:: wikimiki.org ::

חום (תסמין למחלה)

חום (תסמין למחלה)

חום הוא הכינוי העממי לעלייה בטמפרטורת הגוף כתוצאה מהתייבשות, מחלה וגורמים אחרים. בלשון רפואית נקראת התופעה פירקסיה (Pyrexia). חומר המעודד עליית חום הגוף נקרא פירוגן. בעברית משמש בדרך-כלל המונח קדחת לציון עלייה דרסטית בחום הגוף (מעל ל-39 מעלות צלזיוס). בנוסף, משמש המונח קדחת בשמן העברי של מספר מחלות, שתסמינן העיקרי הוא עלייה בחום הגוף: מלריה (קדחת הביצות), קדחת צהובה, קדחת אודם השתן ועוד. עם עלייה דרסטית בחום הגוף עוברים החלבונים שבגוף דנטורציה - שינוי ניכר במבנה המרחבי שלהם. הדבר הופך קטלני כשהאנזימים (אשר הינם חלבונים) בגוף מפסיקים לפעול עקב השינוי במבנה המרחבי שלהם; האנזימים אחראיים לרוב התהליכים הביולוגיים בגוף, ובלעדיהם החיים אינם אפשריים. חום של מעל ל-42 מעלות גורם כמעט תמיד למות החולה. החום הדרוש לאדם הוא כ-36.6 מעלות צלזיוס. באשכי הגבר, למשל, יש צורך בטמפרטורה נמוכה יותר (החום עלול לגרום לעקרות חלקית, כלומר לירידה בכמות תאי הזרע בנוזל הזרע, ומכאן הקטנה של הסיכוי להביא ילד לעולם). החום במקרה של מחלה מהווה תגובת נגד של הגוף כלפי תוקפים שונים (נגיפים, חיידקים וכו') וזהו אחד הסימפטומים למחלה. אמצעים לקירור טמפרטורת הגוף במקרה של קדחת:
- נר - המוכנס לפי הטבעת, קולט את חום הגוף וניתך ועל-ידי כך מקטין את טמפרטורת הגוף.
- שתייה מרובה.
- עטיפת שקית קרח במגבת והשמתה על הראש.
- הפעלת מכשירים אלקטרוניים להקטנת החום: מזגן, מאוורר. פעולות נוספות משתכללות ונלמדות בקורסי עזרה ראשונה, ולפיכך חלק מהטיפול בעזרה ראשונה הוא טיפול בחום החולה. לאנשים קשישים (מעל 60) ולתינוקות (מתחת לגיל 6) חשוב ללכת לרופא בכל מקרה של חום גוף גבוה. קטגוריה:רפואה קטגוריה:תסמינים ms:Demam

טמפרטורה

טמפרטורה היא גודל פיזיקלי שנועד לכמת את מה שבאופן אינטואיטיבי אנו מבינים כ"חם" ו"קר". מבחינה פיסיקלית הטמפרטורה הינה גודל המבטא את "רמת התנועה" של חלקיקי החומר ומהווה מדד לאנרגיה הקינטית של החלקיקים.

הגדרות שונות לטמפרטורה

לטמפרטורה היו במהלך ההיסטוריה מספר הגדרות שונות, שבדיעבד אפשר להראות את האקוויוולנטיות שלהן:

טמפרטורה תרמומטרית

ההגדרה הראשונה לטמפרטורה היא הגדרה תרמומטרית, כלומר הגדרה שמנצלת מדידת תכונה מסויימת של החומר, שמשתנה עם הטמפרטורה, וכיולה בעזרת טמפרטורות ידועות. כך למשל הגדירו את הטמפרטורה בעזרת התרמומטר המוכר לנו שמנצל את תכונת ההתפשטות של החומר עם עליית הטמפרטורה, וקביעת סולם בו ידועות טמפרטורות מיוחדות. אנדרס צלזיוס קבע ב-1742 את סולם הטמפרטורה שלו כך ש 0 מעלות יציינו את רתיחת המים ולעומת זאת 100 מעלות את קפיאתם. רק לאחר מותו, הוחלף כיוון הסולם. דבר זה מדגיש את שרירותיות הטמפרטורה התרמומטרית. אין משמעות פיזיקאלית אמיתית לאפס של הסולם. גם החלוקה למעלות היא בעייתית, אם לא מובטח שהשינוי בגודל הנמדד (כמו גובה הנוזל בתרמומטר) אכן פרופורציונאלי לטמפרטורה ה"אמיתית".

טמפרטורה תרמודינמית

התרמודינמיקה, שהתפתחה במאה ה-19, קושרת את הטמפרטורה למעבר חום אנרגיה תרמית. חום יזרום באופן ספונטאני מגוף "חם" לגוף "קר" עד אשר שתי המערכות יגיעו לאיזון ויימצאו בשיווי משקל תרמי. לפיכך מגדירים את הטמפרטורה כך שגופים שנמצאים בשיווי משקל תרמי נמצאים באותה טמפרטורה. אם חום זורם מגוף א' לגוף ב', גוף א' יהיה בטמפרטורה גבוהה יותר. כאשר נוסף חום לגוף מסויים, הטמפרטורה שלה עולה. וכאשר הוא מאבד חום, הטמפרטורה שלו יורדת. מבחינה פורמאלית, הטמפרטורה מוגדרת בעזרת השינוי הרוורסבילי בחום, והשינוי באנטרופיה – מושג שהומצא בשביל להסביר את התכונה של חום לזרום מגוף בעל טמפרטורה גבוהה לגוף בעל טמפרטורה קרה. ההגדרה היא: :

T = \frac

. פיתוח הגדרה זו לטמפרטורה נבע במידה רבה מחקירת מנוע קרנו – מודל תיאורטי למנוע המנצל מעבר חום בין מאגר חם למאגר קר בשביל לייצר עבודה, ביעילות הגבוה ביותר האפשרית באופן תיאורטי. כאשר יש מערכת בה האנטרופיה היא פונקציה של האנרגיה, הטמפרטורה ניתנת על ידי: :

\frac = \frac

. יש לשים לב שהטמפרטורה היא גודל אינטנסיבי, כלומר אם ניקח שני גופים בעלי אותה טמפרטורה ונחבר אותם, הטמפרטורה בגוף המחובר תהיה אותה הטמפרטורה כמו בשני החלקים שהרכיבו אותו. זאת בניגוד לחום שהוא גודל אקסטנסיבי: כמות החום האצורה בגוף שמורכב משני גופים שווה לסכום כמויות החום האצורות בכל אחד מהגופים.

הטמפרטורה במכניקה הסטטיסטית

במכניקה הסטטיסטית ניתן להשתמש בהגדרות הטמפרטורה של התרמודינמיקה. אולם בנוסף נחשפות עוד תכונות של הטמפרטורה, שנותנות מושג יותר עמוק על טבעה. הטמפרטורה פרופורציונית לאנרגיה התרמית הממוצעת לדרגת חופש. כך בגז אידאלי חד אטומי, הטמפרטורה שווה לשני שליש האנרגיה האנרגיה הקינטית הממוצעת של כל אטום. התפלגות בולצמן מראה פן נוסף של הטמפרטורה.

טמפרטורת החדר

נקבעה באופן שרירותי על 25 מעלות צלזיוס. המושג משמש בתגובות כימיות.

יישומים

הטמפרטורה היא גודל ותכונה נפוצה מאוד במדע. כמעט כל תחומי המדע עושים שימוש בתכונה זו וחוקרים אותה, ביניהם כימיה, ביולוגיה, פיזיקה ועוד. תכונות פיזיקליות רבות, כגון מצב צבירה, לחץ, צפיפות, והולכה חשמלית תלויות בטמפרטורה. הטמפרטורה משחקת תפקיד חשוב גם בקביעת הקצב והאופן שבו תגובות כימיות מתרחשות. זוהי הסיבה שבגללה לגוף האדם ישנן מספר מערכות הדואגות לכך שטמפרטורת הגוף תישאר 37 מעלות צלזיוס, שינוי בטמפרטורה זו עלול לגרום לתהליכים מזיקים ותוצאות לא רצויות.

ראו גם

- יחידות מידה לטמפרטורה
- האפס המוחלט קטגוריה:פיזיקה קטגוריה:תרמודינמיקה ja:温度 ko:온도 th:อุณหภูมิ

גוף

ערך זה סוקר את חלקיו העיקריים של גוף האדם.

הגולגולת

הגולגולת מגנה על המוח ותומכת במספר מבנים חיצוניים כגון האף, העיניים והאוזניים. הגולגולת מתחברת לעמוד השדרה בעזרת שתי חוליות עליונות - האטלס והדנס. האטלס מאפשר את תנועת הגולגולת קדימה ואחורה ואילו הדנס מאפשר לגולגולת להסתובב לצדדים. רוב שטחה החיצוני של הגולגולת מכוסה בעור למעט העיניים, האקוסטיק מיאטוס והנחיריים.

הצוואר

הצוואר מחבר בין הגולגולת לגוף ונמצא בו cervical plexus שזהו צביר עצבים שתפקידם לעצבב את הצוואר והחלק האחורי של הגוגלולת. בנוסף נמצא שם גם הברכיאל פלקסוס שתפקידו לעצבב את הגפיים העליונות.

החזה

בחלל החזה נמצאים הראות, הלב, הושט ומבנים נוספים.

הבטן

בחלל הבטן נמצאים מרבית האיברים הפנימיים כגון הלבלב, המעיים וכו'.

הגפיים

הגפיים נועדו לתמוך ביציבתו של האדם ולאפשר לו לבצע מטלות שונות.

הגפיים העליונות

הגפיים העליונות מתחברות לעצם השכם של הגוף ומורכבות מכתף, אמה ויד.

הגפיים התחתונות

הגפיים התחתונות המתחברות לגוף בעזרת האגן מורכבות מהירך, השוק וכף הרגל.

ראו גם

- אנטומיה
- אמבריולוגיה
- מערכות בגוף האדם - נשימה, עיכול, עצבים ועוד.
- שלד קטגוריה:אנטומיה ja:人体解剖学 zh-min-nan:Sin-khu

מחלה

) שהביאה למותם של מיליוני בני אדם בימי הביניים]] מחלה היא פגיעה בגופו של יצור חי, הגורמת לתפקוד לקוי של הגוף או הנפש. מחלות יכולות להיגרם כתוצאה מגורם פנימי, כגון פגם גנטי או שינוי כרוני בגוף, או כתגובה לגורמים חיצוניים, כגון חיידקים, נגיפים, או טפילים אחרים. גורמים חיצוניים אינם בהכרח יצורים חיים; קרינה ותרכובות שונות (כגון עופרת, ציאניד ושלל רעלים אחרים) מהוות דוגמאות לכך. מחלה נבדלת מטראומה; זו מוגדרת כפגיעה פיזית בגוף המגיעה מבחוץ. טראומה הינה כמעט תמיד מהירה ורגעית: פציעה, כוויה, חנק. במחלות רבות אמנם קיימת פגיעה פיזית בגוף (למשל: הסתיידות העורקים, סיסטיק פיברוזיס), אך זאת נובעת מגורמים פנימיים. במחלות אצל בני אדם מטפל רופא או כל בעל מקצוע מתחומי הרפואה השונים, ובמחלות של בעלי חיים מטפל וטרינר. גם צמחים סובלים ממחלות רבות; אלו נחקרות בתחום הבוטניקה. גורמים שונים, בעיקר נגיפים ומוטציות, פוגעים אף בחיידקים, פטריות ופרוטיסטים, אם כי למצבים אלו לא מקובל להתייחס כאל "מחלות". מספר ענפים בביולוגיה וברפואה חוקרים את המחלות:
- פתולוגיה חוקרת באופן כללי את דרכי פעולתן של המחלות.
- פתופיזיולוגיה - ענף משנה של הפתולוגיה - חוקרת את השתלשלות הארועים המביאה להופעת תסמיני המחלה, ואת הדרכים בהן משפיעים גורמי מחלה שונים על תפקוד הגוף.
- אפידמיולוגיה חוקרת את המחלות המדבקות.

מהלך ומשך המחלה

את המחלות ניתן למיין לפי מספר שיטות. אחת האינטואיטיביות שבהן היא מיון לפי משך המחלה:
- מחלה אקוטית (חריפה): מחלה המתפרצת לפתע, המלווה בסימפטומים בולטים, ובדרך-כלל חולפת מהר. המצב שלאחר תקופת המחלה נקרא החלמה. אם המחלה החריפה נשנית היא קרויה מחלה חוזרת.
- מחלה כרונית (ממושכת): מחלה אותה נושא החולה במשך זמן רב, לעתים כל חייו. במחלה זו המצב קבוע למדי ברוב הזמן. התפרצות אקוטית עלולה להתרחש מדי כמה זמן; תקופות רגיעה נקראות הפוגות. ניתן להבחין בשני סוגים של מחלה כרונית: :
- מחלה פרוגרסיבית (מתקדמת): לאחר ההפוגה עלולים להתפתח סימפטומים חריפים. :
- מחלה מתמידה: מחלה כרונית שאינה מתקדמת. את מצבי הביניים שבין מחלה חריפה למחלה ממושכת מגדירים כמחלות תת-חריפות או תת-ממושכות.

סוגי מחלות

מחלות פוגעות בגוף בצורות שונות. במקרים רבים פועלים כמה מנגנונים יחדיו לגרימת תסמיני המחלה. סוגים שונים של מחלות אף מטופלים באופנים שונים. נביא כמה דוגמאות:

מחלות תורשתיות

סיסטיק פיברוזיס ופנילקטונוריה הן מחלות תורשתיות; בכל תאי גופו של החולה קיים גן פגום בחומר התורשתי, הגורם לייצורו של חלבון פגום. החלבון גורם לפעולה משובשת של התאים, המביאה (בשתי מחלות אלו) להצטברות הרסנית של חומרים מזיקים בגוף וכתוצאה מכך להרס רקמות (בסיסטיק פיברוזיס - בעיקר בריאות, בפנילקטונוריה - במוח). כיום עומד מספר המחלות הגנטיות הידועות על כ-4,000; אולם סביר להניח שמחלות רבות שמקורן ואופן הופעתן טרם ידוע הינן למעשה גנטיות. טיפול: רוב המחלות הגנטיות הינן חשוכות מרפא, כיוון שהפגם מצוי בכל תאי הגוף, דבר ההופך את תיקונו לכמעט בלתי-אפשרי. הקלה מסוימת ניתן להעניק באמצעות טיפול סימפטומלי (טיפול המתמקד בהקלת תסמיני המחלה, מבלי להילחם בגורם המחלה; חולי סיסטיק פיברוזיס, למשל, נוטלים תרופות הממיסות את הריר שהצטבר ומביאות להקלה בנשימה) או באמצעות הימנעות מגורמים מסוימים (מזונות, למשל) המחמירים את המחלה (חולי פנילקטונוריה, למשל, נמנעים ממאכל מזונות המכילים את חומצת האמינו פנילאלנין; זהו החומר שתאי הגוף אינם מסוגלים לפרק ואשר עקב כך מצטבר במוח).

סרטן

סרטן הוא למעשה שמן של כמאה מחלות שונות; המשותף לכולן: חלוקה מהירה ובלתי-נשלטת של תאים בגוף. התרבות זאת נגרמת עקב שיבוש במנגנון הביוכימי המפקח על חלוקת התא. הגורמים לשיבוש זה מגוונים: לעתים הוא נגרם על-ידי מוטציות (ולפיכך מהווה הסרטן לעתים מחלה תורשתית), לעתים על-ידי חומרים מזיקים החודרים לגוף (כגון אזבסט וניקוטין הקיים בסיגריות) ולעתים על-ידי טפילים, כגון נגיפים מסוימים. טיפול: עדיין לא קיים טיפול הגורם לתאים סרטניים להפסיק להתחלק. הטיפולים הקיימים מתמקדים, אם כך, בהרס מוחלט של הרקמה הסרטנית (באמצעות קרינה או תרופות) או בהסרתה (באמצעות ניתוח).

מחלות זיהומיות

קרינה]] דיזנטריה ושפעת נגרמות על-ידי טפילים: חיידק או פרוטיסט (אמבה) בדיזנטריה ונגיף בשפעת. הטפילים מתרבים בגוף ותוך כדי כך מפרישים רעלנים אשר משבשים בדרכים שונות את פעילותם התקינה של תאים סמוכים. בדיזנטריה הטפילים מתרבים בעיקר במעי; הנזק לתאים מתבטא בשיבושים בעיכול, בהפרשה מוגברת של מים מהתאים (הגורמת לשלשול) ובכאב. בשפעת מתרבים הנגיפים בריאות; שם הם גורמים גם כן להפרשה מוגברת של מים מהתאים, דבר המתבטא בשיעול ובקשיי נשימה. לאחר שהגוף מזהה את הטפילים הזרים הוא מנסה להילחם בהם באמצעות מערכת החיסון. "לחימה" זו גורמת לעייפות ולעליית חום הגוף. מסלול מחלה זה (טפילים המפיצים רעלנים) הינו מהנפוצים ביותר. האופן בו הטפיל מזיק לגוף וגורם לתסמיני המחלה נקרא פתוגניות. טיפול: רובן המוחלט של התרופות הקיימות כיום מיועדות ללחימה בטפילים. כמה מהתרופות החשובות ביותר ללחימה בחיידקים מיוצרות באופן טבעי על-ידי מיקרואורגניזמים מסוימים; תרופות אלו קרויות אנטיביוטיקה. הלחימה בנגיפים קשה יותר, כיוון שהם נוהגים לפלוש אל תאי הגוף ולגדול בתוכם; קשה, לפיכך, לגרום לפגיעה בנגיף תוך הימנעות מפגיעה בתא המאחסן אותו. למרות זאת, קיימות תרופות אנטי-נגיפיות (אנטי-ויראליות) רבות, המתמקדות ברובן בפגיעה ביכולת הנגיף לפלוש אל התא או להתרבות. חיידקים ונגיפים רבים פיתחו במשך השנים עמידות בפני תרופות, דבר המצריך הרכבה תמידית של תרופות חדשות.

מחלות מטבוליות

רככת, אנמיה וצפדינה נגרמות מחוסר בחומרים מסוימים בגוף. ברככת מדובר בויטמין D, אשר תורם לספיגת סידן בעצמות; בהיעדרו מתרככות העצמות ומתעקמות תחת משקל הגוף. בסוגים מסוימים של אנמיה החומר החסר הוא ברזל, המהווה מרכיב עיקרי בהמוגלובין, אשר נמצא בכדוריות הדם האדומות ונושא את החמצן בדם; בהיעדר ברזל לא מיוצר מספיק המוגלובין, ולפיכך - כדוריות אדומות; תאי הגוף לא מקבלים מספיק חמצן והחולה חש חולשה כללית. בצפדינה החומר החסר הוא ויטמין C, התורם לבניית החלבון המבני קולגן; חלבון זה מצוי ברוב רקמות החיבור בגוף: כלי דם, שרירים, שיניים, עצמות ועור; בהעדרו נהרסות רקמות אלו ומתחילות לדמם ולהתנוון. טיפול: מחלות של חסר בחומרים בגוף ניתן לרפא בדרך-כלל באופן מהיר על-ידי צריכה מוגברת של החומר החסר.

מחלות חיסון עצמי

כרסת וטרשת נפוצה הינן מחלות חיסון עצמי. במחלות אלו מזהה בטעות מערכת החיסון של הגוף תאים מסוימים בגוף עצמו כגורמים זרים, בהם יש להילחם. בכרסת מדובר בתאי המעי; מערכת החיסון תוקפת אותם וגורמת לבעיות חמורות בעיכול ולכאבי בטן. בטרשת נפוצה מדובר בתאי העצב - הנוירונים; מערכת החיסון תוקפת אותם וגורמת לשיבוש במערכת העצבים, וכתוצאה מכך לקשיים מוטוריים (תנועתיים) ולנכות. טיפול: מחלות אוטואימוניות הינן לרוב חשוכות מרפא, וגם הגורמים להן ברובם אינם ידועים. אסטרטגיית הטיפול דומה לזו שבמחלות הגנטיות. חולי טרשת נפוצה, למשל, עוברים טיפולים פיזיותרפיים, המאיטים את התנוונות השרירים ומשפרים את היכולת המוטורית.

הדבקה

פיזיותרפיים מאפיין נוסף לפיו ניתן למיין מחלות הוא יכולת ההדבקה שלהן - יכולתן להתפשט בין יצורים שונים. מחלות גנטיות או מחלות שנגרמות משינויים עצמיים-פנימיים בגוף כמעט לעולם אינן מדבקות; מחלות הנגרמות על-ידי אורגניזם זר (או נגיף) מדבקות במרבית המקרים; הדבר תלוי בדרך-כלל במיקומו של מוקד המחלה. לדוגמא, זיהום נגיפי בדרכי הנשימה הינו בדרך-כלל מדבק מאוד, שכן בתהליך הנשימה פולט החולה אוויר מזוהם בנגיפים, היכולים בקלות לחדור לגופם של אנשים אחרים. מחלות מדבקות יכולות לעבור מיצור ליצור במגע ישיר או דרך גורם שלישי (יצור אחר או מדיום כלשהוא). מחלת האיידס, למשל, עוברת רק במגע ישיר; מחלת המלריה מועברת דרך יתושים; מחלות רבות של מערכת העיכול עוברות דרך מזונות ומקורות מים. רמת ההדבקה תלויה גם ביכולתו של הטפיל לשרוד מחוץ לגוף; נגיף ה-HIV, למשל, הגורם למחלת האיידס, לא מסוגל לשרוד מחוץ לגוף יותר מכרבע שעה; הסיכוי להדבקה, אם כן, שלא במגע ישיר, הינו מזערי.

שמות של מחלות בעברית

בעברית משמש המשקל קַטֶלֶת להקניית שמות למחלות נפוצות או ידועות: שחפת, אדמת, צהבת, טרשת, שלבקת, וכן צרעת, שפעת וקדחת (התנועה משתנה עקב העיצור הגרוני באות השניה של השורש). לעתים השם הלועזי הוא הנפוץ, אך שם עברי קיים לצידו: לייפת כיסייתית הוא שמה העברי של סיסטיק פיברוזיס, למשל; צפדת הוא שמה העברי של טטנוס. לעתים משמש המשקל קטלת לציון סימפטומים הנגרמים על-ידי מספר מחלות, ושאינם מהווים מחלה בפני עצמה: שעלת, נזלת, קרחת. בהשאלה משמש המשקל קטלת לציון תופעות שליליות המשולות למחלות: סחבת (ביורוקרטיה), ניירת (כמות מסמכים מופרזת), זחלת (הליכה או פעולה איטית מדי), דברת ופטפטת (דיבור מופרז), תרגמת (תרגום קלוקל משפה זרה).
- als:Krankheit ja:病気 ms:Penyakit simple:Disease zh-min-nan:Pīⁿ

רפואה

רפואה (medicine) היא מדע העוסק בחקר איבחון וטיפול במחלות ובניסיון לשיפור הבריאות. הרפואה מתבססת על השגיהם של מדעי הטבע ומדעי הרוח ומתקדמת במקביל להם. במרוצת התפתחותה התפצלה הרפואה לענפים מרובים, לפי קריטריונים שונים: מבחינים בין רפואה פנימית, רפואת עיניים, אף וגרון וכו', ולפי התחומים החברתיים - רפואה צבאית, רפואה משפטית, רפואה תעשייתית, רפואת בית חולים וכו'. בדרך כלל לא נמצאה דרך טיפולית שגורמת להבראה מלאה מכל המחלות הכרוניות, אלא טיפול תרופתי על פי רוב, אשר מכוון לסימפטומים בלבד, לא פעם במחיר תופעות לוואי קשות שמובילות למחלות נוספות. חרף זאת קל לחוש בהישגיה של הרפואה, בפרט על-פי הגידול הדרמטי בתוחלת החיים במאה השנים האחרונות, גידול שבעיקרו נובע מהישגיה של הרפואה, כגון אנטיביוטיקה וחיסונים, ובחלקו נובע מהשיפור בתזונה.

היסטוריה

הרפואה בימי קדם

ראשיתה של הרפואה עוד בתקופות פרהיסטוריות. האדם למד מנסיונו את טיבם של הצמחים בסביבתו (אכילים, רעילים, מרפאים), טיפל בפצעים, ניסה לרפא באמצעות הקזת דם, ואפילו קדח בגולגלות. הניסיון נמסר מדור לדור הורחב ושוכלל, על כן ברפואה העממית שימשו בערבוביה יסודות רציונליים ובלתי רציונליים, מזיקים ומועילים יחדיו. בימי קדם לא ראה האדם במחלות ובמוות תהליכים טבעיים, כי אם פרי התערבות של כוחות עליוניים - רוחות, אלים, ומכשפים. ה"רופאים" הראשונים היו שאמאנים וכוהני דת שחיפשו דרכים לרצות את הכוחות הללו ולכפר על עוון החולים. אפילו בימינו נשאר הקשר ההדוק בין הרפואה לתורת הנסתר והדת. ההזדקקות לקמעות, לחשים ותפילות כהגנה מפני מחלות, רווחת בארצות לא מפותחות ובשכבות מסוימות של האוכלוסיה, גם בארצות מפותחות. טקסטים מראשית הציביליזציה מעידים על התקדמות הרפואה ונסיונות לשוות לה אופי רציונלי יותר, אך עדיין לא פסק האימון באמונות התפלות ובמאגיה. הידיעות באנטומיה ובפיזיולוגיה היו לקויות מאוד עד לעת החדשה, בעיקר בשל האיסורים בדתות השונות על ניתוחי גופות. בכתבי היד של חמורבי בבבל (המאה ה-18 לפנה"ס), נכתב כי הסיבות למחלות הם הכוכבים, שדים, תולעים השורצים בנהרות ושינויים בדם. הם הראו הבנה של פעילויות כירורגיות בסיסיות המיטיבות עם החולה. בעיר ממפיס, בה ישב מייסד הרפואה המצרית, אמנחוטפ (כ-2750 לפני הספירה), היה קיים בית ספר לרפואה, שבו היה נפוץ השימוש במשלשלים ובאמצעי הקאה "לטיהור הדם המקולקל". מפתיעה העובדה שחניטת הגופות במצרים, לא תרמה מאומה להכרת גוף האדם ומנגנוניו, פעולה זו נשארה דתית בלבד. במקרא מוזכרות מחלות רבות, אולם אין פרטים רבים על דרך ריפוין. לעומת זאת, דינים רבים העוסקים ברפואה בכללותה, מראים על תברואה שבטית ואישית מפותחת ועל ידע רפואי. בתקופת המשנה והתלמוד, הושפעה הרפואה מתרבויות הסביבה. טובת החולה דחתה קיומן של מספר מצוות, הרופא היה מנתח ורוקח ואילו הקזת הדם נעשתה על ידי "אומן". בהודו העתיקה הושגה התקדמות בכירורגיה ובניתוחים פלסטיים. המיכשור היה עדין ויעיל, התפתחה מודעות גבוהה לתברואה האישית (טיפול בעור, התעמלות, תזונה נכונה, רחצה ונקיון). עיקר הריפוי היה בצמחים וכן בתרופות מינרליות ומן החי. את המחלות אבחנו על סמך חום הגוף, הנשימה ותפרישי הגוף. ראשית הרפואה בסין עוד באלף ה-4 לפני הספירה. את המחלות אבחנו על פי הלשון ועל ידי מישוש הדופק, הם הכירו 10 נקודות בו אפשר לחוש אותו. הם תיארו במדויק מחלות כטיפוס, כולרה, קדחת הבהרות. בסין הורכב גם ככל הנראה החיסון כנגד אבעבועות שחורות שנים רבות לפני שעשה זאת אדוארד ג'אנר, שלו מיוחס תרכיב החיסון הראשון בעולם. יש סברה שהסינים היו אבות הריפוי במים. עיקר הטיפול היה בצמחים הידועים היום במערב ומהווים חלק מהרפואה המודרנית. שיטת ריפוי סינית עתיקה היא הדיקור במחטים.

תחילת הרפואה המדעית

מולדת הרפואה המדעית היא יוון העתיקה, שהושפעה מהישגי הרפואה בבבל ובמצרים. האנטומיה והכירורגיה היו בדרגה גבוהה, כבר בתקופה ההומרית. לאל הרפואה אסקלפיוס נבנו היכלים רבים, שהיו כעין מרכזי בריאות ושירתו בהם כוהני האל. כבר במאה ה-5 לפנה"ס עסקו במקצוע רופאים חילוניים, בהם פילוסופים נודעים. כ"אבי הרפואה" נחשב היפוקרטס (460-357 לפנה"ס) שהשתית את עבודתו על תצפיות וניסויים, על חיזוי מהלך המחלה ותוצאותיה. הוא הניח כי קיימות בגוף ארבע ליחות (דם, ריר, מרה צהובה, מרה שחורה). הוא קבע שהמחלה היא תופעה טבעית, וסימניה מראים את תגובת הגוף נגדה, והיא מושפעת מתנאי האקלים, טיב המים, וגורמים סביבתיים אחרים. הוא הניח את היסודות לאתיקה הרפואית, הקרויה היום "שבועת היפוקרטס": שמירת סודותיו של החולה, הגשה עזרה רפואית לכל חולה וכו'. כתבים שיוחסו לו שימשו ספרי לימוד עד המאה ה-19. אריסטו נחשב לאבי הביולוגיה, הוא הניח יסודות לאנטומיה השוואתית ולאמבריולוגיה (תורת התפתחות העובר). בתקופה ההלניסטית נוסד באלכסנדריה מצרים, בית ספר לרפואה. בו העמיק החקר באנטומיה ובפיזיולוגיה על ידי ניתוח גופות של פושעים. הרפואה ברומא העתיקה, כמו שאר תחומי המדע, הושפעה מיוון. אסקלפיאדס היווני (המאה ה-1 לפנה"ס) הבחין בין מחלות חדות וכרוניות, הכניס את שיטת חיתוך הקנה (כיום קוניוטומיה), השתמש בעיסויים, הכיר מחלות נפש והמליץ על ריפוי בעיסוק לטיפולן. היווני גאלנוס (200-129), גדול חוכמי הרפואה באימפריה הרומית, היה הראשון שפנה לניסויים פיזיולוגיים, קבע כי בעורקים זורם דם (לא אויר כדעת קודמיו) מבלי שהכיר את מחזוריות הדם, חקר את מערכת העצבים המרכזית (ערך ניסויים בקופים חיים ובשאר יונקים). חיבוריו המדעיים הרבים היוו את ספרות הרפואה בימי הביניים, אולם בשל ריבוי דעות מוטעות, עוכבה התפתחות הרפואה במשך תקופה ממושכת.

הרפואה בימי הביניים

עם התפוררות הקיסרות הרומית, שקע גם המדע היווני-הלניסטי ונשכחו רבים מהישגי הרפואה. אחד מגורמי הנסיגה הייתה עלייתה של הנצרות, שראתה במחלות עונש על חטאים ובתפילות אמצעי ריפוי. הספרות הרפואית היתה דתית-מקראית, כזאת שלא פגעה בעליונות הכנסייה (ככתבי גאלנוס). התקדמות הרפואה היתה בארצות החליפות המוסלמית, קודמה על ידי ערבים ויהודים, מהם פילוסופים נודעים. כתבי גאלנוס והיפוקרטס תורגמו לערבית ועברית, ואף חוברו ספרי רפואה מקוריים. נוסדו בתי ספר לרפואה בקורדובה ובטולדו המוסלמיות. אל-ראזי מבגדד (923-865) תרם לאבחנה מבדלת בין אבעבועות לחצבת. אבן סינא (1037-980) חיבר את "קאנון" שריכז את כל הידע הרפואי דאז, והיה לספר החשוב ביותר בימי הביניים. הרפואה הערבית תרמה בשטח הכימיה ופיתוח התרופות המוכרות עד היום. גדולי הרופאים היהודיים היו אסף הרופא (המאה ה-6~), שבתי דונולו (982-913 באיטליה), יצחק ישראלי (המאה ה-10 במצרים), והרמב"ם (המאה ה-12) אשר היה מסוללי הדרך לרפואה המונעת. הרופאים היהודיים קנו לעצמם מוניטין רב, רבים היו בחצרות המלוכה ומקורבים לאצילות, אך בשל דתם לא הורשו ללמד באוניברסיטאות. עם התפוררות החליפות המוסלמית, עלה חזרה לגדולה המערב. בית הספר הראשון לרפואה באירופה, קם בסאלרנו איטליה במאה ה-9, לימדו בו מורים מהמזרח ובהמשך הוקמו אחרים ברחבי איטליה שהיתה למרכז רפואה. עם תחילת המדע האמפירי במאה ה-13 - המבוסס על ניסויים ותצפיות, החלו לזנוח את התאוריות הישנות של גאלנוס ואבן סינא. במאה ה-14 גברה ההתעניינות באנטומיה ובפיזיולוגיה, ומדעים אלו פותחו בתקופת הרנסאנס. הסטטוס החברתי של הרופא היה נמוך בימי הביניים, עובדה זו בלמה את התפתחות הרפואה. כדי שלא ייחשב עובד כפיים, היתה מלאכת הניתוח בידי גלב (שהודרך על ידי רופא). הגלב עסק בהקזת דם, העמדת כוסות רוח וטיפול בעלוקות (שהיו מוכרות כטיפול יעיל עד לסוף המאה ה-19). רק החל מהמאה ה-15, עם עליית רמת הלימודים בבתי הספר לרפואה, החל ביקוש מחדש למקצוע, עלתה יוקרתו ושכרו והוכר כמקצוע חופשי.

הרפואה בעת החדשה (המאה ה-15 עד המאה ה-19)

עם ההתעניינות המתחדשת באנטומיה ובפיזיולוגיה, תם עידן ימי הביניים והחלה תקופת הרנסאנס. ב-1543 חיבר וסאליוס את ספר האנטומיה, ששלל את כל תורתו של גאלנוס והצטייר כמדויק ואמין יותר. ליאונרדו דה וינצ'י עסק, בין השאר, בנתיחת מתים והעשיר את ידיעתנו את גוף האדם. פאראצלסוס, 1493-1541, ביטל את תורת ליחות הגוף, חקר את חילוף החומרים, התאים את התרופות הידועות אל המחלות בכדי ליעל את השפעתם, החדיר את השימוש בתכשירים כימיים. אנשים אלו נחשבים כאבות הרפואה המודרנית. פארא בצרפת שחי במאה ה-16 נחשב לאבי הכירורגיה המודרנית. במאה ה-17 החלה הרפואה להתקדם, בהישענה על המדעים האחרים:
- ויליאם הארווי הוכיח ב-1628 את קיומו של מחזור הדם בגוף, והניח יסודות לאמבריולוגיה המודרנית. רבים חלקו על דעתו, אולם עירוי הדם הראשון שבוצע ב-1666 הוכיח את נכונותה.
- בתקופה זו הומצא המיקרוסקופ ע"י לבנהוק, לוטש עדשות הולנדי, אשר ראה את התאים והחיידקים.
- מאלפיגי גילה את כדוריות הדם, את מחזור הדם בנימים ואת שכבות העור. בבית הספר בפאדואה, נלמדה הרפואה בצמוד למיטת החולה.
- בעקבות מלחמות שפקדו בצרפת, קודמה הכירורגיה, הוכרה החשיבות בטיפול בפצעים ובעצירת שטפי דם למניעת הלם.
- ב-1713 פירסם ראמציני ספר על מחלות מקצועיות (השפעת תעשיית המשי על עובדיה).
- סידנהם הדגיש את חשיבות התצפית על החולה.
- אלברט האלר, בן המאה ה-18, ערך ניסויים בבעלי חיים ומוכר כיוצר הפיזיולוגיה החדשה.
- בישה בצרפת, ניסח את המושג ריקמה וכך ייסד את ההיסטולוגיה.
- ק.פ. וולף פיתח את התאוריה על השינויים הקורים ברחם ועל השתנות העובר. התקדמות נוספת באה בשטחי הכירורגיה, המילדות והפתולוגיה. הסטטוסקופ ומכשיר הרפלקסים נעשו למרכיב מרכזי בבדיקה הקלינית. הוכרה חשיבות מדידת החום אתל כלל החולים. האנטומיה הפתולוגית ונתיחת הגופות, נעשו לשיעורי חובה בלימודי הרפואה. חקר מערכת העצבים התפתח ונעשה למדע בתוך הרפואה. אדוארד ג'אנר האנגלי, הרכיב ב1796 את החיסון לאבעבועות שחורות, והניח יסוד לרפואת המניעה המודרנית. תרמו לכך החוקים הסנטיריים המחמירים באנגליה, במחנות צבאיים ובעיתות מלחמה.

הרפואה במאה ה-19

בתחילת המאה ה-19 כבר הכירו הרופאים את גוף האדם לפרטיו, ולובנו ביסודיות התהליכים הפיזיולוגיים. החל חקר התא על ידי וירכוב והופרכה תיאורית ליחות הגוף. אופקים נרחבים העלה הניסוי, שבמהלכו דקר קלוד ברנאר בקרקעית החדר הרביעי של המוח ובכך הביא להפרשת סוכר בשתן. ברנאר הבליט בניסויו הרבים, את השוני בין בלוטות הפרשה חיצונית לבלוטות הפרשה פנימית, והוא נחשב לאבי האנדוקרינולוגיה. המצאת כלים לבדיקת פנים העין והאוזן, העידו על עידון הבדיקות של איברי הגוף, ועל אפשרויות דיאגנוסטיות נוספות, כולל הבנת מוח האדם. להתקדמות עצומה בתחום הרפואה, הביאה התגלית שמספר מחלות וכן זיהום פצעים, נגרמים על ידי מחוללים זעירים ביותר - החיידקים. ב-1862 שם לואי פסטר קץ לדעה שהחיים נוצרים מעצמם. הוא יצר חיסונים כנגד כלבת, גחלת, וכולרה, והמליץ על שיטת חימום החלב כדי לשמרו מחיידקים - פיסטור. מכון פסטר שהוקם ב-1888 קידם את ענף המיקרוביולוגיה ואת ההכרה בתפקידם המחליא של החידקים. ליסטר האנגלי, הכניס לכירורגיה שיטות חיטוי של ידיים ובגדים ומאוחר יותר הכניס את השימוש בכפפות ובמסכות. כך תרם להפחתת הזיהום אצל חולים והוריד את מקרי התמותה לאחר לידות של ההרות. רוברט קוך גילה את מתג השחפת ולפלר את מתג הדיפטריה. עד מהרה גם זוהו חרקים מסוימים כמחוללי מחלות (מלריה, הקדחת הצהובה). בעקבות תגליות אלו, החלו לייחס ערך תחלואי לרעלנים שמקורם בחידקים, וערך הגנתי לנוגדנים בדם. מצ'ינקוב הוכיח את תפקידן של כדוריות הדם הלבנות במערכת ההגנה של הגוף. פותחו חיסונים לטטנוס, דבר, דיזנטריה ועוד. נחקרו מחלות רבות כעגבת וקדחת הבהרות. בתחומי רפואה אחרים הועמקו בעיות אנדוקריניות, הרדמה, מחלות כליות ולב ועוד. ב1846 הדגים תומאס מורטון הרדמה כללית באתר ושנה מאוחר יותר הוכנס לשימוש הכלורופורם, אשר פתח אפשרויות חדשות בתחום הכירורגיה. בשלהי המאה ה-19 המשיכו התגליות המסעירות ששינו את עולם הרפואה. בשנת 1895 גילה וילהלם רנטגן את קרני ה-X (קרני רנטגן). ב1898 גילו פייר ומארי קירי את קרני הראדיום. בתחום מחלות הנפש הונח יסוד לתורת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד . התקדמות בתחומי הכימותרפיה, אימונולוגיה, ומדע התזונה שפותחו ושוכללו במאה ה-20.

הרפואה במאה ה-20

ההתמחות המקוצועית והפיצול לתחומי התמחות צרים הולך וגדל. עד כדי כך מתמקדים מקצועות הרפואה שישנה אפילו מומחיות לבעיות של פי הטבעת (רקטום) ע"י רופא פרוקטולוג שעוסק רק בבעיות אלה. הטיפול ניתן כיום במרפאות, בבתי חולים, בקליניקות פרטיות ולעתים אף בבית החולה. הרופא אינו עובד לבדו, כלי עזר רבים עומדים לרשותו: מכוני מחקר, מכוני רנטגן, מעבדות, טכנאים.

העיסוק ברפואה בישראל

בישראל רשאי לטפל בחולים רופא- אדם שסיים לימודיו באוניברסיטה והוא בעל תואר דוקטור לרפואה ורישיון מממשרד הבריאות. בנוסף לרופאים כלליים, רב והולך מספרם של הרופאים המומחים למחלות מסוימות. טיפול רפואי רשאים ליתן גם מרפאים ומטפלים מתחומים שונים, כגון אלה העוסקים ברפואה סינית, הומאופטיה, נטורופטיה ועוד, בתנאי שיש בידם רשיון מתאים מטעם משרד הבריאות. בשנים האחרונות מוסיפים בתי החולים וקופות החולים מחלקות שבהן עובדים מומחים מתחומים אלה. ישראל מהווה גם כר פעולה ל"קדושים", שקדושתם מרפאת, לדעת המאמינים בהם, מחלות שונות, באמצעות מים קדושים, קמעות, לחשים שונים וכדומה. בולטים בתחום זה הבאבא סאלי ויורשיו.

מדעים הקשורים לרפואה

- אנטומיה - חקר המבנה הפיסי של אורגניזמים.
- פרמקולוגיה (רוקחות) - חקר התרופות והשפעתם.
- פתולוגיה – תורת המחלות והשינויים הגופניים מסיבות שונות
- היסטולוגיה - חקר הרקמות.
- פיזיולוגיה - חקר תהליכים בגוף.
- אימונולוגיה - חקר תורת החיסון
- המטולוגיה- חקר תאי הדם
- ביולוגיה
- פיזיקה
- כימיה
- ביוכימיה
- אלקטרוניקה רפואית

תחומי רפואה קלינית

- דרמטולוגיה – רפואת עור.
- רפואת חרום – רפואת התערבות מיידית בעיקר עקב פציעה.
- רפואת ילדים – ענף רפואי המתמחה במחלות אצל ילדים.
- רפואת שיניים – ענף ברפואה המתמקד בשיניים
- כירורגיה - ענף ברפואה המתמקד בטיפול על-ידי ניתוחים.
- פסיכיאטריה - רפואת הנפש
- גסטרואנטרולוגיה ענף ברפואה המתמקד במערכת העיכול.
- פרוקטולוגיה ענף ברפואה המתמקד רק בפי הטבעת.
- גינקולוגיה – ענף ברפואה המתמקד במחלות ובעיות בריאותיות הקשורות לנשים.
- רפואה גרעינית - ענף ברפואה שעושה שימוש באיזוטופים רדיואקטיביים לשם מחקר ואבחון מחלות.
- רפואה טרופית - ענף ברפואה שעוסק בחקר מחלות השכיחות בעיקר באזורים טרופיים.
- רפואה מונעת – ענף ברפואה שעוסק בעיקר במניעת מחלות.
- אורתופדיה - ענף ברפואה שעוסק במחלות מערכת התנועה שלד ושרירים.
- רפואה תעסוקתית וסביבתית.
- רפואה משפטית.
- רפואת ספורט.

תחומים המסייעים לרפואה הקלינית

- פיזיותרפיה – ענף חצי רפואי המתמקד בריפוי מחלות בעיקר באמצעות עיסויים ותרגילים גופניים.
- ריפוי בעיסוק - טיפול המבוסס על עיסוק פיזי\יצירתי במטרה לשקם אנשים הסובלים ממחלה כלשהי.
- הפרעות בתקשורת - טיפול בהפרעות שפה, דיבור ושמיעה.
- בדיקות מעבדה רפואית - מאפשר איבחון סמך בדיקות שנעשות במעבדה רפואית.
- בדיקות רפואיות - מאפשר איבחון על סמך בדיקות שמבוצעות בטכנולוגיה רפואית.
- פסיכותרפיה - טיפול בהפרעות נפשיות.
- פסיכונוירואימונולוגיה (PNI)- ענף במצבי דחק המשפיעים על מערכת החיסון

סוגיות ברפואה

- מחלות
- התמכרות
- כאב
- השתלת איברים
- קסנוטרנספלנטציה

ראו גם

- בית חולים
- אלקטרוניקה רפואית
- מגן דוד אדום
- הצלב האדום
- הסהר האדום
- אתיקה רפואית
- גוף האדם
- פירסומים חשובים ברפואה ועוד נושאים ברפואה שעבורם נכתבו ערכים בוויקיפדיה.

קישורים חיצוניים

- [http://www.starmed.co.il סטארמד - בריאות / רפואה]
- [http://www.doctors.co.il/ doctors.co.il]
- [http://www.health-pages.co.il דפי בריאות]
- als:Medizin fiu-vro:Arstitiidüs ja:医学 ko:의학 simple:Medicine th:แพทยศาสตร์ zh-min-nan:I-ha̍k

חומר

חומר הוא כל דבר שיש לו מסה ותופס נפח במרחב. חומר יכול להימצא במצבי צבירה שונים ביניהם מוצק, נוזל, גז ופלסמה. שאלת מבנה החומר, כלומר השאלה מהן אבני הבניין היסודיות של שפע החומרים הסובבים אותנו, העסיקה את האדם כבר מהעת העתיקה (ראו הרחבה בערך מבנה החומר). בסביבתינו הקרובה מוצרים רבים - שולחנות , כיסאות , מחברות , ספרים , עטים , וילונות , חלונות - העשויים כולם מחומר. השולחנות והכיסאות עשויים עץ ופלסטיק , הספרים והמחברות עשויים מנייר , החלונות עשויים מאלומיניום וזכוכית , גופם של בעלי החיים והצמחים מורכב ממים , משומנים , מחלבונים , מפחמימות , ומימנרלים. סלעים עושיים מחומרים שונים כמו: גיר , צור , בזלת , חול , אוויר מכיל חמצן , חנקן , אדי מים , פחמן דו-חמצני ועוד... בדיקת דגימות סלע הנמצא כ-380 אלף ק"מ מכדור הארץ , הוכיחו שהוא עשוי מחומרים הדומים לאלה שבכדור הארץ. ממצאים דומים נתקבלו גם מבדיקת חומרים מכוכב הלכת "מאדים" הנמצא במרחק 191 מיליון ק"מ מכדור הארץ. יש חומרים הדומים זה לזה בחלק התכונותיהם והשונים זה מזה בתכונות אחרות. בדיקת חומרים נוספים הייתה מגלה לנו מגוון רחב נוסף של תכונות. מעבר לכל התכונות הללו נמצא כי קיימים מאפיינים המשותפים לכל החומרים ביקום. הכרת מאפיינים האלה תסייע לנו להבין טוב יותר את התנהגות החומר. רוב החומרים מופיעים בדרך כלל בשלושה מצבים: מוזק , נוזל וגז ולמצבים האלא קוראים - מצבי צבירה. מצב הצבירה של החומר הוא המצב שבו ניתן לצבור (לאסוף) את החומר. אפשר לשנות את מצב הצבירה של החומר ע"י חימום: ממוצק לנוזל ומנוזל לגז ואפשר לשנות את מצב הצבירה של חומר ע"י קירור מגז לנוזל ומנוזל למוצק. ע"פ מחקרים התגלה כי ישנו דבר מיוחד מאוד שמשפיע על היקום אך אין לו מסה.המדענים מתלבטים אם לשנות את הגדרת החומר,או לקבוע שהדבר המסתורי הוא אינו חומר. החומרים מסביבנו הם רבים וחומרים מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות:דומם וחי. ja:物質 ko:물질 ms:Jirim simple:Matter

עברית

עברית היא שפה ממשפחת השפות השמיות, הידועה כשפתו של העם היהודי, ואשר ניב מודרני שלה משמש כשפה הרשמית והעיקרית של מדינת ישראל.

מקור השם עברית

השם עבר מופיע בתנ"ך כשמו של סבו של אברהם אבינו. המושג "עברי" נזכר בתנ"ך פעמים רבות, אולם שפתם של העברים אינה נקראת עברית. כיום מכנים את שפת התנ"ך "לשון המקרא" (בפי יהודים דתיים: "לשון הקודש") כדי להבדיל אותה מלשון חז"ל המכונה גם "לשון חכמים", שהיא בעצם ניב מאוחר של עברית. המונח כתב עברי מציין בלשונם של חז"ל דווקא את הכתב הארמי על שם "עבר הנהר". הקובץ המפורסם ביותר שנכתב בשפה העברית הוא התנ"ך, אם כי בו עצמו לא נזכר שמה של השפה. עם זאת, במלכים ב' יח, כו, ובישעיהו לו, יא, מסופר כי שליחי חזקיהו המלך מבקשים מרבשקה, שליחו של סנחריב מלך אשור, לדבר עמם ב"ארמית" ולא ב"יהודית", כדי שהעם (שכנראה לא דיבר ארמית) לא יבין את דבריהם, ונראה שזה היה שמה של השפה, או לפחות שמו של הניב (דיאלקט) שדובר באזור ירושלים.

היסטוריה של השפה העברית

בעברית נכתבו רוב ספרי התנ"ך, כל המשנה, רוב הספרים החיצוניים ורוב המגילות הגנוזות. בתקופה מסויימת בימי בית שני או קצת לאחריו (החוקרים חלוקים בשאלה זו) פסקו רוב היהודים מלהשתמש בעברית כבשפת דיבור. מאות שנים לאחר בית שני כאשר חדלו היהודים להשתמש בעברית כבר נכתבו התלמודים בארמית . עם זאת ישנן עדויות שאף במאה ה-8 לספירה שפת הדיבור בטבריה שם פעלו בעלי המסורה הייתה עברית. גם כשהשפה העברית לא שימשה שפת דיבור, עדיין שימשה לאורך הדורות, במה שמכונה תקופת הביניים של העברית, כשפת הכתב העיקרית של היהודים, בעיקר בעניינים הלכתיים: כתיבת פרוטוקולים של בתי דין, קובצי הלכות, פרשנות לכתבי קודש ועוד. גם כתיבת מכתבים וחוזים בין גברים יהודים נעשתה לעתים קרובות בעברית. ספרות הלכתית לנשים בקהילות אשכנזיות נכתבה ביידיש (למשל ספר ההלכות "צאינה וראינה"), כיוון שהנשים, בניגוד לגברים, לא למדו עברית. חיבורים יהודיים בעלי אופי חילוני או לא-הלכתי נכתבו בשפות יהודיות או בשפות זרות, לדוגמה: הרמב"ם כתב את ספרו "משנה תורה" בעברית, על אף שספרו הפילוסופי המפורסם "מורה נבוכים" שיועד למשכילי זמנו נכתב בערבית יהודית. עם זאת, "מורה נבוכים", כמו ספרים אחרים בנושאים חילוניים, תורגמו לעברית כשהיה בהם עניין לקהילות יהודיות דוברות שפות אחרות. אחת המשפחות היהודיות המפורסמות שעסקו בתרגום מערבית-יהודית לעברית בימי הביניים היא משפחת אבן תיבון. עד המאה ה-19, ראשית ימי התנועה הציונית, שימשה העברית כשפת כתב בעיקר למטרות דתיות, אבל גם למטרות שונות ומגוונות: פילוסופיה, מדע, רפואה וספרות. מעמדה בקרב היהודים היה דומה למעמדה של השפה הלטינית בקרב הנוצרים במערב אירופה. השפה העברית נכנסה לתנופה מודרנית החל בתנועת ההשכלה היהודית בגרמניה ובמזרח אירופה מסוף המאה ה-18. לאורך כל המאה ה-19 הלך השימוש החילוני בה וגבר. בד בבד עם תנועת התחייה הלאומית החלה גם פעילות להפיכת העברית ללשון הדיבור של היישוב העברי בארץ-ישראל. אליעזר בן יהודה, המכונה "מחיה השפה העברית" היה בין הלוחמים למען הפיכת השפה העברית לשפה מדוברת, ושפתו הלאומית של היישוב העברי בארץ. במקביל התפתחה עברית מדוברת גם במרכזים אחדים של יהודים במזרח אירופה. המעבר לדיבור בעברית ביישוב העברי בארץ היה מהיר יחסית, וניכרה בו דווקא השפעת הדיבור העברי של מזרח אירופה. עם הקמת שלטון המנדט הבריטי בארץ היא נקבעה כשפה רשמית שלישית לצד הערבית והאנגלית. ערב הקמת מדינת ישראל היא כבר הייתה לשפה העיקרית של היישוב העברי, ושפת הלימוד במרכזי החינוך שלו. כיום יש כ-6 מיליון דוברי עברית ישראלית, רובם המכריע בישראל. כמחציתם דוברים ילידיים (כלומר, עברית היא שפת-אמם) וכמחציתם משתמשים בעברית כשפה שנייה. עברית היא כיום השפה הרשמית והעיקרית של מדינת ישראל, אם כי בנוסף לה יש מעמד רשמי גם לשפה הערבית וכן נעשה שימוש נרחב באנגלית, ברוסית ובשפות נוספות. בעקבות המסורת האירופית, שמקורה בהקמת האקדמיה הצרפתית, קיים גם בישראל גוף רשמי המכתיב תקנים של השפה: האקדמיה ללשון העברית. מוסד זה פועל מכוח חוק, אף על פי שהשפעתו בפועל מוגבלת. מוסד זה עוסק בעיקר בקביעת מונחים חדשים, כללי כתיב וכללי תחביר, המחייבים להלכה את מוסדות המדינה ואת מערכת החינוך הממלכתית. בפועל, חלק גדול מהחלטותיו אינו מתקיים. התפתחות המילונאות השימושית בישראל בשנות ה-90, יצרה מספר מילונים ומאגרי מידע המתעדים את הלשון העברית בפועל, ומשמשים אסמכתאות חלופיות לכללי האקדמיה ללשון העברית.

דיאלקטים בעברית

אין כמעט דיאלקטים אזוריים עבריים. למעשה, השפה הנשמעת בפי דוברים ילידיים זהה כמעט בכל חלקי ישראל. אפשר להבחין בשוני בין הניבים המדוברים בפי עדות יהודיות שונות (אתנולקטים), אולם שוני זה מתבטא בעיקר בפונטיקה, ולא בתחביר או במורפולוגיה. שוני מסוים בתחביר ובמורפולוגיה קיים בין ניבים מעמדיים של השפה (סוציולקטים), אולם שוני זה אינו גדול. ייחודה של העברית המודרנית הוא בכך שהיא משרתת במידה רבה אנשים ששפת אמם שונה. מספר הדוברים הלא-ילידיים משתווה פחות-או-יותר למספר הדוברים הילידיים, והיא אף משמשת לתקשורת בין קבוצות בתוך ישראל שאינן דוברות עברית (למשל, דיונים בכנסת, בבתי המשפט הישראליים וכיוצ"ב מתנהלים בעברית, גם כשכל המתדיינים שייכים לקבוצות שאינן דוברות עברית). כיוון שכך, העברית המודרנית חשופה להשפעה אינטנסיבית של שפות אחרות, כגון ערבית, רוסית, אנגלית ועוד, דבר המשנה אותה בהתמדה, ואף יוצר הבדלים דיאלקטיים בין קבוצות שעשויים להתפתח לדיאלקטים של ממש. בגדה המערבית (יהודה ושומרון) וברצועת עזה העברית היא שפת המינהל, בצד הערבית, המדוברת בקרב רוב האוכלוסייה המקומית. בניגוד לערביי ישראל שלומדים עברית במערכת החינוך מגיל צעיר, ומנהלים את חייהם בשתי השפות במידה כמעט שווה, רוב דוברי הערבית ב"שטחים" שולטים בעברית רק במידה חלקית או שאינם שולטים בה כלל. עם זאת, השפעת העברית על הערבית שבפיהם ניכרת מאוד, בעיקר עקב השימוש הרב במילים שאולות מן העברית. עם התגברות ההגירה של פועלים זרים לישראל נוצר "פידג'ין עברי" שמשמש לתקשורת בין הפועלים לדוברי העברית הישראליים.

הכתב העברי

הכתב העברי מאופיין באלפבית המיוחד לו, הוא כולל 22 אותיות, וסימנים גרפיים נוספים (שהם פיתוחים מאוחרים יחסית) המשמשים בעיקר לציון תנועות. האלפבית המרובע המוכר היום הוא גרסה של הכתב הארמי "הבין-לאומי" של הממלכה הפרסית, והוא החליף (לפי המסורת - על פי החלטה מגבוה של עזרא הסופר) את האלפבית העברי-פניקי המכונה גם "כתב דעץ" שבו נעשה שימוש בממלכת יהודה, בממלכת ישראל וברחבי המזרח הקדום לפני גלות בבל. האלפבית העברי-פניקי לא נעלם כליל, אלא לאחר מרד בר כוכבא. בזמן המרד טבע בר כוכבא מטבעות שנשאו כתובות בכתב זה. כתב זה גם מופיע על מטבעות של מדינת ישראל, למשל על המטבע של שקל חדש אחד. המאפיין החזותי הבולט של הכתב העברי בן ימינו הוא הצורה המרובעת של האותיות. הגופן שמשמש בדרך-כלל בדפוס מכונה שנקרא פרנק ריהל על שם מפתחיו (Frank ו-Rühl), הוא נפוץ מאוד למרות הביקורת על כך שצורת האותיות שלו דומה ולכן מקשה על ההבחנה בין אותיות כגון: א - צ, ג - נ, ב - כ, ו - ז, ח - ת, ר - ד וכו'. בצד הכתב המודפס, הוא הכתב המרובע, קיים גם כתב רהוט שמשמש לכתיבה מהירה. כתב זה מתאפיין בקווים מעוגלים, והוא נפוץ מאוד בכתבי יד לא-מודפסים. מקורו של כתב זה בקהילות יהודיות אשכנזיות באירופה. סוג אחר של כתב רהוט, שכמעט שאינו נמצא עוד בשימוש, מכונה כתב רש"י ומקורו בקהילות היהודיות הספרדיות. כינויו נובע מן העובדה שהספר הראשון שהודפס בכתב זה היה במקרה פירושו של רש"י. בכתב זה מקובל להדפיס פירושים מסורתיים לתנ"ך ולתלמוד. ניסיונות אחדים להשתמש בכתב הזה גם בהדפסת טקסטים יומיומיים לא עלו יפה, וכיום אין הוא מקובל אלא להדפסת הפירושים המסורתיים. בספרי תנ"ך, ספרי שירה וספרים לילדים מקובל לסמן את התנועות באמצעות ניקוד. סימני הניקוד המקובלים כיום, שמופיעים מתחת לאותיות, מעליהן ובתוכן, הומצאו בטבריה במאה השביעית, ושימשו במקור כאמצעי עזר לקריאת התנ"ך (בעבר התקיימו גם סוגי ניקוד עברי נוספים). חכמי טבריה הוסיפו גם סימנים לטעמי המקרא; סימנים אלה משמשים כסימני פיסוק וכסימנים לאופן הנגינה שבה יש לקרוא את פסוקי התנ"ך. הטעמים מודפסים כיום רק בספרי תנ"ך. בכל טקסט אחר נעשה שימוש בסימני פיסוק שהתפתחו באירופה ומשמשים בכתיבת רוב השפות בעולם.

הגיית העברית

הגיית העברית עברה שינויים רבים במהלך אלפי שנות קיומה. במאה ה-19, מחדשי השפה העברית שאפו לאמץ את ההגייה היהודית-הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים. זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים בעבר, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד. על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית, והמבטא של שפת יידיש ניכר היטב בעברית המודרנית.

שפות שהושפעו מהעברית

השפעת העברית ניכרת במיוחד בשפות יהודיות.
השפה יידיש ששימשה את הקהילות היהודיות האשכנזיות באירופה, ושמקורה באחד הדיאלקטים של גרמנית, שאלה מילים רבות מעברית (כ-20% מאוצר המילים שלה) והשתמשה בכתב העברי. הכתב העברי של יידיש משתמש בחלק מסימני העיצורים להבעת תנועות, למשל האות ע' משמשת לסימון התנועה e. עם זאת, מילים שאולות מעברית נכתבו על-פי הכתיב המקורי. כך, המילה "אמת" (שנהגית ביידיש emes), נכתבה כך ולא "עמעס". בדיחה נושנה של דוברי יידיש מספרת על כתיבת השם "נח" בשבע שגיאות, כלומר "נאָייעך" במקום "נח". השפה לאדינו (נקראת גם "ספניולית" או "ספרדית יהודית"), שהתפתחה מן הספרדית הקסטליאנית, ושימשה קהילות יהודיות ספרדיות בכל רחבי העולם, שאלה אף היא מילים רבות מן העברית, ונכתבה בכתב העברי, בעיקר ב"כתב רש"י" (אם כי קיימת גם שיטת כתיבה באותיות לטיניות). ערבית יהודית, שפה ששימשה את הקהילות היהודיות באימפריה המוסלמית, בעיקר בצפון אפריקה, ואשר בה נכתבו מורה נבוכים לרמב"ם וחיבורים חשובים נוספים, נכתבה אף היא בכתב העברי. שפות אחרות הושפעו מהעברית בעיקר דרך תרגומי המקרא. המילה "שבת", למשל, נפוצה מאוד בלשונות העולם כשמו של היום השביעי בשבוע, או ככינוי ליום מנוחה. גם שמות עבריים של דמויות מקראיות נפוצים מאוד ברחבי העולם. המילה העברית הנפוצה ביותר בשפות העולם השונות היא "אמן" - מילה המסיימת תפילות, ומבטאת הסכמה לנאמר.

המורפולוגיה של העברית

מאפיין של השפה העברית, כמו שאר השפות השמיות, הוא השורש, שהוא מורפמה, בדרך כלל בת 3-4 אותיות, שממנה נגזרות מילים שיש להן משמעות דומה. את אותיות השורש היה נהוג בעבר לציין באמצעות נקודה בין אות לאות (לדוגמה: כ.ת.ב), אך חוקי הדקדוק כיום קובעים כי בין אותיות השורש יש לפסק במקף (לדוגמה: כ-ת-ב). זאת, מפני שהנקודה מציינת הפסקה ארוכה ואילו המקף מציין קשר של סמיכות (לדוגמה: בית-ספר הוא צירוף סמיכות; אין מדובר ב"בית" נפרד וב"ספר" נפרד, אלא בשם עצם אחד המורכב משתי מילים. כך גם בשורש: האותיות אינן כ, ת, ו-ב אלא שורש אחד רציף בעל משמעות חדשה: כ-ת-ב). השורשים אינם מופיעים בשפה כשלעצמם, אלא רק כמרכיב של מילים, בצירוף מורפמות אחרות. אין הסכמה בין הבלשנים בדבר הממשות של השורש בשפה. יש הטוענים שמדובר בחלק בלתי נפרד מאוצר המילים של השפה, גם אם הוא מופיע רק בצירוף מורפמות אחרות, ואחרים טוענים שמדובר בהפשטה מדעית, שהדוברים אינם מודעים לה בצורה אינטואיטיבית. רוב הבלשנים מסכימים כי בעבר היו שורשים של שתי אותיות כגון "ב-א" ו"ק-ם" (ע"פ האקדמיה ללשון העברית, השורשים הנ"ל הם ב-ו-א; ק-ו-מ). כמו כן העברית המודרנית יוצרת שורשים של יותר מ-4 אותיות (בעיקר ממילים שאולות), כגון פלרטט, טלגרף. בעברית מודרנית נוצרות מילים ששורשן אינו ברור. למשל, מילים כמו "רמזור" או "מדרחוב" נוצרו בדרך של הֶלְחם-מילים, כך שקשה לקבוע את שורשן. עם זאת, המילה "רמזור" התפתחה לשורש רמז"ר, כמו בביטוי "צומת מרומזר". כמו כן, הקשר הסמנטי בין מילים שנגזרו משורש אחד הוא לפעמים מעורפל. כך למשל, הפעלים "נפל" ו"התנפל" נגזרו מאותו השורש, אולם משמעותן התרחקה מאוד במשך השנים, וכיום אין ביניהן עוד קשר סמנטי. גם הפעלים "פסל" (במובן של פסילה) ו"פיסל" נראים כאילו נגזרו משורש אחד, אולם אין ביניהם קשר סמנטי, כיוון שהאחרון נגזר משורש של העברית המקראית, ואילו הראשון נגזר ממילה ארמית שנכנסה אל העברית בתקופה מאוחרת יותר.

השפה העברית במסורת היהודית

על פי המסורת היהודית עשר המאמרות האלהיות שבהם נברא העולם היו בעברית, והמלאכים משתמשים בלשון זו. על כן השפה נקראת לשון הקודש. לפי ריה"ל בספרו "הכוזרי" (מאמר שני סעיף ס"ח) השפה העברית היא האצילה בשפות, והיא השפה שבה נגלה אלוהים לאדם וחוה (ולכן אדם נגזר מאדמה וחוה מחיים). והם דיברו בשפה זו והנחילו אותם לבניהם ולאנושות כולה, שהשתמשה בה עד ימי מגדל בבל (דור הפלגה). אז התבלבלו הלשונות ונוצרו שפות רבות. אבל עבר המשיך גם אז להשתמש בעברית ולכן נקרא בשם הזה, ומבלבול הלשונות נובע הדימיון של השפות הקדומות לעברית. הרמב"ם מציג נימוק שונה ופשוט יותר להיותה של העברית לשון הקודש. הוא מסביר זאת בכך שאין בשפה מילים מפורשות המתארות דברים הקשורים למין. המהר"ל חולק עליו (נתיב הצניעות פרק ג') ואומר שהרמב"ם הפך את היוצרות, מכיוון שהשפה היא קדושה, ובה נברא העולם, לכן אין בה מילים המתארות מיניות ולא להפך.

ראו גם

- תחיית השפה העברית
- גיור תוכנה
- עברית באינטרנט
- בניינים בעברית
- טעמי המקרא
- כתב עברי עתיק
- כתיב עברי
- כתיב חסר ניקוד
- כתיב מלא
- כתיב חסר
- כתיב מנוקד

לקריאה נוספת

- שלמה מורג, עיונים בעברית לדורותיה, הוצאת מאגנס.

קישורים חיצוניים

- [http://hebrew-academy.huji.ac.il/ האתר של האקדמיה ללשון העברית]
- [http://www.safa-ivrit.org/ השפה העברית]
- [http://www.hebreu.org/ השפה העברית לדוברי צרפתית] קטגוריה:שפות קטגוריה:שפות יהודיות קטגוריה:שפות שמיות
- ja:ヘブライ語 ko:히브리어 simple:Hebrew language th:ภาษาฮีบรู

מלריה

מלריה (קדחת הביצות) היא מחלה זיהומית טרופית. המלריה היא אחד מגורמי המוות העיקריים בעולם כיום: היא גורמת לחצי מיליארד חולים ול-2 מיליון מתים מדי שנה. רוב רובם של מקרי המוות הם באפריקה שמדרום לסהרה. היצור החד-תאי הגורם למלריה נתגלה על-ידי דוקטור בצבא צרפת, שרל לואי אלפונס לברן (Charles Louis Alphonse Laveran), ועל גילוי זה הוענק לו פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה ב-1907.

גורמי המלריה

המלריה אינה נגרמת על-ידי חיידק או