:: wikimiki.org ::

כאב

כאב

לכאב שני מובנים. במובנו הרפואי, שהוא המקובל ביותר, מייצג הכאב תחושת אי נוחות פיזית הנגרמת כתוצאה מדחיפים עצביים המשדרים למוח שדר על פגיעה ברקמות הגוף, ומכונה בהרחבה כאב פיזי. מלבד מובן זה, נעשה שימוש מושאל במושג "כאב" כדי לתאר סבל נפשי. במובן זה, כאב מייצג תחושת צער נפשית. תחושה זו עלולה להיגרם מפגיעה בדבר מה חשוב לאדם (אהבה רומנטית נכזבת, למשל, ידועה בכוחה לגרום סבל לנפש).

כאב פיזי

הכאב הוא נושא מרכזי ברפואה, מאחר שקיומו, הכרוני או אף הרגעי, עלול לפגוע במידת ניכרת באיכות החיים של הפרט. עם זאת, תועלתו מרובה מנזקו. הוא מתריע בפני האדם או בעל החיים על סכנה מיידית לפגיעה גופנית, או על נזקים ארוכי טווח צפויים, וכן דוחק בו לקרוא לעזרה. בנוסף הוא מועיל לקולקטיב, המבחין באותות המצוקה שמשדר הפרט ולומד לנקוט באמצעי זהירות כהגנה מפני הסכנה. קיימת תסמונת מולדת נדירה (נפוצה יחסית בקרב הבדואים בישראל עקב נישואי הקרובים) שהלוקה בה אינו מסוגל לחוש כאב, אף על פי שחוש המישוש שלו הוא תקין לחלוטין. תסמונת זו (congenital insensitivity to pain) מקצרת במידה משמעותית את תוחלת החיים של הלוקים בה, שמתקשים להישמר מפני מפגעים למיניהם.

מדידת כאב פיזי

סולם הכאב של מקגיל מאפשר למדוד כאב על מרכיביו התחושתיים, הרגשיים והקוגנטיביים. המטופלים נדרשים לבחור מתוך רשימה את המילים המתאימות ביותר לתיאור תחושת הכאב שלהם. נמצא שהדרך שבה מתוארים סוגי כאב שונים שונה במידה משמעותית.
יש לציין, שהכאב הוא תלוי הקשר פסיכולוגי ותרבותי. ידועים למשל הולכי הגחלים בהודו, המסוגלים להכניס עצמם למצב בו אינם חשים כאב.

העברת הכאב בגוף

הדרך שבה כאב נקלט ומועבר במערכת העצבים אינה נהירה דיה, אם כי הושגו התקדמויות משמעותיות במחקר בנושא. אחד הממצאים החשובים הוא שהמערכת האחראית להעברת כאב חד ומיידי שונה מהמערכת העצבית המופקדת על הכאב המתמשך והקהה יותר.
לא קיימים קולטנים מיוחדים לכאב. הוא נוצר כאשר תאי עצב קולטים מולקולות שפולטות רקמות פגועות. למשל היסטמין ואשלגן.
העברתו קשורה לכימיקל P, המופרש באזור עמוד השדרה. בשל חשיבותו של עמוד השדרה ביצירת הכאב, מעדיפים להזריק משככי כאבים לאזור זה, וכך נמנעים מתופעות הלוואי הקשורות להתפשטותם של המשככים לזרם הדם. אחד המודלים המחקריים מתאר מערכת של "שערים" בעמוד השדרה שבאמצעותה יכול הגוף עצמו לעצור את העברת הכאב הלאה. נוצרת אינטרקציה בין עמוד השדרה לגזע המוח ולמוח הקטן שרק לאחריה יוכל הכאב, אם הוא מוחשי, להגיע אל אזור התלמוס, ומשם להמשיך אל קליפת המוח, והכאב יופיע בתודעה.
לפי מודל זה, הסיבים הסנסוריים המהירים, המעבירים תחושות של מגע, הם בעלי השפעה מעכבת על הכאב. יש בכך כדי להסביר מדוע שפשוף אצבע או ליקוקה מהווים תגובה שבאינסטינקט לדקירה.
במשך מאות שנים היה ידוע שסמים ממשפחת האופיום מסוגלים להפחית כאב (כמו המורפין), אם כי לא כל מטופל יפיק מהם תועלת שווה. מלבד זאת, יעילותם קטנה כאשר מרבים להשתמש בהם.
המחקר החדש גילה כי הגוף עצמו יודע להפיק חומרים הפועלים על אותם קולטנים ובעלי השפעה דומה. מעריכים שלחומרים אלו, האנדרופינים, יש השפעה, לפחות חלקית, על כמה תופעות מעניינות הקשורות ברגישות לכאב. למשל, יכולתם של בעלי חיים (ובכללם בני אדם) להדחיק את תחושת הכאב במצבי חירום. ליכולת זו יש תועלת אבולוציונית ברורה.
עוד תופעה הקשורה בחומרים האופיים היא יעילותן המפתיעה של תרופות אינבו (פלסבו) בהפחתת כאב. נראה שהן מעודדות הפרשת חומרים אלו בגוף.

שיכוך כאבים

תרופות לשיכוך כאבים

תרופות עיקריות לשיכוך כאבים הן אספירין ופרצטמול.

שיטות אלטרנטיביות לשיכוך כאב

- לשיכוך כאב עשוי לתרום גם דיקור במחטים, אם כי נראה שההשפעה ארוכת הטווח של טיפול זה אינה גדולה. לפי אחד ההסברים ידעו כבר הסינים להשתמש בדיקור כדי לעודד הפרשת אנדרופינים בגוף.
- שיטה אחרת היא גירוי חשמלי של העור, שממיר את תחושת הכאב בתחושת דיגדוג, ושהשפעתו נמשכת פרק זמן לא קצר.
- טיפול נוסף, שנוי במחלוקת, נעזר במגנטים. יש הטוענים שלשדות מגנטיים יש תרומה לשיכוך כאבים, אך לא רק שאין לכך כל הסבר מדעי, אין לכך גם סימוכין מבוססים. קטגוריה:רפואה simple:Pain

רפואה

רפואה (medicine) היא מדע העוסק בחקר איבחון וטיפול במחלות ובניסיון לשיפור הבריאות. הרפואה מתבססת על השגיהם של מדעי הטבע ומדעי הרוח ומתקדמת במקביל להם. במרוצת התפתחותה התפצלה הרפואה לענפים מרובים, לפי קריטריונים שונים: מבחינים בין רפואה פנימית, רפואת עיניים, אף וגרון וכו', ולפי התחומים החברתיים - רפואה צבאית, רפואה משפטית, רפואה תעשייתית, רפואת בית חולים וכו'. בדרך כלל לא נמצאה דרך טיפולית שגורמת להבראה מלאה מכל המחלות הכרוניות, אלא טיפול תרופתי על פי רוב, אשר מכוון לסימפטומים בלבד, לא פעם במחיר תופעות לוואי קשות שמובילות למחלות נוספות. חרף זאת קל לחוש בהישגיה של הרפואה, בפרט על-פי הגידול הדרמטי בתוחלת החיים במאה השנים האחרונות, גידול שבעיקרו נובע מהישגיה של הרפואה, כגון אנטיביוטיקה וחיסונים, ובחלקו נובע מהשיפור בתזונה.

היסטוריה

הרפואה בימי קדם

ראשיתה של הרפואה עוד בתקופות פרהיסטוריות. האדם למד מנסיונו את טיבם של הצמחים בסביבתו (אכילים, רעילים, מרפאים), טיפל בפצעים, ניסה לרפא באמצעות הקזת דם, ואפילו קדח בגולגלות. הניסיון נמסר מדור לדור הורחב ושוכלל, על כן ברפואה העממית שימשו בערבוביה יסודות רציונליים ובלתי רציונליים, מזיקים ומועילים יחדיו. בימי קדם לא ראה האדם במחלות ובמוות תהליכים טבעיים, כי אם פרי התערבות של כוחות עליוניים - רוחות, אלים, ומכשפים. ה"רופאים" הראשונים היו שאמאנים וכוהני דת שחיפשו דרכים לרצות את הכוחות הללו ולכפר על עוון החולים. אפילו בימינו נשאר הקשר ההדוק בין הרפואה לתורת הנסתר והדת. ההזדקקות לקמעות, לחשים ותפילות כהגנה מפני מחלות, רווחת בארצות לא מפותחות ובשכבות מסוימות של האוכלוסיה, גם בארצות מפותחות. טקסטים מראשית הציביליזציה מעידים על התקדמות הרפואה ונסיונות לשוות לה אופי רציונלי יותר, אך עדיין לא פסק האימון באמונות התפלות ובמאגיה. הידיעות באנטומיה ובפיזיולוגיה היו לקויות מאוד עד לעת החדשה, בעיקר בשל האיסורים בדתות השונות על ניתוחי גופות. בכתבי היד של חמורבי בבבל (המאה ה-18 לפנה"ס), נכתב כי הסיבות למחלות הם הכוכבים, שדים, תולעים השורצים בנהרות ושינויים בדם. הם הראו הבנה של פעילויות כירורגיות בסיסיות המיטיבות עם החולה. בעיר ממפיס, בה ישב מייסד הרפואה המצרית, אמנחוטפ (כ-2750 לפני הספירה), היה קיים בית ספר לרפואה, שבו היה נפוץ השימוש במשלשלים ובאמצעי הקאה "לטיהור הדם המקולקל". מפתיעה העובדה שחניטת הגופות במצרים, לא תרמה מאומה להכרת גוף האדם ומנגנוניו, פעולה זו נשארה דתית בלבד. במקרא מוזכרות מחלות רבות, אולם אין פרטים רבים על דרך ריפוין. לעומת זאת, דינים רבים העוסקים ברפואה בכללותה, מראים על תברואה שבטית ואישית מפותחת ועל ידע רפואי. בתקופת המשנה והתלמוד, הושפעה הרפואה מתרבויות הסביבה. טובת החולה דחתה קיומן של מספר מצוות, הרופא היה מנתח ורוקח ואילו הקזת הדם נעשתה על ידי "אומן". בהודו העתיקה הושגה התקדמות בכירורגיה ובניתוחים פלסטיים. המיכשור היה עדין ויעיל, התפתחה מודעות גבוהה לתברואה האישית (טיפול בעור, התעמלות, תזונה נכונה, רחצה ונקיון). עיקר הריפוי היה בצמחים וכן בתרופות מינרליות ומן החי. את המחלות אבחנו על סמך חום הגוף, הנשימה ותפרישי הגוף. ראשית הרפואה בסין עוד באלף ה-4 לפני הספירה. את המחלות אבחנו על פי הלשון ועל ידי מישוש הדופק, הם הכירו 10 נקודות בו אפשר לחוש אותו. הם תיארו במדויק מחלות כטיפוס, כולרה, קדחת הבהרות. בסין הורכב גם ככל הנראה החיסון כנגד אבעבועות שחורות שנים רבות לפני שעשה זאת אדוארד ג'אנר, שלו מיוחס תרכיב החיסון הראשון בעולם. יש סברה שהסינים היו אבות הריפוי במים. עיקר הטיפול היה בצמחים הידועים היום במערב ומהווים חלק מהרפואה המודרנית. שיטת ריפוי סינית עתיקה היא הדיקור במחטים.

תחילת הרפואה המדעית

מולדת הרפואה המדעית היא יוון העתיקה, שהושפעה מהישגי הרפואה בבבל ובמצרים. האנטומיה והכירורגיה היו בדרגה גבוהה, כבר בתקופה ההומרית. לאל הרפואה אסקלפיוס נבנו היכלים רבים, שהיו כעין מרכזי בריאות ושירתו בהם כוהני האל. כבר במאה ה-5 לפנה"ס עסקו במקצוע רופאים חילוניים, בהם פילוסופים נודעים. כ"אבי הרפואה" נחשב היפוקרטס (460-357 לפנה"ס) שהשתית את עבודתו על תצפיות וניסויים, על חיזוי מהלך המחלה ותוצאותיה. הוא הניח כי קיימות בגוף ארבע ליחות (דם, ריר, מרה צהובה, מרה שחורה). הוא קבע שהמחלה היא תופעה טבעית, וסימניה מראים את תגובת הגוף נגדה, והיא מושפעת מתנאי האקלים, טיב המים, וגורמים סביבתיים אחרים. הוא הניח את היסודות לאתיקה הרפואית, הקרויה היום "שבועת היפוקרטס": שמירת סודותיו של החולה, הגשה עזרה רפואית לכל חולה וכו'. כתבים שיוחסו לו שימשו ספרי לימוד עד המאה ה-19. אריסטו נחשב לאבי הביולוגיה, הוא הניח יסודות לאנטומיה השוואתית ולאמבריולוגיה (תורת התפתחות העובר). בתקופה ההלניסטית נוסד באלכסנדריה מצרים, בית ספר לרפואה. בו העמיק החקר באנטומיה ובפיזיולוגיה על ידי ניתוח גופות של פושעים. הרפואה ברומא העתיקה, כמו שאר תחומי המדע, הושפעה מיוון. אסקלפיאדס היווני (המאה ה-1 לפנה"ס) הבחין בין מחלות חדות וכרוניות, הכניס את שיטת חיתוך הקנה (כיום קוניוטומיה), השתמש בעיסויים, הכיר מחלות נפש והמליץ על ריפוי בעיסוק לטיפולן. היווני גאלנוס (200-129), גדול חוכמי הרפואה באימפריה הרומית, היה הראשון שפנה לניסויים פיזיולוגיים, קבע כי בעורקים זורם דם (לא אויר כדעת קודמיו) מבלי שהכיר את מחזוריות הדם, חקר את מערכת העצבים המרכזית (ערך ניסויים בקופים חיים ובשאר יונקים). חיבוריו המדעיים הרבים היוו את ספרות הרפואה בימי הביניים, אולם בשל ריבוי דעות מוטעות, עוכבה התפתחות הרפואה במשך תקופה ממושכת.

הרפואה בימי הביניים

עם התפוררות הקיסרות הרומית, שקע גם המדע היווני-הלניסטי ונשכחו רבים מהישגי הרפואה. אחד מגורמי הנסיגה הייתה עלייתה של הנצרות, שראתה במחלות עונש על חטאים ובתפילות אמצעי ריפוי. הספרות הרפואית היתה דתית-מקראית, כזאת שלא פגעה בעליונות הכנסייה (ככתבי גאלנוס). התקדמות הרפואה היתה בארצות החליפות המוסלמית, קודמה על ידי ערבים ויהודים, מהם פילוסופים נודעים. כתבי גאלנוס והיפוקרטס תורגמו לערבית ועברית, ואף חוברו ספרי רפואה מקוריים. נוסדו בתי ספר לרפואה בקורדובה ובטולדו המוסלמיות. אל-ראזי מבגדד (923-865) תרם לאבחנה מבדלת בין אבעבועות לחצבת. אבן סינא (1037-980) חיבר את "קאנון" שריכז את כל הידע הרפואי דאז, והיה לספר החשוב ביותר בימי הביניים. הרפואה הערבית תרמה בשטח הכימיה ופיתוח התרופות המוכרות עד היום. גדולי הרופאים היהודיים היו אסף הרופא (המאה ה-6~), שבתי דונולו (982-913 באיטליה), יצחק ישראלי (המאה ה-10 במצרים), והרמב"ם (המאה ה-12) אשר היה מסוללי הדרך לרפואה המונעת. הרופאים היהודיים קנו לעצמם מוניטין רב, רבים היו בחצרות המלוכה ומקורבים לאצילות, אך בשל דתם לא הורשו ללמד באוניברסיטאות. עם התפוררות החליפות המוסלמית, עלה חזרה לגדולה המערב. בית הספר הראשון לרפואה באירופה, קם בסאלרנו איטליה במאה ה-9, לימדו בו מורים מהמזרח ובהמשך הוקמו אחרים ברחבי איטליה שהיתה למרכז רפואה. עם תחילת המדע האמפירי במאה ה-13 - המבוסס על ניסויים ותצפיות, החלו לזנוח את התאוריות הישנות של גאלנוס ואבן סינא. במאה ה-14 גברה ההתעניינות באנטומיה ובפיזיולוגיה, ומדעים אלו פותחו בתקופת הרנסאנס. הסטטוס החברתי של הרופא היה נמוך בימי הביניים, עובדה זו בלמה את התפתחות הרפואה. כדי שלא ייחשב עובד כפיים, היתה מלאכת הניתוח בידי גלב (שהודרך על ידי רופא). הגלב עסק בהקזת דם, העמדת כוסות רוח וטיפול בעלוקות (שהיו מוכרות כטיפול יעיל עד לסוף המאה ה-19). רק החל מהמאה ה-15, עם עליית רמת הלימודים בבתי הספר לרפואה, החל ביקוש מחדש למקצוע, עלתה יוקרתו ושכרו והוכר כמקצוע חופשי.

הרפואה בעת החדשה (המאה ה-15 עד המאה ה-19)

עם ההתעניינות המתחדשת באנטומיה ובפיזיולוגיה, תם עידן ימי הביניים והחלה תקופת הרנסאנס. ב-1543 חיבר וסאליוס את ספר האנטומיה, ששלל את כל תורתו של גאלנוס והצטייר כמדויק ואמין יותר. ליאונרדו דה וינצ'י עסק, בין השאר, בנתיחת מתים והעשיר את ידיעתנו את גוף האדם. פאראצלסוס, 1493-1541, ביטל את תורת ליחות הגוף, חקר את חילוף החומרים, התאים את התרופות הידועות אל המחלות בכדי ליעל את השפעתם, החדיר את השימוש בתכשירים כימיים. אנשים אלו נחשבים כאבות הרפואה המודרנית. פארא בצרפת שחי במאה ה-16 נחשב לאבי הכירורגיה המודרנית. במאה ה-17 החלה הרפואה להתקדם, בהישענה על המדעים האחרים:
- ויליאם הארווי הוכיח ב-1628 את קיומו של מחזור הדם בגוף, והניח יסודות לאמבריולוגיה המודרנית. רבים חלקו על דעתו, אולם עירוי הדם הראשון שבוצע ב-1666 הוכיח את נכונותה.
- בתקופה זו הומצא המיקרוסקופ ע"י לבנהוק, לוטש עדשות הולנדי, אשר ראה את התאים והחיידקים.
- מאלפיגי גילה את כדוריות הדם, את מחזור הדם בנימים ואת שכבות העור. בבית הספר בפאדואה, נלמדה הרפואה בצמוד למיטת החולה.
- בעקבות מלחמות שפקדו בצרפת, קודמה הכירורגיה, הוכרה החשיבות בטיפול בפצעים ובעצירת שטפי דם למניעת הלם.
- ב-1713 פירסם ראמציני ספר על מחלות מקצועיות (השפעת תעשיית המשי על עובדיה).
- סידנהם הדגיש את חשיבות התצפית על החולה.
- אלברט האלר, בן המאה ה-18, ערך ניסויים בבעלי חיים ומוכר כיוצר הפיזיולוגיה החדשה.
- בישה בצרפת, ניסח את המושג ריקמה וכך ייסד את ההיסטולוגיה.
- ק.פ. וולף פיתח את התאוריה על השינויים הקורים ברחם ועל השתנות העובר. התקדמות נוספת באה בשטחי הכירורגיה, המילדות והפתולוגיה. הסטטוסקופ ומכשיר הרפלקסים נעשו למרכיב מרכזי בבדיקה הקלינית. הוכרה חשיבות מדידת החום אתל כלל החולים. האנטומיה הפתולוגית ונתיחת הגופות, נעשו לשיעורי חובה בלימודי הרפואה. חקר מערכת העצבים התפתח ונעשה למדע בתוך הרפואה. אדוארד ג'אנר האנגלי, הרכיב ב1796 את החיסון לאבעבועות שחורות, והניח יסוד לרפואת המניעה המודרנית. תרמו לכך החוקים הסנטיריים המחמירים באנגליה, במחנות צבאיים ובעיתות מלחמה.

הרפואה במאה ה-19

בתחילת המאה ה-19 כבר הכירו הרופאים את גוף האדם לפרטיו, ולובנו ביסודיות התהליכים הפיזיולוגיים. החל חקר התא על ידי וירכוב והופרכה תיאורית ליחות הגוף. אופקים נרחבים העלה הניסוי, שבמהלכו דקר קלוד ברנאר בקרקעית החדר הרביעי של המוח ובכך הביא להפרשת סוכר בשתן. ברנאר הבליט בניסויו הרבים, את השוני בין בלוטות הפרשה חיצונית לבלוטות הפרשה פנימית, והוא נחשב לאבי האנדוקרינולוגיה. המצאת כלים לבדיקת פנים העין והאוזן, העידו על עידון הבדיקות של איברי הגוף, ועל אפשרויות דיאגנוסטיות נוספות, כולל הבנת מוח האדם. להתקדמות עצומה בתחום הרפואה, הביאה התגלית שמספר מחלות וכן זיהום פצעים, נגרמים על ידי מחוללים זעירים ביותר - החיידקים. ב-1862 שם לואי פסטר קץ לדעה שהחיים נוצרים מעצמם. הוא יצר חיסונים כנגד כלבת, גחלת, וכולרה, והמליץ על שיטת חימום החלב כדי לשמרו מחיידקים - פיסטור. מכון פסטר שהוקם ב-1888 קידם את ענף המיקרוביולוגיה ואת ההכרה בתפקידם המחליא של החידקים. ליסטר האנגלי, הכניס לכירורגיה שיטות חיטוי של ידיים ובגדים ומאוחר יותר הכניס את השימוש בכפפות ובמסכות. כך תרם להפחתת הזיהום אצל חולים והוריד את מקרי התמותה לאחר לידות של ההרות. רוברט קוך גילה את מתג השחפת ולפלר את מתג הדיפטריה. עד מהרה גם זוהו חרקים מסוימים כמחוללי מחלות (מלריה, הקדחת הצהובה). בעקבות תגליות אלו, החלו לייחס ערך תחלואי לרעלנים שמקורם בחידקים, וערך הגנתי לנוגדנים בדם. מצ'ינקוב הוכיח את תפקידן של כדוריות הדם הלבנות במערכת ההגנה של הגוף. פותחו חיסונים לטטנוס, דבר, דיזנטריה ועוד. נחקרו מחלות רבות כעגבת וקדחת הבהרות. בתחומי רפואה אחרים הועמקו בעיות אנדוקריניות, הרדמה, מחלות כליות ולב ועוד. ב1846 הדגים תומאס מורטון הרדמה כללית באתר ושנה מאוחר יותר הוכנס לשימוש הכלורופורם, אשר פתח אפשרויות חדשות בתחום הכירורגיה. בשלהי המאה ה-19 המשיכו התגליות המסעירות ששינו את עולם הרפואה. בשנת 1895 גילה וילהלם רנטגן את קרני ה-X (קרני רנטגן). ב1898 גילו פייר ומארי קירי את קרני הראדיום. בתחום מחלות הנפש הונח יסוד לתורת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד . התקדמות בתחומי הכימותרפיה, אימונולוגיה, ומדע התזונה שפותחו ושוכללו במאה ה-20.

הרפואה במאה ה-20

ההתמחות המקוצועית והפיצול לתחומי התמחות צרים הולך וגדל. עד כדי כך מתמקדים מקצועות הרפואה שישנה אפילו מומחיות לבעיות של פי הטבעת (רקטום) ע"י רופא פרוקטולוג שעוסק רק בבעיות אלה. הטיפול ניתן כיום במרפאות, בבתי חולים, בקליניקות פרטיות ולעתים אף בבית החולה. הרופא אינו עובד לבדו, כלי עזר רבים עומדים לרשותו: מכוני מחקר, מכוני רנטגן, מעבדות, טכנאים.

העיסוק ברפואה בישראל

בישראל רשאי לטפל בחולים רופא- אדם שסיים לימודיו באוניברסיטה והוא בעל תואר דוקטור לרפואה ורישיון מממשרד הבריאות. בנוסף לרופאים כלליים, רב והולך מספרם של הרופאים המומחים למחלות מסוימות. טיפול רפואי רשאים ליתן גם מרפאים ומטפלים מתחומים שונים, כגון אלה העוסקים ברפואה סינית, הומאופטיה, נטורופטיה ועוד, בתנאי שיש בידם רשיון מתאים מטעם משרד הבריאות. בשנים האחרונות מוסיפים בתי החולים וקופות החולים מחלקות שבהן עובדים מומחים מתחומים אלה. ישראל מהווה גם כר פעולה ל"קדושים", שקדושתם מרפאת, לדעת המאמינים בהם, מחלות שונות, באמצעות מים קדושים, קמעות, לחשים שונים וכדומה. בולטים בתחום זה הבאבא סאלי ויורשיו.

מדעים הקשורים לרפואה

- אנטומיה - חקר המבנה הפיסי של אורגניזמים.
- פרמקולוגיה (רוקחות) - חקר התרופות והשפעתם.
- פתולוגיה – תורת המחלות והשינויים הגופניים מסיבות שונות
- היסטולוגיה - חקר הרקמות.
- פיזיולוגיה - חקר תהליכים בגוף.
- אימונולוגיה - חקר תורת החיסון
- המטולוגיה- חקר תאי הדם
- ביולוגיה
- פיזיקה
- כימיה
- ביוכימיה
- אלקטרוניקה רפואית

תחומי רפואה קלינית

- דרמטולוגיה – רפואת עור.
- רפואת חרום – רפואת התערבות מיידית בעיקר עקב פציעה.
- רפואת ילדים – ענף רפואי המתמחה במחלות אצל ילדים.
- רפואת שיניים – ענף ברפואה המתמקד בשיניים
- כירורגיה - ענף ברפואה המתמקד בטיפול על-ידי ניתוחים.
- פסיכיאטריה - רפואת הנפש
- גסטרואנטרולוגיה ענף ברפואה המתמקד במערכת העיכול.
- פרוקטולוגיה ענף ברפואה המתמקד רק בפי הטבעת.
- גינקולוגיה – ענף ברפואה המתמקד במחלות ובעיות בריאותיות הקשורות לנשים.
- רפואה גרעינית - ענף ברפואה שעושה שימוש באיזוטופים רדיואקטיביים לשם מחקר ואבחון מחלות.
- רפואה טרופית - ענף ברפואה שעוסק בחקר מחלות השכיחות בעיקר באזורים טרופיים.
- רפואה מונעת – ענף ברפואה שעוסק בעיקר במניעת מחלות.
- אורתופדיה - ענף ברפואה שעוסק במחלות מערכת התנועה שלד ושרירים.
- רפואה תעסוקתית וסביבתית.
- רפואה משפטית.
- רפואת ספורט.

תחומים המסייעים לרפואה הקלינית

- פיזיותרפיה – ענף חצי רפואי המתמקד בריפוי מחלות בעיקר באמצעות עיסויים ותרגילים גופניים.
- ריפוי בעיסוק - טיפול המבוסס על עיסוק פיזי\יצירתי במטרה לשקם אנשים הסובלים ממחלה כלשהי.
- הפרעות בתקשורת - טיפול בהפרעות שפה, דיבור ושמיעה.
- בדיקות מעבדה רפואית - מאפשר איבחון סמך בדיקות שנעשות במעבדה רפואית.
- בדיקות רפואיות - מאפשר איבחון על סמך בדיקות שמבוצעות בטכנולוגיה רפואית.
- פסיכותרפיה - טיפול בהפרעות נפשיות.
- פסיכונוירואימונולוגיה (PNI)- ענף במצבי דחק המשפיעים על מערכת החיסון

סוגיות ברפואה

- מחלות
- התמכרות
- כאב
- השתלת איברים
- קסנוטרנספלנטציה

ראו גם

- בית חולים
- אלקטרוניקה רפואית
- מגן דוד אדום
- הצלב האדום
- הסהר האדום
- אתיקה רפואית
- גוף האדם
- פירסומים חשובים ברפואה ועוד נושאים ברפואה שעבורם נכתבו ערכים בוויקיפדיה.

קישורים חיצוניים

- [http://www.starmed.co.il סטארמד - בריאות / רפואה]
- [http://www.doctors.co.il/ doctors.co.il]
- [http://www.health-pages.co.il דפי בריאות]
- als:Medizin fiu-vro:Arstitiidüs ja:医学 ko:의학 simple:Medicine th:แพทยศาสตร์ zh-min-nan:I-ha̍k

רקמה

רקמת תאים היא קבוצת תאים בעלי מוצא, תפקוד ומבנה משותפים האחראים על ביצוע פעולה מסויימת. המונח רקמה מתייחס בלעדית לייצורים רב-תאיים, שכן רק בהם קיימים סוגים רבים של תאים. בגוף האדם, למשל, קיימים 260 סוגי רקמות. גם נוזלים המכילים תאים נחשבים כרקמות; הדוגמה הידועה ביותר לכך היא הדם, הנחשב לסוג של רקמת חיבור. הרקמה מהווה את אחת הרמות בהיררכיה המבנית של יצורים. הרמה הנמצאת מתחת לרקמה היא רמת התאים, ואילו הרמה הנמצאת מעל לרקמה היא רמת האיברים. קבוצת רקמות הפועלות במשותף לצורך מילוי תפקיד מסויים ומצויות בסמיכות אחת לשניה מהווה איבר. רקמת חיבור היא רקמה התומכת באיברים או ברקמות אחרות, קושרת אותם או מפרידה ביניהם. הענף החוקר את הרקמות נקרא היסטולוגיה. קטגוריה:היסטולוגיה ja:組織 ms:Tisu biologi simple:Tissue (biological)

אהבה רומנטית

אהבה רומנטית - צורך עז בקרבה גופנית ונפשית עם אדם אחר, הכרוך במשיכה מינית. אהבה רומנטית היא נושא מרכזי באמנות, בקולנוע, בספרות, במוזיקה ובאופן כללי, בכל תחומי התרבות. חקירתה המדעית היא ענף בפסיכולוגיה חברתית. פסיכולוגיה חברתית]] האהבה הרומנטית מופיעה כבר בתנ"ך כמה פעמים, ואף מוקדשת לה מגילה שלמה (שיר השירים). היא מוזכרת במיתולוגיה היוונית אפילו כעילה למלחמה גדולה. היא קשורה בקשר הדוק למושג האבירות בימי הביניים. הרמב"ם אף קרא לאדם לאהוב את אלוהים באותה מידה שבה הוא אוהב אישה ונכסף לה, ואף המקובלים טענו, שאדם שלא חווה אהבת אישה, לא יוכל לחוות אהבת אלוהים. בתרבות היהודית בתקופת ימי הביניים הקדישו לה משוררים כדוגמת ריה"ל שירים רבים. אף על פי כן, נראה שבשום תרבות היא לא קיבלה את החשיבות שמקנה לה התרבות המערבית המודרנית. יש הרואים במעמדה של האהבה הרומנטית בתרבות המערבית תחליף למעמד שתפסה הדת בימים עברו. בפרט, מעולם לא היוותה האהבה הרומנטית שיקול כה מרכזי ואף בלעדי בהחלטה על חתונה ונישואין, כפי שהיא מהווה היום.

אהבה רומנטית בפסיכולוגיה

הפסיכולוגים מבדילים בין אהבה רומנטית לבין אהבת חברים או חיבה. הן בהיותה של הראשונה קשורה במשיכה מינית; הן במרכיב הדמיון, החזק באהבה רומנטית, שאינו מצוי במערכת יחסים רגילה המבוססת על חיבה; הן בכך שהחיבה מופנית כלפי בני אדם המקנים גמולים ממשיים, אך פרטנר להתאהבות עלול להביא דווקא מכאובים וייסורי נפש. בחיבה, לקנאה אין תפקיד גדול, ולעיתים קרובות, ידידו של הידיד הופך לידיד גם כן. באהבה רומנטית, הקנאה היא מוטיב מרכזי. אהבה רומנטית כרוכה בסערות ובטלטלות רגש, בעיקר בתחילתה, ואילו החיבה יציבה ורגועה. הבדל נוסף הוא שהחיבה מאריכה ימים, ואילו ההתאהבות עלולה להיות קצרת טווח. בהקשר זה, יש להעיר שבדורות האחרונים חלה עלייה חדה בשיעור הגירושין. בישראל הוא עומד על שליש, ובארה"ב הוא מתקרב למחצית. ההסבר לכך נעוץ דווקא באידיאולוגיה הרומנטית העומדת כיום מאחורי הנישואין. למעשה, ככל שהאמונה ברומנטיקה גבוהה יותר, צפויה השחיקה בנישואין להיות רבה יותר. זאת משום שהתחושות הרומנטיות מאכזבות ואינן נותרות לאורך זמן באותה עוצמה. ההסבר לכך הוא בחלקו ביולוגי, ומבוסס על מודלים אבולוציוניים ופסיכו-פיזיולוגיים.

הרחבה עצמית

אחת התיאוריות הפסיכולוגיות הדומיננטיות בחקר האהבה הרומנטית מדגישה את מרכיב ההרחבה העצמית שבה. תכונותיו ויכולותיו של הפרטנר הרומנטי הופכים לזמינים עבור האדם.
במחקרים התברר שמאוהבים מוצאים בעצמם תכונות רבות יותר ומתקשים להבחין בין תכונות שבהם לבין תכונות שבבני זוגם.

סוגי האהבה

אחד המודלים לתיאור האהבה, שפותח בידי סטרנברג, מחלק אותה לשמונה סוגים, על פי קיומם של שלושה מרכיבי אהבה: אינטימיות, מחויבות ותשוקה. האהבה המושלמת היא זו שכל אלו מצויים בה. ב"אהבה רומנטית", על פי הגדרה זו, נעדר מרכיב המחויבות. ואילו ב"אהבה ריקה" קיימת המחויבות לבדה. אחרים דיברו על "אהבה רכושנית", "אהבה לוגית" (כמו בבחירת בן זוג בשידוך, על פי תכונותיו המתאימות), "אהבה ללא אני" ועוד. מודל נוסף של אהבה פותח בידי הפסיכולוג אריך פרום. לפיו יש שלשה סוגים של אהבה שבהם אדם מתאחד עם הזולת. אהבה מזוכיסטית, שבו האוהב מתבטל כפי מושא אהבתו ומוכן לעשות הכל בשבילו, אהבה סדיסטית, שבו האוהב מבטל את מושא אהבתו כלפי עצמו (דייג אוהב דגים), ואהבה בוגרת שהיא האידאלית, שבו שני בני אדם עומדים אחד מול השני, ומשלימים אחד את השני, מבלי שאחד יבטל את עצמו כלפי השני.

היווצרות האהבה והימשכותה

הפסיכולוגיות ברשייד וולסטר הסבירו את היווצרותה של האהבה הרומנטית באופן מקורי ותוך שימוש בתיאוריית הריגושים. הן סוברות שעירור פיזיולוגי המיוחס לנוכחותו של פרטנר מתאים ליחסים רומנטיים מביא להתאהבות, גם כאשר הסיבה לעירור היא בעצם נייטרלית. ואכן, מחקרים הוכיחו כי התאהבות עשויה להיות קשורה בצפייה בסרט מפחיד בצוותא עם הפרטנר, טיול מסעיר משותף, או השתתפות בחוג לריקודי עם. עם זאת, אין לראות בתיאוריית הריגושים אלא הסבר חלקי לתופעת ההתאהבות. האהבה ובחירת הפרטנר לאהבה תלויות גם בהערכתו העצמית של האדם. הפרטנר צפוי להיות כזה המספק גמולים הדומים לאלו המסופקים לו. לשם דוגמא, גברים עשירים נוטים לחזר אחרי נשים יפות, אך אדם אשר אינו מרגיש כי יש לו תמורה הולמת להציע, יסתפק בבת זוג מושכת פחות. ניסויים הוכיחו כי אדם שהערכתו העצמית הועלתה באופן מלאכותי ובאמצעות פידבק שרירותי, הרשה לעצמו לחזר אחרי פרטנריות אטרקטיביות יותר. לרעיון החליפין ההוגן יש חשיבות גם בתוך הזוגיות עצמה, ולא רק בתחילתה. לתחושת בני הזוג שהצד השני מספק תמורה הוגנת להשקעתם יש חשיבות רבה, והעדרה של תחושה זו מסכן את הזוגיות. שני המינים מחפשים חליפין הוגנים, אך נבדלים במרכיבי החליפין הקוסמים להם. נשים מייחסות חשיבות ליכולתו של בן הזוג לספק צרכים רגשיים וצרכים חומריים, ואילו בעיני הגברים, המשיכה הפיזית מהווה מרכיב עיקרי. בניגוד לקלישאה לפיה "ניגודים נמשכים", נראה שלהתאמה בין בני זוג יש תפקיד חשוב ביצירת קשר ובהמשכתו. התאמה זו צפויה להוות תנאי מוקדם להצלחת קשר, אך, מאידך, היא עצמה נובעת בחלקה מהקשר. מחקר מסקרן הראה כי נישואים ארוכים הופכים את בני הזוג לדומים אפילו בהופעתם החיצונית.

לקריאה נוספת

- איילה מלאך פיינס, התאהבות, הוצאת מודן
- פסיכולוגיה חברתית - חלק 5, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה

קישורים חיצוניים

- [http://benyehuda.org/rihal/Rihal2_2.html שירי אהבה של ריה"ל], אתר בן יהודה
- [http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=6988&blogcode=427880 דה מיסטיפיקציה של האהבה]
- [http://www.midgam.com/zugiut.asp שאלון סגנונות של אהבה] קטגוריה:רגשות קטגוריה:מיניות ja:恋愛

רפואה

היסטוריה

הרפואה בימי קדם

תחילת הרפואה המדעית

הרפואה בימי הביניים

הרפואה בעת החדשה (המאה ה-15 עד המאה ה-19)

הרפואה במאה ה-19

הרפואה במאה ה-20

העיסוק ברפואה בישראל

מדעים הקשורים לרפואה

תחומי רפואה קלינית

תחומים המסייעים לרפואה הקלינית

סוגיות ברפואה

- מחלות
- התמכרות
- כאב
- השתלת איברים
- קסנוטרנספלנטציה

ראו גם

קישורים חיצוניים

הבדואים בישראל

הבדואים בישראל מתחלקים לשתי קבוצות: הבדואים בצפון הארץ, המתגוררים בכפרים ובעיירות רובם ככולם, והבדואים בנגב, ביניהם יש נוודים למחצה ותושבי עיירות וכפרים לא מוכרים.

הבדואים בנגב

נכון לסוף 2003, באזור הנגב חיים כ- 170,000 בדואים, כמחציתם תושבי העיר רהט ועיירות הקבע - כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום, תל שבע, חורה ולקיה והשאר הם תושבי כפרים לא מוכרים.

היסטוריה

עד קום המדינה קיימו הבדואים בנגב אורח חיים נוודי למחצה - מגורים קבועים וגידולים חקלאיים בעונת החורף ונדודים עם עדרי הצאן בעונת הקיץ. בשנות ה-40 חיו בנגב כ75,000 בדואים. במלחמת העצמאות רובם ברחו או גורשו, בעיקר לרצועת עזה, ובנגב נותרה אוכלוסייה של 11,000 נפש. בשנת 1951, עם החלת הממשל הצבאי על כל ערביי ישראל, אולצו הבדואים בנגב לעבור לאזור הסייג - המשולש שבין דימונה, ערד ובאר שבע. חוק הקרקעות משנת 1952, שקבע כי מי שאדמתו אינה בחזקתו באפריל 1952 מאבד את זכותו עליה, גרם לאובדן זכויותיהם של הבדואים בקרקעותיהם שמחוץ לאזור הסייג, אליהן לא יכלו לחזור. במקביל, החל תהליך של הפקעת אדמות שהיו בשימוש הבדואים לצורכי הקמת ישובים יהודיים, שמורות טבע ושטחי אש ומחנות צבא (שהבולט ביניהם הוא שדה התעופה בנבטים). לאחר סיום הממשל הצבאי בשנת 1966, החלה המדינה בבנייה של עיירות קבע ובעידוד התושבים לעבור אליהן. במקביל, ניסו המדינה מצד אחד והבדואים מצד שני להביא לרישום הקרקע על שמם על-ידי תביעות בעלות ותביעות-נגד. מצב זה נמשך עד לשנת 1974, אז החליטה המדינה לחתור להסכם פשרה עם הבדואים. נסיונות הפשרה לא צלחו. במקביל נמשך גם המאבק המשפטי, למרות החלטה תקדימית של השופט חלימה, שקבע כי לבדואי, מעצם הגדרתו, לא יכולה להיות זיקה לאדמה. בשנת 2003 הכריז ראש הממשלה, אריאל שרון, על תוכנית שמטרתה - פתרון בעיית הכפרים הלא המוכרים. תוכנית זו כוללת מצד אחד הכרה בשבעה יישובים בדואים חדשים(קסר אל-סיר, אם תנאן, דריג'את, מרעית, ואדי גוין, אום בטין, ביר הדאג' ותראבין, שיכללו בבמועצה האזורית אבו בסמה, ומצד שני - הגברת האכיפה בסוגיית הבנייה הבלתי חוקית.

מצב סוציו-אקונומי

פרנסתם של הבדואים בעבר התבססה על חקלאות - רעיית צאן משולבת בגידולי שדה, בעיקר שעורה ודורה. מספר תהליכים מקבילים גרמו לירידת ההכנסות מחקלאות:
- ירידה כלל עולמית בהכנסות מחקלאות - שיטות ייצור חדשות הגדילו את הייצור העולמי במידה ניכרת וגרמו לעודפי היצע, שבתורם גרמו לירידת מחירי התוצרים החקלאיים. כתוצאה מכך הצטמצמו הכנסותיהם של אוכלוסיות שהמשיכו לעסוק בחקלאות בשיטות לא-ממוכנות.
- עיור כפוי - העברתם של הבדואים לעיירות הקבע על-ידי המדינה מנעה מהם לעסוק בחקלאות.
- הפקעת אדמות - רעיית צאן, העיסוק ומקור הפרנסה המרכזי של הבדואים, דורשת שטחי מרעה גדולים. הפקעת האדמות שתוארה לעיל לא איפשרה להם להמשיך בעיסוק זה בצורה אינטנסיבית.
- בשנים האחרונות, גידולי שדה הנמצאים על שטחים שהבעלות עליהם נתונה במחלוקת בין הבדואים למדינה מרוססים מהאוויר בקוטלי עשבים. כל אלה הביאו את הבדואים לחיפוש מקורות פרנסה נוספים על החקלאות, אך מיקומם בפריפריה של מדינת ישראל והעדר תשתיות לתעשיה בעיירות הבדואיות לא איפשרו להם לפתח מקורות חליפיים. כתוצאה מהמצב שתואר לעיל, אוכלוסיית הבדואים בנגב היא ללא ספק האוכלוסייה הממוקמת במקום האחרון במדרג הסוציו-אקונומי בישראל. לפי נתוני הלמ"ס - הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבע עיירות הקבע הבדואיות ממוקמות בשמונת המקומות האחרונים בדירוג הסוציו אקונומי. גם בשיעור מקבלי הבטחת הכנסה ובשיעור הבעלות על רכב פרטי מיקומן של העיירות נמוך מאוד. מידע על הכפרים הלא מוכרים לא נאסף על-ידי הלמ"ס, אך משערים שהמצב שם אף יותר גרוע. category:החברה הישראלית

תרבות

תרבות (ציביליזציה) היא אורח החיים של החברה והיא מוגדרת כ"דפוסי ההתנהגות שחברה או אינדיבידואל כלשהם מסגלים לעצמם, מעצבים, ונוהגים על פיהם". בין דפוסי התנהגות אלה ניתן לכלול שפה, מנהגים, טקסים, סמלים ועוד. לאורך זמן, מסגלת לעצמה כל חברה דפוסי תרבות משל עצמה. חברה פתוחה מושפעת מתרבויות זרות יותר מחברה סגורה, ואף משפיעה עליהן. לאורך תקופות ארוכות, מתפתחות תרבויות ויוצרות מסורות שונות. המסורת היא תחום תרבותי, המייצג המשכיות תרבותית. חלק ניכר מן ההתייחסות להיסטוריה התרבותית מצוי בפולקלור (אומנות עממית), הייחודי לכל תרבות. תחומי עשייה רבים ומגוונים נחשבים כעשייה תרבותית. למשל: אמנות, ריקוד,מוזיקה, תיאטרון, ציור, ספורט. אבל גם תחומים פחות "רשמיים" עשויים להחשב כחלק מהתרבות: נראטיב לאומי, הווי ואווירה וכיו"ב.
- תרבות הפנאי היא מכלול תבניות המאפשרות (או המאלצות) את הפרט לגבש לעצמו דרכים לנהל את זמנו הפנוי.
- תרבות ארגונית היא כינוי לדפוסי ההתנהגות הנהוגים בארגון: קפדנות, יצירתיות, מקצוענות וכולי.
- תרבות נהיגה היא דפוסי ההתנהגות של הנהגים בעת נהיגתם: פראית, זהירה, אדיבה, וכו'.
- תרבות הצריכה היא התנהגות בני האדם המודרניים בקניות, בעיקר ללא טעם ובהגזמה.
- תרבות ההמתנה בתור שהוא הסדר חברתי שבא לקבוע סדר צודק והוגן לקבלת שירות או מוצר שאספקתם מוגבלת (כלומר לא ניתן לספק אותו לכל הצרכנים מיד עם קבלת דרישתם). תרבות ההמתנה בתור מתייחסת לכל אדם כשווה בזכויותיו לכל האחרים, והמדד הקובע את הסדר בגישה לקופאי, הוא הקדימות בהגעה לתור.

ראו גם

- תרבות המערב
- תרבות המזרח
- תרבות מצרים העתיקה
- תרבות ישראלית אלטרנטיבית
- התנ"ך בחיי יום יום
- קטגוריה:סוציולוגיה קטגוריה:אנתרופולוגיה ja:文化 simple:Culture zh-min-nan:Bûn-hoà

אשלגן

אשלגן הוא יסוד ממשפחת המתכות האלקליות. מספרו האטומי של האשלגן הוא 19 ומסומל כ־K. מקור השם העברי בשל מרקם היסוד וצבעו, שהזכירו לחוקרים את מרקם השלג.

תכונות

עם צפיפות נמוכה משל מים, אשלגן היא המתכת הקלה ביותר אחרי ליתיום. האשלגן רך וצבעו לבן כסוף, ניתן לחתוך אותו בקלות עם סכין . אשלגן מתחמצן במהירות באוויר ולכן צריך לאכסן אותו בשמן (אשלגן פעיל מאוד במים) או קורסין. בדומה למתכות אלקליות אחרות, אשלגן מגיב בצורה "אלימה" עם מים ופולט מימן.

שימושים

לאשלגן מגוון שימושים, הנה חלק מהם:
- אשלגן חמצני, משמש כדשן.
- אשלגן חנקתי מהווה חומר גלם לאבק שריפה.
- אשלגן פחמתי משמש כחומר עזר בייצור זכוכית.