:: wikimiki.org ::
| וטרינר |
וטרינרוטרינר הוא "רופא חיות", כלומר מי שעוסק ברפואה וטרינרית.
תחומי הפעילות של הווטרינר
ישנם סוגים רבים של וטרינרים. כמה מהנפוצים בהם:
- וטרינרים של חיות בית (כלבים, חתולים וכדומה).
- וטרינרים של חיות משק (פרות, כבשים, חזירים וכו').
- וטרינרים של חיות בר (אריות, נמרים, זברות, שועלים וכדומה) שבדרך כלל מועסקים בגני חיות או במרכזי סיוע לחיות.
רפואת בעלי חיים אינה תחום עיסוקם היחיד של וטרינרים. למרות שלווטרינר יש תואר דוקטור ברפואה וטרינרית, לא כל הווטרינרים נכנסים להתמחות רפואית. לווטרינרים הללו עדיין יש מגוון רחב של אפשרויות: טיפול בחיות מחמד (כלבים, חתולים, ארנבים, חמוסים וכו'), טיפול בחיות אקזוטיות (סוגי מכרסמים, אופוסומים, קיפודים, זוחלים וכו'), זואולוגיה, טיפול במשק-חי, טיפול בסוסים (ספורט או מסלול מירוצים, הופעות רודיאו וכו'), טיפול בחיות מעבדה ועוד.
האחרים יכולים להכנס לתחום המחקר, למידת שטח כלשהו ברפואה, רפואה וטרינרית או פרמקולוגיה.
וטרינרים בתחום המחקר היו הראשונים לבודד זני סלמונלה, זני ברוצלה, וגורמי מחלה אחרים.
הם גם עזרו לטיפול במלריה ובקדחת הצהובה, פתרו את תעלומת הבוטוליזם, יצרו חומר מונע קרישה שמשמש לטיפול באנשים בעלי מחלות לב, והגדירו ופיתחו טכניקות ניתוחיות לטיפול בבני אדם, כמו החלפת מפרק הירך והשתלת איברים.
לימוד הרפואה הווטרינרית
באוניברסיטאות רבות ברחבי העולם מאפשרות לימוד ווטרינריה לתואר ראשון ושני ובחלקן אף לתואר דוקטור. ברוב הארצות הווטרינרים מפוקחים על ידי גוף מיוחד, בדומה לרופאים המטפלים בבני אדם. ברוב הארצות זמן הלימוד הנדרש נע בין 4 ל-7 שנים, אשר מחולקים לשנים הפרה-קליניות והקליניות. בשנים הפרה קליניות לומדים ביוכימיה, אנטומיה, פיזיולוגיה, פיזיקה וכו'. בשנים הקליניות מתמקדים בשיטות טיפול ולומדים בעיקר כירורגיה, רפואה פנימית וכו'.
בארצות רבות, כולל ישראל, וטרינריה היא תחום נפרד, אשר נלמד בפקולטה לווטרינריה. בישראל אין אפשרות ללמוד וטרינריה לתואר ראשון והחפצים לעסוק במקצוע זה צריכים להשלים תואר ראשון בביולוגיה.
וטרינריה בספרות
וטרינר מפורסם בספרות הוא "דוקטור דוליטל".
חלוצי הווטרינריה
- אפיסרטוס
- וגטיוס
- לאורנטיוס רוזוס
- קארלו רואיני
- קלוד בורג'לה
- ויק ד'אזיר
- ליאון פירסון
ראו גם
- מחלות חיות המשק
- וטרינריה
קטגוריה: מקצועות
ja:獣医師
רופארופא הוא אדם העוסק במקצוע הרפואה, כלומר מטפל בחולים ובפצועים על-מנת לרפא אותם.
יכולתו של הרופא לרפא היא במסגרת גבולותיו של מדע הרפואה. בחלק מהמקרים ביכולתו לתת מענה מלא לבעיה הרפואית של החולה, באמצעות סילוק גורמי המחלה. במקרה של פציעה, למשל, עשוי הרופא לגרום לריפוי מלא של הפצוע. גם התרופות האנטיביוטיות לסוגיהן מסוגלות להביא לריפוי מלא של המחלות שהן מתאימות להן. במקרים אחרים ביכולתו של הרופא רק להקל על החולה באמצעות צמצום תסמיני המחלה. כנגד כאב ראש, למשל, יתן הרופא תרופה שתעלים או תקל על הכאבים עד הפעם הבאה, מפני שאין לו ריפוי מלא.
ראש וראשון מבין הרופאים המפורסמים הוא היפוקרטס, "אבי הרפואה" שתורת ארבע הליחות שלו החזיקה מעמד כאלפיים שנה.
העיסוק ברפואה בישראל
עיסוק ברפואה בישראל מצריך רשיון מטעם משרד הבריאות. הכשרה לקראת קבלת הרשיון ניתנת בבתי הספר לרפואה. בישראל פועלים ארבעה בתי ספר לרפואה, באוניברסיטאות הבאות (לפי סדר הקמתם): האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב, הטכניון ואוניברסיטת בן גוריון בנגב. הלימודים נמשכים שש שנים, שלאחריהן באה שנת סטאז' בבית חולים. בתום לימודיו מקבל הרופא תואר דוקטור לרפואה. רשיון לעסוק ברפואה בישראל ניתן גם למי שלמד באוניברסיטאות בחו"ל, לאחר שעמד בבחינה מתאימה.
בנוסף לרופאים כלליים, רב והולך מספרם של הרופאים המומחים לתחומים מסויימים. הטיפול ניתן כיום במרפאות, בבתי חולים, בקליניקות פרטיות ולעתים אף בבית החולה. הרופא לעולם אינו עובד לבדו, כלי עזר רבים עומדים לרשותו: מכוני מחקר, מכוני רנטגן, מעבדות, טכנאים ועוד.
רופאים רבים בישראל מחזיקים בשתי משרות: משרה כשכיר בבית חולים או בקופת חולים, ומשרה כעצמאי בקליניקה פרטית.
ראו גם
- שבועת הרופאים
- רשימת רופאים
- דוקטור
קישוריים חצוניים
- http://www.ima.org.il/igudim/v2/IgudimGuideList.asp?Igudtype=2-קישורים לאגודות רופאים לשם חיפוש ידע - מתוך אתר הסתדרות רפואית בישראל
-
קטגוריה:מקצוע הרפואה
קטגוריה:מקצועות
ja:医師
ko:의사
כלב
כלב הוא השם העממי של כלב הבית, שהוא בעצם קרוב גנטית לזאב מצוי,הכלב הוא בעל החיים המבוית הקדום ביותר, שבוית על ידי האדם לפני אלפי שנים.
לראשונה מוזכר הכלב בתנ"ך בספר שמות פרק י"א פסוק ז'. "לא יחרץ כלב לשונו". - כאשר עזבו בני ישראל את מצריים, אף כלב לא נבח,להסגירם.
הכלב מוזכר לראשונה בהקשר של עבודה לעזרת האדם, בספר איוב פרק ל' פסוק א' "כלבי צאני".
סביר להניח שהכלבים מתקופת התנ"ך, היו טיפוסים זהים לכלב כנעני שאנו מכירם כיום.
במדע, כלב, Canis הוא סוג במשפחת הכלביים הכולל את המינים (לפי סדר הא'-ב'):
- זאב אדמוני Canis rufus
- זאב חבשי Canis simensis
- זאב מצוי Canis lupus
- כלב הבית Canis lupus familiaris
- דינגו Canis lupus dingo
- זאב צפוני Canis lycaon
- קויוט(זאב ערבות) Canis latrans
- תן זהוב Canis aureus
- תן מפוספס Canis adustus
- תן שחור Canis mesomelas
קישורים חיצוניים
קטגוריה:כלביים
קטגוריה:חיות בתנ"ך
-
ja:イヌ
ko:개
simple:Dog
th:สุนัข
חתול
חתול - Felis, הוא סוג במשפחת החתוליים.
מיני חתולים
- חתול בר - Felis silvestris - ממנו בוית חתול הבית
- חתול חולות - Felis margarita
- חתול היערות - Felis chaus
- חתול שחור-רגל - Felis nigripes
- חתול מדבר סיני - Felis bieti
גזעי חתולים
קיימים יותר מ - 100 סוגי חתולים. אלו מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות:
ארוכי פרווה, קצרי פרווה וזרים. ארוכי הפרווה מתחלקים לפרסיים ולארוכי פרווה אחרים וקצרי פרווה לבריטיים ואמריקאים.
פרווה קצרה
פרווה חצי ארוכה
פרווה ארוכה
- חתול פרסי (פחוס/לא פחוס)
- הימלאיה (חתול)
פרווה מיוחדת
- חתול ספינקס
קטגוריה:חיות מחמד
קטגוריה:גזעי חתולים
אמונות על חתולים
- לחתולים יש תשע נשמות - אמונה תפלה שמקורה אצל המצרים הקדמונים שייחסו לחתולים תכונות אלוהיות (בסטט, אלת השמחה המצרית, הייתה חתולה). מאוחר יותר יותר, בדתות פגאניות מסויימות, יוחסו לחתול תכוניות שטניות והוא נחשב להתגלמות של השטן. אמונה זו נוצרה עקב אורח חייו של החתול (חיה טורפת, לילית, מתבודדת) ומבנהו הגופני (עיניו זוהרות בחושך בעקבות החזרת אור מפיגמנט מסוים בעיניו, אזניו המחודדות וגופו הגמיש המאפשר לו להשתחל מבעד למעברים צרים).
- החתול נחשב אויבו של הכלב - מקורה של אמונה זו הוא בזמנים המודרניים שבו הטריטוריה של החתולים והכלבים התנגשה שכן שניהם הפכו חיות מבויתות ונוצרה יריבות על שטחים ועל מזון.
- חתול שחור מביא מזל רע - אמונה תפלה שמקורה באמונה שלפיה החתול הוא התגלמותו של השטן.
- חתול הוא לא נאמן - מקורה של אמונה זו הוא באורח החיים של החתול. כל החתוליים (למעט אריות) חיים בפרטים בודדים ועל כן אינם מורגלים לחברת פרטים אחרים. יוצאי הדופן הם חתולי הבית המורגלים לנוכחות בני אדם אך עדין אינם נחשבים לחברותיים כמו הכלבים. כמו-כן, חתולים יותר עצמאיים הכלבים התלויים בבני אדם למחייתם ולכן נהוג לחשוב שכלבים יותר נאמנים.
- חתול נופל תמיד על הרגליים. כאשר חתול נופל מגובה מספיק (כמטר), יש לו מספיק זמן כדי להפעיל את שריריו וזנבו ולהתפתל באוויר, כדי להגיע את הקרקע מוכן לספיגת המכה - על רגליו. לכן נפילה מגובה נמוך עשוייה להיות מסוכנת לחתול יותר מאשר נפילה מגובה רב יותר, בייחוד אם הנפילה הפתיעה את החתול. עם זאת, נפילה מגובה של מטרים רבים עשוייה להוות סכנה לחתול, גם אם היה מוכן לספיגת המכה.
חתולים בספרות
- יהונתן גפן , ספר שלם על חתול אחד, ספר שירים על מאיר, חתול פרסי, ושיר אחד גם על כבשה.
- שפרה הורן, חתולים סיפור אהבה, סיפורים על חתוליה של המחברת.
- ג'יימס הריוט, סיפורי חתולים, על חתולים בהם טיפל המחבר, וטרינר במקצועו, באזורי הכפר של יורקשייר, כאשר וטרינריית חתולים לא נלמדה עדיין בבתי הספר. בהוצאת מודן.
חתולים בסרטי קולנוע
- גארפילד, דמות קומיקס מצוירת שכיכבה בתכנית טלוויזיה וכן בסרט קולנוע משנת 2004.
- "חתולים בצמרת" (The Aristocats) - סרט מצויר של חברת וולט דיסני, המציג את אהבתם של חתולת בית וחתול רחוב.
- טום וג'רי - כוכבי התעלולים מאולפני MGM
חתולים ואיכות הסביבה
חתולי רחוב, וכן חתולי בית המבלים שעות רבות בגינות, מהווים בעייה להתפתחותם ושיקומם של אזורי טבע בקרבת מקומות ישוב. חתולים מגיעים לפארקים, שטחי בור ואפילו שמורות טבע קרובות וצדים בהם שלל מיני בעלי חיים קטנים, מיונקים ועד עופות. הגם שטריפה היא חלק מהמחזור הטבעי של מערכות אקולוגיות, במקרים רבים מעורבותם של החתולים מדכאת באופן קשה אוכלוסיות טבעיות.
לקריאה נוספת
- דייוויד טיילור, החתול, ספר מקיף בנושא גזעי חתולים והטיפול בהם.
- ד"ר ע. הדר, חתולים, בהוצאת מסדה, 1983. מתמקד יותר בטיפול בחתולים ופחות בגזעיהם.
- ג'פרי מוסאייף מאסון, תשע הנשמות של החתול - מסע אל חיי הרגש של החתולים, הוצאת מחברות לספרות, 2005.
קטגוריה:חתוליים
ja:ネコ
simple:cat
פרה
פרה היא חיה ממשפחת הבקר. הזכר מאותו מין מכונה פר או שור. כאשר מתייחסים לזכר בלתי מסורס, משתמשים במינוח פר (פר הרבעה). הפרה מתאכסנת ברפת. לפרה ארבע קיבות.
הפרה מעלה גרה ומפריסה פרסה, ולכן היא נחשבת ביהדות לבהמה כשרה לאכילה. באופן יותר מדוייק, הפרה מוגדרת כבהמה גסה.
הסיבה העיקרית לגידולה כיום היא שהפרה מספקת לאדם חלב לשתיה ובשר לאכילה. בעבר שימשו שוורים לחריש ואף לגרירת עגלות.
בהודו נחשבת הפרה לקדושה.
בספרד מהווה מלחמת שוורים בידור מקובל.
בדרום אמריקה נחשבת הפרה לחיה עסיסית המספקת ארוחה קלה.
שבט המסאי חי על פרותיו - הם שותים את חלבן ודמן, ומקימים מבנים ארעיים מגלליהן.
קטגוריה:פרסתנים
כבש
כבש – סוג של יונקים מעלי גירה השייכים לתת-משפחת היעלים. על סוג זה נמנה המין המופלון (Ovis aries) אבי כבש הבית (Ovis aries musimon), זן בעל חשיבות כלכלית רבה בהיותו מקור לחלב, צמר, עור, פרווה ובשר. רוב הערך דן בכבש הבית.
מונחים הקשורים לכבשים
- צאן - שם קיבוצי לכבשים ועזים.
- נוֹקֵד – הוא מגדל צאן או רועה צאן.
מקובל לכנות בצורה שונה את הכבש בהתאם לגילו ובהתאם לתפקידו:
- בזמן שהוא עדיין יונק הזכר קרוי טָלֶה והנקבה טַלְיָה.
- עד גיל שנה הזכר הוא שֶה והנקבה שֵיָה.
- בגיל שנתיים הנקבה קרויה שְנִיָה.
- הכבש הזכר הבוגר קרוי אַיִל, והבוגרת קרויה רְחֵלָה.
- הכבשה המובילה את העדר קרויה "משכוכית".
הערה לשונית: למלה העברית "כבשה" יש שתי משמעויות: הנקבה בכבשים, או כינוי למין הכבשים כולו (ללא הבחנה בין זכר לנקבה).
כבש הבר
עדר
מיני כבש הבר השייכים לסוג Ovis
קיימים שבעה מיני־בר של הסוג Ovis. לכולם קרניים (גדולות יותר אצל הזכר) ובלוטות ריח בפנים ובטלפיים. כולם חיים בעדרים, באזורים הרריים או ברמות, שבהם הם מלחכים עשבי־בר, כשהזכרים הבוגרים נוהגים לחיות בנפרד מיתר העדר. הזכרים נוהגים לנהל ביניהם מאבקים על הזכות לעבר את הנקבות בתקופה שמסוף הסתיו ועד תחילת החורף. הטלאים נולדים באביב כאשר הנקבות חיות בנפרד מהזכרים, ולכן תפקיד ההגנה על הטלאים מוטל על הנקבות. כבש־הבר מגיע לבגרות מינית בגיל ½2 - ½3 שנים, אורך חייו 20-15 שנה.
- כבש ארגאלי (Ovis ammon) - המין הגדול ביותר. גובהו בין 90 ס"מ ל-1.20 מטר, אורכו בין 1.20 ל-2 מטר ומשקלו בין 65 ל-200 ק"ג. אורך קרניו 1.20 מטר (1.80 עם הסלסולים) ומשקלן עשוי להגיע עד 22 ק"ג אצל הזכר. פרוותו בגון חום בהיר ורגליו לבנות. לזכרים רעמה לבנה סביב הצוואר וגיבנת מודגשת לאורך הגב. נפוץ במרכז אסיה: פמיר, טיבט, אלטאי ומדבר גובי.
- כבש אוריאל – (Ovis vignei). כבש בגודל בינוני הידוע גם בשמות Urial, Shapo ו-Arkhar. מאפיינים בולטים: פרווה ארוכה בגון חום־אדמדם המלבינה בחורף. לזכרים יש רעמה שחורה המשתרעת מהצוואר ועד לחזה וקרניים ארוכות מסתלסלות באורך של עד מטר. לנקבות יש קרניים קצרות יותר. בית הגידול האופייני לכבש הערבה הוא מדרונות העשב שמתחת לקו העצים (האזור שמעבר לו לא צומחים יותר עצים). אזור תפוצתו בין הודו לים הכספי, באזורים ההרריים של רוסיה, הודו ומרכז אסיה. מצוי עד לגובה של 3,500 מטר בהרי טיבט.
- מופלון – (Ovis aries). נפוץ במרכז אסיה ובעבר גם בארץ ישראל. רוב החוקרים סבורים כי מין זה הוא האב הקדמון של כבש הבית. זן שלו מצוי באיים סרדיניה וקורסיקה ומשערים כי התפתח שם מכבש מבוית שהפך לפראי. ישנה כוונה להשיבו לטבע בישראל וכיום מגדלים לשם כך עדר שלו בחי בר כרמל.
- כבש גדול קרניים (Ovis canadensis) - קרוי גם Bighorn Sheep. צבעו בין חום בהיר לחום־שוקולד, עם ציצת שערות לבנה על הרגלים. משקלו בין 90 ק"ג ל-135 ק"ג. לזכר ולנקבה קרניים מסולסלות, משקלן אצל הזכר מגיע עד 18 ק"ג. הכבש הקנדי מצוי באזורים ההרריים של מערב קנדה וצפון מערב ארצות הברית.
- כבש השלג (Ovis nivicola) – אורכו 1.40-1.60 מטר, גובהו 95-112 ס"מ, משקלו 60-120 ק"ג. פרוותו בצבע חום. גם לזכר וגם לנקבה קרניים מסתלסלות באורך של עד 90 ס"מ. כבש השלג נפוץ במזרח קמצ'טקה.
- כבש דאלי (Ovis dalli) – גובה 90 ס"מ, משקל הזכר 80-100 ק"ג. צבע בדרך כלל לבן. לכבש דאלי קרניים מרשימות. כבש הדאלי מצוי בצפון מערב הארקטי של קנדה ובאלסקה.
- כבש האלה (Ovis platyurea)
כבשים שאינם שייכים לסוג Ovis
כבשים שאינם שייכים לסוג Ovis הם כבשים שיש בינם ובין כבש־הבר כמה הבדלים פיסיולוגיים, למשל קרניים חלקות והעדר בלוטות ריח בפנים.
- כבש כחול – (Pseudois) מכונה גם בְּהאראל. נפוץ בטיבט ובסין המערבית בגבהים שמעל 3000 מטר.
- עבדקן הרעמה (Ammotragus lervia) קרוי באנגלית Barbary Sheep מאופיין ברעמה של שער ארוך בצוואר, חזה, והחלק העליון של הרגלים הקדמיות. נפוץ באפריקה הצפונית מהאוקיינוס האטלנטי ועד הים האדום ודרומית עד ניז'ר. נחשב מין יחיד בסוג Ammotragus.
- כבש המושק (Ovibos moschatus) – יונק זה נחשב כצורה בין כבש לבקר. אורכו עד 2.50 מטר וגובהו עד מטר ו-15 ס"מ. לכבש המושק פרווה בעלת שערות ארוכות. לזכר בלוטות מתחת לעיניים המפיצות ריח חזק אופייני למושק. תחום גידולו בקנדה ואלסקה. היה על סף כיליון אך כיום האוכלוסייה מתאוששת ואף הוקמו גרעיני רבייה ברוסיה ובסקנדינביה.
כבש הבית
----
היסטוריה של כבש הבית
סקנדינביה
מוצא הכבש
שרידי של כבש הבית (Ovis aries musimon) נמצאו גם במקומות בהם נמצאו שרידי ישוב־אדם, אם כי לא תמיד ברור אם זהו זן הבר שניצוד או זן מבוית שגודל על ידי האדם. קיימות כמה השערות לגבי מוצאו של כבש הבית. עם זאת, רוב המקורות מסכימים כי מוצאו של כבש הבית הוא כנראה מהמופלון. ההשערה המצויה בכתובים שונים כי מקור כבש הבית במופלון המצוי באיים סרדיניה וקורסיקה, היא שגויה. להיפך, המופלון שנמצא שם כנראה התפתח מכבש מבוית שהפך לפראי.
ל"כבש אוריאל" (Ovis vignei) המצוי מצפון מזרח איראן ועד לצפון מערב הודו יש יותר כרומוזוזמים (58) מאשר יש לכבש הבית (54), מה שכנראה פוסל אותו מלהיות אב קדמון של כבש הבית, אך היות שניתן להכליא אותו עם כבש המופלון, אין לפסול זאת לחלוטין. לכבש ארגאלי (Ovis ammon) יש 56 כרומוזומים הפוסלים את מועמדותו לאב קדמון, כמו גם את מועמדותו של כבש השלג (Ovis nivicola) הסיברי, שלו 52 כרומוזומים (שלא לדבר על המרחק מאתרי הביות הראשוניים).
ביות הכבש
כבשים היו בין החיות הראשונות שבויתו. משערים כי הביות התרחש במערב אסיה לפני התקופה הנאוליתית (לפני 8,000 שנה). הביות שינה את הכבש ומהכלאות של מיני־בר נוצרו גזעים רבים. הכבש איפשר את הניידות של החברות הקדומות, כיון שקל להעביר כבשים ממקום למקום בעדרים, תוך ניצול שטחי מרעה נרחבים. על סמך הממצאים הארכיאולוגים משערים כי בתחילה היה האדם חולב את האמהות, ורק אחר כך נתגלתה האפשרות לגזוז את הכבשים ולהשתמש בצמר לאריגה, ואכן צמר כבשים היה חומר הגלם לאחת התעשיות הראשונות של האדם. באתר ארכיאולוגי באיראן נתגלה פסלון של כבש צמרי, מה שמעיד שהאדם החל לבצע השבחה לגזעי כבשים הנותנות צמר לפני למעלה מ-6,000 שנה (כבש בר מכוסה בעיקר בשער ולא בצמר). המאפיינים הבולטים של כבש הבית החלו להופיע בספרות ובאמנות של מסופוטמיה ובבל ב-3000 לפנה"ס. שרידים של כבש הבית נמצאו גם בחפירות ביריחו. היו אלה כבשים בעלות אַלְיָה (זנב הכבש המכיל שומן).
המצרים הקדמונים טיפחו גזע של כבשים בעלי אוזניים משתלשלות וקרניים מסולסלות (Ovis aries palaeoaegypticus). שוכני ישובי הכלונסאות באירופה (לפני 8,000-5,000 שנה), למשל בשוויץ, גידלו את הגזע Ovis aries palustris. בתקופת הנחושת הופיע באירופה גזע בעל קרניים ספיראליות מסיביות (Ovis aries studeri) שהוא כנראה הכלאה בין גזע הכבשים של שוכני הכלונסאות עם המופלון.
באזור אסיה הקטנה גידלו כנראה בתקופה הקדומה כבשים שהשמועה על איכות צמרן יצאה למרחקים. זהו כנראה המקור לאגדה במיתולוגיה היוונית על "גיזת הזהב" ומסע הארגונאוטים לקוֹלְכיס. הפניקים נהגו לסחור בצמר בכל אגן הים התיכון והיוונים רכשו את הכבשים בעלי הצמר העדין ואף העבירו אותם לאיטליה וספרד.
בריטניה הצטיינה בגידול כבשים, אף שמעולם לא הייתה בה אוכלוסייה של כבשי־בר. כשהגיעו הרומאים לבריטניה במאה הראשונה כבר היה ביקוש רב לצמר שמוצאו מהאי הבריטי. בימי־הביניים היה הכבש בהמת הבית החשובה ביותר בבריטניה וטופחה בעיקר לגידול צמר (לחלב גידלו בבריטניה את הבקר). בשל חשיבותם הכלכלית היה לכבשים תפקיד בעימותים אלימים על רקע של חלוקת קרקעות למרעה באנגליה, סקוטלנד ואחר-כך גם בארצות הברית.
מהגרים מאנגליה הביאו אתם את הכבשים לאוסטרליה, שבה עד היום גידול הכבשים לצמר הוא אחד הענפים החקלאיים החשובים ביותר, ולניו זילנד, שבה יש כיום את מספר הכבשים הגדול בעולם ליחידת שטח.
טיפוח הגזעים של הכבש במקומות שונים בעולם הניב כ-200 גזעים שונים כשהאבחנה ביניהם היא בהתאם לשימוש הנעשה בגזע: צמר, בשר או שניהם.
פיסיולוגיה
מידותיו של כבש הבית שונות מאוד בין הגזעים. אורכו בין 1.20 מטר ל-1.80 מטר, גובה כתפיו בין 65 ס"מ ל-1.27 מטר. גודל הנקבה הוא בדרך כלל בין שלושה רבעים לשני שליש מגודלו של הזכר. הבדל נוסף בין הזכר לנקבה קיים במינים בהם יש לכבש קרניים - קרני הכבשה קטנות מקרני הכבש. לכבשי־בר יש זנב בגודל שבין 7 ס"מ ל-15 ס"מ, בעוד שזנבו של כבש הבית (האליה) בדרך כלל ארוך יותר ומשמש כמאגר מזון לכבש, אם כי ברוב החוות החקלאיות הגדולות נוהגים להסיר זנב זה. משקל הכבש נע בין 20 ק"ג ל-200 ק"ג כשהממוצע הוא 110 ק"ג . לכבש פרסות שסועות וראש בצורת חרטום צר המכוסה לגמרי בשער למעט הנחיריים והשפתיים. צבע הכבש משתנה מלבן כשלג לאדום, חום כהה ואף שחור, לעיתים עם כתמים בהירים.
הסוג Ovis מאופיין בהימצאות בלוטות הממוקמות לפני עיניו, באזור המפשעה ובין פרסותיו האחוריות. בלוטות אלו מפרישות חומר נוזלי־למחצה, שקוף והמפיץ את הריח האופייני לכבש הבית. מטרתן, כנראה, סימון שטח המחייה. קופסת המוח בגולגולתו של כבש־הבית, קטנה מזו של כבש־הבר, ואף שקע העין קטן יותר.
הכבש קרוב מאוד לעז, אך שונה ממנו בכמה מאפיינים: גוף מוצק יותר, הימצאות בלוטות הריח, והעדר הזקן על הסנטר אצל הזכרים.
השבחות כבשים על ידי הכלאות להשגת תכונה כלכלית רצויה יצרו מינים בעלי או חסרי צמר, בעלי קרניים או נטולי קרניים, בעלי אוזניים או חסרי אוזניים.
תזונה
כבש־הבית הוא אחת החיות הקלות ביותר לגידול. כבש־הבית מסוגל לשרוד גם שמזונו מכיל רק תאית, עמילן או סוכר כמקור לאנרגיה ומזון המכיל חנקן שלא חייב להיות חלבון. בהיותו במרעה כולל מזונו של כבש־הבית: עשבי־בר ופרחים, עלים ושיחים צעירים. הכבשים מעדיפים עשבים קצרים וחלקים, אך בעת הצורך יאכלו גם צמחים שעליהם מחוספסים וארוכים. כבשים רועים מסוגלים לבלוע כמות גדולה של מזון בזמן קצר ואחר כך פורשים לנוח וללעוס מחדש את המזון שנבלע (גירה). הכבש רועה בשעות המוקדמות של הבוקר והערב, כשבשעות החמות הוא נח. כמו אצל יתר מעלי הגירה, מורכבת קיבתו מארבעה תאים נפרדים המאפשרים לו לעכל מזונות עתירי סיבים שרוב החיות האחרות אינן מסוגלות לעכל.
הכבשים נוהגים לנגוס בצמחים קרוב יותר לשורש מאשר נוהג הבקר ולכן יש להקפיד לא לאפשר להם רעיית יתר, הגורמת נזק.
רבייה
שורש
משך הזמן מלידה ועד בגרות המינית אצל הכבש (זכר או נקבה) תלוי בגזע, והוא נע בממוצע בין שנה לשנה וחצי. הרבייה אצל כבש־הבית היא עונתית, תלויה באורך היום כשהרחלות מתייחמות לראשונה בסתיו המוקדם ונשארות פוריות עד אמצע החורף. מחזורי הייחום נמשכים בין 14 ל-20 יום כשהממוצע הוא 17. הרחלות מיוחמות בממוצע במשך 30 שעות. האיילים פוריים במשך כל השנה ורוב המגדלים שומרים על יחס של אייל אחד ל-25 עד 35 רחלות. ההזדווגות מתרחשת בדרך כלל מוקדם בבוקר או בערב. האיילים בודקים את הרחלות ואם האייל חושד שהרחלה מיוחמת הוא הודף אותה קלות מאחוריה. אם הרחלה מעונינת, היא מגיבה בתנוחת ההזדווגות וההזדווגות מתבצעת מייד. במקרה שהרחלה אינה מראה עניין, האייל ממשיך בדרכו.
תקופת ההריון נמשכת 148 יום כשרוב הטלאים נולדים מסוף החורף ועד אמצע האביב. הרחלה ממליטה טלה אחד או שניים המסוגלים לעמוד ולינוק תוך מספר דקות מהלידה מאחת משתי הפטמות הפעילות בעטין הכבשה. בממוצע נולדים 100 טלאים ל-91 רחלות. הטלה מפסיק לינוק ומתחיל לרעות בגיל 4-5 חודשים.
תוחלת החיים של כבש־הבית 15 שנים ויותר.
התנהגות
הכבשים ידועים בחוש העדר המפותח שלהם. עדרים גדולים של כבשים (עד 1,000 ויותר) נעים כגוש אחד. חוש העדר המפותח תורם לחשיבותם הכלכלית שכן רועה אחד יכול לשלוט על קבוצה גדולה של חיות. כבשים שהופרדו מהעדר מגלים סימני מצוקה והם פועים בקול רם או בוטשים בקרקע.
הכבשים הולכים באדיקות אחד אחרי השני עד שניתנו כינויים לתפקידים השונים שכבשים ממלאים בעדר. כבשה המתרחקת מאחרות היא outlier, מצד אחד היא יכולה לגלות מרעה טוב יותר, מצד שני היא מצויה בסכנה גדולה יותר. ה"משכוכית" היא הכבשה שאינה מתקדמת ראשונה, אך עוקבת אחרי ה- outlier ומסמנת לאחרות שאפשר לעקוב אחרי ה-outlier בבטחה. כשהמשכוכית זזה עוקבים אחריה כל הכבשים. הנטייה להתנהג כ- outlier או כמשכוכית היא כנראה גנטית.
חשיבות כלכלית
כבש־הבית הוא אחת החיות הקלות ביותר לגידול, דרישות ההזנה ותנאי המחיה שלו צנועות. כך למשל, הכבש מותאם לתנאים הקשים השוררים במדבריות ולאזורים ההרריים
החשיבות הכלכלית הרבה של הכבש הביאה לכך שגידול כבשים היה גורם משמעותי בכלכלות של ימי קדם. גם במאה ה-21 יש לכבש חשיבות ניכרת בכלכלות של מדינות כדוגמת אוסטרליה, ניו זילנד ואורוגוואי. גם כיום ניתן לקבל החזר של 400% כל שנה (כולל המלטות) על ההשקעה בכבשה. ההערכה היא שיש כיום בעולם כמיליארד כבשים. ככלל, גידול צאן נפוץ במדינות בהן יש אזורים נרחבים של מישורי עשב. הארצות הבולטות בגידול צאן בנוסף לאוסטרליה וניו זילנד הן ארצות הברית, סין, הודו, דרום אפריקה, ארגנטינה ותורכיה.
המוצרים המפיקים מהכבש הם:
- צמר – במיוחד מגזעים שטופחו במיוחד לצמר כמו המֶרינוֹ הרַמְבּוּיֶה והקארקוּל. הצמר הוא אחד מחומרי הגלם החשובים ביותר לתעשיית הטקסטיל.
- בשר – במיוחד מגזעים שטופחו במיוחד לבשר כדוגמת: סָפוֹק, דורסט וטֶקְסֶל. בשר הכבש הוא הבשר העיקרי הנאכל בארצות מזרח הים התיכון וגם במסעדות אירופאיות מקובל להגישו. מהצרפתית הגיע הביטוי בשפות אחרות לבשר כבש "מוטון" (mutton - כבש בצרפתית). עם זאת, הבשר המועדף על האירופאים הוא בשר טלה (כבש שגילו עד 5 חודשים ומשקלו עד 50 ק"ג) הנחשב רך יותר ופחות שמן מבשר הכבש.
- חלב – במיוחד מהגזע האוסטפריזי או מהגזע האוואסי, שמהם ניתן לקבל מעל 400 ליטר חלב לשנה. החלב של הכבש מרוכז מזה של חלב הפרה (7.4% שומן, 6% חלבון ו-4.6% סוכר). חלב הכבשה משמש בעיקר להכנת גבינות כדוגמת פטה, קצ'קבל, רוקפור וחלומי וכן להכנת יוגורט.
- פרווה – ניתנת לשימוש למעילים, צווארונים וכפפות. לאחר הסרת השער ניתן להשתמש בעור לבגדים, כפפות ולחלק הפנימי של הנעליים.
- זבל – לזבל של כבש יש חשיבות כדשן אורגני משום שהוא עשיר יותר מזבל בקר.
- מעיים – משמשות לייצור מיתרים לכלי נגינה וכציפוי חיצוני של נקניקים.
- קרניים וטלפיים משמשות לייצור כפתורים וקישוטים שונים. מהקרניים של האייל מכינים את השופר.
בנוסף למוצרים המופקים מהכבש, משמש הכבש כאמצעי חשוב למחקר מדעי, בשל גודלו מצד אחד, ועלות אחזקתו הנמוכה מצד שני. הדוגמה הבולטת ביותר לשימוש בכבש למחקר מדעי הוא השיבוט המוצלח של כבשה שתוצאתו הייתה הכבשה דולי.
גזעי כבש־הבית
גזעי כבש־הבית שונים במספר מאפיינים ממיני הכבשים החיות בר. השוני קיים גם בין הגזעים השונים. המאפיינים השונים הם בצורת הקרניים, בצורת הזנב, במבנה, בכמות ובאיכות הצמר, בצבע, בגודל, בכמות החלב ועוד. רוב הגזעים של כבש־הבית מצמיחים צמר, כשמיעוטם מצמיחים רק שער, בעוד שמיני כבש־הבר מצמיחים תערובת של צמר ושער. בגזעים שונים מצויים קרניים אצל שני הזוויגים (זכר/נקבה), או אצל הזכר בלבד או שהגזע נטול קרניים.
כמות גזעי הכבשים המבויתים מוערכת בכ־200 גזעים. הגזעים פותחו בהתאם לצורכי האדם: מזון ולבוש, וגם בהתאם לתנאי האקלים הנובעים מהאזור הגאוגרפי שבו מגדלים את הכבש. גזעי כבשים מחולקים בהתאם לשימוש העיקרי שנעשה בהם. את הגזעים שלהם צמר קצר ומשובח מגדלים לצמר בלבד, בעוד שאת הגזעים שלהם צמר באורך בינוני או ארוך, או שער בלבד מגדלים בדרך כלל לבשר. כמה זני כלאיים מפיקים צמר ובשר משובחים ואותם מגדלים לשתי המטרות. רוב הגזעים הם בעלי ערך מקומי בלבד, אך יש גזעים שהיו ועודם בעלי חשיבות לכלכלה העולמית.
כבש האליה – (Ovis orientalis platyura אך גם Ovis aries laticaudata) – גזע של כבש־הבית שממנו יצרו באמצעות הכלאות כמה תת־גזעים. כבשים מגזע זה מאופיינים בזנב רחב שנאגר בו שומן (אַלְיָה). משקל האליה אצל הכבשה מגיע עד 6 ק"ג ואצל האייל עד 10 ק"ג. תפקיד האליה לשמש כמאגר מזון לכבשה בעונה של מחסור, בדומה לדבשת אצל הגמל. משערים כי האליה נוצרה ממוטציה של כבש־הבית בעל זנב ארוך. גזעים של כבשים בעלי אליה נפוצים במזרח התיכון, באפריקה ובאסיה.
מוטציה
גזעים המיועדים לצמר - החקלאים מפתחים גזעי כבשים לצמר כשהדגש הוא על כמות ואיכות הצמר (עובי הסיבים), אורך הסיבים וצורת הסליל של הסיב. בממוצע משקל גיזת הכבש הוא 3.78 ק"ג. הגז מבוצע באביב, אחרי שמזג האוויר החורפי הקשה ביותר עבר.
- מֶרינו (Merino) – גזע בעל צמר מעולה שמקורו בספרד. הגזע ידוע עוד מהמאה ה-12 ומשערים כי הוא הובא לספרד בידי המוסלמים. כבש המרינו מותאם היטב לאזורים צחיחים ולחיי נדודים. מספרד הגיע כבש המרינו במחצית השניה של המאה ה-18 לארצות אירופה השונות ואחר כך לארצות הברית ואוסטרליה. כבש המרינו נחשב כגזע החשוב ביותר לצמר ומהווה על פי הערכה כ-20% מאוכלוסיית כבש־הבית בעולם. לכבש המרינו תת־גזעים רבים שבהם תת־הגזע האוסטרלי מצטיין באיכות הצמר ובמשקל הגיזה. תת־גזעים נוספים הם הדלין (Delaine) הארגנטינאי, המרינו האמריקאי, המרינו הקווקאזי והמרינו הווירטֶמבֶּרגי .
- רַמְבּוּיֶה (Rambouillet) – תת־גזע של כבש המרינו שפותח בדיר הלאומי ברמבויה שליד פריז צרפת. הרמבויה הוא כבשת הצמר הגדולה ביותר. לגזע פנים ורגליים לבנות. רעמת הצמר מכסה גם את הפנים עד כדי גרימת עיוורון. גזע זה מהווה את רוב אוכלוסיית הכבשים בארצות הברית.
- קאראקול (Karakul) – הקאראקוּל הוא גזע כבשים שמוצאו במרכז אסיה השייך לכבשי האליה. את הקאראקוּל מגדלים בעיקר בשל פרוות הטלאים, אותם נוהגים לשחוט יום־יומיים לאחר לידתם. לפרוות הטלאים המכונה "טלה פרסי" יש ביקוש בסחר הפרוות בשל מאפייניה: שערות משי שחורות, מבריקות ומסולסלות. הצמר של כבש הקאראקוּל הבוגר הוא תערובת של סיבים עדינים וגסים בצבעים שחור, חום ואפור וניתן להשתמש בו לאריגת שטיחים.
.
גזעים המיועדים לבשר – הדגש בפיתוח גזעי כבשים לבשר הוא על גידול מהיר, פוריות גבוהה וכושר־עמידות. בין הגזעים הידועים לבשר, הדורסֶט הורןׁ(Dorset), הסאפוק (Suffolk) שפותחו באנגליה, המרינו פְלַישְשאף (Merino-Fleischschaf) הגרמני והקולומביה (Columbia) שפותח בארצות הברית. גזעים נוספים:
- שביו (Cheviot) – גזע כבשים סקוטי חסר קרניים, לבן פנים, בעל כושר־עמידה ובעל צמר בינוני. מרבים להשתמש בשֶבְיוֹ לצורך הכלאות במיוחד עם גזעי לסטר (Leicester) ולינקולן (Lincoln) ליצירת טלאים לבשר.
- המפשייר (Hampshire) – גזע כבשים אנגלי חסר קרניים, שחור פנים. זהו גזע גדול יחסית שבשרו ערב ומגיע לבגרות מוקדם. זהו גזע מבוקש לבשר בארצות הברית. הצמר של גזע זה מאיכות בינונית ומתאים לתעשייה.
- שרופשייר (Shropshire) – גזע כבשים חסר קרניים שמקורם באזור ה- Downs באנגליה. לשרופשייר צמר ובשר באיכות טובה ומתקיים באזוורים דלילי צמחיה.
- טסל – (Texel) – הטֶסֶל הוא גזע כבשים הולנדי המצטיין בבשר טוב, צמר לבן בינוני ופוריות גבוהה.
- פיני (Finnish Landrace) – גזע ידוע בפוריות גבוהה. הכבשה ממליטה 2-3 ולדות בלידה אחת, ולעיתים אפילו 4-5. משתמשים בגזע זה להכלאות במטרה להגביר את הפוריות של גזעים אחרים.
גזעים דו תכליתיים – אלה הם גזעים שנועדו הן לצמר והן לבשר. הידוע שבהם הוא הקוֹרידַיל (Corriedale) - גזע כבשים שפותח בניו זילנד מהמרינו.
גזעי כבשים לחלב – בגזעים אלה הדגש על כמות החלב ועל הפוריות.
- אוסטפריזי – (Ostfries) – גזע כבשים גרמני לבן פנים המסוגל לייצר 600 ליטר חלב בשנה. הכבשה מהגזע האוסטפריזי ממליטה בדרך כלל תאומים. הכבשה מתפתחת מהר, גיזתה כבדה והצמר המופק ממנה מעולה.
- אוואסי – תת־גזע כבשים השייך לגזע כבש האליה, זהו הגזע הנפוץ באזורנו. הגזע מכונה על שם שבט האוואסי השוכן על גדות הנהר פרת. רוב הכבשים בישראל משתייכים לתת־גזע זה. לאוואסי צמר לבן ארוך ומתולתל. צבע ראשו ורגליו חום. ראשו מאורך ואוזניו תלויות. הנקבות חסרות קרניים בדרך כלל כשלאייל קרניים מפותלות. משקלו של האיל 70-120 ק"ג, משקל הרחלה 50-70 ק"ג. לאוואסי כושר־עמידה טוב בפני תנאי האקלים, והוא מסוגל לרעות גם בשדות קמלים. הרחלה ממליטה בדרך כלל טלה אחד.
מזיקים
טורפים
פרת
הכבשה היא חיה פחדנית וחסרת כל הגנה עצמית. בעת משבר נוטים הכבשים להצטופף מאחרי המשכוכית, ולכן הם טרף קל. את ההגנה מספקים להם האדם וכלב הרועים. באירופה ובצפון אמריקה הטורפים העיקריים הם זאבים ודובים ובאפריקה האריות, הנמרים והצבועים. באוסטרליה, נאלצו החקלאים לבנות גדר ארוכה החוצה כמעט את כל מזרח היבשת, להגן על הכבשים בפני כלב הדינגו. בניו זילנד מותקפים הכבשים בידי קיאה (Kea - Nestor notabilis), סוג של תוכי שפיתח תאווה מיוחדת לשומן שתחת עור הכבש.
מחלות
רוב המחלות התוקפות את הכבשים משותפות לבקר ולצאן. טפילים פנימיים כגון תולעי סרט המשתכנים במעיי הכבשה הם כנראה מקור הסבל העיקרי לכבשים, אך טיפולים מודרניים יעילים כנגדם, כמו גם נגד טפילים חיצוניים: קרציות, כינים וקרדיות.
- פרצית מדבקת (Contagious ecthyma) – מחלה ויראלית התוקפת את הרקמות הריריות ועלולה לעבור לאדם המטפל בכבש חולה.
- בת שחפת (פאראטוברקולוזיס) (John’s disease) – מחלה קשה העלולה להסתיים במוות. מחולל המחלה החיידק Mycobacterium paratuberculosis
- סימום המעיים (Enterotoxemia) – תוקפת טלאים בגילאים שבין שבועיים לששה שבועות, במיוחד כאלה שהוזנו במזון עשיר במיוחד. גורם המחלה Costridium perferingens. קיים חיסון כנגד מחלה זו.
- אבעבועות צאן (Variola) – מחלה חריפה הגורמת לתמותה בכבשים. סימני המחלה חום, דלקות באזורים הריריים ואבעבועות.
- אגָלַקטיה מידבקת (Contagious agalactia) – חיידק Mycoplasma agalactiae הגורם להפסקת תנובת החלב.
- כחלון הלשון (Blue tongue) – מחלה קטלנית שמקורה ויראלי והמופצת על ידי זבובים מהסוג Culicoides הגורמת לעתים ללשון נפוחה וכחולה.
חיידק
גידול הכבשים
הכבש במשק העולמי
את הכבש נוהגים לגדל בהתאם לתנאי האקלים המקומיים. במקומות בהם קיימים שטחי מרעה נרחבים, ירוקים כל השנה כמו באוסטרליה, ארגנטינה, אורוגוואי ואפריקה הדרומית, מגדלים את הכבשים בעדרים גדולים בשטחים נרחבים המוקפים בגדרות. הכבשים מצויים במרעה כל השנה ולכן הרחלות ממליטות בשטח פתוח. הכבשים ניזונות בדרך כלל מהמרעה בלבד למעט תקופת בצורת שאז נוהג החוואי להוסיף מזון. בדרך כלל גידול צאן במקומות אלה הוא ענף יחיד במשק.
באזורים קרים יותר מגדלים בחורף את הכבשים בעמקים בעדרים גדולים שבין 1,000 ל-4,000 ראש. בקיץ מתבצעת נדידה בעקבות המרעה הטבעי אל מקומות גבוהים יותר, בעדרים שבין 1,000 ל-1,500 ראש, כשלעתים עובר העדר מרחק של עד 500 ק"מ. כל עדר נמצא בהשגחת רועה וכלביו והוא מעביר את העדר בשיטתיות ממרעה אחד למשנהו תוך שהוא חי בבדידות מוחלטת במשך שבועות. הרועים המפורסמים ביותר הם הבסקים.
במקומות הקרים יותר, כמו ברוסיה, נוהגים להחזיק את הכבשים בחודשי החורף בדיר, כשמאכילים את הכבשים במזון מוכן כגון שחת, תחמיץ או מזון מרוכז.
את הטלאים לבשר נוהגים למכור בסוף הקיץ לפני שהעדר נודד מהמרעה הקיצי לחורפי.
הכבש במשק היהודי
הכבש מופיע במקורות היהודים החל במקרא מספר פעמים רב, כך למשל היו האבות ומשה רועים. כשחודש הישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה, חודשה גם מסורת גידול הצאן. עדר צאן היה במקווה ישראל כבר ב-1890, אך רק 20 שנה מאוחר יותר החלו להופיע עדרי כבשים במושבות היהודיות. ב-1908 הוקם עדר הכבשים הראשון במשק פרטי ביבניאל. היה זה שיתוף פעולה בין מתיישב יהודי לרועה ערבי אשר עסק בפועל בטיפול בכבשים. הסדרים דומים שבהם היהודי היה משקיע את ההון והערבי היה מטפל בצאן בפועל היו גם במשקים פרטיים בכפר תבור ובסג'רה (אילניה). ב-1927 מנו עדרים אלה כ-1,500 כבשים, אך סידור זה הופסק בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. היו ניסיונות של יהודים ללמוד את המקצוע עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20, אך כולם הסתיימו בכישלון.
השינוי חל ב-1930 עם הקמת "אגודת הנוקדים בארץ ישראל" ששמה לעצמה מטרה לקדם את גידול הצאן לחלב ולבשר בהתיישבות העובדת. ואכן עם השנים חדר ענף גידול הצאן לרוב המשקים וב-1944 היו במשק היהודי כ-19,000 כבשים.
עם קום המדינה חל גידול ניכר בכמות הצאן במגזר היהודי וב-1960 היו בו כ-117,00 כבשים. אך עם השנים חלה ירידה בכמות הכבשים הן במשק היהודי והן במשק הערבי. הוצאות הייצור הגבוהות בענף הצאן לחלב המתבסס על אספקת מזון לכבשים בדיר, אינן מאפשרות קיום ענף זה ללא סובסידיות. רווחיותו של ענף הצאן לבשר המתבסס על שילוב בין הגשת מזון בדיר למרעה היא שולית ועקב כך היו ב-1985 כ-87,000 כבשים במשק היהודי וכ-120,000 במשק הערבי.
על פי אתר "אגודת הנוקדים", התפוקה השנתית של החברים באגודה היא 8.5 מיליון ליטר חלב ו-400,000 טלאים לבשר. לצמר אין בארץ ערך כלכלי.
גזעי הכבשים במשק הישראלי
- אוואסי – גזע מקומי המתאים לאקלים, המיועד לחלב. הכבשה טופחה וכיום מגיעה הרחלה לתנובה של 550 ליטר בשנה.
- אסף – הכלאה בין אוואסי והאוסטפריזי הגרמני. זוהי כבשת החלב הנפוצה בארץ. תנובתה כ-450 ליטר חלב בשנה והיא ממליטה מעל 2 טלאים בשנה.
- מרינו – גרמני או אוסטרלי. זוהי כבשת מרעה המיועדת לבשר.
- רומנוב – כבשה פורייה מאד. משתמשים בה להכלאה עם גזעים אחרים לשם הגדלת הפוריות.
- דורפר - כבשה המיועדת לבשר ממוצא דרום־אפריקני.
הכבש בתרבות האנושית
ביהדות
הכבשה מוזכרת 81 פעם במקרא תחת שמות שונים : כִּשְבָה, רָחֵל, איל, עתוּד וכו'. על פי המקרא גידול צאן היה בין המקצועות הקדומים של האדם "וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן," (בראשית ד' ב). אבות האומה היו רועי צאן: "וַיַּצֵּב אַבְרָהָם, אֶת-שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן--לְבַדְּהֶן. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-אַבְרָהָם: מָה הֵנָּה, שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ, לְבַדָּנָה. וַיֹּאמֶר--כִּי אֶת-שֶׁבַע כְּבָשֹׂת, תִּקַּח מִיָּדִי: בַּעֲבוּר תִּהְיֶה-לִּי לְעֵדָה, כִּי חָפַרְתִּי אֶת-הַבְּאֵר הַזֹּאת. עַל-כֵּן, קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא--בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כא' כח-לא). כרועה צאן מצא יעקב את רחל ,כרועה צאן אצל לבן הגדיל מאוד את רכושו, וכרועי צאן ירדו הוא ובניו מצרימה " וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-אֶחָיו, מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם; וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה, רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ--גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבוֹתֵינוּ" (בראשית מז' ג).
משה וגם דוד נלקחו מאחורי הצאן לשמש כמנהיגים "וְעַתָּה כֹּה-תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִיד, כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן-הַנָּוֶה, מִן-אַחֲרֵי הַצֹּאן--לִהְיוֹת נָגִיד, עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל." (דברי הימים א' י"ז ז). הנהגת העם נמשלה כמה פעמים במקרא לרעיית צאן. הדוגמה הבולטת היא [http://www.daat.ac.il/daat/tanach/achronim/yehezkel22-4.htm משל הרועים הרעים] ביחזקאל פרק ל"ד, דוגמאות נוספות בזכריה פרק י"א ד-י"ז הפותח ב"כֹּה אָמַר, יְהוָה אֱלֹהָי: רְעֵה, אֶת-צֹאן הַהֲרֵגָה", ובתהילים פרק ע"ח ע-עא "וַיִּבְחַר, בְּדָוִד עַבְדּוֹ; וַיִּקָּחֵהוּ, מִמִּכְלְאֹת צֹאן. מֵאַחַר עָלוֹת, הֱבִיאוֹ: לִרְעוֹת, בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ; וּבְיִשְׂרָאֵל, נַחֲלָתוֹ."
הכבש וחלקיו משמשים בפולחן הדתי. הכבש הוא אחד מחמשת המינים מהם מקריבים קורבנות. כבר מימיו של אברהם היה הכבש קורבן־עולה. איל הוקרב במקומו של יצחק בספור העקדה. זֶבַח-פֶּסַח הוא זכר לשה שכל בית בישראל שחט ונתן מדמו על המזוזות והמשקוף לפני מכת בכורות (שמות פרק יב). כמכסה למשכן שימשו עורות אילים "וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל, עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים, וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים, מִלְמָעְלָה" (שמות כ"ו יד). השופר המשמש בראש השנה וביום כיפור עשוי מקרן של איל.
בהתאם להלכה, הכבש כשר למאכל, משום שיש בו את סימני הכשרות: הוא מעלה גרה, מפריס פרסה ושוסע שסע.
בנצרות
הנצרות עושה שימוש רב בדימויים מעולם הכבשים כגון ישו כ"רועה הטוב" הנושא את נפש־האדם בדמות שה. תוארו של הבישוף הוא בלטינית "פסטור" כלומר רועה, רמז לתפקידו כרועה של עדר המאמינים. תואר זה בא מהברית החדשה "כֵן שִׁמְרוּ אֶת־נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאֶת־כָּל־הָעֵדֶר אֲשֶּׁר בּוֹ הֵקִים אֶתְכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לִפְקִידִים לִרְעוֹת אֶת־עֲדַת הָאָדוֹן" (ספר מעשי השליחים פרק כ' 28).
הנצרות רואה בדברי ישעיהו בפרק נג', ז (מובאים בפרק "הכבשה כסמל" בהמשך) נבואה על ישו. בחזון יוחנן פרקים ה-ז נמשל ישו לשה. סמל זה הופיע במיסה ה קתולית כ"שה האלוהים" (Agnus Dei), ואחר כך גם במזמורי דת פרוטסטנטיים. בציורים מימי הביניים מצויירים השליחים כשהם מלווים על ידי כבש. השה כסמל של סבל ושל תום הוא גם סמלם של כמה קדושים,למשל אַגנֶס הקדושה.
בחג הפסחא היווני-אורתודוקסי נהוג לאכול טלה כזכר לזבח־הפסח.
תרבויות אחרות
הכבש (או העז) מהווים את אחת החיות ממחזור 12 השנים של לוח השנה הסיני. על פי המסורת הסינית לכל חיה יש תכונות מסוימות, המתבטאות בשנה.
באסטרולוגיה מזל טלה (21 במרץ – 19 באפריל) קשור לקבוצת הכוכבים Aries (איל) ומאופיין בטבע מוחצן בצורה תוקפנית, סקרנות ילדותית, תמימות ונפש פראית, חסרת מנוח.
אמנות חילונית
19 באפריל
ציירים רבים השתמשו בכבשים בציוריהם כדי ליצור סביבה רומנטית ופסטורלית (מלה המרמזת על חיי רועים). להלן דוגמאות לציירים אירופאים:
- פאולוס פוטר (Paulus Potter 1625-1654), צייר הולנדי שהתמחה בציורי נוף ובעלי חיים.
- פרנסואה בושה (François Boucher 1703-1770), צייר צרפתי. בּוּשֶה נהג לצייר תמונות על נושאים קלאסיים ואלגוריות המייצגות את העיסוקים הקשורים בצאן.
- קונסטן טרואיון (Constant Troyon 1810-1865), צייר צרפתי. נחשב לצייר של חיות מהמעלה הראשונה. נאמר עליו ש"הכבשים שצייר היו כה אמיתיות עד שיכולת לשמוע אותן פועות".
- שארל אמיל ז'אק (Charles-Emile Jacque 1813-1894), צייר צרפתי.
- קורנליוס ון למפוטן (Cornelis Van Leemputten) צייר בלגי שהושפע מציוריו של שארל-אמיל ז'אק והרבה לצייר [http://www.odonwagnergallery.com/dynamic/Artwork/PublicDisplay_Cornelis_Van_Leemputten_Sheep_in_a_Stable_1614_40.asp ציורי כבשים].
כבשים באמנות הישראלית
קורנליוס ון למפוטן
הציירים הישראלים של תחילת המאה ה-20 הרבו לצייר מוטיבים שסימלו בעיניהם את ארץ ישראל, בעיקר מן התרבות הערבית. כבשים היו חלק בלתי נפרד מנוף הארץ ולכן אנו מוצאים ציורי כבשים אצל נחום גוטמן, ראובן רובין ואביגדור אריכא.
תנועת הכנענים היוותה את שיאה של תנועת החזרה למקורות והפסל הבולט של תנועה זו יצחק דנציגר עסק בנושא הכבשים במשך 20 שנה. פסל הברונזה [http://www.tbh.co.il/art/pages/j.htm כבשים בנגב] שהכין בין השנים 1955 ל-1964 מבטא את הזהות שבין החיה לנוף המדברי ולתרבות המדבר המתבטאת בצורת האוהל שבפסל.
צייר נוסף שהושפע ממפגש עם רועים שהיו גם אומנים הוא שלום סבא שיצר את היצירות "גז" (1947) ו"רישומי כבשים".
אך האמן המזוהה ביותר עם ציורי כבשים הוא ללא ספק מנשה קדישמן. קדישמן צייר למעלה מאלף [http://nadav.harel.org.il/Menashe_Kadishman ציורי כבשים].
דוגמה עכשווית (2004) ליצירות המבוססות על כבשים ניתן למצוא ב[http://www.yerach.org.il/yton/taruchot/omanut2/sheps.htm אתר הכבשים של גלי אלתר].
הכבשה כסמל
במקרא וגם בתרבויות של עמים אחרים, הכבשה היא סמל לטוהר ותמימות. חוסר הישע שלה כלפי האדם הגוזז את צמרה או המביאה לשחיטה, וחוסר היכולת להתגונן בפני חיות ט
חזיר
חזיר (Sus), סוג במשפחת החזיריים.
קטגוריה:חזיריים
ko:돼지
ja:ブタ
simple:Pig
th:สุกร
אריה
האריה הוא בעל חיים טורף ממשפחת החתוליים. בתרבות האנושית האריה הוא סמל לאומץ לב והדר מלכות. לאריה יש בעברית מספר שמות נרדפים והם: כפיר, שחל, שחץ, ליש ולביא.
תת מינים: אריה אפריקני, אריה אסייתי
אורך בוגר: עד 2.7 מטר
גובה כתפיים: כ-1.2 מטר
משקל: עד 260 ק"ג
מספר הוולדות: לרוב 2-4
מקום חיות: אזורים סלעיים, חורשים וסוואנות
מזון: פרסתנים, פגרים שנגנבים מידי טורפים אחרים
חברתיות: חי בלהקה ובזה שונה מיתר החתוליים
שיטת ציד: לרוב ממארב משום שאין ביכולתו להתחרות עם טרפו בריצה
הכרזה על נחלה: שאגות רמות, הזלפת נוזל מיוחד המצוי בבלוטה באחורי גופו.
מאפייני האריה
פרסתנים
האריה שייך לסוג פנתר במשפחת החתוליים שבסדרת טורפי יבשה. הטיגריס עולה עליו בגודלו ומבחינת הגודל, האריה הוא השני בסוג פנתר, לפני היגואר והנמר בהתאם. החתוליים הם הטורפים המשוכללים ביותר וכל מזונם הוא בשר בלבד. הם מותאמים לציד בצורה עילאית וטובה יותר מכל טורף יבשה אחר.
הזכר שונה מן הנקבה במראהו, בהיותו בעל רעמה המכסה את עורפו וכן חלק מגופו הקדמי. הוא גדול יותר ושאגתו מגיעה למרחקים בעצמתה. הנקבה אינה שואגת. צבע פרוותם חום-צהוב. ראשם גדול וזנבם ארוך, ובקצהו ציצית שער. אצבעות רגליו מכילות כריות, שאליהן מוכנסים הטופרים כשהם במנוחה, ונשלפים בשעה שהם אורבים לטרף.
האריה צד פרסתנים גדולים דוגמת הזברה והגנו, אך גם בעלי חיים קטנים יותר כגון צבאים ואנטילופות, ולעתים ינסה כוחו מול תאו, אך זאת יעשה רק במצוקה, כאשר לא ימצא בסביבה אף טרף זמין להשביע את רעבונו. כמחצית ממזונו ישיג האריה משימוש בכוח הרתעתו כלפי טורפים קטנים ממנו, בכך שיטול מהם את בשר צידם. לפיכך נהוג לומר שהאריה הוא גם אוכל נבלות מלבד טורף של ממש. במיוחד סובלים מהתנהגותו זו הברדלס והתנים.
התנהגות חברתית
האריות חיים בלהקה, ובה מתקיים מדרג חברתי יעיל למדי. הזכרים הם השליטים, ותפקידם הוא לזווג את הנקבות, וכן להגן על הלהקה מפני איום חיצוני, אם מטורפים אחרים ואם מניסיון השתלטות של זכרים זרים על הלהקה. תפקידן של הנקבות (הן הלביאות), הוא לצוד את הטרף, וכן לגדל את הצאצאים ולדאוג לקיומם. בבוא העת, כאשר יגיעו הגורים לבגרות מינית, ימצאו עצמם הזכרים מגורשים מהלהקה ואילו הנקבות הצעירות יוכלו להישאר בה.
ברדלס
גיל הבגרות הוא כשנתיים. עד גיל חצי שנה מגוננת האם על גוריה מפני זכרים בלהקה ובעיקר מפני זכרים זרים וכן מפני טורפים אחרים בסביבה. לביאות החיות בגפן נאלצות להסתיר את גוריהן בסבך העשב עת יוצאות הן לשחר לטרף. בתצפיות שנערכו, נראו זברות רומסות במתכוון גורי אריות שנתגלו באקראי במקום מסתורם.
בגיל בוגר יותר, אין לאריה אויב טבעי והוא ניצב בראש מארג המזון, הן באפריקה והן באסיה, לצד הטיגריס (היגואר באמריקה הדרומית משני לאנאקונדה, לאחר שנמצא כי הנחש הענק לוכד יגוארים בעת שהם חוצים מקווי מים). מגיל חצי שנה ואילך מתמקדת האם בלימוד הגורים המתבגרים את שיטות הציד, עד אשר בגיל שנה ומעלה יחלו הם להתלוות לאם במארבים ואחר במרדפים עצמם.
ציד
זכרים צעירים שגורשו מהלהקה מוצאים עצמם מתאגדים יחדיו בדרכם החדשה, בדרך כלל מדובר באחים או בקרובי משפחה. מעתה ואילך הם מחויבים לצוד כדי להתקיים, אולם הם ישתמשו בעוצמתם הפיזית גם כדי להשתלט על טרף לא להם. אם חברי הלהקה הצעירה לא ייפגעו באופן ממשי במהלך השנים, יוכלו הם בשנת העשור לחייהם, כאשר הם בשיא כוחם וכושרם, לנסות ולהבריח זכרים מבוגרים למדי מלהקה אחרת שבה יתקלו. אם יצליחו, ישתלטו הם על הנקבות ויטרפו את גוריהן. טריפת הגורים, הנראית בעיניים של בן תרבות כמעשה אכזרי מאין כמוהו, היא למעשה דרך ביניים של הזכרים להעביר את מטענם הגנטי לדורות הבאים.
בניגוד לאמהות בבעלי חיים אחרים שנכנסות למצב עקה בעקבות טריפת צאצאיהן, הרי אצל הלביאות פני הדברים הפוכים, והן, בתהליך הורמונאלי מסובך, מתחילות להראות סממני התייחמות בחלוף יממה. ההזדווגות מתנהלת בשכיבה פעמים רבות, בעת שהזכר והנקבה מתרחקים מעט ממקום מרבצם של חברי הלהקה. כעבור פרק זמן של שלושה חודשים תמליט הלביאה מזוג גורים ועד שישייה וחבריה החדשים של הלהקה שזה לא מכבר הצטרפו אליה יהיו לאבות טריים. פרוות עורם של הגורים מכוסה כתמים כהים הנעלמים עם התבגרותם. בדרך כלל תמליט הנקבה שוב רק כעבור שנתיים.
חודשים
בעבר חשבו כי האריות בלהקה אינם טורחים בהשגת מזונם והוא מובא אליהם מבלי שכמעט יעשו דבר בכדי להשיגו, אולם בשנים האחרונות הסתבר כי המצב מורכב יותר. האריות משתתפים בציד (בתור ציידים משניים) אך ורק בלילה ולכן מחקרים מוקדמים יותר שנערכו ביום לא איתרו את השתתפותם. בכל מקרה, הלביאות הן אלה שינהלו את הציד ומעניינת למדי סוגיית התקשורת ביניהן, בכל הקשור לטרף המיועד. הן מחליטות מראש על זהות הניצוד ובדרך כלל מתחלקות לקבוצה המבריחה את הקורבן המיועד אל עבר קבוצה האורבת לו במרחק לא רב. הן מתמקדות בדרך כלל בחיה קשישה או רכה בימים, או כזו שנראית כחולה או כחלשה. משזיהו את הטרף, הן מתקרבות אליו בחשאי ומצמצמות את המרחק ביניהם. המרדף מתחיל בעת שהקורבן המיועד מזהה את טורפיו. גם אם מדובר בחיה תשושה לא תוכל בדרך כלל הקבוצה הראשונה להשיג את טרפה, וכל תפקידה יהא להבריח את החיה אל עבר הקבוצה האחרת, שם ממתינות במארב מספר לביאות והן אלה שיכריעו את הניצוד, לאחר שעייף מן המרדף. ההסתברות להצלחה בציד היא נמוכה, והלביאות לרוב שבות ריקם אל הלהקה, שם ממתינים להן הגורים ויתר הלביאות שמשגיחות על הצאצאים בהיעדר האמהות האחרות וכן הזכרים הרעבים. משיוכלו להסדיר את נשימתן מחדש ולנוח מעט, ישובו לחפש את הקורבן הבא כדי לנסות שוב את יכולתן. להקת האריות תנוע בעקבות עדרי הפרסתנים בהתאם לעונות השנה באפריקה, ובניסיון הבא יש ויצליחו.
ההמתה מתבצעת בדרך כלל על ידי חניקת גרונו של הטרף בעזרת הניבים, אולם הלביאות כה חזקות, שמסוגלות הן לשבור את מפרקתה של החיה בעת שיזנקו אליה. לאחר המתת הטרף יגיעו שאר חברי הלהקה, ובראשם הזכרים. הם אלה אשר יזכו בנתחים המשמעותיים של בשר הציד ורק לאחר שהם והלביאות יסיימו את סעודתם, יזכו גם הגורים להתקרב אל שרידי בשר הציד כדי לאכול מהשאריות. משמילאו את בטנם, ישתרעו תחת הצל ואף אם תתקרב חיה אחרת, הרי גם זאת לא תקים אותם ממרבצם. האריות נחים כעשרים שעות במשך היממה ויוצאים לצוד פעם ביומיים שלושה. מסוגלים הם לצום אף שבוע, אך כשאר החתוליים תלויים הם במקור שתייה זמין. ישנה סברה שבגיל מבוגר נעשים האריות ציידי אדם בגלל הקלות היחסית שבהשגת מין טרף שכזה, אך ככל הידוע, מדובר במקרים נדירים ביותר.
במהלך השנים תיתקל הלהקה בניסיונות חוזרים ונשנים של זכרים אחרים להשתלט עליה, עד אשר תצלח ידם של הזרים והאריות הוותיקים ימצאו עצמם מגורשים. גם נקבות לא פוריות או שאינן מסוגלות עוד לצוד מגורשות מן הלהקה, בדרך כלל אל מותן. אריות בגיל מתקדם איטיים יותר וגופם פחות גמיש, ובהתאם לכך, פוחתים עד מאד סיכוייהם לצוד בהצלחה. עם הזמן, נשברים גם ניביהם ובהתמודדות עם הטרף הם אפילו נפצעים. משנעשו חלשים, לא יוכלו עוד להתמודד מול להקות של זאבים טלואים וצבועים מנומרים שיגנבו מהם את טרפם - כפי שהאריות בימי בחרותם נהגו כלפיהם באותה מידה. בסופו של דבר מוצאים האריות את מותם מפאת מחלות שבאות עליהם משום חולשה ורעב, וכמו טורפים רבים, מתקשים הם להגיע לגיל מתקדם משום התחרות העזה שבטבע. זכרים ימותו בגיל 15 בממוצע והנקבות כמה שנים מאוחר יותר.
טבע
האריה והאדם
האריה הוא החיה שמעוררת אצל האדם את תחושת ההערצה העזה ביותר ועם זאת גם יראה עמוקה. בפי בני התרבות המערבית הוא מכונה "מלך החיות", ובאגדות רבות הוא מתואר כשליטם הבלעדי של בעלי החיים על פני אדמות. האריה מסמל אומץ לב והדר מלכות, ועל כן מדינות, ערים, יחידות צבאיות ובתי מלוכה רבים אימצו אותו כסמלם.
- אצל עמים עתיקים שימש כאל, והוא אף מהווה את סמלה של ירושלים, שכונתה בתנ"ך "ארי-אל", עיר הקדושה לשלוש הדתות הגדולות.
- סמלו של שבט יהודה היה אריה, ככתוב בבראשית מ"ט פסוק ט' "גור אריה יהודה".
- בית דוד אימץ את האריה כסמלו
- באנגליה אחד המלכים הנערצים ביותר הוא ריצ'רד הראשון שזכה לכינוי "ריצ'רד לב הארי" בעקבות האומץ הרב שהפגין במלחמות שבהן השתתף.
- הסמל של בריטניה הוא 3 אריות.
- כיום משמש האריה כסמלו של פיקוד המרכז של צה"ל.
אריות היו מהחיות הראשונות שהחזיק האדם לצדו. הם ניתנים לאילוף ובעבר היו מצויים בארמונות מלכים וגודלו גם במקדשים. בימינו משמשים הם עדיין בקרקסים נודדים. ככל הנראה, כוחו האימתני, שאגתו הנשמעת למרחקים, מראהו האציל בעל הרעמה ומפגשים אכזריים בין הבריות לאריות הם אלה שעוררו את ההשראה לגבי מקומם של בעלי חיים אלה בתפיסת עולמו של האדם כבר בימים קדומים.
בספר הקוסם מארץ עוץ של פרנק ל' באום מופיעה הדמות של האריה הפחדן. זוהי דמות של אריה פחדן הצטרף לדורותי במסעה כדי למצוא אומץ לב.
תפוצת האריות
בעבר זכו האריות לתפוצה רחבה. הם התקיימו גם בדרום אירופה, בחלקים נרחבים של אסיה וכמובן באפריקה. כיום נותרה אוכלוסיה שרידית באסיה, בשמורת יער גיר בהודו המונה כמה מאות פרטים בלבד של התת מין האסייתי, ואוכלוסיות שונות באפריקה. האריות החלו להיעלם מן המזרח הקרוב לפני כאלף שנים, ומארץ ישראל מאוחר יותר בעת מסעי הצלב. באותה תקופה נעלמו גם האריות מאירופה כולה, וכיום מרבית אוכלוסייתם מצויה באפריקה, בעיקר במזרח היבשת ובדרומה. התת מין האסייתי הידוע לנו כיום הוא ככל הנראה זה שמוזכר בכתבי הקודש ובספר התנ"ך.
באפריקה מצויים האריות באזורים שונים וכמעט שאין שוני התנהגותי או הבדלים במראה בין התת מינים הידועים, מלבד גוון או אורך הרעמה. בכל זאת, אריות אסייתים נוהגים לשחות במים בעת שהם חוצים מכשולי מים, ואילו אריות אפריקה נרתעים מן המפגש עם המים, אם כי באופן מולד, כולם מסוגלים לשחות. יתכן שישנם הבדלים נוספים אולם ההשוואה קשה משום האוכלוסייה הדלילה בהודו לעומת הזמינות הרבה של הפרטים באפריקה.
ציד אריות
התת מין האסייתי מוצא את מותו בנסיבות לא טבעיות כלל וכלל. בניגוד לבעלי חיים אחרים שניצודים בשל בשרם או פרוותם, מתקיים ציד האריות במשך כל הדורות אך ורק בכדי להראות את עוז רוחו של האדם מול החיה הפראית שבטבע. ברבות הימים נדחקו האריות אל חצי אי בתת היבשת ההודית ושם נתקיימו באין מפריע עד אשר הוכנס הנשק החם על ידי השלטון הבריטי להודו. חיילי צבא הוד מלכותה הצליחו כמעט להכחיד את האוכלוסייה כולה, אך בטרם תשיג ידם את אחרון האריות הוכרז מקום מפלטם כשמורה. כיום מנסים לשמר את האוכלוסייה השרידית אך הקושי הוא רב, וזאת משום שבאזור השמורה רועים ההודים את צאנם. האריות, בניגוד לטיגריס הבנגלי, שגם הוא מצוי על סף הכחדה, אינם טורפי אדם ולא מהווים בדרך כלל כל סכנה, אולם בנוכחות הבהמות מתרחשים לא פעם מקרי טריפה והתושבים המקומיים מנסים ואף מצליחים להרעיל את האריות באין מפריע מצד הרשויות, וכך הולך ופוחת מספרם. בעבר, סברו מספר חוקרים כי למעשה נדחק האריה מסביבתו על ידי הטיגריס הגדול יותר (הטיגריסים הגיעו לדרום אסיה מסיביר – כלל ברגמן) אך לטענתם אין כל אישוש, ובלי כל ספק, ידו של האדם נושאת באשמה. כיום מנסים לשמר גרעין רביה במספר גני חיות נבחרים בעולם, ונראה כי אם יוחלט על שחרורם מחדש בטבע, תימצא להם סביבה חלופית.
בניגוד מוחלט למצבם בהודו, נהנים האריות האפריקנים מעדנה מסוימת. הממון הרב שזורם מכיסי המבקרים בפארקים הלאומיים, הביא לפיקוח הדוק מצד השלטונות בכל הקשור לציד בלתי חוקי, וכל עוד תהווה התיירות משאב שמייצר הון עבור הקופות המדוללות של מדינות היבשת, לא צפויה סכנה לאריות, שליטי הסאוונה.
האריות בארץ ישראל
בארץ ישראל היו בעבר אריות, ובתנ"ך הם מוזכרים בין חיות הארץ, בין היתר בסיפורו של שמשון הגיבור (שופטים פרקים י"ג-ט"ז) המנצח את האריה ואחר כך מוצא כוורת דבש בנבלתו. במאה ה-10 נכחדו האריות מארץ ישראל.
ראו גם
- חיות המוזכרות במקרא
קישורים חיצוניים
- [http://www.mindspring.com/~zoonet/galleries/lion.htm אריה]
- [http://knafaim.cet.ac.il/pages/item.asp?id=483&item=3&sort=0 "האריה"],ספר מאת ז'וזף קסל, הוצאת כתר.
Category:חתוליים
Category:חיות בתנ"ך
ja:ライオン
ko:사자
th:สิงโต
זברה
זברה הוא שמם של שלושה מינים בסוג סוס:
- זברה מצויה (גרנט) היא הנפוצה מכולן, מדרום אתיופיה עד לאנגולה ובמזרח דרום אפריקה.
- זברת הרים מצויה באנגולה, נמיביה ובדרום אפריקה.
- זברת גרבי מצויה בדרום ומזרח אתיופיה, סומליה וצפון קניה.
בעבר התקיים מין נוסף בשם קואגה, (Equus quagga). זברה זו , שהיו לה פסים על ראשה, צווארה וכתפיה בלבד, היתה מצויה בדרום אפריקה והושמדה על ידי הולנדים ששלטו במקום. אלה החליטו לגדל כבשים באזור המרעה הטבעי שלה, ובראותם את הקואגה אוכלת עשב בשטחם, גמרו אומר להביא להיעלמותה מן העולם ויהי מה. הפרט האחרון מת בגן החיות של אמסטרדם ב-1883.
הזברה המצויה, זברת הרים וזברת קואגה שייכות לתת הסוג Hippotigris, זברת גרבי שייכת לתת הסוג Dolichohippus.
הזברה היא פרסתן ממשפחת הסוסיים, אשר שוכנת בסאוונות של אפריקה וחיה בעדר. המאפיין העיקרי בצורתה של הזברה הם הפסים אשר מכסים את גופה, בדרך כלל בגוון שחור או חום-אדמדם על רקע לבן. דגם הפספוס הוא ייחודי לכל פרט ופרט במינים השונים. ישנם הבדלים במיני הזברות במבנה ובצורת הפסים. זברת גרבי ניכרת בבטנה הבהירה וחסרת הפסים ובפסים הדקים והמרובים בשאר גופה. לזברת ההרים יש בטן בהירה ללא פסים. הזברה המצויה מפוספסת בכל גופה כולל בגחונה.
עדר הזברות מונה כמה עשרות פרטים. בראש העדר עומד זכר בוגר, חזק ומנוסה המסמן לשאר העדר לנוע או לעצור, וזאת באמצעות קולו והתנהגותו. לרוב נמצא עדר הזברות יחד עם עדרי פרסתנים אחרים כאנטילופות וכגנו ומקבץ גדול שכזה מזמין אליו טורפים בכל שעות היממה. על כן חייב להיות העדר עירני תמיד וזריז למדי כדי להצליח להימלט משיני הטורפים. אויביה העיקריים של הזברה הם האריה האפריקני | | |
