:: wikimiki.org ::
| גולגולת |
גולגולת]
גולגולת היא מבנה אנטומי העצוי עצם ושבתוכו נמצא המוח בייצורים בעלי חוליות, ובכללם האדם.
הגולגולת מגינה על המוח מפני פגיעות. התפתחותה האבולוציונית של הגולגולת אפשרה במקביל למוח לגדול ולהתפתח במרוצת הדורות, וכתוצאה מזאת - אפשרה לייצורים להפוך מפותחים ונבונים יותר. התפתחות הגולגולת אפשרה גם התפתחות משופרת של כל האיברים והמבנים המצויים בַפּנים: העיניים, הפה, השיניים, האף. הגולגולת מהווה נקודת משען וחיבור לשרירים המפעילים איברים אלו.
גולגולת האדם מורכבת מ-28 עצמות (לא כולל השיניים). בתינוקות שזה עתה נולדו מכילה הגולגולת 45 עצמות, כאשר חלקן מתאחה במשך הזמן. 8 מהעצמות מהוות את עצמות הגולגולת, המקיפות את המוח, 6 עצמות נמצאות באוזניים והשאר - את עצמות הפנים. 14 עצמות הפנים מורכבות משש זוגות של עצמות ועוד שתי עצמות נפרדות, שאינן חלק מזוג (אחת מהן היא הלסת התחתונה).
הגולגולת היא המבנה המוכר ביותר בשלד האדם, ולפיכך המזוהה ביותר עם מוות. סמלים ושלטים רבים הבאים להזהיר מפני סכנה מציגים באופן מסורתי תמונה של גולגולת.
פגיעות מכניות בראש עלולות להוות סכנת חיים. פגיעה בראש עלולה לעתים לגרום לשטף דם פנימי, דבר היוצר לחץ רב על הגולגולת, וכל זאת מבלי שהנפגע יחוש בבעיה כלשהיא. על נפגעי ראש להיבדק ביסודיות בכדי לשלול נזק לגולגולת או למוח, גם אם הם לא חשים בטוב.
בחלקה התחתון של הגולגולת נמצא הזיז הפטמי (מסטויד, Mastoid). ניתן לחוש אותו כבליטה מאחורי האוזן. דלקת הזיז הפטמי (מסטוידיטיס, Mastoiditis) נגרמת מהתפשטות של דלקת אוזניים, עקב הקרבה הפיזית בין שני האיזורים. במסטוידיטיס קשה לטפל, עקב המיקום הלא נוח; הדלקת עלולה להתפשט בקלות אל המוח. בעבר נהגו להסיר את הזיז הפטמי בניתוח בכדי למנוע דלקת מוח באנשים שחלו במסטוידיטיס לעתים קרובות. כיום מקובל לטפל באמצעות אנטיביוטיקה.
חמש עצמות בגולגולת מכילות חללים בתוכן המכונים סינוסים פרנאסליים
(Paranasal Sinuses). דפנות הסינוסים מצופות ריר. תפקידם של הסינוסים הוא להפוך את האוויר הנשאף לחם ולח. בנוסף מהווים הסינוסים מעין תיבת תהודה המגבירה את הקול הנוצר בלוע, וכן הם תורמים להורדת משקלה הכולל של הגולגולת. דלקת הסינוסים (סינוסיטיס, Sinusitis) מהווה סיבוך של הצטננות. היא גורמת לכאבי ראש, לנזלת רבה, לחום ולחולשה כללית. גם בסינוסיטיס קשה לטפל, ולעתים היא נשארת למשך רוב החיים ומהווה מחלה כרונית.
קטגוריה:אנטומיה
ja:頭蓋骨
simple:Cranium
עצם
יצוריצור שנקרא בלעז אורגניזם הוא כל דבר חי המשתייך לעולם הטבע ומסוגל להתקיים ולהתרבות בכוחות עצמו ולבצע חילוף חומרים. בהגדרה אחרת, כל מי שיש בו תא אחד לכל הפחות.
בעלי חיים, צמח, פטריה, וחיידק, מיקרואורגניזם הם יצורים. נגיף אינו יצור, משום שאין בכוחו להתרבות בכוחות עצמו אלא זקוק לעזרת אחרים וגם אין הוא תא.
ייצורים חיים גדלים, מתפתחים, נושמים ומקיימים תקשורת בינם לבין סביבת החיים שלהם.
קטגוריה:ביולוגיה
ja:生物
ko:생물
th:สิ่งมีชีวิต
zh-min-nan:Seng-bu̍t
בעלי חוליותבעלי חוליות (Vertebrata), קבוצה בתת מערכת בעלי גולגולת, הנקראת לעתים גם 'חולייתנים' וכוללת:
- קבוצת חולייתנים לסתניים
- קבוצת צמדים
קטגוריה:בעלי הגולגולת
-
ja:脊椎動物
ko:척추동물
ms:Vertebrata
simple:Vertebrate
th:สัตว์มีกระดูกสันหลัง
אבולוציהאבולוציה (מלטינית: Evolvere "התפתחות") היא תהליך התהוות השינויים ההדרגתיים המתרחשים במרוצת הדורות בתכונות המורפולוגיות, הפיזיולוגיות וההתנהגותיות של אורגניזמים. התאוריה המרכזית והמקובלת ביותר היא תאורית הברירה הטבעית, שטוענת כי האבולציה היא תוצאה ממוטציות ומברירה טבעית.
האבולוציה היא תפישה המבקשת להסביר את מבנה האורגניזם באמצעות תיאור אופן התפתחותו מאורגניזמים אחרים. תיאור תכלית איבריו של האורגניזם לא ייחשב הסבר מספק לקיומם על פי תפישה זו, הדורשת הסבר מעין היסטורי על אודות האופן בו התפתח האיבר לצורתו הנוכחית. בזמן הקדום, הפילוסוף היווני אמפדוקלס היה ככל הנראה הראשון להציע תאוריה אבולוציונית על מוצא המינים.
אביה של התאוריה האבולוציונית בזמן המודרני הוא הביולוג הבריטי צ'ארלס דארווין, אשר פירסם לראשונה את רעיונותיו בספר "על מוצא המינים", בו תיאר את מחקריו ותצפיותיו במסעותיו מעבר לים. בספר זה מנסה דארווין להפריך את הטענה בדבר נצחיות המינים, שמקורה בהגותו של הפילוסוף היווני אריסטו ושהיתה מקובלת מאז ימי הביניים בתרבויות המונותיאסטיות, ולהוכיח כי המינים התפתחו ממינים אחרים שקדמו להם, בתהליך אותו כינה "הברירה הטבעית".
הברירה הטבעית
בניסוחה המדויק מניחה הברירה הטבעית כי:
- יש שוני בתכונות של היצורים השונים.
- עם מעבר הזמן מופיעות מוטציות מקריות הגורמות להווצרות תכונות חדשות.
- ליצורים בעלי תכונות שונות יכולת הישרדות שונה.
- היצורים מעבירים את תכונותיהם לצאצאיהם.
ומסיקה מכך ש:
- מתקיים תהליך מתמשך של "ברירה טבעית" כך שלאורך זמן נשארות רק התכונות המספקות עבור היצורים ששרדו יכולת התאמה טובה יותר לתנאי הסביבה.
על פי עקרון הברירה הטבעית, מאגר המשאבים בטבע מוגבל, והשורדים הם אלו המותאמים ביותר לתנאי המחייה בסביבתם. רעיון זה, שמקורו בתיאוריות חברתיות קפיטליסטיות שקדמו לדארוויניזם, למשל תומס מלתוס, מספק הסבר משכנע לתצפיות ומחקרים שנערכו מאז דארווין ועד ימינו. תאוריה זו התמודדה בהצלחה עם שתי תיאוריות יריבות - הלמרקיזם (תאוריה אבולוציונית שהגה הזואולוג הצרפתי לאמארק ושהיתה מקובלת בברית המועצות, לפיה שינויים שחלו על פרט בחייו יועברו בתורשה לצאצאיו) והבריאתנות (תפישה הממשיכה להחזיק בנצחיות המינים, כפי שנבראו על ידי האל, ומקובלת בקרב כמה זרמים מונותיאסטים פונדמנטליסטים). כיום בודדים המדענים החולקים על תורת האבולוציה.
השפעת רעיונותיו של דארווין התפשטה הרחק מעבר לתחומי הביולוגיה, והביאה ללידתן של תפישות התפתחותיות חדשות בתחום מדעי הטבע ומדעי החברה. אולי הידועות לשמצה מכולן הן התיאוריות של הדרוויניזם החברתי מבית מדרשו של ספנסר ודומיו, שהשפיעו השפעה רבה על האידיאולוגיה הנאציונל סוציאליסטית של הרייך השלישי. תאוריות אלו התבססו על פי רוב על פרשנות מעוותת ושגויה של עקרון הברירה הטבעית, כאשר "המתאים שורד" הפך להיות "החזק שורד". ראוי לציין כי על פי תורת האבולוציה, המתאים ביותר לתנאי הסביבה אינו בהכרח החזק ביותר או התוקפני ביותר, ובמקרים רבים מאד דווקא אסטרטגיה של שיתוף פעולה ועזרה בין בני המין יכולה להוות יתרון אבולוציוני.
הדיון סביב האבולוציה
הוויכוח על תורת האבולוציה של דארווין הוא אחת מזירות הקרב החשובות של הימין הכנסייתי בארצות הברית. השמרנים רואים במשנתו של דארווין נדבך מרכזי באג'נדה ליברלית מזיקה, שמטרתה לבלבל את התלמידים הצעירים ולערער את יסודות הדת (ביקורת זו פעלה על רקע מאמצים רבים של הימין השמרני להחדרת עקרונות הדת במערכת החינוך). הליברלים, לעומת זאת, ראו בכך את חוד החנית במאבק שלהם לשמור על הפרדת הדת מהמדינה.
עמדתם של שוללי האבולציה, המאמינים בבריאת העולם, קרויה בריאתנות.
מבין מתנגדי תורת האבולוציה גרסו שתורה זו היא תאוריה בלבד, שכן אף אדם לא נכח בהתהוותה.
עדויות לתוקפה של האבולוציה
העדויות לתוקפה של האבולוציה בכלל, ושל התאוריה המרכזית שלה הברירה הטבעית מחולקות לסוגים רבים:
- עדויות מתורת המיון, הסיסטמתיקה, אותה יסד השוודי לינה (LINNE), במאה ה-18. עיקרה הוא חלוקת בעלי החיים והצמחים למינים, סוגים, משפחות ולסדרות, לפי מידת השוני והקרבה ביניהם.
:תורת האבולוציה טוענת שאילו בעלי החיים היו חסרי קשרי מוצא (לפי תורת הבריאה) הייתה צריכה להיווצר ערבוביה של צורות שונות. ההדרגתיות במידת השוני מעידה, אם כן, על הקרבה והריחוק של מוצאם המשותף.
- ביוגאוגרפיה- חקר תפוצתם של בעלי חיים וצומח. ביבשות מבודדות ואיים. לא ניתן להסביר את בעלי החיים המצויים שם רק ע"י ההסתגלות האבולוציונית אלא ע"י תולדות התפתחותם ביחס לבידודם הגאוגרפי.
:לדוגמא, בעולם החי של אוסטרליה, היונקים המפותחים יותר (העיליים) נדירים שם ביחס ליונקים הירודים. חוץ ממספר עטלפים, מכרסמים, וכלב בר המכונה "דינגו", כל שאר היונקים הם יונקי ביב, ובעלי כיס, כגון הברווזן, קיפוד הנמלים, הקנגרו והקואלה. בשארית העולם, יונקים אלו נכחדו, ואת מקומם תפסו היונקים העיליים – הדוב, האריה הסוס וכו'. עובדה זאת ניתן להסביר בעקבות ניתוקה של אוסטרליה משאר העולם לפני כ 130 מליון שנה. באוסטרליה לא התפתחו היונקים העיליים והם לא יכלו להגיע אליה בעקבות בידודה.
- עדויות מהאנטומיה המשווה – התורה שמשווה בין מבנה הגוף והאיברים של בעלי חיים שונים. כאן ניתן להבחין באיברים הומולוגיים: איברים הדומים זה לזה במבנה הפנימי. השוני יכול להיות במבנה החיצוני ובתפקוד (לדוגמא, הידיים שלנו וכנפי הציפורים – דומים במיקומם בגוף, במבנה העצמות ואספקת הדם). השוני נובע מההסתגלות הסביבתית השונה והשימוש השונה.
:כמו כן, ניתן להבחין בשרידי איברים – איברים או שרירים מנוונים חסרי שימוש. האיברים הם שרידים מהדורות הקדומים שלא נותר להם שימוש.
:באדם בלבד נמצאו למעלה ממאה שרידי איברים שונים: התוספתן והמעי העיוור (בבע"ח צמחוניים משמשים איברים אלו לעיכול התאית ע"י חיידקים מיוחדים. אצל האדם התוספתן דק ונטול כל שימוש בעיכול), שערות הגוף (החסרות כל חשיבות בשמירת חום הגוף)), עצם הזנב (העוקץ) שהיא שריד של זנב הומנואידים קדומים יותר, ושרירי האוזן, שרוב האנשים אינם מסוגלים להניעם (שריד לשרירי האוזניים של יצורים כגון כלבים, שיכלו להזיז את אוזניהם כדי לשמוע יותר טוב, או לקרר את גופם)
- פליאואונטולוגיה – תורת המאובנים - המדע העוסק בחקירת סימנים שהשאירו בע"ח וצמחים בשכבות האדמה השונות. בין החיות נמצאו חיות שלא קימות כיום, צורות מהעבר הרחוק (לדוגמא: הדינוזאורים).
- חוליות ביניים הם מאובנים, שמהווים צורות מעבר בין יצורים שחיים כיום. לדוגמא: הארכיאופטריכס (כנף קדומה), מאובן שנמצא בגרמניה במאה הקודמת. עוף זה, איחד בתכונותיו את תכונות העוף ותכונות הזוחל. היה לו מקור, שהיה בעל שיניים רבות; גפיו הקדמיות היו בצורת כנפיים – אך בשוליהן הקדמיות היו אצבעות בנות תנועה מצוידות בציפורניים. זנבו היה כאורך גופו, והוא היה בגודל של תרנגולת. הוא לא היה מסוגל לעוף.
- מאובנים חיים הם בעלי חיים וצמחים החיים כיום המהווים צורות מעבר ושייכים לקבוצות שנכחדו מהעולם. לדוגמא הברווזן – יונק החי במזרח אוסטרליה וטסמניה. הוא בעל מקור, פרווה והוא מטיל ביצים. פתח הביב שיש לו אופייני לעופות וזוחלים (אצל היונקים יש פתחים נפרדים לרביה, שתן, וצואה). הברווזן חי באוסטרליה, שבה לא התפתחו היונקים העיליים, ולא תפסו את מקום היונקים הירודים במלחמת הקיום.
- אמבריולוגיה – תורת התפתחות העוברים. בשלבי ההתפתחות הראשונים, דומים מאד ולדות בע"ח זה לזה. בע"ח מתקדמים, עוברים אותם שלבים שעוברים בע"ח נחותים מהם, גם אם השלבים לא רלוונטיים להתפתחותם.
:לדוגמא: בעוברי האדם וכמו כן בכל עוברי בעלי החוליות, מופעים חריצי הזימים, והזנב בשלבים מקודמים של ההתפתחות. בחודש החמישי מכוסה עובר האדם בשכבה של שערות צפופות, כגון אלו של הקוף. כל אלו מתנוונים, ונושרים בשלבי ההריון.
- ביוכימיה – את בע"ח ניתן למיין לא רק לפי מבנה הגוף, אלא גם לפי המבנה הכימי שלו. לדוגמה: השוני בחומרים הבונים את גופנו (החלבונים) שלנו, לבין אלו של השימפנזים הוא 2.5%. ז"א, שאנו דומים לשימפנזים בכ - 97.5 אחוז מבחינה כימית.
בנוסף לאלו, התפישה האבולוציונית המודרנית חבה חוב גדול לחלוץ התורשה, נזיר בשם גרגור מנדל, אשר ערך ניסויים בגינת מנזרו בהכלאת שני זנים של אפונת גינה. בעקבות ניסויים אלה פיתח מנדל תאוריה בנוגע לאופן בו מועברות תכונות מפרטים לצאצאיהם. תאוריה זו התפתחה באופן משמעותי עם גילוי מנגוני התורשה של התא בשנות ה-40 של המאה העשרים. גילוי זה פרץ את הדרך לפרויקט הגנום האנושי ולמגוון רחב של יישומים גנטיים בתעשיה וברפואה.
הקשר בין האפונים של מנדל לפרוייקט הגנום האנושי עובר דרך האבולוציה המולקולרית - תחום שהתפתח בשנים האחרונות, יחד עם גילוי חלבונים וגנים חדשים והאפשרות הטכנית של "ריצוף" - sequencing - שלהם. ריצוף הינו קביעת רצף אבני הבניין של החלבון או הגן (שהוא, למעשה, מקטע DNA). אבני הבניין של חלבון נקראות חומצות אמינו. אבני הבניין של ה-DNA נקראות נוקלאוטידים.
האבולוציה ה"קלאסית" מנסה לסווג ולמיין את עולם החי לפי מאפיינים חיצוניים - הימצאות או העדר עצמות, סימטריה דו-צדדית, זימים וכדומה, או לפי קריטריונים של צורה, גודל וצבע של מאפיינים אלה. הנחת היסוד של האבולוציה הדארווינית היא שתכונותיו הנוכחיות של כל יצור הן תוצאה של ברירה טבעית שאירעה בעשרות אלפי הדורות שקדמו לאותו יצור, ושדמיון או חוסר-דמיון בתכונה מסויימת יכול להוות עדות לקירבה אבולוציונית של שני אורגניזמים שונים.
האבולוציה המולקולרית מנסה להגיע לאותן תוצאות - סיווג ומיון, אך על ידי השוואה של רצפי חלבונים ו-DNA.
הנחת היסוד של האבולוציה המולקולרית היא, שבכל תהליך של שכפול חומר גנטי - תהליך המתרחש בכל חלוקה של תא - חלות טעויות אקראיות. חלק מטעויות אלו הן קטלניות, כיוון שלאורגניזם הנושא אותן יש סיכוי קלוש להגיע לבגרות ולהביא צאצאים. טעויות אחרות הן נייטרליות ומונצחות ב-DNA כיוון שלנושא אותן אין יתרון או נחיתות משמעותית לעומת אורגניזם הנושא את הרצף המקורי.
במהלך הדורות, מצטברות בגנום טעויות שונות (מוטציות). אם משווים רצף DNA מסויים בקבוצת יצורים, רואים ברוב המקרים שונות בין הרצפים. מידת השונות תלויה בחברי הקבוצה שבחרנו. כך לפי מחקר זה אפשר למפות את התפתחות האדם ואת תהליך התפשטותו בעולם. ואכן חוקרים סוברים כי מוצאו של האדם מאפריקה, ומשם הגיע למרכז אסיה ודרומה, חלקו ירד להודו ולאוסטרליה (דימיון בין הודים לאבורג'נים) וחלקו המשיך צפונה אל רוסיה וסיביר ומשם המשיך לאמריקה. (דימיון בין המונגולים לבין האינדינים). (האם הקבוצה כוללת רק בני אדם? רק אוגרים? בני אדם וקופים? כל החולייתנים? כלב-ים מול כלנית?), ברצף המסויים שנבחר (האם הוא גן המקדד לחלבון, גן אחר, או אולי אזור שאינו כולל גנים כלל), ובגורמים רבים אחרים.
איך מודדים שונות בין רצפים של אותיות? קיימים אלגוריתמים שונים ושיטות שונות. כל אלגוריתם מבוסס על הנחות יסוד שונות לגבי תהליך ההחלפה של נוקלאוטיד אחד באחר או של חומצת אמינו אחת באחרת.
לקריאה נוספת
- ריצ'רד דוקינס, הגן האנוכי - עוסק בהגנת האבולוציה והסברתה.
- ריצ'רד דוקינס, השען העיוור - עוסק בהגנת האבולוציה והסברתה.
- ריצ'רד דוקינס, הטיפוס על ההר הבלתי סביר - עוסק בבעיות חדשות באבולוציה.
- דארווין, מוצא המינים - סיפרו המפורסם של צ'ארלס דארווין.
ראו גם
- מוצא האדם
- מוצא משותף
- משפט הקופים
- אבולוציה מולקולרית
- המרק הקדום
- ביואינפורמטיקה
- פירסומים חשובים באבולוציה
- בריאתנות (על השוללים את האבולציה)
- אבולוציה של השפה
- ברירה זוויגית
- ברירת שארים
קישורים חיצוניים
- [http://gifted.cet.ac.il/gifted/skira/evolution סקירה על רעיון האבולוציה] - באתר "בארץ הדעת"
- איריס פריי, [http://www1.snunit.k12.il/heb_journals/galileo/011014.html כיצד התהוו החיים], כיצד החלה האבולוציה ואיך הפך חומר דומם לחומר חי - באתר "סנונית" (פורסם ב"גלילאו")
-
- פרופ' יוסף נוימן, [http://www.hofesh.org.il/articles/science/evolution_neuman.html למה קיימת התנגדות לאבולוציה ולדארוויניזם?] - באתר "חופש"
- ד"ר יצחק רפאל עציון, [http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/niv/torat-2.htm תורת האבולוציה בביקורת המדע המדויק החדיש] - באתר "דעת - אתר לימודי יהדות ורוח"
- ד"ר מרדכי הלפרין, [http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/assia/avolution.htm חוקי אבולוציה ויהדות] - באתר "דעת - אתר לימודי יהדות ורוח"
- צ'ארלס דארווין, [http://www.talkorigins.org/faqs/origin.html "מוצא המינים"] (אנגלית)
- [http://www.pbs.org/wgbh/evolution מסע בנבכי האבולוציה] - באתר PBS (אנגלית)
קטגוריה:תחומים בביולוגיה
קטגוריה:אקולוגיה
-
ko:진화
ja:進化
th:วิวัฒนาการ
איבראיבר (Organ) הוא קבוצה של רקמות הפועלות במשותף לשם ביצוע תפקיד מסוים.
בעולם הצומח איברים ידועים הם: גזע, עלה, פרח, גבעול, זרע, נבג, ענף.
מספר איברים של בעלי חיים הפועלים יחדיו יוצרים מערכת בגוף היצור. רגל ויד אינם איברים על פי ההגדרה הביולוגית. ברגל האדם למשל ישנם חלקים ממערכות העצבים, הדם, העצמות, השרירים והעור. כל אחת ממערכות אלה מורכבת מאיברים רבים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אנטומיה
ja:器官
ko:기관 (생물)
עין
העין היא איבר המזהה גלי אור. כמעט לכל בעלי החיים יש עיניים. גם לאלה החיים דרך קבע בסביבות נטולות אור, כמו מעמקי הים או מחילות באדמה, יש עיניים, אולם לרוב הן פשוטות ומנוונות.
לפי תיאורית האבולוציה, עיניים פרימיטיביות הופיעו עוד לפני התפתחות אורגניזמים רב־תאיים. בקדמת מושבות תאים מסוג כדורונים קיימים תאים בעלי פיגמנט רגיש לאור במיוחד, שכנראה שימש בתור סוג של עין.
עיניים פשוטות ביותר מעבירות למוח מידע על מידת התאורה של הסביבה. עיניים מפותחות יותר מאפשרות לבעל החיים יכולת ראייה. לחרקים ולבעלי חיים אחרים יש עיניים המורכבות ממספר מבנים והתמונה שאותה הם רואים מורכבת חלקים חלקים (לא מספר תמונות כמו שנהוג לחשוב).
חלקי העין
ראייה
- הקרנית: זוהי שכבה שקופה ודקה. הבנויה מחמש שכבות. תפקידה לשבור ולאסוף את קרני האור הנכנסים לעין כדי שימוקדו על ידי העדשה ויפלו על הרשתית בצורה מושלמת. טיפולי לייזר לתיקון הראייה מבוצעים על הקרנית על־ידי שיופה. תפקוד הקרנית יכול להפגע ממחלת הקרטוקונוס.
- הקשתית: נמצאת מאחורי הקרנית. הקשתית הינה טבעת של שרירים, ובמרכזה נמצא חור האישון (הדומה לצמצם המצלמה). תפקיד הקשתית הוא לשלוט בכמות האור שנכנס לעין. היא עושה זאת על ידי התכווצות והתרפות - כשהקשתית מתכווצת האישון קטן, ולעין מגיעה כמות קטנה יותר של אור. הקשתית מקנה לעין את צבעה.
- האישון: כאמור, אישון העין הוא למעשה חור במרכז הקשתית המאפשר מעבר אור לכיוון הרשתית דרך העדשה.
האישון מתכווץ ומתרחב בעזרת שרירים הנמצאים בקשתית כדי להתאים את כמות האור העוברת דרכו אל הרשתית. כאשר כמות האור קטנה - האישון מתרחב בניסיון לקלוט כמות גדולה יותר של קרני אור, וכאשר כמות האור גדולה - הוא מתכווץ. במצב נורמלי, האישונים בשתי העיניים מתרחבים ומתכווצים באותה מידה ובאותו זמן, וכאשר אינם עושים זאת הדבר מעיד בדרך כלל על בעיה. כאשר האישונים אינם נעים במקביל בו זמנית, נוצר מצב הנקרא פזילה.
- העדשה: נמצאת מאחורי הקשתית והאישון. העדשה בנויה שכבות שכבות בצורת בצל. היא יכולה לשנות את עובייה על ידי השרירים הריסניים, ובכך היא משנה את רמת השבירה של הקרניים (ככל שהיא פחוסה יותר ועבה יותר, השבירה גדולה יותר). כשאנו מסתכלים על אובייקט רחוק, מיקוד הקרניים בדרכן לרשתית נעשה בקרנית, ולכן העדשה יכולה להיות שטוחה. אך כאשר אנו מסתכלים על אובייקט קרוב, יש צורך בשבירה נוספת ומיקוד על ידי העדשה. מחלת עדשה שכיחה הינה הקטאראקט או עכירות העדשה.
- הרשתית: הרשתית נמצאת בחלק העמוק ביותר של העין. עליה מתרחשת ההמרה של גלי האור לזרמים חשמליים שמועברים למוח. ברשתית ישנם שני סוגים של פוטורצפטורים:
- קנים: ישנם כ־120 מיליון קנים ברשתית. אלו תאים ארוכים ודקים הפועלים בעיקר בלילה. הם נמצאים בעיקר בהיקף הרשתית, ופחות במרכזה. בתאים אלה אין המרה שלצבע ושל פרטים קטנים בשדה הראייה. והם פעילים יותר לזיהוי אור שחור/לבן. כמו כן, לוקח להם זמן להתרגל לשינויי אור.
- מדוכים: ישנם כ־6 מיליון מדוכים ברשתית. אלו תאים קצרים ושמנים הפעילים ביום, ונמצאים רק במרכז הרשתית (הנקרא גם Fovea). לתאים אלה תפיסה טובה של צבעים. הם רגישים ביותר לפרטים, ואינם רגישים לשינויי תאורה.
נקודה מעניינת על הרשתית היא דיסקית הראייה. זוהי נקודה בה אין פוטורצפטורים כלל (לא קנים ולא מדוכים). הדבר יוצר כתם עיוור בשדה הראייה. המוח משלים את השדה בעזרת המידע שהוא מקבל משתי העיניים, וכך אנו רואים את שדה הראייה כרצף, ולא מבחינים בכתם העיוור. הדבר נובע מכך שמאזור זה יוצא עצב הראיה למוח.
- פוטורצפטורים - תאים רגישים לפוטונים. פגיעת פוטון בתא יוצרת שינוי כימי דינמי המשחרר אנרגיה ומתחיל תהליך של המרת אנרגיית הפוטון לפולס כימי/חשמלי עצבי.
פוביאה
הפוביאה, (שקע בלטינית) הינו המקום בו מתבצעת בפועל הראיה - האזור בו נופלת התמונה המתקבלת לאחר מיקודה על ידי הקרנית והעדשה. שטחו כמילימטר וחצי מרובע ובו מרוכזים התאים הרואים בצפיפות גבוהה. הפוטורצפטורים, הממירים את הפוטון האלקטרומגנטי לפולס חשמלי שהופך לאחר מכן למרכיב בתמונה הנראת. הפוביאה מכילה מעל רבע מיליון פוטורצפטורים וללא שכבות נוספות. לכן מקום זה דק ועדין מאוד ולפיכך נתון להפרעות ומחלות רשתית שונות.
מחלות רשתית שכיחות
- ARMD ניוון מרכזי בפוביאה.
- רטיניטיס פיגמנטוזה,
- קריעה וניתוק הרשתית: ישנם גורמים אחדים לכך: אסטיגמציה, סכרת, חבלה, הצטברות נוזלים מאחורי הרשתית, או כאשר בגיל הגבורה מצטמק נוזל הג'ל בעין ומושך איתו חלק מהרשתית. בחלק גדול של המקרים, למעט סכרת, ניתן לתקן כירורגית.
- לחץ תוך עיני גלאוקומה יוצר בעיות ראיה בלתי הפיכות.
- סכרת עלולה להביא לכדי עיוורון.
במספר מחלות ניתן טיפול מניעתי חלקי בגלל רגישות המקום בלייזר מקריש, ולא בלייזר צורב כפי שהיה נהוג בעבר. ואשר יצר נזקי ראיה קשים על מנת לעצור דימומים.
- Lebers - ניוון חלקי של הפוטורצפטורים במקולה הגורם לאחוזי ראיה נמוכים ורגישות גבוהה לאור. מקורה במוטציה גנטית מולדת.
אופן פעולתה של העין
עקרון הפעולה של העין מכונה העיקרון הפוטוכימי. בתחתחית הפוטורצפטורים נמצאת הלמלה, ובה מספר רב של מולקולות רגישות לאור, מרביתן משתייכות לקבוצת החומרים הקרויים צבענים (או פוטו־פיגמנטים בלעז). פגיעה של פוטונים (חלקיקי אור) במולקולות אלו גורמת להן לשינויים כימיים הכרוכים בשחרור אנרגיה, ואלה אמורים לגרום לגירויים עצביים. בכל עין ישנם פוטורצפטורים המכונים "תאי אור" (On Cells), ופוטורצפטורים המכונים "תאי סגור" (Off Cells). תאים אלה הם בעצם תאי עצב (נוירונים), השונים משאר תאי העצב בגוף בעובדה שיש בהם גוף מיוחד ובו מספר שכבות של צבען הלוכד פוטונים. כשתאי האור קולטים פוטונים, הם פולטים אנרגיה המועברת בצורת דופק עצבי אל מרכז הראייה במערכת העצבים המרכזית. תאי הסגור, לעומת זאת, פולטים אנרגיה כל עוד ישנו חושך. אך כאשר פוגעת בהן קרן אור, הם מפסיקים לפלוט אנרגיה. בעזרת שני סוגי התאים, יכול המוח לייצר תמונה מאורגנת של אור וחושך על שדה הראייה.
העין האנושית מעבירה למוח את התמונה במהופך דרך עצב הראייה והמוח הופך את התמונה למצב בו היא אמורה להיות.
ראו גם
- גוף האדם
- משקפיים
- ראייה
- דמעות
בעיות ראייה:
- עיוורון
- עיוורון צבעים
- קוצר ראייה
- רוחק ראייה
- עין עצלה
- קטרקט
- ניסטיגמוס
- אסטיגמציה
- פזילה
- עוורון לילה
- קרטוקונוס
קטגוריה:אנטומיה
קטגוריה:ראייה
ja:目
ms:Mata
פה
הפה הוא איבר חיצוני שמהווה חלק מהפנים של האדם. הפה מבצע את התפקיד הראשון של מערכת העיכול, בו מתחילה פעולת עיכול המזון. בתוך הפה מתבצעים פעולות של לעיסת המזון, גריסתו, עירבובו עם הרוק והפיכתו לעיסה לקראת הבליעה. פעולות אלה נעשות על ידי השיניים, הלשון, שרירי הלעיסה ובלוטות הרוק שהם איברים שנמצאים בתוך הפה. הפה מבצע תפקיד חשוב גם בתהליך הנשימה, בשאיפה האוויר נכנס אל תוך הגוף דרכו ודרך האף ובנשיפה האוויר יוצא מהגוף דרכם. בתוך חלל הפה, מתבצעים גם חלק מהפעולות שאחראיות על הדיבור באמצעות האיברים שיוצרים את העיצורים והתנועות שהם הצלילים המרכיבים את המילים.
קטגוריה:מערכת העיכול
קטגוריה:אנטומיה
ja:口
ko:입
simple:Mouth
zh-min-nan:Chhùi-khiuⁿ
שןשן היא איבר בפה, המשמש ללעיסה, חיתוך ועיבוד ראשוני של המזון. השיניים מוחזקות בפה על-ידי החניכיים.
מבנה השן
חניכיים
חלקי השן העיקריים
כל שן מורכבת מהחלקים הבאים:
- הכותרת - היא חלק השן הנראה לעין.
- השורש - הוא חלק הסמוי מן העין ונמצא בתוך הלסת.
חלקי השן המשניים
השורש והכותרת מורכבים מהחלקים הבאים:
- מוך השן - הוא החלק הפנימי ביותר של השן המורכב מרקמת תאים רכה עם כלי דם ומערכת עצבים. מערכת העצבים היא זו שמספקת לשן הזנה, והיא גם אחראית לתחושה מן השן. במקרים מסוימים, לאחר הסרת מוך השן בטיפול שורש, השן לא מקבלת אספקת דם ולא חשה בכאב.
- דנטין - הוא חלק העשוי מרקמה קשיחה העוטפת את מוך השן.
- שכבת צמנטום - היא שכבה דקה העוטפת את הדנטין באזור השורש.
- אמייל - הוא החומר ממנו עשויה השכבה שעבה יותר מהצמנטום ועוטפת את הכותרת. אמייל השן המצפה את הכותרת הוא החומר הקשיח ביותר בגוף האדם.
- Periodontal Ligament - סיבים אלו מחברים את השן אל עצם הלסת.
סוגי השיניים
משנן מתחלף (חלבי) - השיניים הנשירות
אצל ילדים, המשנן החלבי מורכב מ-20 שיניים. השן החותכת הראשונה בוקעת בדר"כ כשהתינוק בן 6-10 חודשים, כאשר בדר"כ החותכות התחתונות הן הראשונות לבקוע, אח"כ החותכות העליונות, כאשר בקיעת כל השיניים הנשירות צפויה להסתיים עד גיל 4 שנים. לאחר שכל השיניים הנשירות צמחו, בכל רבע של הפה צריכים להיות: 2 שיניים חותכות, ניב אחד ו- 2 טוחנות.
בשיניים הטוחנות החלביות החריצים והחרירים באזור שטחי הלעיסה עמוקים מאוד, ובשילוב עם העובדה שילדים לא מצחצחים היטב שיניים, הרי ששיניים אלו פגיעות במיוחד לעששת (חורים).
משנן קבוע - השיניים הקבועות
המשנן הקבוע מתחיל להתפתח עוד לפני הלידה, וממשיך לגדול בתוך הלסתות במשך כל הזמן שהשיניים הנשירות נמצאות בפה. השן הקבועה הראשונה שבוקעת בפה היא הטוחנת הראשונה (שן מספר 6), היא צפויה לבקוע כבר בגיל 6. השן האחרונה שצפויה לבקוע היא הטוחנת השלישית, היא מופיעה עם תום גיל ההתבגרות, בסביבות גיל 20, וקרויה "שן הבינה". במשנן הקבוע, לאחר שכל השיניים הקבועות צמחו, בכל רבע של הפה צריכים להיות: 2 שיניים חותכות, ניב אחד, 2 מלתעות ו- 3 טוחנות.
קטגוריה:רפואת שיניים
קטגוריה:אנטומיה
קטגוריה:מערכת העיכול
ja:歯
ko:이 (몸)
simple:Tooth
zh-min-nan:Chhùi-khí
שרירהשריר (Muscle) הוא רקמה המורכבת ממספר רב של תאים, המצטיינים בכשרם להתכווץ ולהתקצר.
הם מבצעים את כל הפעולות החיצוניות ומייצרים חלק גדול של חום הגוף.
שרירי הגוף נחלקים לשלושה סוגים: שרירי השלד, שרירים חלקים, שריר הלב.
שרירי השלד
שרירי השלד (Skeletal) הם שרירים שמאפשרים את תנועת חלקי הגוף או הגוף כולו.
מספרם הוא 400, ומשקלם הוא בקירוב כמחצית משקל הגוף כולו.
תפקודם נתון לשליטה מודעת או רצונית, ורובם מחוברים בגידים לעצמות השלד.
ניתן לחלק את שרירי השלד לשתיים:
- שרירים סינרגיסטים - שרירים המחזקים זה את פעולתו של זה.
- שרירים אנטגוניסטים - שרירים המבטלים זה את פעולתו של זה. לדוגמה, השריר הדו ראשי והשריר התלת ראשי הם אנטגוניסטים, כיוון שהאחד מכופף את הזרוע והשני פושט אותה.
כל שריר שלד נתון במעטפת שריר. מעטפת שריר היא קרום חזק של רקמת חיבור המתמזג עם הגידים שבקצות השרירים. הגידים של שרירי השלד נמצאים בצידו החיצוני של השריר או שזורים בתוכו.
השריר נחלק לאגודות ע"י חיץ השריר (רקמת חיבור דקה). כל אגודה כזו בנויה סיבי שריר, המורכבים
מתאי השריר. קוטר סיבי השריר באדם הבוגר נע בין 100-10
מיקרון, וארכם נע בין מילימטר אחד ועד כמה סנטימטרים.
תא השריר הוא תא גדול מאוד ומרובה גרעינים. דופן תא השריר קרוי סרקולמה (Sarcolema),
והפרוטופלסמה שלו קרויה סרקופלסמה. כל תא שריר מכיל מיופיברילות (Myofibrils) - ליפי שריר - המסוגלות להימתח ולהתכווץ. המיופיברילות ערוכות בסיב השריר בסדר מחזורי של קטעים בהירים (A-Band) וכהים (I-Band) לסירוגין, המשווים לשריר מראה משורטט.
התקצרות המיופיברילות יחד, מביאה להתכווצות השריר.
שריר חלק
שריר חלק (Smooth) הוא שריר המצטיין במבנה האחיד
בציטופלסמה. תאיו קטנים ובעלי גרעין אחד בלבד.
תאי השריר החלק מתכווצים לאט יותר. קטרם 8-3 מיקרון,
וארכם 200-15 מיקרון. בתקופת ההריון עשוי אורך תאי
שריר הרחם להגיע עד 500 מיקרון.
השרירים החלקים אינם נתונים לשליטה רצונית כמו שרירי השלד, אלא מופעלים ע"י מערכת העצבים האוטונומית הבלתי מודעת.
השרירים החלקים מהווים מרכיבים עיקריים בדפנות איברים פנימיים שונים, כגון הקיבה, כיס המרה, כלי הדם , הלימפה וכו'. השרירים החלקים מפתחים במידת מה אנרגיה, אך היא מועטה מאוד יחסית לשרירי השלד.
בין סיב שריר חלק אחד לחבירו, מוצאים מבנים הנקראים
Gap Junctions. מבנים אלו מאפשרים צימוד חשמלי בין התאים.
שריר הלב
שריר הלב (Cardiac) הוא שריר מחוספס שאינו נתון לשליטה רצונית מודעת. הוא מורכב מתאים מוארכים, שמתפצלים מדי פעם. קטרם באדם בוגר ובריא כ-14 מיקרון.
סיבי שריר הלב מאורגנים עם רקמת חיבור באופן שהם יוצרים את דפנות חדרי הלב.
התכווצויותיו של שריר הלב מהירות ומתואמות, אך גם ההתכווצות היא בקצב קבוע וללא גירוי עצבי. את תדירות ההתכווצויות, מווסתת מערכת ההולכה העצבית של הלב,
שמונחית ע"י מערכת העצבים האוטונומית. כלומר, הלב פועם
מהר יותר כשהאדם שרוי בפעילות גופנית, בפחד ובנסיבות אחרות.
מחלות השרירים
- מחלות דלקתיות:
# טריכינוזה - דלקת שגורם אותה טפיל החזיר.
# מיוסיטיס - דלקת רקמת השרירים.
# פולימיוסיטיס - דלקת רב שרירית שגורמיה אינם ידועים.
- מחלות ליקוי (ליקוי מבני וכו'):
# המחלה ע"ש מקארדל - נגרמת בעקבות ליקוי שמונע את ניצול החומצה הלאקטית.
# המחלה ע"ש דושן -
מחלה נוספת היא סרטן רקמת השרירים
category:אנטומיה
ja:筋肉
ko:근육
simple:Muscle
מוותמוות הוא מצב שבו גוף חי חדל לחיות, כלומר חדל לשמר את הסביבה הפנימית שמאפיינת אותו.
העובדה שאין הגדרה חד-משמעית למושג "חיים" או גוף-חי (אורגניזם) מקשה על הגדרת המושג "מוות". עם זאת, אפשר להגדיר תהליכים מסוימים שמאפיינים יצורים חיים, ואשר הפסקתם מוגדרת לפיכך כ"מוות".
מוות מבחינה ביולוגית
גוף-חי מתבדל מהסביבה החיצונית באמצעות "הדיפת" השפעות חיצוניות, ובאמצעות שינוי חומרים חיצוניים שמסתפחים אליו. תהליך מתמיד זה מכונה בביולוגיה: הומיאוסטזיס. עם מותו מתחיל הגוף להגיב לסביבה ככל עצם דומם. הוא סופג ופולט חום מהסביבה בלי לווסת את הטמפרטורה שלו, ריכוז החומרים בתוכו מושפע מריכוז החומרים החיצוני, ולבסוף הוא מתחיל להתפרק, כיוון שאין עוד ייצור והחלפה של חלקיו המתכלים.
רוב היצורים החיים, האורגניזמים, הם רב-תאיים, כלומר, הם מתפקדים כקהילה של יצורים חיים. כל תא הוא בעצם יצור חי בפני עצמו, אבל תפקודיו מצטמצמים ומתייחדים לתהליכים מסוימים, כך שהוא מוותר על "עצמאותו" לטובת התפקוד של הגוף הרב-תאי כולו. בגוף רב-תאי כזה, תאים מתים כל הזמן ומוחלפים בתאים חדשים שנוצרים בחלוקה. לדוגמה: תאי המעי הדק בגוף האדם נשחקים ומתים כל הזמן במגע עם המזון שזורם מן הקיבה, אולם חלוקת התאים המהירה שומרת על מספר קבוע של תאים חיים בדופן המעי. במצב כזה, אף על פי שהתאים הבודדים מתים, הגוף הרב-תאי כולו מוסיף לחיות.
גוף רב-תאי מת כאשר האיזון בין התאים המרכיבים אותו, איזון המאפשר את תפקודו, מופר בצורה בלתי-הפיכה. לדוגמה: אם בשל חסימת כלי דם אין אספקת חמצן ללב, דבר הגורם למוות של תאי לב רבים בלי אפשרות להחליפם, עלול תפקוד הלב כולו להיכשל. בעקבות זאת כושלות מערכות חיוניות אחרות התלויות בלב עד למותו של הגוף כולו.
הגדרת המוות ברפואה
הגדרת מותו של אדם השתנתה במהלך הזמן, והיא נתונה היום במחלוקת. בעבר היה מקובל להגדיר מוות כהפסקת פעולת הלב או היעדר דופק, (תופעה המכונה "מוות לבבי"), אולם עם התפתחות הרפואה הצליחו פעמים רבות להחיות בני-אדם שלבם חדל לפעול. מצב כזה, שבו האדם נראה מת, אך יש לו סיכוי להתאושש, מכונה כיום מוות קליני. התאוששותו של האדם הנתון במצב כזה מותנית בטיפול מהיר ואינטנסיבי (הטיפול הראשוני במצב כזה מכונה החייאה, והטיפול הרפואי האינטנסיבי שבא בעקבותיו מכונה טיפול נמרץ).
סימן מקובל אחר למות אדם הוא הפסקת הנשימה (הגדרה זו מקובלת על פוסק ההלכה החתם סופר). בעבר נהגו להצמיד נוצה או חפץ קל אחר לפיו או לאפו של הגוסס כדי לבדוק אם הוא עדיין נושם. כמו כן עקבו אחרי תנועות בית-החזה, שמעידות על נשימה (קביעת מוות כזו תלויה מאוד במיומנותו של הצופה ובשיקול דעתו). כיום מקובל להשתמש במכונות הנשמה במקרי חירום, כך שגם המבחן הזה כבר אינו רלוונטי - במצב כזה תנועת האוויר ותנועת בית החזה מושפעות מפעולת המכונה, ואינן מעידות בהכרח על חיוניותו של האדם.
ההגדרה המקובלת היום ברפואה ובהלכה היהודית מכונה "מוות מוחי". זהו מצב שבו אין כל עדות לפעילות של המוח, והוא נחשב מצב קריטי ובלתי הפיך. כדי לקבוע "מוות מוחי" משתמשים ברישום של גלי מוח, או בבדיקה של מידת הנזק שנגרם לגזע המוח, שהוא החלק במוח שאחראי לפעולות בסיסיות כגון נשימה. בדיקות קיימות לצורך זה: בדיקת גירויים קוליים (ABC) שמבוססת על גירוי קולי ובדיקת התגובה של עצב השמיעה וגזע המוח לגירוי באמצעות אלקטרודות. בדיקת תחושות עצביות (SEP) שבה מגרים את העצבים התחושתיים בכף היד ורושמים את התגובה המוחית לכך.
איבריו של אדם שמת מוות מוחי עשויים להיות בריאים וחיוניים זמן-מה אחרי מותו, בייחוד אם הוא מחובר למכונת הנשמה. במצב כזה מבקשים לעתים קרובות ממשפחתו של הנפטר לתרום את איבריו להשתלה. אם ניתנת הסכמה כזו, כורתים את האיברים שלא ניזוקו, ושעדיין מראים סימני חיים, מגופת הנפטר, ומשתילים אותם בגופם של אנשים בעלי איברים פגועים, כדי להציל את חייהם.
רוב היצורים החיים, ובייחוד היצורים הרב-תאיים, מתים גם אם לא נפגעו ולא חלו במהלך
חייהם. בני-אדם כמו כל היונקים, מזדקנים בהדרגה ומתים, ובדרך כלל אינם עוברים את גיל 100 שנה. ההכרח שבמוות וחוסר האפשרות להימנע ממנו, עוררו תהיות ושאלות כמעט בכל התרבויות האנושיות.
הסיבות למוות
מוות עשוי להיות תוצאה של מחלות, חבלות, הרעלות וכיוצא באלה. אלו עלולות לגרום נזק בלתי הפיך לרקמות ולאיברים, ובכך לערער את האיזון הפנימי שמאפשר חיוניות. אולם כל בעלי החיים, ובפרט בעלי החיים הרב-תאיים מתים בסופו של דבר, גם אם לא סבלו מאירועים מסוכנים במיוחד. יתרה מזאת, לכל מין של בעל חיים יש תוחלת חיים האופיינית לו. בני אדם, למשל, לא עוברים בדרך כלל את גיל 100 שנים, גם כשהם בריאים וחיים בסביבה בטוחה. אצל בני אדם כמו גם אצל רוב היונקים, אפשר להבחין בתהליך איטי והדרגתי של הידרדרות במידת החיוניות של הגוף, המסתיים לבסוף במוות. הסיבות למוות נחקרות כיום, אם כי הממצאים עדיין אינם חד-משמעיים. יש כמה תאוריות לסיבות המוות. תאוריה אחת גורסת שמוות נגרם מסיבות גנטיות, כלומר הגנום האנושי מכיל מעין מנגנון השמדה עצמית אחרי מספר קצוב של שנים. תאורייה אחרת גורסת שישנו מספר מוגבל להתחלקות התאים עד שהם מגיעים לסוף חייהם.
המוות בתרבות ובאמונה
היחס למוות
מיתוסים רבים מנסים להסביר את התכלית שבמוות. בתנ"ך, בספר בראשית, מתואר החטא של האכילה מעץ הדעת כמעשה שהביא את המוות על האנושות וכתוצאה ממנו גורשו אדם וחוה מגן עדן, תהליך שהביא את בני אדם להיוולד בעצב, לחיות בקושי ולמות. ועם זאת ישנה גישה בתנ"ך, שישנם אנשים שחסינים למוות כמו חנוך ואליהו הנביא, שעל פי המסופר עלו לשמים בעודם בחייהם.
במיתוס השומרי-בבלי עלילות גלגמש מתואר סיפורו של המלך גילגמש שיצא לחפש את חיי-הנצח, לאחר שראה את מותו של ידידו הטוב אנכּידוּ והחל לחשוש לגורלו שלו. הוא פוגש את אוּתְנפּישתים, האדם היחיד שזכה לחיי נצח, לאחר ששרד במבול שהביאו האלים על הארץ. הסיפור הזה שימש ככל הנראה השראה לסיפור נח והמבול בספר בראשית, אולם בתנ"ך מודגש כי נֹח אמנם זכה להאריך ימים, אבל מת לבסוף. מהתנ"ך עולה כי המוות הוא ההבדל העיקרי בין האדם לאֵל - בעוד שהאל נצחי, האדם חייב למות.
גישה אחרת מפרידה בין חיי הגוף לחיי הנפש. גישה זו מכונה דואליזם, והיא גורסת כי הגוף אמנם מת ומתכלה, אך הנפש, שגרה בתוך הגוף כמו שאדם גר בביתו, מוסיפה להתקיים גם אחרי מות הגוף. רעיונות ברוח זו אפשר למצוא אצל הפילוסוף היווני אפלטון, וכמו כן בספרות חז"ל ובתאולוגיה הנוצרית. בנצרות וביהדות המאוחרת (אם כי לא בתנ"ך עצמו) קיימת אמונה כי נפשו של האדם, ששורדת אחרי מות גופו, מגיעה אל גן עדן שממנו גורש אדם הראשון. יש המאמינים כי נשמתו של אדם צדיק מגיעה לגן עדן בעוד נשמתו של אדם חוטא מגיעה לגיהנום שם היא נענשת.
במספר דתות, כגון הינדואיזם ובודהיזם במזרח הרחוק וגם בדת הדרוזית במזרח התיכון מאמינים כי נשמתו של האדם עוזבת את גופו עם מותו ומתגלגלת אל גוף חי אחר, של אדם ולפעמים גם של בעל חיים. את אמונה זו המכונה גלגול נשמות ניתן למצוא גם בקרב חלק מספרות הקבלה היהודית, אם כי לא כל המקובלים מסכימים על עמדה זו.
המוות בשפה
המילה הבסיסית לתיאור מותו של אדם היא "מת", אך נוצרו לה תחליפים רבים, מעודנים יותר, שבהם המוות רק נרמז [http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=1179365]:
- נפטר: קיצור של הביטוי "נפטר מן העולם" המופיע בתלמוד הבבלי, למשל במסכת כתובות (דף ק"ד עמוד א'): "דאמר רבי חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול: בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, צדיק פלוני בא", ובמסכת יומא (דף ל"ח עמוד ב'): "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו". יש המפרשים את הביטוי כפטירתו של האדם מעול מצוות, ולפיכך משתמשים בו לגבי יהודים בלבד.
- הלך לבית עולמו, הלך לעולמו: על-פי ספר קהלת פרק י"ב, פסוק ה': "כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים". משמעות הביטוי "בית עולם" הוא "בית נצחי", והכוונה היא לקברו של האדם. הקיצור "הלך לעולמו" נוצר כשיבוש של הביטוי מספר קהלת, אם כי כיום הוא נפוץ יותר.
- נאסף אל אבותיו, שכב עם אבותיו, נאסף אל עמיו: ביטויים המופיעים פעמים רבות בתנ"ך (למשל: בראשית כ"ה, ח'; בראשית מ"ט, ל"ג; שופטים ב' י'; מלכים א' י"א, כ"א ומקומות נוספים). מקור הביטוי בנוהג הקדום לקבור אדם באחוזת קבר משפחתית לצד נקברים מהדורות הקודמים. פעמים רבות אף היו אוספים את עצמות הנקבר זמן-מה לאחר קבורתו, והיו מערבבים אותן עם עצמות הנקברים מהדורות הקודמים.
- נפח את נשמתו, הוציא את נשמתו: יש בביטוי זה הד לתפיסה הדואליסטית (ראו לעיל), שעל-פי המוות הוא הפרדת הנשמה (הנפש) מן הגוף.
- הלך בדרך כל חי, הלך בדרך כל בשר, הלך בדרך כל הארץ
- הוציא את ימיו: בביטוי זה יש הד לאמונה כי ימיו של האדם קצובים מלידתו, וכי המוות מתרחש כשמספר הימים הקצוב כלה.
- שבק חיים לכל חי
- יצא לחופשי: בביטוי זה יש מעין "היפוך תפקידים": החיים שנתפסים כחיוביים מוצגים כעול, שהמוות, שבדרך-כלל נתפס כשלילי, משחרר מהם. היפוך תפקידים זה נועד להקהות את הרגשות השליליים שמעורר המוות.
בעברית, מקובל להוסיף לשמו של אדם שמת את הביטוי "זכרו לברכה" (או: "זכרונו לברכה", בראשי תיבות: ז"ל). מקור הביטוי בהנחיית התלמוד לומר על אנשים מסויימים את הביטוי "זכר צדיק לברכה" (בראשי תיבות - זצ"ל), ועל אחרים "שם רשעים ירקב" (שר"י). ביטויים אלו נטל התלמוד מהפסוק מספר משלי, פרק י', פסוק ז': "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב".
כיום מקובל להוסיף לשמות רבנים או מכובדים אחרים שמתו את ראשי התיבות זצ"ל. השימוש בביטוי "שם רשעים ירקב" (או שר"י), נדיר מאוד, ונעשה רק כאשר מדובר ברשע גמור, או במי ששנוא במיוחד על המשתמש בביטוי. במשך הזמן נוצרו גרסאות נוספות של הביטויים לעיל, למשל: "זכר צדיק וקדוש לברכה" (זצוק"ל), "זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא" (זצוקלל"ה).
ביטוי נוסף המוצמד לשמותיהם של רבנים גדולים שנפטרו הוא "זכותו יגן עלינו אמן" (בראשי תיבות: זיע"א). ביטוי זה נובע מהאמונה שצדיק שעובר לעולם הבא יכול לשמש כמליץ-יושר בפני האל לבני קהילתו שנותרו מאחור.
ביטויים אחרים שמקובל להוסיף לשמם של אנשים שמתו: "עליו השלום" (ע"ה), "מנוחתו עדן" (או: "נוּחוֹ עדן"), "ינוח בשלום על משכבו".
על מצבות שנבנות על גבי קברים מקובל לרשום את שם האדם שמת, מספר פרטים על-אודותיו, את תאריך מותו (כדי להציג בפומבי את יום-השנה לזכרו), וכן את ראשי התיבות: תנצב"ה, שמשמעם: "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים". כמו כן נהוג לרשום את ראשי התיבות פ"נ, שמשמעם: "פה נטמן", בראש המצבה שעל הקבר.
באנגלית מקובל לציין על-גבי מצבות את הביטוי Rest In Peace (בראשי-תיבות: RIP) שפירושו: "נוח בשלום" (ביטוי זה בדרך כלל מתורגם כ"נח על משכבו בשלום"). בערבית מקובל לציין אחרי שמו של אדם שמת את הביטוי: الله يرحمه (או: رحمه الله) "אללה ירחמו" שמשמעו: "האל ירחם עליו". ביטויים דומים אחרים בערבית הם: المغفور له שפירושו: "האדם שנסלחו חטאיו" (הד לאמונה שהאדם נשפט על מעשיו אחרי מותו), طيّب الله ثراءه - האל ייטיב את אדמתו (האדמה שבה נקבר). על מודעות אבל בערבית מקובל להוסיף את המשפט: إنّا لله وإليه نحن راجعون שפירושו: "אנחנו שייכים לאל, ואליו אנחנו חוזרים".
האנשה של המוות
ערבית
בתרבויות וביצירות ספרותיות לא מעטות, המוות מתואר או מיוצג על ידי דמות אנושית או דמויית-אדם המבצעת את עבודת ההפרדה בין הנשמה לגוף. צורת הייצוג משתנה מתרבות לתרבות.
במיתולוגיה היהודית הייצוג האנושי של המוות מופקד בידי מלאך, ונהוג לייחס את תפקיד מלאך המוות לעזריאל או לסמאל.
בימי הביניים התפתח הייצוג של המוות כשלד האוחז בחרמש. ייצוג זה התפתח מציורי "ריקוד המוות" של שלדים רוקדים, שנהיו נפוצים בעקבות מגפת המוות השחור (הדבר) שהרגה שליש מאוכלוסיית באירופה בתחילת המאה ה-14. מאוחר יותר נוספו לייצוג זה גם ברדס הנזירים השחור והשימוש בחרמש על מנת להפריד בין הנשמה לגוף. האנשה זו של המוות ידועה גם בשם The Grim Reaper.
ייצוג זה הוא שהתקבע באמנות ובתרבות הפופולרית ואף צוטט לא מעט בסרטי קולנוע. הסרט "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן, המתאר את מסעו של אביר שחזר ממסעי הצלב לאירופה של המוות השחור (מגיפת הדבר), חיזק את ההאנשה הזו של המוות ואף המציא את התמונה הקלאסית של אביר המשחק שחמט נגד המוות על חייו. דמות זו של המוות שימשה אחר כך מודל לחיקוי ופארודיה בסרטי קולנוע הוליוודים.
בספרות ידועה דמותו של המוות של עולם הדיסק המהווה פארודיה אוהדת על ההאנשה של המוות כשלד עם חרמש וגלימה שחורה. בספרי "עולם הדיסק" של טרי פראצ'ט המוות, או ליתר דיוק מוות, מתואר לא כדמות אכזרית אלא כיישות נחמדה למדי הרואה את תפקידה כשירות חשוב לציבור. מוות מתעניין מאוד בבני האדם וחוקר את מנהגיהם המשונים באובססיביות. למרות חיבתו הרבה להם הוא מבצע את תפקידו ביעילות רבה, כפי שהוא רואה לנכון. הספרים תרועת מוות ואיש הקציר מרחיבים על דמות זו. מוות מופיע כמעט בכל ספרי עולם הדיסק והוא אחת הדמויות הפופולריות והאהובות ביותר על הקוראים.
בסדרת הקומיקס "סאנדמן" של ניל גיימן המוות דווקא נתואר בתור ילדה גותית. המוות גם מופיע בספר שכתב ביחד עם פראצ'ט, "בשורות טובות" - שם המוות מתואר כמנהיג ארבעת פרשי האפוקליפסה.
בנוסף, במשחק גרים פאנדנגו הדמות הראשית היא אחד הקוצרים האחראי להעביר את המתים לעולם הבא ולהציע להם חבילות נופש אטרקטיביות בעולם הבא.
ראו גם
- עונש מוות
- הוצאה להורג
- הוצאה להורג לאחר המוות
- ריקבון גופה
- אבלות
- בית עלמין (בית קברות)
מקורות והערות
במשנה (יומא פרק ג' משניות ט-יא): "ועשאן בן גמלא... על הראשונים נאמר 'זכר צדיק לברכה' ועל אלו נאמר 'ושם רשעים ירקב'" ובתלמוד הבבלי (תענית כ"ח ע"א): "...ועל כיוצא בהם הוא אומר 'זכר צדיק לברכה' ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר 'ושם רשעים ירקב'".
"זכותו יגן עלינו" - בכתיבה הרבנית החסידית יש לעתים קרובות החלפה של לשון נקבה בלשון זכר.
קטגוריה:ביולוגיה
קטגוריה:רפואה
קטגוריה:רוחניות ואמונה
ja:死
ms:Ajal
simple:Death
רפואה
רפואה (medicine) היא מדע העוסק בחקר איבחון וטיפול במחלות ובניסיון לשיפור הבריאות. הרפואה מתבססת על השגיהם של מדעי הטבע ומדעי הרוח ומתקדמת במקביל להם. במרוצת התפתחותה התפצלה הרפואה לענפים מרובים, לפי קריטריונים שונים: מבחינים בין רפואה פנימית, רפואת עיניים, אף וגרון וכו', ולפי התחומים החברתיים - רפואה צבאית, רפואה משפטית, רפואה תעשייתית, רפואת בית חולים וכו'.
בדרך כלל לא נמצאה דרך טיפולית שגורמת להבראה מלאה מכל המחלות הכרוניות, אלא טיפול תרופתי על פי רוב, אשר מכוון לסימפטומים בלבד, לא פעם במחיר תופעות לוואי קשות שמובילות למחלות נוספות. חרף זאת קל לחוש בהישגיה של הרפואה, בפרט על-פי הגידול הדרמטי בתוחלת החיים במאה השנים האחרונות, גידול שבעיקרו נובע מהישגיה של הרפואה, כגון אנטיביוטיקה וחיסונים, ובחלקו נובע מהשיפור בתזונה.
היסטוריה
הרפואה בימי קדם
ראשיתה של הרפואה עוד בתקופות פרהיסטוריות. האדם למד מנסיונו את טיבם של הצמחים בסביבתו (אכילים, רעילים, מרפאים), טיפל בפצעים, ניסה לרפא באמצעות הקזת דם, ואפילו קדח בגולגלות. הניסיון נמסר מדור לדור הורחב ושוכלל, על כן ברפואה העממית שימשו בערבוביה יסודות רציונליים ובלתי רציונליים, מזיקים ומועילים יחדיו.
בימי קדם לא ראה האדם במחלות ובמוות תהליכים טבעיים, כי אם פרי התערבות של כוחות עליוניים - רוחות, אלים, ומכשפים. ה"רופאים" הראשונים היו שאמאנים וכוהני דת שחיפשו דרכים לרצות את הכוחות הללו ולכפר על עוון החולים. אפילו בימינו נשאר הקשר ההדוק בין הרפואה לתורת הנסתר והדת. ההזדקקות לקמעות, לחשים ותפילות כהגנה מפני מחלות, רווחת בארצות לא מפותחות ובשכבות מסוימות של האוכלוסיה, גם בארצות מפותחות.
טקסטים מראשית הציביליזציה מעידים על התקדמות הרפואה ונסיונות לשוות לה אופי רציונלי יותר, אך עדיין לא פסק האימון באמונות התפלות ובמאגיה. הידיעות באנטומיה ובפיזיולוגיה היו לקויות מאוד עד לעת החדשה, בעיקר בשל האיסורים בדתות השונות על ניתוחי גופות.
בכתבי היד של חמורבי בבבל (המאה ה-18 לפנה"ס), נכתב כי הסיבות למחלות הם הכוכבים, שדים, תולעים השורצים בנהרות ושינויים בדם. הם הראו הבנה של פעילויות כירורגיות בסיסיות המיטיבות עם החולה.
בעיר ממפיס, בה ישב מייסד הרפואה המצרית, אמנחוטפ (כ-2750 לפני הספירה), היה קיים בית ספר לרפואה, שבו היה נפוץ השימוש במשלשלים ובאמצעי הקאה "לטיהור הדם המקולקל". מפתיעה העובדה שחניטת הגופות במצרים, לא תרמה מאומה להכרת גוף האדם ומנגנוניו, פעולה זו נשארה דתית בלבד.
במקרא מוזכרות מחלות רבות, אולם אין פרטים רבים על דרך ריפוין. לעומת זאת, דינים רבים העוסקים ברפואה בכללותה, מראים על תברואה שבטית ואישית מפותחת ועל ידע רפואי. בתקופת המשנה והתלמוד, הושפעה הרפואה מתרבויות הסביבה. טובת החולה דחתה קיומן של מספר מצוות, הרופא היה מנתח ורוקח ואילו הקזת הדם נעשתה על ידי "אומן".
בהודו העתיקה הושגה התקדמות בכירורגיה ובניתוחים פלסטיים. המיכשור היה עדין ויעיל, התפתחה מודעות גבוהה לתברואה האישית (טיפול בעור, התעמלות, תזונה נכונה, רחצה ונקיון). עיקר הריפוי היה בצמחים וכן בתרופות מינרליות ומן החי. את המחלות אבחנו על סמך חום הגוף, הנשימה ותפרישי הגוף.
ראשית הרפואה בסין עוד באלף ה-4 לפני הספירה. את המחלות אבחנו על פי הלשון ועל ידי מישוש הדופק, הם הכירו 10 נקודות בו אפשר לחוש אותו. הם תיארו במדויק מחלות כטיפוס, כולרה, קדחת הבהרות. בסין הורכב גם ככל הנראה החיסון כנגד אבעבועות שחורות שנים רבות לפני שעשה זאת אדוארד ג'אנר, שלו מיוחס תרכיב החיסון הראשון בעולם. יש סברה שהסינים היו אבות הריפוי במים. עיקר הטיפול היה בצמחים הידועים היום במערב ומהווים חלק מהרפואה המודרנית. שיטת ריפוי סינית עתיקה היא הדיקור במחטים.
תחילת הרפואה המדעית
מולדת הרפואה המדעית היא יוון העתיקה, שהושפעה מהישגי הרפואה בבבל ובמצרים. האנטומיה והכירורגיה היו בדרגה גבוהה, כבר בתקופה ההומרית. לאל הרפואה אסקלפיוס נבנו היכלים רבים, שהיו כעין מרכזי בריאות ושירתו בהם כוהני האל.
כבר במאה ה-5 לפנה"ס עסקו במקצוע רופאים חילוניים, בהם פילוסופים נודעים. כ"אבי הרפואה" נחשב היפוקרטס (460-357 לפנה"ס) שהשתית את עבודתו על תצפיות וניסויים, על חיזוי מהלך המחלה ותוצאותיה. הוא הניח כי קיימות בגוף ארבע ליחות (דם, ריר, מרה צהובה, מרה שחורה). הוא קבע שהמחלה היא תופעה טבעית, וסימניה מראים את תגובת הגוף נגדה, והיא מושפעת מתנאי האקלים, טיב המים, וגורמים סביבתיים אחרים. הוא הניח את היסודות לאתיקה הרפואית, הקרויה היום "שבועת היפוקרטס": שמירת סודותיו של החולה, הגשה עזרה רפואית לכל חולה וכו'. כתבים שיוחסו לו שימשו ספרי לימוד עד המאה ה-19.
אריסטו נחשב לאבי הביולוגיה, הוא הניח יסודות לאנטומיה השוואתית ולאמבריולוגיה (תורת התפתחות העובר).
בתקופה ההלניסטית נוסד באלכסנדריה מצרים, בית ספר לרפואה. בו העמיק החקר באנטומיה ובפיזיולוגיה על ידי ניתוח גופות של פושעים.
הרפואה ברומא העתיקה, כמו שאר תחומי המדע, הושפעה מיוון. אסקלפיאדס היווני (המאה ה-1 לפנה"ס) הבחין בין מחלות חדות וכרוניות, הכניס את שיטת חיתוך הקנה (כיום קוניוטומיה), השתמש בעיסויים, הכיר מחלות נפש והמליץ על ריפוי בעיסוק לטיפולן. היווני גאלנוס (200-129), גדול חוכמי הרפואה באימפריה הרומית, היה הראשון שפנה לניסויים פיזיולוגיים, קבע כי בעורקים זורם דם (לא אויר כדעת קודמיו) מבלי שהכיר את מחזוריות הדם, חקר את מערכת העצבים המרכזית (ערך ניסויים בקופים חיים ובשאר יונקים). חיבוריו המדעיים הרבים היוו את ספרות הרפואה בימי הביניים, אולם בשל ריבוי דעות מוטעות, עוכבה התפתחות הרפואה במשך תקופה ממושכת.
הרפואה בימי הביניים
עם התפוררות הקיסרות הרומית, שקע גם המדע היווני-הלניסטי ונשכחו רבים מהישגי הרפואה. אחד מגורמי הנסיגה הייתה עלייתה של הנצרות, שראתה במחלות עונש על חטאים ובתפילות אמצעי ריפוי. הספרות הרפואית היתה דתית-מקראית, כזאת שלא פגעה בעליונות הכנסייה (ככתבי גאלנוס).
התקדמות הרפואה היתה בארצות החליפות המוסלמית, קודמה על ידי ערבים ויהודים, מהם פילוסופים נודעים. כתבי גאלנוס והיפוקרטס תורגמו לערבית ועברית, ואף חוברו ספרי רפואה מקוריים. נוסדו בתי ספר לרפואה בקורדובה ובטולדו המוסלמיות. אל-ראזי מבגדד (923-865) תרם לאבחנה מבדלת בין אבעבועות לחצבת. אבן סינא (1037-980) חיבר את "קאנון" שריכז את כל הידע הרפואי דאז, והיה לספר החשוב ביותר בימי הביניים. הרפואה הערבית תרמה בשטח הכימיה ופיתוח התרופות המוכרות עד היום. גדולי הרופאים היהודיים היו אסף הרופא (המאה ה-6~), שבתי דונולו (982-913 באיטליה), יצחק ישראלי (המאה ה-10 במצרים), והרמב"ם (המאה ה-12) אשר היה מסוללי הדרך לרפואה המונעת. הרופאים היהודיים קנו לעצמם מוניטין רב, רבים היו בחצרות המלוכה ומקורבים לאצילות, אך בשל דתם לא הורשו ללמד באוניברסיטאות.
עם התפוררות החליפות המוסלמית, עלה חזרה לגדולה המערב. בית הספר הראשון לרפואה באירופה, קם בסאלרנו איטליה במאה ה-9, לימדו בו מורים מהמזרח ובהמשך הוקמו אחרים ברחבי איטליה שהיתה למרכז רפואה. עם תחילת המדע האמפירי במאה ה-13 - המבוסס על ניסויים ותצפיות, החלו לזנוח את התאוריות הישנות של גאלנוס ואבן סינא. במאה ה-14 גברה ההתעניינות באנטומיה ובפיזיולוגיה, ומדעים אלו פותחו בתקופת הרנסאנס.
הסטטוס החברתי של הרופא היה נמוך בימי הביניים, עובדה זו בלמה את התפתחות הרפואה. כדי שלא ייחשב עובד כפיים, היתה מלאכת הניתוח בידי גלב (שהודרך על ידי רופא). הגלב עסק בהקזת דם, העמדת כוסות רוח וטיפול בעלוקות (שהיו מוכרות כטיפול יעיל עד לסוף המאה ה-19). רק החל מהמאה ה-15, עם עליית רמת הלימודים בבתי הספר לרפואה, החל ביקוש מחדש למקצוע, עלתה יוקרתו ושכרו והוכר כמקצוע חופשי.
הרפואה בעת החדשה (המאה ה-15 עד המאה ה-19)
עם ההתעניינות המתחדשת באנטומיה ובפיזיולוגיה, תם עידן ימי הביניים והחלה תקופת הרנסאנס. ב-1543 חיבר וסאליוס את ספר האנטומיה, ששלל את כל תורתו של גאלנוס והצטייר כמדויק ואמין יותר. ליאונרדו דה וינצ'י עסק, בין השאר, בנתיחת מתים והעשיר את ידיעתנו את גוף האדם. פאראצלסוס, 1493-1541, ביטל את תורת ליחות הגוף, חקר את חילוף החומרים, התאים את התרופות הידועות אל המחלות בכדי ליעל את השפעתם, החדיר את השימוש בתכשירים כימיים. אנשים אלו נחשבים כאבות הרפואה המודרנית. פארא בצרפת שחי במאה ה-16 נחשב לאבי הכירורגיה המודרנית.
במאה ה-17 החלה הרפואה להתקדם, בהישענה על המדעים האחרים:
- ויליאם הארווי הוכיח ב-1628 את קיומו של מחזור הדם בגוף, והניח יסודות לאמבריולוגיה המודרנית. רבים חלקו על דעתו, אולם עירוי הדם הראשון שבוצע ב-1666 הוכיח את נכונותה.
- בתקופה זו הומצא המיקרוסקופ ע"י לבנהוק, לוטש עדשות הולנדי, אשר ראה את התאים והחיידקים.
- מאלפיגי גילה את כדוריות הדם, את מחזור הדם בנימים ואת שכבות העור. בבית הספר בפאדואה, נלמדה הרפואה בצמוד למיטת החולה.
- בעקבות מלחמות שפקדו בצרפת, קודמה הכירורגיה, הוכרה החשיבות בטיפול בפצעים ובעצירת שטפי דם למניעת הלם.
- ב-1713 פירסם ראמציני ספר על מחלות מקצועיות (השפעת תעשיית המשי על עובדיה).
- סידנהם הדגיש את חשיבות התצפית על החולה.
- אלברט האלר, בן המאה ה-18, ערך ניסויים בבעלי חיים ומוכר כיוצר הפיזיולוגיה החדשה.
- בישה בצרפת, ניסח את המושג ריקמה וכך ייסד את ההיסטולוגיה.
- ק.פ. וולף פיתח את התאוריה על השינויים הקורים ברחם ועל השתנות העובר.
התקדמות נוספת באה בשטחי הכירורגיה, המילדות והפתולוגיה. הסטטוסקופ ומכשיר הרפלקסים נעשו למרכיב מרכזי בבדיקה הקלינית. הוכרה חשיבות מדידת החום אתל כלל החולים. האנטומיה הפתולוגית ונתיחת הגופות, נעשו לשיעורי חובה בלימודי הרפואה. חקר מערכת העצבים התפתח ונעשה למדע בתוך הרפואה. אדוארד ג'אנר האנגלי, הרכיב ב1796 את החיסון לאבעבועות שחורות, והניח יסוד לרפואת המניעה המודרנית. תרמו לכך החוקים הסנטיריים המחמירים באנגליה, במחנות צבאיים ובעיתות מלחמה.
הרפואה במאה ה-19
בתחילת המאה ה-19 כבר הכירו הרופאים את גוף האדם לפרטיו, ולובנו ביסודיות התהליכים הפיזיולוגיים. החל חקר התא על ידי וירכוב והופרכה תיאורית ליחות הגוף. אופקים נרחבים העלה הניסוי, שבמהלכו דקר קלוד ברנאר בקרקעית החדר הרביעי של המוח ובכך הביא להפרשת סוכר בשתן. ברנאר הבליט בניסויו הרבים, את השוני בין בלוטות הפרשה חיצונית לבלוטות הפרשה פנימית, והוא נחשב לאבי האנדוקרינולוגיה. המצאת כלים לבדיקת פנים העין והאוזן, העידו על עידון הבדיקות של איברי הגוף, ועל אפשרויות דיאגנוסטיות נוספות, כולל הבנת מוח האדם.
להתקדמות עצומה בתחום הרפואה, הביאה התגלית שמספר מחלות וכן זיהום פצעים, נגרמים על ידי מחוללים זעירים ביותר - החיידקים. ב-1862 שם | | |
