:: wikimiki.org ::

גאוגרפיה

גאוגרפיה

גאוגרפיה היא המדע העוקב ולומד את התופעות הקשורות במיקום פיסי על כדור הארץ. הגאוגרפיה מתמקדת בתפוצה של חפצים ודברים טבעיים או מלאכותיים על פני השטח של הכוכב. המילה גאוגרפיה באה מיוונית, ומורכבת משתי מילים - גאו, כדור הארץ וגרפיה, רישום: רישום כדור הארץ. השימוש בגאוגרפיה נעשה בעזרת טקסט גאוגרפי. טקסט זה עשוי להיות מידע כתוב, אך קיימים סוגים נוספים כגון טבלה ו-תרשים. הטקסט הנפוץ ביותר בגאוגרפיה הינו המפה. גאוגרפיה מכילה הרבה יותר מקרטוגרפיה בלבד, שהיא מדע העוסק במפות. הגאוגרפיה לא עוסקת רק בשאלה מה נמצא איפה על כדור הארץ, אלא גם בסיבות להמצאותו שם, להשפעותיו על הסביבה ועוד.

היסטוריית הגאוגרפיה

היוונים היו הראשונים לחקור באופן פעיל את הגאוגרפיה כמדע וכפילוסופיה, התורמים הגדולים לתחום היו תאלס, הרודוטוס, אריסטו, תלמי ועוד. גם הרומאים השתמשו בגאוגרפיה ובקרטוגרפיה כאשר חקרו וגילו ארצות חדשות. במהלך ימי הביניים, הערבים המשיכו את מסורת היוונים והרומאים ועסקו במיפוי העולם שהיה ידוע אז. לאחר מסעותיו של מרקו פולו, העניין בגאוגרפיה התפשט לכל אירופה. במהלך הרנסאנס ובהמשך במאה ה-16 ובמאה ה-17 המסעות לגילויי הארצות וגילוי העולם החדש החיו את הרצון למפות מדוייקות והמשך החקר הגאוגרפי, על מנת לספק יסוד תאורטי מוצלח למסעות. במאה ה-19, הגאוגרפיה נעשתה לדיציפלינה עצמאית והפכה לחלק בלתי נפרד מתוכניות הלימודים באוניברסיטאות. בין החוקרים החשובים של הגאוגרפיה במאה ה 19, יש לציין את אלכסנדר פון הומבולט, וראטצ'ל, שניהם מגרמניה, את וידאל דה לבלש מצרפת, ואת מקינדר מבריטניה - כל אחד מהם פיתח ודחף רעיונות, תחומים או שיטות מחקר חדשות במקצוע. במאה העשרים הגאוגרפיה הפכה ממקצוע תיאורי למקצוע אנליטי, החוקר תהליכים ולא רק מתאר אותם. כמו כן הוא שם במרכזו את הקשר בין האדם לנוף. נוצרו תחומי מחקר רבים, כגון גיאוגפיה של העיר, גאוגרפיה חברתית, גאוגרפיה פוליטית ועוד. בשנים האחרונות הגיאוגפיה שמה דגש על מחקר הסביבה, ותורמת גם בתחום התכנון היישובי והארצי.ישנו קשר רב בין גאוגרפיה לבין מקצועות אחרים מתחומי מדעי הטבע כבוטניקה, גאולוגיה; מקצועות מתחום מדעי החברה כסוציולוגיה ומדעי המדינה; ומקצועות בתחום מדעי הרוח כהיסטוריה. ראו גם :
- מגלי ארצות

גאוגרפיה פיסית

ענף זה מתעסק בגאוגרפיה כמדע כדור הארץ, ועושה שימוש במתמטיקה ופיזיקה על מנת להבין את תנועת כדור הארץ ומערכת היחסים שלו עם גופים אחרים במערכת השמש. כמו כן הענף כולל גם את התחומים גאוגרפיה סביבתית ו-landscape ecology. :גאוגרפיה פיסית - מונחים

גאוגרפיה אנושית

זהו הענף האנושי, או התרבותי/פוליטי של הגאוגרפיה. לעיתים קוראים לו גם אנתרופוגאוגרפיה והוא מתמקד במדעי החברה ובהיבטים הלא-פיסיים של ארגון העולם. הענף בודק איך בני אדם מתאימים עצמם לסביבה הטבעית ולאנשים אחרים. אפשר לחלק את הענף לתחומים הבאים: גאוגרפיה פוליטית (וגאופוליטיקה), גאוגרפיה כלכלית, גאוגרפיה חברתית (הכוללת גם את התחום גאוגרפיה עירונית), וגאוגרפיה צבאית. מדינות (לפי שם) - מדינות (לפי שטח) - מדינות (לפי גודל האוכלוסייה) - ארץ - אומה - מדינה - איחוד - מחוז - פרובינציה - עיר - מועצה

גאוגרפיה היסטורית

ענף זה חוקר איך התפתחו התרבויות והחברות ברחבי כדור הארץ והפכו למה שהם כיום. חקר פני השטח הוא אחד מן הכלים החשובים ביותר בענף זה, שכן בעזרת חקר השטח ניתן להבין את השפעת בני האדם על סביבתם.

ערכים קשורים

- מערכות מידע גאוגרפיות - GIS
- als:Geografie ja:地理学 ko:지리학 ms:Geografi simple:Geography th:ภูมิศาสตร์

מדע

מדע , הוא ידע אודות העולם שהושג באמצעות צפייה, ניסוי והסקה שיטתיים, ודרכי מחקר שנועדו לפתח ידע זה. השיטה המדעית כוללת עקרונות ותהליכים המשמשים לאיסוף ידע מדעי, ומכונה גם מחקר. אדם העוסק במדע נקרא מדען. בשאלות כגון "מה נכלל במדע" והגדרת השיטה המדעית עוסקת הפילוסופיה של המדע. המדע שונה מידע אחר, בכך שהוא ידע המתגבש ומצטבר תוך כדי תהליך מתמשך של ביקורת והוספה. לפיכך, המדע הוא תהליך מתחדש ומתפתח תדיר, ועל כל דור של מדענים, לאשר את הידע הנצבר עד אליהם. מסיבה זו, ידע שאין מטילים בו ספק ושאינו מתחדש עלול לאבד את תוקפו המדעי, ואף להפוך לאמונה טפלה. דוגמא טובה לכך נותנת האסטרולוגיה אשר החלה כענף מדעי רציני: רישום מסלולי הכוכבים, מה שאנו קוראים לו כיום אסטרונומיה.

הנחות יסוד אופייניות למדע

אבסולוטיות: ביסוד פילוסופיה זו קבועה ההנחה כי בכל עיסוק מדעי קיימת תפיסה חושית, שבבסיסה הינה אחידה לכל בני האדם. כלומר, החוקיות הבסיסית שעל פיה פועלת המציאות הנתפסת בחושי האדם מצביעה על 'אמת' מוחלטת, אבסולוטית. אובייקטיביות: בהתאם להנחה זו, מניח המחקר המדעי כי אמת זו מתקימת בלא תלות בהכרה אנושית. משמע, ניתן להגיע לניסוח האמת המדעית בלא שזו תהיה נגזרת ישירה של תפיסת המציאות. תכונה זו מכונה אובייקטיביות לדוגמה: חושי האדם תופשים כי עצמים נופלים כאשר אין הם נתמכים. המדע מניח, כי כל בני האדם השפויים תופסים זאת באותו אופן, וכן שלאחידות זו זיקה לכלל התקף לגבי כל העצמים במציאות (כגון כוח המשיכה). כלל זה הינו חלק מן האמת המוחלטת, ואינו ניתן לערעור על-ידי ההכרה, באם הוא אכן אמיתי. סיבתיות: האמת המדעית הינה סיבתית באופייה, כלומר היא מניחה כי לכל גורם במציאות קיימת סיבה קודמת בזמן, היוצרת אותו; וכן תוצאה - גורם אחר, מאוחר בזמן, הנוצר בזכותו. קשר סיבה-תוצאה מתבטא בכלל לפי שאחרי הסיבה תבוא תמיד התוצאה. בדוגמה הקודמת: מתוך הנחה כי כוח המשיכה אכן אמיתי, אזי עזיבת חפץ כבד באוויר, הינה סיבה לנפילתו. לפיכך, לעולם ייפול חפץ כבד אם ייעזב באוויר. אמפיריות: החקר המדעי מניח כי קיימות מספר אמיתות אפשריות, כלומר מספר רב של תיאורים שונים לחוקיות שבמציאות. מתוך אפשרויות אלו, רק אחת האפשרויות הינה נכונה בפועל. האפשרות שאינה נכונה, היא בחזקת שקר. שתי האפשרויות מאופינות בכך שהן אינן מכילות סתירה פנימית בתוך עצמן. הברור מהי האפשרות האמיתית מבוצע על-ידי מדידה של המציאות. מדידה זו, השואפת לקבוע כיצד המציאות מתפקדת בפועל בלא הנחה ראשונית (אפריורית), מכונה ניסוי. תכונה זו של החקר המדעי מכונה אמפיריות לדוגמה: ניתן להסביר את המציאות עם קיומו של ואקום או בלעדיו. כל אפשרות עשויה להתקיים, ואינה מכילה סתירה פנימית, ועל כל אפשרות ניתן לבסס מדע שלם. אולם, רק אחת משתי האפשרויות אכן אמיתית, והשנייה שקרית. ניתן לברר איזו האמיתית על-ידי בדיקת המציאות באמצעות ניסוי. ניבוי: גורם חשוב נוסף של המדע הינו יכולת הניבוי שלו - היכולת לנסח את החוקים המדעיים על-מנת לתאר כיצד יפעלו גורמים שונים במציאות, עליהם ידועים נתונים מסוימים, בעתיד. אין מדובר בעתיד במובנו המוחלט, אלא ביחס לצורך ולנתונים. לדוגמה: חוקי הקינמטיקה מסוגלים לתאר את התקדמותו של גוף, בהינתן מהירותו, משקלו, ונתונים נוספים, ברגע מסויים. הקינמטיקה תתאר את עתידו של גוף זה, ביחס לרגע המוגדר. פיצול ושלמות: השיטה המדעית מחולקת לתחומים שונים, המכוני ענפים. תחומים אלו מפצלים את החוקיות המדעית ליחידות משנה, כל תוצאות החקירה בתחום מסויים עשויות להיות הנחות התחום האחר. לדוגמה, הביולוגיה (חקר העולם החי) עשויה להיות מפוצלת למחקר התורשה, ולמחקר הגופניות. גילוי תכונות התורשה עשוי בהחלט להוות הנחות בסיס לחקר ההתאמה של הגוף לתכונות אלו. קיימים שני תהליכים היסטוריים אשר עשויים להתרחש בשיטה המדעית: פיצול ענף מדעי (לדוגמה: פיצול הפיזיקה למכניקה ולמבנה החומר), ומציאת התאמה בין שני ענפים היוצרת חפיפה ביניהם (לדוגמה: חידוד חקר הכימיה והפיזיקה עד ליצירת זהות או חפיפה ביניהם עבור חקר מבנה האטום). באופן עקרוני, מהווה המדע כולו חטיבה שלמה אשר הפיצול בה הוא למטרות שיפור המחקר, ונגזר מהיכולת לנתח את המציאות בצורה מפצלת. למרות זאת, קיימים מקרים רבים בהם תוצאות מחקר בענף מסויים עשויות לסתור, או לסתור לכאורה, תוצאות מחקר בענף אחר. סתירה זו עשויה לנבוע מהנחות מחקר סותרות, או מזווית ראייה שונה של אותן ההנחות. ראוי לציין כי שאלת האחידות של האמת מוטלת בספק כאשר עוסקים בסתירה שכזו. לדוגמה: הנחת המחקר הפסיכולוגי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפסיכואנליזה, מניחה כי הכוחות הפועלים בנפש האנושית מולדים או נקבעים בשלב מוקדם מאוד בילדות, באופן התלוי במאורעות מקריים אשר מקורם בהתנהגות ארעית של הסביבה הקרובה. לעומת זאת, ענפי מחקר סוציולוגיים מסויימים מראים על השפעה של התרבות כולה, מבנה וערכיה, על נפש האדם ולאו דווקא של מקרים ארעיים בילדות המוקדמת, באופן המתנגש עם התיאור הפסיכואנליטי המקובל.

ערך המדע

ניתן להתייחס בשני מובנים לערך המדע - ערכו התכליתי ,כלומר התועלת שבמדע; וערכו המהותי, כלומר תיאור היחס הכללי בין המדע לאדם.

ערך תכליתי

המדע נפוץ ביותר משתי סיבות אפשריות עיקריות: הסקרנות הטבעית של האדם, למצוא את החוקיות בטבע, והתועלת שעשוי להביא המדע. מכיוון שהמדע מסוגל לנבא את המציאות, יש בו ערך רב עבור היכולת של האדם לשפר את יכולות התגובה שלו למציאות הנתונה. בהתאם לכך, המדע הינו כוח פוטנציאלי, אותו יכול האדם להפעיל על מנת לקדם את מטרותיו. לדוגמה: תחום הרפואה מתבסס לרוב על מחקר מדעי. המדע מצליח למצוא את הדרך היעילה ביותר (בהתאם למגבלותיו) על מנת לצמצם את מחלותיו ופגיעותו של האדם, ובכך מאפשר לרפואה למלא את מטרתה בצורה יעילה יותר. ערך המדע, אשר נגזר מהסקרנות האנושית, בא לידי ביטוי בהנאה אינטלקטואלית אותה מפיק האדם המתעניין במדע, הן במחקר עצמו והן בלמידת תוצאות מחקר קודם. תהליך נוסף אשר יוצר את ערכו של המדע, אשר נגזר מהמבנה של המחקר המדעי בפועל ולא מתכונותיו הטהורות, הוא אפשרות קיומה של מערכת המשרתת את החקר המדעי ואת השימוש בו בחברה. תהליך זה, בו נוצרות אקדמיות, מכוני מחקר וייעוץ, תקשורת המפרסמת מדע ועוד, מביא לשימוש במדע על-מנת לקדם אינטרסים של גורמים מסויימים בחברה.

ערך מהותי

מלבד ערכו התכליתי של המדע, כמשרת מטרה מוגדרת, המדע הינו חלק בלתי נפרד מיכולת החשיבה ועיצוב החברה האנושיות. מכיוון שהמדע מסוגל לתאר מציאות, הוא משפיע בהכרח על תפיסת האדם מציאות זו. תוצאות החקר המדעי ועצם קיומו, גם אם תהליך זה לרוב אינו מכוון, מובילים לשינוי תפיסתי-פילוסופי ניכר. לדוגמה: קיומו של הסוציולוגיה, כענף מדעי החוקר את התנהגות האדם, הביא במקרים רבים לקיום תפיסה תכליתית של האדם, כייצור שמטרתו שרידה וצבירת כוח בלבד. מסקנות אלו נבעו מעצם החקירה המדעית (המניחה כי קיימת סיבתיות שאינה נתונה לבחירה חופשית של האדם), וכן מהכיוון המסויים שאליו הובילו תוצאות המחקר הסוציולוגי. דוגמה אחרת הינה תיאורם הפיזי של גרמי השמיים. כאשר נתגלה באופן מדעי כי כדור הארץ אינו שונה משאר כוכבי הלכת בתיאור תנועתו, נשמט בסיס מוצק להנחה הפילוסופית בדבר מרכזיותה של האנושות ביחס ליקום. כמו כן, עצם קיומו של המחקר המדעי ותכונותיו, משפיע ביותר על אופן החשיבה האנושי. עקרונות המדע מאומצים על-ידי החשיבה האנושית, והופכים להיות הכללים המגדירים את תפיסתו. האמונה באמת שאינה נגזרת מההכרה האנושית ואופייה סיבתי עשוייה ליצור דפוס חשיבה תואם אשר אינו מקבל את רעיון הבחירה החופשית. כך עשוי להיות מועמד עיקרון התועלתיות מעל עקרונות אחרים, המבוססים על הכרה המבצעת בחירה ערכית. אפשרות השפעה נוספת הינה הפיכת המוסדות החברתיים למוחלטים בעיני הפרט. מוסדות כגון שימוש בכסף כאמצעי כלכלי או קיבוע של מעמד שליט, עשויים לקבל אישור חברתי כחלק מן האמת הבלתי ניתנת לערעור ולהשפעת בחירה ערכית. כמו כן, החלוקה של המדע לתחומים משפיעה ביותר על עיצוב התודעה, על ידי יצירת חלוקה תפיסתית תואמת. לדוגמה, הפרדת תחום הפסיכולוגיה (חקר הנפש) מתחום הכלכלה, עשוייה ליצור תפיסה אשר אינה מחשיבה את השפעתם ההדדית של המבנה הנפשי והשיטה הכלכלית.

השיטה המדעית

המדע התפתח בתרבויות שונות באופנים שונים, ומקורותיו מצויים בעיתות קדומות ביותר. ידוע כי נעשה שימוש בחקירה מדעית בתרבויות עתיקות כגון הסינית, ההודית וכו'. תחומי המדע השונים קשורים לרוב בפילוסופיה, שכן שני התחומים נוגעים בתפיסת המציאות. כל חקר מדעי מבוסס על תפיסה פילוסופית מסויימת, וכן תפיסות פילוסופיות רבות עשויות להיות מושפעות מתוצאות החקר המדעי. גישה פילוסופית, הרואה במדע את המקור האמיתי היחיד לכל הידע האנושי, ורואה כל ידע מסוג שונה כבלתי-תקף עבור האדם, הינה המדענות. מרכיב חשוב בשיטה המדעית בימינו הוא ביקורת עמיתים.

מדע מודרני

בעולם המודרני למדע משקל רב בחברה, והוא נחשב למפותח ביותר. תחומי המדע המודרני:
- מדעי החברה
- מדעי הטבע
- מדעי החיים
- מדעים מדויקים

ראו גם

- היסטוריה של המדע
- סוציולוגיה של המדע
- תורה ומדע
- מדענות
- התפתחות המדע בעת העתיקה
- ja:科学 ko:과학 ms:Sains simple:Science th:วิทยาศาสตร์ zh-min-nan:Kho-ha̍k

מדע

הנחות יסוד אופייניות למדע

ערך המדע

ערך תכליתי

ערך מהותי

השיטה המדעית

מדע מודרני

ראו גם

פילוסופיה

פילוסופיה הינה התחום המחשבתי בו עוסק האדם ביסודות הקיום ובמשמעות של הגורמים השונים בו. הפילוסופיה עומדת בבסיס ההבנה האנושית, שכן היא קודמת לכל מעשי האדם. עם זאת, לרוב הפילוסופיה אינה מנוסחת עבור האדם, או שאינה עוסקת בו באופן ישיר. מקור שם התחום "פילוסופיה" הוא מהשפה היוונית, שם זה מורכב מהקידומת פילו = אהבה, ומהמילה סופיה = חוכמה ופירושו אהבת החוכמה. על פי ההשערה הרווחת הראשון שטבע את מושג זה היה החכם היווני הקדמון פיתגורס. כפי שהאגדה מספרת, חכם יווני קדום אחר, בשם סוקראטס הרחיב את משמעות המושג, כאשר שאלו אותו: "האם אתה אדם חכם?" והוא השיב: "לא, אבל אני אוהב חוכמה" (אוהב חוכמה=פילוסוף). החל מתקופה זו, מציין המושג פילוסופיה את חתירתו העיונית של האדם להבין את טבעו האמיתי של העולם ואת הערכים האמיתיים שלו עצמו בעולם.

ראו גם

- ספקנות
- פירסומים חשובים בפילוסופיה
- זרמים בפילוסופיה
- רשימת פילוסופים

קישורים חיצוניים

- [http://www.utm.edu/research/iep אנציקלופדית הפילוסופיה של האינטרנט]
- [http://www.newacropolis.org.il/ אתר אקרופוליס החדשה] - בית ספר לפילוסופיה בדרך הקלאסית
- [http://www.geocities.com/philolinks/philolinks.html מאגר קישורים בנושא]
- ja:哲学 ko:철학 ms:Falsafah simple:Philosophy th:ปรัชญา

הרודוטוס

הֵרוֹדוֹטוֹס מהליקרנאסוס (היום בודרום בטורקיה) היה היסטוריון יווני שחי במאה ה-5 לפנה"ס (בערך משנת 485 עד 420 לפנה"ס). חיבר היסטוריה של הפלישה הפרסית ליוון בראשית המאה החמישית לפני הספירה; חיבורו נקרא פשוט היסטוריוֹת. יצירה זו זכתה להכרה כסוגה חדשה בספרות בסמוך למועד הופעתה. לפני הרודוטוס, היו כרוניקות ואפוסים, שגם בהם נשמר ידע על העבר. הרודוטוס היה הראשון שלא רק תיעד את העבר אלא גם התייחס אליו כאל בעיה פילוסופית, או פרויקט מחקר, שיכול ללמד על התנהגות האדם. חידוש זה זיכה אותו בתואר "אבי ההיסטוריונים". הכותרת שנתן לעבודתו, "היסטוריה", היא מלה יוונית שפירושה "חקירה", אך מאז קיבלה את המשמעות שאנו מכירים היום. היסטוריונים ופילוסופים מאוחרים יותר גילו ביקורתיות רבה כלפי סיפוריו וטענותיו, עד כדי שכינו אותו תקופה מסוימת "אבי השקרנים". עוד בעת העתיקה, תקפו את היסטוריוֹת בהאשמות על הטיה, חוסר-דיוק, וגניבה ספרותית. גם חוקרים מודרניים האשימו את הרודוטוס בהגזמה בענין היקף מסעותיו ואמינות מקורותיו. ואולם, במהלך המאה העשרים עלתה קרנו של הרודוטוס, בעקבות ממצאים אנתרופולוגיים שונים, והיום מכירים בו לא רק כחלוץ ההיסטוריה, אלא גם האתנוגרפיה והאנתרופולוגיה. ה"היסטוריות" פורסמו בין השנים 430 ו-424, ולימים חולקו על-ידי עורכים מאוחרים לתשעה חלקים, שקרויים על שם תשע המוזות. ששת הספרים הראשונים עוסקים בצמיחת האימפריה הפרסית. הם פותחים בתיאור קרסוס מלידיה, השליט האסיאתי הראשון שכבש ערי-מדינה יווניות וגבה מסים. קרויסוס איבד את ממלכתו לכורש, מייסד האימפריה הפרסית. ששת הספרים הראשונים מסתיימים בתבוסת הפרסים בשנת 490 לפני הספירה בקרב מרתון, שמנע את התפשטות האימפריה. שלושת הספרים האחרונים ב"היסטוריות" מתארים את נסיונו של המלך הפרסי קסרקסס, עשר שנים לאחר התבוסה במרתון, לנקום את נקמת הפרסים ולכבוש את יוון. החיבור מסתיים בשנת לפנה"ס, כשהפולשים הפרסים חוסלו בקרב פלאטאיאי, וגבול האימפריה הפרסית הוסג אל החוף האגאי של אסיה הקטנה.

חיי הרודוטוס

על חייו של הרודוטוס שרדו מספר ידיעות: ידוע שהוא הוגלה מעירו הליקרנאסוס משום שהיה מעורב בנסיון הפיכה נגד השושלת השלטת, שלא צלח. הוא התיישב באי סאמוס. נראה שמעולם לא חזר להליקרנאסוס, על אף שבחיבורו נראה שהוא מתגאה בעיר מוצאו ובמלכתה, ארטמיסיה. סביר שבעת גלותו ערך את מסעותיו, שהוא מתאר ב"היסטוריות". מסעות אלו הביאו אותו למצרים, עד לאשד הראשון של הנילוס, לבבל, לאוקראינה, לאיטליה ולסיציליה. הרודוטוס מציין ראיון עם אינפורמנט (מודיע) בספרטה, וכמעט ודאי שחי תקופה מסוימת באתונה. באתונה נעזר במסורות בעל-פה של המשפחות המובילות, ובמיוחד של האלקמיאונידים, שעליהם התייחס פריקלס מצד אמו. אך האתונאים לא העניקו אזרחות לזרים, וכשאתונה יזמה את הקמה המושבה בת'ורי שבאיטליה, בשנת 444 לפני הספירה, הרודוטוס הצטרף למשלחת המתיישבים. לא ברור אם סיים את חייו שם או לא. בשלב מסוים בחייו הפך ללוֹגִיוֹס – כלומר, מדקלם סיפורים בפרוזה – והחומר הסיפורי שלו היה עלילות קרבות ומאורעות היסטוריים, ופלאי ארצות הנכר. הוא סבב בערי יוון והגיע לפסטיבלים ולאירועים דתיים חשובים, שם הופיע תמורת תשלום. בשנת 431 לפני הספירה, פרצה מלחמת הפלופונסוס בין אתונה לספרטה. ייתכן שמאבק זה, שחילק את העולם היווני, עודד אותו לאסוף את סיפוריו ולההדירם לכדי רצף סיפורי – ה"היסטוריות" – שמרוכז סביב נושא התפשטות האמפריה הפרסית, שנעצרה בכוחה של ברית בין אתונה לספרטה. מעבר לחיבורו האחד ששרד במלואו, מיוחסת להרודוטוס גם האמירה: "לא גשם, לא שלג, לא שרב ולא חשכת הליל יוכלו לעכב שליחים אלו מהשלמת מלאכתם בזריזות", שמתארת את מערכת ה"דואר" הפרסית. אמירה זו חקוקה על חזית בנין הדואר המרכזי בניו יורק.

תרגומי ספרו לעברית

- כתבי הירודוטוס. מתורגמים מיוונית עם מבוא והערות מאת ד"ר אלכסנדר שור. 2 כרכים. ירושלים, הוצאת ראובן מס, תרצ"ה.
- הרודוטוס. היסטוריה. תרגמו וכתבו מבואות: בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ. פפירוס, בית ההוצאה - אוניברסיטת תל-אביב, 1998.

לקריאה נוספת

בנימין שימרון. הרודוטוס וראשית דברי הימים. ירושלים, מוסד ביאליק, 1990.

קישורים חיצוניים

- [http://66.1911encyclopedia.org/H/HE/HERODOTUS.htm הרודוטוס] באנציקלופדיה בריטניקה 1911 Category:היסטוריונים Category:הלנים קטגוריה:אנשי המאה ה-5 לפנה"ס ja:ヘロドトス ko:헤로도토스 ms:Herodotus

תלמי (אסטרונום)

תַלְמַי (Ptolemy) , או בשמו היווני פטולמאוס קלאודיוס, היה מתמטיקאי, גאוגרף, אסטרונום ואסטרולוג יווני. תלמי חי במאה השנייה לספירה (85 - 165 לערך) באלכסנדריה אשר במצרים ונחשב כאסטרונום החשוב ביותר בעת העתיקה. יצירתו החשובה ביותר של תלמי היא האלמאגסט (שיבוש ערבי של השם היווני Hè Megalè Syntaxis, "החיבור הגדול"), בה הציג את תורתו האסטרונומית - המודל הגאוצנטרי. תורה זו, כפי שידוע לנו היום, לא היתה נכונה - אך היא היתה שימושית מספיק לזמנו, ולמעשה שלטה בעולם המערבי עד ימי קופרניקוס וגלילאו. תלמי העמיד את הארץ במרכז היקום, וסביב לה את גרמי השמיים, לפי הסדר הבא: הירח, כוכב חמה, נוגה, השמש, מאדים, צדק ושבתאי. מעבר למסלולו של שבתאי היו קבועים כוכבי-השבת. כדי להסביר את התנועה הנראית "לאחור" של כוכבי-הלכת, טען תלמי כי כוכבי-הלכת נעים במסלול לולייני המקיף מסלול מעגלי סביב השמש. דגם שגוי זה אומץ על-ידי הכנסייה הקתולית, וכך החזיק מעמד כ-1500 שנה. יכולת-הניבוי של הדגם היתה בכל-זאת טובה מספיק לתצפיות בעין בלתי-מזויינת בתנועת כוכבי-הלכת, למרות שהיו בה גם כמה הנחות מגוחכות (כמו, למשל, שהמרחק בין כדור הארץ לירח משתנה פי שניים לאורך מסלולו).
כמו-כן כלל ה"אלמגסט" קטלוג כוכבים אשר פורטו בו 48 קבוצות כוכבים, אשר רובן עדיין בשימוש גם כיום. בכך הניח תלמי את הבסיס לאסטרולוגיה, אותו תחליף מדע ששלט במשך 1,500 שנה שבמהלכן נשכח הידע המדעי שנצבר ביוון העתיקה, לרבות ידע שהתגלה מאוחר יותר בימי הביניים - על מבנהו האמיתי של היקום.

קישורים חיצוניים

קטגוריה:מתמטיקאים קטגוריה:אסטרונומים קטגוריה:גאוגרפים קטגוריה:יוונים הלניסטיים ja:クラウディオス・プトレマイオス ko:클라우디오스 프톨레마이오스 th:ทอเลมี

ימי הביניים

, גרמניה)]] ימי הביניים (מלטינית: media aetas) הוא מושג המתאר תקופה בהיסטוריה האירופית שבין העת העתיקה לתקופת הרנסנס. המונח הופיע לראשונה באיטליה במהלך המאה ה-15, לציון העידן שבין נפילתה של האימפריה הרומית במאה הרביעית-חמישית לספירה והמאה החמש–עשרה באיטליה (התקופה הנוכחית, praesens tempus, בלשונם). כוונת המלומדים שהגו את המונח הייתה להבחין בין התרבות והחשיבה שהיו מקובלים בעת העתיקה ואלו שבאו אחריהם, אותם תיארו כעידן של אפלה ושקיעה. כיום, ישנם תיארוכים שונים של ימי הביניים, בהתאם לזווית ההתייחסות—היסטורית, כלכלית, תרבותית, גאוגרפית, וכדומה—אך מקובלת חלוקה הממקמת את נקודת הפתיחה של ימי הביניים בשקיעת התרבות העתיקה במאות הרביעית והחמישית ואת נקודת הסיום שלהם בעליית הרנסנס במדינות אירופה השונות, החל במאה החמש–עשרה באיטליה ועד תחילת המאה השבע-עשרה בצפון אירופה, ואף מאוחר יותר. התיארוך הסמלי המסורתי הוא בין מותו של קיסר האימפריה הרומית המזרחית תיאודוסיוס הראשון בשנת 395 או הדחת רומולוס אוגוסטולוס מן השלטון באימפריה המערבית על ידי אודואקר בשנת 476 לבין כיבושה של קונסטנטינופול על ידי התורכים בשנת 1453 או תחילתה של הרפורמציה הפרוטסטנטית בשנת 1517.

היסטוריוגרפיה של ימי הביניים

ימי הביניים בהיסטוריה

מקור המונח ושימושיו

המונח "ימי הביניים" נטבע במקור על ידי אנשי הרנסנס שראו את התקופה שבין נפילת האימפריה הרומית לתחייה הרוחנית שלהם כתקופת ביניים שבה לא התרחשה התפתחות משמעותית והאנושות הייתה שקועה בדכדוך מתמשך. כחלק מטרמינולוגיה זו - שבאה להאדיר את התחייה הרוחנית של הרנסנס באמצעות ביזוי ימי הביניים - נקראה האומנות של תקופה זו אומנות גותית, על שם השבטים הגותים הברבריים שהחריבו את האימפריה הרומית. גם בימינו אנו מונחים אלה הם הרווחים בשימוש, אם כי כיום לא מתלווים אליהם הקונוטציות השליליות שהיו בהם במקור.

תיארוכי (פריודיזציה) ימי הביניים

תיארוך ימי הביניים - כלומר: הקביעה מתי התחילו ומתי נסתיימו, והחלוקה לתת-תקופות על פי שנים - מהווה עדיין מחלוקת רבה בין ההיסטוריונים ואין גישה שלטת. למרות זאת, יש הסכמה על מסגרת הזמן הכללית והויכוחים הם לגבי הגדרת תאריכים עדינה יותר.

תחילת ימי הביניים

ישנה מחלוקת בדבר התאריך המדויק בו התחילה תקופת ימי הביניים. על פי התיעוד הממוסד ימי הביניים החלו עם נפילת האימפריה הרומית המערבית שהתרחשה רשמית בשנת 476, במאה החמישית לספירה. אך התאריך לא משמעותי, מאחר והאימפריה הרומית המערבית הייתה חלשה מאוד תקופה ארוכה לפני התפרקותה, בעוד התרבות הרומית עדיין שרדה באיטליה כמה עשורים לאחר מכן. כיום, יש היסטוריונים המתעדים את תחילת ימי הביניים במאה ה-4 לספירה עם התפשטות הנצרות באימפריה הרומית ואחרים מתעדים את תחילת התקופה במאה ה-7 לספירה) עם גבירת התפשטות האסלאם במזרח התיכון.

סיום ימי הביניים

ישנה אף מחלוקת בדבר סיומה המדויק של תקופת ימי הביניים, מאחר שהיסטוריון החוקר את איטליה במאה ה-15, לדוגמא, ימצא עצמו חוקר את הרנסאנס בעוד אחר החוקר את אנגליה בתחילת המאה ה-15 ימצא עצמו בלב ימי הביניים. היסטוריונים מסמנים שנים שונות כסוף ימי הביניים. יש הסוברים שימי בביניים הסתיימו בשנת 1492 עם נפילת מעוז המוסלמים האחרון בספרד והמסע של כריסטופר קולומבוס לאמריקה שהתרחשו באותה השנה, אחרים סוברים שהתקופה הסתיימה בשנת 1453 עם נפילת הקונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מאנית ועם סיום מלחמת מאה השנים בין אנגליה לצרפת שהתרחשו באותה שנה, בניגוד לכך יש הסטוריונים הסוברים שימי הביניים הסתיימו בשנת 1456 עם המצאת הדפוס אחרים סוברים שהתקופה הסתיימה בכלל בשנת 1517 עם תחילת במהפכה הפרוטסטנטית. את סיום תקופת ימי הביניים ואת תחילתה של תקופת העת החדשה מאפיינים שינויים רבים, ביניהם, תחילת הרפורמציה הפרוטסטנטית בשנת 1517, גילוי הדפוס בשנת 1456, עליית דגם המדינה המונרכית, תחילת מסעות החקר הימיים, תחילת השינוי הכלכלי-דמוגראפי ותחיית האומנות הקלאסית שהתרחשו לקראת סוף במאה ה-15 באיטליה, ובתחילת המאה ה-16 בצפון אירופה כחלק מהרנסנס.

האזורים שבהם חלו ימי הביניים

ההיסטוריונים משייכים לימי הביניים גם אזורים אחרים בעולם, מלבד אירופה, שלפי דעתם דומים במידה רבה לחברה הפיאודלית שרווחה באירופה בתקופה זו. התקופות שלפני הגעת המערב ליפן ולפני הגעת הקולוניאליזם לאפריקה הדרומית נקראות גם ימי הביניים.

חלוקת ימי הביניים לתקופות עיקריות

חלוקה שנקבעה על פי ההיסטוריונים

ההיסטוריונים מחלקים את ימי הביניים לשלוש תקופות:
- התקופה המוקדמת - במהלכה בפלישות ברברים רבות לאירופה המערבית, המסחר היה כמעט אפסי ורוב האירופאים לא היו נוצרים, אלא סלאבים, ערבים, סקנדינבים, מגיארים.
- התקופה האמצעית - מוכרת בעיקר בזכות החברה הפיאודלית שהתפשתה באותה תקופה והגידול במסחר והשתקמות הערים.
- התקופה המאוחרת - במהלכה החלו להיווצר המדינות כפי שאנו מכירים אותן כיום, תחת מלוכה חזקה ויציבה, וחל גידול במסחר ובתחומים נוספים.

חלוקה שנקבעה על פי הגרמנים

חלוקה היסטורית מקובלת נוספת היא החלוקה הגרמנית:
- ימי החשכה (The Dark Ages) – מהתמוטטות האימפריה הרומית, עד לתקופת "קרל הגדול"(שרלמיין).
- ימי הביניים הנורמניים – מתחילת מסע הצלב הראשון עד לסיום מגפת הדבר שהביאה למותם של חלק גדול מתושבי אירופה.
- ימי הביניים הגותיים – ממגפת הדבר בשנת 1350 ועד לסוף ימי הביניים ב-1492.

מאפיינים ותהליכים עיקריים בימי הביניים

שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים

שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים (גרמנית: Frühmittelalter) הם מונחים המציינים בדרך כלל את התקופה בהיסטוריה האירופית שנמשכה משלהי העת העתיקה בסוף המאה הרביעית ובמאה החמישית ועד המאה האחת עשרה לערך. כבר בשלהי התקופה הרומית החל צומח סדר חברתי חדש שהחליף בהדרגה את הסדר החברתי הרומי. הקיסרים דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס בסוף המאה השלישית ובתחילת המאה הרביעית החלו בתהליך של שינוי, במבנה השלטון ובמבנה החברתי באימפריה הרומית. השליט הפך בהדרגה לשליט-אל בנוסח המזרחי, תוך סילוק מוקדי כוח מתחרים ובניית מערכת בירוקרטית הנשלטת ישירות על–ידי המונארך. כדי לשמר ולממן את המערכת הריכוזית הזו הועלו המיסים באופן ניכר, ונעשה נסיון להצמית אנשים למקום מושבם ולמקצועם, ואף לכפות הורשת מקצוע מאב לבן. שינוי יזום זה גרם להחרפה ניכרת במצבה של האימפריה, לדעיכה של המרכזים העירוניים שמעבר לבירות קונסטנטינופול ורומא ולהמלטות של רבים מתושבי הערים אל אזורי הכפר או אל חסות הכנסייה. במקביל, בגלל ההדרדרות המתמדת במצבת כוח האדם הצבאית שנדרשה להחזקת האימפריה, החלה חדירה הדרגתית של קבוצות שבטים ברברים אל תוך גבולות האימפריה הרומית. חדירת השבטים הברברים מכונה בדרך כלל "נדידת העמים" (Völkerwanderung). הפולשים על שלוש קבוצות עיקריות: קבוצות שבטים ממוצא גרמאני, שחלקן ישבו מזה מאות שנים בשולי האימפריה הרומית ובהם כאלו, כמו הגותים, שראו עצמם יורשיה של האימפריה; קבוצות שבטים סלאבים, שהגיעו ממזרח, וגם הן נמנו בחלקן על שבטים שישבו בגבול האימפריה; ושבטים לא-גרמאניים כמו ההונים, האווארים או המגיארים. פלישות אלו, בניגוד לתפישה שהייתה שלטת עד לפני מספר עשורים, לא נשאו בכל המקרים אופי אלים. לעתים קרובות, ובמיוחד ביחס לשבטים הגרמאנים, חדרו השבטים אל תוך האימפריה בהסכמה ולעתים בהזמנת שליטי האימפריה, ששאפו לגייס כוחות מחודשים ורעננים לחיזוק הצבא האימפריאלי הנחלש. רוב השבטים קנו להם אחיזה ראשונית בשטחי האימפריה תחת הסדרי פואדרטי, שהקצו להם שטחי אדמה בתמורה למזון ולמתן סיוע צבאי לאימפריה. בהדרגה ולאורך המאה החמישית, החלו השבטים שזכו לאדמות בצד הרומי של הדנובה והריין מקימים ממלכות עצמאיות או עצמאיות למחצה בתחומי האימפריה הרומית. גאליה, ספרד, ואפריקה נשמטו בהדרגה מידי האימפריה לטובת הונדלים, הויזיגותים, הפרנקים, הלומברדים, ואחרים והחלק שנותר, שכלל בעיקר את איטליה ורומא עצמה עמד בשליטה הולכת ומתעצמת של גנרלים גרמאנים. התמוטטותה הסופית של האימפריה בשנת 476, הייתה סמלית יותר מממשית. השלטון בפועל היה מסור ממילא בידי שליטי ממלכות גרמאנים כאלו ואחרים. חלק מהם, כמו תיאודוריק הראשון, ראו עצמם כיורשיה הלגיטימיים של האימפריה הרומית, אך הסדר שאלו רצו ויכלו לקיים, גם אם היו בו יסודות רומיים, היה שונה מאוד מסדר העולם של הציוויליזציה היוונית-רומית. בין המאה החמישית והמאה השמינית נוצרה תשתית פוליטית וחברתית שונה לחלוטין בשטחי אירופה המערבית. תחת האוסטרוגותים באיטליה, הויזיגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה ובמערב גרמניה והסקסונים באנגליה התפוררו במהרה כל הסדרי השלטון הרומיים ופינו מקומם לשלטון שליטים-לוחמים בנוסח הגרמאני, שלא הצליחו לכונן מערכת שלטונית בת-קיימא או מערכות חוק, משפט וסדר. עם העלמם של אלו, נעלמו גם הבטחון בקניין הפרטי ובסחר ואחריהם כל התעשיות שהיו תלויות בבטחון הקניין והסחר כמו קדרות או ייצור יין ושמן. מידה מסוימת של התרבות הרומית הכתובה ושל קשרים בין שטחים שונים נשמרה בחסות הכנסייה, המנזרים, והבישופויות שלה, אך היוונית והלטינית, התרבות, הספרות, הממשל והחוק שמשלו באגן הים התיכון מאז עלייתה של אתונה במאה החמישית לפנה"ס נמחו במידה רבה מן העולם. מסך של קדרות ובורות ירד ואירופה נכנסה ל"עידן האפלה". ממלכות הונדלים בצפון אפריקה, הויזיגותים במזרח ספרד ודרום צרפת, הפרנקים בצפונה, הבורגונדים במרכזה וממלכת אודואקר שירשה את האימפריה הרומית באיטליה היו הכוחות העיקריים בסוף המאה החמישית. בהנהגת כלוביס הראשון, מייסד השושלת המרובינגית השתלטו הפרנקים בהדרגה עד סוף המאה השישית על שטחי צרפת כולה. מתחילת המאה השביעית, ירשו אותם הקרולינגים, שהרחיבו בהדרגה את שטחי שלטונם גם לצפון איטליה ומזרחה על פני רוב שטח גרמניה ומרכז אירופה. איטליה, לעומת זאת, התפוררה אחרי תום שלטון תיאודוריק הראשון לשורה של ממלכות נפרדות ואילו ספרד דעכה עד שנכבשה ברובה על–ידי המוסלמים. במקביל להתפתחויות אלו, החלו פולשים נוספים עושים את דרכם ממזרח. המצביא המוכשר בליסריוס השיב להאימפריה הביזנטית חלק משטחי האימפריה המערבית בתחילת המאה השישית, אך שלטונם היה קצר מועד. הדת החדשה שנוסדה בשנת 632 בחצי האי ערב—האיסלם—החלה כובשת את העולם. במהלך המאה השביעית והשמינית כבשו הפולשים הערבים את המזרח התיכון, צפון אפריקה, ספרד וחלק מאיי הים התיכון כולל סיציליה. הים התיכון הפך מ"הים שלנו" (mare nostra), כמאמר הרומאים, לים בשליטה מוסלמית. האימפריה הביזנטית איבדה את צפון אפריקה וחלק מאסיה הקטנה ונאלצה לוותר על שטחי איליריה כדי להתגונן מפני הערבים. התפתחות זו, שמה קץ לתקווה להתחדשות הסחר בשלב מוקדם, והמסחר באגן הים התיכון, ערש התרבות המערבית, נפסק כמעט לחלוטין החל במאה השביעית.

צמיחת הסדר הפאודלי

מתוך אפרו של סדר העולם היווני-רומי החל לצמוח במאה השמינית סדר עולם חדש, הפאודליזם. התמוטטות השלטון המרכזי והסמכות הממשלתית, הובילה לצמיחת מערכת של שליטים מקומיים, שקיימו כל אחד מערכת שלטונית נפרדת. במערכת זו היו אלמנטים שאומצו מתקופת שלהי השלטון הרומי, כמו קיבוע אנשים למעמדם ולעיסוקם של הוריהם והצמתת החקלאים לאדמתם; ובמקביל אימוץ מערכת הנאמנות האישית ושבועות הנאמנות האישיות שהייתה מקובלת בחברה הגרמאנית. האדם בחברה הפיאודלית לא היה יישות אינדבידואלית מבחינה אישית ומשפטית. עיקר האוכלוסיה הורכבה מצמיתים—איכרים ללא רכוש קרקעי שהיו להלכה מי שהיו חייבים אמונים (קומנדטיום) בתמורה להגנת האדון, ובפועל היו פשוט רכושו של בעל הקרקעות. בעלי הרכוש, הואסאלים תפקדו במידה רבה כבעלי אחוזות אוטארקיות, עם קשר מועט בין אחוזה אחת למשנה. הם היו קשורים ביניהם במערכת של שבועות אמונים אישיות (הומגיום), אופקיות ואנכיות, שקבעו חובת הענקת שירותים צבאיים לאדון לו נשבעו אמונים, כאשר התמורה התדירה באה בדמות הענקת אדמות לוסאל. האדמות או ה"פיף" (fief) שקיבל הוסאל הפך במהרה לתנאי מקדים לכל שירות שהעניק זה לאדון. בתחילה, היו אדמות אלו אמורות לשוב לרשות בעליהם הראשונים, האדון, אך במהרה הפכו האדמות ומאוחר יותר גם שטחי שליטה שהוענקו לוסאלים בולטים לרכוש העובר בירושה. מצב זה החליש בהדרגה את מחוייבותם של הוסאלים לאדון וחיזק את מעמדם כשליטים עצמאיים להלכה בדוכסויות ונסיכויות נפרדות.

תחילת ימי הביניים

עד לזמן האחרון, היה נפוץ לדבר על "הפלישות הברבריות", עוברות מבעד לגבולות הרומאים ומביאות לקריסתה של האימפריה הרומית. היסטוריונים מודרניים, לעומת זאת, מבינים כעת שתיאור זה מכיל רק תמונה שבורה של המציאות באותם ימים – תקופת הגירה לא פשוטה. בכמה מקרים חשובים, כמו לדוגמה הפרנקים שנכנסים לגאליה, יישוב הפולשים לקח עשורים רבים, כאשר קבוצות המחפשות אופציות כלכליות חדשות עברו דרך טריטוריה רומאית, מסיגים את החברה הגאלו-רומאית, בדרך כלל ללא אלימות כלל. כמו הגותים, חלק גדול מאותם מתיישבים היו פודראטי (foederati), בעלי ברית צבאיים, של האימפריה, שזכו באפשרות ליישב טריטוריות מסוימות, הפרנקים והבורגונדים נמנו עליהם. בורגונדים. ממלכתו - הקיסרות הרומית הקדושה - החזיקה מעמד למעלה מ-1000 שנה, למרות שנקרעו ממנה נתחים רבים עקב סכסוכיים פנימיים.]] בין המאה ה-5 למאה ה-8 סדר פוליטי חדש התפתח על שטחי האימפריה לשעבר, מבוסס על משפחות אצילים, ועל הממלכות החדשות של האוסטרוגותים באיטליה, הויזגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה וגרמניה המערבית, והסקסונים אנגליה. אדמות אלו נשארו נוצריות, כאשר המתיישבים הפגאנים התנצרו במהרה. השילוב בין התרבות החדשה, לתרבות הקלאסית ולהשפעות הנוצריות, יצר מודל חדש של חברה. לעומת זאת, מעבר לאזורים אלו של אירופה חיו אנשים רבים ללא קשר ולו הפשוט ביותר עם הנצרות או עם התרבות הרומית. לוחמים אלו, כמו האבארים והויקינגים, עדיין היו מסוגלים לפגוע קשה במערכת החברתית החדשה שנוצרה באירופה המערבית. הכנסייה הנוצרית, הגוף המרכזי היחיד ששרד את נפילת האימפריה הרומית המערבית, ריכז את עבודתו בלימוד לטינית, שמירת אומנות הכתיבה ויצירת ממשל מרכזי שמנוהל בידי רשת של בישופים. ימי הביניים המוקדמים מאופיינים בידי ממשל זה של הבישופים וכן חלוקת הנחלות למשפחות אצולה, דוכסים ולורדים. מחוץ לשרידי הערים הרומאיות הנותרות, כוח השלטון פחת בהרבה. כתוצאה מכך, הוקצו נחלות ללורדים מקומיים שניהלו את הצבא, המיסים והחוק במקום, ונהנו מהכנסות שטח הקרקע. התפתחויות אלו הביאו להקמת החברה הפיאודלית. בהמשך ימי הביניים יתחזק שוב כוח השלטון המרכזי והזהות ה"לאומית" החדשה תצמח, כאשר שליטים חזקים ינסו להשמיד אצילים יריבים (או כאלו שמסכנים את שלטונם), כדוגמת "מלחמות השושנים". היררכיה זו של התחייבויות הדדיות, ידועה כפיאודליזם, או כחברה הפיאודלית, חברה הקושרת כל אדם לשירותו של שליט בתמורה להגנתו של זה. אופייה של מערכת זו יצר בלבול בנחלות (שכן הנחלות הוחלפו בין שליטים לעיתים ולפעמים אף הוחזקו בחזקת שני שליטים). היתרון בפיאודליזם היה הגמישות של החברה, ויכולתה ליצור משענת יציבה לשלטון בלא שיהיה מאחוריה כוח מלכותי או פוליטי גדול ואחיד. בתקופה זו החלה עלייתם של מעמד הפרשים המשוריינים שהיוו את עיקר כוחה הצבאי של אירופה ומאוחר יותר נהפכו למעמד האבירים - פרשים משוריינים בעלי תואר אצולה וקוד של כבוד (שכלל לרוב נאמנות למלך או לכנסיה). האימפריה הרומית המזרחית המכונה גם האימפריה הביזנטית על שם ביזנטיון, שמה הקדום של קונסטנטינופול שרדה את רוב ימי הביניים והאריכה ימים לאחר התמוטטות האימפריה הרומית המערבית. באימפריה הביזנטית נמשך השלטון הרומאי הנוצרי באסיה הקטנה, יוון, האזורים הסלאבים מסביב ליוון, סיציליה, ודרום איטליה. קיסרי האימפריה הביזנטית שאפו לחזור לימי הזוהר של האימפריה הרומית ולחזור ולשלוט גם במערב, עד שהקמת האימפריה הרומית הקדושה בידי קארל הגדול שברה את חלומותיהם. קארל הגדול איגד תחתיו את האזור המוכר לנו כיום כצרפת, מערב גרמניה וצפון איטליה. מאז והלאה הייתה אירופה יבשת דו קוטבית, כאשר המערב ווהמזרח מתחרים ביניהם על ההשפעה באזור הגדול והלא נוצרי של צפון אירופה. הנצרות התפשטה מרחבי אירופה, לא רק באזור המזרח התיכון, יצרה יבשת מאוחדת כמעט לחלוטין תחת האידיאולוגיה והדת הנוצרית, קריסטנדום, מאזור המאה ה-9 ועד להיפרדות הכנסייה האורתודוכסית מהכנסייה הקתולית ב-1054. דוגמה מרכזית לכוח התרבותי של הנצרות, שיצרה "זהות" אירופאית חדשה, ניתן למצוא במסעות הצלב. אשר במהלכם, אפיפיורים, מלכים וקיסרים יצרו את המושג של אחדות נוצרית ודרבנו קבוצות אוכלוסיה גדולות מאירופה לצאת ולהגן על הקריסטנדום מהכובש המוסלמי. מהמאה ה-7 לספירה והלאה, האסלאם כבש אדמות רבות בצדי הגבולות הדרומיים והמזרחיים של אירופה. צבאות מוסלמים כבשו את מצרים, צפון אפריקה, ירושלים, ספרד, סיציליה וחלקים גדולים מאנטליה, עד לעצירתם בקרב טורס שנערך בדרום צרפת, בידי צבאות נוצרים. תמימות הדעים הפוליטית באירופה הייתה גדולה פחות משחשבו ורוב הצבא שגויס למסעות הצלב היה מאזורים ספורים באירופה. אזורים קטנים באזור צפון אירופה עדיין נשארו מחוץ לקריסטנדום עד למאה ה-12 ולאחריה והפכו גם הם יעד למסעות הצלב.

שיא ימי הביניים

בערך בסביבות שנת 1000, החלה תקופה של יציבות במערב אירופה כאשר נדידת העמים הגדולה נפסקה ברובה. באותו זמן המסחר גדל באיטיות ברחבי אירופה כאשר סכנות המסע קטנו, והחל גידול כלכלי איטי אך יציב. בתקופה זו נוצרה גילדת הסוחרים ואיתה שאר ארגוני מסחר ובנקאות שפעלו במערב אירופה. האוניברסיטאות הראשונות נבנו בערים אירופאיות גדולות, משנת 1080 לערך, בעיקר בכדי לאמן וללמד אנשי כמורה. הספרות החלה לצמוח, ואיתה התקדמות גדולה באומנות, פיסול, מוזיקה וארכיטקטורה. קתדרלות גדולות נבנו ברחבי אירופה, תחילה בסגנון רומנסקי ולאחר מכן בסגנון גותי. גותי בתקופה זו החלו להתגבש הממלכות הגדולות של אירופה.
- ב 1066 טען המלך הנורמני ויליאם הכובש לכתר בריטניה ומשלא נענה פלש עליה וכבשה. דבר זה גרם להשפעה צרפתית רבה על האיים הבריטים (שעד אז היו מושפעים בעיקר מהתרבויות הקלטיות והסקסונית) ולהקמת בית מלוכה עם קשריי דם לצרפת (דבר שיצר מריבות חוזרות ונשנות על הכתר בין שתי הממלכות כאשר כל מלך תובע מלכות גם על הממלכה השנייה). בכיבוש זה הביא ויליאם הכובש את שיא ימי הביניים לאנגליה. כדי לבצר את שלטונו הוא הקים בבריטניה מערכת של טירות, הידועה שבהן היא מצודת לונדון (Tower of London) ששכנה בלב לונדון והוותה את המרכז השלטוני של ויליאם.
- גרמניה עדיין נשלטה בידי הקיסרות הרומית הקדושה, אך למעשה הייתה מורכבת מעשרות נסיכויות קטנות שהיו כפופות לשלטון המרכזי במעין פדרציה.
- בצרפת, השושלת הקרולינגית נפלה ואת מקומה תפסה השושלת הקפטינגית, אשר תשלוט בצרפת (גם בשמות בית ולואה, ובית בורבון) באופן רציף, למעלה משמונה מאות שנה, עד המהפכה הצרפתית בשנת 1789. בתקופה זו נהפכה צרפת למרכז דתי כאשר נבנו בה הקתדרלות הגדולות ומנזרים גדולים וחשובים הוקמו בה. בתקופה מסוימת, האפיפיור ישב בצרפת. הפריחה הדתית והתרבותית תרמה לפריחה גדולה במסחר, וזאת אפשרה למלכי צרפת להרחיב את גבולות שלטונם ולהדוף פולשים שגרמו לצרות בגבולות צרפת במשך עשרות שונים. בגלל שויליאם הכובש, דוכס נורמנדי אשר בצרפת נהפך למלך אנגליה, נקלעה צרפת למריבות עם בריטניה על הכתר. בתקופה זו הסמכות החזקה ביותר באירופה הייתה כנראה האפיפיור, שניסה לאחד את אירופה תחת שלטון הצלב ולהקטין את המלחמות הפנימיות בין המלכים והאצילים על כתר, שלטון ונחלות. בשנת 1095 קרא האפיפיור אורבן השני לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים שמחללים את המקומות הקדושים ובכך בעצם הביא למסע הצלב הראשון. מסעי הצלב היו גורם מכונן בהתפתחותה התרבותית, הדתית, הפוליטית, הכלכלית והצבאית של אירופה. מסעי הצלב תקופה זו מזוהה יותר מכל עם האבירים בשריון נוצץ. האבירים היו יותר מפרשים בעלי שריון והיוו מעמד חברתי נפרד. למרות שכל אביר היה אציל וכל אציל היה אביר, רוב האבירים היו אצילים מהמעמד הנמוך ביותר (במדרג האצולה) שניסו להרוויח כבוד, הון ותהילה באמצעות מעשי גבורה ומשימות צבאיות. מסעי הצלב היוו כר משיכה גדול לאבירים עניים שחיפשו קרבות שיביאו להם אוצרות, נחלות ותהילה. בהתחלה, לא התלוו לאבירות גינוני כבוד כלשהם ורוב האבירים היו לוחמים פראיים וגסים, אך עם הזמן התפתח קוד האבירות - שחייב את האבירים להתנהגות אצילית וגינוני נימוס - שעידן את התנהגותם. שבועת האבירות נהפכה לטקס דתי ובו האביר מיטהר מחטאיו בליל שימורים ומוכתר לאביר בחסות הכנסיה. בשיא ימי הביניים, בעיקר תודות לטרובדורים (פייטנים נודדים), נפוצו הבלדות על אבירים אצילים וגיבורים, המבצעים מעשי גבורה ונלחמים ברוע. מבלדות אלה התפתחו גם הסיפורים הרומנטיים של אהבת חצר "Courtly Love" (רומן בין אביר לנסיכה או אצילה מנשות החצר) שבהם האביר מקדיש את עצמו לאהובתו ומבצע למענה מעשי גבורה. אחרי מסעי הצלב הגדולים, בעקבות שקט יחסי ששרר באירופה באותה תקופה, החלו להתפתח הטורנירים - תחרויות ראו