:: wikimiki.org ::

דיאלקט

דיאלקט

ניב (או דיאלקט בלע"ז) הינו לשון אשר קרובה מאד ללשון אחרת אך אינה זהה לה. ניבים נוצרים באזורים גאוגרפיים שונים - בשל ניתוק בין אוכלוסיות מתפתחים הבדלים בהגיה של צלילים מסוימים, נוצרות מילים חדשות שאינן מוכרות לאוכלוסיה אחרת שדוברת את השפה וכו'. למעשה לכל הלשונות האנושיות בעולם יש ניבים, מכיוון שלכל לשון יש גירסה ספרותית, אקדמית ורשמית שנלמדת בבתי-הספר בעוד שכל הדוברים שלה, אפילו המלומדים ביותר, משתמשים בלשון בצורה שנוחה לו, ובאופן טבעי מתפתחים הבדלים. ההבדל שבין ניב לבין לשון עצמאית מתברר מיכולת הבנה הדדית - אם שני דוברים של ניבים שונים חווים רק קשיים מעטים בהבנה ומצליחים לתקשר זה עם זה ללא עזרת מילון או מתורגמן, אזי מדובר בניב, ואילו אם לא מצליחים הם להבין איש את רעהו, אזי מדובר בשתי לשונות שונות. דוגמה ידועה לשפה שמפוצלת לניבים רבים היא אנגלית: כאשר מתיישבים אנגלים הגיעו לצפון אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה, הם המשיכו לדבר באנגלית, אך עם השנים נוצרו הבדלים משמעותיים במבטא, בשימוש במילים מסויימות ("מדרכה" לדוגמא נקראת pavement באנגליה ו-sidewalk באמריקה) ואף בכתיב (המילה "צבע" נכתבת colour באנגליה ו-color באמריקה), אך תושבי אנגליה,אוסטרליה וארצות-הברית של היום מצליחים לרוב לתקשר באופן טבעי אחד עם השני. קטגוריה:בלשנות als:Dialekt ja:方言 ko:방언

שפה

שפה היא אמצעי תקשורת בין בעלי חיים ממשפחת העופות והיונקים המורכב ברוב המקרים מקולות וצלילים למיניהם ובמקרים אחרים תנועות גוף בולטות. השפה המורכבת ביותר היא השפה האנושית מפני שהיא היחידה המכילה אוצר מילים רחב שמתחבר עם כללי תחביר ודקדוק ויוצר משפטים ובכך היא נבדלת משפות של בעלי חיים אחרים. בשפה האנושית קיים מגוון רחב של צלילים המחולקים לעיצורים ותנועות המרכיבים באופן שרירותי מילים רבות בעלי משמעויות שונות ואין סופיות, בניגוד לשפות של בעלי חיים אחרים בהם כמות מוגבלת בעלי משמעויות שונות אך מעטות. קיימות שפות טבעיות שנתהוו במהלך האבולוציה ברציפות. אבולוציה של השפה משולבת באבולוציה של האדם ובהתפתחות התרבות, ואפשרה את שכלול התקשורת בין בני האדם, ולא פחות מכך את כישורי ההכרה והתובנה. קיימות גם שפות מתוכננות, שהומצאו באופן יזום, ושפות מלאכותיות שהאדם יצר אותם עבור צרכים שונים, למשל שפות מחשב. כלי לאיסוף וביאור של אוצר המילים של שפה מסוימת הוא המילון. המדע העוסק בחקר השפות נקרא בלשנות.

השפה האנושית

השפה האנושית מובחנת מדרכי התקשורת של בעלי חיים בשלושה מאפיינים: #שרירותיות: לרוב אין קשר בין ההברות הנהגות לבין המשמעות שלהן. המילים שנבחרו לסמל אובייקטים הן שרירותיות לחלוטין. הדבר מאפשר יצירת מילים גם לאובייקטים מופשטים (כגון אהבה, מלחמה, שלום) #יצרנות: השפה היא אין סופית, ומאפשרת יצירת משמעויות אין סופיות. # סדירות: השפה משתמשת בחוקים מולדים או נלמדים, כגון חוקי תחביר ודקדוק. יצירת השפה האנושית היא היכולת של המוח לבצע את פעולת הבנייה של משמעות מסויימת בצורת עיצורים ותנועות המתחברים להברות ומילים שמרכיבים משפטים על ידי כללי תחביר ודקדוק. השפה משמשת כאמצעי תקשורת על ידי הדיבור, הקריאה והכתיבה. היכולת הדרושה לפעילות הדיבור היא: תרגום מוטורי של הברות, המילים והמשפטים שנבנו במוח לגירוי פיזיקלי שיוצר את גלי הקול, קליטה של גירוי זה מהאוויר, והמרתו חזרה למשמעות הראשונית. השפה האנושית אחראית גם על הקריאה והכתיבה, היכולת הדרושה לפעילות הכתיבה, היא: פעולת בנייה מוחית של ההברות, המילים והמשפטים בצורת סמלים או סימנים גרפיים ותרגום מוטורי שלהם לגירוי עצבי של תנועה, ולפעילות הקריאה דרושה יכולת הקליטה של הסימנים או הסמלים הגרפיים והמרתם חזרה למשמעותם הראשונית.

שפות טבעיות

לשפה טבעית ניתן למצוא סטיות אחדות:
- ניב (דיאלקט): גירסה מעט שונה של אותה שפה, בדרך כלל כתוצאה מבידוד תרבותי.
- עגה (סלנג): שימוש לא רשמי בשפה, כגון שילוב מילה משפה אחרת או שימוש במילה שלא במשמעות המקורית שלה. במקרים רבים היא נחשבת המונית.
- עגה מקצועית או ז'רגון: אוצר מילים טכני עבור תחום עיסוק מסוים. ישנן שפות טבעיות המשמשות רק לדיבור ואינן נכתבות בעוד שיש שפות שגם נכתבות וגם מדוברות. בשפת סימנים הדיבור מוחלף בתנועות של הידיים והאצבעות והיא משמשת בדרך כלל אנשים כבדי שמיעה או אילמים. מעריכים כי כיום קיימות כ-6,800 שפות ייחודיות. ואולם, גורמים חברתיים, דמוגרפיים ופוליטיים תורמים להיעלמותן המהירה של שפות רבות, משום שחברות קטנות מתבוללות לתוך תרבויות עולמיות ובינלאומיות. תרגום משפה לשפה מאפשר תקשורת גם בין אנשים שאינם דוברים אותה שפה.

משפחות של שפות

יש קבוצות של שפות הדומות בחוקיהן, כמו למשל: עברית, ערבית וארמית. לכן נהוג לחלק אותן למשפחות ותת-משפחות. שפות במשפחה אחת התפתחו משפה עתיקה משותפת. אחת החלוקות המסורתיות היא על שם בניו של נוח: שם, חם ויפת. אחת החלוקות הנפוצות בבלשנות, היא על-פי אזורים: שפות הודו אירופיות, שפות אפרו אסיתיות, שפות קווקאזיות, שפות אוראליות, שפות סינו-טיבטיות.

השפות הנפוצות ביותר

- סינית מנדרין (1093 מליון)
- אנגלית (450 מליון)
- הינדית (367 מליון)
- ספרדית (352 מליון)
- רוסית (204 מליון)
- ערבית (202 מליון)
- בנגלית (187 מליון)
- פורטוגזית (175 מליון)
- מלאית-אינדונזית (145 מליון)
- יפנית (126 מליון)

שפות מתוכננות

- שפה לעיצוב דרכי החשיבה:
- טוקיפונית
- שפות עזר בינלאומיות:
- אספרנטו
- אינטרלינגואה
- שפות מעולם הדימיון:
- השפה של הקלינגונים - קלינגון, שמופיעה בסדרת הטלוויזיה מסע בין כוכבים.
- שפות הארץ התיכונה - סינדארין וקווניה, שמופיעות בספריו של ג'ון רונלד רעואל טולקין.

ראו גם

- משלב
- אמרת כנף
- רכישת שפה
- שעשועי לשון
- לשון סגי נהור
- מטבעות לשון, ניבים ופתגמים
- תרגומי התנ"ך - המציג את שלושת הפסוקים הראשונים של ספר בראשית בשלל שפות.

קישורים חיצוניים

- [http://www.ethnologue.com אתר אונותולוג על שפות העולם] קטגוריה:בלשנות
- ja:言語 ko:언어 ms:Bahasa simple:Language tokipona:toki zh-cn:语言 zh-tw:語言

גאוגרפיה

גאוגרפיה היא המדע העוקב ולומד את התופעות הקשורות במיקום פיסי על כדור הארץ. הגאוגרפיה מתמקדת בתפוצה של חפצים ודברים טבעיים או מלאכותיים על פני השטח של הכוכב. המילה גאוגרפיה באה מיוונית, ומורכבת משתי מילים - גאו, כדור הארץ וגרפיה, רישום: רישום כדור הארץ. השימוש בגאוגרפיה נעשה בעזרת טקסט גאוגרפי. טקסט זה עשוי להיות מידע כתוב, אך קיימים סוגים נוספים כגון טבלה ו-תרשים. הטקסט הנפוץ ביותר בגאוגרפיה הינו המפה. גאוגרפיה מכילה הרבה יותר מקרטוגרפיה בלבד, שהיא מדע העוסק במפות. הגאוגרפיה לא עוסקת רק בשאלה מה נמצא איפה על כדור הארץ, אלא גם בסיבות להמצאותו שם, להשפעותיו על הסביבה ועוד.

היסטוריית הגאוגרפיה

היוונים היו הראשונים לחקור באופן פעיל את הגאוגרפיה כמדע וכפילוסופיה, התורמים הגדולים לתחום היו תאלס, הרודוטוס, אריסטו, תלמי ועוד. גם הרומאים השתמשו בגאוגרפיה ובקרטוגרפיה כאשר חקרו וגילו ארצות חדשות. במהלך ימי הביניים, הערבים המשיכו את מסורת היוונים והרומאים ועסקו במיפוי העולם שהיה ידוע אז. לאחר מסעותיו של מרקו פולו, העניין בגאוגרפיה התפשט לכל אירופה. במהלך הרנסאנס ובהמשך במאה ה-16 ובמאה ה-17 המסעות לגילויי הארצות וגילוי העולם החדש החיו את הרצון למפות מדוייקות והמשך החקר הגאוגרפי, על מנת לספק יסוד תאורטי מוצלח למסעות. במאה ה-19, הגאוגרפיה נעשתה לדיציפלינה עצמאית והפכה לחלק בלתי נפרד מתוכניות הלימודים באוניברסיטאות. בין החוקרים החשובים של הגאוגרפיה במאה ה 19, יש לציין את אלכסנדר פון הומבולט, וראטצ'ל, שניהם מגרמניה, את וידאל דה לבלש מצרפת, ואת מקינדר מבריטניה - כל אחד מהם פיתח ודחף רעיונות, תחומים או שיטות מחקר חדשות במקצוע. במאה העשרים הגאוגרפיה הפכה ממקצוע תיאורי למקצוע אנליטי, החוקר תהליכים ולא רק מתאר אותם. כמו כן הוא שם במרכזו את הקשר בין האדם לנוף. נוצרו תחומי מחקר רבים, כגון גיאוגפיה של העיר, גאוגרפיה חברתית, גאוגרפיה פוליטית ועוד. בשנים האחרונות הגיאוגפיה שמה דגש על מחקר הסביבה, ותורמת גם בתחום התכנון היישובי והארצי.ישנו קשר רב בין גאוגרפיה לבין מקצועות אחרים מתחומי מדעי הטבע כבוטניקה, גאולוגיה; מקצועות מתחום מדעי החברה כסוציולוגיה ומדעי המדינה; ומקצועות בתחום מדעי הרוח כהיסטוריה. ראו גם :
- מגלי ארצות

גאוגרפיה פיסית

ענף זה מתעסק בגאוגרפיה כמדע כדור הארץ, ועושה שימוש במתמטיקה ופיזיקה על מנת להבין את תנועת כדור הארץ ומערכת היחסים שלו עם גופים אחרים במערכת השמש. כמו כן הענף כולל גם את התחומים גאוגרפיה סביבתית ו-landscape ecology. :גאוגרפיה פיסית - מונחים

גאוגרפיה אנושית

זהו הענף האנושי, או התרבותי/פוליטי של הגאוגרפיה. לעיתים קוראים לו גם אנתרופוגאוגרפיה והוא מתמקד במדעי החברה ובהיבטים הלא-פיסיים של ארגון העולם. הענף בודק איך בני אדם מתאימים עצמם לסביבה הטבעית ולאנשים אחרים. אפשר לחלק את הענף לתחומים הבאים: גאוגרפיה פוליטית (וגאופוליטיקה), גאוגרפיה כלכלית, גאוגרפיה חברתית (הכוללת גם את התחום גאוגרפיה עירונית), וגאוגרפיה צבאית. מדינות (לפי שם) - מדינות (לפי שטח) - מדינות (לפי גודל האוכלוסייה) - ארץ - אומה - מדינה - איחוד - מחוז - פרובינציה - עיר - מועצה

גאוגרפיה היסטורית

ענף זה חוקר איך התפתחו התרבויות והחברות ברחבי כדור הארץ והפכו למה שהם כיום. חקר פני השטח הוא אחד מן הכלים החשובים ביותר בענף זה, שכן בעזרת חקר השטח ניתן להבין את השפעת בני האדם על סביבתם.

ערכים קשורים

- מערכות מידע גאוגרפיות - GIS
- als:Geografie ja:地理学 ko:지리학 ms:Geografi simple:Geography th:ภูมิศาสตร์

אוכלוסיה

אוכלוסייה היא כלל התושבים במקום מוגדר (מדינה, אזור, עיר) ובזמן מוגדר. האוכלוסיה בכדור הארץ היא כ-6.3 מיליארד, כלומר מספר האנשים בעולם הוא בערך 6.3 מיליארד. בשנים האחרונות אוכלוסיית העולם גדלה מספרית מדי דקה בכ־160 איש בקירוב. לעתים מורחב השימוש במלה זו לאוכלוסיה שאינה של אנשים, למשל אוכלוסיית הנמרים בנגב. לעתים מצומצמת משמעות המלה כך שהיא אינה מתייחסת לכל האנשים במקום מסוים, אלא לחלק מסוים של האנשים, למשל אוכלוסיית הרווקות בתל-אביב. האוכלוסייה נחקרת מנקודת מבט מגוונות. דמוגרפיה עוסקת בדינמיקה של אוכלוסיית האדם, כלומר השינויים החלים בה בהתאם למאפיינים שונים, כגון מין, גיל, השכלה, גזע וכו'. היבטים אחרים של האוכלוסייה נחקרים במסגרת הסוציולוגיה, הכלכלה והגאוגרפיה. מידע רב אודות האוכלוסייה במדינת ישראל מסופק על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. צפיפות האוכלוסייה משקפת את מספר הפריטים באוכלוסייה ליחידת שטח.

ראו גם

- מדינות (לפי גודל האוכלוסייה). קטגוריה:מדעי החברה קטגוריה:דמוגרפיה ja:人口 simple:Population

מילה (בלשנות)

מילה היא יחידה בסיסית של השפה המדוברת והכתובה. מילים מצטרפות לביטויים ולמשפטים. המלה עצמה מורכבת מהברות (אחת או יותר), ולעתים ממספר מורפמות, אך המלה היא בדרך כלל היחידה הקטנה ביותר שיש לה משמעות עצמאית - היא מייצגת מושג כלשהו. בטקסט כתוב קל לזהות מילה, משום שהיא מופרדת בדרך כלל במרווח מהמלה שלפניה ולאחריה, ולעתים בא סימן פיסוק לאחר המילה. בשפות מסוימות, כגון סנסקריט, אין הפרדה בין המילים. יש הגדרות נוספות למילה, ההגדרה הרווחת בציבור, המבוססת על צורת הכתיבה של המילה, נקראת בז'רגון הבלשני "תיבה", כלומר רצף אותיות המצוי בין שני רווחים. הגדרה נוספת היא הגדרה פונולוגית, רצף צלילים בעל משמעות, אך כאן אין חשיבות למילה, רק לצליל, כך שקר וכר הם אותה מילה, מפני שברישום פונטי שתיהן יירשמו kar. כמו כן ישנה הגדרה אורתוגרפית, הגדרה שבסיסה הוא הכתיב, בהגדרה זו "דן" כשם פרטי ו"דן" כפועל יהוו אותה מילה. עוד הגדרה היא הגדרה סמנטית, מה שמזוהה בבלשנות כלקסמה, יחידה מילונית, כך למשלל הביטויים "בית ספר" "בן נעוות המרדות" יהוו מילה סמנטית אחת, אף על פי שייצוגם בכתיב אינו מהווה מילה אחת. נוטים להבחין בין מילות תמנית למילות תבנית. במשפט "מילה שלי זו מילה" קיימות ארבע מילות תמנית, כיוון שסופרים כל מילה לגופה, גם אם מילה מסוימת חוזרת על עצמה. במשפט לעיל קיימות רק שלוש מילות תבנית, כיוון שלא מונים חזרות על מילים, כמו כן התבנית משמשת כתבנית דקדוקית, כלומר "מילה" "מילתי" מילים", כל אלו ישמשו כמילת תבנית אחת. כלי לאיסוף וביאור של אוצר המילים של שפה מסוימת הוא המילון. האטימולוגיה עוסקת בחקר מקורותיהן של המילים: מתי הופיעו בשפה, מאיזה מקור, וכיצד השתנתה צורתן ומשמעותן. קטגוריה:מורפולוגיה (בלשנות) קטגוריה:בלשנות ja:語 simple:Word zh-cn:词汇

ספרות

ספרות היא שם כולל ליצירות אומנותיות המובעות באמצעות מילים כתובות. שלא כמו המוזיקה או הציור, אומנויות שבהן היצירה מובעת באמצעות צליל או צבע. ביצירה ספרותית ישנן דמויות ספרותיות שהן פרי המצאתו של הסופר, כמו באגדה או במשל, או שהן מציאותיות וקיימות, כמו בביוגרפיה או ביומן. את היצירות הספרותיות מחלקים לז'אנרים (סוגות), על פי מאפייניהן, או על פי ההתאמה שלהן לקבוצה מסויימת. לדוגמה, ספרות ילדים ונוער או ספרות בלשית. ישנם ז'אנרים ספרותיים שאינם ספרותיים במלואם, כלומר, המלל הכתוב שבהם הוא לא העיקר. המלל המרכיב מחזאות למשל, נחשב, בפני עצמו, ליצירה ספרותית. אולם, המחזה כולו, כאשר הוא כולל את המשחק, נחשב לתיאטרלי. ספרות נכתבת בכל השפות, והיא מאפיין תרבותי שקיים ברוב העולם ומאז המצאת הכתב. התנ"ך למשל הוא יצירה ספרותית, כמו גם הברית החדשה. אדם העוסק בספרות נקרא סופר או משורר. סופר הוא אדם העוסק בכתיבת סיפורים, ואילו משורר הוא אדם העוסק בכתיבת שירה. בעברית נכתבו יצירות רבות, על ידי סופרים רבים. בישראל מאורגנים הסופרים כותבי העברית במסגרת אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל שמקום משכנה הוא בבית הסופר בת"א. השם הכולל לתאוריות השונות על אודות הספרות, אופני הפרשנות שלה ואף אופיה האונטולוגי הוא תורת הספרות.

ראו גם

- אידיליה - בלדה - שירה - חמשיר
- סופרים - משוררים - מחזאים
- סופרים עבריים
- משוררים עבריים

קישורים חיצוניים

- [http://wikisource.org/wiki/Main_Page Wikisource]
- [http://he.wikisource.org ויקיטקסט]
- [http://sikumuna.co.il/wiki/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA סיכומים בספרות], באתר סיכומונה
- קטגוריה:ספר als:Littérature ja:文学 ko:문학 simple:Literature zh-cn:文学 zh-tw:文學

בית ספר

בית ספר הנו מוסד שהוקם על מנת ללמד קבוצה של אנשים, בדרך כלל ילדים, בצורה מסודרת. בית הספר הנו, למעשה, אבן הבניין של חינוך פורמלי. קיימים בתי ספר כלליים, על בסיס גילאים של התלמידים בהם, כגון בית ספר יסודי, בית ספר תיכון, בית ספר על יסודי. קיימים גם בתי ספר מקצועיים, המתמחים בתחום מקצועי ספציפי.

תולדות בית הספר

בעת העתיקה

בעת העתיקה היה תפקידו של האב או של זקני המשפחה לדאוג לחינוכם של הבנים. במקורות ישנם עצות להורים בנושא החינוך (משלי פרק א' פסוק 8, פרק ד' פסוק 1, פרק יג' פסוק 24). באלף השלישי לפסה"נ, המצרים ובארצות אחרות במזרח התיכון כבר היו בתי ספר מיוחדים להכשרת סופרים ופקידים ואף נמצאו מאותה התקופה לוחות חימר שעליהם היו סימנים שכנראה שימשו כספרי לימוד.
בישראל בתקופת בית שני התמסד בית ספר. תחילה היו בתי הספר צמודים לבית הכנסת. למורה ולעוזר מורה שנקרא 'ריד דוכנא' והיו אחראים על 40 תלמידים.
היתה חלוקה לשלוש דרגות בבית הספר: # בית ספר לגילאי 6-8: שלמדו את ראשית הקריאה והתפילות העיקריות והברכות. # בית ספר למקרא לגילאי 9-10: שלמדו פרקים מהמקרא. # בית למיד למשנה לגילאי 10-13: שלמדו את התורה שבעל פה.
שיטת הלימוד היתה שינון ע"י קריאה בקול רם.
מגיל 13 ואילך לא היה חובה על הילד להמשיך ללמוד ובמידה ורצה כן, אז צירפו אותו ללמוד יחד עם הבוגרים בבית הכנסת. הבנות לא היו חייבות ללמוד תורה, אך הן למדו שמירת מצוות מחיי היומיום במשפחה, ואת התפילות העיקריות וסדרי התפילה בבית הכנסת. למרות זאת, היו נשים שהיו בקיאות במקרא והיו גם שידעו תושב"ע. במאה ה-5 ביוון העתיקה היו מוסדות חינוך והוראה, ולאחר מכן הרומאים העבירו את המוסדות לאימפריה הרומית. בתחילה, בית הספר שימש מקום ללימודים וזאת למי שהיה פנוי מעבודה ומעול הפרנסה, בעיקר לצעירים הרווקים, ומשם נגזרה המילה Schle = 'פנאי'. החינוך ניתן תחילה לבני המעמד העליון שמטרתו היתה לפתח את מעמד האצילים.
עם התפתחות הדמוקרטיה, הוחלט לתת חינוך לכל הילדים על מנת להכשירם לתפקידים מסויימים בתור אזרחים לעתיד. מגיל 7-18 נמשכו הלימודים בבית הספר, ומי שהשגיח עליהם היה 'פדגוג' (שפרושו 'מוליך ילדים' ומכאן המילה 'פדגוגיה'). הפדגוג היה לוקח את הילד לבית הספר ובחזרה ונושא את לוחותיו, כלי נגינה, ספרים ואף מלמד אותו נימוסים ועוזר לו בלימודים. הפדגוגים היו עבדים משכילים. המקצועות שנלמדו היו: קריאה, כתיבה, אימון גופני, חשבון ומוסיקה. בגילאי 10-11 נוספו המקצועות שירה, ספרות ומוסר. בשלבים מתקדמים למדו התלמידים רטוריקה (תורת הנאום), דיאלקטיקה (תורת הויכוח), פוליטיקה, לוגיקה (תורת ההגיון), ספרות מורחבת ומיתולוגיה. את התלמידים לימדו הסופיסטים (מורים נודדים) ואף אימנו את התלמידים לעמוד בויכוח בעזרת המיומנות שעומדת לרשותם.
שלוש הדרגות במבנה הלימודים שימש כדוגמא לבתי ספר אחרים בעת העתיקה. כיום נהוג במדינות רבות בעולם להשתמש בשמות אשר נגזרו מיוונית, כמו המילה 'גימנסיה' (גימנסיון - מגרש התעמלות ומשחקים). ביוון היה מפותח בעיקר החינוך הגבוה, אשר ניתן לבני השליטים. ברומא במאה ה-5 היו בתי ספר לילדים שנקראו 'לודוס'. אלה היו בתי ספר יסודיים שלמדו בהם בעיקר קריאה, כתיבה וחשבון. בתי ספר אלה היו מיועדים לעניים ומשום כך המבנה שלהם היה עלוב. בני המעמד הגבוה רכשו השכלה ממורים פרטיים בבתיהם. מהמאה ה-3 השפיעה יוון על רומא בכל תחומי החיים ואפילו מוסדות החינוך לבשו צורה יוונית. במאה ה-1 התרבות היוונית הגיעה לשיא השפעתה ברומא, ואף השפה היוונית היתה השפה השנייה בבתי הספר. מהמאה ה-2 התפתחו ברומא בתי ספר גבוהים כמו אוניברסיטאות שבהם התמחו בפילוסופיה, משפט ובספרות יוון ורומא. בתי הספר במזרח הרחוק בתקופה העתיקה, למשל בהודו, דאגו להשכיל את בני השליטים ועיקר הלימוד היה דתי, אך נוספו במהלך השנים גם ספרות, שירה, דקדוק ומתמטיקה. היו גם בתי ספר ציבוריים (תחת כיפת השמיים) שבהם למדו קבוצות ילדים ובהדרכת מורה אשר כונה 'גורו' ושיטת הלימוד היתה שינון בעל פה.
בסין, כבר במאה ה-7 התקיימו בתי ספר. הלימודים החלו בגיל 6 ועיקר החומר שנלמד היה אותיות, ספרות, חשבון, ציור, כתיב, מוסיקה ושירה, ומגיל 15 עיקר לימודיהם היו מחול, חינוך גופני ותרגילי מלחמה.

בימי הביניים

כאשר האימפריה הרומית התפוררה, התחילה תקופת הפיגור אשר השפיעה על מעמד החינוך באירופה. שליטי השבטים הגרמאנים הכובשים היו אנאלפבתים, והתענינו בעיקר בכושר הלחימה של הצעירים ולא בתרבות העבר.
בתי הספר לאזרחים נעלמו ומעט מהלימוד שנותר הועבר למנזרים הנוצריים, שבהם נלמדו דברים שקשורים בדת וללא חינוך לפי דירוגי גיל. עם התפתחות הקריאה והכתיבה לימדו בבתי הספר הגבוהים פילוסופיה ובעיקר את אריסטו. בספרד ובצרפת נשארו מעט בתי ספר לפי המתכונת הלטינית הקלאסית, אך גם הם היו בירידה. הקיסר קארל הגדול ניסה לשקם את התרבות הלטינית והקלאסית ואף ייסד בתי ספר במתכונת קלאסית, אך לאחר שמת בתי הספר לא החזיקו מעמד.
במאה ה-12 החלה התעוררות בתחום החינוך וההשכלה אשר התבטאה בהקמתן של אוניברסיטאות ראשונות. ברוב קהילות ישראל שבגולה למדו ילדים עד גיל 13, והיתומים והעניים למדו על חשבון הציבור. שאר הילדים למדו תמורת שכר לימוד ל"מלמד". ה"חדרים" או "בתי תלמוד תורה" היו משוייכים לבית כנסת ולעיתים המלמדים לימדו בבתיהם או בדירות שכורות. בקהילות שהיו נתונות לשלטון המוסלמי, בנוסף ללימודי הקודש בעברית לימדו גם ערבית (במקום ארמית שהיתה נהוגה בקהילות פרס ובבל עד לכיבוש המוסלמי).
בישיבות למדו ברמה גבוהה יותר ואף הגיעו אליהן תלמידים מארצות אירופה. הנודעות בהן היו: ישיבת סורא, ישיבת פומבדיתא ונהרדעא שבבבל. בישיבות אלו למדו תלמידים מצטיינים ואף יצאו מהן תשובות בשאלות ההלכה לכל העם היהודי.
בהשוואה לחינוך המוסלמי והנוצרי, החינוך היהודי היה בעל רמה גבוהה מאוד ובייחוד ראויים לציון כתביו של הרמב"ם כמו - "הלכות תלמוד תורה" ו"משנה תורה".

בזמן החדש

ההתחדשות בתקופת הרנסנס ובימי הרפורמציה שאחריה, חשיבות הערים, התגליות הגאוגרפיות והמצאת הדפוס - כל אלה השפיעו רבות על התפתחות החינוך. פילוסופים חשובים, בינהם מישל דה מונטיין בצרפת וארסמוס מרוטרדם ותומס מור באנגליה הקדישו חשיבות רבה לבעיות בחינוך וההוראה. לאחר מכן, במאה ה-17, הפילוסוף הצ'כי קומניוס הציע תוכניות לימוד לפי מקצועות הומניים וראליים, תבע שידרגו את חומר הלימוד בכיתות ואף הציע שתלמידים ייפגשו עם הטבע. באותה תקופה הציע המהר"ל תיקונים בחינוך היהודי ותבע לכלול את לימודי הטבע, אך להתאים את חומר הלימוד לרמת התפתחותו של התלמיד. את לימודי התלמוד שנהגו להתחיל ללמוד בגיל רך מאוד, תבע המהר"ל לדחות לאחר לימודי החומש והנביאים. המדינה הראשונה אשר חקקה חוק חינוך חובה היתה סקוטלנד בשנת 1560 ומסצ'וסטס בשנת 1647. במהלך המאה ה-18 נחקקו חוקים בכמה ממדינות אירופה ואמריקה ובכמה מדינות אחרות. תוקף לחוקים אלה ניתן רק במאה ה-19.
במדינות המתפתחות באסיה ובאפריקה חוקי חינוך החובה נחקקו רק במאה ה-20. חוקי חינוך החובה גרמו לשינויים ממשיים באירגון בתי הספר ושיטות הלימוד. רוב השינויים באו בהשפעתם של הפילוסופים, כמו, ג'ון לוק וז'אן ז'אק רוסו. ברוב המדינות היה בית ספר יסודי לגילאי 7-11 בן ארבע כיתות. חוק חינוך החובה לא כלל בתי ספר על יסודיים שעדיין היה לבני עשירים. החינוך היהודי לא השתנה בהרבה. ילדי היהודים למדו עד גיל 11 בחדר באירופה ובכותאב בארצות האיסלאם, ואילו המצטיינים ובעלי היכולת המשיכו ללמוד בישיבות.
בחיי היהודים חלו תמורות עם האמנציפציה שהשפיעה על דרכי החינוך. במדינות שהיהודים התערו בחיי כלל האזרחים למדו היהודים בבתי ספר הכלליים, אך השלימו את השכלתם היהודית ב'חדר' או בתלמוד תורה. היו שהזניחו לחלוטין את ההשכלה היהודית.

בימינו

תלמוד תורה בבמאה ה-21 בתי הספר בכל מדינות העולם היו למוסדות אשר מוחזקות בידי המדינה. "חוק חינוך חובה" מחייב את כל הילדים ללמוד בבית ספר יסודי, אך משך הלימודים שונה ממדינה למדינה. במדינת ישראל חוק זה חל על גילאי 5-15, מגן חובה ועד כיתה ט' ובמדינות כמו ארצות הברית החוק חל עד גיל 18, כלומר, עד גמר בית ספר תיכון, ואילו במדינות כמו ספרד או יוון כלולות בו שש כיתות לימוד בלבד.
ישנן מדינות שבהן יש בתי ספר פרטיים אשר נהוג בהם לשלם שכר לימוד. הצורך להעניק חינוך והשכלה לילדים גרם לצמיחה של בתי ספר מחוגים שונים, אשר בהם שיטות הוראה ודרכי אירגון מגוונות.

אירגון בית הספר

בכל בית ספר עומד מנהל אשר ממונה על התלמידים והמורים. המורים הם מחנכי כיתות ומורים מקצועיים שמלמדים מקצועות מסויימים, כמו התעמלות, היסטוריה, מתמטיקה ועוד. בנוסף על המורים מצויים גם עובדי חינוך נוספים, כמו מדריכי חוגים, יועצים, אחות ועובדי מינהל שונים. ישנה אספה של עובדי החינוך שהיא המועצה הפדגוגית, אשר נאספת ודנה בבעיות סדר בית הספר, בעיות הוראה וחינוך. ככל שרבו שנות הלימוד בבית הספר, כך השתנה מבנהו המסורתי. במדינות רבות בוטלה החלוקה לבית ספר יסודי שמיועד לכולם ולבית ספר תיכון שמיועד לבעלי יכולת. התפיסה הדמוקרטית גורסת, שתלמיד בבית ספר תיכון קובע את לימודיו בבית הספר לא לפי מעמדם הכלכלי והחברתי של הוריו, אלא על-פי כישוריו של התלמיד עצמו. בני נוער אשר אינם מראים נטייה ללימוד עיוני וכאלה בעלי כשרונות טכניים, יכולים ללמוד בבתי ספר תיכוניים טכניים, חקלאיים או מקצועיים. מבנה בית הספר שונה ממדינה למדינה. ישנם בתי ספר יסודיים בני 8 שנות לימוד ועל יסודיים בני 4 שנות לימוד. קיימות מסגרות לימוד בנות 2-3 שנות לימוד לאחר גמר בית ספר יסודי ולמי שאינם מתאימים לבית ספר תיכון עיוני או טכני. קיימת חלוקה של 6 ועוד 6 שנות לימוד, וגם חלוקה של 3 ועוד 3 ועוד 6, כלומר, בית ספר יסודי של 6 שנות לימוד, חטיבת ביניים של 3 שנות לימוד וחטיבה עליונה של 3 שנות לימוד נוספות. קיימות חטיבות שנפרדות זו מזו ושהן במסגרת מוסד אחד. ברוב מדינות המערב, כולל בישראל, נקבעת תוכנית הלימוד בידי משרד החינוך, בכיתות הנמוכות מקצועות הלימוד הם בסיסיים יותר (כמו קריאה, כתיבה, חשבון, טבע, התעמלות ותולדות העם), ורוב הלימוד נעשה בידי מורה אחד. ככל שעולה גיל הכיתה, נוספים יותר מקצועות ויותר מורים מלמדים אותם. עם ההתרחבות הנושאים הנלמדים, מוכנסים מדי פעם שינויים בתוכניות הלימוד. כיום ידוע שאין בית הספר מסוגל לתת לתלמידיו אלא רק חומק לימוד מוגבל, בהשוואה לידע שהולך ומצטבר. אנשי החינוך וההוראה מסכימים לרוב לדעה, שלא רק כמות החומר הנמסרת לתלמיד היא עיקר תפקידו של בית הספר, אלא פיתוח הכישורים ללמידה ולחשיבה עצמאיים. על כן, נוטים ללמד כיום מנת חומר לימוד מחייבת מטעם משרד החינוך אשר עליה נבחן התלמיד בתום שנת הלימודים ומאפשרים את בחירת שאר חומר הלימוד לבית הספר עצמו, כך שבעצם אין המורה חייב לחזור על עצמו מפעם לפעם וניתנת לו האפשרות לגוון את שיעוריו.

בחינות והמשך לימודים

בבית ספר יסודי לא נהוגה בחינת גמר ממשלתית. עד שנות ה-70 היתה נהוגה בישראל בתום כיתה ח' בחינת הסקר. בחינת הסקר היתה מיועדת לקבוע מי זכאי להנחה או לפטור משכר לימוד בבתי ספר העל יסודיים, בהתחשב בהכנסות ההורים. בחינת הגמר בוטלה כאשר הונהגה חובת הלימוד חינם בכיתה ט' והחל ביצוע הרפורמה בחינוך והקמות חטיבות הביניים לכיתות ז', ח' ו-ט'. בבחינת הבגרות, שהיא התעודה אשר נדרשת בכדי להתקבל ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה, חלו שינויים רבים ואף שינו את קשיחותה כפי שהיתה בעבר. ישנם אשר מציעים לבטל את בחינות הבגרות לחלוטין.

שיטות חינוך והוראה

ההתפתחויות והשינויים אשר חלו בשיטות החינוך וההוראה השפיעו על כמה מבתי הספר בימינו. השוויצרי פסטלוצי תבע תפיסה חדשה של חינוך ושל מטרות בית הספר. פסטלוצי הושפע רבות מז'אן-ז'אק רוסו ואף סבר שתפקידו של בית הספר הוא לפתח את הנפש והגוף. סיסמתו היתה "המוח, הלב והיד" ולכן, הנהיג פסטלוצי בבית ספר כפרי שהקים תוכנית לימודים שכללה פעילות בטבע, מלאכת כפיים ופעילות חוויתית אשר יוצרת קירבה בין התלמידים למורים. פסטלוצי דרש לשנות את המשמעת החמורה לחיבה לתלמידים ואף להחדיר אווירה משפחתית חמה לבית הספר. הוא גם שאף לשפר את מצבם של העניים והדרך לתיקון החברה הענייה היא ליצור תנאי חינוך נוחים על מנת שיוכלו לפתח את כשרונם, ובכך בעצם לשפר את מצבם. השפעתו של פסטלוצי הגיע לארצות רבות ובתי ספר הוקמו על פי שיטתו בארצות הברית ובבריטניה. בגרמניה קמו ממשיכים לשיטתו ובינהם 'פרבל' שהכניס את השיטה לגן הילדים ו'הרברט' שראה את הפדגוגיה כמדע ואף יצר תורת חינוך שיטתית. השפעתם של פרבל והרברט התפשטה לארצות רבות ובבתי ספר רבים החלו ללמד טבע בדרך של המחשה וניסויים ואף הוקמו מעבדות, אולמות וחדרי מלאכה. הפילוסוף האנגלי הרברט ספנסר החשיב את מדעי הטבע ויזם את לימודי הפיסיקה, ביולוגיה, והבוטניקה בדרך מעבדות. כמו כן פיתח ספנסר את שיטות הלימוד האינדיווידואליות והעבודה העצמית של התלמיד. לשיטות הלימוד המתקדמות תרמו הוגי דעות רבים במאה ה-20 והנודעים שבהם היו - מריה מונטסורי מאיטליה, קרשנשטיינר מגרמניה ששילב לימודים עיוניים ועבודת כפיים, מקרנקו מברית המועצות ודיואי מארצות הברית. לכולם היו עקרונות משותפים שמבוססים על שיטות חינוך וביסוס יחסי המורים והתלמידים ועידוד חשיבה ולימוד עצמי. שיטות החינוך המקובלות בבתי הספר כיום:
- התחשבות בהבדלים בין תלמידים שונים ושטחי התענינותם וכשרונותיהם.
- ראייה בתלמיד את דרך התפתחותו ואת מטרת החינוך.
- הצורך להעניק לתלמיד עידוד ואהבה.
- ראיית גיל הילדות כגיל אשר מכריע לעיצוב האישיות.
- ללמד מתוך קשר עם הסביבה ומהתנסות עצמית.
- ראיית המורה כמדריך וכמסייע.
- לאפשר ביטוי עצמי לתלמיד ועידוד חשיבה עצמית.
- התאמת חומר לימוד לתחום התענינותו של התלמיד.
- להפעיל ילדים באופן עצמאי אשר מתבסס על מידה רבה של הנהגה עצמית. העקרונות הללו מונהגים בבתי הספר וזאת בכדי להענות לצורכיהם של תלמידים שונים. דגש רב יותר ניתן בהוראת האומניות בכדי לפתח את כישרונותיהם האומנותיים של התלמידים, ובהוראת הטכנולוגיה שכוללת לרוב מעבדות טכנולוגיות בכדי שהתלמידים יוכלו לעסוק בניסויים מעשיים בנוסף להרצאה של המורה. עבודה עצמית של התלמידים, חדרי עיון וספרייה הם כיום חלק בלתי נפרד מבית הספר.

סוגי בתי ספר

התפיסות בחינוך של ימינו רואות את מתן האפשרויות לילדים שונים להמשיך את לימודיהם על פי יכולתם לאחר שסיימו את לימודיהם הבסיסיים. לשם כך הוקמו בתי ספר מסוגים שונים, כמו:
- בית ספר תיכוני עיוני - התלמידים לומדים במגמות שונות ובסיום הם נבחנים בבחינות בגרויות בכדי לאפשר להם ללמוד במוסדות לימוד גבוהים.
- בתי ספר מקצועיים - שילוב של לימוד עיוני עם הכשרה מקצועית בתחומים שונים.
- בתי ספר חקלאיים - הכשרת התלמידים בענפי החקלאות השונים אשר מאפשרים לבוגרים להבחן בבחינות בגרות חקלאית בכדי שיוכלו להמשיך וללמוד באוניברסיטה בפקולטה לחקלאות.
- בתי ספר לאומניות - התלמידים אשר לומדים בהם הם בעלי נטייה לאומניות כמו ציור, פיסול, מוסיקה ועוד.
- בתי ספר מקיפים - מכילים מסלולי לימוד שונים, כמו, עיוני, מקצועי, חקלאי ועוד והתלמיד לומד על פי בחירתו והתאמתו.
- בתי ספר לחינוך מיוחד - בבתי ספר אלו לומדים תלמידים אשר אינם מסוגלים ללמוד בבית ספר רגיל, כמו עיוורים, חירשים, אילמים וילדים הסובלים מפיגור שכלי או הפרעות נפשיות. לצד כל אלה קיימים גם בתי ספר לשעות הערב, אשר בהם קיימים קורסים שונים להשתלמויות מקצועיות לצעירים ואף למבוגרים.

הכשרת מורים

בכדי שאדם יורשה להורות בבית ספר, חייב הוא להיות בעל תעודת הסמכה להוראה. המורה מקבל את הכשרתו בבית מדרש למורים (סמינר) אשר מכשיר מורים לבית ספר יסודי. משך הלימודים בסמינר הנו כשנתיים עד ארבע שנים. המורים שבבתי הספר העל יסודיים מקבלים את הכשרתם באוניברסיטה ובנוסף לתואר האקדמאי הם לומדים את המקצועות הפדגוגיים על מנת לקבל תעודת הסמכה להוראה על יסודית. במדינות רבות בוטלו הסמינרים והמורים מקבלים את הכשרתם באוניברסיטאות אשר מחולקות למחלקות מיוחדות, כמו הכשרה לבית ספר יסודי, על יסודי, חינוך מיוחד ועוד.

החינוך היהודי בחו"ל בימינו

ההתפתחות בחינוך ניחנה גם בחינוך היהודי בעקבות פעולתם של משכילים יהודים וחובבי ציון. בסוף המאה ה-19 הוקם ברוסיה החדר המתוקן שכלל לא דמה לחדר המסורתי, אלא רק בשמו. בחדר המתוקן ניתנו שיעורים בעברית, תנ"ך, תולדות ארץ ישראל, רוסית וחשבון. ה"מלמדים" אשר לימדו לימודי קודש, הנם מורים מקצועיים אשר קיבלו את הכשרתם בסמינר למורים. הוכנו ספרי לימוד מיוחדים אשר מדורגים לפי הרמות השונות. בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השניה הוקמו בארצות אירופה המזרחית רשתות חינוך יהודיות, אשר שפת הלימוד בהן היו עברית או יידיש ואף היו בהן מלבד בתי ספר יסודיים, אף גימנסיות ובתי ספר מקצועיים, אך כל אלה נחרבו בשואה. לאחר מלחמת העולם השניה בתי ספר יהודיים נותרו בארצות הברית, קנדה, בכמה מדינות בדרום אמריקה, בכמה מדינות ערב (כמו באיראן), בדרום אפריקה, אוסטרליה ובמערב אירופה. רובם הגדול של הילדים היהודים לומדים בבתי ספר כלליים, אך את חינוכם היהודי הם מקבלים ב"בתי ספר של יום א'" ועיקר הלימוד שם כולל הכנת הילדים לבר מצווה. אחוז קטן של ילדים יהודים לומדים בבית הספר אשר מקנה חינוך יהודי מלא.

בתי הספר בארץ ישראל

במאה ה-19 לא היו בישוב הישן שבארץ ישראל בתי ספר כפי שהיו ברוב המדינות. כל עדה ועדה החזיקה מוסד חינוך משלה כמו, 'חדרים', 'כותאב' וישיבות לפי הנוהג מארץ המוצא שלה. גם שפת הלימוד היתה כבארץ המוצא, ערבית, יידיש, ולדינו. בית הספר הראשון מהסוג החדש היה בית הספר למל, שהוקם בשנת 1856 בירושלים ושפת הלימוד בו היתה גרמנית. בשנת 1870 ייסד קרל נטר את בית הספר החקלאי מקווה ישראל, שהוקם בידי חברה יהודית צרפתית כל ישראל חברים (אליאנס) שמטרתה היתה לקרב אל תרבות צרפת. חברת "כל ישראל חברים" הקימה לאחר מכן רשת של בתי ספר במקומות שונים בארץ ושפת החינוך בהם היתה צרפתית. בשנת 1901 הוקמה אגודת עזרה בגרמניה בכדי להפיץ חינוך. האגודה קיבלה תחת חסותה את בית הספר למל ואף הקימה בתי ספר נוספים במקומות שונים בארץ ששפת הלימוד בהם היתה גרמנית. אגודת עזרה ייסדה בשנת 1904 בירושלים בית מדרש (סמינר) למורים.
בזמן עלייתם ארצה של מורים בקיאים בשפה העברית ולאחר שהצטרפו כמה מבני היישוב הישן למלחמתם למען העברית (הקרויה "מלחמת השפות"), החלה השפה העברית להיות בהדרגה לשפת החינוך העיקרית. בשנת 1903 היתה תוכנית הלימודים העברית הראשונה לבתי הספר העממיים (יסודיים) ואף שימשה כבסיס לתוכנית הלימודים הרשמית שהתפרסמה בתקופת המנדט הבריטי בשנת 1923.
בית הספר התיכון העברי הראשון, הגימנסיה העברית הרצליה, נוסד ביפו בשנת 1910. תוכנית הלימודים ומבנה ושיטות ההוראה בו דמו מאוד לגימנסיה קלאסית במרכז אירופה. בעקבות גימנסיה הרצליה נוסדו בין השנים 1910 - 1914 הגימנסיה העברית רחביה בירושלים, בית הספר הריאלי בחיפה וסמינר למורות ע"ש לוינסקי בתל אביב. עם בואם של העליות הגדולות, העלייה השלישית והעלייה הרביעית, חלו שינויים רבים בטיבם, בחשיבותם ובהיקפם של בתי הספר בארץ ישראל. העולים שאפו להקים חברה מתוקנת וצודקת וראו בבית הספר מקום חשוב על מנת להגשים מטרה זו. בשנת 1920 הוקם "ועד החינוך" מטעם ההסתדרות הציונית והסתדרות המורים. ועד החינוך היה המוסד המחוקק בחינוך העברי. עם קום המדינה היה ועד זה למשרד החינוך, התרבות והספורט שאחראי על בתי הספר ומפקח עליהם. מוסד שטיפל באלפי ילדים היה עליית הנוער, שהחל לפעול עם עליית שלטון הנאצים באמצע שנות ה-30 והעלה ילדים מאירופה לארץ. הילדים ובני הנוער הובאו למוסדות שונים ובעיקר לקיבוצים ואף התגייסו לכוחות המגן. מאז קום המדינה עליית הנוער טיפלה באלפי ילדי עולים מארצות שונות ובפליטי שואת אירופה. כששככו גלי העלייה הגדולים, החלה עליית הנוער לטפל בילדי הארץ לבני משפחות שנתונות במצוקה. מייד לאחר קום המדינה והעלייה ההמונית, התעוררו צרכים חדשים בחינוך אשר הצריכו הערכות חפוזה בכדי לפתור בעיות. היו חסרים מורים ואמצעי הוראה והיה צריך לקלוט המוני ילדים שדברו בשפות שונות. כיום מצויות בחינוך היסודי שבפיקוח משרד החינוך שתי מגמות, ממלכתי וממלכתי דתי.

בעיות המיזוג

בעייה אופיינית למדינות הקולטת גלי הגירה (כמו ארה"ב ומדינת ישראל, בייחוד בעת הקמתה) היא בעיית המיזוג (האינטגרציה). מדינות אלה מתלבטות רבות בסוגייה זו. בישראל התמודדו עם הסוגייה בפיזור העולים שילמדו בבתי ספר יחד עם ילידי הארץ. לשם מיזוגם של אוכלוסיות שונות בעם, הוקמו חטיבות ביניים לכיתות ז', ח' ו-ט' שתלמידיהן מגיעים מבתי ספר יסודיים בעלי אוכלוסייה שונה מבחינה כלכלית, תרבותית ועדתית. המגמה היתה להרחיב ולהעמיק את המיזוג בסגנון של כור היתוך. כיום המגמה היא לאפשר לכל תלמיד ותלמיד לבחור את מגמת הלימודים במסלול המקצועי הרצוי לו.

ראו גם

- מונחים בהערכה פורמלית
- חוק לימוד חובה
- חוק חינוך ממלכתי

לקריאה נוספת

- ביטול בית הספר, איוון איליץ'.
- קטגוריה:חינוך קטגוריה:מוסדות לימוד ומחקר ja:学校 ko:학교 ms:Sekolah simple:School

מתורגמן

מתורגמן הוא אדם העוסק בתרגום של דיבור, באופן סימולטני או מיד עם תום הדיבור (להבדיל ממתרגם, העוסק בתרגום של טקסטים כתובים). עבודת המתורגמן מצריכה היכרות מעמיקה עם שפת היעד ושפת המקור, וכן עם התחום שבו עוסק הדיבור. מתורגמן משמש במפגש בין אנשים שאינם דוברים איש את שפת רעהו, למשל במפגש בין שני ראשי ממשלות, או בראיון ברדיו או בטלוויזיה עם אדם שאינו דובר את שפת המאזינים. במצבים כאלה מחכה המתורגמן עד שהדובר יסיים את דבריו, ואז הוא מתרגם אותם. בכנס שבו יש משתתפים רבים, הדוברים שפות שונות, נעשה שימוש בתרגום סימולטני, שבו הנואם דובר בשפתו, ותוך כדי דיבורו מתורגמנים מתרגמים את דבריו לשפות המאזינים, וכל מאזין שומע את הנאום בשפה המובנת לו, באמצעות אוזניות. קטגוריה:מקצועות קטגוריה:תרגום

אנגלית

אנגלית (English) היא אחת השפות המדוברות ביותר בתבל, ולדעת רבים היא השפה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר בימינו. מאות מיליוני בני אדם מוגדרים כדוברי אנגלית, בין כשפת אם ובין כשפה שנייה (מספר דוברי מנדרינית וספרדית גדול יותר, כנראה). התפשטותה של השפה והשפעתה גברו בימי הזוהר של האימפריה הבריטית וכשזו דעכה, גדלה חשיבותה עקב התעצמותה של ארצות הברית, מבחינה צבאית, מדעית, כלכלית ותרבותית. אנגלית היא שפתן הרשמית של אנגליה, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד. בארצות הברית, לעומת זאת, אין כל שפה רשמית, הגם שהשפה האנגלית משמשת את מרבית תושביה ואף את הממשל האמריקני, יותר מכל שפה אחרת. בניתוח התפתחות השפה לאורך השנים, נוהגים להבחין בין ארבעה שלבי התפתחות עיקריים, גם אם ה"גבולות" ביניהם אינם חדים:
- אנגלית עתיקה (Old English). מבחינות מסויימות, זו דומה יותר לשאר שפות הגרמאניות העתיקות (דוגמת גוטית ואיסלנדית עתיקה) מאשר לאנגלית מודרנית; דוברי אנגלית מודרנית כמעט ולא יכולים להבין אנגלית עתיקה.
- אנגלית תיכונה (Middle English). זו הייתה שפתו של המשורר ג'פרי צ'וסר, מחבר "מעשיות קנטרברי" (The Canterbury Tales) ומי שנחשב למייסד השירה האנגלית. בשלב זה כבר ניכרת ההשפעה של הכיבוש הנורמני.
- אנגלית מודרנית מוקדמת (Early Modern English). זו הייתה שפתו של שייקספיר. השוני בין אנגלית זו ובין האנגלית המודרנית יכול להזכיר לכמה את השוני בין העברית בה כתוב התנ"ך ובין העברית המדוברת כיום.
- אנגלית מודרנית (Modern English).

שינויים בדקדוק

במהלך התפתחות האנגלית עברה השפה תהליך מסיבי של סינקרטיזם מורפולוגי. הבחנות שהיו קיימות בשפות הגרמאניות, ובפרט באנגלית עתיקה, אבדו. בין ההבחנות שאבדו ניתן למנות את חלוקת שמות העצם למינים (בגרמנית, לדוגמה, עדיין נותרו אותם השלושה: זכר, נקבה ונאוטרום) והבחנה ביחסות (בגרמנית קיימות עדיין אותן ארבעת היחסות: נומינטיב, גנטיב, אקוזטיב ודטיב). באופן מוגבל, נותר הבדל בין סימון שייכות (מסומן ב־s באנגלית מודרנית, ומקורו בגנטיב הקדום) לצורה שאינה מסמנת שייכות. גם נטיית הפועל הופשטה. באנגלית עתיקה הפועל נטה בכמה וכמה צורות, לפי הזמן, המין, המודוס, הגוף, וכו'. חשוב לציין שגם אם המורפולוגיה הפעלית עברה פישוט, הרי שהבחנות חדשות נוספו בצורה פריפרסטית; כך לדוגמה הניגוד עבר:לא-עבר (הלא-עבר כיסה, מבחינת המשמעות, גם את ה"עתיד", באופן שמזכיר את המצב בגרמנית) השתנה לעבר:הווה:עתיד, כשהמסמן של ה"עתיד" הוא פריפרסטי: בעזרת will/shall. המעבר מצורות סינתטיות, שבהן ההבחנות הדקדוקיות מסומנות בגבול ה"מילה", לצורות פריפרסטיות, בהן ההבחנות מסומנות בעזרת "מילים" נפרדות, הוא מאפיין כללי חשוב של חלק גדול מהשינויים שהתרחשו בשפה האנגלית. באנגלית עתיקה עוד נשארה ההבחנה יחיד:זוגי:רבים (בדומה ל"דקה:דקותיים:דקות" בעברית), שהפכה ליחיד:רבים ברוב השפות ההודו-אירופיות, במקומות מעטים (כך בכינויי־הגוף). ההבחנה הזו, המורפולוגית, אבדה לגמרי באנגלית מודרנית. עדיין אפשר להביע דבר דומה, בחלק מהמקרים, בעזרת צורה פריפרסטית, you two לדוגמה. אנלוגיה התרחשה בהבחנה בין צורת היחיד וצורת הרבים (משאבדה ההבחנה ביחסות וצמצום הבחנת המספר ליחיד:רבים, זו ההבחנה המורפולוגית העיקרית שבשם העצם). הצורה הנפוצה ביותר באנגלית מודרנית היא בניגוד אפס:s, כך שצורת היחיד מסומנת בהעדר סיומת, וצורת הרבים מסומנת בסיומת s (כאשר יש יחסי אלומורפיה בין המסמנים בכתיבה ובדיבור, לפי הצליל שבסוף המילה. כך boys נהגה boyz, וצורת הרבים של box היא boxes ולא boxs). צורות אחרות, שאינן ב־s, קיימות במספר מילים; חלקן משמרות צורה אנגלית עתיקה יותר (כך ב־man:men (באנגלית עתיקה: man/mon:men) וב־ox:oxen (באנגלית עתיקה: oxa:oxan)) וחלקן מקורן זר (כך criterion:criteria, מיוונית). לכינויי הרומז / התווית המיידעת se באנגלית עתיקה היתה נטיה ענפה: לפי מין, מספר ויחסה. מאוחר יותר כבר התקבע תפקידו כתווית מיידעת ונטייתו צומצמה ל־the בלבד. בגרמנית, לשם השוואה, עדיין קיימות למקבילה שלו צורות רבות: der, die, das, den, des, dem. למעשה, הבחנות של הביטוי השמני כולו מסומנות בגרמנית בתווית בלבד לפעמים. הפונולוגיה האנגלית עשירה יחסית, ומספר התנועות בה רב. האורתוגרפיה של האנגלית המודרנית לא משקפת את צורת ההיגוי בפועל: היא מתאימה לשלבים קדומים יותר בשפה, כך ששינויים פונולוגיים שהתרחשו לא משתקפים בכתב.

מקורו של אוצר המילים

בשל הכיבוש הנורמאני, שהשפעתו על השפה האנגלית היתה רבה מאוד, מילים רבות ממקור לטיני/צרפתי נכנסו לשימוש בשפה. זהו תהליך מאוד נפוץ כשיש שפה בעלת־השפעה, שנחשבת לבעלת פרסטיז' "גבוה" יותר (במקרה דנן: לטינית וצרפתית), וכשיש שפה מקומית שנחשבת לבעלת פרסטיז' "נמוך" יותר (אנגלית עתיקה), שחלק גדול מאוצר המילים יגיע מהשפה בעלת הפרסטיז' הגבוה, ועיקר הדקדוק יגיע מזו בעלת הפרסטיז' הנמוך. כך עיקרו של הדקדוק האנגלי הוא גרמאני, וחלק גדול מאוצר המילים בו הוא ממקור רומאני. בדיקה ממוחשבת שעשו Finkenstaedt ו־Wolff בשנת 1973 על־פי 80,000 מילים מהמהדורה השלישית של מילון אוקספורד המקוצר הניבה את התוצאות הבאות בנוגע למקורן של המילים באנגלית:
- 28.3%: צרפתית, כולל צרפתית עתיקה ואנגלו-צרפתית.
- 28.24%: לטינית, כולל מינוח מדעי וטכני.
- 25%: שפות גרמאנית; אנגלית עתיקה ותיכונה, איסלנדית עתיקה, הולנדית
- 5.32%: יוונית.
- 4.03%: לא צויין מקור.
- 3.28%: מילים שנגזרו משמות פרטיים.
- 1%: שפות אחרות. חשוב לציין שבדיקה כזו היא בעייתית מבחינה מדעית, מעצם הבעיה שבהגדרת "מילה" כיחידה (לדוגמה: האם ה"מילים" הבאות מהוות את אותה המילה? divide, dividable, undividable). עם זאת, אפשר לראות כאן את החלוקה בקווים כלליים: בכל מקרה אי־אפשר להטפל למספרים מדוייקים. למושגים רבים מאוד באנגלית קיימת מילה שמקורה גרמאני ומילה שמקורה רומאני. באופן כוללני, המילים הגרמאניות קצרות יותר, ונחשבות לפחות פורמאליות, בעוד שאלו הרומאניות ארוכות יותר, מורכבות יותר (פריקות, מתחלקות לחלקים ברורים יחסית), ונחשבות כ"גבוהות" יותר (בדומה לתפקידן של מילים לועזיות בעברית בת־ימינו). נבחן לדוגמה את האטימולוגיה של כמה מילים אנגליות, ומקבילות זרות:
- heart, לב. מ־heorte באנגלית עתיקה, מ־khertan
- בפרוטו גרמאנית (כך hairto בגוטית ו־Herz בגרמנית, לדוגמה), מהשורש ההודו־אירופי המשוחזר kerd
- "לב". במקביל למילה heart, שמקורה גרמאני, קיימות מילים נוספות מאותו מקור הודו־אירופי, דוגמת courage (מ־corage בצרפתית עתיקה) ו־cardiac (מ־kardiakos ביוונית, דרך cardiacus בלטנית).
- foot, כף רגל. מ־fot באנגלית עתיקה, מ־fot
- בפרוטו גרמאנית (כך fotus בגוטית ו־Fuß בגרמנית), מהשורש ההודו־אירופי המשוחזר ped
- "כף רגל". במקביל ל־foot, קיימות לדוגמה tripedal (מלטינית) ו־octopus (מיוונית, דרך הלטינית).
- book, ספר. מ־boc באנגלית עתיקה, מ־bokiz
- בפרוטו גרמאנית (כך Buch בגרמנית), במקור ממשמעות של "עץ אשור" (עליו נכתבו אותיות, ומכאן: ספר), כמו במילה האנגלית beech, מאותו מקור קדום. מהמילה הלטינית liber "ספר" ומילים קרובות אליה הגיעו מילים כמו library.
- water, מים. מ־wæter באנגלית עתיקה, מ־watar
- בפרוטו גרמאנית (כך wato בגוטית ו־Wasser בגרמנית), מהשורש ההודו־אירופי המשוחזר wed
- "מים, רטוב". במקביל קיימות מילים זרות, כמו אלו המתחילות ב־-hydr מיוונית (מאותו מקור הודו־אירופי wed
- ), ואלו שקשורות ל־aqua בלטינית.

דיאלקטים

בראיה כוללנית, בין הדיאלקטים של האנגלית קיימים:
- אנגלית אמריקנית
- אנגלית בריטית
- אנגלית אוסטרלית
- אנגלית קנדית
- קטגוריה:שפות גרמאניות קטגוריה:שפות קטגוריה:אנגליה קטגוריה:קנדה קטגוריה:ארצות הברית קטגוריה:אוסטרליה als:Englische Sprache ja:英語 ko:영어 ms:Bahasa Inggeris simple:English language th:ภาษาอังกฤษ zh-min-nan:Eng-gí

אוסטרליה

אוסטרליה היא היבשת הקטנה ביותר בעולם, או האי הגדול ביותר בעולם - שטחה 7.7 מיליון קמ"ר בקירוב. שוכנת מדרום מזרח ליבשת אסיה. אוסטרליה היא היבשת היחידה הנשלטת כולה על ידי ישות מדינית אחת, הנקראת באותו שם. היא מחולקת לשש מדינות: ניו סאות' ויילס, ויקטוריה, קווינסלנד, אוסטרליה הדרומית, אוסטרליה המערבית וטסמניה. רוב אוכלוסיית אוסטרליה כיום לבנה, אך תושביה המקוריים הם כהי עור, ומכונים אבוריג'ינים. כיום האבוריג'ינים הם מיעוט ביבשת ומהווים קצת יותר מ-2 אחוזים מאוכלוסייתה.

היסטוריה

מניחים שאוסטרליה הייתה מיושבת לפחות 50,000 שנה, כאשר אבות האבוריג'ינים היגרו מדרום מזרח אסיה. האירופאים גילו את היבשת במאה ה-17, כאשר מספר משלחות מחקר ביקרו במקום. האנגלי הראשון שהגיע ליבשת הוא וילם דאמפיר (Willem Dampier) (בשנת 1688) וג'יימס קוק (James Cook) בשנת 1770. קוק תבע חזקה על שני שליש מהיבשת, למרות הוראות מפורשות של המלך ג'ורג' השלישי, לנהל מו"מ עם התושבים המקומיים לפני כל פעולה חד צדדית. דיווחו של קוק, שאוסטרליה לא מיושבת גרם ליסוד מושבת עונשין במקום, לאחר איבוד המושבות באמריקה (בשנת 1783). קפטן ומושל ארתור פיליפ יסד את המושבה של ניו סאות' וולס (New South Wales) בסידני ב-26 בינואר 1788. תאריך הגעת הצי הראשון הוכרז לאחר מכן כחג לאומי - יום אוסטרליה (Australia Day). המושבה "אדמת ואן דימן" (Van Diemen's Land) (כיום טסמניה) נוסדה בשנת 1803. יתרת השטח, מה שמוכר היום כמדינת אוסטרליה המערבית סופח בשנת 1829. בעקבות התפשטות הישוב הבריטי מושבות חדשות הוקמו בשטח היבשת : אוסטרליה הדרומית בשנת 1836, ויקטוריה ב-1851 וקווינסלנד ב-1859. מדינת הטריטוריה הצפונית נוסדה בשנת 1863 כחלק מהמושבה של אוסטרליה הדרומית. בין השנים 1855 - 1890 ששת המושבות הפכו בהדרגה לאוטונומיות, והשלטון המקומי דאג לרוב ענייניהם הפנימיים. הממשל הבריטי שמר לעצמו כמה זכויות, בעיקר במדיניות החוץ, הביטחון והספנות הבין לאומית. למרות הכלכלה האגררית, אוסטרליה נשארה מדינה אורבנית, כאשר הקהילות העיקריות נוצרו סביב סידני ומלבורן. בשנת 1880 מלבורן הייתה העיר השנייה בגודלה באימפריה הבריטית. המקום זכה גם לכינוי "גן העדן של הפועלים" ו"מעבדה לרפורמות סוציאליות", עם ההצבעה החשאית הראשונה בעולם, ותחת הממשלה הראשונה של המדינה שהורכבה ע"י מפלגת השמאל. ב-1 בינואר 1901, בתום תהליך שנמשך עשור שנים, התאחדו המושבות למדינה פדרלית אחת כדומיניון של האימפריה הבריטית. בשנת 1911 מחוז ה"טריטוריית הבירה האוסטרלית (Australian Capital Territory) הופרד ממדינת ניו סאות' וולס והעיר קנברה, השוכנת במחוז, הוכרזה כעיר הבירה של המדינה החדשה. למרות שאוסטרליה זכתה בעצמאות, הממשל הבריטי שמר לעצמו כמה תפקידים עד אשר הכרזת וסטמינסטר (Statute of Westminster) ביטלה את המצב הזה. האבוריג'ינים היו חסרי זכויות עד למשאל עם בשנת 1967, שהכיר בהם כאזרחים שווי זכויות והם קיבלו זכות הצבעה. אוסטרליה היא מלוכה פרלמנטרית, כאשר אליזבת השנייה היא ראש המדינה.

פוליטיקה

קהיליית אוסטרליה היא מלוכה חוקתית (constitutional monarchy) ומלכת אנגליה היא ראש המדינה הרשמית, היא מיוצגת ע"י המושל. לפי החוקה האוסטרלית תפקידי המלך הם טקסיים. למרות שלפי החוקה למושל יש כוח לא מבוטל, הוא כמעט ולא משתמש בו. בדרך כלל הזכויות האלה מוענקות לקבינט, שנבחר ע"י הפרלמנט ומתמנה ע"י ראש הממשלה. הפרדת הרשויות באוסטרליה דומה לישראלית עם ראשות מבצעת, מחוקקת ושופטת. עד קבלת חוק שיפוט חדש ב-1986 בית המשפט העליון של אוסטרליה היה בית המשפט העליון של בריטניה הגדולה ושימש בתור הפוסק הסופי. אחרי קבלת החוק, בית המשפט העליון של אוסטרליה הפך לפוסק הסופי בכל ענייני אוסטרליה. ראש הממשלה הוא כמעט תמיד ראש המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. הפרלמנט מורכב משני בתים כאשר בית הנציגים (House of Representatives) הוא הבית התחתון עם 150 מושבים. הבית העליון הוא הסנאט עם 76 מושבים. כל מדינה מיוצגת ע"י 12 סנאטורים, ללא קשר לגודל. כל מחוז עצמאי מיוצג ע"י 2 סנאטורים. הבחירות לשני הבתים מתקיימות כל 3 שנים, כאשר בדרך כלל בוחרים כל פעם חצי מחברי הסנאט.

כלכלה

בהתחלה הצמיחה הכלכלית הייתה נמוכה והתבססה בעיקר על יצוא צמר. זה השתנה עם גילוי הזהב ב-1851 ומאז כריית המחצב הפכה לחלק חשוב בכלכלה המקומית. בסוף המאה ה-20 התקיים ביבשת אורח חיים מערבי משגשג על תל"ג הרביעי בגודלו לנפש בעולם המערבי. הכלכלה האוסטרלית עמדה יפה במיתון העולמי של תחילת המאה ה-21 ונמצאת בגידול מתמדת.

מדינות

המאה ה-20 אוסטרליה מחולקת ל-6 מדינות ו-2 מחוזות עיקריים. יש כמה מחוזות משניים, אך אין להם נציגות בפרלמנט. המדינות הן:
- ניו סאות' ויילס
- קווינסלנד
- טסמניה
- ויקטוריה
- אוסטרליה הדרומית
- אוסטרליה המערבית הטריטוריות הן:
- הטריטוריה הצפונית ( Northern Territory)
- מחוז הבירה (Australian Capital Territory)

גאוגרפיה

רוב היבשת היא מדבר או מדבר למחצה, וכ-40% מהשטח מכוסה בדיונות חול. רק בחלקים הדרום-מזרחיים ודרום מערביים יש מזג אויר טוב ואדמה שניתנת לעיבוד חקלאי. בחלק הצפוני שורר מזג אויר טרופי: בחלקו יערות גשם טרופיים, חלקו סוואנה וחלקו מדבר. שונית האלמוגים הגדולה (Great Barrier Reef) היא שונית האלמוגים הגדולה בעולם. אולורו, במרכז היבשת הוא המונולית הגדול בעולם.

החי והצומח

למרות שרוב היבשת צחיחה, נמצאים בה מינים רבים של חיות וצמחים. התפתחו ביבשת יצורים מאוד יחודיים, בגלל האופי המיוחד של היבשת, המשלב אזורים טרופיים עם אזורי מדבר והיותו מנותק משאר העולם במשך רב קיומו.

דמוגרפיה

רוב אוכלוסיית המדינה הם