:: wikimiki.org ::

זכוכית

זכוכית

זכוכית ללא תוספות היא חומר שקוף, חזק יחסית, עמיד לשחיקה ואדיש מבחינה כימית וביולוגית. את הזכוכית ניתן לעצב בקלות לגופים בעלי שטח פנים חלק ובלתי חדיר. תכונות אלו הופכות את הזכוכית לחומר בעל שימושים מגוונים. עם זאת, הזכוכית שבירה למדי ועשויה להתנפץ לרסיסים חדים. ניתן לשלוט בתכונות שונות של הזכוכית על-ידי הוספת מרכיבים שונים או טיפול בחום. ביולוגית הזכוכית הנפוצה ביותר בשימוש עשויה מצורן דו חמצני (SiO₂ ), אותה תרכובת הכימית המצוייה בקוורץ, או בצורתו הרב-גבישית, חול. זכוכית היא מוצק אמורפי אחיד, המיוצר על-פי רוב על ידי קירור מהיר של חומר צמיגי, כך שלסריג הגבישי אין די זמן להיווצר. ניתן ליצור זכוכית ממגוון רחב של חומרים, אולם רק מספר מצומצם של חומרים נמצא בשימוש. ישנה טענה שזכוכית איננה נופלת תחת הגדרת חומר מוצק, כי המולקולות שלה אינן מסודרות במבנה מחזורי. מאחר שהמולקולות שלה אינן מסודרות, אלא מפוזרות, היא דומה יותר לנוזל, ויש המכנים את אותה נוזל מוצק בעל צמיגות אינסופית. עדות שתומכת בגישה זו היא שתחתיתם של חלונות ישנים במקרים רבים עבה יותר מאשר חלקם העליון, מה שעשוי להצביע על "נזילת" הזכוכית מטה. עדויות אחרות סותרות זאת, למשל השתמרות כלי זכוכית בני אלפי שנים שאין בהם סימנים של "נזילה". בחצי השני של המאה ה-20 התרחב השימוש בזכוכית כחומר ליצירת המעטפת של בניינים, ובפרט למעטפת של מגדלי משרדים. המאה ה-20

התפתחות ייצור הזכוכית

במצרים העתיקה נתגלה שכאשר מבעירים מדורה על חול, מוצאים בה אח"כ לפעמים גושי זכוכית. הזכוכית הזו היא תרכובת שנוצרת מחימום של חול (שהוא ברובו תחמוצת צורן) ואפר של צמחי מים, שמכיל סודה. עד היום אפר וצורן הם המרכיבים העיקריים של זכוכית. עוד נתגלה שכאשר גושי הזכוכית חמים וצמיגיים ניתן לעצב אותם לצורות שמתקשות כשהזכוכית מתקררת. במצרים נמצאו ממצאים בני 6000 שנה שבהם הרכיבו ציפוי זכוכית על לחרוזי אבן. המצרים הקדמונים השתמשו בזכוכית לחפצי נוי וגם לכלים שימושיים. לפני 2000 שנים פיתחו אנשי צידון שיטה לייצור ולניפוח של זכוכית. הם טבלו את קצהו של צינור ברזל דק וארוך בעיסת זכוכית חמה, וניפחו את העיסה ע"י נשיפה לתוך קצהו השני של הצינור. כך נוצרה בועה של זכוכית רכה וחמה שניתן היה לעצב לצורות שונות (לפני שהתקררה). באופן זה הם יצרו כדים, ספלים ופחים שרבים מהם נשמרו עד היום. הצידונים גילו שניתן ליצור צורות שונות ומגוונות מזכוכית והירבו לקשט בטיפות זכוכית.

זכוכית רומית

הרומאים היו ידועים בעיצוב בזכוכית וייצרו אלפי בקבוקים ששימשו לאחסנת שמן ויין. כשנחרבה האימפריה הרומית כבר היה ייצור הזכוכית נפוץ. ברומא העתיקה שיכללו מאד את שיטות ייצור הזכוכית. במקום לנפח כל בועה ולתת לה צורה וע"י סיבוב והטיה של הצינור מצד לצד, המציאו הרומאים שיטה אחרת. הם נהגו להחדיר בועת זכוכית קטנה לתוך תבנית חלולה, ואז ניפחו את הבועה עד שהזכוכית נצמדה לדפנות הפנימיות של התבנית. בשלב זה שברו את התבנית החלולה והוציאו את כלי הזכוכית שנוצק בצורתה. מאוחר יותר שופרה השיטה: במקום להשתמש בתבנית (שכונתה "דפוס") שיש לשבור כדי להוציא מתוכה את כלי הזכוכית, הרומאים החלו להשתמש בכלי בעל שני חלקים - חיצוני ופנימי. שני חלקי הדפוס חוברו זה לזה ובועת זכוכית נופחה בתוך החלל שביניהם. לאחר המתנה שהזכוכית תתקרר ניתן היה להפריד את חלקי הדפוס (מבלי לשבור אותו) ולשחרר את כלי הזכוכית. בכלי שנוצר היה תפר במקום שבו חוברו חלקי הדפוס. בעזרת אבני ליטוש ניתן היה ללטש ולהסתיר את התפר. שימוש בדפוס ממספר חלקים גדול יותר איפשר יצירת צורות מורכבות. במשך כל תקופת ימי הביניים, פעלו בצפון אירופה מפעלי זכוכית קטנים ביערות, שייצרו זכוכית אשר קישטה את הכנסיות. במאה ה-14 סוג חדש של זכוכית החל להיות מקובל באירופה, הזכוכית הונציאנית.

זכוכית ונציאנית

זכוכית יוצרה בוונציה כבר מ-המאה ה-8. טכניקות ייצור זכוכית נחשבו לסוד מסחרי חשוב של העיר ועל אומני הזכוכית הרבים נאסר לעזוב את העיר כל ימי חייהם, כדי שסודות ייצור הזכוכית לא ייפלו בידי אחרים, וגילוי הסודות לזרים היה בגידה ברפובליקה, שדינה מוות. במאה ה-12, לאחר שבתי המלאכה לייצור זכוכית גרמו לשריפות מרובות, הוחלט על הוצאתם מהעיר. כדי לשמור על סודיות הועברו כל בתי המלאכה לאי הסמוך מורנו שאמני הזכוכית המפורסמים פועלים בו עד ימינו. הזכוכית הוונציאנית היתה חסרת צבע ביסודה, אך במאה ה-15 שבו לייצר זכוכיות צבעוניות שכינוה "קריסטלו" (בדולח). הזכוכית הוונציאנית היתה נוחה לעיבוד מכיוון שהתקררה והתקשתה מהר. במאה ה-16 ניצלו את יתרון הזכוכית הוונציאנית לייצור כלים מזכוכית דקיקה.

זכוכית מגולפת

בסוף המאה ה-17 לא היה ביקוש לזכוכית הוונציאנית הדקיקה —לציבור נדרשה זכוכית מוצקה וכבדה יותר. אומני הזכוכית מגרמניה ואנגליה הצליחו לייצר זכוכית עבה. האומנים הגרמנים ייצרו זכוכית שקופה ועבה וגילפו בה ציורים. באנגליה הצליחו לייצר זכוכית עבה מאד וממנה צרו גביעי שתייה כבדים. המגמה השתנתה ב-1745, אז הוטל מס לפי משקל הזכוכית ולכן החלו בייצור גביעים דקים יותר שהוזהבו ועוטרו. אחד מהעיטורים המרשימים בזכוכית האנגלית הוא החיתוך. כאשר חתכו את פני הזכוכית במישורים רבים וקטנים הם ניצנצו באור. החיתוך היה מקובל ונפוץ גם באירלנד. באמצע המאה ה-18 ייצאה אנגליה כמויות גדולות של זכוכית לאירופה. באמצע המאה ה-19 פסקה הפופולריות של חיתוך הזכוכית. באמצע המאה ה-19 פותחו מכונות לייצור כלי זכוכית. במכונות הראשונות הורכבו חלקי דפוס על מערכת צירים שהוצמדו זה לזה כשנפח הזכוכית דרך על דוושה. הנפח היה טובל צינור בזכוכית נוזלית ומכניס אותה לתוך הדפוס, כשחלקיו צמודים זה לזה. לאחר מכן היה נושף לתוך הצינור עד שחש התנגדות מסוימת, שהעידה שהזכוכית נצמדה לדפנות הדפוס. לאחר קירור הזכוכית היה הנפח דורך על הדוושה. חלקי הדפוס היו נפרדים זה מזה והזכוכית נשארה ביניהם. עם הזמן פיתחו דפוס עשוי מברזל חלול, מחובר לצינורות שמהם יכלו להזרים מים או אויר. בשיטה זו, הקירור המזורז חסך את ההמתנה לקירור הזכוכית. במשך המאה ה-19 פותחו סוגים שונים וחדשים של זכוכיות, כמו זכוכיות למעבדות, זכוכיות עמידות בטמפרטורה גבוהה ועוד. במקביל להתפתחות האסטרונומיה פותחו טכניקות לליטוש זכוכית לעדשות.

זכוכית מגוונת

בזכוכיות המגוונות השתמשו בעיקר לחלונות מצוירים (ויטראז'ים). מאז המאה ה-12 החלו לשבץ זכוכיות צבעוניות בחלונות כנסיות.

זכוכית בימינו

בימי קדם השתמשו בסיר חרס על מנת להרתיח את העיסה מעל מדורת עצים. כיום מרתיחים אותה במיכלים שמוסקים בסולר, גז, או חשמל. את העיסה מחממים תוך כדי בחישה ל-1.500 מעלות. כך מתקבלת זכוכית אחידה. מעיסת הזכוכית הנוזלית צרים את הצורות הרצויות ואז מצננים לאט כדי לשחרר את המתחים המכניים (אחרת מכה קלה יכולה לסדוק את הזכוכית ולשבור אותה). הצינון האיטי מתבצע כיום בתנורים ארוכים שהזכוכית עוברת דרכם באיטיות רבה, לפעמים במשך יום שלם. עם התפתחות הכימיה השתכלל ייצור הזכוכית וכיום מפיקים סוגים שונים של זכוכיות מתערובות של חול, סודה וסיד. זכוכית הקריסטל מכילה תוספת של עופרת. כדי ליצור זכוכית צבעונית מוסיפים כל מיני מלחי מתכות, למשל, על מנת לייצר זכוכית ירוקה מוסיפים לעיסה מלחי ברזל. אם רוצים ליצור זכוכית אדומה מוסיפים מלחי זהב בכמויות זעירות. עד לפני 150 שנים היו מייצרים זכוכית באופן ידני, אך כיום הייצור נעשה ע"י מכונות שתפוקתן גבוהה בהרבה. למשל, מכונה לניפוח מעטה זכוכית לנורת חשמל (בצורת אגס) מסוגלת לייצר אלף יחידות בדקה. הזכוכית מיוצרת כיום באופן ידני רק במקרים של יצירות אמנות או כלי מעבדה מיוחדים. זכוכית בידודית (double glazing) היא משטחים מורכבים ממשתי שכבות זכוכית. שביניהן גז יבש או חוסר אוויר (וואקום). מכיוון שקול אינו עובר בוואקום, הזכוכית הבידודית מבודדת את חלל הבית הפנימי מרעש חיצוני, וגם אינה מאפשרת לשמוע מבחוץ את הנאמר מעבר לה.

קישורים חיצוניים

- [http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=160596&sid=16 "איך עושים זכוכית?"] במדור בלדד השוחי. קטגוריה:חומרי גלם קטגוריה: המצאות ja:ガラス ms:Kaca simple:Glass th:กระจก

חומר

חומר הוא כל דבר שיש לו מסה ותופס נפח במרחב. חומר יכול להימצא במצבי צבירה שונים ביניהם מוצק, נוזל, גז ופלסמה. שאלת מבנה החומר, כלומר השאלה מהן אבני הבניין היסודיות של שפע החומרים הסובבים אותנו, העסיקה את האדם כבר מהעת העתיקה (ראו הרחבה בערך מבנה החומר). בסביבתינו הקרובה מוצרים רבים - שולחנות , כיסאות , מחברות , ספרים , עטים , וילונות , חלונות - העשויים כולם מחומר. השולחנות והכיסאות עשויים עץ ופלסטיק , הספרים והמחברות עשויים מנייר , החלונות עשויים מאלומיניום וזכוכית , גופם של בעלי החיים והצמחים מורכב ממים , משומנים , מחלבונים , מפחמימות , ומימנרלים. סלעים עושיים מחומרים שונים כמו: גיר , צור , בזלת , חול , אוויר מכיל חמצן , חנקן , אדי מים , פחמן דו-חמצני ועוד... בדיקת דגימות סלע הנמצא כ-380 אלף ק"מ מכדור הארץ , הוכיחו שהוא עשוי מחומרים הדומים לאלה שבכדור הארץ. ממצאים דומים נתקבלו גם מבדיקת חומרים מכוכב הלכת "מאדים" הנמצא במרחק 191 מיליון ק"מ מכדור הארץ. יש חומרים הדומים זה לזה בחלק התכונותיהם והשונים זה מזה בתכונות אחרות. בדיקת חומרים נוספים הייתה מגלה לנו מגוון רחב נוסף של תכונות. מעבר לכל התכונות הללו נמצא כי קיימים מאפיינים המשותפים לכל החומרים ביקום. הכרת מאפיינים האלה תסייע לנו להבין טוב יותר את התנהגות החומר. רוב החומרים מופיעים בדרך כלל בשלושה מצבים: מוזק , נוזל וגז ולמצבים האלא קוראים - מצבי צבירה. מצב הצבירה של החומר הוא המצב שבו ניתן לצבור (לאסוף) את החומר. אפשר לשנות את מצב הצבירה של החומר ע"י חימום: ממוצק לנוזל ומנוזל לגז ואפשר לשנות את מצב הצבירה של חומר ע"י קירור מגז לנוזל ומנוזל למוצק. ע"פ מחקרים התגלה כי ישנו דבר מיוחד מאוד שמשפיע על היקום אך אין לו מסה.המדענים מתלבטים אם לשנות את הגדרת החומר,או לקבוע שהדבר המסתורי הוא אינו חומר. החומרים מסביבנו הם רבים וחומרים מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות:דומם וחי. ja:物質 ko:물질 ms:Jirim simple:Matter

כימיה

הכימיה היא המדע העוסק בחומר: מבנהו, תכונותיו, והגילגולים בין החומרים השונים. לכימיה שני תחומי מחקר עיקריים:
- מבנה החומר- בתחום זה נחקרים החלקיקים הבונים כל חומר ופעולות הגומלין ביניהם הגורמים לייחודו של החומר ולרב-גוניותו.
- סוגי החומר- בתחום זה ממויינים סוגי החומר השונים, ומזוהות התכונות - המבדילות והמשותפות - שלהם. הכימיה נחלקת לכמה מדעי משנה:
- כימיה אנליטית
- כימיה אורגנית
- כימיה אנאורגנית
- כימיה פיזיקלית
- ביוכימיה
- סטויכיומטריה
- סטריאוכימיה
- אלקטרוכימיה לתחומים מסוימים השייכים לפיזיקה באופן מסורתי קשר הדוק לכימיה. החשובים שבהם הינם תרמודינמיקה וקינטיקה. את תורת הכימיה פיתח לראשונה הכימאי הצרפתי אנטואן לבואזיה שגילה את סוד הבעירה. במאה ה-18 האמינו הבריות כי כשהחומר בוער הוא פולט נוזל לא נראה המכונה פלוגיסטון, לבואזיה הוכיח בניסויו כי הבעירה אינה אלא התרכבות של החומר הבוער עם החמצן שבאויר. יתר על כן, הוא הכניס לכימיה שיטות שקילה מדויקות והפך אותה למדע מדויק. הוא הראה כי בעת תהליכים כימיים חומר לא אובד ולא נוצר יש מאין. משקל התוצרים בתהליך שווה למשקל המגיבים (החומרים המקוריים). במאה ה-19 החלה להתפתח התורה האטומית, לפיה כל חומר בנוי מחלקיקים יסודיים המכונים אטומים, המחולקים לסוגים שונים. על-פי תורה זו, יש להבדיל בין שלושה סוגים של חומרים:
- יסוד, שמרכיביו הם אטומים מסוג מסויים בלבד.
- תרכובת, שבה מצטרפים אטומי יסודות שונים באמצעות קשר כימי לכלל מולקולות, שהן אבני הבניין של התרכובת.
- תערובת, שבה שני חומרים מתערבבים בלא חיבור של המולקולות שלהם. את היסוד לתורה הזו הניח האנגלי ג'ון דלטון. שני אנשי מדע נוספים שתרמו תרומה מכרעת להתפתחות הכימיה במאה ה-19 היו השוודי ברצליוס והרוסי מנדלייב. ברצליוס זיהה יסודות כימים אחדים ופיתח תאוריה להסברת הקשר הכימי- הכוחות המצמידים את האטומים במולקולות זה לזה. הוא הניח את היסוד לכימיה האנליטית, והחל למדוד את המסות האטומיות של היסודות, כלומר, לקבוע על פי כמה כבד האטום שבכל יסוד מאטום המימן, שהוא הקל ביסודות. מנדלייב מיין את כל היסודות שהיו ידועים בזמנו לפי מאסה אטומית עולה, הא מצא מחזוריות בתכונות האטומיות שלהם, הוא המציא את הטבלה המחזורית של היסודות וניבא בעזרתה בהצלחה את תכונותיהם של כמה יסודות שלא היו ידועים עד אז. במאה ה-19 אף נתגלה כי אטומים בתמיסה צורתם צורת יונים, ונעשה שימוש בזרם חשמלי כדי להפריד תרכובות ליסודותיהן - שיטה הנקראת אלקטרוליזה. פותחה שיטת הספקטרוסקופיה ובעזרתה זוהו כמה יסודות חשובים. נמצא כי כמה תרכובות אורגניות - חומרים שמוצאם מן החי, מורכבים מאותם יסודות, והחלה להתפתח הכימיה האורגנית. תגובה כימית היא תהליך בו משתנה החומר בהרכבו (סידור האטומים או כמויותיהם היחסיות ברמת המולוקולות).

ראו גם

נושאים בכימיה - רשימת הכימאים

קישורים חיצוניים

- [http://stwww.weizmann.ac.il/g-chem/learnchem/ כימיה ותעשייה כימית בשירות האדם]
- [http://pubs.acs.org/cen/whatstuff/stuff.html מקור מידע על חומרים שונים]
- [http://www.iupac.org/dhtml_home.html האיגוד הבינלאומי לכימיה טהורה ויישומית] קטגוריה:מדעים מדויקים
- als:Chemie ja:化学 ko:화학 ms:Kimia simple:Chemistry th:เคมี

קוורץ

קוורץ הוא המינרל השני הנפוץ ביותר בקרום כדור הארץ.

היסטוריה

השם "קוורץ" מקורו במלה היוונית "קריסטלוס" שפרושה "קרח". קריסטלוס היא גם המקור לשמות הלועזיים לגביש (קריסטל) ולזכוכית בדולח. החוקר הרומאי פליניוס האמין כי הקוורץ הוא סוג של קרח קפוא לעד. תמיכה לדעה זו מצא בעובדה שגבישי קוורץ מצויים בהרי האלפים בקרבה לקרחונים ובמנהג לצנן ידיים בכדורים העשויים מקוורץ. פליניוס גם דיווח על היכולת של הקוורץ לשבור את האור הנראה לספקטרום. היה זה המחקר בקוורץ שערך הדני ניקולאס סטנו (נילס סטנסן) שסלל את הדרך למדע הקריסטלוגרפיה. הוא גילה שלא משנה עד כמה גביש הקוורץ מעוות, הזווית בין שני משטחים בחלק הארוך של הגביש תמיד 60°.

תכונות

הקוורץ שייך לקבוצת הסיליקטים (SiO₄) שהם הקבוצה החשובה ביותר בין המינרלים יוצרי הסלעים. בסיליקטים אטום הצורן מצוי במרכזה של פירמידה בעלת ארבעה קדקודים אותם מייצגים אטומי החמצן. מבנה הקרוי טטרהדרון (ביוונית ארבעה מישורים). הקשר הכימי בין הטטרהדרונים חייב להיות בין אטום חמצן בטטרהדרון אחד לאטום חמצן בטטרהדרון אחר. קיימות כמה אפשרויות מבנה בין הטטרהדרונים כתוצאה מכלל כזה והקוורץ מייצג את המבנה התלת־ממדי הקרוי טקטוסיליקט (טקטו ביוונית מבנה). במבנה סריג זה כל אטום חמצן משמש גשר בין שני טטרהדרונים, כלומר הוא משותף לשני אטומי צורן. מכאן נובעת הנוסחה הכימית של הקוורץ SiO₂. מבנה גביש הקוורץ הקסגונלי. צורת הגביש היא פריסמה משושה המסתיימת בפירמידה בת 6 צלעות, אם כי לרוב לא רואים צורה זו בטבע בשל עיוותים או משום שהגביש כה גדול שרק חלק מהצורה נחשף בדגימה שנחצבה. לעיתים גבישי קוורץ מסוגים מסוימים כדוגמת "אמאטיסט" גדלים מתוך הסלע ולכן רואים רק קצה אחד בצורת פירמידה. הקוורץ מופיע באחת מתופעות הטבע הקרויה "גאוד" (מיוונית, דמוי ארץ). כדור שקליפתו החיצונית אבן גיר וחלקו הפנימי החלול בדרך כלל מצופה בגבישי קוורץ.

סוגים

קוורץ הוא אחד המינרלים הנפוצים ביותר ולכן קיים מגוון מבלבל של שמות למינרל בצורותיו השונות. האבחנה החשובה ביותר בין סוגי קוורץ היא על פי גודל הגבישים: נראים בעין בלתי־מזוינת (macrocrystalline) או קטנים עד כדי כך שניתן לראותם במיקרוסקופ בלבד (microcrystalline או cryptocrystalline). חלקדון הוא השם הקיבוצי לכל סוגי הקוורץ שיש להם גבישים תת־מיקרוסקופיים. סוגי הקוורץ בעלי הגבישים הזעירים נוטים להיות שקופים למחצה עד אטומים, בעוד שסוגי הקוורץ בעלי גביש נראה לעין נוטים להיות שקופים. חלקדון אף שמקור רוב שמות סוגי הקורץ נבעו מצבעו של המינרל, שיטת השמות המדעית כיום מתייחסת למבנה המיקרוסקופי של המינרל. צבע הוא מציין משני לגבי מינרלים בעלי גבישים זעירים, אך הוא מציין עיקרי לקוורץ בעל גבישי גדולים. לא כל סוגי הקוורץ מצויים בטבע. פרסיוליט, מינרל בצבע זית, מופק באמצעות טיפול בחום. אף שניתן למצוא סיטרין בטבע, המינרל הנמכר בחנויות הוא בדרך כלל מלאכותי, תוצאה של טיפול בחום באמאטיסט. בשל העובדה שגבישי קוורץ נוצרים בטבע מחוברים אחד לשני, רוב הקוורץ בשימוש תעשייתי הוא מלאכותי. גבישי קוורץ גדולים, מושלמים ונפרדים האחד מהשני נוצרים באוטקלב בתהליך הידרותרמלי בדומה ליצירת אזמרגד מלאכותי.

סלעים המכילים קוורץ

קוורץ מצוי הן בסלעי יסוד כדוגמת הגרניט, סלעי משקע כדוגמת אבן הגיר וסלעים מותמרים כדוגמת שיסט. הקוורץ הוא המינרל האחרון בשורת בואן להתגבש (בטמפרטורה של כ-600°) כשמגמה מתמצקת ליצירת סלעי יסוד. מקובל לסווג סלע מגמתי בהתאם לכמות הקוורץ שבו. מעל 10% קוורץ הוא סלע חומצי. 0%-10% הוא סלע בינוני, הסלעים הבסיסיים והאולטרא בסיסיים אינם מכילים קוורץ. קוורץ נוצר בעורקים הידרותרמליים וכפגמטיטים (גבישי ענק). גבישים מושלמים עשויים להגיע לאורך של כמה מטרים ולמשקל של כמה מאות ק"ג. בליה של הפגמטיטים עשויה לחשוף כיסים נרחבים של גבישים הקרויים "קתדרלות".

שימושים

- זכוכית – חול קוורץ נקי הוא חומר הגלם לתעשיית הזכוכית.
- אבני חן – לחלק מצורות הקוורץ יש שימוש בתעשיית התכשיטים ובחנויות המיסטיקה המוכרות מינרלים.
- אלקטרוניקה – לחלק ממבני הגביש של הקוורץ יש תכונה פיזיואלקטרית (הפעלת לחץ גורמת ליצירת מתח חשמלי ולהפך). בתכונה זו נעשה שימוש ליצרית מתנדים במכשירים אלקטרוניים כדוגמת שעון־קוורץ ומכשירי רדיו.

קישורים חיצוניים

- [http://webmineral.com/data/Quartz.shtml קוורץ באתר webmineral] קטגוריה:מינרלים ja:石英 ko:석영

גביש

גביש (בלועזית: קריסטל) הינו תצורת חומר במצב צבירה מוצק. המאפיין העיקרי של גביש הוא סדר פנימי ארוך טווח, כלומר, קיים מבנה בסיסי, הנקרא תא יחידה, החוזר על עצמו למלוא המרחב. תא היחידה הוא כמו אריח שבאמצעותו מרצפים חדר גדול. הגביש פותר בעצם את בעיית הריצוף הגאומטרית, בשלושה ממדים. ישנם חומרים רבים המופיעים בטבע בצורת גביש, למשל מלח, קוורץ, קלציט ועוד. פעמים רבות הסדר הקפדני של המבנה הפנימי בא לידי ביטוי בצורה החיצונית של החומר, כלומר לפעמים יש לגבישים צורה יפה בעלת סימטריה מובהקת. בטבע, נדיר למצוא גבישים גדולים, ומרבית החומרים מופיעים במבנה רב גביש, שהוא מבנה של מספר רב של גבישונים צמודים זה לזה. מרבית אבני החן, ובראשן היהלום, הן גבישים גדולים בהם הסדר ארוך הטווח משתרע על פני נפחים גדולים. היהלום הוא אחת מארבע תצורות המוצק של היסוד פחמן. גביש זה ממחיש הן את הצורה ה"מושלמת" של הגביש והן את הנדירות של ההיווצרות הספונטנית שלו (ולכן הערך הכספי הגבוה שלו). הפחמן ממחיש שלחומר יכולות להיות יותר מתצורת התגבשות אחת. במעבדות ובקווי יצור ניתן לשחזר את התנאים הנדירים הללו באופן מלאכותי. קיימות טכניקות של יהלום מלאכותי, אך היישום הנפוץ ביותר של גביש תעשייתי הוא כנראה גביש הצורן (סיליקון) המשמש בתעשיית המיקרואלקטרוניקה. לקבלת תכונות של מוליך למחצה, נדרשת תצורת הגביש, היות ורק בגביש יש סדר ואחידות פנימיים היוצרים דיאגרמת פסים מובהקת של רמת-ערכיות ורמת-הולכה קבועות. תכונות רבות של החומר מוסברות ע"י הבנת המבנה הגבישי שלו, למשל הסדר הפנימי של הגביש יוצר "קווי שבירה" טבעיים, שלעתים מאפשרים במאמץ קטן לשבור את המבנה. תהליך זה נקרא "קליבג'". ישנן דרכים אחדות לסווג ולמיין גבישים. הראשונה היא על פי הגאומטריה והסימטריה של תא היחידה. כאמור, הגביש "פותר" את בעיית הריצוף. לכן יש רק שבעה מבנים גיאומטריים אפשריים עבור תא היחידה (מבנים אלו נחלקים לתת קבוצות נוספות), והם: קוביה, תיבה משוכללת, תיבה, תיבה משולשת, רומבוהדרון (תיבה שפאותיה הן מקביליות), מונוקליני (תיבה הבנויה משתי מקביליות וארבעה ריבועים) ומקבילון. דרך נוספת היא על פי התכונות האופטיות של הגביש. בחלוקה זו קיימות שלוש משפחות: גבישים איזוטרופיים, גבישים חד-ציריים, וגבישים דו-ציריים. בגבישים לא איזוטרופיים מתקיימית התופעה הנקראת שבירה כפולה. הענף העוסק בחקר הגבישים נקרא קריסטלוגרפיה; במיוחד מתייחס מונח זה לחקר מבנה הגבישים באמצעות קרינה (קרני רנטגן, למשל). תהליך שבו חומר הופך מעצמו לגביש נקרא התגבשות; תהליך שבו הופכים באופן פעיל חומר לגביש נקרא גיבוש. שני המושגים נקראים בלועזית קריסטליזציה.

ראו גם

צורות של גבישים קטגוריה:כימיה קטגוריה:פיזיקה

חול

חלקיק אבן בטווח גודל שבין 0.063 מילימטר ל־2 מילימטר קרוי גרגיר חול. חלקיק גדול יותר מהחול נקרא חצץ והוא יכול להגיע עד לגודל של 64 מ"מ. לעומת זאת, חלקיקים דקים יותר נקראים סחופת (טיט). חלקיק סחופת הוא בגודל מירבי של 0.063 מ"מ ובגודל מינימלי של 0.004 מ"מ. המרכיב הנפוץ ביותר בחול שבסביבה פנים יבשתית ושבסביבה חופית לא טרופית, הוא צורן דו חמצני, שנמצא לעתים קרובות בצורת קוורץ. עם זאת הרכב החול משתנה בהתאם למקורות הסלע ממנו הוא בא ובהתאם למצב הכללי. חלק ניכר מהחול הלבן בשוניות האלמוגים, למשל, מקורו באלמוגים טחונים שעברו דרך מערכת העיכול של הדג תּוּכִּינוֹן, המגרד את האלמוגים וניזון מהם. במקומות מסויימים יש חול שמכיל ברזל, פצלת השדה (סוג של מינרל), ואפילו גבס. החול מועבר ומוזז ע"י הרוח והמים ונמצא בחופים, בדיונות, בשרטונים וכו'. במדבר החול הוא הרכיב הדומיננטי בקרקע. אדמה חולית היא בית גידול אידאלי ליבולים כמו אבטיחים ובוטנים ולעתים קרובות מועדפת לפיתוח משקי חלב, הודות ליכולות הניקוז המצויינות שלה.

שימושי החול

חול הוא אחד המרכיבים העיקריים בבטון. החול המיוצר במפעלים לריסוק סלעים נקרא "חול סינטי" ולמטרות בניין הוא מועדף על החול הרגיל. שקיות חול משמשות להגנה מפני שטפונות וכדורי רובים. השקיות ניתנות להעברה בקלות ואפשר למלא אותן בחול המקומי. יש האוהבים לשחק עם חול בחופים או בארגז החול, צורת משחק נפוצה ביותר אצל ילדים.

סכנות החול

פועלים החשופים לחול נדרשים להשתמש באמצעי הגנה למניעת נשימה של אבק החול. בשנים האחרונות היו מספר מקרי תביעה משפטית מצד פועלים שחלו בצורנת ובמחלות ריאה שנגרמו משאיפה של חלקיקי צורן דו חמצני. אנשים נפצעו קשות ואף מתו, לאחר שחפרו מערות בדיונות גדולות או בגבעות חול כאשר המערה התמוטטה עליהם.

ראו גם

- חול טובעני
- אבן חול
- סופת חול
- רשימת מינרלים
- חול מזמר
- איש החול קטגוריה:גאולוגיה קטגוריה:חומרי גלם ja:砂 ko:모래

תחמוצת

תחמוצת היא תרכובת של יסוד או חומר עם חמצן. מקור השם "תחמוצת" הוא מהמילה "חמצן". תחמוצות רבות נוצרות בתהליך הבעירה. שמות התחמוצות בעבר היו בפורמט של דו-תחמוצת הפחמן, למשל; מאז שנות ה-70 נהוג להשתמש בפורמט פחמן דו-חמצני. תחמוצת של יסוד אנאורגני נקראת אנהידריד (אם כי במונח זה משתמשים בעיקר לציון תחמוצות אורגניות). תרכובות ידועות רבות הינן תחמוצות. חול, זכוכית וקוורץ, למשל, מורכבים מאותו החומר: צורן דו-חמצני. חומר זה, הקרוי גם סיליקה, מופיע בלא פחות מ-17 צורות גבישיות שונות, רבות מהן אבנים יקרות למחצה, כגון אופאל. חלודה גם היא תחמוצת: ברזל חמצני; היא נוצרת כשברזל "בוער" באיטיות, כלומר - מתרכב עם החמצן שבאוויר. גופרית דו-חמצנית נוצרת בשריפה בלתי-מלאה של תרכובות גופרית הנמצאות בדלקים ישנים. גז זה נפלט לאוויר ומתרכב עם מים ליצירת חומצה גופריתית; חומצה זו חודרת לאדמה כשהיא מעורבת בגשם תוך גרימת נזקים סביבתיים, תופעה הנקראת גשם חומצי. חנקן חמצני הוא מולקולת איתות בעלת חשיבות עליונה ביצורים חיים. באדם הוא משמש כנוירוטרנסמיטר (כלומר, משמש להעברת אותות כימיים בין נוירונים - תאי עצב) וכן הוא גורם להתרחבות של כלי הדם ולפיכך - להורדת לחץ הדם בשעת הצורך. פרס נובל לרפואה ניתן ב-1998 לשני מדענים שגילו את תפקידיו אלו של החנקן החמצני בגוף. סידן חמצני ידוע יותר בשם סיד יבש או ליים. זוהי האבקה הידועה ממנה מכינים את נוזל הצביעה הלבן. קטגוריה:כימיה ja:酸化物

צורן

חרוז

חרוז הינו חפץ עשוי מחומרים שונים המשמש לצרכים אומנותיים. בד"כ חרוז הינו חפץ בעל חור העובר דרכו, המחובר לחרוזים אחרים באמצעות חוט או חבל בטכניקה הנקראת חריזה. גודלם של חרוזים משתנה בין מלימטרים בודדים למספר סנטימטרים. חרוזים עשויים מחומרים שונים כגון: זכוכית, פלסטיק, אבנים, אבני חן, אבנים יקרות ואף מזרעים, מתכות, חמר, נייר, עץ ושרף. בני אדם משתמשים בחרוזים החל מהתקופה הפרה היסטורית הן לצרכי אומנות, דת, הלבשה ואף כקמעות המביאים מזל. קטגוריה:מלאכת יד ja:ビーズ

צידון

צידון היא העיר השלישית בגודלה בלבנון. היא שוכנת לחופו של הים התיכון, כ-48 קילומטר מדרום לביירות וכ-40 קילומטר מצפון לצור. העיר מהווה מרכז תעשייתי ומסחרי חשוב, וממוקמים בה בתי זיקוק ומסוף נפט המובל מחצי האי ערב לים התיכון. צידון נזכרת לראשונה בסביבות המאה ה-14 לפני הספירה, ומאוחר יותר גם בתנ"ך. בסוף האלף הראשון לפנה"ס הייתה צידון אחת מהערים הפיניקיות החשובות, אך היא איבדה את הבכורה בפיניקיה לטובת צור. העיר עברה תהפוכות רבות ונשלטה בידי כובשים שונים - החל מהאימפריה הרומית, דרך המוסלמים, הצלבנים במסעי הצלב ועברה כיבושים נוספים בעת החדשה עד להקמת לבנון, ולאחריה במהלך מלחמת האזרחים ובמלחמת שלום הגליל. ניתן לראות את החומה שהוקמה בעיר בימי הצלבנים וכן מצודה צלבנית היושבת על אחד האיים הסמוכים לעיר. האוכלוסיה מונה כ-200 אלף תושבים, רובם מוסלמים שיעים, וחלקם סונים או נוצרים. בעקבות מלחמת העצמאות ברחו אליה פליטים פלסטינים. בימי בית שני התקיימה בה קהילה יהודית קטנה. category:ערים category:לבנון: ערים ja:サイダ

ברזל

ברזל (Iron) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי הוא Fe (מלטינית: ferrum) ומספרו האטומי הוא 26 .

תכונות

ברזל הוא המתכת הנפוצה ביותר בקרום כדור הארץ (34.6% מהמאסה). ביקום, ברזל הוא היסוד העשירי הנפוץ ביותר. הכמות גדולה של ברזל בכדור הארץ היא זו שאחראית על השדה המגנטי שלו. לגרעיני ברזל יש את אנרגיית הקשר הגבוהה ביותר ולכן הוא היסוד הכבד ביותר שנוצר בהיתוך גרעיני מיסודות קלים ממנו. כשכוכב גדול מאוד מתקדם לסוף חייו, לחץ פנימי וטמפרטורה גבוהה מאפשרים היווצרות הדרגתית של יסודות כבדים. כשיגיע לברזל, לכוכב לא תהיה מספיק אנרגיה ותיווצר לבסוף סופרנובה.

שימושים

ברזל הוא המתכת השימושית ביותר (95% מכלל המתכת שמופקת בעולם). המחיר הנמוך ורמת הקשיחות הגבוהה הופכים אותו לחומר הכרחי בבניית מכוניות, אנייות, בניינים וכדומה. פלדה היא הסגסוגת הטובה ביותר של ברזל. שימושים נוספים של ברזל:
- ברזל גלמי (Pig Iron) מכיל בין 4%-5% פחמן וכמויות משתנות של זיהומים כמו גופרית, צורן וזרחן. לברזל זה תכונות ביניים של מחצב ברזל, ברזל יציקה ופלדה.
- ברזל יציקה (Cast Iron) מכיל 2%-3.5% פחמן וכמויות קטנות של מנגן. זיהומים כמו בברזל גלמי מסולקים ממנו על מנת למנוע פגיעה בתכונותיו. טמפרטורת ההיתוך שלו נעה בין 1147-1197 מעלות צלזיוס.
- פלדה (Carbon Steel) שמכילה בין 0.5% ל1.5% פחמן, עם כמויות קטנות של מנגן, גופרית, זרחן וצורן.
- ברזל חשיל (Wrought Iron) מכיל פחות מ0.5% פחמן. סגסוגת זו חזקה, ניתנת לריקוע ונתיכה פחות מברזל גלמי.
- סגסוגות ברזל מכילות לעיתים חומרים כמו כרום, ניקל, מוליבדן, ונדיום וולפרם ועוד.
- לברזל תלת ערכי שימוש בייצור אחסון מגנטי למחשבים.

היסטוריה

תקופת הברזל החלה לפני כשלושת אלפים שנה, כשהאדם גילה את הברזל ותכונותיו. הוא השתמש בברזל לייצור כלים שונים (כמו חוד של חנית) ומאוחר יותר גילה את הפלדה, שהיא סגסוגת של ברזל ופחמן (אחוז הפחמן 0.02%-2.06%) ולפעמים עם מתכות שונות נוספות, כגון כרום או ניקל. ניקל בהודו השתמשו בברזל כבר בשנת 250 לפנה"ס. סדרת הפסלים המפורסמת "אשוקה פילאר" ליד דלהי עשויה מברזל טהור כמעט (98%) שלא החליד או נשחק עד היום. בין השנים 3000-2000 לפנה"ס, גדלו מספר החפצים שעשויים מברזל (המקור ככל הנראה בברזל ממטאור) במסופוטמיה, השימושים היו טקסיים וברזל היה מתכת יקרה מאוד, אפילו יותר מזהב. באיליאדה, מתואר שכלי נשק היו עשויים מארד, אבל השתמשו במטילי ברזל בסחר. מספר מקורות מציעים שברזל היה מופק באותו זמן כתוצר נלווה לזיקוק נחושת. בין השנים 1200-1600 לפנה"ס, גבר השימוש בברזל במזרח התיכון אבל הוא לא החליף את הארד. בין המאה ה10 למאה ה12 לפנה"ס, הייתה מגמה להחליף כלי ארד לכלי ברזל במזרח התיכון. באותו זמן התגלתה טכניקת הפחמון (או קרבוניזציה, שבה מעלים את אחוז הפחמן במתכת) שבעזרתה אנשי המזרח התיכון ייצרו ברזל חזק בהרבה ופחות שביר.

צורה בטבע

ברזל הוא יסוד מתכתי, אחד מהנפוצים ביותר בטבע (מספר 4 בתפוצתו בכדור הארץ). ברזל גולמי נמצא רק במטאוריטים. בכדוה"א ניתן למצאו רק בצורת תרכובת. רוב הברזל נמצא במינרלים שמכילים אותו, כמו המטיט (Fe₂O₃), מגנטיט (Fe₃O_{4_{) וטקוניט. מאמינים שליבת כדור הארץ מורכבת מסגסוגת ברזל-ניקל.
כדור הארץ
בתעשייה, ברזל ממוצה מעופרותיו (בעיקר המטיט ומגנטיט) כשמחומם עם פחמן בכבשן לטמפרטורה 2000°C.
לכבשן מוכנס כל הזמן אוויר חם ומתרחשת התגובה הבאה:

$6C_ + 3O_ \rarr 6CO_$

הפחמן החד חמצני מגיב עם המטיט (או מקור ברזל אחר) כך:

$6CO_ + 2Fe_2O_ \rarr 4Fe_ + 6CO_$

בשנת 2000 הופקו כ1100 מיליון טון עופרות ברזל בשווי 25 מיליארד דולר. חמשת המדינות שמפיקות את הכמות הגדולה ביותר של עופרות ברזל הן סין, ברזיל, אוסטרליה, רוסיה והודו.

הברזל ביצורים חיים

לברזל חשיבות עליונה בביולוגיה; הוא נמצא כמעט בכל היצורים החיים, והוא חיוני לחיים. בעיקר נמצא הברזל באתר הפעיל של כמה אנזימים וחלבונים חשובים:

- בבעלי חיים נמצא הברזל בהמוגלובין, החלבון נושא החמצן בכדוריות הדם האדומות אשר בדם. החמצן הנקלט בריאות נקשר באופן ישיר אל אטום הברזל, ומועבר באמצעות הדם אל כל תאי הגוף. חוסר ברזל בגוף (עקב תזונה לקויה או מחלה) עלול לגרום לאנמיה.

- בכל היצורים האווירניים מצוי הברזל במרכזו של האנזים ציטוכרום, האנזים החשוב ביותר בתהליך הנשימה התאית.

יוני ברזל

קיימות ארבע צורות (מצבי חימצון) של יוני ברזל:

- Fe⁺²: מכונה כיום ברזל (II); באנגלית כונה בעבר Ferrous, ובעברית: קט-ברזל.

- Fe⁺³: מכונה כיום ברזל (III); באנגלית כונה בעבר Ferric, ובעברית: רב-ברזל.

- Fe⁺⁴: מכונה כיום ברזל (IV); באנגלית כונה בעבר Ferryl. צורה זו פחות שכיחה מהקודמות.

- Fe⁺⁶: מכונה כיום ברזל (VI); באנגלית כונה בעבר Ferrate. צורה זו נדירה מאוד.

הברזל נוטה ליצור קשרים יוניים עם אל-מתכות וקשרים מתכתיים עם מתכות ויכול ליצור קשר קוולנטי בצורת יון מורכב.

אמצעי זהירות

תזונה מוגזמת של ברזל מסוכנת ואף רעילה, הברזל מגיב עם על תחמוצות בגוף ומשחרר רדיקלים חופשיים. כשברזל נצרך בכמויות רגילות הוא לא מזיק, מכיוון שלגוף מנגנונים נוגדי חימצון שמווסתים תהליך זה.

מנה של שלושה גרם ברזל שניתנת לתינוק בן שנתיים יכולה להרוג אותו. גרם אחד יכול לגרום להרעלה.

צריכה מוגזמת של ברזל יכולה לגרום למחלות כמו הומוכרומטוזיס שבה כמות רבה של ברזל נאגר באיברים. לכן עדיף להמנע מנטילת תוספי מזון המכילים ברזל ללא המלצת רופא.

גברים מועדים להרעלת ברזל יותר מאשר נשים בתקופת הפוריות, משום שנשים מאבדות דם בוסת.

תורמי דם נמצאים בסיכון מיוחד של רמות ברזל נמוכות בדם. לכן מתבצעת בדיקת המוגלובין לנשים המבקשות לתרום דם. לא נלקחת תרומת דם מאדם בעל רמת המוגלובין נמוכה מ-12. רמות ההמוגלובין בדם אישה פוריה משתנות כתלות בזמן בחודש ביחס לוסת.

קישורים

- [http://www.webelements.com/webelements/elements/text/Fe/index.html ברזל בWebelements (אנגלית)]

- [http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=7296&kwd=6143 ברזל בסיפריה הוירטואלית של מט"ח (עברית)]

קטגוריה:מתכות מעבר
קטגוריה:יסודות כימיים

ja:鉄
ko:철

ms:Besi

simple:Iron

th:เหล็ก

שמן
שמן הינו שם כללי לנוזלים שומניים שאינם מסיסים במים (הידרופוביים), המשמשים לבישול, לסיכה (סיכוך, לוּבּריקציה), להגנה בפני חדירת מים, להפקת אנרגיה (באמצעות שריפתם), למאור ולמגוון של שימושים נוספים.

השמן הוא תערובת של ליפידים הכוללת מונוגליצרידים, דיגליצרידים, טריגליצרידים, פוספולפידים, סטרולים, כוהלים שומניים וחומצות שומן.
כאמור לעיל, השמן אינו מתמוסס במים, אך ניתן להמיסו בממסים אורגניים כאתנול ואצטון.

שמן בישול ומאכל

שמן בישול הוא שומן מזוקק ממקור צמחי או מן החי, נוזלי בטמפרטורת החדר. שמנים צמחיים מופקים מזרעים, אגוזים, פירות או קטניות. שמנים מן החי הם בדרך-כלל מוצקים בטמפרטורת החדר, אך שמן דגים ולוויתנים הוא נוזלי.

שמן ובריאות האדם

השימוש הנפוץ ביותר בשמן לבישול הוא לצורך טיגון ושימור מזונות. שמן הוא מקור חשוב לשומנים בדיאטה מאוזנת וכן לויטמינים כויטמין E ו A.

מבחינת החשיבות הבריאותית, מבדילים בין אחוז חומצות השומן הרוויות בשמן, חומצות שומן חד בלתי רוויות וחומצות שומן רב בלתי רוויות. גוף האדם אינו מסוגל לייצר מאפס חומצות רב-בלתי רוויות מקבוצת אומגה-3 ואומגה-6 ועל כן נדרש לקבל את חומצות השומן החיוניות לבנייתן בדמות חומצת שומן אלפא-לינולנית או לינולאית המצויות בשומן דגי ים עמוקים צפוניים, שמן פשתן, אבוקדו, אגוזים, שומשום וקנולה.

נתגלה במחקרים שכנראה קיים קשר בין צריכה מופרזת של שמנים ושומנים העשירים בחומצות שומן "טרנס", שהן חומצות בלתי רוויות המכילות קשר כפול מסוג "טרנס" בין אטומי פחמן, לבין מחלות לב ושבץ.
תופעות דומות (ובפרט עלייה ביחס בין הכולסטרול ה"רע" HDL לעומת ה"טוב", LDL) מיוחסות לדיאטות עשירות בחומצות שומן רוויות. שמנים נוזליים בטמפרטורת החדר הם כמעט תמיד בלתי רוויים, שכן האלקטרונים בהם יוצרים קשרים כפולים (הם לא "נתפסו" על ידי אטומי מימן) ו"מעקמים" את מולקולות חומצת השומן כך שהן אינן מסתדרות במבנה מוצק.

סוגיה נוספת הקשורה לשמן ובריאות היא מידת חמצונו של השמן. זה האחרון גובר בתנאי אחסון בלתי נאותים ובפרט בחימום השמן (למשל בטיגון). חוקרי התזונה כיום משערים כי צריכת שמן מחומצן, למשל כזה שהשתמשו בו מספר רב של פעמים לטיגון חוזר, מעלה את רמת המחמצנים בגוף ופוגעת בתאי הרקמות השונות במערכת העיכול.

שמנים צמחיים

חמצונו

- שמן פשתן - משמש לדילול צבעי שמן, להברקת רהיטים ולהגנה על עץ.

- שמן חרדל - משמש לתיבול.

- שמן לפתית - שמן למאכל ולבישול שהוחלף ברובו בשמן חריע ("קנולה"), שהיא תת זן מתורבת של לפתית הדל בחומצה ארוצית.

- שמן שומשום - משמש לתיבול במטבחי דרום-מזרח אסיה.

- שמן חמניות - שמן למאכל ולבישול.

- שמן זרעי ענבים - שמן למאכל, לבישול, לתיבול ולשימוש קוסמטי.

- שמן חוחובה - מופק מזרעי שיח רב-שנתי שמקורו במדבר סונורה שבקליפורניה; משמש לעיסוי ולקוסמטיקה.

- שמן שקדים - לשימוש קוסמטי ולעיסוי.

- שמן נבט חיטה - לעיסוי.

- שמן אבוקדו - לשימוש קוסמטי.

- שמן קיק - חומר משלשל.

- שמן תירס - למאכל ולבישול.

- שמן כותנה - משמש לטיגון בעיקר, עקב עמידותו הגבוהה לחום.

- שמן קוקוס - למאכל, לבישול ולשימוש קוסמטי.

- שמן אגוזים - מופק בדרך כלל מאגוז מלך או לוז, ומשמש לתיבול ולמאכל.

- שמן דקלים - מופק מזרעים ומפירות של דקל אפריקאי; משמש בעיקר לקוסמטיקה והינו מוצק לרוב בטמפרטורת החדר (ועל כן אינו "שמן" לפי ההגדרה).

- שמן בוטנים.

- שמן סויה - השמן הנפוץ ביותר בישראל לבישול. כמעט חסר טעם לכשעצמו.

- שמן זית - השמן המסורתי באזור הים התיכון וארץ ישראל; משמש לבישול, מאכל וקוסמטיקה.

על פי נתוני משרד החקלאות האמריקאי צריכת השמנים הצמחיים בעולם בשנת 2000 היתה:

שמן סויה - 26.0 מיליון טונות (מ"ט).

שמן דקלים - 23.3 מ"ט.

שמן לפתית - 13.1 מ"ט.

שמן חמניות - 8.6 מ"ט.

שמן בוטנים - 4.2 מ"ט.

שמן כותנה - 3.6 מ"ט.

שמן זרעי דקלים - 2.7 מ"ט.

שמן זית - 2.5 מ"ט.

מספרים אלו כוללים שימוש תעשייתי, ביתי והאכלת חיות משק כאחד. השמן הנפוץ ביותר בעולם למאכל בני אדם הוא שמן החמניות. שמן הדקלים משמש בעיקר לייצור סבון ותכשירים קוסמטיים. רוב צריכת שמן הלפתית באירופה היא לייצור ביו-דיזל.

שמנים מן החי

השמנים הנוזליים המופקים מן החי הם בעיקר שמן דגים ושמן לוויתנים. בעבר, שמן לוויתנים היה מקור חשוב של תאורה (עד החלפתו בתאורת החשמל), וכן שימש לשימון מכשירים עדינים. כיום השימוש בו אינו נפוץ בשל קיום תחליפים זולים על בסיס נפט, וכן בשל לחץ דעת הקהל כנגד ציד לוויתנים.

שמן דגים מופק מהכבד של דגי מים קרים ושימש בעבר כמקור חשוב של ויטמינים לילדים. עקב טעמו הלא נעים וריחו הוא פחות פופולרי כיום ומוחלף בגלולות ויטמינים.

שמנים בתעשייה

כמעט כל השמנים המשמשים לסיכוך, הגנה ושיכוך זעזועים בתעשייה הם תזקיקי נפט. שמנים אלו מיוצרים בצמיגויות שונות: החל מה"גריז" הסמיך ועד לשמנים דקים המשמשים לסיכוך חלקים עדינים. לעתים מוספים לשמן תוספים שונים, כגון גרפיט והמתכת מוליבדן, לשיפור תכונות הסיכוך ועמידותו בטמפרטורות גבוהות.

בשל תכונותיו דוחות המים של השמן, רווח השימוש בו להגנת חלקי מתכת מפני חלודה, למשל בכלי נשק.

שמנים למנועי רכב

בכלי רכב כמכוניות, משאיות, סירות ומטוסים יש לשמן תפקיד חשוב בפעולת המנוע. השמן מסכך את החלקים הנעים ומונע את שחיקתם, תוך שהוא תורם לקירור ופיזור אחיד של חום המנוע. מחסור בשמן יכול להביא להרס מהיר של המנוע.

שמן מנוע יכול להיות מינרלי (כלומר - ללא תוספים ושמנים סינתטיים), חצי-סינתטי או סינתטי לגמרי. השמן הסינתטי המלא נחשב לטוב ביותר ומחירו הוא היקר ביותר, שכן אורך חייו ואיכותו גבוהים יותר.

צמיגות השמן מצויינת בהתאם לסיווג של ה-SAE, אגודת מהנדסי הרכב בארצות הברית, על-ידי צמד מספרים, לדוגמה 10W40 או 20W50. בדוגמה זו המספר מציין שמן רב-דרגתי שצמיגותו משתנה עם הטמפרטורה (20 בטמפ' נמוכה, 50 בטמפ' גבוהה. מספר קטן מציין שמן דליל יותר).

איכות השמן מצויינת בהתאם לסיווג של ה-API, מכון הנפט האמריקאי, בצמד אותיות, כגון SJ ,SH ,CD ,SL. ככל שהאות האחרונה "גבוהה" יותר, השמן איכותי יותר.

סיווגים אפשריים אחרים הם לפי ACEA, איגוד יצרני הרכב האירופאי, או לפי מפרט של יצרן המנוע עצמו.

קישורים חיצוניים

- [http://www.sonol.co.il/faq.asp?id=12 דף באתר "סונול" הדן בשמני מנוע לרכב]

קטגוריה:ביוכימיה

ja:油

simple:Oil

יין

יין הוא משקה אלכוהולי המיוצר לרוב מענבים. ניתן לייצר יין גם מפירות אחרים ואף מפרחים מסויימים ומרכיבים שונים רבים. במקרים שכאלו יצויין תמיד ממה מורכב היין (למשל, יין שזיפים), בעוד המילה יין לבדה משמעה תמיד יין ענבים. בחלק ממדינות העולם עקרון זה מעוגן בחוק.

זני גפנים
לרוב מיוצר היין מזן אחד או יותר של הענב האירופאי וִיטִיס וִינִיפֶרַה. כאשר היין מכיל יותר מ85% עסיס של אחד הזנים האלה (למשל פינו נואר, זינפנדל או שרדונה) הוא נקרא יין "זני", לעומת יין "מעורב" שמורכב ממספר סוגי ענבים.

ניתן גם לייצר יין מגפן מזן ויטיס לַברוּסקַה או תערובות שלו עם זנים אחרים. ויטיס לברוסקה, ויטיס רופסטריס, ויטיס רוטונדיפוליה וויטיס ריפאריה הינם זנים שמוצאם בצפון אמריקה ואשר משמשים בעיקר למאכל אך לפעמים גם לייצור יין. הרכבה של גפן ויניפרה עם זנים אלו יצרה במשך השנים שילוב של העמידות האמריקאית בפני מחלת הפילוקסרה עם הטעם האירופאי המוכר והטוב.

אזורי ייצור יין
ענבי יין גדלים לרוב בין קו רוחב 30-50 מעלות צפון ובין 30-40 מעלות דרום. אזור היין הדרומי ביותר בעולם נמצא באי הדרומי של ניו זילנד סמוך לקו רוחב 45 מעלות דרום.

בשנת 2002, חמשת יצרניות היין הגדולות ביותר היו צרפת, איטליה, ספרד, ארצות הברית ואוסטרליה.

בישראל נפוץ גידול גפני יין ברמת הגולן ובגליל העליון, בשפלה ולאחרונה גם באזורים מסויימים בהר הנגב.

הר הנגב]
יין אזורי
טעמו של היין תלוי לא רק בסוג העינב אלא גם בסוג האדמה והאקלים בו הוא גדל. לאורך ההיסטוריה נודעו יינות בשמות המציינים את מחוז מוצאם ולעיתים גם את סגנונם: בורדו, ריוחה וקיאנטי כולם שמות סוגי יין המשקפים את היין הפופולרי ביותר המיוצר באזור על שמו הם נקראים.

קטלוג יין בצורה זו, המקובל בעיקר באירופה, מאפשר לדעת את מוצאו של היין ואף את סוגי הענבים מהם הוא מורכב ושיטת הייצור שלו. בשאר העולם נהוג פשוט לציין את סוגי הענבים המרכיבים את היין.

בציר ושיטות סיווג יין אחרות

לרוב מסווג היין על פי שנת הבציר שלו כיוון שכל יין מיוצר לרוב מענבים שנבצרו באותה השנה. יינות רבים משתבחים ככל שחולף הזמן מה שמביא חובבי יין לשמור ולנצור בקבוקים מתקופות בציר הנחשבות למשובחות. תקופות כאלה (בהם המינון בין ימי שמש לימי גשם, בשלות הענבים בבצירתם ומוכנות האדמה נמצאים במצבם האופטימלי) ידועות באיכות היין שמופק בהן וכן במחירו המרקיע שחקים בשל כך. יינות אדומים יתיישנו טוב יותר ולאורך זמו ארוך יותר מאשר יינות לבנים (וזאת בשל המצאות כמות טאנין רבה יותר בענבים האדומים). רוב היינות הלבנים והסמוקים (רוזה) מומלצים לשתייה לא יאוחר משנתיים ימים לאחר הבציר.

סוג היין (מבעבע, מחוזק, אדום, לבן, סמוק וכו') מהווה סיווג משנה ראשוני עבורו. צבע היין נקבע על פי נוכחות קליפות הענבים במהלך התסיסה הראשונית מאחר וצבעו של כל עסיס ענבים הוא שקוף. יין אדום מיוצר מענבים שחורים או אדומים אך גם כאן מתקבל הצבע מהקליפות אשר תוססות יחד עם עסיס הענבים. יין לבן יכול להיות מיוצר מכל סוג של ענבים (ירוק, אדום או שחור) אך בתסיסה מופרדות קליפות הענבים מהעסיס וכך מתקבל יין שקוף-צהבהב. כאשר מכינים יין מענבים כהים מאוד ומשאירים את הקליפות לתקופת תסיסה קצרה מתקבל לרוב יין סמוק שצבעו ורדרד.

יין מבעבע כגון שמפניה הוא יין המכיל פחמן דו חמצני (CO2) אשר נשאר ביין לאחר תהליך התסיסה או פשוט מוסף לפני הביקבוק.

יין מחוזק הוא לרוב מתוק יותר ותמיד מכיל אחוז אלכוהול גבוה מזה של יין רגיל. יינות כאלה מקבלים את מתיקותם מכך שתהליך תסיסתם נפסק על ידי הוספת אלכוהול ליין, דבר שהורג את השמרים ביין אשר מפסיקים לעבד את הסוכרים שבו לאלכוהול. הוספת האלכוהול גם מביאה לכמות האלכוהול הגבוהה ביינות שכאלה.

סוגים עיקריים של יינות מחוזקים:

- מרסלה

- מדירה

- שרי

- פורט

למרות מה שמקובל לחשוב, ברנדי אינו סוג של יין מחוזק אלא יין רגיל שעבר זיקוק.

דרך נוספת לסווג יין היא הרושם שהיין משאיר על השותה בטעימה הראשונה. יין יכול להיות מתואר כיבש, חצי יבש, חצי מתוק או מתוק. סיווג זה מתייחס לרמת הסוכר שנשארה ביין בתום התסיסה (יבש- כמעט ללא סוכר, מתוק- סוכר רב נשאר).

היסטוריה
בדיקות מעבדה כימיות של כדי חרס עתיקים על ייצור יין (כמו גם בירה) על ידי הבבלים כבר לפני 7,000 שנים. העדות העתיקה ביותר ליין שנמצאה עד היום, נמצאה באזור הרי הזאגרוס באירן והיא מתוארכת לשנת 5400 לפנה"ס.

התגלית הינה חשובה במיוחד לאור העובדה שבאזור זה מעולם לא גידלו גפנים, אלא בעיקר חיטה ושעורה (המשמשות לייצור בירה) דבר המלמד על כך שהיין היה סחורה סחירה באותם ימים.

ליין היה גם תפקיד חשוב בחיים הפולחניים במצרים העתיקה. למרות שגם במצרים לא גדלו הגפנים, המצרים ביססו את תעשיית היין שלהם כבר בתחילת תקופת הברונזה על ענבים אשר יובאו מכנען. ציורים המתארים ייצור יין נמצאו על קירותיהם של קברי הפרעונים וברשימת המנחות שהוגשו למת נמצאו כדי יין אשר יוצרו ללא ספק בדלתה של הנילוס.

בתקופת היוונים ואחריהם הרומאים, התפשטה עשיית היין לכל אירופה ועם השנים הפכה לתעשייה המפותחת אותה אנו מכירים כיום.

כשרות היין
ביהדות מותר לאכול רק מאכלים כשרים, שעברו פיקוח כשרות. הגדרת הכשרות של היין חמורה יותר מכשרויות של מאכלים אחרים, מאחר וליין תפקיד בטקסים דתיים. אחד התנאים לכשרותו של יין, ולהיתר ליהודים שומרי המצוות לשתות ממנו, הוא הכנתו בידי מי שהוא עצמו יהודי שומר מצוות. יין שנגע בו אדם שאינו שומר מצוות אסור לשתייה על-פי היהדות. אין ביהדות תשובה ברורה לגביי הגדרת המגע של מי שאינו שומר מצוות ביין: האם רק מגע עם הנוזל עצמו פוסל את היין, או שגם מגע עם הבקבוק פוסל את היין? מאחר וישנן פרשנויות שונות למצוות ואיסורים ביהדות, גם כאן הדבר אינו מחודד עד הסוף, אם כי ברוב המקרים הפרשנות המחמירה היא המקובלת. לשם כך על הייקבים המעוניינים שהיין שלהם יהיה כשר, להעסיק מלמד משגיח כשרות, גם יינן שיהיה שומר יהודי מצוות. במקרים רבים ישנם שני ייננים: האחד שומר מצוות שמותר לו לגעת ביין, והשני מפקח ועוסק במלאכות שאינן קשורות המגע עם היין עצמו.
תנאים נוספים לכשרות היין היא אי בצירת הענבים מהכרם בשנת שמיטה; הפרשת מעשר - בדרך כלל מתבצעת על-ידי שפיכת 10% מהיין ותנאי כשרות נוספים החלים על כל מאכל מן הצומח - ראה כשרות.

ראו גם

- יין בארץ ישראל

- יקב בוטיק

- תרבות פנאי

קישורים
[http://www.imj.org.il/heb/exhibitions/2002/winebeer/index.html תערוכה וירטואלית בנושא יין ובירה בימי קדם מאתר מוזיאון ישראל]

-
קטגוריה:מזון
קטגוריה:משקאות אלכוהוליים

als:Wein

ja:ワイン
ko:와인

simple:Wine

th:ไวน์

האימפריה הרומית

הקיסרות הרומית היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה בה נשלטה רומא וכול השטחים שסופחו לה, על ידי שלטון יחיד קיסרי. התקופה מכונה גם תקופת האימפריה הרומית, למרות שכמדינה, רומא חלשה על שטחים נרחבים והתקיימה כאימפריה עוד בתקופת הרפובליקה הרומית, המונח אימפריה מתייחס לשינוי צורת השלטון של המדינה ולא לאופייה המדיני.

תחילת תקופת הקיסרות הרומית, נתון במחלוקת, שני התאריכים המקובלים ביותר הם שנת 44 לפנה"ס, שנת מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור מתמיד והתאריך המקובל יותר על החוקרים, שנת 27 לפנה"ס, השנה בה נוסד באופן רשמי משטר הפרינקפס של אוגוסטוס.

בשיא כוחה של הקיסרות הרומית היא היוותה מעצמה שכללה בתוכה את כל אגן הים התיכון והיא הייתה אחת מהאימפריות הגדולות והמשפיעות ביותר בעת העתיקה

תאריך קצה של הקיסרות הוא נושא לויכוח רב שנים. מספר התיאוריות לתאריך המדויק של קץ הקיסרות הם רבות ושונות כמו מספר התיאוריות המנסות להסביר למה הקיסרות הרומית הגיעה לקיצה. בין התאריכים המוצעים ניתן למנות את: שנת 284, תאריך יסוד הטטררכיה על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס, שנת 325, השנה בה התכנסה ועדת הכנסייה הנוצרית בניקיאה, שנת 476, שנת הדחתו של הקיסר רומולוס אוגוסטולוס על ידי אודואקר וסופה של הקיסרות הרומית המערבית, שנת 800, שנת הכתרת קרל הגדול לקיסר, שנת 1453, התאריך בו נפלה ביזנטיון לידי האימפריה העות'מאנית ואפילו 1806, התאריך בו פורקה רשמית הקיסרות הרומית הקדושה.

תיאוריות נוספות טוענות שאין בכלל תאריך מסוים שבו הסתיימה תקופת הקיסרות ולאורך סוף העת העתיקה ותחילת ימי הביניים המוקדמים, חל תהליך הדרגתי של יצירת מערכות פוליטיות ומדיניות חדשות מתוך מכלול האימפריה הישנה, שהיטשטשה לה.
הקיסרות הרומית הקדושה
לצורך נוחות, הערך מתייחס עד לשנת 395, מותו של הקיסר תיאודוסיוס הראשון ופיצולה הסופי של האימפריה הרומית לשני גופים מדיניים שונים, האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית, הידועה יותר כאימפריה הביזנטית.

ראו גם

- שלהי העת העתיקה

קטגוריה:איטליה: היסטוריה
קטגוריה:העת העתיקה
קטגוריה:רומא העתיקה

-
קטגוריה:אימפריות

ja:ローマ帝国

simple:Roman Empire

ימי הביניים

, גרמניה)]]
ימי הביניים (מלטינית: media aetas) הוא מושג המתאר תקופה בהיסטוריה האירופית שבין העת העתיקה לתקופת הרנסנס. המונח הופיע לראשונה באיטליה במהלך המאה ה-15, לציון העידן שבין נפילתה של האימפריה הרומית במאה הרביעית-חמישית לספירה והמאה החמש–עשרה באיטליה (התקופה הנוכחית, praesens tempus, בלשונם). כוונת המלומדים שהגו את המונח הייתה להבחין בין התרבות והחשיבה שהיו מקובלים בעת העתיקה ואלו שבאו אחריהם, אותם תיארו כעידן של אפלה ושקיעה.

כיום, ישנם תיארוכים שונים של ימי הביניים, בהתאם לזווית ההתייחסות—היסטורית, כלכלית, תרבותית, גאוגרפית, וכדומה—אך מקובלת חלוקה הממקמת את נקודת הפתיחה של ימי הביניים בשקיעת התרבות העתיקה במאות הרביעית והחמישית ואת נקודת הסיום שלהם בעליית הרנסנס במדינות אירופה השונות, החל במאה החמש–עשרה באיטליה ועד תחילת המאה השבע-עשרה בצפון אירופה, ואף מאוחר יותר. התיארוך הסמלי המסורתי הוא בין מותו של קיסר האימפריה הרומית המזרחית תיאודוסיוס הראשון בשנת 395 או הדחת רומולוס אוגוסטולוס מן השלטון באימפריה המערבית על ידי אודואקר בשנת 476 לבין כיבושה של קונסטנטינופול על ידי התורכים בשנת 1453 או תחילתה של הרפורמציה הפרוטסטנטית בשנת 1517.

היסטוריוגרפיה של ימי הביניים

ימי הביניים בהיסטוריה

מקור המונח ושימושיו

המונח "ימי הביניים" נטבע במקור על ידי אנשי הרנסנס שראו את התקופה שבין נפילת האימפריה הרומית לתחייה הרוחנית שלהם כתקופת ביניים שבה לא התרחשה התפתחות משמעותית והאנושות הייתה שקועה בדכדוך מתמשך. כחלק מטרמינולוגיה זו - שבאה להאדיר את התחייה הרוחנית של הרנסנס באמצעות ביזוי ימי הביניים - נקראה האומנות של תקופה זו אומנות גותית, על שם השבטים הגותים ה}}