה.
קרתגו
קרתגו (נמצאת בטוניס של היום) היתה מעצמה ימית מובהקת. בשיא כוחה צי המלחמה שלה כלל כמה מאות ספינות. הדגם העיקרי שבו הם השתמשו השתנה עם השנים. תחילה היו אלו הדו־טוריות ולאחר מכן התלת-טוריות. במאה ה־3 לפנה"ס הוכנסה לשירות ספינה גדולה יותר - חמש חתרית (קווינקוורמה). המדובר בספינה בעלת שלוש שורות משוטים אחת מעל השניה, כשבשורה העליונה והאמצעית תופסים שני חותרים כל משוט ובשורה התחתונה חותר אחד למשוט. הפונים (השם שהרומאים נתנו לבני קרתגו) שלטו בכל האגן המערבי של הים התיכון עד סוף המאה ה־3 לפנה"ס, והפסידו את הבכורה לרומא במלחמה הפונית השניה.
התקופה ההלניסטית
בעולם ההלניסטי הצי הגדול והחזק ביותר היה במצרים התלמיית. דגם האוניות לא היה שונה בהרבה מהדגם שבו השתמשו ביוון הקלאסית ובקרתגו. הצי מילא תפקיד משני במלחמות הדיאדוכים ועיקר המאבק היה על היבשה.
רומא (המאה ה-2 לפנה"ס עד המאה ה-3)
הרומאים אף פעם לא היו יורדי ים טובים. עיקר כוחם היה ביבשה. אם היה צורך בצי, הם בדרך כלל גייסו את ציי בעלות בריתם. אם הוקם צי רומאי חזק היתה זו פעולת אד הוק, והצי פורק לאחר זמן מה. כאשר הם כבשו את כל אגן הים התיכון, הוא הפך להיות מעין ימה פרטית של הרומאים (וכונה Mare Nostrum" - הים שלנו), ולא היו להם מתחרים עם ציים גדולים. כתוצאה מכך גם לא היה צורך בצי גדול. שלא כמו היוונים, הרומאים לא היססו להשתמש בעבדים לצורך הפעלת המשוטים.
הקרבות הימיים הגדולים היחידים שרומא ניהלה נגד יריב כלשהו היו נגד קרתגו במלחמה הפונית הראשונה. קרבות אלה הסתיימו למרבה הפלא בניצחון רומאי מוחץ. היו גם התנגשויות ימיות גדולות במהלך מלחמת האזרחים בין מרקוס אנטוניוס לאוגוסטוס (קרב אקטיום), אך היה זה היוצא מהכלל. בד"כ גורל המלחמה נקבע בקרב יבשתי ולא בהתנגשות ימית. מלחמות קטנות יותר נוהלו נגד שודדי הים הקיליקים, נגד מיתרידטס, מלך פונטוס ואנטיוכוס הגדול.
דגם הספינות לא היה שונה מהמקובל בעולם העתיק. החידוש היחיד היה ה־7 חתרית שהשתתפה בקרב אקטיום. היתה זו ספינת ענק עם מגדלים על הסיפון הקדמי והאחורי. היו בה כ־1,000 חיילים. היא היתה כה כבדה שבקושי יכלה לתמרן. במגדלי הסיפון שמו את הארטילריה של אותה תקופה - בליסטראות. הספינות האלה לא הוכיחו את עצמן ולא רואים עדויות נוספות לקיום ספינות הענק האלה. השימוש בבליסטראות לא הוכיח את עצמו בגלל רמת הדיוק הירודה שאפשר היה להשיג ובעיית התחמושת - על מנת לגרום נזק רציני היה צורך לירות בולי עץ המכוסים במתכת וזה היה מסורבל מאוד. לכן בד"כ, פרט לקרב הזה לא השתמשו בהם.
פרט לקרתגו, שנהרסה סופית באמצע המאה ה־2 לפנה"ס היו להם בעיות גם עם שודדי הים. הבעיה נפתרה רק לקראת המחצית השנייה של המאה הראשונה לפנה"ס, כאשר גניאוס פומפיוס מאגנוס הרס את קני השודדים בקיליקיה.
ימי הביניים (476 - המאה ה־15)
בימי הביניים חלה ירידה בכל תחומי החיים וכמובן גם הצי סבל מירידה זו. מספינות ענק שיכולות לשאת מאות חיילים אנחנו פוגשים ספינה הרבה יותר קטנה - גליאה. המשוטים סודרו בשורה אחת בלבד ומספרם היה קטן הרבה יותר (לא יותר מכמה עשרות). שלא כמו ברומא העתיקה, היות והעבדות לא היתה מפותחת באותה עת באירופה, את מלאכת החתירה על המשוטים ביצעו שבויי מלחמה ואסירים. המוסלמים השתמשו בעבדים לצורך הענין. כעקרון גליאה לא שונה בהרבה מספינות המשוטים של העת העתיקה, כלומר עיקר ההנעה באה מהמשוטים ולא מהמפרש. הציים הגדולים ביותר היו ברשות ונציה, גנואה, פיזה, ממלכות שונות, האימפריה הביזנטית. הטקטיקה נשארה זהה. שוב ניסו לנגוח בדופן היריב או לשבור את משוטיו.
באימפריה הביזנטית היה דגם שונה של ספינת משוטים, הקרוי דרומון. ההבדל העיקרי הוא בצורה ובחימוש. בחרטום האניה היה מתקן להטלת האש היוונית מעוררת האימה. זה היה הלהביור של ימי הביניים. עד היום לא יודעים את ההרכב הכימי של האש היוונית, ידוע רק, שאי אפשר היה לכבותה במים ולכן היה זה כלי נשק הרסני נגד ספינות עץ. סוד ההרכב הכימי נשמר באדיקות רבה, ולכן הביזנטים הצליחו לשמור על ההמצאה הזו מבלי שלצי כלשהו יהיה נשק דומה. הקרבות העיקריים של התקופה היו בין ערי-מדינה מאיטליה או נגד המוסלמים. פלישות רוסיות לים השיש נגד הביזנטים היו תכופות במאה ה־10 לספירה, אך הן לא קצרו הצלחה יתרה.
באירופה המערבית החלו להופיע ממלכות חזקות, אך בד״כ הן היו חסרות צי מלחמה קבוע, ואם היה להן צי כזה, לרוב הוא היה חלש יחסית לצי המדינות האיטלקיות.
לקראת סוף ימי הביניים התחילו להופיע ציי מלחמה באנגליה ובצרפת. לספינה הזאת קראו קוג, בדומה לספינה הויקינגית, אך השוני העיקרי היה בכך שלא היו להן משוטים וצורתן היתה שונה. קוג אירופאי מכונה לעתים "ספינה עגולה" כי בניגוד לספינות קרב מקובלות, בעלות סיפונים צרים, ספינה זו נועדה לשאת מטען ולא רק להילחם. החימוש העיקרי היה לא איל הניגוח, אלא התותחים.
ויקינגים (המאה ה-8 - המאה ה-12)
הויקינגים ישבו בסקנדיביה של היום. הגאוגרפיה שם דומה לפיניקיה ויוון העתיקות - שוב המון הרים ומעט מאוד אדמה שאפשר לעבד. ההיסטוריה חזרה על עצמה ועם הגדלת האוכלוסיה הויקינגים מצאו את פרנסתם בים. כמו הפיניקים והיוונים בזמנם, הם התחילו להתנחל בחופי הים הצפוני והים הבלטי.
הויקינגים היו הראשונים להשתמש במצפן. הם גילו את התכונות המגנטיות הטבעיות של הברזל ובעזרת המצאה זו הצליחו להגיע לאזורים רחוקים מארץ האם. משלחות ישוב ויקינגיות הגיעו עד איסלנד וקנדה. ידוע גם על פלישות ויקינגיות בים התיכון. אפילו ביזנטיון סבלה מנחת זרועם. קיסרי ביזנטיון אפילו שכרו כמה מהם תפקיד שומרי ראש הקיסר. היו אלו חיילי "המשמר הוארגי" מטיל האימה. היו אלו החיילים המובחרים ביותר בצבא הביזנטי.
כלי השיט העיקרי של הויקינגים היה ה'ספינה הארוכה'. הדגם דומה לגליאה עם הבדל משמעותי אחד: הספינה התאימה למסע ארוך באוקיינוס. הציים הויקינגיים לא היו גדולים, אך היות ובאירופה המערבית לא היה צי מלחמה ראוי לשמו לאף מדינה כמעט, זה הספיק.
המזרח התיכון (המאה ה־8 ־ המאה ה-14)
במאה ה־8 לספירה המוסלמים כבשו את רב המזרח התיכון. עד מהרה החליפות התפרקה למדינות קטנות יותר. לחלקן, בעיקר אלו הנמצאות בצפון אפריקה, היה צי רציני למדי, שהתחרה בהצלחה בציים האירופיים השונים. הדגם העיקרי שהיה בשימוש הציים המוסלמיים הוא הגליאה המוכרת. החימוש היה זהה פחות או יותר לחימוש הגליאות האירופיות. הציים הערביים לא ניהלו מלחמות מסודרות, אלא יצאו לרב למסעות שוד וגזל.
בתקופה זו המציאו במזרח התיכון את אחד ממכשירי הניווט החשובים ביותר - האצטרולב.
העת החדשה (המאה ה-15 - המחצית הראשונה של המאה ה-19)
רקע כללי וסוף עידן הגליאות
בעת החדשה, עם מסע התגליות הנרחב, נפתח העידן האוקייני בצי המלחמה. צורת ההנעה שונתה, לא עוד כוח הזרוע הבא לידי ביטוי במשוטים, אלא שימוש בכוח הרוח.
הגליאות הגיעו לשיא התפתחותן (בעיקר בים התיכון) ואף נוצר דגם ענק הנקרא גליאס שהיא מעין גליאה ענקית. הקרב הגדול ביותר של ציי גליאות הוא קרב לפנטו ב־1570. עם הזמן השימוש בגליאות פחת והן נעלמו לגמרי במאה ה־18.
ההתפתחות הרצינית ביותר של ספינות המפרש החלה באירופה המערבית. המפרש הרוחבי המרובע, המוכר מימי הביניים החל להיעלם ואת מקומו תפש המפרש האורכי המשולש. מספר התרנים עלה מאחד לשניים - שלושה וכמות המפרשים גדלה מאוד. שינוי בצורת המפרשים הגדיל את אפשרויות התמרון של הספינה. אם מקודם המפרש היה מרובע ומיקומו היה קבוע פחות או יותר יחסית לתורן, כעת הומצא המפרש האורכי, שאיפשר לשוט לא רק ברוח גבית, אלא אף ברוח שבאה ב־90 מעלות יחסית לאוניה, ואפילו בזויות גדולות יותר. זה אפשר את העלייה בכושר התמרון, שהייתה בלתי אפשרית בספינות עם מפרשים רוחביים.
בממלכות אירופה המערבית בימי הביניים לא היו סוגים מיוחדים של ספינות קרב, למעט האוניות הוויקינגיות. אצל רוב הממלכות האירופאיות, וספינות משא או מסחר היו גם ספינות קרב עם שני סיפונים מוגבהים הבנויים בצורת מגדל שבהם עמדו הקשתים. בעת החדשה החלה התפתחות רצינית בספינות המלחמה ולצד ספינות הסוחר הגדולות שחומשו בתותחים גדולים הופיעו גם ספינות מלחמה יעודיות. ספינת הסוחר החמושה הידועה ביותר היא הגליאון הספרדי שהביא את אוצרות העולם החדש לאירופה. סוגים קלים יותר של ספינות קרב הופיעו בהמשך.
עם המרת דתם, הפסיקו הוויקינגים עם הפשיטות שלהם, והציים החזקים ביותר היו בספרד ובפורטוגל. החימוש העיקרי של הספינות האלה היו התותחים. בהתחלה אף אחד לא ערער על העליונות הספרדית ופורטוגזית, והעולם אף חולק בצו האפיפיור בין ספרד ופורטוגל. הצרה של פורטוגל היתה השטח הקטן של ארצם והעושר הספרדי, שהגיע מדרום אמריקה. לכן לא היו להם האמצעים לעמוד מול ספרד וכעבור 100 שנה בערך, במאה ה־16 כובד המשקל היה בלעדית בידי ספרד. בערך באותו הזמן האנגלים החלו לתבוע חלק מהשלל. גם שאר ארצות אירופה כמו הולנד וצרפת החלו להתענין ברכישת קולוניות.
ציים אחרים ראו בפרק הרלוונטי.
גם הניווט השתנה מאד. המציאו את הסקסטנט, מכשיר המאפשר לדעת את מיקום האוניה ביחס לכוכבים. במפות הופיעו קווי האורך, הרוחב וקוים חלזוניים. בפשטות קווי רוחב הם קוים דמיוניים המשורטטים על הגלובוס ומקבילים לקו המשווה. קווי האורך דומים להם בעיקרון והם מאונכים לקו המשווה. על מנת לדעת כמה דרך הספינה עברה צריך לדעת את קו האורך ההתחלתי (במקום שממנו יצאה האוניה) ואת קו האורך הנוכחי (בזמן הבדיקה) להחסיר את קו האורך ההתחלתי מהאחרון ולהכפיל את התוצאה בזמן השיט. זה אומנם נשמע פשוט, אך זה לא כך. הבעיה נעוצה לא בקווי האורך, כי את אורכו של קו המשווה חישבו עוד בתקופת יוון העתיקה, אלא בשעון. השעונים לא היו מדויקים. רק באמצע המאה ה-19 האנגלים הצליחו להמציא שעון מספיק מדויק שיאפשר להם למדוד את הזמן בצורה טובה. פרט למכשירים האלו הומצא הברומטר - מכשיר המודד את לחץ האוויר וכך ניתן לדעת אם מתקרבת סופה (אם הלחץ יורד, אז יש תנאים טובים להתפתחות סערה). לפני המצאת המכשיר רב החובל היה צריך לסמוך על הניסיון והמזל.
המאבק בין אנגליה לספרד (המאה ה־16)
המאבק בין אנגליה לספרד החל בתקופת המלכה אליזבת הראשונה. פרנסיס דרייק, קיבל אישור לצאת למסע שוד ימי בקולוניות הספרדיות. חלק ניכר מהשלל הוא נתן כמס למלכה. פיליפ השני, מלך ספרד, רתח מזעם. כעבור מסע שוד נוסף, כשלא קיבל את הפיצויים שדרש, הכריז מלחמה על האנגלים. שיא המאבק הימי היה בתבוסת הארמדה במימי התעלה.
לאחר תבוסה קשה זו, הספרדים לא הצליחו להשתקם וציים התחיל לשקוע. ונפתחה תחרות עזה בין שלושה כוחות על שליטה באוקיינוסים: צרפת, הולנד ואנגליה, תחרות שהסתיימה בניצחון אנגלי מוחץ.
המאבק בין אנגליה והולנד
ארמדה
במאה ה־17 הופיעו סוגי ספינות חדשות: קורבטה, פריגטה, סלופ, בריג, והחשובה מכל אונית המערכה (ship of the line) לפעמים קוראים לה גם "אונית קרב" (battle ship).
עיקר הקרבות היו בתעלה האנגלית או כפי שהצרפתים קוראים לה - תעלת לה מאנש.
למרות הצלחות ראשוניות להולנדים, האנגלים הצליחו לנצח לא מעט בזכות העובדה, שהולנד היתה צריכה צבא יבשתי גדול על מנת להתגונן מאויבים יבשתיים כמו צרפת וספרד, ואילו אנגליה היא אי, ולכן לא היתה צריכה צבא יבשתי חזק ויכלה להשקיע את כל מרצה בים.
הספינות, שהרכיבו את הציים היו מהדגם החדש - שדרת הצי היתה בנויה על אוניות המערכה, כאשר הפריגטות משמשות לסיור והעברת ידיעות. באופן כללי אונית מערכה נשאה לפחות 60-90 תותחים ב־2־3 סיפונים ופריגטה בין 20 ל־50 בסיפון אחד או שניים. באוניית מערכה שירתו כמה מאות מלחים ונחתים, ובפריגטה לא יותר מ־100־200 איש בסך הכל. הספינות האחרות היו קטנות מדי ולא השתתפו בד"כ בקרבות גדולים, אלא נועדו לשמירת חופים, רדיפה אחרי שודדי ים וכדומה. כשאומרים ששייטת מסוימת כוללת 10 ספינות, הכוונה היא תמיד, אם לא צוין אחרת, שהיא כוללת 10 ספינות מערכה. הספינות הקטנות אינן נספרות. אם יש גם כמה פריגטות, הן יצוינו בנפרד.
הציים פיתחו טקטיקה חדשה, הלא היא טקטיקת הטור העורפי. האוניות הסתדרו בשורה ארוכה (מכאן השם האנגלי - ship of the line), והמטירו אש זו על זו עד כניעת אחד מכלי השיט. הבעיה הטמונה בשיטה היא התותחים הלא מפותחים יחסית של התקופה. אלה לא היו חזקים מספיק והתקשו להרוס ספינה גדולה במהירות. כתוצאה מכך, הקרבות היו ארוכים מאוד ונמשכו שעות שלמות. לא רק זאת, אלא שהצי הפגוע יכול להסתלק לפני שהורסים אותו לגמרי.
אם אדמירל הובס בקרב, אך נקט בטקטיקת הקו, קידומו לא נפגע. היו אלו תקנות הצי האנגלי. לעומת זאת, לשבירת הקו היו תוצאות הרסניות על הקריירה במקרה של הפסד. פעם אחת אפילו הוצא אחד האדמירלים להורג על הפסד בקרב תוך כדי שבירת הקו.
אדמירלים בולטים:
- הולנדים:
- דה ריטור
- טרומפ
האנגלים:
המאבק בין אנגליה וצרפת
המאבק בין אנגליה לצרפת נמשך כ־200 שנה (מהמאה ה־17 עד המאה ה־19). דגמי האוניות היו דומים לדגם, שנלחם במלחמות הקודמות עם ההולנדים. הטקטיקות נשארו זהות - הקו. המאבק החל עוד בתקופת ימי הביניים (עם פלישתו של ויליאם הכובש לאנגליה וטענות הכתר האנגלי על אדמות בצרפת (בעיקר אקוויטניה ונורמנדי).
עם רפורמות של קולבר, שר האוצר של לואי ה-14 במחצית השנייה של המאה ה-17 צרפת התחילה לפתח את ציה בצורה רצינית. עיקר המאבק היה במושבות - בהודו ובצפון אמריקה. המאבק הגיע לשיאו במחצית השניה של המאה ה־18 בתקופת מלחמת שבע השנים. כתוצאה ממלחמה זו צרפת אבדה את השליטה בקוויבק (בקנדה של היום) ואת כל הטריטוריות שהיו לה בהודו. הסיבות העיקריות לכישלון בשתי החזיתות דומות - היתרון המספרי של המתישבים האנגלים. הצרפתים, שלא כמו האנגלים, לא מיהרו לחפש את מזלם בארצות חדשות והתוצאה הבלתי נמנעת היתה ההפסד הצבאי.
מהבחינה הימית ניצחה האסכולה האנגלית. הצרפתים נטו להסתדר בצד הרוח (כלומר אם יש רוח משמאל לימין, הצרפתים תפסו את הצד הימני). הסידור הזה אפשר להם לברוח במהירות מהקרב. עוד הבדל רציני היה נעוץ בכיוון הירי. הצרפתים ניסו לחבל בחיבל (סך כל החבלים והמפרשים של האוניה) על מנת להקשות את התמרון ואת המרדף במקרה של תבוסה. האנגלים התמקדו יותר בירי על הסיפונים במטרה לפגוע באנשים.
שיא חדש היה בתקופת מלחמות נפוליון (1799 -1815). היות ונפוליון ראה באנגליה אויב, הוא רצה לפלוש לתחומה. הצבא האנגלי היה קטן מאד (היחס המספרי הוא בערך 1:4 לטובת הצרפתים), ולכן האנגלים לא יכלו להרשות לו לנחות על אדמת האיים הבריטיים. למזלה של אנגליה התעלה מפרידה בינה לבין צרפת וכך הצי האנגלי העדיף יכול לבוא לידי ביטוי.
בשנת 1805 הצי המאוחד של צרפת וספרד יצא מהים התיכון על מנת להתאחד עם השייטות הנמצאות בצידו של האוקינוס האטלנטי (שייטת ברסט). בקרב טרפלגר נלסון הביס את הצי הזה, תוך כדי שהוא מטביע מחצית מאוניות והיתר נלקחות בשבי או בורחות בחזרה לנמלים. הצי הצרפתי מעולם לא הצליח להשתקם מהתבוסה הקשה בקרב טרפלגר, והבכורה בימים עברה סופית לידי האנגלים. במשך המלחמה עיקר עיסוקו של הצי האנגלי היה להטריד את חופי צרפת, לפלוש לקולוניות צרפתיות (אלו שעוד נותרו) וכו'. לאחר הניצחון על נפוליאון לא היו מתחרים לצי האנגלי ובאמצע המאה ה-19 הוא הגיע למספרי ענק: 200 אוניות מערכה ועוד 250 פריגטות, ועוד אלפי ספינות קטנות. סך הכל מאות אלפי מלחים שירתו בצי הבריטי.
אדמירלים בולטים:
- צרפתים:
- אנגלים:
- הורציו נלסון
ציי המלחמה של מדינות אחרות
- ספרד: לאחר התבוסה במאבק עם אנגליה הספרדים הלכו מדחי אל דחי וציים המפואר נזנח. היו מלחמות נוספות עם האנגלים (במאה ה17 ו18) אך ברובן הצי הספרדי הובס. לאחר פלישות נפוליאון (1808 - 1814) ספרד ספגה מכה אנושה וב־1818 החל המרד באמריקה הדרומית. עד מהרה ארצות אמריקה הדרומית השתחררו מהעול הספרדי. ספרד שלעולם לא פיתחה תעשיה מפותחת משלה, אלא הסתמכה על הזהב שהגיע לה מהקולוניות שקעה במהירות אחרי איבוד הקולוניות.
- פורטוגל: פרט לתקופת המאה ה-15, בעת מסע התגליות הגדול, פורטוגל לא היתה בעלת צי מרשים. במחצית השניה של המאה ה-16 היא אף נכבשה על ידי ספרד. בתקופת מלחמות נפוליאון, לא היה לה צי ראוי לשמו.
- שבדיה: שבדיה היא המעצמה הויקינגית היחידה (פרט לדנמרק) ששמרה על כוחה הימי. לשיא פריחתה היא הגיעה במאה ה־17 בראשותו של המלך גוסטב אדולף. בשיאה כללה את כל סקנדינביה (נורבגיה, שבדיה ופינלנד) וחלקים מרוסיה ארצות בלטיות ופולין. היה לה צי חזק למדי ששלט על מימי הים הבלטי. הם לא השתתפו במסעי תגליות ברחבי האוקיינוסים. כמובן שציה היה קטן יותר מהצי הצרפתי או האנגלי של התקופה המקבילה, אך בהתחשב בעובדה שלאף מעצמה אחרת לא היה צי גדול יותר בים הבלטי, זה הספיק.
לאחר התבוסה במלחמה הצפונית (1700-1721) נגד רוסיה, ירדה שבדיה מנכסיה. במחצית השניה של המאה ה־18 לא שלטה על איזורים נוספים פרט לשבדיה וכוחה הימי התפוגג.
- דנמרק: דנמרק היא מדינה בעלת עבר ויקינגי מפואר אך ציה היה חלש יחסית. משלחות המחקר שלהם היו מעטות, ולרוב הדנים לא התערבו יותר מדי במלחמות בין המעצמות.
- הולנד: לאחר התבוסה מול האנגלים במאה ה־17 הצי ההולנדי התחיל לשקוע ובעת מלחמות נפוליאון לא היה להם צי חזק.
- רוסיה: התחלת הצי הרוסי הגיעה מאוחר יחסית בזמנו של פיוטר הגדול. הם הצליחו להתגבר על הצי השבדי והטורקי במאה ה־18, אך כעקרון היה זה צי חלש יחסית לצי האנגלי. בעיה נוספת היתה בכך שרוסיה היתה צריכה לפצל את ציה לכמה ימים (למשל הים הבלטי והים השחור), ואילו אנגליה שמרה על ציה מאוחד וכך היתרון הכמותי הכפיל את עצמו בזכות העובדה הזאת.
- טורקיה: בתחילת המאה ה־18 החלה השקיעה של האימפריה העותמנית וזה נתן את אותותיו בצי. אם בקרב לפנטו (1570) הם הצליחו לגייס כ־300 גליאות עם 30,000 מלחים לקרב בודד, הרי שבמאה ה־18 השייטת הממוצעת לא עלתה על 5-6 אוניות מערכה או מקסימום 10 (לשם השוואה בקרב טרפלגר השתתפו 25 אוניות אנגליות נגד 35 צרפתיות וספרדיות).
הצי היה במצב כה עגום, שבעת מלחמת העולם הראשונה, כשבעלות הברית פלשו לגליפולי (1915), הצי הטורקי אפילו לא ניסה להתערב.
תחילת העידן המשוריין (המחצית השניה של המאה ה-19 - המאה ה-20 כולל מלחמת העולם הראשונה)
מלחמת העולם הראשונה
אומנם היו ניסיונות לשים לוחות פלדה על ספינות מעץ (קוריאה, המאה ה־16) והיו אי אלו ניסיונות ליצור סוללות תותחים צפות המוגנות בשיריון (בעת המצור על סבסטופול במלחמת קרים, 1854 - 1856), אך בד"כ מקובל להתחיל את העידן הזה בקרב המפורסם בין שתי ספינות הקרב "וירג'יניה" ו"מוניטור" בעת מלחמת האזרחים האמריקאית. הניסיונות האלו לא היו אפשריים ללא פיתוח מנוע קיטור יעיל. עד מהרה כל המעצמות התחילו לבנות ספינות משורינות תוך שהן זונחות את הסוג הישן, המונע ע"י מפרשים. גם הצורה השתנתה. במקום לשים את התותחים בדופן הספינה, הכניסו אותם לצריחים מוגנים ע"י לוחות פלדה. במקום להתיחס לקוטר התותח במונחי משקל הקליע (למשל 9 פאונד או 12 וכו') התחילו למדוד אותו במ"מ או אינצ'ים.
החלוקה הפנימית נשארה. שוב היו ספינות ענק (ספינות הקרב, battleships) וספינות קטנות יותר - סיירות, משחתות וכו.
בהתחלה ספינות הקרב (מדובר בספינות הצי העיקריות, מה שנקרא באנגלית battleship) חומשו ב־4־6 תותחים גדולים 10־12 תותחים בינוניים וכ־20 תותחים קטנים יותר. הדבר יצר בלבול בכיוון, היות ובזמנו הכיוון העיקרי נעשה על פי נתזי המים הנוצרים מפגיעת הפגז, וממרחק רב קשה להבדיל בין התפוצצות של פגז גדול או קטן.
לכן בשנת 1906 הבריטים הגו רעיון פשוט אך יעיל. במקום לחמש את הספינה בתותחים בקליבר שונה, הוחלט לחמש אותן בקליבר אחד. כמובן שהיו אלו תותחים אימתניים.
כך נוצר הדרדנוט (dreadnought). אחרי בריטניה, כל המעצמות החלו לבנות ספינות מהדגם החדש ונוצר מירוץ חימוש. בהתחלה התותחים היו בקליבר של 12 אינץ׳ (300 מ"מ), אך במלחמת עולם הראשונה השתתפו תותחי ענק בקליבר של 15 ואף 18 אינץ׳ (450 מ"מ).
המעצמות הימיות העיקריות
- בתקופה זו ארצות הברית התחילה את דרכה לצמרת הזירה הבינלאומית, אך ציה היה עדיין נחות יחסית לציי המעצמות האירופאיות.
- אנגליה שמרה על בכורה וציה היה הגדול ביותר מבין הציים הימיים. היו לה עשרות רבות של דרדנוטים ומאות סיירות ומשחתות.
- הצי השני בחוזקו היה הצי הגרמני. לגרמניה לא היתה מסורת ימית, אך למרות זאת היה לה צי מפואר שהועמד במבחן במלחמת העולם הראשונה.
- לרוסיה, צרפת, איטליה, יפן היו ציים קטנים יחסית שלא עלו על 10-15 דרדנוטים.
המלחמות העיקריות של העידן המשוריין
- מלחמת רוסיה-יפן (1904 - 1905). במלחמה זו היפנים ביקשו לסלק את הרוסים ממנצ'וריה. היות ויפן מורכבת מאיים, היה ברור שיהיה לפחות קרב ימי אחד להכרעת המערכה. אכן כך היה. הרוסים שלחו שייטת מהים הבלטי שהגיע לאוקיינוס השקט, ובקרב צוסימה הצי הרוסי הוטבע כולו, פרט לאי אלו סיירות ומשחתות שהצליחו לברוח.
- מלחמת העולם הראשונה (1914-1918). למרות שהיתה זו מלחמה בין מעצמות בעלות צי חזק, כמו אנגליה וגרמניה, התנגשויות בין הציים העיקריים היו מעטות, או יותר נכון היתה רק התנגשות אחת - קרב יוטלנד (1916). בקרב הזה הגרמנים הצליחו להטביע 14 ספינות אנגליות במחיר 11 ספינות גרמניות, אך המטרה - פריצת המצור הימי לא הושגה.
היו אי אלו התנגשויות באוקינוס האטלנטי בין כמה סיירות, אך זה היה גם כן נדיר. במלחמה זו הצוללת הופיעה לראשונה כנשק מבצעי, שיכול להכריע את גורל המערכה.
המאה ה־20 (מלחמת העולם השנייה ועד קריסת ברית המועצות)
פיתוח המטוס איפשר לצרף לציי העולם את נושאת המטוסים. בהתחלה, בשנות ה־20, ראו במטוסים רק כלי לאיסוף מודיעין, הטרדת האויב וכו'. למרות זאת, עד שנות ה־40 כל הציים העיקריים כללו לפחות נושאת מטוסים אחת.
הציים העיקריים
- אנגליה: אנגליה לא התאוששה אחרי המהלומות של מלחמת העולם הראשונה וציה בפעם הראשונה בהיסטוריה היה נחות יחסית לצי האמריקאי.
- יפן: יפן היתה בעלת צי מרשים שהתחרה בגודלו בצי האמריקאי (8 נושאות מטוסים יפניות לעומת 4 אמריקאיות באוקיינוס השקט).
- גרמניה: בעקבות חוזה ורסאי נאלצה להטביע את ציה המפואר ולמלחמת העולם השנייה הגיעה כמעט ללא צי. היו לה שתי ספינות קרב, ושלוש ספינות מערכה זוטרות, שנבנו על מנת לעקוף את איסורי חוזה ורסאי. מדובר בסיירות גדולות בעלות חימוש זהה לספינת קרב ואי אלו סיירות ומשחתות. מספר הצוללות לא עלה על 60.
- איטליה: מוסוליני החליט ש"איטליה היא נושאת מטוסים אחת גדולה" ולכן אין לו צורך בכלי שיט זה. לאיטליה 5-6 ספינות קרב וכמה עשרות סיירות ומשחתות. האיטלקים ספגו תבוסות קשות בים מידו של האדמירל הבריטי קנינגהם.
- רוסיה: לרוסיה לא היה צי גדול, הספינות הגדולות ביותר לא עלו גדולה של סיירת. אומנם היו לה כ־200־250 צוללות, אך הן לא באו לידי ביטוי במלחמת העולם השנייה בזכות מבצעי מיקוש אפקטיביים מצד הקריגסמרין.
- לכל היתר היה צי קטן, או לא היה צי כלל.
העימותים העיקריים
העימות העיקרי הוא כמובן מלחמת העולם השנייה. מבחינה הימית נהוג לחלק את זירת המלחמה לשתי חזיתות עיקריות - החזית האטלנטית והחזית הפסיפית (מלשון פסיפיק - האוקיינוס השקט באנגלית)
המלחמה זאת הביאה את סופה של אונית הקרב. מיד בהתחלה התבררה עוצמתה האמיתית של נושאת המטוסים, וכל המעצמות הימיות העיקריות החל לבנות אותן במספרים גדולים.
- בחזית האטלנטית הגרמנים ניסו לחבל בשיט האנגלי בהתחלה בעזרת אוניות רגילות וכשאלו אבדו, התחילו לבנות מאות צוללות. סך הכל עד סוף המלחמה הם בנו לפחות 800 צוללות גדולות (כל אחת כזאת נושאת בתוכה כ־100 מלחים). הניסיון הגרמני להרעיב את אנגליה, באמצעות חסימת קווי האספקה מארצות הברית, לא צלח, בעיקר בזכות תפיסת האניגמה, מכונת ההצפנה הנאצית ופיענוח קודה. בזירה זו כמעט ולא היו קרבות גדולים בין הציים.
- לעומת זאת בחזית הפסיפית רוב הקרבות החשובים היו קרבות ימיים, כאשר בקרבות היבשתיים לרוב לא השתתפו יותר מכמה דיביזיות (לשם השוואה בקרבות יבשתיים באירופה השתתפו עשרות דיביזיות שכללו לעתים עד מיליון חיילים מכל צד). בזירה זו האמריקאים הצליחו לעשות ליפנים מה שהגרמנים ניסו לעשות לאנגלים - קרי להרעיב אותם בעזרת מצור ימי.
הטקטיקה שונתה. במקום טור עורפי ארוך, הציים נבנו סביב נושאת המטוסים, המשגרות את מטוסיהן להשמדת צי האויב. יתר הספינות שימשו מעין מטרית נ"מ לנושאות המטוסים.
היו כמה קרבות בין סיירות יפניות לסיירות אמריקאיות במלחמה, אך היו אלו עימותים משניים.
- קרבות עיקרים:
- המתקפה על פרל הארבור (1941)
- מידווי (1942)
- קרב ים האלמוגים (1944)
- אדמירלים בולטים
- אנגליה:
- קנינגהם
- ארה"ב
- ספורנס
- נימיץ
- יפן
- ימומוטו
המאבק הבין גושי
לאחר מלחמת העולם השנייה, נותרו רק שתי מעצמות - ברית המועצות וארצות הברית.
עיקר כוחה הימי של ברה"מ היה בצוללות הנושאות נשק גרעיני.
האמריקאים המשיכו לבנות נושאות מטוסים, וכיום הם בין המדינות הבודדות שיש להן כלי שיט זה. הדחק של נושאת מטוסים מודרנית יכול להגיע ל100,000 טון ומשרתים עליה כ-5,000 ימאים. פותחו אמצעי לחימה חדשים - ה | | |
