:: wikimiki.org ::
| יעקב כהן |
יעקב כהןיעקב (כהאן) כהן (1881 - 1960), משורר, מחזאי, סופר ובלשן עברי.
יעקב כהן נולד בסלוזק שברוסיה. אל ארץ ישראל עלה בשנת 1934. בימי חייו כתב שירה, ספרות, מחזות, תרגומים ושירי ילדים.
שירו "שיר הבריונים" נכתב אחרי פרעות קישינב ב-1903 ופזמונו "בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום" היה לסיסמת "השומר", ולימים שיר רוויזיוניסטי מושר ומוכר. כהן היה פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית והיה מאישי הצה"ר. בשל המחלוקת על דרכה מול עמדת זאב ז'בוטינסקי, חבר אל מאיר גרוסמן בהקמת מפלגת המדינה ב-1933.
היה נשיא PEN, האיגוד הבינלאומי למשוררים, סופרים ומחזאים.
כהן נפטר בשנת 1960.
לקריאה נוספת
- כתבי יעקב כהן, הוצאת דביר, 1960
:כרך א': שירים
:כרך ב': כתבים דרמתיים
כהן,יעקב
1881
אירועים
- 19 בפברואר - קנזס נהפכת למדינה הראשונה בארצות הברית האוסרת על מכירת משקאות אלכוהולים בתחומה.
- 5 באפריל - הברית פרטוריה-בריטניה מכירה בעצמאות חבל טרנסוואל (Transvaal)
- 15 באפריל - פרצו פוגרומים הנקראים סופות בנגב.
- 12 במאי - תוניסיה הופכת לארץ חסות של צרפת
- 21 במאי - נוסד הצלב האדום האמריקאי, ע"י קלרה ברטון.
- 1 ביולי - שיחת הטלפון הבין-לאומית הראשונה, בין ניו-ברונסוויק, קנדה לבין מיין, ארצות הברית
- 2 ביולי - ג'יימס גרפילד, נשיא ארה"ב, נפצע קשה בנסיון התנקשות. מאוחר יותר, ב-19 בספטמבר, הוא מת.
- 20 ביולי - הצ'יף של שבט הסיו סיטינג בול מוביל את שארית אנשיו לכניעה לכוחות ארצות הברית בפורט בדפורד, מונטנה.
נולדו
- 12 במרץ - כמאל אתאטורק, מייסד טורקיה המודרנית (נפטר 1938)
- 25 במרץ - בלה ברטוק, מלחין הונגרי (נפטר 1945)
- 1 באפריל - אוקטביאן גוגה משורר רומני, ראש ממשלת רומניה (נפטר 1938).
- 11 ביוני - מרדכי קפלן, ממנהיגי יהדות ארצות הברית (נפטר 1983).
- 6 באוגוסט - אלכסנדר פלמינג, חוקר שהוביל ליצירת הפניצילין (נפטר 1955)
- 7 באוגוסט - ז'אן פרנסואה דרלאן, מפקד ימי צרפתי, מראשי צרפת של וישי, אשר שינה לאחר מכן את טעמו והצטרף לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה.
- 12 באוגוסט - ססיל דה מיל, במאי קולנוע (נפטר 1959)
- 29 בספטמבר - לודוויג פון מיזס, אחד הכלכלנים הבולטים של המאה ה-20 (נפטר 1973
- 1 באוקטובר - ויליאם בואינג, מהנדס אמריקאי (נפטר 1956)
- 25 באוקטובר - פבלו פיקאסו, צייר ופסל ספרדי (נפטר ב-1973)
- 31 בדצמבר - ישראל דה האן, קורבן הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל (נרצח 1924).
נפטרו
- 13 במרץ - אלכסנדר השני, צאר רוסי (נולד 1818)
- 28 במרץ - מודסט מוסורגסקי, מלחין רוסי (נולד 1839)
- 19 באפריל - בנג'מין ד'יזראלי, סופר וראש ממשלת בריטניה (נולד 1804)
- 14 ביולי - ויליאם בוניי, פורע-חוק במערב הפרוע - בילי הנער (נולד 1860).
- 19 בספטמבר - ג'יימס גרפילד, נשיא ארצות הברית (התנקשות) (נולד ב-1831)
ראו גם
- 1881 בספרות
- 1881 במוזיקה
- 1881 בפוליטיקה
- 1881 במדע
----
- המאה ה-18 - המאה ה-19 - המאה ה-20
- 1876 1877 1878 1879 1880 - 1881 - 1882 1883 1884 1885 1886
קטגוריה:שנים
nb:1881
משורר
משורר הוא אדם הכותב שירה. פזמונאי, לעומתו, הוא אדם הכותב טקסטים המיועדים בראש ובראשונה להלחנה.
ישנם משוררים שלצד שיריהם הליריים כתבו גם פזמונים - למשל, נתן אלתרמן. ישנם שירים ליריים שהולחנו על אף שלא נועדו לכך, למשל: שיריו המולחנים של נתן יונתן.
ראו גם:
- רשימת משוררים
- רשימת משוררים עבריים
category:מקצועות
-
סופרסופר הוא אדם שעוסק בכתיבת ספרים, בדרך כלל ספרות בדיונית, אך לעתים נכלל בקטגוריה זו מי שעוסק בכתיבת ספרי עיון. מקור השם הוא, לפי התלמוד, בחכמים הראשונים שנקראו סופרים, כי היו סופרים את כל האותיות שבתורה.
הכשרה לכתיבה של ספרות יפה ניתנת בסדנאות המיועדות למטרה זו, וכן במסגרת החוג לספרות באוניברסיטאות. הכשרה זו אינה חיונית, ורבים מהסופרים עוסקים בכתיבה ללא הכשרה מסוג זה.
בתמורה לעמלו מקבל הסופר שכר סופרים, שהוא אחוז מסוים ממכירות הספר. בישראל רק סופרים מעטים מוצאים את כל פרנסתם (או את עיקרה) בשכר הסופרים המשולם להם, ומרביתם עוסקים בעבודה נוספת, המספקת את פרנסתם העיקרית. יוצא דופן היה ש"י עגנון, שכבר בשלב מוקדם למדי קיבל תשלום חודשי קבוע מהמו"ל שלו, הוצאת שוקן, כך שיכול היה להקדיש את כל זמנו לכתיבה. סופרים מצליחים הכותבים באנגלית ובשפות נפוצות אחרות זוכים לשכר סופרים נאה מאוד.
אגודת הסופרים העבריים מקבלת לשורותיה כל סופר שפרסם לפחות שני ספרים.
ראו גם: רשימת סופרים
לקריאה נוספת
- רנה ליטווין, הייתי כאן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005: מסעות בעקבות סופרים שתרגמה המחברת.
- מאיה קגנסקיה, דמדומי אלים - על דוסטויבסקי, בולגקוב, סולז'ניצין צווטאייבה, נבוקוב ועוד, הוצאת ידיעות אחרונות, 2004.
Category:מקצועות
בלשןבלשנות היא חקר שפה טבעית אנושית, וחקר היכולת האנושית להשתמש בשפה. אדם העוסק בחקר זה נקרא בלשן. קיימות בבלשנות אסכולות שונות שחלוקות ביניהן לעתים קרובות.
בלשנות מסורתית ובלשנות מודרנית
ההבחנה המרכזית היא בין בלשנות מסורתית ובלשנות מודרנית.
הבלשנות המסורתית היא בעיקרה בלשנות דיאכרונית: היא עוסקת בחקר ההיסטוריה של השפה והתפתחותה לאורך זמן, תוך חיפוש קשרים "משפחתיים" בין שפות וחקר ההיסטוריה של מילים בשפות שונות. הבלשנות המודרנית, לעומת זאת, היא סינכרונית: היא מתמקדת בניתוח שפה בנקודת זמן נתונה, תוך חיפוש החוקיות הפנימית לשפה בכל רגע ורגע.
הבלשנות המסורתית היא לעתים קרובות נורמטיבית: היא שואפת להגדיר נורמות לשימוש נכון בשפה, בין השאר על סמך הידע ההיסטורי שנצבר במחקר הדיאכרוני. הבלשנות המודרנית, לעומת זאת, מניחה שאין זה מתפקידו של החוקר לקבוע נורמות; תפקיד הבלשן, בתפיסה של הבלשנות המודרנית, הוא לתאר ולהבין את העובדות הקיימות, כמו בתחומים רבים אחרים של המדע: פיזיקאים אינם מנסים להכתיב חוקי פיזיקה אלא להבין את החוקים הקיימים, וכד'. לכן, הבלשנות המודרנית היא דסקריפטיבית (תיאורית), ולא נורמטיבית.
הבלשנות המודרנית החלה להתפתח בתחילת המאה ה-20, תחילה בזרם הסטרוקטורליסטי, ואחר-כך בזרם הגנרטיבי. הבלשנות המסורתית ממשיכה להתקיים גם כיום במקביל לבלשנות המודרנית.
ענפי הבלשנות
בלשנים מחלקים את חקר השפה למספר תחומים נפרדים. החלוקה הזאת נובעת בחלקה ממסורת, ונועדה במידה רבה לאפשר התמחות של בלשנים בתחומים ממוקדים. חלוקות מסוימות משקפות בעיות אמיתיות במחקר הבלשני - למשל, הבלשנים מתקשים להסביר מדוע כללי יצירת המילים (מורפולוגיה) שונים במידה ניכרת מכללי יצירת משפטים (תחביר). לא כל הבלשנים מסכימים על החלוקות האלה. רוב הבלשנים קוגניטיביים, לדוגמה, יחשבו שהקטגוריות סמנטיקה ופרגמטיקה הן שרירותיות, וכמעט כל הבלשנים מסכימים שיש חפיפה נרחבת בין החלוקות. המורפולוגיה נחקרת כמעט תמיד מתוך זיקה לתחום אחר - תחביר, פונולוגיה או סמנטיקה, וכיום אף מתפתח תחום ביניים - "מורפולוגיה פרוזודית" - שמשלב בין פונולוגיה למורפולוגיה. תחומי ביניים אחרים מתפתחים ככל שמתקדם המחקר הבלשני. המילה דקדוק (באנגלית: Grammar) מתייחסת בדרך-כלל לפונולוגיה, מורפולוגיה, תחביר וסמנטיקה כאחד.
להלן רשימת התחומים המקובלת על רוב הבלשנים:
- פונטיקה - חקר הצלילים השונים שמופיעים בשפות דיבור אנושיות, והאופן שבני האדם מפיקים אותם.
- פונולוגיה - חקר חוקי השפה המגדירים מהם הצלילים (או בשפות סימנים - המחוות) האפשריים בשפה, כיצד הצלילים מקודדים משמעות, ומהם הכללים שלפיהם צלילים שונים מצטרפים זה לזה ליצירת מבעים.
- מורפולוגיה - חקר המבנה הפנימי של מילים, האופן שבו מילים נוטות, והתכונות המסומנות באמצעות הנטייה וחקר צירופים קצרים של מילים, שאינם משפטים שלמים.
- תחביר (Syntax)- חקר המבנה של משפטים, והכללים שלפיהם מילים מצטרפות ליצירת משפטים קבילים בשפה.
- חקר השיח (Discourse Analysis) - חקר הכללים שלפיהם המשפטים משתלבים לטקסט ארוך בעל משמעות, חקר הכללים שבאמצעותם בני-אדם מנהלים דו שיח והאופן שבו הפרת הכללים האלה יוצרת הומור, אירוניה וכדומה.
- סמנטיקה - חקר המשמעות המילולית של מילים, ואיך הן משתלבות ליצירת המשמעות המילולית של משפטים (סמנטיקה לקסיקלית), או תיאור המשפטים בשפה ומשמעותם בכלים לוגיים (סמנטיקה פורמלית).
- פרגמטיקה - חקר האופן שבו השפה משמשת לתקשורת בין בני אדם, וחקר הפער בין המשמעות המילולית של מילים, משפטים או מבעים בכלל, למשמעות שלהם בפועל כפי שמתפרשת על-ידי המשתתפים בשיחה. לתחום זה זיקה הדוקה לסמנטיקה ולחקר השיח.
- פסיכובלשנות (פסיכולינגוויסטיקה) - חקר התהליכים הפסיכולוגיים המעורבים בשימוש בשפה אצל מבוגרים ואצל ילדים:
- רכישת שפה - חקר האופן שבו ילדים לומדים לדבר בשפת אמם, תיאור התהליכים הטבעיים הבריאים בין ראשית הדיבור לשליטה מלאה בשפה, וכן תיאור שיבושים בתהליך הזה. תחום זה החל להתפתח לקראת סוף המאה ה-20.
- דו לשוניות - חקר התהליכים המיוחדים לאנשים הדוברים יותר משפה אחת, או חקר קהילות שבהן משמשת יותר משפה אחת.
- תורת הסגנון - חקר השימוש במשלבים (registers) והעדפת צורות שונות של השפה בסיטואציות חברתיות שונות.
- עיבוד והפקה - חקר התהליכים המעורבים בהבנת משפט ששומעים או קוראים ובהפקת משפטים.
- נוירובלשנות, חקר עיבוד השפה במוח, הבנת ההשפעה של פגיעות מוחיות על כישורי שפה, וכדומה.
- בלשנות היסטורית - חקר התפתחותן של שפות לאורך הדורות, שחזור שפות עתיקות או שחזור שלבים מוקדמים של שפות מדוברות, מיון השפות למשפחות על-פי מוצאן ותיאור התפצלותן משפת-מוצא אחת לשפות נפרדות, חקר הקשר בין ההיסטוריה של עמים להתפתחות שפותיהם לאורך הדורות.
- אטימולוגיה - חקר מקורן של המילים בשפה, האופן שבו משמעות המילים משתנה במהלך הדורות, האופן שבו מילים נשאלות משפה לשפה. לתחום זה זיקה הדוקה לבלשנות היסטורית.
- אבולוציה של השפה - חקר ראשית השפה והתפתחות השימוש בה במין האנושי, מתוך הנחה שיש ליכולת להשתמש בשפה בסיס גנטי כזה או אחר, ומתוך הנחה שהיא מקנה יתרון אבולוציוני. במשך רובה של המאה העשרים, היתה הימנעות כמעט מוחלטת כמעט מעיסוק בנושא זה, דבר שהחל להשתנות בסוף המאה. תחום זה משתמש גם בתאוריות ושיטות עבודה מתחומי הביולוגיה, האנתרופולוגיה ותחומים אחרים שאינם בלשניים.
תחום שמקובל להכלילו במסגרת בלשנות, אך יש רבים הרואים בו תחום נפרד, שכן הוא עוסק בעיקר בטקסטים כתובים, ולא בשפה המדוברת הוא:
- פילולוגיה - חקר של טקסטים כתובים, שחזור גרסאות קודמות שלהם, השוואות בין טקסטים מבחינה לשונית, תארוך טקסטים לפי השפה והסגנון הלשוני המשמשים בהם, חקר ההיסטוריה של טקסטים כתובים.
בנוסף לבלשנות הקלאסית, מתפתח בשנים האחרונות ענף הבלשנות החישובית (הנקרא לעתים "עיבוד שפה טבעית" Natural Language Processing), המשתמש בכלים מתמטיים-סטטיסטיים ובאלגוריתמים ממדעי המחשב לטובת מחקר שפה, ולצורך פיתוח כלים ממוחשבים כגון תרגום אוטומטי, כלים לאחזור מידע וכדומה.
חלוקת שפות לפי משפחות
החלוקה המסורתית של שפות לפי משפחות הינה חלוקה הלוקה בפשטנות מסוימת, כיוון שהיא מניחה שכל שפה היא גלגול ישיר של שפה קדומה אחת, וכן כיוון שהיא מניחה שקיימת הפרדה ברורה בין שפות. בפועל אין הדברים ברורים כל כך, ולעתים רבות ההחלטה האם שני דיאלקטים הם ניבים של אותה השפה או שתי שפות שונות (ע"ע שפות סיניות). כמו כן ויכוחים רבים מתגלעים בין חוקרים לגבי שיוך של לשון זו או אחרת לשפה מסוימת, ואף לגבי הגדרת המשפחות עצמן. יחד עם זאת מדובר בשיטה נוחה המאפשרת לראות בקלות קשרים בין שפות שונות.
אתנולוג היא רשימה מקיפה של לשונות העולם שלפיה משפחות השפות הגדולות ביותר מבחינה כמותית, הן:
- שפות הודו אירופיות
- שפות אפרו-אסיאתיות
- שפות ניגר-קורדופניות
- שפות אוסטרונזיות
- שפות סינו-טיבטיות
- שפות נילו-סהריות
- שפות אוטו-מנגאות
- שפות אוסטרליות
- שפות אוסטרו-אסיאתיות
- שפות ספיק-ראמו
- שפות דרוידיות
- שפות אצטקו-טנואיות
- שפות חוי-סאן
- שפות טראנס-גינאה-החדשה
כמו כן, קיימות עשרות משפחות שפות נוספות, קטנות יותר, וכן עשרות שפות מבודדות.
ראו גם
- בלשנות מודרנית
- רשימה של בלשנים
קישורים חיצוניים
- [http://info.huji.ac.il/upload/ruach/181.html החוג לבלשנות באוניברסיטה העברית]
-
קטגוריה:מדעי הרוח
fiu-vro:Keeletiidüs
ja:言語学
ko:언어학
th:ภาษาศาสตร์
zh-min-nan:Gí-giân-ha̍k
עברית
עברית היא שפה ממשפחת השפות השמיות, הידועה כשפתו של העם היהודי, ואשר ניב מודרני שלה משמש כשפה הרשמית והעיקרית של מדינת ישראל.
מקור השם עברית
השם עבר מופיע בתנ"ך כשמו של סבו של אברהם אבינו. המושג "עברי" נזכר בתנ"ך פעמים רבות, אולם שפתם של העברים אינה נקראת עברית. כיום מכנים את שפת התנ"ך "לשון המקרא" (בפי יהודים דתיים: "לשון הקודש") כדי להבדיל אותה מלשון חז"ל המכונה גם "לשון חכמים", שהיא בעצם ניב מאוחר של עברית. המונח כתב עברי מציין בלשונם של חז"ל דווקא את הכתב הארמי על שם "עבר הנהר".
הקובץ המפורסם ביותר שנכתב בשפה העברית הוא התנ"ך, אם כי בו עצמו לא נזכר שמה של השפה. עם זאת, במלכים ב' יח, כו, ובישעיהו לו, יא, מסופר כי שליחי חזקיהו המלך מבקשים מרבשקה, שליחו של סנחריב מלך אשור, לדבר עמם ב"ארמית" ולא ב"יהודית", כדי שהעם (שכנראה לא דיבר ארמית) לא יבין את דבריהם, ונראה שזה היה שמה של השפה, או לפחות שמו של הניב (דיאלקט) שדובר באזור ירושלים.
היסטוריה של השפה העברית
בעברית נכתבו רוב ספרי התנ"ך, כל המשנה, רוב הספרים החיצוניים ורוב המגילות הגנוזות. בתקופה מסויימת בימי בית שני או קצת לאחריו (החוקרים חלוקים בשאלה זו) פסקו רוב היהודים מלהשתמש בעברית כבשפת דיבור. מאות שנים לאחר בית שני כאשר חדלו היהודים להשתמש בעברית כבר נכתבו התלמודים בארמית . עם זאת ישנן עדויות שאף במאה ה-8 לספירה שפת הדיבור בטבריה שם פעלו בעלי המסורה הייתה עברית.
גם כשהשפה העברית לא שימשה שפת דיבור, עדיין שימשה לאורך הדורות, במה שמכונה תקופת הביניים של העברית, כשפת הכתב העיקרית של היהודים, בעיקר בעניינים הלכתיים: כתיבת פרוטוקולים של בתי דין, קובצי הלכות, פרשנות לכתבי קודש ועוד. גם כתיבת מכתבים וחוזים בין גברים יהודים נעשתה לעתים קרובות בעברית.
ספרות הלכתית לנשים בקהילות אשכנזיות נכתבה ביידיש (למשל ספר ההלכות "צאינה וראינה"), כיוון שהנשים, בניגוד לגברים, לא למדו עברית.
חיבורים יהודיים בעלי אופי חילוני או לא-הלכתי נכתבו בשפות יהודיות או בשפות זרות, לדוגמה: הרמב"ם כתב את ספרו "משנה תורה" בעברית, על אף שספרו הפילוסופי המפורסם "מורה נבוכים" שיועד למשכילי זמנו נכתב בערבית יהודית. עם זאת, "מורה נבוכים", כמו ספרים אחרים בנושאים חילוניים, תורגמו לעברית כשהיה בהם עניין לקהילות יהודיות דוברות שפות אחרות. אחת המשפחות היהודיות המפורסמות שעסקו בתרגום מערבית-יהודית לעברית בימי הביניים היא משפחת אבן תיבון.
עד המאה ה-19, ראשית ימי התנועה הציונית, שימשה העברית כשפת כתב בעיקר למטרות דתיות, אבל גם למטרות שונות ומגוונות: פילוסופיה, מדע, רפואה וספרות. מעמדה בקרב היהודים היה דומה למעמדה של השפה הלטינית בקרב הנוצרים במערב אירופה. השפה העברית נכנסה לתנופה מודרנית החל בתנועת ההשכלה היהודית בגרמניה ובמזרח אירופה מסוף המאה ה-18. לאורך כל המאה ה-19 הלך השימוש החילוני בה וגבר. בד בבד עם תנועת התחייה הלאומית החלה גם פעילות להפיכת העברית ללשון הדיבור של היישוב העברי בארץ-ישראל. אליעזר בן יהודה, המכונה "מחיה השפה העברית" היה בין הלוחמים למען הפיכת השפה העברית לשפה מדוברת, ושפתו הלאומית של היישוב העברי בארץ. במקביל התפתחה עברית מדוברת גם במרכזים אחדים של יהודים במזרח אירופה. המעבר לדיבור בעברית ביישוב העברי בארץ היה מהיר יחסית, וניכרה בו דווקא השפעת הדיבור העברי של מזרח אירופה. עם הקמת שלטון המנדט הבריטי בארץ היא נקבעה כשפה רשמית שלישית לצד הערבית והאנגלית. ערב הקמת מדינת ישראל היא כבר הייתה לשפה העיקרית של היישוב העברי, ושפת הלימוד במרכזי החינוך שלו.
כיום יש כ-6 מיליון דוברי עברית ישראלית, רובם המכריע בישראל. כמחציתם דוברים ילידיים (כלומר, עברית היא שפת-אמם) וכמחציתם משתמשים בעברית כשפה שנייה. עברית היא כיום השפה הרשמית והעיקרית של מדינת ישראל, אם כי בנוסף לה יש מעמד רשמי גם לשפה הערבית וכן נעשה שימוש נרחב באנגלית, ברוסית ובשפות נוספות. בעקבות המסורת האירופית, שמקורה בהקמת האקדמיה הצרפתית, קיים גם בישראל גוף רשמי המכתיב תקנים של השפה: האקדמיה ללשון העברית. מוסד זה פועל מכוח חוק, אף על פי שהשפעתו בפועל מוגבלת. מוסד זה עוסק בעיקר בקביעת מונחים חדשים, כללי כתיב וכללי תחביר, המחייבים להלכה את מוסדות המדינה ואת מערכת החינוך הממלכתית. בפועל, חלק גדול מהחלטותיו אינו מתקיים. התפתחות המילונאות השימושית בישראל בשנות ה-90, יצרה מספר מילונים ומאגרי מידע המתעדים את הלשון העברית בפועל, ומשמשים אסמכתאות חלופיות לכללי האקדמיה ללשון העברית.
דיאלקטים בעברית
אין כמעט דיאלקטים אזוריים עבריים. למעשה, השפה הנשמעת בפי דוברים ילידיים זהה כמעט בכל חלקי ישראל. אפשר להבחין בשוני בין הניבים המדוברים בפי עדות יהודיות שונות (אתנולקטים), אולם שוני זה מתבטא בעיקר בפונטיקה, ולא בתחביר או במורפולוגיה. שוני מסוים בתחביר ובמורפולוגיה קיים בין ניבים מעמדיים של השפה (סוציולקטים), אולם שוני זה אינו גדול. ייחודה של העברית המודרנית הוא בכך שהיא משרתת במידה רבה אנשים ששפת אמם שונה. מספר הדוברים הלא-ילידיים משתווה פחות-או-יותר למספר הדוברים הילידיים, והיא אף משמשת לתקשורת בין קבוצות בתוך ישראל שאינן דוברות עברית (למשל, דיונים בכנסת, בבתי המשפט הישראליים וכיוצ"ב מתנהלים בעברית, גם כשכל המתדיינים שייכים לקבוצות שאינן דוברות עברית). כיוון שכך, העברית המודרנית חשופה להשפעה אינטנסיבית של שפות אחרות, כגון ערבית, רוסית, אנגלית ועוד, דבר המשנה אותה בהתמדה, ואף יוצר הבדלים דיאלקטיים בין קבוצות שעשויים להתפתח לדיאלקטים של ממש. בגדה המערבית (יהודה ושומרון) וברצועת עזה העברית היא שפת המינהל, בצד הערבית, המדוברת בקרב רוב האוכלוסייה המקומית. בניגוד לערביי ישראל שלומדים עברית במערכת החינוך מגיל צעיר, ומנהלים את חייהם בשתי השפות במידה כמעט שווה, רוב דוברי הערבית ב"שטחים" שולטים בעברית רק במידה חלקית או שאינם שולטים בה כלל. עם זאת, השפעת העברית על הערבית שבפיהם ניכרת מאוד, בעיקר עקב השימוש הרב במילים שאולות מן העברית. עם התגברות ההגירה של פועלים זרים לישראל נוצר "פידג'ין עברי" שמשמש לתקשורת בין הפועלים לדוברי העברית הישראליים.
הכתב העברי
הכתב העברי מאופיין באלפבית המיוחד לו, הוא כולל 22 אותיות, וסימנים גרפיים נוספים (שהם פיתוחים מאוחרים יחסית) המשמשים בעיקר לציון תנועות. האלפבית המרובע המוכר היום הוא גרסה של הכתב הארמי "הבין-לאומי" של הממלכה הפרסית, והוא החליף (לפי המסורת - על פי החלטה מגבוה של עזרא הסופר) את האלפבית העברי-פניקי המכונה גם "כתב דעץ" שבו נעשה שימוש בממלכת יהודה, בממלכת ישראל וברחבי המזרח הקדום לפני גלות בבל. האלפבית העברי-פניקי לא נעלם כליל, אלא לאחר מרד בר כוכבא. בזמן המרד טבע בר כוכבא מטבעות שנשאו כתובות בכתב זה. כתב זה גם מופיע על מטבעות של מדינת ישראל, למשל על המטבע של שקל חדש אחד.
המאפיין החזותי הבולט של הכתב העברי בן ימינו הוא הצורה המרובעת של האותיות. הגופן שמשמש בדרך-כלל בדפוס מכונה שנקרא פרנק ריהל על שם מפתחיו (Frank ו-Rühl), הוא נפוץ מאוד למרות הביקורת על כך שצורת האותיות שלו דומה ולכן מקשה על ההבחנה בין אותיות כגון: א - צ, ג - נ, ב - כ, ו - ז, ח - ת, ר - ד וכו'.
בצד הכתב המודפס, הוא הכתב המרובע, קיים גם כתב רהוט שמשמש לכתיבה מהירה. כתב זה מתאפיין בקווים מעוגלים, והוא נפוץ מאוד בכתבי יד לא-מודפסים. מקורו של כתב זה בקהילות יהודיות אשכנזיות באירופה. סוג אחר של כתב רהוט, שכמעט שאינו נמצא עוד בשימוש, מכונה כתב רש"י ומקורו בקהילות היהודיות הספרדיות. כינויו נובע מן העובדה שהספר הראשון שהודפס בכתב זה היה במקרה פירושו של רש"י. בכתב זה מקובל להדפיס פירושים מסורתיים לתנ"ך ולתלמוד. ניסיונות אחדים להשתמש בכתב הזה גם בהדפסת טקסטים יומיומיים לא עלו יפה, וכיום אין הוא מקובל אלא להדפסת הפירושים המסורתיים.
בספרי תנ"ך, ספרי שירה וספרים לילדים מקובל לסמן את התנועות באמצעות ניקוד. סימני הניקוד המקובלים כיום, שמופיעים מתחת לאותיות, מעליהן ובתוכן, הומצאו בטבריה במאה השביעית, ושימשו במקור כאמצעי עזר לקריאת התנ"ך (בעבר התקיימו גם סוגי ניקוד עברי נוספים). חכמי טבריה הוסיפו גם סימנים לטעמי המקרא; סימנים אלה משמשים כסימני פיסוק וכסימנים לאופן הנגינה שבה יש לקרוא את פסוקי התנ"ך. הטעמים מודפסים כיום רק בספרי תנ"ך. בכל טקסט אחר נעשה שימוש בסימני פיסוק שהתפתחו באירופה ומשמשים בכתיבת רוב השפות בעולם.
הגיית העברית
הגיית העברית עברה שינויים רבים במהלך אלפי שנות קיומה. במאה ה-19, מחדשי השפה העברית שאפו לאמץ את ההגייה היהודית-הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים. זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים בעבר, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד. על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית, והמבטא של שפת יידיש ניכר היטב בעברית המודרנית.
שפות שהושפעו מהעברית
השפעת העברית ניכרת במיוחד בשפות יהודיות.
השפה יידיש ששימשה את הקהילות היהודיות האשכנזיות באירופה, ושמקורה באחד הדיאלקטים של גרמנית, שאלה מילים רבות מעברית (כ-20% מאוצר המילים שלה) והשתמשה בכתב העברי. הכתב העברי של יידיש משתמש בחלק מסימני העיצורים להבעת תנועות, למשל האות ע' משמשת לסימון התנועה e. עם זאת, מילים שאולות מעברית נכתבו על-פי הכתיב המקורי. כך, המילה "אמת" (שנהגית ביידיש emes), נכתבה כך ולא "עמעס". בדיחה נושנה של דוברי יידיש מספרת על כתיבת השם "נח" בשבע שגיאות, כלומר "נאָייעך" במקום "נח". השפה לאדינו (נקראת גם "ספניולית" או "ספרדית יהודית"), שהתפתחה מן הספרדית הקסטליאנית, ושימשה קהילות יהודיות ספרדיות בכל רחבי העולם, שאלה אף היא מילים רבות מן העברית, ונכתבה בכתב העברי, בעיקר ב"כתב רש"י" (אם כי קיימת גם שיטת כתיבה באותיות לטיניות). ערבית יהודית, שפה ששימשה את הקהילות היהודיות באימפריה המוסלמית, בעיקר בצפון אפריקה, ואשר בה נכתבו מורה נבוכים לרמב"ם וחיבורים חשובים נוספים, נכתבה אף היא בכתב העברי. שפות אחרות הושפעו מהעברית בעיקר דרך תרגומי המקרא. המילה "שבת", למשל, נפוצה מאוד בלשונות העולם כשמו של היום השביעי בשבוע, או ככינוי ליום מנוחה. גם שמות עבריים של דמויות מקראיות נפוצים מאוד ברחבי העולם. המילה העברית הנפוצה ביותר בשפות העולם השונות היא "אמן" - מילה המסיימת תפילות, ומבטאת הסכמה לנאמר.
המורפולוגיה של העברית
מאפיין של השפה העברית, כמו שאר השפות השמיות, הוא השורש, שהוא מורפמה, בדרך כלל בת 3-4 אותיות, שממנה נגזרות מילים שיש להן משמעות דומה. את אותיות השורש היה נהוג בעבר לציין באמצעות נקודה בין אות לאות (לדוגמה: כ.ת.ב), אך חוקי הדקדוק כיום קובעים כי בין אותיות השורש יש לפסק במקף (לדוגמה: כ-ת-ב). זאת, מפני שהנקודה מציינת הפסקה ארוכה ואילו המקף מציין קשר של סמיכות (לדוגמה: בית-ספר הוא צירוף סמיכות; אין מדובר ב"בית" נפרד וב"ספר" נפרד, אלא בשם עצם אחד המורכב משתי מילים. כך גם בשורש: האותיות אינן כ, ת, ו-ב אלא שורש אחד רציף בעל משמעות חדשה: כ-ת-ב). השורשים אינם מופיעים בשפה כשלעצמם, אלא רק כמרכיב של מילים, בצירוף מורפמות אחרות. אין הסכמה בין הבלשנים בדבר הממשות של השורש בשפה. יש הטוענים שמדובר בחלק בלתי נפרד מאוצר המילים של השפה, גם אם הוא מופיע רק בצירוף מורפמות אחרות, ואחרים טוענים שמדובר בהפשטה מדעית, שהדוברים אינם מודעים לה בצורה אינטואיטיבית. רוב הבלשנים מסכימים כי בעבר היו שורשים של שתי אותיות כגון "ב-א" ו"ק-ם" (ע"פ האקדמיה ללשון העברית, השורשים הנ"ל הם ב-ו-א; ק-ו-מ). כמו כן העברית המודרנית יוצרת שורשים של יותר מ-4 אותיות (בעיקר ממילים שאולות), כגון פלרטט, טלגרף. בעברית מודרנית נוצרות מילים ששורשן אינו ברור. למשל, מילים כמו "רמזור" או "מדרחוב" נוצרו בדרך של הֶלְחם-מילים, כך שקשה לקבוע את שורשן. עם זאת, המילה "רמזור" התפתחה לשורש רמז"ר, כמו בביטוי "צומת מרומזר". כמו כן, הקשר הסמנטי בין מילים שנגזרו משורש אחד הוא לפעמים מעורפל. כך למשל, הפעלים "נפל" ו"התנפל" נגזרו מאותו השורש, אולם משמעותן התרחקה מאוד במשך השנים, וכיום אין ביניהן עוד קשר סמנטי. גם הפעלים "פסל" (במובן של פסילה) ו"פיסל" נראים כאילו נגזרו משורש אחד, אולם אין ביניהם קשר סמנטי, כיוון שהאחרון נגזר משורש של העברית המקראית, ואילו הראשון נגזר ממילה ארמית שנכנסה אל העברית בתקופה מאוחרת יותר.
השפה העברית במסורת היהודית
על פי המסורת היהודית עשר המאמרות האלהיות שבהם נברא העולם היו בעברית, והמלאכים משתמשים בלשון זו. על כן השפה נקראת לשון הקודש.
לפי ריה"ל בספרו "הכוזרי" (מאמר שני סעיף ס"ח) השפה העברית היא האצילה בשפות, והיא השפה שבה נגלה אלוהים לאדם וחוה (ולכן אדם נגזר מאדמה וחוה מחיים). והם דיברו בשפה זו והנחילו אותם לבניהם ולאנושות כולה, שהשתמשה בה עד ימי מגדל בבל (דור הפלגה). אז התבלבלו הלשונות ונוצרו שפות רבות. אבל עבר המשיך גם אז להשתמש בעברית ולכן נקרא בשם הזה, ומבלבול הלשונות נובע הדימיון של השפות הקדומות לעברית.
הרמב"ם מציג נימוק שונה ופשוט יותר להיותה של העברית לשון הקודש. הוא מסביר זאת בכך שאין בשפה מילים מפורשות המתארות דברים הקשורים למין. המהר"ל חולק עליו (נתיב הצניעות פרק ג') ואומר שהרמב"ם הפך את היוצרות, מכיוון שהשפה היא קדושה, ובה נברא העולם, לכן אין בה מילים המתארות מיניות ולא להפך.
ראו גם
- תחיית השפה העברית
- גיור תוכנה
- עברית באינטרנט
- בניינים בעברית
- טעמי המקרא
- כתב עברי עתיק
- כתיב עברי
- כתיב חסר ניקוד
- כתיב מלא
- כתיב חסר
- כתיב מנוקד
לקריאה נוספת
- שלמה מורג, עיונים בעברית לדורותיה, הוצאת מאגנס.
קישורים חיצוניים
- [http://hebrew-academy.huji.ac.il/ האתר של האקדמיה ללשון העברית]
- [http://www.safa-ivrit.org/ השפה העברית]
- [http://www.hebreu.org/ השפה העברית לדוברי צרפתית]
קטגוריה:שפות
קטגוריה:שפות יהודיות
קטגוריה:שפות שמיות
-
ja:ヘブライ語
ko:히브리어
simple:Hebrew language
th:ภาษาฮีบรู
רוסיה
הפדרציה של רוסיה (ברוסית: Российская Федерация) היא המדינה הגדולה ביותר בעולם. שטחה גדול מ-17 מיליון קילומטרים ריבועיים. רוסיה גובלת עם:
נורבגיה, פינלנד, אסטוניה, לטביה, בלרוס, אוקראינה, גרוזיה, אזרביג'אן,
קזחסטן, סין, מונגוליה וצפון קוריאה.
רוסיה זכתה בעצמאות עם פירוק ברית המועצות בשנת 1991. תחת השלטון הסובייטי היא נקראה הרפובליקה הסובייטית של הפדרציה הרוסית (RSFSR).
רוב שטחה, אוכלוסייתה ותעשייתה של ברית המועצות, אחת משתי מעצמות העל בזמנו, היו ברוסיה. כתוצאה מכך, לאחר פירוק ברית המועצות רוסיה ביקשה לקחת את תפקידה ההיסטורי של ברית המועצות כאחת מהמעצמות החשובות בתבל. למרות השאיפות, השפעתה נמוכה בהרבה מהשפעת קודמה והיא איננה נחשבת עוד למעצמת על.
היסטוריה
ההפסדים החוזרים של הצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה גרמו למהומות קשות בכל הערים הגדולות של האימפריה הרוסית ולהפלת שושלת רומנוב, שמשלה ברוסיה יותר מ-300 שנה. הקומוניסטים תחת הנהגתו של לנין תפסו את השלטון במהפכת אוקטובר ותוך פרק זמן קצר לאחר מכן יסדו את ברה"מ. שלטון הדמים של סטלין גרמו לעלית כוחה של רוסיה במחיר מותם של מיליוני בני אדם. הכלכלה והחברה הסובייטים הגיעה למבוי סתום לאורך שנות ה-70 ומיכאיל גורבצ'וב, שעלה לשלטון באמצע שנות ה-80 הכריז על פרסטרויקה "בניה מחדש" וגלאסנוסט "שקיפות". נסיונו למודרניזציה כשל ונתנו דרור לכוחות שהפילו את המשטר ב-1991 ופירקו את ברה"מ. לאחר פירוק רוסיה היתה נתונה מספר משברים כלכליים וחברתיים. הם שואפים להחליף את הכלכלה המרוכזת שאפיינה את המשטר הישן בכלכלת השוק החופשי.
פוליטיקה
הפדרציה הרוסית היא רפובליקה פדרטיבית. בראש המדינה עומד הנשיא שנבחר בבחירות ישירות לכהונה בת 4 שנים. רוב הכוח המבצע נמצא בידי הנשיא. מקום משכנו של הנשיא הוא הקרמלין הוא ממנה את הפקידות הבכירה במדינה, בין היתר את ראש הממשלה, שחייב לזכות באזור הפרלמנט. הנשיא יכול להוציא הוראות ללא אישור הפרלמנט והוא גם מפקד הכוחות המזוינים והמועצה לביטחון לאומי.
הפרלמנט הרוסי מורכב משני בתים. הבית העליון הוא המועצה הפדרטיבית המורכבת מ-178 צירים הנבחרים לתקופת כהונה בת 4 שנים (2 נציגים מכל אחד מ-89 המחוזות). הבית התחתון, הדומה, מורכבת מ-450 צירים שגם כן נבחרים לכהונה של 4 שנים.
מתוכם 225 נבחרים בבחירות כלליות ו225 בבחירות יחסית.
כלכלה
בעשור שלאחר התמוטטות בריה"מ, רוסיה עדיין נאבקת על מנת לבסס כלכלת שוק חופשית ולהשיג צמיחה כלכלית טובה. כלכלתה של רוסיה הצטמצמה בהמלך 5 השנים הראשונות. הירידה החריפה ביותר היא בענפי התעשיה השונים, בעיקר בתעשיה הכבדה.
בשנת 1997 רוסיה ראתה תחיה כלכלית, אך באותה שנה עקב המשבר הכלכלי באסיה, גרם לירידה חדה ברובל ותנאי החיים. הכלכלה התאוששה ולאחר מכן גדלה בקצב בשנתי של 6% בין 1999 ל-2002. בעיקר בזכות הרובל החלש ומחירי הנפט הגבוהים.
ההתאוששות יחד עם המאמץ הממשלתי ב2000 ו2001 לקידום הטכנולוגית החקלאיות המפגרות, הביאו לגידול ביוזמה עסקית והשקעות חוץ ברוסיה. רוסיה עדיין תלויה מאד ביצוא חומרי גלם כמו: נפט, גז טבעי, מתכות, ועץ. יצוא חומרי הגלם מרכיב כ-80% מהתוצר הלאומי הגולמי.
הקושי העיקרי שמולו ניצבת הכלכלה הרוסית הוא עידוד העסקים הקטנים והבינוניים, היות והכלכלה מנוהלת ע"י מונופוליות ענקיות. הבנק האירופאי והבנק העולמי ניסו ליזום מערכת בנקאית מתוקנת, אך בהצלחה מועטה אם בכלל.
מחוזות
הבנק העולמי
הפדרציה הרוסית מורכבת ממספר רב של מחוזות, רפובליקות ואזורים אוטונומיים. סך הכל 89 מחוזות. ישנן 21 רפובליקות שנהנות מרמה גבוהה של אוטונומיה ברוב ענייני הפנים. לרוב הרפובליקות מורכבות מבני המיעוטים השונים.
שאר השטח מורכב מ-49 "אזורים" (oblast) ו-9 "טריטוריות" (krai) מתוכן 10 הן נפות אוטונומיות (autonomous okrug), ואזור אוטונומי אחד (autonomous oblast).
פרט לחלוקה הזאת ישנן ערים פדרליות - מוסקבה וסנט פטרבורג. לאחרונה נוספו 7 מחוזות חדשים לחלוקה שצוינה לעיל. המחוזות האלו נקראים מחוזות פדרליים והם נוצרו לצורך ניהול של שלטון פדרלי.
גאוגרפיה
מחוזות פדרליים
הפדרציה הרוסית מכילה את רוב יבשת אירואסיה. למרות שחלק ניכר מהאזורים הארקטים והסוב-ארקטיים נמצאים בשטחה, השטח הנותר הוא עצום עד כדי כך, שרוב תנאי האקלים העולמיים חלים בו.
בחלק האירופאי וגם בחלק האסיתי רוב השטח מורכב ממישורים ענקיים. המישורים האלה הם בראש ובראשונה ערבה בדרום ומיוערים בכבדות בצפון עם גידולי טונדרה ליד החופים הצפוניים. רכסי הרים נמצאים ליד הגבול הדרומי, כמו למשל הרי קווקז, שבהם נמצאת הנקודה הגבוהה ביותר ביבשת אירופה - הר אלברוס (5,663 מ'). בנוסף להרי קווקז יש ישנה שרשרת הרים נוספת - הרי אלטאי. בחלקים המזרחיים מתנשא רכס ורחויאנסק. במרכז יש את רכס הרי אורל המחלקים את אירואסיה לאסיה ואירופה.
אורך החופים הכולל של רוסיה הוא מעל 37,000 ק"מ הגובלים עם אוקיינוס הקרח הצפוני, האוקיינוס השקט וכמה ימים פנימיים כמו הים השחור, הים הבלטי והים הכספי. מספר ימים הם חלקים של אוקינוסים כמו ים בארנץ הים הלבן, ים קארה, ים לאפטייב והים הסיבירי הצפוני שהם חלק מהאוקינוס הצפוני. ים ברינג, ים אוחוצק והים היפני הם חלק מהאוקינוס השקט. האיים הגדולים הם: נוביה זמליה, אדמתו של פרנץ-יוזף, האיים הסיביריים החדשים, אי ורנגל, האיים הקוריליים והאי סחלין.
בנוסף לימים זורמים ברוסיה כמה עשרות נהרות גדולים. לרשימת הנהרות ראו נהרות רוסיה.
הימות הגדולות הן - ימת בייקל שהיא ימת המים המתוקים העמוקה בעולם, ימת לאדוגה וימת אונגה. ראו גם ימות רוסיה.
רצועות הזמן
ברוסיה יש 11 אזורי זמן שונים. המידע הזה מטעה במידת מה, כי זה לא מראה את הרוחב האמיתי של המדינה, אלא יותר את הרוחב היחסי של החלק הצפוני. הנקודה המזרחית ביותר של רוסיה היא אי הדיאומד הגדול (אוסטרובה ראטמאנובה). הנקודה המערבית ביותר היא מפרץ דנציג. המרחק בקו ישר בינהם הוא כ6,600 ק"מ. בניגוד לזה, המרחק בין שתי הנקודות הכי רחוקות ברוסיה הוא כ-8,000 ק"מ (לשם השווה - אורך קו המשווה הוא כ-40,000 ק"מ).
דמוגרפיה
צפיפות האוכלוסין הממוצעת ברוסיה היא נמוכה למדי. החלק האירופאי צפוף מהחלק האסיאתי. ברוסיה יש יותר מ-160 קבוצות אתניות שונות. לפי מרשם האוכלוסין 79.8% הם רוסים.
השפה הרוסית היא השפה הרשמית היחידה, אך רפובליקות אוטונומיות מכניסות לעתים קרובות את השפות האתניות כשפה רשמית שניה ברפובליקה. האלפבית הקירילי הוא היחיד שמשמש את האוכלוסיה ברוסיה. רוב הרוסים הם נוצרים אורתודוקסים. מיעוטים נוספים הם המוסלמים, הפרוטסטנטים, היהודים ועוד.
ראו גם
- יהדות רוסיה
- אנטישמיות ברוסיה
- שליטי רוסיה וברית המועצות
קישורים חיצוניים
- [http://www.gov.ru Gov.ru] - פורטל של הממשלה הרוסית (ברוסית)
- [http://www.kremlin.ru/eng/ האתר הרשמי של הקרמלין], באנגלית
- [http://www.council.gov.ru/index_e.htm האתר הרשמי של הבית העליון בפרלמנט הרוסי]
- תומר ריבל, [http://www.e-mago.co.il/e-magazine/ussrfall.html התפרקות ברית המועצות]
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:מדינות אירופה
-
als:Russland
ja:ロシア
ko:러시아
ms:Russia
roa-rup:Rusii
simple:Russia
th:สหพันธรัฐรัสเซีย
zh-min-nan:Lō·-se-a
ארץ ישראל
ארץ ישראל היא חבל ארץ במזרח התיכון שבמערב אסיה.
השם "ארץ ישראל" מקובל בעיקר בעברית או בקרב יהודים, והוא מקובל, בהקשרים מסוימים, גם במסורת הנוצרית. השם המקביל בלשונות זרות לאזור הגאוגרפי הוא: Palestine (אנגלית, צרפתית), Palestina (ספרדית, איטלקית, רוסית), فلسطين ("פלסטין", ערבית).
עוד בנושא שמה של הארץ - ראו להלן.
גאוגרפיה של ארץ ישראל
ארץ ישראל מוגדרת מבחינה גאוגרפית כדרומו של הלבאנט. הלבאנט (Levant, "מזרח" בצרפתית) הוא רצועה יבשתית המשתרעת מצפון לדרום לחופו המזרחי של הים התיכון, ברוחב ממוצע של כ-200 ק"מ, והוא מקביל פחות או יותר לשטח הגאוגרפי המכונה בערבית א-שאם (الشأم).
במזרחה ובדרומה מוגבלת הארץ על-ידי המדבר הסורי–ערבי; בצפון היא גובלת בסוריה (לבנון כלולה לעניין זה בסוריה); במערב גובלת בים התיכון ובמדבר סיני.
במרכזה של ארץ-ישראל עובר לכל אורכה השבר הסורי אפריקני (בקע ים המלח, בקעת הירדן והערבה), החוצה אותה לשני חלקים סימטריים במידת-מה: עבר הירדן המערבי (היא גם "ארץ-ישראל במובנה המצומצם") ועבר הירדן המזרחי. רוב הנחלים בארץ ישראל המערבית זורמים משדרת ההר מערבה לים התיכון (ניקוז מערבי), או מזרחה לבקעת הירדן או לערבה (ניקוז מזרחי).
ארץ-ישראל הוא מונח מתחומי הגאוגרפיה, הגאוגרפיה ההיסטורית והמדיניות. תחומי ארץ ישראל אינם חופפים את תחומי מדינת ישראל. ההיסטוריה של ארץ ישראל רצופה מלחמות וחילופי שלטון, שבעקבותיהם הוגדרו מחדש פעמים רבות גבולותיהן של המדינות ששכנו בה. חלוקת השטח הגאוגרפי למדינות כיום מתבססת במידה רבה על הסכמים בין תורכיה לבריטניה (1906), בין צרפת לבריטניה (1923), על הסכמי רודוס (1949) ועל קווי הפסקת האש לאחר מלחמת ששת הימים (1967).
סכנות טבע
אסונות הטבע העיקריים שעלולים לפקוד את הארץ הם בצורות ורעידות אדמה.
משק המים של ארץ ישראל תלוי במידה רבה במי גשמים. מאגרי המים המתוקים מועטים (העיקרי שבהם הוא אגם הכינרת), ואף הם תלויים כמעט לגמרי במים שמקורם במשקעים כגון גשמים ושלגים. ארץ ישראל נמצאת בשולי אזור האקלים הים תיכוני, על סף חגורת המדבריות, ולפיכך גשמים משמעותיים יורדים בה רק בשיא החורף (חודשים נובמבר-מרץ). בצורת, כלומר חורף שבו הגשמים מועטים במיוחד, אינה תופעה נדירה, והיא עלולה לגרום למחסור חמור במי שתייה ובנזק לגידולים חקלאיים.
ארץ ישראל נמצאת במוקד של פעילות טקטונית. סימנים בולטים לפעילות זאת הם השבר הסורי אפריקאי והרי געש (רובם כבויים) ברמת הגולן ובאיים באגן המזרחי של הים התיכון. לפיכך ארץ ישראל מועדת לרעידות אדמה, ואף לגלי צונאמי (במקרה שרעידת האדמה מתרחשת בלב הים התיכון). רעידות אדמה חמורות מתרחשות בארץ מדי כמה עשורים. יש עדויות לגלי צונאמי שפקדו את הארץ בתקופות קדומות, אולם לא בעת האחרונה.
על אף הטמפרטורה הגבוהה של מימי הים התיכון בתקופת הקיץ, לא נוצרות סופות טרופיות מול חופי הארץ, זאת בשל לחץ האוויר הגבוה ששורר באזור בתקופת הקיץ.
הצפות ומפולות בוץ אפשריות רק בשיא החורף, והן נדירות ברוב חלקי הארץ, למעט אזורי הערבה ומדבר יהודה. באזורים אלה כמות המשקעים נמוכה, אולם הם יורדים בבת-אחת וגורמים הצפות ומפולות בוואדיות.
תחומי ארץ ישראל
תחומי ארץ ישראל כוללים באופן בסיסי את בקע ים-המלח (בקעת הירדן והערבה) ואת רצועות ההרים משני עבריו, מזרחה עד למדבר הסורי-ערבי ומערבה עד לים התיכון. בתחומים אלה כלולים בארץ זו במזרח האזורים הבאים: אדום, מואב, עמון, גלעד וגולן; ובמערב – נגב, יהודה, שומרון וגליל.
תחומי ארץ ישראל נדונים מהיבטים שונים במדעים שונים – כגון גאוגרפיה פיזית, ביו-גאוגרפיה, היסטוריה מדינית – ובכל אחד מהם מותווים גבולות מעט שונים. יתרה מזו: גם בתחומי מדע אחד ייתכנו תחומים שונים, בהתאם לקריטריונים שונים: לפי ימי דוד או ימי יאשיהו, ינאי או רבי עקיבא; לפי תפוצת אלונים או צבאים; לפי קוי גשם או קוי נוף; לפי הגדרותיו של חוקר זה או אחר.
במהלך תולדות האזור קמו בשטח ארץ ישראל בזו אחר זו מדינות שונות, אשר גבולותיהן המדוייקים נבדלו במידה רבה אלה מאלה.
שדרת ההר המערבית, ובמיוחד הרי יהודה ושומרון, היו בדרך-כלל הגרעין של המדינות שקמו בארץ-ישראל, ולעתים קרובות נכללה בהן גם שדרת ההר המזרחית, במיוחד מואב וגלעד. בתקופות אחדות לא נחשב עבר-הירדן המזרחי כלל בתחומי המושג ארץ-ישראל. לגבי הגבולות המפורטים בדרום ובצפון יש שינויים גדולים מאד מתקופה לתקופה. נקודות צפוניות ודרומיות, כגון נהריה או אילת, היו בתקופות רבות מחוץ לתחומי המדינה שקמה בארץ ישראל; זאת בניגוד לירושלים, בית לחם, שכם ושומרון, למשל, שהיו ברוב התקופות בבחינת ליבה של המדינה שקמה בארץ-ישראל. בכמה תקופות היה מרכז המדינה (הפלישתית, הצלבנית) באזור החוף, בעוד ששדרת ההר המערבית היתה בשולי המדינה או אף בידי מדינה אחרת, עויינת. כיום נמצאת רובה של ארץ ישראל המזרחית (עבר הירדן) בשטח ממלכת ירדן, ואילו ארץ ישראל המערבית מחולקת בין שטחה הריבוני של מדינת ישראל לבין שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, הנתונים להסדרי שלטון מיוחדים.
חלוקת שטחי ארץ-ישראל כיום (כל המספרים מעוגלים):
- עבר הירדן המזרחי מדרום לירמוך – 50,000 קמ"ר. רובם בשטח ממלכת ירדן, ששטחה 70,000 קמ"ר, כי היא כוללת במזרחה גם שטחים מעבר למה שמוגדר כארץ-ישראל.
- עבר הירדן המזרחי מצפון לירמוך – 8,500 קמ"ר, רובם בשטח סוריה. 1,200 קמ"ר מתוכם נכבשו על-ידי מדינת ישראל בשנת 1967, וסופחו בשנת 1981. גורלם נמצא במחלוקת ובדיונים.
- עבר הירדן המערבי, כפי שהוגדר בחלוקה מדינית בשנות העשרים של המאה ה-20 (שטח המנדט הבריטי) – 27,000 קמ"ר. מתוכם 21,000 קמ"ר בריבונות מדינת ישראל, 800 קמ"ר בהגליל העליון הלבנוני והיתר מוחזק על-ידי צה"ל (מאז 1967) או על-ידי הרשות הפלסטינית (שהוקמה ב-1994). הריבונות על חלק זה שנויה במחלוקת בין ישראל לפלסטינים.
שמה של הארץ
שמה של ארץ ישראל בתורה היא "ארץ כנען", על שם הכנענים שגרו בה. לאחר כיבוש הארץ בידי בני ישראל ע"י יהושע בן נון הוסב שמה ל"ארץ בני ישראל" (ספר יהושע יא, כב). בימי שמואל הנביא היא נקראת לראשונה "ארץ ישראל" (ספר שמואל א' יג, יט). לאחר שנחלקה ממלכת ישראל לשתי מדינות, ציין השם "ישראל" רק את תחומי ממלכת אפרים, ואילו תחומה של ממלכת בית דוד נקראת "ארץ יהודה".
השם "ישראל" עצמו הוא קדום מאוד ומופיע, מלבד במקרא, גם באַסְטֵלה מצרית שמתארת את ניצחונותיו של פרעה מרנפתח ("מצבת ישראל") משנת 1230 לפנה"ס (על פי התארוך המקובל). באסטלה זו מופיעים שמות של אזורים ויישובים קדומים בארץ ישראל, אולם השם "ישראל" עצמו מופיע בה כשמו של עם ולא כשם של ארץ או אזור גאוגרפי.
בימי הרומאים נקראה ממלכת הורדוס, או הפרובינקיה שהוקמה אחריו, "יהודה" (Judae). לפעמים נעשתה הבחנה בין "יהודה" - דרום הארץ, לבין "הגליל" - צפון הארץ, כך שתושבי הדרום כונו "יהודים" ותושבי הצפון "גליליים". השם "פלשׂתינה" (Palaestina), שנעשה מקובל מאוד בשפות זרות, מופיע לראשונה אצל ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שחי במאה ה-5 לפסה"נ. שם זה הוא, כלל הנראה, גלגול של השם העתיק "פלשת" (או "ארץ פלישתים"), שמופיע במקרא ובמקורות מצריים, ושהתייחס בדרך-כלל רק לאזור החוף הדרומי. הרודוטוס כינה את ארץ ישראל בשם "סוריה הפלשתינאית", מכאן שראה אותה כחלק מאזור גדול יותר שאותו כינה "סוריה". שם זה הפך רשמי באימפריה הרומאית רק בסוף המאה הראשונה לספירה, כשהפרובינקיה של יהודה בוטלה בידי הקיסר אדריאנוס, בעקבות המרד הגדול, ותחתיה הוקמה הפרובינקיה של פלשתינה. אדריאנוס גם שינה את שמה של ירושלים ל"אייליה קפיטולינה", שם שלא התקבל בסופו של דבר בשום שפה.
במשך הזמן החל השם "ארץ ישראל" להיות השם המקובל בקרב יהודים לכל תחומי הארץ.
הערבים, שכבשו את הארץ במאה ה-7 לספה"נ, אימצו את השם "פלשתינה", וצורתו הערבית היא فلسطين ("פלסטין"). מכאן נגזר שמם של תושבי הארץ הערבים: פלסטינים.
שלטון המנדט הבריטי, שהוקם בארץ בשנות ה-20 של המאה ה-20, הכיר בעברית כאחת השפות הרשמיות, אולם עמד על כך ששם המנדט יהיה "פלשתינה". היישוב העברי בארץ התנגד לכך בתוקף, ודרש ששם המנדט בעברית יהיה "ארץ ישראל". הפשרה שהושגה בסופו של דבר הייתה, שבכל מקום שבו ייכתב בעברית "פלשתינה" ייתוספו בסוגריים ראשי-התיבות: א"י.
בהקשר הדתי נקראת ארץ ישראל פעמים רבות גם בשם "ארץ הקודש" (באנגלית: The Holy Land, בלטינית: Terra Sancta, בערבית: الديار المقدّسة "א-דיאר אל-מוקדסה"), בשל היותה מקודשת לשלוש הדתות המונותאיסטיות- היהדות, הנצרות והאיסלאם.
החי בארץ ישראל
עולם החי בארץ ישראל עשיר כמו עולם הצומח למרות שטחה המצומצם של הארץ.
לחי המגוון שתי סיבות:
- מיקומה של ארץ ישראל הנמצאת בין האזור הממוזג מצפון לה ובין האזור הטרופי והמדברי מדרום לה, כן הארץ גובלת במערב עם הים התיכון ובמזרח עם המדבר. מכל האזורים האלו השתלבו בעלי חיים רבים בארץ . גיוון זה בארץ אפשר את ההתפתחות של בעלי חיים רבים.
- במהלך עשרות מילוני שנים השתנה אקלים הארץ פעמים רבות, וכך השתלבו בארץ גם בעלי חיים מאזורים רחוקים וקרובים.
מוצא החי בארץ ישראל הגיע, ככל הנראה, מארבע מקומות גאוגרפיים:
- האזור הפליארקטי – באזור זה שורר אקלים ממוזג וערבתי, משתרע באירופה ובאזורים מסוימים באסיה אשר ארץ ישראל מצויה בו.
- האזור האתיופי – אזור טרופי הנמצא דרומית למדבר סהרה.
- האזור האוריינטלי - בו שורר אקלים טרופי גם. מיקומו בדרום אסיה והמזרח.
- האזור הפליאו ארמי – אזור מדברי מצוי בצפון אפריקה ובחצי האי ערב.
ארץ ישראל ביהדות
לאורך השנים ועל אף הגלות, נשמר הקשר בין העם היהודי לבין ארץ ישראל.
זרמים רבים ביהדות, מייחסים לארץ ישראל משמעות רוחנית מלבד ערכה הגאוגרפי. לפי אמונה זו,
ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה, או קרקע פיזית גרידא, אלא היא חלק עצמותי מהקשר - תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.
על-פי המסורת היהודית הובטחה ארץ ישראל לעם ישראל, הבטחה שחזרה ונשנתה אצל שלושת אבות האומה, ובמקומות רבים בתנ"ך.
קדושת הארץ
קדושתה של הארץ מופיעה פעמים רבות בתורה ובחז"ל. בספר דברים (יא, יב) נאמר: "אֶרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ". מצוות רבות מבין תרי"ג מצוות מתקיימות אך ורק בא"י - מצוות התלויות בארץ - כגון: ביכורים, שתי הלחם, שמיטה, תרומות ומעשרות, ועוד.
יישוב הארץ
לפי רוב הפוסקים, מגורים בארץ ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים היא מצווה, ויש אף הטוענים כי זו הגדולה שבמצוות. קיימת מחלוקת הלכתית האם גם בזמננו, לאחר חורבן בית המקדש, מצווה זו תקפה. לאורך הדורות, מאז חורבן בית שני ועד היום, היו וישנם רבנים שאוסרים על עלייה המונית לארץ ישראל בטענה שהגלות היא גזרה שיש לקבל אותה עד בוא המשיח, והסתמכו על דברי התלמוד (מסכת כתובות קיא, א).
הקשר של עם ישראל לארץ ישראל נשמר לאורך אלפי שנים, ובא לידי ביטוי בעיקר בתפילות שבהן מוזכרות ארץ ישראל וירושלים פעמים רבות. מזמן לזמן עלו קבוצות יהודים לארץ ישראל. לקראת סוף המאה ה-19 התגברה העלייה של יהודים לארץ. הקמת התנועות הציוניות במזרח אירופה הביא לעלייה יהודית גדולה יחסית משם, ולהקמת יישובים יהודיים חדשים. עלייה גדולה יחסית בסוף המאה ה-19 הייתה גם מקהילת יהודי תימן. בתקופה זו הוקמו גם כמה יישובים חדשים בידי היהודים הוותיקים ("היישוב הישן") בארץ.
ראו גם
- אקלים ארץ ישראל
- גאוגרפיה של ישראל
- היסטוריה של ארץ ישראל
-
| | |
