:: wikimiki.org ::
| האימפריה הרומית |
האימפריה הרומית
הקיסרות הרומית היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה בה נשלטה רומא וכול השטחים שסופחו לה, על ידי שלטון יחיד קיסרי. התקופה מכונה גם תקופת האימפריה הרומית, למרות שכמדינה, רומא חלשה על שטחים נרחבים והתקיימה כאימפריה עוד בתקופת הרפובליקה הרומית, המונח אימפריה מתייחס לשינוי צורת השלטון של המדינה ולא לאופייה המדיני.
תחילת תקופת הקיסרות הרומית, נתון במחלוקת, שני התאריכים המקובלים ביותר הם שנת 44 לפנה"ס, שנת מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור מתמיד והתאריך המקובל יותר על החוקרים, שנת 27 לפנה"ס, השנה בה נוסד באופן רשמי משטר הפרינקפס של אוגוסטוס.
בשיא כוחה של הקיסרות הרומית היא היוותה מעצמה שכללה בתוכה את כל אגן הים התיכון והיא הייתה אחת מהאימפריות הגדולות והמשפיעות ביותר בעת העתיקה
תאריך קצה של הקיסרות הוא נושא לויכוח רב שנים. מספר התיאוריות לתאריך המדויק של קץ הקיסרות הם רבות ושונות כמו מספר התיאוריות המנסות להסביר למה הקיסרות הרומית הגיעה לקיצה. בין התאריכים המוצעים ניתן למנות את: שנת 284, תאריך יסוד הטטררכיה על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס, שנת 325, השנה בה התכנסה ועדת הכנסייה הנוצרית בניקיאה, שנת 476, שנת הדחתו של הקיסר רומולוס אוגוסטולוס על ידי אודואקר וסופה של הקיסרות הרומית המערבית, שנת 800, שנת הכתרת קרל הגדול לקיסר, שנת 1453, התאריך בו נפלה ביזנטיון לידי האימפריה העות'מאנית ואפילו 1806, התאריך בו פורקה רשמית הקיסרות הרומית הקדושה.
תיאוריות נוספות טוענות שאין בכלל תאריך מסוים שבו הסתיימה תקופת הקיסרות ולאורך סוף העת העתיקה ותחילת ימי הביניים המוקדמים, חל תהליך הדרגתי של יצירת מערכות פוליטיות ומדיניות חדשות מתוך מכלול האימפריה הישנה, שהיטשטשה לה.
הקיסרות הרומית הקדושה
לצורך נוחות, הערך מתייחס עד לשנת 395, מותו של הקיסר תיאודוסיוס הראשון ופיצולה הסופי של האימפריה הרומית לשני גופים מדיניים שונים, האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית, הידועה יותר כאימפריה הביזנטית.
ראו גם
- שלהי העת העתיקה
קטגוריה:איטליה: היסטוריה
קטגוריה:העת העתיקה
קטגוריה:רומא העתיקה
-
קטגוריה:אימפריות
ja:ローマ帝国
simple:Roman Empire
היסטוריה של איטליהאיטליה לפני השתלטותה של רומא
מקור התרבויות העתיקות באיטליה אינו ברור. היוונים – גם היסטוריונים גדולים כמו הרודוטוס – החזיקו בדעה כי ערים ועמים נוסדו בעקבות התיישבות שבטים זרים. מיתוסים בדבר גיבורים שהקימו ערים כמו ייסוד רומא בידי רומולוס היו נפוצים. גם בימינו יש החושבים, שהציביליזציה באיטליה היא תוצאה של נדידת עמים ולא התפתחות מקומית. אולם הגישה היותר מקובלת ומחוזקת בעדויות ארכיאולוגיות היא שפיזור האוכלוסייה ואופיה החברתי והכלכלי לא השתנו רבות מעידן הברונזה דרך עידן הברזל עד העידן המתועד, ז"א התרבויות העיקריות עליהם אנו יודעים מקורם מקומי. עם זאת תרבויות אלה הושפעו ממגע עם גורמים חיצוניים שהגיעו בדרך הים בעיקר, כגון המיקנים, הפיניקים ומאוחר יותר היוונים.
החקלאות באיטליה התפתחה בשלב מוקדם יחסית של התקופה הניאוליתית. באמצע האלף השני לפני הספירה, בתקופת הברונזה התיכונה, התקיימה התרבות האפנינית. במאות הבאות – ה-13 וה-14 לפנה"ס – מתחילה התעניינות מיקנית במרכז איטליה. לאחר מכן במאות ה-10 וה-11 לפנה"ס - תקופת הברונזה העליונה - מתפתחת תרבות הפרוטו-וילה-נובה. במאה התשיעית לפנה"ס, תחילת עידן הברזל, מתפתחות שלוש תרבויות עיקריות: הוילה-נובית במרכז איטליה (באזורים בהם תתפשט הציביליזציה האטרוסקית מאוחר יותר), הלאטית (ממנה תתפתח הלאטינית) במרכז החוף המערבי, ותרבות קברי הפיר בדרום. תרבויות אחרות שהיו אז הם תרבות האסטה, תרבות הגולאסקה בצפון, ותרבות יאפיגית ותרבות אדריאטית תיכונה במזרח.
במאה ה-8 לפנה"ס מתחילה התיישבות יוונית באיטליה. הראשונים הם בני אובויה באי פיתקוסאי ב-775 לפנה"ס בערך. הם צרכו מחצבים שהגיעו ממרכז איטליה (אטרוריה) וסחרו עם ארצות ברחבי אגן הים התיכון. אחריהם במהלך מאה השנים הבאות, הגיעו הקורינתים, המגארים, האכאיים, הספרטאניים ובני רודוס וכרתים. היוונים מתיישבים לצד עמים מקומיים בדרום איטליה גופה (שם שוכנים האוינוטרים), בסיציליה ואיים נוספים באזור זה. האיזור הנמצא תחת שליטת היוונים כונה בהרומאים "מאגנה גארקיה" - יוון הגדולה.
במקביל להתיישבות היוונית מתחילה (בסביבות 730 לפנה"ס) התקופה ה"מזרחנית" - היווצרות אצולה מקומית בקרב עמי איטליה המקומיים. האצולה נהנתה מחיי מותרות בהשפעה יוונית. אז גם הופיעה דרך הכינוי הכפולה (שם פרטי ושם משפחה) לאנשים, הייחודית לעמי מרכז איטליה בתקופה העתיקה ועליה מתבססת שיטתנו כיום. העמים בהם התפתחה האצולה שכנו לאורך החוף המערבי של איטליה – מקאמפניה שבדרום דרך לאטיום (איזור הכולל את רומא) עד לאטרוריה התופסת שטח רחב מהמרכז עד לצפון ובה מתחילה לעלות הציביליזציה האטרוסקית.
ציביליזציה זו תהיה הדומיננטית באיטליה במהלך מאתיים השנים הבאות. אולם בצלה מתפתחת התרבות הלאטינית שתשלוט בכל אגן הים התיכון ומרכזה ברומא. על פי המסורת שהוזכרה קודם, רומא נוסדה ב-21 באפריל 753 לפנה"ס. בסוף המאה השביעית לפני הספירה רומא הופכת לעיר כאשר בנוסף למגורים עצמם מופיע תחום ציבורי ודתי. עוד לפניה וכמובן שלאחריה (מאמצע המאה השביעית לתוך המאה השישית לפנה"ס) הופכים מרכזים נוספים באזור רומא וצפונה לו באזור אטרוריה, לערים. כאמור ההתפתחות המהירה ביותר מתרחשת אצל האטרוסקים.
מוצאו של עם זה לוט בערפל ועודנו נחשב לתעלומה. שפתם, בניגוד לשאר השפות האיטלקיות (למשל הלטינית) איננה במשפחת השפות הודו אירופיות מה שמגדיל את שונותם האתנית. להתחשב בזאת שתרבותם הקדימה את הלאטינית, ובמידה רבה עליה מתבססת צמיחתה של רומא, החידה נעשית חשובה עוד יותר. מקובל היום שמוצאם עם מקומי באטרוריה. אזור זה עשיר במחצבים - בעיקר ברזל, וכן נחושת ומעט כסף - מה שעזר לבסס את כלכלתם. ב-616 לפנה"ס מתחילה המלוכה האטרוסקית ברומא. ייתכן ושלטון זה הוא הסיבה לסלידת הרומאים ממונרכיה וייסוד הרפובליקה במקום. בכלל יחס הרומאים אליהם היה תערובת של זלזול וסקרנות עקב השונות בשפה, הארגון העירוני ואורחות החיים.
האטרוסקים מארגנים את עריהם בקונפדרציות של 12 ערים – ארגון מפותח למדי בזמנו. הם מעתיקים שיטה זו לשטחים אליהם הם מתפשטים. בין המאה השביעית לשישית לפנה"ס אחיזתם בקאמפאניה מתחזקת ומוקם ארגון כזה. באמצע המאה השישית הם מתנחלים בביקעת הנהר פו (שם התפתחה התרבות הוילה-נובית 400 שנה קודם לכן), בצפון-מזרח איטליה וכנראה מקימים ארגון דומה. חידושי התרבות האטרוסקית לא מגיעים לכל איטליה. לא המעבר לערים ובטח שלא ארגון הערים במסגרת. במזרח איטליה אוכלוסיות רבות דוברות שפות הודו-אירופיות – הקבוצה ההאוסקו-אומברית (סאמניטים, פיקנטיים, שבטי האומברים) במרכז, מסאפיים בדרום, ונטים בצפון – נתונות להשפעת הערים האיטלקיות והמושבות היווניות אך לא מגיעות לרמתן.
העשור בין 520 - 530 לפנה"ס נחשב לפסגת התרבות האטרוסקית. היא כללה את מערב איטליה וצפון-מזרח איטליה. היא ניהלה סחר ימי נרחב בעיקר למערב – לארצות הפיניקים (האיים קורסיקה וסרדיניה, מערב סיציליה וכמובן קרתגו וסביבת החוף האפריקני). אך כבר אז נובטים זרעי הקץ – חלקם מקומיים וחלקם חיצוניים. איטליה עדיין מחולקת כאמור בין עמים רבים שלא נמצאים תחת אחיזה אטרוסקית. בדרומה וממזרחה שולטים היוונים, ממערבה הפיניקים ובאזור שמצפון לחצי-האי שוכנים הליגורים (שכמו האטרוסקים שפתם אינה הודו-אירופית) במזרחו, הקלטים במרכזו, וונטים במערבו (שני האחרונים שפתם הודו-אירופית).
במאה החמישית עמי מזרח איטליה מתחילים להתפשט על חשבון היוונים והאטרוסקים. בתחילה (473 לפנה"ס) היאפיגים כובשים ערים בדרום איטליה ואחריהם (עד סוף המאה) הסאמניטים את כל קאמפאניה. בתחילת המאה הבאה פולשים הקלטים לאיטליה. ב-390 לפנה"ס הם כובשים את אזור עמק הפו מידי האטרוסקים. בעקבות חולשת האטרוסקים יוצאת מצלה התרבות הלאטינית שמרכזה ברומא העתיקה.
האימפריה הרומית
בין המאה הרביעית לפנה"ס למאה השניה לפנה"ס חצי-האי האיטלקי אוחד תחת שלטון רומאי. לאחר הניצחון במלחמות הפוניות נגד העיר היריבה קרתגו, האיים השכנים גם הם באו תחת שלטון רומי עד המאה השלישית לפנה"ס. במאה הראשונה לספירה המדינה הרומית שלטה למעשה באגן הים התיכון אך נקלעה לתהליך ארוך של שקיעת הרפובלקה בליווי מלחמות אזרחים עזות שבסופו השתנה משטרה למשטר קיסרות. במאה הרביעית לספירה האימפריה פוצלה לחצי מזרחי שבירתו ביזנטיון ומערבי שבירתו רומא. החצי המזרחי, המכונה האימפריה הביזנטית שרד כאלף מאתיים שנים, אך החצי המערבי התמוטט תוך כמה מאות שנים עקב סכסוכים פנימיים ופלישות שבטים גרמניים.
לאחר המאה החמישית, בזמן נדידת העמים הגדולה, חוותה איטליה מספר פלישות מבחוץ אשר חוללו בה הרס גדול. הראשוניים שפלשו אליה היו השבטים הגרמניים, הברברים. לאחר מכן נלחמו על חצי האי האפניני הלונגובארדים מצחד אחד ובני ביזנטיון מצד שני. בו בזמן פלשו חילות של מאמיני האיסלאם, סרצינים. לאחר מכן הנורמונים כבשו את הדרום ואת סיציליה. בצפון הצליחו באותה תקופה קיסרי גרמניה להציב רוח של רגיעה באיזור. מספר ערים איטלקיות ניצלו את המצב כדי למצוא עצמאות. מסוף המאה ה-11 בקשו סוחרים רבים באיטליה שהתעשרו לצאת משעבוד האדונים הפיאודלים, ובמשך הזמן צלחו לצבור כח פוליטי ומדיני רב במספר ערים. אכן, המאבק והניצול כדי להגיע לעצמאות רבה הגיעו שוב במאה ה-13 עם המאבק שבין האפיפיור לקיסר. ערים אלו ניצלו את המצב והרחיבו את עצמאותן והתלטו באופן נרחב על כלכלת אירופה.במאה ה-14 נוצרו חיכוכים רבים בין הערים עצמן והאפיפיורות איבדה את מקומב ברומא ועברה לדרום צרפת.
במאה ה-14 (יש הטוענים שזהו תחילת הרנסנס) החל בכל אירופה הרנסנס ההומניזם ואומנות. במאות ה-15 וה-16 הפכה איטליה נקודת התרבות באירופה ושררו בה התפתחויות רבות בעל חשיבות מרובה בתחום הציור והפיסול ובנייה.
שלטון זר
במאה ה-16 מרבית המדינות הקטנות הובסו ונכבשו ע"י מעצמות זרות, במיוחד ספרד, שהייתה אז בשיא כוחה. איטליה סבלה ממעבר נתיבי הסחר מהים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. בנוסף הקתוליות שיצאה למאבק ברפורמציה מנעה את התפתחות המדע (ראה גליליאו גליליי) ובכך הביאה לקץ ההובלה התרבותית של איטליה. התוצאה הייתה התדרדרות יציבה במאות הבאות.
איחוד איטליה
בעקבות הרפובליקה האיטלקית שהקים נפוליאון, שהפכה מאוחר יותר לממלכת איטליה, התגברו באיטליה הנטיות הלאומיות. לאחר נפילת נפוליאון חולקה איטליה מחדש בין המעצמות. צפון איטליה הוענק ברובו לאימפריה האוסטרית או לשליטים עצמאיים מבית הבסבורג וממלכת נפולי חזרה לידי בית בורבון. מרכז איטליה נמסר לאפיפיור. ממלכת פיימונטה קיבלה את צפון-מזרח איטליה ובסרדיניה.
הכוחות העיקריים שתמכו באיחוד איטליה היו הקרבונארי, אגודות סודיות של בני המעמד הבינוני והאינטלקטואלים שנמשכו לרעיונות המהפכה הצרפתית, ומאידך מנהיגי ממלכת פיימונטה, השמרנים יותר. מנגד עמדו האימפריה האוסטרית, שלא הכירה בקיומה של איטליה כישות הפוליטית, והאפיפיור, שחשש מפגיעה בכוחה של הדת.
הקרבונארי וקבוצות אחרות התקוממו כמה פעמים בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19, אך דוכאו פעם אחר פעם בידי האוסטרים. ב-1848, כחלק מאירועי אביב העמים, היו התקוממויות נוספות באיטליה; מלך סרדיניה (פיימונטה), קרלו אלברטו, הכריז מלחמה על האוסטרים, אך הובס בקלות בידי כוחותיו של מרשל רדצקי בקרב נובארה.
ב-1852 התמנה לראש ממשלת פיימונטה קמילו דה קאבור, תומך נלהב באיחוד איטליה. הוא הבין שפיימונטה לא תצליח להתמודד עם האוסטרים לבדה, ולכן כרת ברית עם נפוליאון השלישי מלך צרפת. ב-1859 פרצה מלחמה בין הצדדים. בעקבות המלחמה עברה לומברדיה לידי פיימונטה, אך אזור ונטו נותר בידי האוסטרים. ב-1860 סיפח קאבור את טוסקנה, מודנה ופארמה, שהשתייכו לאפיפיור. ניס וסאבוי הועברו לצרפתים תמורת הסכמתם למהלך.
באותה שנה החלה התקוממות נוספת בסיציליה. גריבלדי הפליג בראש כוח בן אלף מתנדבים לסייע להתקוממות; המורדים הצטרפו לכוח ותוך החודשיים כבשו את כל האי. גריבלדי חצה את מצר מסינה אל היבשת והתקדם צפונה, בתמיכתה של האוכלוסיה המקומית. המורדים נכנסו לנפולי, אך לא יכלו להתמודד מול צבאו הסדיר של מלך נפולי, פרנצ'סקו השני. לשם כך בא לעזרתו ויטוריו אמנואלה השני, מלך פיימונטה. בדרך לנפולי גבר על צבאו של האפיפיור, שחשש עדיין מאובדן האוטונומיה שלו. למרות התנגדותו העיקשת נאלץ פרנצ'סקו להיכנע לאחר מצור ארוך, אך מאוחר יותר המשיך את מאבקו בלוחמת גרילה. ב-1861 ויטוריו אמנואלה הכריז על עצמו מלך איטליה. ואכן, למעט ונטו ורומא, היתה כל איטליה תחת שלטונו.
ב-1866 התייצב ויטוריו אמנואלה לצדה של פרוסיה במלחמתה נגד אוסטריה. משפרוסיה ניצחה במלחמה, הוענק לאיטלקים אזור ונטו, למרות כשלונותיהם הצורבים בשדה הקרב. באותה שנה ניסה גריבלדי לעלות על רומא, אך נבלם דווקא בידי ויטוריו אמנואלה, שהיה פרגמטי יותר, והעדיף לא להיכנס לסכסוך עם הצרפתים שהגנו על האפיפיור. ב-1867 ערך גריבלדי ניסיון נוסף, שנבלם בתבוסה לצבא האפיפיור ולצרפתים. רק ב-1870, כשהצרפתים היו עסוקים במלחמת פרוסיה צרפת, נכנסו כוחותיו של ויטוריו אמנואלה לרומא. שנה מאוחר יותר נקבעה כבירת הממלכה האיטלקית החדשה.
איטליה הפשיסטית
במהלך מלחמת העולם הראשונה איטליה כרתה ברית עם צרפת ואנגליה נגד גרמניה ואוסטרו-הונגריה וב-23 במאי 1915 נכנסה למלחמה בצד מדינות ההסכמה. בתוקף ההסדר שלאחר המלחמה, איטליה קיבלה שטח אוסטרי לשעבר לאורך הגבול הצפון-מזרחי. ב-1922 בניטו מוסוליני, מנהיג המפלגה הפשיסטית, עלה לשלטון ובמהלך השנים הבאות חיסל את מפלגות פוליטיות, אסר חירויות אישיות, והתקין דיקטטורה פשיסטית שכונתה "מדינת הקורפורט". המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, בעל הכוח המעשי המועט, אימץ את השינוי ונשאר ראש המדינה הייצוגי.
איטליה לאחר מלחמת העולם הראשונה
למרות שאיטליה נכללה בצד המנצח במלחמה, חשו האיטלקים אכזבה מהמלחמה בגלל ההישגים המועטים־יחסית שהביאה להם, לעומת ההרס שגרמה. מעבר לעניין הרגשי, נזקי המלחמה – בנפש (חצי מיליון הרוגים וחצי מיליון נכים) וברכוש – גרמו לשפל כלכלי: אבטלה, חובות לאומיים, רעב, אינפלציה וכדומה. המצב הכלכלי הקשה וכישלונות נציגיה של איטליה בוועידות השלום אשר ויתרו על שטחים הביאו לעליית גורמים רדיקליים. פרץ משבר פוליטי: השמאל – קומוניסטים וסוציאליסטים אשר שלטו על מעמד הפועלים, מול הימין – לאומנים שדרשו החזרת שטחים וכבוד לאיטליה.
שביתות גדולות שהונהגו ע"י סוציאליסטים בשנים 1919-1922 גרמו להתמוטטות כלכלית, ואי לכך נחשבה המפלגה הסוציאליסטית בעיני חלק גדול מהעם כ"אויבי העם". בנוסף לשביתות, פרצו בשנים הללו מהומות אלימות בין תומכי ימין לבין תומכי השמאל. חוסר היציבות באיטליה הלך והתגבר, וכתרופה נוצרה כמיהה ל"יד חזקה".
דוגמה טובה למצב זה היא פרשת פיומה. פיומה היא עיר שהפכה להיות עיר במעמד בינלאומי (עיר חופשית). קבוצת לאומנים בראשות דיאנונציו כבשו את פיומה. ג'ילוטי, ראש הממשלה, התלבט כיצד להגיב. למעלה משנה של שלטון דיקטטורי עצמאי של דאונונציו הסתיים עקב לחץ המערב, וכוחותיו הוצאו מפיומה. לכן זכה הימין באהדה ולגיטימיות והמדינה נתפסה כפועלת נגד רצון העם.
עליית המפלגה הפשיסטית לשלטון
בבחירות של 1919 נכשלת להבחר מפלגה קומוניסטית חדשה בהנהגת בניטו מוסוליני. הוא מחליט לשנות גישה, לעבור לימין ומייסד את המפלגה הפשיסטית אשר לה אידיאולגיה לאומנית-פופוליסטית. כעת הוא פונה אל העם הפשוט בעיקר החלשים והעניים (שמספרם הולך וגדל). במצע הראשון של המפלגה תביעות לרפורמות אגרריות למען האיכרים ושיפור התנאים והשכר של הפועלים בתעשייה. עם זאת באה דרישה לסילוק הבולשביקים הנתונה להשפעה רוסית כבדה מאיטליה, מחשש שמא תהפוך איטליה ל"מדינה בולשביקית". כלפי חוץ מועלות תביעות מדיניות: שליטה בים האדריאטי, החזרת שטחים שאבדו, ביניהם טירול וחלק מדלמטיה.
ב- 1920 מקבלת המפלגה אחיזה במספר ערים ע"י ראשי עיר שרואים במוסוליני את האדם שיעצור את הקומוניזם. ב–1921 נכנסה המפלגה הפשיסטית לפרלמנט האיטלקי עם 35 מקומות (7 אחוז מהקולות). למפלגה הצטרפו כל שכבות החברה. בית המלוכה האיטלקי ומשטרת איטליה תמכו בה. ב–1922 הנהיג מוסוליני את "המצעד על רומא".
המצעד על רומא
עקב התארגנות סוציאליסטית לשביתה נוספת קיימת דרישה שהמלך ימנע זאת וישתמש בסמכויותיו. כתוצאה מכך מארגן מוסוליני את המצעד. ב-24 באוקטובר שנת 1922 התגייסו כ-50 אלף מחברי המפלגה הפשיסטית באיטליה - שכונו "לובשי החולצות השחורות" בשל צבע מדיהם – להפגנת כוח והתרכזו בצמתים החשובות של רומא. לכאורה מוסוליני דורש לבטל את השביתה, אך למעשה זו הפגנת כוח שאכן יוצרת תחושת כוח. הפגנת כוח זו של הפשיסטים נועדה להפעיל לחץ על השלטונות כדי לאלצם לשתף עימם פעולה ולמנותם לתפקידים מרכזיים בהנהגת המדינה. השלטון באותה עת לא היה מסוגל להפעיל את כוחות הצבא כנגדם וגורמים מסוימים בצבא האיטלקי אף תמכו בגלוי בקיום המצעד. הממשלה נוכח תחושה זו חשה מאוימת אך המרשל בדוליו מסרב לפזרם בטענה שהמלך צריך לתת הוראה זו שלא ניתנת. בעת המצעד שהה בניטו מוסוליני במילאנו ואחר המצעד ראש הממשלה ג'ילוטי מתפטר ומוסוליני תפס יחד עם עמיתיו הפשיסטים את השלטון באיטליה על אף היותם בחזקת מיעוט בבית הנבחרים האיטלקי.
מדיניות הפנים
באיטליה הוקם שלטון טוטליטרי – דיקטטורה המתערבת בכל תחומי החיים.
מוסוליני היה מעל לכל ולכן אסור היה להתנגד לו. מפלגות האופוזיציה הוצאו מחוץ לחוק ומתנגדיו נשפטו, נאסרו, הוגלו אל מחוץ לאיטליה ונרצחו. ב–1924, למשל, רצחו אנשי מוסוליני את מטאוטי, סוציאליסט מראשי האופוזיציה. במדינה נותרה מפלגה אחת בלבד, אשר נשלטת בידי אדם אחד, הדוצ'ה ומעבירה את האידיאולוגיה לכל איטליה. הגוף העיקרי במפלגה היה 'המועצה הפשיסטית העליונה' שהיתה כפופה למוסוליני וסייעה בידו לשלוט על כל פעילות המפלגה בצורה דיקטטורית.
מאחר והייתה המפלגה היחידה התקיימה זהות בינה למדינה ולכן כולם חייבים לציית לה (בשנות ה- 30 היו במפלגה 2 מיליון חברים). מוסוליני דאג כי ראשי המפלגה ישלטו ברחבי איטליה. במחוזות ובערי איטליה מונו אנשי המפלגה כמושלים וראשי ערים. הצבא תמך בו והיה למשענתו. הוקמה משטרה חשאית שתפקידה ללכוד מתנגדים. במקום החוקה הליברלית פורסם "צו ביטחון ציבורי".
איטליה עברה לשיטה כלכלית חדשה, 'כלכלה קורפורטיבית'- כלכלה המכוונת ע"י סינדיקטים של כל מקצוע שכללו עובדים ומעבידים. כך שמר מוסוליני על כלכלה לא ליברלית ושיתוף פעולה בין העובדים. הם שקבעו את תנאי העבודה והשכר, וכיוונו את מהלכי המשק האיטלקי. אין שביתות והתנגדות - סכסוכי עבודה נבדקו בבתי דין מיוחדים לכך. הסינדיקטים התאחדו לפדרציות על בסיס מקצועי משותף, ואלה הצטרפו לקונפדרציות הנבדלות ביניהן על-פי שיוך מקצועי: תעשייה, חקלאות, מסחר וכו'. מעליהן היו הקורפורציות ומעליהן "המועצה הלאומית של הקורפורציות". מעליהן שר הקורפורציות ומעליו "הדוצ'ה" – כך שלט מוסוליני בכלכלה. הסינדיקטים ביטלו את "מלחמת המעמדות".
החינוך באיטליה פעל לפי ולמען אידיאולוגיה פשיסטית. בבתי ספר ובתנועות נוער חונכו הילדים למשמעת וציות למנהיג למדינה ולמפלגה שהם אחד, לפטריוטיות, לשלילת הדמוקרטיה והליברליזם ותיעוב הסוציאליזם ולשאיפה לעוצמה וכוח. החינוך נעזר בתעמולה לקידום מטרותיו. בבתי הספר הונהגו טקסים ותלבושות שאפיינו את רוח הפשיזם המיליטנטי.
התעמולה והתקשורת נכפפו למרות השלטון. מוסוליני השתמש בעיתונות, ברדיו ובספרים בכדי להחדיר את התעמולה הפשיסטית. כל אמצעי התקשורת היו תחת חסות ופיקוח המשטר הפשיסטי. לא הייתה עיתונות אופוזיציונית וכו'. נוצרה תופעה מיוחדת פולחן "הדוצ'ה". מאחר שמוסוליני הוא המנהיג המכוון את דרכה של המדינה ,ואף התגלמותה של המדינה ושל המפלגה הפשיסטית, העם האיטלקי אהד והעריץ את מנהיגו, וראה בו גואל ומושיע.
ב– 1929 חתם מוסוליני עם הותיקן את הקונקורדאט בו הדת הקתולית הופכת לדת המדינה. הותיקן הפך למדינה עצמאית. כך קנה מוסוליני את אחדות העם האיטלקי ואף את תמיכת הקתולים מחוץ לאיטליה.
מדיניות החוץ
המניע העיקרי במדיניות החוץ האיטלקית היה הרצון להתגבר על האכזבה והתסכול ממלה"ע ה-I מאחר והיא לא קיבלה את השטחים שהובטחו לה ע"י המעצמות ב- 1915. מעבר לכך שרר תסכול כללי מכישלונותיה בהשגת מושבות עוד בעבר. מניע שני היה האידיאולוגיה הפשיסטית הדוגלת באימפריאליזם ובמאבק בין מדינות מסיבות של הישרדות החזק, חיזוק הרוח, הכשרת היחיד, הבלטת הפטריוטיזם וחזרה לעבר המפואר- האימפריה הרומית.
מניע שלישי היה הטענה, שאיטליה זקוקה למשאבים ואוצרות-טבע החסרים לה, כדי לפתח כלכלה טובה. כמו-כן פיצוץ דמוגרפי "הצדיק" כיבוש מושבות חדשות. המניע האחרון היה שאיטליה ראתה בים-התיכון "אגם איטלקי" - איטליה חייבת לשלוט בו כדי להוות כוח צבאי חזק שלא נתון לחסדי הצי הבריטי או הצרפתי.
הפעילות העיקרית של איטליה לפני מלחמת העולם השנייה, הייתה המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה בשנים 1935-1936. בשנת 1936 איטליה חתמה על הסכם ברית עם גרמניה, שכונה ציר רומא-ברלין. באותה שנה פרצה מלחמת האזרחים בספרד והיא החלה לסייע לכוחות הלאומניים של פרנקו.
מלחמת העולם השנייה
בתחילת מלחמת העולם השנייה איטליה הייתה בברית עם גרמניה והכריזה מלחמה על בריטניה וצרפת ב-1940. ב-1941 איטליה, ביחד עם גרמניה ויפן, הכריזה מלחמה גם על ארצות הברית ויחד עם גרמניה על ברית המועצות. בעקבות פלישת בעלות הברית לסיציליה ב- 1943 המלך פיטר את מוסוליני, אסרו ומינה את מרשל פייטרו באדוגליו לראש המדינה. בספטמבר 43 ממשל באדוגליו הכריז מלחמה על גרמניה, שמיד תפסה את רוב שטח הארץ ושחררה את מוסוליני, שהנהיג בצפון משטר קצר-חיים, הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית. מחתרת אנטי-פשיסטית פופולרית צמחה במשך שתי שנותיה האחרונות של המלחמה, והטרידה כוחות גרמניים עד גירושם באפריל 1945, אז גם תפסו הפרטיזנים האיטלקים את מוסוליני והרגו אותו ואת אשתו בתליה.
איטליה מסוף המלחמה ועד ימינו
ב-1946, משאל עם (שבו, לראשונה באיטליה, הורשו גם נשים להצביע) סיים את המונרכיה ומועצה מחוקקת נבחרה לכתיבת חוקה לרפובליקה. הולדת הרפובליקה האיטלקית הייתה נתונה לדיון עמוק. במסגרת הסכם השלום של 1947 תיקונים קלים נערכו בגבולה של איטליה עם צרפת, אזור הספר המזרחי הועבר ליוגוסלביה והאיזור מסביב לעיר טרייסטה הוכרז כטריטוריה חופשית. ב-1954 הטריטוריה, שנשארה תחת מנהל כוחות ארה"ב ובריטניה (אזור A הכולל את העיר עצמה) ויוגוסלביה (אזור B), חולקה בין איטליה ליוגוסלביה, בעקרון לאורך הגבול בין האזורים. הסדר זה נעשה קבוע תחת אמנת אוסימו בין איטליה ליוגוסלביה שאושררה ב-1977 (ובימינו נדונה בין איטליה, סלובניה וקרואטיה). עוד קובע הסכם השלום כי על איטליה לשחרר את הטריטוריות שמעבר לים שלה הנמצאות במזרח אפריקה – אריתריאה, סומליה, אתיופיה ולוב ובאיים מסויימים במזרח הים התיכון.
-
איטליה, היסטוריה של
ja:イタリアの歴史
אימפריהאימפריה (קיסרות; מקור השם הוא במילה הלטינית imperio - לשלוט) היא מדינה שלה צבאי וכלכלי עדיף מזה של המדינות השכנות.
בעבר אימפריה הייתה ישות מדינית אשר שלטה על מספר מדינות עצמאיות-לשעבר (רוסיה שלטה על פולין, סיביר וקרים, אוסטריה שלטה על הונגריה), אולם כיום הדבר אינו חיוני להגדרת מדינה כאימפריה.
בעבר יכלו להתקיים כמה מדינות כאימפריות במקביל שכן הן לא השפיעו זו על זו. כך יכלו להתקיים בו זמנית אימפריות באסיה, אירופה ואמריקה. כיום, בשל ההשפעה ההדוקה של מדינות זו על זו, לא ייתכן קיום של מספר אימפריות בו-זמנית. כך, בתקופת המלחמה הקרה שלטו בעולם שתי אימפריות: ארצות הברית וברית המועצות.
סופן של כל האימפריות היה התפרקות כתוצאה מסיבות שונות כמו מרידות, סכסוכים פנימיים על נושאים כגון ירושה, התפוררות כלכלית, כיבוש על ידי אימפריות אחרות ולחצים בינלאומיים.
ראו גם
- רשימת אימפריות
- אימפריאליזם
-
קטגוריה:מדע המדינה
ja:帝国
44 לפנה"סאירועים
נולדו
נפטרו
- 15 במרץ - יוליוס קיסר
----
- המאה ה-2 לפנה"ס - המאה ה-1 לפנה"ס - המאה ה-1
- 49 לפנה"ס - 48 לפנה"ס - 47 לפנה"ס - 46 לפנה"ס - 45 לפנה"ס - 44 לפנה"ס - 43 לפנה"ס - 42 לפנה"ס - 41 לפנה"ס - 40 לפנה"ס - 39 לפנה"ס
category:שנים
דיקטטור (רומא העתיקה)דיקטטור (לטינית: dictator, זה שמכתיב) הידוע לעתים גם כ"מגיסטר פופולי" (magister populi, הממונה על האנשים), הוא שמה של משרה פוליטית ברומא העתיקה.
משרת הדיקטאטור הייתה המצאה וחידוש משפטי בעולם העתיק, ייחודיים למשפט הרומי. אופי המשרה היה היותה פקידות חריגה, שתכליתה הייתה לבצע משימות יוצאות מן הדופן, שחרגו מהסמכויות החוקתיות של הפקידים הנבחרים הרגילים.
כדי למנות דיקטאטור היה צריך שהסנאט הרומי יוציא צו סנאטי מיוחד ("senatus consultum") הנותן לקונסולים את הסמכות למנות אדם לדיקטאטור. הדיקטטור היה נמשח לתפקידו בטקס מיוחד שנערך בלילה לאחר חצות.
עד לשנת 361 לפני הספירה היה חייב הדיקטטור להיות קונסול לשעבר.
הדיקטטורה הייתה מוסד ייחודי בחוקה הרומאית, בכך שהייתה המשרה הפוליטית היחידה שלא חלו עליה חוקי כפילות השלטון (לכול משרה פוליטית ישנם שני אנשים שווים בכוחם שמשתתפים בה לדוגמא; 2 קונסולים, 2 טריבונים וכו), ולא חלו עליה אחריות משפטית אישית (האפשרות להעמיד לדין פלילי את מחזיק המשרה לאחר סיום הכהונה על פעולות שביצע מתוקף תפקידו). כלומר שלעולם לא היה יכול להיות יותר מדיקטאטור אחד בכל זמן נתון, ואי אפשר היה להעמיד לדין דיקטאטור על כל פעולה שעשה בזמן כהונתו.
הדיקטאטור נהנה גם מיוקרה רבה, ולמעשה היה בעל המעמד הגבוה ביותר מכול שאר הפקידים, מעמד שהודגש על ידי 12 הליקטורים, נושאי סמלי הסמכות הרומאית, שהתלוו עליו לכול מקום(לאחר הרפורמה של סולה גדל המספר ל24).
אחד מממגבלות הדיקטטור הייתה איסור לרכוב על סוס ללא אישור הסנאט, איסור שמחקרים מודרנים מתקשים להסביר את קיומו, וחלקם אף מפקפקים בקיומו.
לאחר סיום המלחמה הפונית השנייה בוטלה הדיקטטורה לצרכי מלחמה (ראו למטה) מהחוקה על ידי הסנאט שהוציא צו חרום סנאטי מיוחד ("Senatus consultam ultimum") שהחזיר את הכוח לידי הסנאט ונתן לקונסולים סמכויות בלתי מוגבלות לממש את כוחם המחודש במקרה של התנגדות מצד הדיקטאטור. האדם האחרון שחזיק במשרת הדיקטטור (לפני שסולה חידש את המשרה) היה פובליוס סולפיקיוס גלבה בשנת 203 לפנה"ס.
כיום משמש התואר דיקטטור לתיאור עריץ.
סוגי דיקטטורים
מינוי דיקטטוריים נעשה ברפובליקה הרומית רק במקרים של פעולות או אירועים יוצאי דופן, שהצריכו פעילות שלטונית מהירה והחלטית, שבלתי ניתן לערער עליה. הדיקטטוריים התחלקו לסוגים שונים לפי סוג הפעילות המיוחדת שהיה צורך בביצוע.
- דיקטאטור לצרכי ניהול מלחמה ("dictator rei gerendae causa")
הסוג המפורסם ביותר של דיקטטורה שמונתה בזמנים של סכנה צבאית חמורה על רומא. הדיקטטורי נתמנה ל6 חודשים, או עד סיום מצב החרום. הדיקטאטור היה בעל כוח וסמכות מוחלטים על הצבא ועל הסנאט והעיר, וחויב למנות סגן, מגיסטר אקוויטום (magister equitum, אדון הסוסים), שתוקף משרתו היה קיים רק כול תוקף משרת הדיקטאטור שמינה אותו היה קיים. דוגמא טובה לדיקטאטור מסוג כזה הוא פאביוס מאקסימוס שמונה לדיקטאטור בזמן המלחמה הפונית השנייה לאחר ניצחונו של חניבעל בקרב טראסימני, כשהייתה סכנה מוחשית לעיר רומא עצמה.
- דיקטאטור למטרת עריכת אספת בחירות ("Comitiorum habendorum causa")
דיקטאטור שמטרתו הייתה ארגון הבחירות וזימון הקהילה לבחירות, יש להניח שכוחו המעשי היה מוגבל רק לפעולות בתחום הזה. כנראה נתמנה דיקטאטור למטרות אלא במקרה של בחירות יוצאות דופן שלא כסדרן, או במקרה של קושי לבצע את הבחירות הסדירות עקב חיכוכים פנימיים בתוך העם הרומי.
- דיקטאטור לתיקון נחוץ (clavi figendi causa)
כאשר היה צורך בתיקן ושיפוץ מבנים ציבוריים או קדושים, יכול להיות שסוג הדיקטטורה הזו הייתה מיוחדת רק לתיקון מקדש זאוס. סביר להניח שסמכותו הצטמצמה רק לענייני הבנייה וסיפוק החומרים.
- דיקטאטור ליסוד חגים (eriarum constituendarum causa)
דיקטאטור שנתמנה לשם יצירת או הכרזה על חג לאומי.
- דיקטאטור לניהול משחקים ("ludorum faciendorum causa")
דיקטאטור שנתמנה כדי לנהל ולארגן משחקים בסדר גדול יוצא מן הדופן.
- דיקטאטור שיפוטי ("quaestionibus exercendis")
לנהל ולשפוט במשפטים מיוחדים ומסוימים.
- דיקטאטור לצרכי השלמת הסנאט ("legendo senatui")
דיקטאטור שמונה כאשר היה צורך למלא את שורות הסנאט בסנטורים חדשים, ושעליו הוטלה האחריות לבחירת ומינוי האנשים החדשים.
הדיקטטורה של סולה
זאוס
בנובמבר 82 לפנה"ס, לאחר מלחמת האזרחים בין לוקיוס קורנליוס סולה ובין גאיוס מריוס, מנהיגי המפלגות האופטימית והפופולארית, שהסתיימו בניצחונו של סולה, ובכניסתו, מלווה בצבאו, לרומא ב־82 לספירה, יצר הסנאט (סביר להניח בעידודו התקיף של סולה), באישור אספת העם את משרת ה"דיקטטורה למתן חוקים וסידור עניני הכלל" ("Dictator Rei publicae constituendae causa").
הדיקטטורה החדשה הזו שמרה למעשה רק על הצורה החיצונית של המוסד הרפובליקאי הקדום, אולם למעשה הייתה בעלת סמכויות בלתי מגובלות.
כוח המשרה החדשה העניק למחזיקה את השליטה המלאה בחייהם וכספם של האזרחים, חופש מוחלט בהחלטות שנגעו ברכוש, שטח וגבולות המדינה הרומית, אחראית בלעדית לקביעת תחומי השיפוט של העיר רומא, ושל כל עיר, רומית או איטלקית, שבשליטת המדינה, שליטה מוחלטת במדינית החוץ של רומא ובמדיניות הכפופות אליה, החופש למנות פקידים גבוהים ראשי ממשלה (חופש שהיה של העם בלבד קודם לכן) והכי חשוב הזכות שנותנת לסולה, ולו בלבד, את ההחלטה מתי נגמר תוקפה של הדיקטטורה המיוחדת הזו, דבר שלמעשה הפך אותה למשרה, לראשונה בתולדות הרפובליקה, ללא זמן מוגבל.
למעשה מטרתו של סולה לא הייתה להפך לשליט יחיד ברומא, אלא לבצע רפורמה מקיפה בחוקה הרומית, והבסת המוחלטת של המפלגה הפופוליסטית ותיקוניה.
הוכחה לזו אפשר לראות כבר ב־80 לפנה"ס כאשר החזיר סולה את החוקה הרומית לתוקפה, וכיהן בשנה זו כקונסול לכול דבר יחד עם קווינטוס מטלוס פיוס.
בשנת 79 לפני הספירה, לאחר שסיים לערוך את תקנותיו החדשות והחשובות בחוקה, ולאחר שנתן לבחירות להיערך כסדרן ללא התערבותו, פרש סולה, מרצונו החופשי מהדיקטטורה ומהחיים המדיניים, והחזיר את השלטון לידי שני הקונסולים הנבחרים החדשים.
הדיקטטורה בימיה האחרונים של הרפובליקה הרומית
קווינטוס מטלוס פיוס
ב-49 לפנה"ס התמנה יוליוס קיסר לדיקטטור בפעם הראשונה, כדי לנהל את הבחירות לקונסוליה של שנת 48, לתקופה של 11 יום. בסתיו 48 נתמנה לדיקטאטור לצרכי ניהול מלחמה לתקופה של שנה אחת, ב־46 נתמנה לדיקטטורה לתקופה של עשר שנים. שנה לאחר מכן, חודש לפני מותו מונה, על פי הצבעת הסנאט, לדיקטטור לכול החיים, או ליתר דיוק ל"דיקטטור מתמיד" (dictator perpetuus)
למעשה הדיקטטורה במובנה המשפטי הקודם חדלה להתקיים עם מינויים אלה, ושימשה רק כהסוואה חוקית לשלטון היחיד של קיסר.
לאחר רצח קיסר, מרקוס אנטוניוס, שותפו לקונסולט, הוציא חוק (lex antonia) שביטל את הדיקטטורה ולמעשה מחק אותה מהחוקה הרומית.
בשנת 22 לפנה"ס, הוצעה הדיקטטורה לאוגוסטוס (כנראה מחווה מבוימת בניהולו של אוגוסטוס) על ידי הסנאט, בעקבות מהומות ברומא על רקע חוסר בחיטה (מהומות שסביר להניח שגם אורגנו ובוימו על ידי אוגוסטוס). אוגוסטוס סירב בהפגנתיות למשרה אולם קבל את עצמו את הדאגה לאספקת התבואה לרומא.
המעמד המשפטי החדש שאוגוסטוס יצר, הפרינקפס היה למעשה בעל אותם סמכויות של דיקטטור, הקונסול והטריבון במשותף, אולם תחת מסווה רפובליקני חוקי, שאפשר לו לפעול בסמכויות דיקטטוריות בלתי מוגבלות ובו בזמן להשביע את רצון הסנאט, ולהמנע מלהיקרא מלך או דיקטטור.
רשימת דיקטטוריים חלקית
לפי ההיסטוגרפיה הרומית נמנו 88 דיקטטוריים.
- 458 לפנה"ס קינקינטוס
- 439 לפנה"ס קינקינטוס כהונה שנייה.
- 387 לפנה"ס מרקוס פוריוס קמילוס כהונה אחת מתוך חמש כהונות כדיקטאטור.
- 361 לפנה"ס טיטוס קווינטוס פנוס
- 360 לפנה"ס קווינטוס סרוויליוס אהלה
- 358 לפנה"ס גאיוס סולפיקיוס פטיקוס
- 356 לפנה"ס גאיוס מארקניס רוטלולוס הדיקטטור הפלבאי הראשון.
- 324 לפנה"ס לוקיוס פאפיריוס קורסור
- 315 לפנה"ס קווינטוס פאביוס רוליאנוס אביו הקדום של פאביוס מאקסימוס.
- 292 לפנה"ס אפיוס קלאודיוס קאיקוס
- 285 לפנה"ס כהונה שנייה של אפיוס קלאודיוס
- 217 לפנה"ס פאביוס מאקסימוס
- 203 לפנה"ס פובליוס סולפיקיוס גלבה
- 82-79 לפנה"ס לוקיוס קורנליוס סולה
- 48 לפנה"ס יוליוס קיסר, ב־46 דיקטטור למשך עשר שנים, ומ־45 "דיקטטור מתמיד".
קטגוריה:ממשל ומדיניות
קטגוריה:מוסדות, תפקידים ותארים ברומא העתיקה
ja:独裁官
פרינקפספרינקיפס הוא התואר הרשמי בו החזיק הקיסר הרומי.
מקור התואר הוא ברפובליקה הרומית, בה הוכרז מידי 5 שנים (ע"י הקנסורים) פרינקפס סנאטוס - "ראשון הסנאטורים". בשנת 27 לפנה"ס החליט אוגוסטוס קיסר ליטול תואר זה מתוך כוונה ליצור מראית עין של המשכיות בין שלטונו המוחלט למעשה לבין תקופת הרפובליקה.
קטגוריה:רומא העתיקה
קטגוריה:מוסדות, תפקידים ותארים ברומא העתיקה
אגן הים התיכוןהים התיכון הוא ים בין-יבשתי הנמצא בין היבשות אסיה, אפריקה ואירופה ומכסה כ-2.5 מיליון קמ"ר.
אירופה
הים מחובר לאוקיינוס האטלנטי במיצר גיברלטר במערב, ולים השחור במצרי הדרדנלים במזרח ולים סוף באמצעות תעלת סואץ בדרום מזרח.
הגלים בים התיכון אינם גבוהים במיוחד בדרך כלל, שכן החיבור לאוקיינוס צר מדי על מנת לאפשר מעבר של גלים גדולים, והים קטן מדי על מנת שמערכות מזג אוויר ייצרו בו גלים גדולים מאוד. הגאות והשפל יחסית לאוקיינוסים חלשים וכמעט שלא מורגשים.
איים
האיים הגדולים בים התיכון הם:
- קפריסין, כרתים ורודוס במזרח
- סרדיניה, קורסיקה, סיציליה ומלטה במרכז
- מיורקה ומינורקה במערב.
מדינות גובלות
מדינות לחוף הים התיכון:
- בחוף המזרחי: ישראל, לבנון וסוריה
- בחוף הצפוני: תורכיה, יוון, אלבניה, בוסניה, קרואטיה, סלובניה, איטליה, מונקו, צרפת
- בחוף המערבי: ספרד
- בחוף הדרומי: מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, לוב ומצרים
- קפריסין ומלטה, שהם איים עצמאיים
מלטה
אקלים
האקלים הים תיכוני הוא אקלים מעבר בין האקלים הסובטרופי לבין האקלים הממוזג. בחורף, קר גשום ולעיתים מושלג, ובקיץ יבש וחם בדרך כלל. הגידולים היחודיים למדינות הים התיכון הם: זיתים, גפנים, תפוזים ומנדרינות.
לחלקים בים התיכון ניתנים שמות שונים. מצפון לקורסיקה נמצא הים הליגורי, הים הטירני בין סרדיניה, סיציליה ואיטליה, הים האדריאטי בין החוף המזרחי של איטליה לבין החוף הדלמטי, הים היוני בין איטליה ליוון, הים האגאי בין יוון לטורקיה, ים כרתים מצפון לכרתים וים מרמרה בין הים התיכון לבין הים השחור.
זיהום
מאחר והים התיכון הוא ים סגור, הוא חשוף יותר לפגעי זיהום, לכן נחתמה בשנת 1978 אמנת ברצלונה להגנה מפני זיהום הים התיכון.
ראו גם
- גאוגרפיה פיסית - מונחים
- זיהום הים
-
תיכון
ja:地中海
ko:지중해
th:ทะเลเมดิเตอร์เรเนียน
zh-min-nan:Tē-tiong-hái
העת העתיקה
העת העתיקה התחילה עם הופעת הכתב והיא התקופה ההיסטורית העוקבת אחרי ההתקופה הפרהיסטורית. העת העתיקה הסתיימה עם נפילת האימפריה הרומית המערבית במאה ה-5 לספירה (בשנת 476).
תרבויות עתיקות
- מדינות הסהר הפורה (עד נפילת אשור)
- מדינות אירופה העתיקה (החל מיוון המינואית ועד רומא הקיסרית)
- מדינות המזרח הרחוק
קטגוריה:תקופות היסטוריות
-
טטררכיה
טטררכיה - מלשון טטרא (ארבע) + ארכיה (שלטון) - שלטון של ארבעה אנשים. בצורת שלטון זו בשלטון נמצאים שני אנשים, ומתחתם יש שני משנים, אשר עוזרים ומייעצים להם, ובבוא הזמן מחליפים אותם.
ממציא השיטה הוא הקיסר הרומי דיוקלטיאנוס, שמיסד חזרה את השילטון ברומי לאחר כ-50 שנות אי סדר ואנרכיה. הוא חילק את האימפריה הרומית ל-2 חלקים - מזרחי ומערבי, ובעוד הוא שולט על הצד המזרחי כשליט בכיר, מינה את חברו מקסימיאנוס הרקוליוס לשלוט על המערב.
לכל אחד מהשליטים ניתן התואר "אוגוסטוס", ולכל אחד מהם מונה סגן שקיבל את התואר "קיסר". ה"קיסר" שהיה מתחת לדיאוקלטיאנוס היה גלריוס, והקיסר שמתחת למקסימיאנוס היה גיוס קונסטנטיוס כלורוס.
על פי תקנותיו של דיוקלטיאנוס, אמור היה כל אחד מה"אוגוסטים" לפרוש כעבור עשרים שנה ולפנות את כסאו ליורשו הקיסר שיהפוך, להיות האוגוסטוס. דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס עשו כן ופרשו שניהם ב-1 במאי בשנת 305 לסה"נ, ויורשיהם תפסו את מוקמותיהם. אלא שאז הטטררכיה החלה לאבד את יציבותה, משום שגלריוס מינה לקיסרים החדשים אנשים המקורבים לו, מבלי להתייחס לבניהם של מקסימיאנוס וקונסטנטיוס. לקיסר המערב מונה פלאוויוס ולריוס סוורוס, ולקיסר המזרח - אחיינו של גלריוס, מקסימינוס דאיה. התפתחות נוספת לרעת הטטררכיה באה בשנת 306, שבה קונסטנטיוס כלורוס מת, והלגיונות הבריטיים הכריזו על בנו קונסטנטינוס כעל אוגוסטוס המערב - הכרזה שזכתה להכרה מצד גלריוס, אשר לא רצה סכסוך עם צבא המערב החזק. במקביל, מקסימיאנוס, האוגוסטוס-לשעבר, הציע את בנו מקסנטיוס כקיסר המערב נוכח הפופולריות הנמוכה של סוורוס - הצעה אשר זכתה לתמיכה אל העם. כמו כן מקסימיאנוס החליט לחזור לשלטון והכריז על עצמו כעל אוגוסטוס. בשנת 307 קונסטנטינוס ומקסימיאנוס כרתו הסכם להכרה הדדית וחיזקו אותו בקשר נישואין - קונסטנטינוס נשא לאישה את בתו של מקסימיאנוס.
לאחר שרב על מקסנטיוס, מקסימיאנוס פרש שנית, ובינתיים גלריוס מינה לאוגוסטוס את סוורוס, אשר מת כעבור שנה בקרב. במקומו גלריוס מינה את ולריוס ליקיניוס. כל זה הביא לכך שבשנת 308 היו שלושה אוגוסטוסים חוקיים - גלריוס, ליקיניוס וקונסטנטינוס, קיסר חוקי אחד - מקסימינוס דאיה, ושניים לא-חוקיים - מקסנטיוס ברומא ולוציוס באפריקה. הקיסרות הייתה בעיצומה של מלחמת אחים מרובת-משתתפים.
הסיטואציה החלה להיפתר לאחר שנת 311, שבה גלריוס מת. יורשו ליקיניוס כרת ברית עם קונסטנטינוס. בשנת 312 מקסנטיוס הובס ע"י קונסטנטינוס בקרב גשר מולוויוס שעל הטיבר, וקונסטנטינוס נכנס כמנצח לרומא. הסנאט הרומי הכיר בו כשליט הראשי של הקיסרות - עתה היו תחת שליטתו איטליה, גאליה, בריטניה, איבריה ואפריקה. בשנת 313 קונסטנטינוס וליקיניוס אישררו את הברית ביניהם במילאנו ע"י חתונתו של ליקיניוס עם אחותו של קונסטנטינוס. באותה שנה דיוקלטיאנוס התאבד לאחר שהואשם בסיוע למקסנטיוס, וליקיניוס הביס את צבאותיו של מקסימינוס דאיה, שמת זמן קצר לאחר-מכן.
אם כך, בקיסרות נשארו שני אוגוסטוסים. בשנת 314 קונסטנטינוס תקף את ליקיניוס בשל סכסוך על השליטה בבלקנים, אשר עברו אליו בהסכם שלום שנחתם בשנת 316. שבע שנים מאוחר יותר, בשנת 323, כשהגותים נכנסו לתחומי החלק המזרחי של הקיסרות, קונסטנטינוס הכניס לשם את צבאותיו במסווה של עזרה לליקיניוס. הוא הביס הן את הגותים והן את ליקיניוס ונהיה לשליט היחיד של כל הקיסרות הרומית. הטטררכיה נגמרה.
קטגוריה:רומא העתיקה
קטגוריה:ממשל ומדיניות
קטגוריה:רומא העתיקה: חוק ומשפט
דיוקלטיאנוס
דיוקלטיאנוס (דיוקלס) (313 - 245), קיסר האימפריה הרומית משנת 285 ועד למותו.
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:שושלת קונסטנינוס
ja:ディオクレティアヌス
476
אירועים
- אוגוסט - הטוען לכתר בזיליקוס מודח וזנון הופך שוב לקיסר ביזנטיון.
- פטר פולו מושב לתוארו כפטריארך אנטיוכיה.
- 4 בספטמבר - רומולוס אוגוסטוס, הקיסר האחרון של האימפריה הרומית המערבית, מודח כאשר אודואקר מכריז על עצמו מלך איטליה.
נולדו
- אריאבהאטא, אסטרונום הודי.
נפטרו
- 28 באוגוסט - פלביוס אורסטס, מגיסטר מיליטום של האימפריה הרומית המערבית.
ראו גם
----
- המאה ה-4 - המאה ה-5 - המאה ה-6
- 471 472 473 474 475 - 476 - 477 478 479 480 481
קטגוריה:שנים
nb:476
רומולוס אוגוסטולוספלביוס רומולוס אוגוסטוס (Flavius Romulus Augustus) (נולד בערך 460+ או 470+, מת אחרי 511) המכונה גם רומולוס אוגוסטולוס היה הקיסר האחרון של האימפריה הרומית המערבית.
רומולוס היה בנו של פלביוס אורסטס, פוליטיקאי רומאי שהיה ככל הנראה ממוצא גרמאני בחלקו. אורסטס מונה לתפקיד ראש הצבא (מגיסטר מיליטום) על ידי הקיסר הרומי יוליוס נפוס בשנת 475. ב-28 באוגוסט 475 הוא חולל הפיכה והשתלט על הממשלה ברוונה, בירת האימפריה הרומית המערבית מאז שנת 402. יוליוס נפוס נמלט לדלמטיה ושם שלט עד מותו בשנת 480.
אורסטס הפך לשליט בפועל של הפרובינקיות שממערב לדלמטיה, אך לא נחשב כשיר לרשת את הכתר בעצמו, ולכן הכריז ב-31 באוקטובר 475 על בנו רומולוס כקיסר. ההכרזה לא התקבלה על הקיסר ובזילאוס של ביזנטיון זנון.
רומולוס היה בזמן התרחשות הדברים ילד או נער מתבגר ותפקד כבובה תחת שלטון אביו. זמן קצר אחרי שאורסטס סרב להעניק אדמות להתיישבות לשכירי החרב הרולים, הסקיריאנים וה טורציליניאנים התחוללה הפיכה תחת הנהגתו של המנהיג הגרמני אודואקר. אורסטס נלכד ליד פיאצ'נזה ב-28 באוגוסט 476 והוצא להורג.
אודואקר התקדם לרוונה ולכד את העיר והקיסר הצעיר בה. רומולוס נכפה לוותר על כתרו ב-4 בספטמבר 476. ויתור זה נחשב לקיצה של האימפריה הרומית המערבית, אף כי חלקה המזרחי המשיך להתקיים עד שנת 1453. השלטון בפועל בשטחי הפרובינקיות הרומיות, מכל מקום, היה מסור מזמן לידי מנהיגי השבטים הגרמאניים.
בגלל גילו הצעיר, חס אודואקר על חייו של הקיסר לשעבר ושלח אותו למחוז קמפניה לגור עם מקורביו. הוא גם העניק לו פנסיה שנתית, שמאוחר יותר הומשכה על ידי מנצחו של אודואקר, תאודוריק הגדול בשנת 507 ושוב בשנת 511. רומולוס ייסד מנזר ששרד משך מאות בשנים, אך ככל הנראה לא חי עד תקופת שיקום הסמכות הרומית באיטליה בשנת 536.
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:עמים, שבטים ואימפריות בימה"ב
th:โรมูลุส ออกุสตุส
הקיסרות הרומית המערבית.]]
הקיסרות הרומית המערבית הוא השם שניתן לגוף המדיני שהשתרע על חלקיה המערביים של האימפריה הרומית, לסירוגין, החל משנת 284, תאריך יסוד הטטררכיה.
במובן המצומצם יותר, האימפריה המערבית הייתה קיימת כגוף מדיני מהפיצול הסופי של האימפריה הרומית לשני חלקים בשנת 395, שנת מותו של הקיסר תיאודוסיוס הראשון. ועד שנת 476, שנת הדחתו של הקיסר רומולוס אוגוסאטולוס על ידי אודואקר , התאריך המקובל לסופה של הקיסרות הרומית המערבית.
קטגוריה:איטליה: היסטוריה
קטגוריה:העת העתיקה
קטגוריה:רומא העתיקה
-
קטגוריה:אימפריות
קרל הגדול
קרל הגדול (Charlemagne; 742-814) גדול שליטי אירופה בימי הביניים. היה מלך הפראנקים משנת 768 וקיסר האימפריה הרומית הקדושה משנת 800.
את שטחי האימפריה שירש קרל מאביו ואחיו, הוא הרחיב במלחמותיו בלומברדיה, סקסוניה ובספרד. באחת מפלישותיו לספרד הקים את המארקה הספרדית, מחוז ספר מבוצר שלימים נהפך לקטלוניה.
בשנת 799 נתבקש ע"י האפיפיור ליאו השלישי להתערב בסכסוך שניטש בינו לבין אצולת רומא. אחרי שהכריע לטובת האפיפיור, הכתיר אותו האפיפיור לקיסר ב-25 בדצמבר 800 בעת מיסת חג המולד ברומא. הכתרה זו היתה היסוד להקמת הקיסרות הגרמנית של ימי הביניים, והאימפריה הרומית הקדושה.
קרל הגדול ניהל את הקיסרות על ידי רוזנים שקיבלו קרקעות תמורת שירותם בצבא וניהול האדמות שבבעלותם. יחסים אלו בין הקיסר למקבלי הקרקעות שכונו 'וסאלים מלאכותיים' (vassi dominici) נחשבים לבסיס של הפאודליזם (למעשה מדובר בפיאודליות הקלאסית).
קרל הגדול עודד התעוררות תרבותית בהקימו בתי ספר ליד המנזרים, הפצת ספר דרשות לחינוך העם והנהגת סדר תפילה אחיד ברחבי האימפריה. על אף שהוא עצמו לא ידע קרוא וכתוב, הוא גם עודד העתקת ספרים בכתב האירי "המינוסקול הקרולינגי" המשמש יסוד לאותיות האלף בית הלטיניות של ימינו.
לאחר מותו ב-814, ירש אותו בנו לואי החסיד.
לקריאה נוספת
- איינהרד, חיי קרל הגדול, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
קטגוריה:מצביאים
קטגוריה: השושלת הקרולינגית
קטגוריה:קיסרי האימפריה הרומית הקדושה
ja:カール大帝
ko:카롤루스 대제
1453
אירועים
- 29 במאי - כוחות עותומניים בראשות הסולטן מחמט השני כובשים את קונסטנטינופול ומביאים לסופה של האימפריה הביזנטית
נולדו
נפטרו
- 29 במאי - קונסטנטין ה-11 פאלאולוגוס, הקיסר הביזנטי האחרון
ראו גם
- 1453 בספרות
- 1453 במוזיקה
- 1453 בפוליטיקה
- 1453 במדע
----
- המאה ה-14 - המאה ה-15 - המאה ה-16
- 1448 1449 1450 1451 | | |
