:: wikimiki.org ::
| גנואה |
גנואה
גנואה (באיטלקית, "ג'נובה", בדיאלקט הגנואי "זיינה"), היא עיר ונמל בצפון איטליה, בירתה של ליגוריה. אוכלסייתה מונה כ700,000 איש.
גנואה היתה עירם של הליגוריים העתיקים. שמה כנראה מגיע מהשפה הליגורית, ופירושו "ברך" (מהפרוטו אינדו-אירופאית
- "גנו" – ברך), כלומר זווית, על שם המיקום הגאוגרפי של העיר, ובכך היא שווה לשם ג'נבה. אחרים טוענים כי השם מגיע מהמילה הלטינית "ג'נואה" (שער), או על שם האל בעל שני הראשים ג'נוס. גנואה נותרה נאמנה לרומא בזמן ששאר העמים הליגורניים והקלטיים בצפון איטליה המודרנית תמכו בקתרגיים במלחמה הפונית השניה. גנואה איבדה את חשיבותה כעיר נמל רומית לאחר עלייתה של "ודה סאבטייה", על יד סבונה.
בימי הביניים, גנואה היתה עיר מדינה בעלת משטר רפובליקני עצמאית ובעלת עוצמה (אחת מה"רפובליקות הימיות", יחד עם ונציה, פיזה, ואמלפי) שהתמקדה בעיקר בים. גנואה היתה מתחרתה העיקרית של ונציה, וכמו ונציה הרפובליקה שלה נשלטה בידי הדוג'ה. גנואה לחמה סדרת מלחמות עם ונציה החל מ1253, ואת האחרונה, מלחמת צ'יוגיה (1378-1381), ונציה בקושי שרדה. מצור צ'יוגיה היה הפעם הראשונה שהשתמשו בארטילריה באיטליה, ואולי באירופה כולה.
צלבנים מגנואה הביאו הביתה כוס זכוכית ירוקה, שבגנואה חשבו לתקופה ארוכה כי היא הגביע הקדוש, וכי היא עשויה מספיר.
הרפובליקה של גנואה התפשטה על פני ליגוריה ופיידמונט המודרניות. בזמנים שונים היו לגנואה מספר קולוניות במזרח התיכון, בסיציליה ובצפון אפריקה, בים האגאי ובים השחור, משם הובא מגפת המוות השחור לאירופה, מתחנת הסחר הגנואית בקאפא (פאודיזיה) בקרימיה. גנואה שלטה על האי סרדיניה ונאבקה על קורסיקה עם הקורסיקנים והצרפתים עד ל1768.
למשפחות גנואיות מפורסמות כמו משפחת דוריה היתה שליטה כמעט מוחלטת בים הטירני.
הרפובליקה נעשתה לחלק מהאימפריה הצרפתית עד ל1815, כאשר נציגים בקונגרס של ויינה אישרו את איחודה עם פיידמונט (ממלכת סרדיניה).
גנואים מפורסמים כוללים את כריסטופר קולומבוס, האדמירל אנדריה דוריה, הכנר ניקולו פגניני, והפטריוט האיטלקי גיוזפ מאזיני.
הנמל בגנואה הוא הגדול ביותר באיטליה, והשני בים התיכון לאחר מרסיי, צרפת.
האקוואריום בגנואה הוא הגדול ביותר באירופה.
נקודת ציון חשובות אחרות בעיר הן ה"פלאזו דוקאל" (הארמון של הדוג'ה), קתדרלת סט. לורנס ("קתדרל די סן לורנסו"), הנמל הישן ("פורטו אנטיקו"), שהוסב לקניון בידי האדריכל רנזו פיאנו, וויא גריבלדי הכולל ארמונות נהדרים ובית הקברות המונומנטלי על גבעת סטגליאנו.
ב2004, האיחוד האירופי הכריזה על גנואה על בירה אירופית לתרבות, יחד עם העיר הצרפתית ליל.
קישורים חיצוניים
- [http://www.genova-2004.it גנואה, בירת אירופאית לתרבות, 2004]
- [http://digilander.libero.it/fotogian/genova.html צילומים מגנואה]
- [http://home.manana.it ביקור בעיר, מהמרכז ההיסטורי]
קטגוריה: איטליה: ערים
קטגוריה:ערי מדינה
ja:ジェノヴァ
ko:제노바
איטלקית
איטלקית (Italiano) היא שפה רומאנית מערבית מתוך קבוצת השפות הרומאניות של משפחת השפות ההודו אירופאיות. האיטלקית מדוברת בפי כ-70 מיליון איש ש-58 מליון מהם חיים באיטליה. האיטלקית היא גם אחת השפות הרשמיות בשוויץ. היא מדוברת ב- 29 מדינות נוספות מלבד איטליה.
האיטלקית הסטנדרטית מבוססת על הניב הטוסקני, והוא מבוסס על שילוב בין הדיאלקט הדרומי של איטליה, לדיאלקט הצפוני.
מלבד שפת הרומאנש המדוברת במדינת שוויץ, האיטלקית היא השפה הקרובה ביותר ללטינית מבחינת דקדוק, אוצר מילים והיגוי.
השפה האיטלקית נכתבת תוך שימוש באלף-בית הלטיני. האותיות הלטיניות j, k, w, x, y אינן בשימוש בשפה האיטלקית, אולם ניתן לראותן במילים המיובאות משפות לטיניות אחרות, כדוגמת "taxi" (מונית), "jeans" (ג'ינס), "whiskey" (וויסקי), ועוד.
כמו בספרדית, הסימון היחיד באיטלקית מעל אותיות הוא סימן הטעם. לדוגמה, המילים possibilità (אפשרות) ו- città (עיר) מבוטאות כמלרע, עם הדגשת ההברה האחרונה.
קטגוריה:שפות רומאניות
category:שפות
קטגוריה:איטליה
ja:イタリア語
עירעיר היא דפוס התיישבות אנושי המאופיין בצפיפות גבוהה ובריכוז גבוה ביחס לצורות התיישבות אחרות.
התהליך הדמוגרפי בו נעשה מעבר של אוכלוסייה לצורת התיישבות עירונית מכונה עיור.
מהי עיר
עיר זו מושג סוציולוגי המעיד על אופי המקום אולם משתנה ממקום למקום. הראשון שהגדיר את המושג היה מקס ובר בספרו "העיר", שניסה להגדיר עיר על-פי מאפיינים מוגדרים. המודל היה העיר האירופאית (נקודת מבט אתנוצנטרית), בעלת אוטונומיה משפטית ופוליטית, ישות עירונית המנהלת עצמה בפני עצמה. העיר גדולה באופן משמעותי מהכפרים שמסביבה ומהווה מרכז תרבותי ודתי לסביבתה.
מודל זה מצומצם ביותר ואינו מכיל ערים אחרות מוסלמיות, מזרח-אסייתיות ואחרות.
הערים המסלמיות שונות היו במרכיביהן ולא ענו לקטגוריות הוובריות, העיר הערבית הייתה התיישבות קבע. בסיס כלכלי לאו דווקא חקלאי (למרות שישנן ערים בהם עוסקים בחקלאות). מסחר פעיל בעיר, אך לאו דווקא. עוסק בשרותים. העיר היא מרכז כלכלי, מתרכז בהן הרבה עושר. וכמובן בעיר מתרכז הכוח הפוליטי, הדתי והתרבותי וכו'. בעיר לא חייב להיות מספר גדול של אנשים ביחס לכפרים, אך האנשים שכן חיים בעיר הם מחליטי ההחלטות והם בעלי ההשפעה. גם מבחינה פיסית העיר אינה שונה מהכפר.
העיר האיסלאמית
הפוליס, העיר הקלאסית, הפכה לעיתים ל-MADINA ואף לכפר. העובדה שהעיר יכולה להפוך לעיתים לכפר מדגישה עד כמה ההבדלים אינם גדולים ואף הפיכים. לעיתים ההבדל הוא דק מאוד. בתקופה הטרום-מודרנית העיר והכפר אינם מנוגדים. הם שני סוגים של התיישבויות קבע, המהווים המשך אחד של השני. אורח החיים של הקהילות בעיר שונה מהכפר.
הערים האסלאמיות היו כאוטיות, לא מאורגנות ולא מסודרות. לא היתה התערבות שלטונית, מותר היה לתושבים לעשות כל העולה על רוחם כל עוד הם אינם מפריעים לשכניהם. מקרי מחלוקת היו נפתרים בבוררות אצל הקאדי המקומי. עניין הכאוטיות קשור לדת, מכיוון שהחוק הדתי הוא חוק המדינה. בערים נוצריות הייתה רשות מוניציפלית בעיר והחוק כן עסק בנושאים כאלה, אך לפי השריעה, החוק המוסלמי - מותר לתושב לעשות כל מה שהוא רוצה מלבד שלא יפריע לאחר.
המעברים התכופים של מקומות מכפר לעיר ובחזרה גרמו לכאוס וחוסר סדר. אין באסלאם חקיקת עזר עירונית אך ישנם כללים ברורים להתנהלות בשטחים הציבורים הפתוחים.
כדוגמת המוחתסב, שמפקח על התנהגות, לבוש, יחסי מסחר תקינים, מפקח על מחירי הסחורות וכל מה שקשרו במרחב הציבורי.
המרחצאות, החמאם הן אחד המוסדות היותר בולטים הן במובן הפיסי והן במובן התרבותי, מקום כינוס ציבורי המשמש לשלוש מטרות: הנאה, רחצה ועסקים.
הגדרת "עיר" לפי חוקי מדינת ישראל
בישראל אחראי שר הפנים על הכרזת רשות מקומית כעיר. בדרך כלל ישובים שגודלם מעל 20,000 תושבים מוכרים כעיר, אולם ישנם יוצאים מהכלל. בנסיבות מיוחדות, יכול שר הפנים להכריז על עיר בישוב שבו רק 5,000 תושבים. העיר הקטנה ביותר בישראל היא אור עקיבא עם מעט יותר מ-15,000 תושבים. לעומתה, ברמת השרון, בעת שהייתה עדיין מועצה מקומית, התגוררו מעל 35,000 תושבים.
בחוק מצויינים קריטריונים נוספים כגון: רמת פיתוח אורבני, יציבות קואליציונית של המועצה, שירותים לתושב ברמה סבירה ומנהל כספי תקין. בכדי להכריז על יישוב כעיר, ממנה שר הפנים ועדת חקירה מיוחדת הבוחנת קריטריונים אלו.
לכל עיר יש ראש עירייה ומועצת עיר הנבחרים בבחירות המקומיות שמקיים משרד הפנים. מספר חברי המועצה נקבע בהתאם למספר התושבים:
- עד 5,000 תושבים - 9 חברים
- בין 5,000 ל-25,000 תושבים - עד 15 חברים
- בין 25,000 ל-100,000 תושבים - עד 21 חברים
- 100,000 תושבים ומעלה - 21 עד 31 חברים.
הגדרת העיר כפי שהוצגה בביתן הישראלי בביינאלה לאדריכלות בונציה בשנת 2000: "עיר היא מקום מחיה של בני אדם המאפשר להם בו זמנית לקיים מערכות יחסים עם אחרים ברמה מגוונת של אינטימיות תוך שמירה על אנונימיות מוחלטת." ("אנונימיות אינטימית")
ראו גם
- רשימת ערים
- רשימת ערים בישראל
- ערי מיליונים
Category:גאוגרפיה עירונית
-
ja:都市
ja:市
nb:By
simple:city
איטליה
הרפובליקה האיטלקית, היא מדינה בדרום אירופה, שרוב שטחה הוא חצי אי בצורת מגף. כמו כן היא כוללת שני איים גדולים בים התיכון: סיציליה וסרדיניה. מצפון היא תחומה על ידי הרי האלפים, שם היא גובלת בצרפת, שוויץ, אוסטריה וסלובניה. בצפון מרכז המדינה נמצאת המדינה סאן מרינו, ובמרכז המדינה נמצאת קריית הוותיקן.
היסטוריה
ההיסטוריה של איטליה היא אולי החשובה ביותר עבור ההתפתחות התרבותית והחברתית של הים התיכון כולו.
במדינה התרחשו פעילויות אנושיות רבות חשיבות בזמנים הפרה-היסטוריים, ולכן ניתן למצוא בה אתרים ארכיאולוגיים חשובים באזורים רבים. לפני עליית האימפריה הרומית היו באזור שתי ציוויליזציות: קולוניות יווניות והציביליזציה האטרוסקית ששלטה על חלקים נרחבים מאיטליה.
הגורם המשמעותי ביותר בהיסטוריה של איטליה, אירופה ואגן הים התיכון, הוא האימפריה הרומית. אימפריה זו, כללה במשך מאות שנים את רוב העולם שהיה ידוע לאדם המערבי ועלתה בגודלה, ובהשפעתה על היוונים שקדמו לה.
בתוך האימפריה הזו צמחה הנצרות שהפכה בשלב מאוחר יותר לדת הרשמית של האימפריה ובעקבות זאת של כלל אירופה. הכנסייה הקתולית והאפיפיורים שעמדו בראשה השפיעו ושלטו על איטליה במשך מאות שנים, גם לאחר נפילת האמפריה הרומית במאה ה-5 לספירה.
במהלך ימי הביניים ותקופת הרנסנס צמחו באיטליה ערי-מדינה חזקות ששלטו בכלכלה ובמסחר באגן הים התיכון. הבולטות שבהן הן ונציה, פירנצה, פיזה ומילנו. בערים אלו, וברומא שהיתה חלק ממדינת האפיפיורים התפתחה התרבות המערבים המודרנית.
איטליה המודרנית הפכה למדינת-עם רק ב-17 במרץ, 1861, כאשר מדינות חצי-האי וממלכת שתי הסיציליות התאחדו תחת המלך ויטוריו אמנואלה השני משושלת "סאבוי", ששלטה בפידמונט ומלכה בסרדיניה. אדריכלו של האיחוד היה הרוזן קמילו בנסו די קאבור, ראש ממשלתו של ויטוריו אמנואלה. במשך עשור נותרה העיר רומא תחת שליטת האפיפיור, והצטרפה לממלכת איטליה רק ב-20 בספטמבר 1870, תאריך שנחשב לסיום תהליך האיחוד. היום מהווה הוותיקן מדינת עיר עצמאית בתחומה של איטליה (וכמו כן, גם רפובליקת סן מרינו).
הדיקטטורה הפשיסטית של בניטו מוסוליני שעלה לשלטון ב-1922 הביאה לברית הרסנית עם גרמניה הנאצית ועם יפן, ובסופו של דבר הביאה למפלת איטליה במלחמת העולם השנייה.
משאל עם על עתיד המלוכה שהתקיים ב-2 ביוני 1946 הסתיים בהכרזת הרפובליקה האיטלקית ובאימוץ חוקה חדשה ב-1 בינואר 1948. משפחת המלוכה הוגלתה עקב קירבתה למשטר הפאשיסטי.
איטליה נמנתה בין מייסדי ארגוני נאטו והאיחוד האירופי, ובכך הצטרפה לתהליך הגובר של איחוד פוליטי וכלכלי של מערב אירופה, כולל אימוץ האירו ב-1999.
פוליטיקה
איטליה היא רפובליקה דמוקרטית רב מפלגתית. ראש המדינה הוא הנשיא, שנבחר אחת לשבע שנים וממנה את ראש הממשלה. ראש הממשלה הוא לרוב מנהיג אחת המפלגות הגדולות, שהצליח ליצור לעצמו קואליציה בפרלמנט.
על פי חוקת 1948 פועל באיטליה פרלמנט (Parlamento), המחולק לשני בתים: חדר הנבחרים (Camera dei Deputati) והסנאט (Senato della Repubblica). באיטליה יש ארבע מפלגות גדולות: הנוצרים הדמוקרטיים, המפלגה הסוציאליסטית, הליגה הצפונית והמפלגה הדמוקרטית של השמאל. החל משנת 1946 שלטה המפלגה הנוצרית דמוקרטית ברוב הממשלות שהוקמו.
מערכת החוקים האיטלקית נבנתה על בסיס החוקים של האמפריה הרומית ושונתה על פי קוד נפוליון במאה ה-19. שינוי נוסף בחוקים הוחל בעקבות החוקה האיטלקית וייסוד בית משפט חוקתי אחרי מלחמת העולם השנייה.
הפוליטיקה האיטלקית מושפעת ממתח בין האזורים החקלאיים העניים בדרום ובין הצפון התעשייתי והעשיר.
כלכלה
לאיטליה כלכלה מגוונת עם תוצר לאומי ותוצר לנפש דומים בקירוב לאלו של צרפת ושל הממלכה המאוחדת.
הכלכלה הקפיטליסטית של איטליה עודנה מחולקת לצפון התעשייתי המפותח יחסית, שמאופיין על ידי חברות פרטיות לרוב, ולדרום איטליה, הפחות מפותח והחקלאי, שבו 20% אבטלה.
לאיטליה מיובאים רוב חומרי הגלם הדרושים לתעשייה ומעל ל-75 אחוז מצרכי האנרגיה שלה.
מחוזות
חקלאי
איטליה מחולקת ל-20 מחוזות שמהם חמישה הם בעלי מעמד אוטונומי מיוחד (מסומנים בכוכבית):
- אברוצו (Abruzzo)
- בזיליקטה (Basilicata)
- קלבריה (Calabria)
- קמפנייה (Campania)
- אמיליה-רומאניה (Emilia-Romagna)
- פריולי-ונציה ג'וליה (Friuli-Venezia Giulia)
-
- לאציו (Lazio, ידוע גם כ"לטיום")
- ליגוריה (Liguria)
- לומברדיה (Lombardia)
- מארקה (Marche)
- מוליזה (Molise)
- פיימונטה (Piemonte)
- פולייה (Puglia)
- סרדיניה (Sardegna)
-
- סיציליה (Sicilia)
-
- טוסקנה (Toscana)
- טרנטינו-אלטו אדיג'ה / דרום טירול (Trentino - Alto Adige / Südtirol)
-
- אומבריה (Umbria)
- וואלה ד'אאוסטה (Valle d'Aosta )
-
- ונטו (Veneto)
גאוגרפיה
המבנה המיוחד של איטליה דומה במבט במפה למגף. רובה שוכנת בחצי האי האפניני החלק הצפוני של איטליה הררי ובו רכס הרי האלפים, ולאורך כל איטליה עובר רכס הרי האפנינים. וקיימים בה הרי געש רבים.
האי סיציליה והאי סרדיניה שייכים גם כן לאיטליה.
דמוגרפיה
האוכלוסיה של איטליה מאוד הומוגנית בכל הקשור לשפה המדוברת ולדת של התושבים, אולם קיים גיוון רב בנושאים התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים.
צפיפות האוכלוסיה באיטליה היא החמישית באירופה - קרוב ל-200 איש לקילומר רבוע. קהילת ילידי המיעוטים מועטה ובכל זאת המדינה מכירה ב 16 שפות שונות של הקהילות הזרות במדינה.
למרות שהקתוליות הרומאית היא הדת השולטת (85% מהאזרחים שנולדים במדינה הם קתולים), קיימות קהילות בוגרות של פרוטסטנטים ויהודים, וכן קהילה הולכת וגדלה של מוסלמים שמקורה במהגרים.
תרבות
חגים וארועים מקומיים
ראו גם
- תיירות באיטליה
- תקשורת באיטליה
- תחבורה באיטליה
קישורים חיצוניים
- [http://www.national-anthems.net/files/820_MP3_946937384a9adb491b7f422192120de6/National_Anthem_ItalyX.mp3 ההמנון האיטלקי]
- [http://www.quirinale.it/ Presidenza della Repubblica] - האתר הראשי של נשיא איטליה (באיטלקית)
- [http://www.parlamento.it/ Parlamento] - האתר הרשמי של הפרלמנט האיטלקי
- [http://www.gov.it/ gov.it] - אתר הכניסה לאתרי ממשלת איטליה (באיטלקית)
- [http://www.esteri.it/eng/index.htm Farnesina משרד החוץ האיטלקי]
- [http://www.travelnet.co.il/italy/main72.htm פירוט תיירותי על מחוזות איטליה]
- [http://numismondo.com/pm/ita/ השטרות של איטליה]
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות האיחוד האירופי
-
als:Italien
fiu-vro:Itaalia
ja:イタリア
ko:이탈리아
ms:Itali
simple:Italy
th:ประเทศอิตาลี
zh-min-nan:Italia
ליגוריה
ליגוריה הוא מחוז חוף בצפון מערב איטליה. המחוז גובל עם צרפת במערב, מחוז פיימונטה בצפון ואמיליה-רומאניה וטוסקנה במזרח. המחוז שוכן על חופיו של הים הטירני, חלקו הצפוני של הים התיכון, ונחשב לחלק הארי של "הריביירה האיטלקית".
בירת המחוז היא העיר גנואה.
היסטוריה
תושביו המקוריים של המחוז, הילגוריים, ישבו באזור זה מקדמת דנן. האקלים הנוח, תנובת הים וההגנה הטבעית שמעניקים למחוז הרי האלפים והרי האפנינים, משכו אל המחוז במרוצת השנים מתיישבים רבים, ביניהם קלטים, פיניקים, יוונים וקרתגים אשר במאה ה-4 לפנה"ס כבר החליפו כמעט לחלוטין את תושביו המקוריים של האזור. האזור סופח רשמית לשטחי האימפריה הרומית במאה השנייה לפנה"ס. במהלך ימי הביניים, החלה גנואה משתלטת על רוב שטחי המחוז של ימינו ומשלה בו, כ"רפובילקה של גנואה" עם הפסקות קצרות של שלטון דוכסות מילאנו ושלטון צרפתי קצר עד לשנת 1796, השנה בה הפך גנרל צרפתי מהפכן בשם נפוליאון בונפרטה את האזור ל"רפובליקה הליגורית". אולם, הרפובליקה אותה הקים נפוליאון לא האריכה ימים, ובשנת 1805 סופחה לצרפת. עם תום המלחמות הנפוליוניות בשנת 1815 סופח האזור לממלכת סרדיניה.
ערים במחוז
- גנואה
- סן רמו
- פורטופינו
קטגוריה:מחוזות איטליה
ja:リグーリア州
ko:리구리아 주
זוויתבמתמטיקה, בהינתן שני ישרים שחותכים זה את זה, הזווית בין שני הישרים מודדת את כמות הסיבוב שאחד הישרים צריך לבצע סביב נקודת החיתוך על מנת שיגיע למקומו של הישר השני. שתי יחידות המדידה המקובלות ביותר לזווית הן מעלות (המסומנות על ידי עיגול קטן, °) ורדיאנים (שלרוב אינם מסומנים בסימון מיוחד).
במדידה במעלות, נבחר באופן שרירותי סיבוב שלם של ישר סביב עצמו כזווית של 360°.
כל אחד משני הישרים היוצרים את הזווית קרוי קרן, ונקודת המפגש שלהם היא קודקוד הזווית.
הגדרה פורמלית
על מנת למדוד במדוייק את הזווית בין שני ישרים, בונים מעגל בעל רדיוס שרירותי כך שמרכזו בנקודת החיתוך של שני הישרים, ובוחנים את הקשת שבין שני הרדיוסים הנחים על הישרים. הזווית, ברדיאנים, מוגדרת להיות היחס שבין אורך הקשת ובין אורך הרדיוס של המעגל. גודל זה אינו תלוי ברדיוס שנבחר.
מכיוון שהזווית המתקבלת מסיבוב שלם של ישר סביב צירו יוצרת מעגל שלם, הרי שהזווית של סיבוב שלם שווה להיקף מלא של מעגל חלקי אורך הרדיוס שלו. מכיוון שהיקף המעגל חלקי הקוטר שלו (הכפול באורכו מהרדיוס) הוא , הרי שהזווית של סיבוב שלם היא .
המדידה ברדיאנים היא "טבעית" יותר מאשר מדידה במעלות, שכן מעלות הם גודל שנבחר שרירותית, ואילו רדיאנים מייצגים יחס אמיתי שמתקיים בפועל בין הקשת הנמתחת בין שני ישרים ובין אורכם. על כן, לעתים קרובות שימוש ברדיאנים בחישובים הוא נוח ויעיל יותר משימוש במעלות.
למדידה של זוויות משמש מד זווית - כלי דמוי חצי עיגול שעליו מסומנים גודלי הזוויות. בדומה לכלי מדידה אחרים, כלי זה אינו משמש בגאומטריה, שבה נעשה שימוש בסרגל ובמחוגה בלבד.
סוגי זוויות
- זווית בת 90° נקראת זווית ישרה.
- זווית הקטנה מזווית ישרה נקראת זווית חדה.
- זווית הגדולה מזווית ישרה נקראת זווית קהה.
- זווית בת 180° נקראת זווית שטוחה.
דוגמא לזווית ישרה:
:תמונה:Right angle.PNG
בעיות הקשורות בזוויות
חצייה של זווית (כלומר חלוקתה לשתי זוויות שוות זו לזו), באמצעות סרגל ומחוגה בלבד, היא בעיית בנייה פשוטה ביותר. טריסקציה של זווית, כלומר חלוקתה לשלוש זוויות שוות, התגלתה כבעיה קשה ביותר. אף שהבעיה הוצגה כבר ביוון העתיקה, הרי רק במאה ה-19 נמצאה הוכחה שלבעיה זו אין פתרון.
על זוויות במצולע ראו בערך מצולע.
הפונקציות הטריגונומטריות הן פונקציות הפועלות על זוויות. הטריגונומטריה, העוסקת בפונקציות אלה, כוללת משפטים רבים העוסקים בקשרים בין זוויות שונות.
ראו גם
- מעלה (זווית)
category:מתמטיקה
category:גאומטריה
ja:角度
ko:각도
simple:Angle
קלטים
קלטים הוא שם קיבוצי למספר עמים שישבו באירופה המערבית לפני כיבושה על-ידי האימפריה הרומית. עמים אלה חלקו שפות, תרבויות ודתות דומות. אחד העמים הקלטיים הידועים הם הגאלים.
הקלטים היו בעלי תרבות מפותחת, בניגוד לסטיגמה המוטעה של "ברברים". הקלטים לא בנו ערים גדולות וישבו בד"כ בכפרים. גם המסגרת המדינית היתה רופפת למדי, והעמים השונים התפצלו לשבטים רבים שלא אחת נלחמו האחד בשני, מה שהקל את מלאכת הכיבוש על הרומאים.
החברה הקלטית הייתה בנויה ממעמדות חברתיים: עבדים, חקלאים, בעלי מלאכה, לוחמים, אנשי רוח ודת והמעמד השליט. מוביליות חברתית איפשרה מעבר בין כל המעמדות פרט למעמד העבדים. כתוצאה, אנשי הרוח והדת יכלו לבוא מכל מעמד שהוא חוץ ממעמד העבדים.
כיום הקלטים הם מעטים ורובם מתרכזים באזור האיים הבריטיים. על צאצאי הקלטים העתיקים נמנים הוולשים, האירים, הסקוטים, הברטונים, הקורנים והמאנים.
הדרואידים
מעמד הכהונה ברוב החברות הקלטיות היה מאוייש ע"י הדרואידים, מאחר שהדרואידיזם היתה האמונה השלטת ברוב החברות הקלטיות. הדרואידים קישרו בין הקלטים לאליהם הרבים. תפקידם לא היה רק טקסי: הם פעלו בתחומים נוספים בקהילה כמו משפט, יעוץ למלך, הוראה, פילוסופיה ומדע.
מקור השם דרואיד הוא מהמילה הקלטית derwos שמשמעותה "אמת" (שנשמע כמו dru שפירושו עץ) או מצירוף המילים הקלטיות "dru-" שפירושו עץ(ונשמע כמו derwos - אמת) , בעיקר עץ אלון, ו"wid-" שמשמעותו לדעת, כך באופן מילולי "אלו אשר ידעו את עץ האלון" באירית המודרנית המושג druadh קיבל משמעות של מכשף.
נסיונות מודרניים לשחזר את האמונה הדרואידית נקראים "נאו דרואידיזם".
קטגוריה:עמים קדומים
als:Kelten
ja:ケルト人
ms:Celt
המלחמה הפונית השניה
המלחמה הפונית השניה התקיימה בין רומא לקרתגו בשנים 218 עד 202 לפנה"ס. בסופה של מלחמה זו הובסה קרתגו בהנהגתו של חניבעל ע"י הרומאים. היא מתועדת בחיבוריהם ההסטוריים של פּוֹלִיבִּיוּס (בערך בן הזמן) ושל ליוויוס (מאוחר להתרחשות, ומסתמך על פוליביוס).
הסיבות לפרוץ המלחמה
הסיבות לפרוץ המלחמה נעוצות במלחמה הפונית הראשונה, בה קרתגו הפסידה שטחים רבים (סיציליה, קורסיקה וסרדיניה) ונאלצה לשלם קנס גדול (כמה אלפי טאלנטים) לרומא. כתוצאה מאי תשלום שכרם, התמרדו שכירי החרב, והמדינה נכנסה למשבר כלכלי כתוצאה ממסי המלחמה הגבוהים.
על מנת לייצב את עצמה, החלה קרתגו במהלך לכיבוש ספרד, העשירה במרבצי כסף. חמילקרת ברקא, המצביא הפוני שנאלץ לנטוש את סיציליה בסוף המלחמה הפונית הראשונה והוביל את המהלך הפוני בספרד, העריך כי רומא תתקוף את קרתגו, ולכן ניצל את הצלחתה של קרתגו בספרד על מנת לפתח בסיס איתן למלחמה חדשה ברומא. בנו, חניבעל, נלוה עמו למסע הכיבוש של ספרד וצבר את הניסיון הצבאי הראשון שלו. כאשר נפטר אביו בשנת 229 לפנה"ס, האסדרובעל, אחיו של חניבעל, נטל את הפיקוד על הצבא הקרתגני בספרד. בשנת 221 לפנה"ס האסדרובעל נרצח, וחניבעל קיבל את פיקוד הצבא.
בשנת 219 הטיל חניבעל מצור על סגונטום, בעלת בריתה של רומא. רומא היתה עסוקה באותה עת במלחמה האילירית השנייה, ולכן לא יכלה להתפנות לעזרת סגונטום. אמנם הרומאים שלחו משלחות לחניבעל ולסנאט בקרתגו, אך זה לא עזר, וחניבעל כבש את סגונטום. כתוצאה מכך רומא הכריזה מלחמה על קרתגו.
תחילת המלחמה
מהלך המלחמה
- התוכנית הרומית:
:התוכנית היתה להתקיף את קרתגו בשתי חזיתות בו זמנית: בספרד ובקרתגו עצמה
לכן כל אחד מהקונסולים קיבל את הפרובינציה המתאימה ויצא עם הכוחות לכיוונה.
- התוכנית הקרתגית:
:בניגוד לרומא, לא היה לקרתגו פיקוד עליון כלשהו על הצבא, אלא מפקד כל הצבא הקרתגני היה חניבעל. הוא החליט לוותר על פלישה ימית לאיטליה. עד היום לא ברור מדוע בחר בטקטיקה זו, היות שקרתגו היתה מעצמה ימית מובהקת. במקום זאת הוא בחר לפלוש לאיטליה דרך האלפים.
לאחר שרומא נחלה מספר מפלות מוחצות, החליטו למנות את פאביוס מאקסימוס לדיקטטור, שזכה לכינוי "קונקטטור" שמשמעו המתמהמה, בשל העדפתו להמנע מקרב ישיר עם חניבעל ובמקום זאת להתישו בהדרגה. פאביוס אכן הצליח בדרך הזו ובין היתר הצליח לנתק את חניבעל ממקורות האספקה שלו ומנע הגעת תגבורת מקרתגו. על שמו נטבע המונח הצבאי "טקטיקה פביאנית", קרי טקטיקת השהיה והתחמקות ממפגש עם האוייב.
הקרבות הראשונים
- קרב טיקינוס
- קרב טרביה
- קרב טראסימני
- קרב קנה
- לאחר קנה א'
- לאחר קנה ב' (הזירה הספרדית)
הניצחון
קרב זאמה
תוצאות המלחמה
בעקבות מפלתה קרתגו נאלצה לחתום על חוזה שלום משפיל. תנאיו הקשים קבעו שקרתגו יכולה להחזיק רק 12 ספינות קרב, חייבת לשלם פיצויי ענק בסך של 10,000 טאלנטים, לוותר על כל שטחיה מחוץ לאוטיקה. התנאי הקשה ביותר היה איסור לנהל מלחמה, גם לא מלחמת מגן ללא אישור הסנאט הרומאי.
למרות התנאים הקשים, חניבעל הפציר בבני עירו לקבל את התנאים כי הצבא הושמד ולא היתה אפשרות מעשית לגייס צבא חדש.
למרות התנאים הקשים הרומאים לא הסתפקו בהם וכעבור כמה עשרות שנים פלשו לאוטיקה והחריבו את קרתגו במלחמה הפונית השלישית.
ראו גם
- הצבא הרומי
- צבאו של חניבעל
מקורות
- פוליביוס, הסטוריה, ספר ג', פרק 9 ואילך , תר' בנימין שימרון, הוצ' מוסד ביאליק.
- טיטוס ליוויוס, תולדות רומא, פרקים 21-22, תר' שרה דבורצקי, הוצ' מוסד ביאליק.
המלחמה הפונית השנייה
פונית
-
קטגוריה:קרתגו
ימי הביניים
, גרמניה)]]
ימי הביניים (מלטינית: media aetas) הוא מושג המתאר תקופה בהיסטוריה האירופית שבין העת העתיקה לתקופת הרנסנס. המונח הופיע לראשונה באיטליה במהלך המאה ה-15, לציון העידן שבין נפילתה של האימפריה הרומית במאה הרביעית-חמישית לספירה והמאה החמש–עשרה באיטליה (התקופה הנוכחית, praesens tempus, בלשונם). כוונת המלומדים שהגו את המונח הייתה להבחין בין התרבות והחשיבה שהיו מקובלים בעת העתיקה ואלו שבאו אחריהם, אותם תיארו כעידן של אפלה ושקיעה.
כיום, ישנם תיארוכים שונים של ימי הביניים, בהתאם לזווית ההתייחסות—היסטורית, כלכלית, תרבותית, גאוגרפית, וכדומה—אך מקובלת חלוקה הממקמת את נקודת הפתיחה של ימי הביניים בשקיעת התרבות העתיקה במאות הרביעית והחמישית ואת נקודת הסיום שלהם בעליית הרנסנס במדינות אירופה השונות, החל במאה החמש–עשרה באיטליה ועד תחילת המאה השבע-עשרה בצפון אירופה, ואף מאוחר יותר. התיארוך הסמלי המסורתי הוא בין מותו של קיסר האימפריה הרומית המזרחית תיאודוסיוס הראשון בשנת 395 או הדחת רומולוס אוגוסטולוס מן השלטון באימפריה המערבית על ידי אודואקר בשנת 476 לבין כיבושה של קונסטנטינופול על ידי התורכים בשנת 1453 או תחילתה של הרפורמציה הפרוטסטנטית בשנת 1517.
היסטוריוגרפיה של ימי הביניים
ימי הביניים בהיסטוריה
מקור המונח ושימושיו
המונח "ימי הביניים" נטבע במקור על ידי אנשי הרנסנס שראו את התקופה שבין נפילת האימפריה הרומית לתחייה הרוחנית שלהם כתקופת ביניים שבה לא התרחשה התפתחות משמעותית והאנושות הייתה שקועה בדכדוך מתמשך. כחלק מטרמינולוגיה זו - שבאה להאדיר את התחייה הרוחנית של הרנסנס באמצעות ביזוי ימי הביניים - נקראה האומנות של תקופה זו אומנות גותית, על שם השבטים הגותים הברבריים שהחריבו את האימפריה הרומית.
גם בימינו אנו מונחים אלה הם הרווחים בשימוש, אם כי כיום לא מתלווים אליהם הקונוטציות השליליות שהיו בהם במקור.
תיארוכי (פריודיזציה) ימי הביניים
תיארוך ימי הביניים - כלומר: הקביעה מתי התחילו ומתי נסתיימו, והחלוקה לתת-תקופות על פי שנים - מהווה עדיין מחלוקת רבה בין ההיסטוריונים ואין גישה שלטת. למרות זאת, יש הסכמה על מסגרת הזמן הכללית והויכוחים הם לגבי הגדרת תאריכים עדינה יותר.
תחילת ימי הביניים
ישנה מחלוקת בדבר התאריך המדויק בו התחילה תקופת ימי הביניים.
על פי התיעוד הממוסד ימי הביניים החלו עם נפילת האימפריה הרומית המערבית שהתרחשה רשמית בשנת 476, במאה החמישית לספירה. אך התאריך לא משמעותי, מאחר והאימפריה הרומית המערבית הייתה חלשה מאוד תקופה ארוכה לפני התפרקותה, בעוד התרבות הרומית עדיין שרדה באיטליה כמה עשורים לאחר מכן. כיום, יש היסטוריונים המתעדים את תחילת ימי הביניים במאה ה-4 לספירה עם התפשטות הנצרות באימפריה הרומית ואחרים מתעדים את תחילת התקופה במאה ה-7 לספירה) עם גבירת התפשטות האסלאם במזרח התיכון.
סיום ימי הביניים
ישנה אף מחלוקת בדבר סיומה המדויק של תקופת ימי הביניים, מאחר שהיסטוריון החוקר את איטליה במאה ה-15, לדוגמא, ימצא עצמו חוקר את הרנסאנס בעוד אחר החוקר את אנגליה בתחילת המאה ה-15 ימצא עצמו בלב ימי הביניים. היסטוריונים מסמנים שנים שונות כסוף ימי הביניים. יש הסוברים שימי בביניים הסתיימו בשנת 1492 עם נפילת מעוז המוסלמים האחרון בספרד והמסע של כריסטופר קולומבוס לאמריקה שהתרחשו באותה השנה, אחרים סוברים שהתקופה הסתיימה בשנת 1453 עם נפילת הקונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מאנית ועם סיום מלחמת מאה השנים בין אנגליה לצרפת שהתרחשו באותה שנה, בניגוד לכך יש הסטוריונים הסוברים שימי הביניים הסתיימו בשנת 1456 עם המצאת הדפוס אחרים סוברים שהתקופה הסתיימה בכלל בשנת 1517 עם תחילת במהפכה הפרוטסטנטית.
את סיום תקופת ימי הביניים ואת תחילתה של תקופת העת החדשה מאפיינים שינויים רבים, ביניהם, תחילת הרפורמציה הפרוטסטנטית בשנת 1517, גילוי הדפוס בשנת 1456, עליית דגם המדינה המונרכית, תחילת מסעות החקר הימיים, תחילת השינוי הכלכלי-דמוגראפי ותחיית האומנות הקלאסית שהתרחשו לקראת סוף במאה ה-15 באיטליה, ובתחילת המאה ה-16 בצפון אירופה כחלק מהרנסנס.
האזורים שבהם חלו ימי הביניים
ההיסטוריונים משייכים לימי הביניים גם אזורים אחרים בעולם, מלבד אירופה, שלפי דעתם דומים במידה רבה לחברה הפיאודלית שרווחה באירופה בתקופה זו. התקופות שלפני הגעת המערב ליפן ולפני הגעת הקולוניאליזם לאפריקה הדרומית נקראות גם ימי הביניים.
חלוקת ימי הביניים לתקופות עיקריות
חלוקה שנקבעה על פי ההיסטוריונים
ההיסטוריונים מחלקים את ימי הביניים לשלוש תקופות:
- התקופה המוקדמת - במהלכה בפלישות ברברים רבות לאירופה המערבית, המסחר היה כמעט אפסי ורוב האירופאים לא היו נוצרים, אלא סלאבים, ערבים, סקנדינבים, מגיארים.
- התקופה האמצעית - מוכרת בעיקר בזכות החברה הפיאודלית שהתפשתה באותה תקופה והגידול במסחר והשתקמות הערים.
- התקופה המאוחרת - במהלכה החלו להיווצר המדינות כפי שאנו מכירים אותן כיום, תחת מלוכה חזקה ויציבה, וחל גידול במסחר ובתחומים נוספים.
חלוקה שנקבעה על פי הגרמנים
חלוקה היסטורית מקובלת נוספת היא החלוקה הגרמנית:
- ימי החשכה (The Dark Ages) – מהתמוטטות האימפריה הרומית, עד לתקופת "קרל הגדול"(שרלמיין).
- ימי הביניים הנורמניים – מתחילת מסע הצלב הראשון עד לסיום מגפת הדבר שהביאה למותם של חלק גדול מתושבי אירופה.
- ימי הביניים הגותיים – ממגפת הדבר בשנת 1350 ועד לסוף ימי הביניים ב-1492.
מאפיינים ותהליכים עיקריים בימי הביניים
שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים
שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים (גרמנית: Frühmittelalter) הם מונחים המציינים בדרך כלל את התקופה בהיסטוריה האירופית שנמשכה משלהי העת העתיקה בסוף המאה הרביעית ובמאה החמישית ועד המאה האחת עשרה לערך.
כבר בשלהי התקופה הרומית החל צומח סדר חברתי חדש שהחליף בהדרגה את הסדר החברתי הרומי. הקיסרים דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס בסוף המאה השלישית ובתחילת המאה הרביעית החלו בתהליך של שינוי, במבנה השלטון ובמבנה החברתי באימפריה הרומית. השליט הפך בהדרגה לשליט-אל בנוסח המזרחי, תוך סילוק מוקדי כוח מתחרים ובניית מערכת בירוקרטית הנשלטת ישירות על–ידי המונארך. כדי לשמר ולממן את המערכת הריכוזית הזו הועלו המיסים באופן ניכר, ונעשה נסיון להצמית אנשים למקום מושבם ולמקצועם, ואף לכפות הורשת מקצוע מאב לבן.
שינוי יזום זה גרם להחרפה ניכרת במצבה של האימפריה, לדעיכה של המרכזים העירוניים שמעבר לבירות קונסטנטינופול ורומא ולהמלטות של רבים מתושבי הערים אל אזורי הכפר או אל חסות הכנסייה. במקביל, בגלל ההדרדרות המתמדת במצבת כוח האדם הצבאית שנדרשה להחזקת האימפריה, החלה חדירה הדרגתית של קבוצות שבטים ברברים אל תוך גבולות האימפריה הרומית.
חדירת השבטים הברברים מכונה בדרך כלל "נדידת העמים" (Völkerwanderung). הפולשים על שלוש קבוצות עיקריות: קבוצות שבטים ממוצא גרמאני, שחלקן ישבו מזה מאות שנים בשולי האימפריה הרומית ובהם כאלו, כמו הגותים, שראו עצמם יורשיה של האימפריה; קבוצות שבטים סלאבים, שהגיעו ממזרח, וגם הן נמנו בחלקן על שבטים שישבו בגבול האימפריה; ושבטים לא-גרמאניים כמו ההונים, האווארים או המגיארים.
פלישות אלו, בניגוד לתפישה שהייתה שלטת עד לפני מספר עשורים, לא נשאו בכל המקרים אופי אלים. לעתים קרובות, ובמיוחד ביחס לשבטים הגרמאנים, חדרו השבטים אל תוך האימפריה בהסכמה ולעתים בהזמנת שליטי האימפריה, ששאפו לגייס כוחות מחודשים ורעננים לחיזוק הצבא האימפריאלי הנחלש. רוב השבטים קנו להם אחיזה ראשונית בשטחי האימפריה תחת הסדרי פואדרטי, שהקצו להם שטחי אדמה בתמורה למזון ולמתן סיוע צבאי לאימפריה.
בהדרגה ולאורך המאה החמישית, החלו השבטים שזכו לאדמות בצד הרומי של הדנובה והריין מקימים ממלכות עצמאיות או עצמאיות למחצה בתחומי האימפריה הרומית. גאליה, ספרד, ואפריקה נשמטו בהדרגה מידי האימפריה לטובת הונדלים, הויזיגותים, הפרנקים, הלומברדים, ואחרים והחלק שנותר, שכלל בעיקר את איטליה ורומא עצמה עמד בשליטה הולכת ומתעצמת של גנרלים גרמאנים.
התמוטטותה הסופית של האימפריה בשנת 476, הייתה סמלית יותר מממשית. השלטון בפועל היה מסור ממילא בידי שליטי ממלכות גרמאנים כאלו ואחרים. חלק מהם, כמו תיאודוריק הראשון, ראו עצמם כיורשיה הלגיטימיים של האימפריה הרומית, אך הסדר שאלו רצו ויכלו לקיים, גם אם היו בו יסודות רומיים, היה שונה מאוד מסדר העולם של הציוויליזציה היוונית-רומית.
בין המאה החמישית והמאה השמינית נוצרה תשתית פוליטית וחברתית שונה לחלוטין בשטחי אירופה המערבית. תחת האוסטרוגותים באיטליה, הויזיגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה ובמערב גרמניה והסקסונים באנגליה התפוררו במהרה כל הסדרי השלטון הרומיים ופינו מקומם לשלטון שליטים-לוחמים בנוסח הגרמאני, שלא הצליחו לכונן מערכת שלטונית בת-קיימא או מערכות חוק, משפט וסדר. עם העלמם של אלו, נעלמו גם הבטחון בקניין הפרטי ובסחר ואחריהם כל התעשיות שהיו תלויות בבטחון הקניין והסחר כמו קדרות או ייצור יין ושמן.
מידה מסוימת של התרבות הרומית הכתובה ושל קשרים בין שטחים שונים נשמרה בחסות הכנסייה, המנזרים, והבישופויות שלה, אך היוונית והלטינית, התרבות, הספרות, הממשל והחוק שמשלו באגן הים התיכון מאז עלייתה של אתונה במאה החמישית לפנה"ס נמחו במידה רבה מן העולם. מסך של קדרות ובורות ירד ואירופה נכנסה ל"עידן האפלה".
ממלכות הונדלים בצפון אפריקה, הויזיגותים במזרח ספרד ודרום צרפת, הפרנקים בצפונה, הבורגונדים במרכזה וממלכת אודואקר שירשה את האימפריה הרומית באיטליה היו הכוחות העיקריים בסוף המאה החמישית. בהנהגת כלוביס הראשון, מייסד השושלת המרובינגית השתלטו הפרנקים בהדרגה עד סוף המאה השישית על שטחי צרפת כולה. מתחילת המאה השביעית, ירשו אותם הקרולינגים, שהרחיבו בהדרגה את שטחי שלטונם גם לצפון איטליה ומזרחה על פני רוב שטח גרמניה ומרכז אירופה. איטליה, לעומת זאת, התפוררה אחרי תום שלטון תיאודוריק הראשון לשורה של ממלכות נפרדות ואילו ספרד דעכה עד שנכבשה ברובה על–ידי המוסלמים.
במקביל להתפתחויות אלו, החלו פולשים נוספים עושים את דרכם ממזרח. המצביא המוכשר בליסריוס השיב להאימפריה הביזנטית חלק משטחי האימפריה המערבית בתחילת המאה השישית, אך שלטונם היה קצר מועד. הדת החדשה שנוסדה בשנת 632 בחצי האי ערב—האיסלם—החלה כובשת את העולם. במהלך המאה השביעית והשמינית כבשו הפולשים הערבים את המזרח התיכון, צפון אפריקה, ספרד וחלק מאיי הים התיכון כולל סיציליה. הים התיכון הפך מ"הים שלנו" (mare nostra), כמאמר הרומאים, לים בשליטה מוסלמית. האימפריה הביזנטית איבדה את צפון אפריקה וחלק מאסיה הקטנה ונאלצה לוותר על שטחי איליריה כדי להתגונן מפני הערבים. התפתחות זו, שמה קץ לתקווה להתחדשות הסחר בשלב מוקדם, והמסחר באגן הים התיכון, ערש התרבות המערבית, נפסק כמעט לחלוטין החל במאה השביעית.
צמיחת הסדר הפאודלי
מתוך אפרו של סדר העולם היווני-רומי החל לצמוח במאה השמינית סדר עולם חדש, הפאודליזם. התמוטטות השלטון המרכזי והסמכות הממשלתית, הובילה לצמיחת מערכת של שליטים מקומיים, שקיימו כל אחד מערכת שלטונית נפרדת. במערכת זו היו אלמנטים שאומצו מתקופת שלהי השלטון הרומי, כמו קיבוע אנשים למעמדם ולעיסוקם של הוריהם והצמתת החקלאים לאדמתם; ובמקביל אימוץ מערכת הנאמנות האישית ושבועות הנאמנות האישיות שהייתה מקובלת בחברה הגרמאנית.
האדם בחברה הפיאודלית לא היה יישות אינדבידואלית מבחינה אישית ומשפטית. עיקר האוכלוסיה הורכבה מצמיתים—איכרים ללא רכוש קרקעי שהיו להלכה מי שהיו חייבים אמונים (קומנדטיום) בתמורה להגנת האדון, ובפועל היו פשוט רכושו של בעל הקרקעות. בעלי הרכוש, הואסאלים תפקדו במידה רבה כבעלי אחוזות אוטארקיות, עם קשר מועט בין אחוזה אחת למשנה. הם היו קשורים ביניהם במערכת של שבועות אמונים אישיות (הומגיום), אופקיות ואנכיות, שקבעו חובת הענקת שירותים צבאיים לאדון לו נשבעו אמונים, כאשר התמורה התדירה באה בדמות הענקת אדמות לוסאל.
האדמות או ה"פיף" (fief) שקיבל הוסאל הפך במהרה לתנאי מקדים לכל שירות שהעניק זה לאדון. בתחילה, היו אדמות אלו אמורות לשוב לרשות בעליהם הראשונים, האדון, אך במהרה הפכו האדמות ומאוחר יותר גם שטחי שליטה שהוענקו לוסאלים בולטים לרכוש העובר בירושה. מצב זה החליש בהדרגה את מחוייבותם של הוסאלים לאדון וחיזק את מעמדם כשליטים עצמאיים להלכה בדוכסויות ונסיכויות נפרדות.
תחילת ימי הביניים
עד לזמן האחרון, היה נפוץ לדבר על "הפלישות הברבריות", עוברות מבעד לגבולות הרומאים ומביאות לקריסתה של האימפריה הרומית. היסטוריונים מודרניים, לעומת זאת, מבינים כעת שתיאור זה מכיל רק תמונה שבורה של המציאות באותם ימים – תקופת הגירה לא פשוטה. בכמה מקרים חשובים, כמו לדוגמה הפרנקים שנכנסים לגאליה, יישוב הפולשים לקח עשורים רבים, כאשר קבוצות המחפשות אופציות כלכליות חדשות עברו דרך טריטוריה רומאית, מסיגים את החברה הגאלו-רומאית, בדרך כלל ללא אלימות כלל. כמו הגותים, חלק גדול מאותם מתיישבים היו פודראטי (foederati), בעלי ברית צבאיים, של האימפריה, שזכו באפשרות ליישב טריטוריות מסוימות, הפרנקים והבורגונדים נמנו עליהם.
בורגונדים. ממלכתו - הקיסרות הרומית הקדושה - החזיקה מעמד למעלה מ-1000 שנה, למרות שנקרעו ממנה נתחים רבים עקב סכסוכיים פנימיים.]]
בין המאה ה-5 למאה ה-8 סדר פוליטי חדש התפתח על שטחי האימפריה לשעבר, מבוסס על משפחות אצילים, ועל הממלכות החדשות של האוסטרוגותים באיטליה, הויזגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה וגרמניה המערבית, והסקסונים אנגליה. אדמות אלו נשארו נוצריות, כאשר המתיישבים הפגאנים התנצרו במהרה. השילוב בין התרבות החדשה, לתרבות הקלאסית ולהשפעות הנוצריות, יצר מודל חדש של חברה.
לעומת זאת, מעבר לאזורים אלו של אירופה חיו אנשים רבים ללא קשר ולו הפשוט ביותר עם הנצרות או עם התרבות הרומית. לוחמים אלו, כמו האבארים והויקינגים, עדיין היו מסוגלים לפגוע קשה במערכת החברתית החדשה שנוצרה באירופה המערבית.
הכנסייה הנוצרית, הגוף המרכזי היחיד ששרד את נפילת האימפריה הרומית המערבית, ריכז את עבודתו בלימוד לטינית, שמירת אומנות הכתיבה ויצירת ממשל מרכזי שמנוהל בידי רשת של בישופים. ימי הביניים המוקדמים מאופיינים בידי ממשל זה של הבישופים וכן חלוקת הנחלות למשפחות אצולה, דוכסים ולורדים.
מחוץ לשרידי הערים הרומאיות הנותרות, כוח השלטון פחת בהרבה. כתוצאה מכך, הוקצו נחלות ללורדים מקומיים שניהלו את הצבא, המיסים והחוק במקום, ונהנו מהכנסות שטח הקרקע. התפתחויות אלו הביאו להקמת החברה הפיאודלית. בהמשך ימי הביניים יתחזק שוב כוח השלטון המרכזי והזהות ה"לאומית" החדשה תצמח, כאשר שליטים חזקים ינסו להשמיד אצילים יריבים (או כאלו שמסכנים את שלטונם), כדוגמת "מלחמות השושנים".
היררכיה זו של התחייבויות הדדיות, ידועה כפיאודליזם, או כחברה הפיאודלית, חברה הקושרת כל אדם לשירותו של שליט בתמורה להגנתו של זה. אופייה של מערכת זו יצר בלבול בנחלות (שכן הנחלות הוחלפו בין שליטים לעיתים ולפעמים אף הוחזקו בחזקת שני שליטים). היתרון בפיאודליזם היה הגמישות של החברה, ויכולתה ליצור משענת יציבה לשלטון בלא שיהיה מאחוריה כוח מלכותי או פוליטי גדול ואחיד. בתקופה זו החלה עלייתם של מעמד הפרשים המשוריינים שהיוו את עיקר כוחה הצבאי של אירופה ומאוחר יותר נהפכו למעמד האבירים - פרשים משוריינים בעלי תואר אצולה וקוד של כבוד (שכלל לרוב נאמנות למלך או לכנסיה).
האימפריה הרומית המזרחית המכונה גם האימפריה הביזנטית על שם ביזנטיון, שמה הקדום של קונסטנטינופול שרדה את רוב ימי הביניים והאריכה ימים לאחר התמוטטות האימפריה הרומית המערבית.
באימפריה הביזנטית נמשך השלטון הרומאי הנוצרי באסיה הקטנה, יוון, האזורים הסלאבים מסביב ליוון, סיציליה, ודרום איטליה.
קיסרי האימפריה הביזנטית שאפו לחזור לימי הזוהר של האימפריה הרומית ולחזור ולשלוט גם במערב, עד שהקמת האימפריה הרומית הקדושה בידי קארל הגדול שברה את חלומותיהם. קארל הגדול איגד תחתיו את האזור המוכר לנו כיום כצרפת, מערב גרמניה וצפון איטליה. מאז והלאה הייתה אירופה יבשת דו קוטבית, כאשר המערב ווהמזרח מתחרים ביניהם על ההשפעה באזור הגדול והלא נוצרי של צפון אירופה.
הנצרות התפשטה מרחבי אירופה, לא רק באזור המזרח התיכון, יצרה יבשת מאוחדת כמעט לחלוטין תחת האידיאולוגיה והדת הנוצרית, קריסטנדום, מאזור המאה ה-9 ועד להיפרדות הכנסייה האורתודוכסית מהכנסייה הקתולית ב-1054.
דוגמה מרכזית לכוח התרבותי של הנצרות, שיצרה "זהות" אירופאית חדשה, ניתן למצוא במסעות הצלב. אשר במהלכם, אפיפיורים, מלכים וקיסרים יצרו את המושג של אחדות נוצרית ודרבנו קבוצות אוכלוסיה גדולות מאירופה לצאת ולהגן על הקריסטנדום מהכובש המוסלמי.
מהמאה ה-7 לספירה והלאה, האסלאם כבש אדמות רבות בצדי הגבולות הדרומיים והמזרחיים של אירופה. צבאות מוסלמים כבשו את מצרים, צפון אפריקה, ירושלים, ספרד, סיציליה וחלקים גדולים מאנטליה, עד לעצירתם בקרב טורס שנערך בדרום צרפת, בידי צבאות נוצרים. תמימות הדעים הפוליטית באירופה הייתה גדולה פחות משחשבו ורוב הצבא שגויס למסעות הצלב היה מאזורים ספורים באירופה. אזורים קטנים באזור צפון אירופה עדיין נשארו מחוץ לקריסטנדום עד למאה ה-12 ולאחריה והפכו גם הם יעד למסעות הצלב.
שיא ימי הביניים
בערך בסביבות שנת 1000, החלה תקופה של יציבות במערב אירופה כאשר נדידת העמים הגדולה נפסקה ברובה. באותו זמן המסחר גדל באיטיות ברחבי אירופה כאשר סכנות המסע קטנו, והחל גידול כלכלי איטי אך יציב.
בתקופה זו נוצרה גילדת הסוחרים ואיתה שאר ארגוני מסחר ובנקאות שפעלו במערב אירופה. האוניברסיטאות הראשונות נבנו בערים אירופאיות גדולות, משנת 1080 לערך, בעיקר בכדי לאמן וללמד אנשי כמורה. הספרות החלה לצמוח, ואיתה התקדמות גדולה באומנות, פיסול, מוזיקה וארכיטקטורה. קתדרלות גדולות נבנו ברחבי אירופה, תחילה בסגנון רומנסקי ולאחר מכן בסגנון גותי.
גותי
בתקופה זו החלו להתגבש הממלכות הגדולות של אירופה.
- ב 1066 טען המלך הנורמני ויליאם הכובש לכתר בריטניה ומשלא נענה פלש עליה וכבשה. דבר זה גרם להשפעה צרפתית רבה על האיים הבריטים (שעד אז היו מושפעים בעיקר מהתרבויות הקלטיות והסקסונית) ולהקמת בית מלוכה עם קשריי דם לצרפת (דבר שיצר מריבות חוזרות ונשנות על הכתר בין שתי הממלכות כאשר כל מלך תובע מלכות גם על הממלכה השנייה). בכיבוש זה הביא ויליאם הכובש את שיא ימי הביניים לאנגליה. כדי לבצר את שלטונו הוא הקים בבריטניה מערכת של טירות, הידועה שבהן היא מצודת לונדון (Tower of London) ששכנה בלב לונדון והוותה את המרכז השלטוני של ויליאם.
- גרמניה עדיין נשלטה בידי הקיסרות הרומית הקדושה, אך למעשה הייתה מורכבת מעשרות נסיכויות קטנות שהיו כפופות לשלטון המרכזי במעין פדרציה.
- בצרפת, השושלת הקרולינגית נפלה ואת מקומה תפסה השושלת הקפטינגית, אשר תשלוט בצרפת (גם בשמות בית ולואה, ובית בורבון) באופן רציף, למעלה משמונה מאות שנה, עד המהפכה הצרפתית בשנת 1789. בתקופה זו נהפכה צרפת למרכז דתי כאשר נבנו בה הקתדרלות הגדולות ומנזרים גדולים וחשובים הוקמו בה. בתקופה מסוימת, האפיפיור ישב בצרפת. הפריחה הדתית והתרבותית תרמה לפריחה גדולה במסחר, וזאת אפשרה למלכי צרפת להרחיב את גבולות שלטונם ולהדוף פולשים שגרמו לצרות בגבולות צרפת במשך עשרות שונים. בגלל שויליאם הכובש, דוכס נורמנדי אשר בצרפת נהפך למלך אנגליה, נקלעה צרפת למריבות עם בריטניה על הכתר.
בתקופה זו הסמכות החזקה ביותר באירופה הייתה כנראה האפיפיור, שניסה לאחד את אירופה תחת שלטון הצלב ולהקטין את המלחמות הפנימיות בין המלכים והאצילים על כתר, שלטון ונחלות. בשנת 1095 קרא האפיפיור אורבן השני לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים שמחללים את המקומות הקדושים ובכך בעצם הביא למסע הצלב הראשון. מסעי הצלב היו גורם מכונן בהתפתחותה התרבותית, הדתית, הפוליטית, הכלכלית והצבאית של אירופה.
מסעי הצלב
תקופה זו מזוהה יותר מכל עם האבירים בשריון נוצץ. האבירים היו יותר מפרשים בעלי שריון והיוו מעמד חברתי נפרד. למרות שכל אביר היה אציל וכל אציל היה אביר, רוב האבירים היו אצילים מהמעמד הנמוך ביותר (במדרג האצולה) שניסו להרוויח כבוד, הון ותהילה באמצעות מעשי גבורה ומשימות צבאיות. מסעי הצלב היוו כר משיכה גדול לאבירים עניים שחיפשו קרבות שיביאו להם אוצרות, נחלות ותהילה. בהתחלה, לא התלוו לאבירות גינוני כבוד כלשהם ורוב האבירים היו לוחמים פראיים וגסים, אך עם הזמן התפתח קוד האבירות - שחייב את האבירים להתנהגות אצילית וגינוני נימוס - שעידן את התנהגותם. שבועת האבירות נהפכה לטקס דתי ובו האביר מיטהר מחטאיו בליל שימורים ומוכתר לאביר בחסות הכנסיה. בשיא ימי הביניים, בעיקר תודות לטרובדורים (פייטנים נודדים), נפוצו הבלדות על אבירים אצילים וגיבורים, המבצעים מעשי גבורה ונלחמים ברוע. מבלדות אלה התפתחו גם הסיפורים הרומנטיים של אהבת חצר "Courtly Love" (רומן בין אביר לנסיכה או אצילה מנשות החצר) שבהם האביר מקדיש את עצמו לאהובתו ומבצע למענה מעשי גבורה. אחרי מסעי הצלב הגדולים, בעקבות שקט יחסי ששרר באירופה באותה תקופה, החלו להתפתח הטורנירים - תחרויות ראווה ודו קרב בין אבירים - שנועדו לספק לאבירים הזדמנות להפגין את כישוריהם, להתאמן ולזכות בתהילה, בפרס כספי או באשה נאה. על בסיס בלדות אלה וסיפורי עם שונים נוסדה התדמית של האבירים כפי שהיא מוכרת כיום בספרות ובקולנוע.
סוף ימי הביניים
קולנוע
המאה ה-15 החלה לסמן את סופם של ימי הביניים והתחלת תקופת הרנסנס, אם כי במידה רבה ימי הביניים נמשכו גם במאה ה-16. השינויים הגדולים היו בתרבות ובמדע וכן בשינוי שיטת הארגון הפוליטית (מעבר ממונרכיה פיאודלית למונרכיה אבסולוטית) ועליית כוחן של ערי-המדינה באיטליה.
התקופה זו גם ר | | |
