:: wikimiki.org ::
| כלי נגינה |
כלי נגינה ja:楽器
כלי נגינה הם חפצים אשר עוצבו במטרה שיוכלו להפיק מוזיקה. בעיקרון, כל דבר שבצורה כלשהי מפיק צליל יכול להחשב כלי נגינה, אבל המונח מתייחס רק לחפצים אשר זוהי מטרתם העיקרית.
המקצוע האקדמי אשר עוסק בכלי נגינה נקרא אורגנולוגיה.
רשימת כלי נגינה (חלקית)
- הקול האנושי - המופק במיתרי הקול משמש ביצירת מוזיקה.
- כלי הקשה - כלי נגינה אלה יוצרים קול כאשר מקישים/מכים/מנערים בהם/אותם.
אלה נחלקים לשתי קבוצות:
- ממברנופונים
- תופים
- דרבוקה/טבלה/דומבק
- אידיופונים
- מצילות (מצילתיים)
- גונג
- פעמון
- כלי מיתר (כורדיופונים) - כלי נגינה אלה יוצרים קול כאשר פורטים/מקשתים על מיתריהם.
- לאוטה עתיקה
- מנדולינה
- עוד
- בוזוקי
- בלליקה
- בנג'ו
- תאורבה
- סיטאר
- ציתאר
- קאנון
- סנטור
- גיטרות:
- גיטרה אקוסטית
- גיטרה בס
- גיטרה חשמלית
- גיטרה קלאסית
- יוקללה
- גיטרת פלדה (הוואית)
- כלי קשת:
- כינור
- ויולה
- ויולה דה גמבה
- צ'לו
- קונטרה-בס
- נבל
- כלי מקלדת בעלי מיתרים:
- פסנתר
- צ'מבלו
- וירג'ינל
- קלאויקורד
- ספינט
- כלי נשיפה(אירופונים) - אלה יוצרים קול כאשר נושפים בהם. האוויר העובר דרכם יוצר בהם וויברציה המתבטאת כצליל.
- כלי נשיפה ממתכת
- חצוצרה
- טרומבון
- טובה
- קרן יער
- כלי נשיפה מעץ
- חליל
- חלילית
- חליל פאן
- אבוב
- בסון
- סקסופון
- קלרינט
- דידג'רידו
- כלי מפוח - כלים בהם מפוח דוחף אוויר למערכת צינורות היוצרת צליל
- מפוחית
- אקורדיון
- חמת חלילים
- כלי מקלדת בעלי מפוח:
- עוגב
- הרמוניום
- כלי נגינה אלקטרוניים - כלים אשר משתמשים באיזשהו מנגנון אלקטרוני (ולא מכני) על מנת להפיק צליל. המחשב עשוי להיות כלי נגינה אלקטרוני.
- אורגן חשמלי
- פסנתר אלקטרוני
- מלוטרון
- סינתיסייזר
-
צלילצליל הוא קול בעל מאפיינים מסויימים.
כאשר פורטים על מיתר של גיטרה או כל כלי מיתר אחר, נוצר במיתר גל בעל תדירות מסויימת, ההפרעה המחזורית עוברת לאוויר מסביב למיתר בצורה של גל נפחים, או גל קול. כאשר התדירות היא בתחום הנשמע, בעוצמה גבוהה מספיק על מנת להשמע ולאורך זמן מספיק על מנת להבחין, אז אנו אומרים שהמיתר יצר צליל. את הצלילים מסמנים כתווים, כאשר לכל צליל יש תו מתאים.
מאפייני הצליל
גובה הצליל
גובהו של הצליל נקבע לפי התדירות המובילה שלו (במובן של התמרת פורייה), וזו נקבעת ע"פ חופשיות העצם שיוצר את הצליל. ככל שהעצם חופשי יותר לנוע, לרטוט, כך הוא ירטוט בצורה חופשית יותר, כלומר איטית יותר, לכן התדירות שלו תהיה קטנה יותר, והצליל יהיה נמוך יותר. ניתן לראות זאת בגיטרה, ככל שמשחררים מיתר מסוים, כך הצליל שמופק הוא נמוך יותר. הגובה נמדד פיזיקלית בהרץ, ומסומן מוזיקלית על ידי סוג התו (דו, רה, מי...) ומפתח. האוזן האנושית מסוגלת לשמוע צלילים בתדירות של 20hz - 20,000hz, כאשר 20hz זה גובה נמוך ביותר, ו-20,000hz זה גובה מאוד צייצני. בני אדם מדברים בערך בגובה של 70 עד 5000 הרץ.
בכלי מיתר, גובה הצליל נשלט ע"י אורך ורוחב המיתר. ככל שהמיתר יהיה יותר רחב ואורכו החופשי יהיה ארוך יותר, כך הצליל שמופק ממנו יהיה נמוך יותר, ולכן בקונטרה בס, למשל, המיתרים עבים מאוד, וגם ארוכים. אם בכלי קשת רוצים לשנות את גובה הצליל, לוחצים באמצעות האצבעות, וכך אורך המיתר החופשי משתנה וכתוצאה ישירה, גם גובה הצליל.
בכלי נשיפה, גובה הצליל נשלט על ידי אורך הצינור ועוביו. ככל שהצינור ארוך ועבה, כך הצליל יהיה נמוך יותר. בבסון למשל, הצינור ארוך מאוד, וגם עבה, ולכן צלילו נמוך כל-כך. בחליל פיקולו (חליל צד גבוה) לעומת זאת, הצינור מאוד קצר, ולכן הצליל שמופק ממנו יהיה נמוך. אם רוצים לשנות את גובה הצליל, יש שסתומים שמקצרים את הצינור. בכלי נשיפה אפשר לשנות את גובה הצליל גם בעזרת השפתיים.
חוזק הצליל
חוזקו של הצליל נקבע על ידי משרעתו של הגל וזו נקבעת לפי העוצמה בה מופעלת ההפרעה שיצרה את הגל. ככל שאנו מכים חזק יותר על השולחן, כך הוא רוטט יותר חזק, והצליל שנשמע יהיה חזק יותר. העוצמה נמדדת פיזיקלית ביחידות של הספק (כאשר הספקו של הגל פרופורציונלי לריבוע המשרעת), אבל בגלל אופי השמיעה האנושית, נהוג לעבוד ביחידות לוגריתמיות כמו בל ודציבל. מוזיקלית, נהוג לסמן את עוצמתו של הצליל במילים בשפה האיטלקית, כמו פורטה=חזק, פיאנו=חלש, וכו'.
משך הצליל
משך הצליל נקבע על פי משך הזמן בו מגיע הגל לאוזני המאזין. נמדד פיזיקלית ביחידות של זמן, כמובן, ומסומן מוזיקלית בעזרת שברים, באופן יחסי למידת אורך מסויימת שנקבעת בתחילת כל יצירה. למשל אם קובעים ששלם אורכו שניה, אז חצי אורכו חצי שניה, רבע אורכו רבע שניה וכן הלאה.
אופי הצליל
אופי הצליל נקבע ע"פ אופי העצם שיצר אותו. החומר שממנו הוא עשוי, האופן שבו הוא נע, ומשתנים רבים נוספים. מהבחינה הזו אפשר לחלק צלילים לשתי קבוצות - צלילים שמופקים בצורה נקודתית, חד פעמית, ודועכים עם הזמן מרגע ההפקה, כמו פריטה והקשה, וצלילים שמופקים באופן ממושך, ודועכים מיד או מתחילים לדעוך מיד עם הפסקת הפקתם, כמו בכלי נשיפה, ובצלילים שמופקים ע"י זרם חשמלי. את אופי הצליל אפשר לסמן ברמה של מורכבות, כאשר הצליל הפשוט ביותר הוא צליל סינוסי, שנשמע משעמם וחסר אופי.
קטגוריה:פיזיקה
קטגוריה:מוזיקה
מיתרי הקולמיתרי הקול (vocal cords) המכונות גם שפתות הקול הם שתי רקמות ריריות לבנות המתוחות בצורה אופקית משני צדדיו של בית הקול הנמצא בחלקו העליון של קנה הנשימה, צבען הלבן נובע ממחסור בזרימת דם מספקת.
מיתרי הקול אחראיים על יצירת מגוון הקולות האנושיים ובנשיפה, כאשר האוויר זורם אל מחוץ לריאות ניתן להשתמש בהם על מנת לדבר ולהשמיע קולות נוספים. בנשימה שקטה ובלחישה, מיתרי הקול מרוחקים למדי זה מזה, כך שהאוויר העובר ביניהם מרעיד אותם בצורה שלא מספיקה ליצירת הקול אך שרירים המסודרים שתי וערב בבית הקול מווסתים את מידת הקירבה בין מיתרי הקול.
גוון הקול תלוי בעובי המיתרים, באורכם ובמצב המתיחה שלהם ששונה אצל כל אדם מיתרים ארוכים גורמים לקצב תנודות בתדירות נמוכה יותר מה שגורם לגלי הקול להיות נמוכים יותר ואילו מיתרי קול קצרים גורמים לקצב תנודות בתדירות גבוהה יותר מה שגורם לגלי הקול להיות גבוהים יותר. בתקופת ההתבגרות גדלים מיתרי הקול של הנערים ועקב כך גורמים לירידה בתדירות קצב קולם ולהנמכת הקול .
מצב מיתרי הקול
נערים
מיתרי הקול יכולים להיות באחד המצבים הבאים של קירבה:
# מצב א' - מיתרי הקול רחוקים זה מזה ורפויים, מצב המאפיין נשימה רגילה.
# מצב ב' - מיתרי הקול רחוקים זה מזה כך שהאוויר הזורם דרכם אינו גורם לרטיטתם וליצירת צליל חיכוך, מצב המאפיין הפקת עיצורים אטומים.
# מצב ג' - מיתרי הקול קרובים יותר זה לזה כך שהאוויר יוצא מהם בצליל חיכוך אך ללא רטיטת מיתרי הקול, מצב האופייני לעיצורים סדקיים חוככים אטומים ולעיצורים מנושפים.
# מצב ד' - מיתרי הקול קרובים יותר זה לזה כך שהאוויר יוצא מהם בצליל חיכוך המלווה ברטט מיתרי הקול, מצב האופייני להפקת עיצורים סדקיים חוככים קוליים ועיצורים מנושפים קולית.
# מצב ה' - מיתרי הקול קרובים האחד לשני כך שהאוויר הזורם ביניהם גורם לרטט אך אין שחרור צליל חיכוך, מצב האופייני להגיית עיצורים קוליים ותנועות.
# מצב ו' - מיתרי הקול צמודים האחד לשני כך שאין מעבר אוויר ביניהם, מצב האופייני להפקת עיצורים סדקיים סותמים ולהפקת עיצורים במנגנון זרימת האוויר הגרוני המחוצן והגרוני המפונם.
ja:声帯
פעמון
פעמון הוא מכשיר המשתייך לכלי נגינה אידיופוניים. צורתו בדרך כלל היא כמו של תוף חלול כשקצהו האחד פתוח. כשמקישים עליו הוא רוטט וכך נוצר הקול. כלי ההקשה הוא בדרך כלל מוט או דיסקית מתכת שנמצאת בתוך הפעמון ונקראת בשם ענבל. יש פעמונים נטולי ענבלים שמקישים עליהם באמצעות פטיש עץ.
פעמונים עשויים בדרך כלל ממתכת אך יש פעמונים קטנים שעשויים מזכוכית או מקרמיקה. פעמונים באים במגוון גדלים, מפעמונים קטנים שניתן להחזיק ביד אחת ועד פעמונים גדולים השוקלים מספר טונות.
שימושים לפעמון
ישנם מגוון שימושים לפעמונים - קריאה למתפללים, הכרזת השעה, השמעת אזעקות, אותות לחגיגה או לניצחון, במערב צלצול איטי של פעמוני כנסיה מציין הלוויה שמתקיימת, בחלק מהמסורות הפעמון מצלצל שנה אחת עבור כל שנה בחייו של המנוח. כמו כן משתמשים בפעמונים כדי לקרוא לתלמידים לבתי הספר ולעיתים אף לזמן אנשים לארוחה. למרות המודרניזציה, בפנימיות בריטיות רבות משתמשים עד היום בפעמונים כדי לאותת לתלמידים על מועדי הלימודים וזמני הארוחות.
בעבר השתמשו בפעמונים בעיקר כאזעקה המתריעה בפני שריפה או פלישה של כוחות עוינים. פעמונים חשמליים שבהם מנגנון מכני גורם להקשות מהירות על הפעמון נמצאים במכשירי טלפון, פעמוני דלת ואופניים.
פעמוני כנסיה ופעמוני מקדש
במערב השימוש הקלאסי לפעמון הוא בראש מגדל כנסייה שמופעל באמצעות חבלים המנענעים את הפעמון כולו בעוד הענבל נותר קבוע במקומו. פעמון זה נקרא 'פעמון המתנדנד בחופשיות'.
במזרח השימוש הקלאסי לפעמון הוא כפעמוני מקדש או ארמון. ישנם פעמונים קטנים שאותם מפעילים באמצעות נקישה באמצעות מקל וישנם פעמונים גדולים במיוחד שמופעלים באמצעות קורת עץ גדולה המוטחת בגוף הפעמון. טכניקה זו, של הקשה בגוף הפעמון, משמשת בעולם את מגדלי הפעמונים הגדולים כיוון שאם מציבים פעמון שמתנדנד בצורה חופשית גדול מדי בראש מגדל , תנודותיו עלולות להזיק למגדל.
קטגוריה:כלי נגינה
כלי מיתר
כלי המיתר הם משפחת כלי נגינה, בהם הצליל מופק על-ידי מיתר רוטט.
כלי המיתר נחלקים לשלוש קבוצות, בהתאם לאמצעי המשמש להרטטת המיתר:
- כלי קשת (כינור וצ'לו, למשל), בהם הקשת המועברת על-פני המיתרים גורמת להפקת הצליל,
- כלי פריטה (גיטרה ונבל, למשל), בהם הנגן פורט על המיתרים באצבעותיו או באמצעות מפרט,
- כלי הקשה/מיתר (פסנתר וצ'מבלו, למשל), בהם הצליל מופק על-ידי הקשה על המיתר, בין אם הנגן מקיש עליהם ישירות בעזרת פטישים (כמו בדולצ'ימר), או לוחץ על קלידים אשר מפעילים מערכת מנופים, שבסופה המיתר נפרט או פטיש מקיש עליו. רוב הכלים בקבוצה זו הינם כלי מקלדת.
:(הערה: הפסנתר הוא כלי מיתר אך מנגנים בו ע"י הקשה.)
לחלוקה זו יש כמה יוצאי דופן, וכן כמה קשרים מיוחדים בין שלוש הקבוצות: על כלי הקשת, למשל, ניתן גם לפרוט באצבעות (ראו פיציקטו); האורגן הוא כלי מקלדת, אך אינו מכיל מיתרים כלל; וניתן להשתמש בקשת לנגינה על כל אחד מכלי המיתר, גם אלו שאינם כלי קשת.
היות וכל מיתר באורך ובעובי מסוימים מפיק תו מסוים אחד בלבד, משתמשים כלי המיתר בשתי דרכים להפקת תוים רבים:
- ריבוי מיתרים. כל כלי המיתר, למעשה, הינם מרובי מיתרים; אך עבור הפסנתר והנבל, למשל, זהו האמצעי היחידי להפקת התוים השונים. בשני כלים אלו המיתרים נבדלים באורכם; בגיטרה ובכינור, למשל, המיתרים זהים באורכם ונבדלים בעוביים או בחומר ממנו הם עשויים.
- שינוי אורך המיתר על ידי הנגן. דרך זו מתרחשת בכל כלי הקשת ובכל סוגי הגיטרות.
מיתר רוטט כשלעצמו מפיק צליל חלוש למדי. לפיכך קיימים כמעט בכל כלי המיתר אמצעים להגברת הצליל, כשהשכיח ביותר הוא תיבת התהודה, הקיימת בכל הגיטרות וכלי הקשת (שאינם חשמליים).
-
לוט (כלי נגינה)
לאוטה או לוט היא כלי מיתר שהתפתח מהעוד הערבי (ולכן דומה בשמו) באירופה. למרות שהצורה החיצונית של שני הכלים דומה, הלאוטה בנויה מעצים אחרים ומנוגנת בסגנון שונה מהעוד, לכן המצלול שלה שונה לגמרי. בניגוד לעוד, המנוגן בעזרת מפרט, ומתפקד ככלי מלודי (מנגן את המנגינה), ללאוטה יש סריגים לרוחב הצוואר, והיא מנוגנת בעזרת האצבעות, מה שהופך אותה לכלי שיכול להפיק פוליפוניה (נגינת כמה קולות בו זמנית) ואקורדים.
הלאוטה הגיעה לאירופה בימי הביניים ונעשתה פופולרית בכל אירופה בתקופת הרנסאנס, ככלי סולו וככלי מלווה לזמרים והרכבים. מספר המיתרים של הלאוטה השתנה במשך הזמן. בדומה לעוד ללאוטה יש זוגות של מיתרים. בסביבות שנת 1500 היתה נפוצה לאוטה בעלת ששה זוגות מיתרים, ובתקופתו של יוהן סבסטיאן באך (עד 1750) היתה נפוצה הלאוטה בעלת 13 (!) זוגות מיתרים. באמצע המאה ה-18 השתנה הטעם המוזיקלי, והלאוטה נזנחה, עד להחיאתה על-ידי התנועה לחזרה לכלים המקוריים שהתפתחה במאה העשרים. יותר נפוצה בימינו היא המנדולינה שהתפתחה מהלאוטה ואופיינית למוזיקה עממית באירופה - אירית, צוענית ועוד.
יש המשתמשים בלאוטה כשם כללי לכל כלי מיתר בעל צוואר ותיבת תהודה.
קישורים חיצוניים
- [http://www.cs.dartmouth.edu/~wbc/icon/icon.html תמונות של לאוטות עתיקות]
- [http://www.cs.dartmouth.edu/~wbc/new/new_lute.html תמונות של לאוטות מודרניות]
- [http://www.s-hamilton.k12.ia.us/antiqua/lute.htm דף המוקדש ללאוטה (כולל דגימת קול)]
קטגוריה:כלי פריטה
קטגוריה:כלי מיתר
ja:リュート
ko:류트
simple:Lute
מנדולינה
המנדולינה היא כלי פריטה ממשפחת העוד בעלת ארבע זוגות מיתרים וסריגים.
צורתה של המנדולינה היא בדומה לצורתו של שקד, היא עשויה מעץ והנגינה היא במפרט.
הופעתה הראשונה של המנדולינה היתה באיטליה ב-1850, אך רק באמצע המאה ה-18 הגיעה המנדולינה לצורתה הסופית. באיטליה קיימים מספר סוגים של מנדולינות: מנדולינה נפוליטנית, מנדולינה רומית, מנדולינה מילאנית (לומברדו). המנדולינה הנפוצה ביותר היא המנדולינה הנפוליטנית. היא מכוונת כמו הכינור, בעלת מיתרי מתכת, סריגי מתכת, גשרית זזה ובטן בצורת שקד.
בתחילת המאה ה-20 נגני מנדולינה וירטואוזים ובוני כלים, היגרו מאיטליה לארצות שונות באירופה, במזרח ובארה"ב ובכך תרמו להתפשטות העולמית של המנדולינה.
בעקבות הפצת המנדולינה בעולם נוצרו אסכולות נגינה שונות מאשר באיטליה ובכך הכלים החלו משתנים. השינוי הבולט ביותר הוא שינוי מבנה המנדולינה הנפוליטנית המסורתית. המנדולינה החדשה היא בעלת גב שטוח ולא בעלת גב עגול (כלי זה הפך למקובל מאוד באמריקה).
כיום קיימות בעולם מספר אסכולות מרכזיות של נגינה במנדולינה. ראשית, האסכולה האיטלקית האותנתית שמנגנים בה במנדולינות נפוליטניות ומנדולינות איטלקיות אחרות. האסכולה הגרמנית דומה מאוד לאסכולה האיטלקית ומעודדת כתיבה של מוסיקה חדשה. האסכולה היפאנית מתמחה בנגינה וירטואוזית ובמוסיקה מודרנית. בארה"ב ובאמריקה ידועה נגינת מוסיקת בלוגראס, קאנטרי וג'אז על מנדולינות שטוחות בעלות פתחי תהודה דמויי F (בדומה לפתחי הכינור), והצעירה מבין האסכולות,
אסכולת באר-שבע.
מלחינים שכתבו מוזיקה למנדולינה
מלחינים רבים כתבו מוסיקה למנדולינה, ביניהם:
- הנדל
- ויואלדי
- סקרלטי
- מוצרט
- בטהובן
- ורדי
- הומל
- מהלר
- איגור סטרווינסקי
- הינדמית
- ארנולד שנברג
- וברן
- בולז
ובישראל
- פאול בן-חיים
- צבי אבני
- חיים אלכסנדר
- מיכאל וולפה
בארץ המנדולינה נחשבת לכלי עממי או לכלי נגינה קל לחובבי מוסיקה, אך הדבר אינו מדויק, קיימת בישראל אסכולה של נגני מנדולינה (מהעיר באר שבע) אשר מתייחסת לכלי ככלי אומנותי לכול דבר כאחיו הכינור והצ'לו, כלומר כלי נגינה אומנותי ווירטואוזי. אסכולת נגני באר-שבע במנדולינה, נוסדה והתפתחה החל משנת 1970 על ידי המורה לכינור
ולמנדולינה שמחה נתנזון בקונסרבטוריון העירוני בעיר. בשל היותו כנר לימד נתנזון את תלמידיו
את מיטב הרפרטואר לכינור וספרי המתודות של גדולי הכנרים, לצד הרפרטואר המקורי למנדולינה.
נגינה זו מתאפשרת בשל הכוונון השווה של שני הכלים.
במרוצת השנים נרקמה טכניקת נגינה חדשה במנדולינה, המבוססת על נגינה וירטואוזית ואומנותית
של הרפרטואר הכנרי בנוסף על רפרטואר המנדולינה.
אחת הדוגמאות לשינוי טכני בנגינה היא אחיזת המפרט.
את המפרט אוחזים בין שתי אצבעות לאגודל ובזווית למיתר. האחיזה המקובלת ברוב העולם היא
אחיזה אנכית למיתר באצבע אחת ואגודל. שיטת נגני באר-שבע מאפשרת למפרט לנוע בחופשיות,
ליצור גוונים שונים בצליל, לנגן קטעים מהירים בחופשיות, וליצור טרמולו (רעדוד) מהיר ואחיד המחקה את משיכת הקשת על מיתרי הכינור.
בשל דרישות גבוהות מהנגינה במנדולינה נדרשו כלי נגינה חדשים בעלי צליל עגול, מלא וחזק יותר
מצלילה של המנדולינה הנפוליטאנית, בעלת הצליל הבהיר והמתכתי. וכאן הופיע האמן,
בונה המנדולינות והגיטרות, אריק קרמן, אשר פיתח במהלך השנים מנדולינות מיוחדות המתאימות
לדרישות האסכולה, המנדולינות של קרמן מצטיינות בצלילן החזק, בתהודת צליל ארוכה במיוחד,
ובמעטפת צליל רכב ועגולה.
נגני האסכולה, המשיכו את לימודיהם אצל ממשיך דרכו של נתנזון, לב חימובייץ, סיימו בהצטיינות
את האקדמיה למוסיקה בירושלים בכיתתו של הכנר מוטי שמידט והשתלמו בבתי ספר באירופה.
נגני האסכולה פעילים וידועים מאוד בארץ ובעולם. ביניהם: שמואל אלבז, יעקב ראובן,
אבי אביטל, שאול בוסתן ותום כהן.
קישורים חיצוניים
- [http://www.mandolin.co.il Kerman Mandolin Quartet]
- [http://www.tilda.edu-negev.gov.il/eatan/mandolins-orchestra The Beer-Sheva Mandolin Orchestra]
-
קטגוריה:כלי מיתר
ja:マンドリン
בוזוקיבוזוקי הוא כלי מיתר בעל ארבעה מיתרים המשמש במוזיקה היוונית.
יוונית
הבוזוקי הוא פיתוח מאוחר של הבגלמה, כלי מיתר מונגולי שהובא אל אגן הים התיכון עם מסעות הכיבוש המונגולים בימי הביניים. במזרח התיכון שונה מבנה תיבת התהודה והוספו סריגים. השם בוזוקי שנבחר לכלי גזור מהמילה "בוזוק" שמשמעותה "צוואר" וזאת משום צווארו הארוך והצר של הבוזוקי. נגני בוזוקי הם מהמוזיקאים המוערכים ביותר ביוון ובקהילה היוונית בישראל, והם נמדדים בין השאר במהירות נגינתם. הבוזוקי היווני המסורתי היה עם שלושה זוגות מיתרים ובשנת 1955 החלו ליצר בוזוקי עם ארבעה זוגות מיתרים.
קטגוריה:כלי פריטה
קטגוריה:כלי מיתר
בלליקהthumb
בלליקה הינו כלי נגינה רוסי מסורתי (מזכיר את הבאנג'ו המקסיקני). היא בעלת ארבע מיתרים ותיבת תהודה משולשת.
לבלליקה חלק מרכזי בתרבות המוזיקלית של רוסיה.
קטגוריה:כלי פריטה
קטגוריה:כלי מיתר
סיטאר
סיטאר – כלי מיתר הודי עתיק. ארוך מאוד, בעל כ־20 מיתרים ובעל צליל מרגיע ביותר. פורטים עליו בעזרת מיזרב.
נגני סיטאר ידועים: רבי שנקר, ג'ורג' האריסון (הביטלס) ניקיל בנרג'י, ויליאת חאן.
קטגוריה:כלי פריטה
קטגוריה:כלי מיתר
ja:シタール
גיטרה
הגיטרה היא כלי מיתר אשר מנגנים עליו באמצעות האצבעות או באמצעות מפרט.
הגיטרה מבוססת על כלים עתיקים יותר כמו העוד או הלאוטה. לגיטרה בד"כ יש 6 מיתרים, למרות שיש וריאציות אחרות בנושא הזה, למשל גיטרה בעלת 12 מיתרים שבה יש את אותם המיתרים, פשוט מכפילים כל אחד מהם, או גיטרה בס שלה רק 4 מיתרים בדרך כלל. הגיטרה מכוונת בצורות שונות למטרות שונות, כאשר הכיוון הסטנדרטי הוא (מהמיתר הנמוך לגבוה) במיתרי הבס מי, לה, רה, ובמיתרי הסולו סול, סי, מי. כיוון זה מאפשר גישה נוחה להרבה צלילים ללא תזוזה רבה של היד: הוא מאפשר אצבוע נוח ופשוט של סולמות מוזיקליים, אקורדים ושיטות אחרות במוזיקה.
צוואר הגיטרה הוא חלק מאורך היוצא מגוף הגיטרה. על צוואר הגיטרה ישנם סריגים (מעין קוי מתכת), נגן הגיטרה משנה את גובה הצליל שכל מיתר מפיק בכך שהוא מניח את אצבעותיו על הצוואר בין השריגים. מיתרי הגיטרה מחוברים בצד אחד לראש הצוואר ובצד השני לרכיב הנקרא "גשר" ומורכב על גוף הגיטרה. גוף הגיטרה משמש כתיבת תהודה, והחור העגול שיש באמצע הוא כדי שהצליל יצא אל חלל החדר.
סוגי גיטרות
ישנם סוגים רבים של גיטרות המשמשות כל אחת למטרות אחרות ועונות על צרכים שונים. סוגי הגיטרות הפופולריים ביותר:
# גיטרה קלאסית - מיתריה הגבוהים עשויים ניילון, והבס מתכת. משמשת בעיקר כדי לנגן מוזיקה קלאסית אך אפשר לנגן איתה כמעט כל סגנון מוזיקה.
# גיטרה אקוסטית - הגיטרה האקוסטית דומה לגיטרה הקלאסית ברוב החלקים. ההבדל העיקרי ביניהן הוא תיבת התהודה הגדולה יותר, כמו גם מיתרי המתכת. שני אלה עוזרים להפיק צליל בהיר וחזק. על גוף הגיטרה נמצאים הפיקאפים ובתוכו נמצאת האלקטרוניקה המעבירה את האותות אל המגבר.
# גיטרה חשמלית - הגיטרה החשמלית, בניגוד לקלאסית ולאקוסטית, חסרת תיבת תהודה ובמקומה ישנם פיקאפים שקולטים את הצלילים ממיתרי המתכת. הגיטרה החשמלית מוכרת ברוק, בפופ ובעוד סיגנונות שונים.
# גיטרה בס - בגיטרת בס יש בדרך כלל ארבעה מיתרים עבים אולם לעיתים יש בה חמישה ואפילו שישה מיתרים. בגיטרה בעלת 4 מיתרים, המיתרים זהים בתדר למיתרי הקונטרבס.
קטגוריה:כלי פריטה
קטגוריה:כלי מיתר
ja:ギター
ko:기타
גיטרה אקוסטית
הגיטרה האקוסטית הינה כלי נגינה, פיתוח אמריקאי של הגיטרה הקלאסית.
בעוד שהגיטרה הקלאסית משמשת סגנונות קלאסיים ונגני מוזיקה עממית-קלאסית, הגיטרה האקוסטית משמשת נגנים מודרניים יותר. הגיטרה האקוסטית התפתחה כתוצאה מהדרישה להגברה של צלילי הגיטרה בקרב הנגנים, ולכן קופסת העץ הוגדלה פי שתיים, והוכנס השימוש במיתרי מתכת לצליל בהיר יותר, ובכלל כל צורתה של הגיטרה השתנתה, והכל במטרה לשרת את אותם צרכים חדשים. בנוסף, במהלך השנים פותחו סוגים שונים של גיטרות אקוסטיות - בניסיון להגביר את צלילי הגיטרה ע"מ שיוכלו להשמע ביחד עם שאר הלהקה ככלי מרכזי, ולא תבלע ברקע, ולאחר השתלשלות האירועים הגיטרה החדשה קבלה צורות חדשות משלה, וכך נוצרו מספר סוגי פיתוחים שונים לאקוסטיות כל מותג יצא עם תשובתו הוא,
החצי נפח עם האלקטרוניקה וההחורים בצורת הf, הOM בעלות האגן והכתפיים הצרות, ה"גוף קטן" שנעדו למקומות קטנים ולאנשים קטנים, והDreadnuts הגדולות והמגושמות, ואחרון חביב, הדגם שגיבסון המציאה - הGRANDCONCERT בעלות הצורה העגלגלה.
מנעד הצלילים של הגיטרה האקוסטית: תמונה:Music Guitar note.JPG
קטגוריה:כלי פריטה
קטגוריה:כלי מיתר
ja:アコースティック・ギター
ko:포크기타
גיטרה חשמלית
גיטרה חשמלית היא גיטרה שדורשת חיבור למגבר לשם הפקת צליל. הגיטרה החשמלית היא הכלי הדומיננטי בבלוז, ברוק ובמטאל, וכן גם אחד הכלים הנפוצים ביותר במוזיקה הקלה. עקרון הפעולה של הגיטרה הוא שחיישנים קולטים את תנודת המיתר והופכים אותה לאות חשמלי, אותו מתרגם המגבר לצליל.
מנעדה של הגיטרה החשמלית: תמונה:Music Guitar note.JPG
היסטוריה
הגיטרה החשמלית המסחרית הראשונה פותחה על ידי אדולף ריקנבאקר ויצאה לשוק ב-1931. הגיטרות החשמליות הראשונות היו למעשה גיטרות אקוסטיות (בעלות תיבת תהודה ומיתרי מתכת), אשר להן חוברו "פיקאפים" (מיקרופונים שקולטים את תדירות המיתר באמצעות שדה מגנטי) כאשר הצורך בווליומים גבוהים התעורר. המוזיקה הפופולרית בארצות הברית של אותה תקופה הייתה הביג בנד - אלו היו תזמורות גדולות הכללו סקציות של כלי נשיפה וחטיבת קצב, ולכן ניגנו בווליום גבוה מאוד. הגיטרה החשמלית יכלה להתאים את עצמה לסגנון מוזיקה זה וכך צברה פופולריות. הגיטרות יוצרו על ידי חברות שונות, כמו ריקנבאקר, אודיווקס וגיבסון.
הגיטרה החשמלית המוכרת לנו היום (solid-body - ללא תיבת תהודה), הינה גיטרה חשמלית הבנויה מעץ מלא, יוצרה לראשונה בצורה מסחרית על ידי ליאו פנדר בשנת 1949. הדגם נקרא "ברואדקסטר" ולאחר מכן שמו שונה ל"טליקסטר". מספר שנים מאוחר יותר, ב-1954, יצא לאור הדגם סטרטוקסטר (הנקרא בקיצור "סטראט") שזכה להצלחה מסחררת משנות ה-60 ועד ימינו. ב-1954 יצא לשוק דגם גיטרה נוסף, על ידי חברת גיבסון, הנקרא לס פול. גם הלס פול זכתה להצלחה מטאורית.
ה"סטראטוקסטר" וה"לס-פול" הן אבות הטיפוס לרוב גיטרות ה"סוליד בודי" שמיוצרות מאז.
הדגמים הנ"ל מיוצרים עד היום אבל בגלל שינויים בתהליכי הייצור ובבעלות על החברות וכן בשל התיישנות העץ, שמשפרת את הצליל בגיטרות איכותיות, אין אחידות ברמתם של דגמים זהים מתקופות שונות.
טכניקת הנגינה
טכניקת הנגינה בגיטרה חשמלית שונה מטכניקת הנגינה בגיטרה קלאסית. בגיטרה חשמלית, בניגוד לגיטרה קלאסית, אין כמעט שימוש באצבעות יד ימין ובציפורניים (מלבד גיטריסטים כמו מארק קנופפלר מהדייר סטרייטס. ראה פינגר סטייל). כל התווים מנוגנים בד"כ בעזרת מפרט. כמו כן, ישנן תוספות שונות לנגינה, מעין "מיני-טכניקות", אשר מעשירות את הצליל, כגון בנד (bend), טפינג (tapping), חסימה (muting) וכיו"ב (ר' ערך פריטה בגיטרה). טכניקת הנגינה בגיטרה חשמלית פותחה ע"י אומני הבלוז האינסטרומנטאלי בשנות הארבעים והחמישים, והתפתחה לכיוונים שונים הן על ידי גיטריסטים במוזיקת הרוק והמטאל, כאשר גיטריסטים טכניים כמו מיכאל אנג'לו ואינגווי מלמסטין הצליחו לנגן על גיטרה במהירויות גבוהות מאוד, הן במוזיקה הנאו-קלאסית והן במוזיקת הג'אז, כאשר גיטריסטים מושכלים כמו ווס מונטגאמרי פיתחו טכניקות אלתור שונות על גיטרה, כמו Chord melody, נגינה באוקטבות ועוד.
- בי בי קינג
- גארי מור
- סטיבי ריי ווהן
- סטנלי ג'ורדן
- קרלוס סנטנה
- ג'אנגו ריינהארדט
- ג'ו פס
- ג'ון סקופילד
- ג'ים הול
- גראנט גרין
- ווס מונטגומרי
- פט מאת'יני
- צ'רלי כריסצ'ן
- קני ברל
- אדי ואן הלן (ואן הלן)
- אנגוס יאנג (AC/DC)
- אריק קלפטון
- בריאן מאיי (Queen)
- ג'ו סאטריאני
- ג'ורג' הריסון
- ג'ימי הנדריקס
- ג'ימי פייג (לד זפלין)
- דיוויד גילמור (פינק פלויד)
- מארק קנופלר (דייר סטרייטס)
- סטיב ואיי
- סלאש (גנס אנד רוזס)
- פיט טאונסנד (the who)
- פרנק זאפה
- ריצ'י בלקמור (דיפ פרפל)
- ריצ'י סמבורה (בון ג'ובי)
- בילי ג'ו ארמסטרונג (גרין דיי)
- קורט קוביין (נירוונה)
- אדריאן סמית' (איירון מיידן)
- אביתר לוי (קסיופאה)
- ג'ון פטרוצ'י (Dream Theater)
- ג'ייסון בקר
- דיימבאג דרל (פנתרה)
- ינגווי מלמסטין
- מיכאל אנג'לו
- מרטי פרידמן (megadeth)
- קירק המט (מטאליקה)
קטגוריה:כלי פריטה
קטגוריה:כלי מיתר
ja:エレクトリックギター
ko:전기 기타
גיטרה קלאסית
הגיטרה הקלאסית היא כלי מיתר אשר מנגנים עליה באמצעות האצבעות או באמצעות מפרט. הגיטרה הקלאסית עברה גלגולים שונים עד שהגיעה לצורתה הנוכחית, בשנת 1850. כיום היא בדרך כלל משמשת כגיטרה לחובבים, אך גם נהוג לנגן עליה מוזיקה קלאסית של מלחינים שכתבו לגיטרה או יצירות שנכתבו לכלים אחרים ועובדו לגיטרה. הלאוטה הוא כלי שדומה לגיטרה אך כיום הוא אינו נפוץ, נהוג לנגן בעיבוד לגיטרה יצירות שנכתבו במקור ללאוטה. אחד המלחינים שיצירותיו אהובות ביותר על גיטריסטים קלאסיים הוא יוהן סבסטיאן באך, למרות שהוא לא כתב אף יצירה לגיטרה. גיטריסטים מנגנים עבודים לגיטרה של הסוויטות ללאוטה, הסוויטות לצ'לו והסונטות והפרטיטות לכינור של באך, וגם יצירות שנכתבו לכלים אחרים- גם של מלחינים אחרים- אשר עובדו לגיטרה. יצירות שנכתבו במיוחד לגיטרה החלו להיות נפוצות רק בתחילת המאה ה- 19. הפופולריות של הגיטרה עלתה במהירות, ובמאה ה-20 הקונצ'רטו המצליח ביותר - לכל כלי שהוא הקונצ'רטו לגיטרה: הקונצ'רטו דה ארנחואז מאת חואקין רודריגו.
מנעד הצלילים של הגיטרה הקלאסית: תמונה:Music Guitar note.JPG
גיטריסטים קלאסיים בולטים במאה ה-20
- אנדרס סגוביה
- ג'וליאן ברים
- ג'ון ווילאמס
- כריסטופר פרקנינג
מלחינים בולטים לגיטרה
- פרננדו סור
- פרנסיסקו טארגה
- דיאוניסיו אגואדו
- אגוסטין באריוס
- הייטור וילה לובוס
- מאריו קאסטלנובו-טדסקו
- מנואל פונס
- חואקין רודריגו
- פאקו דה לוצ'יה
- אלבניז
גיטריסטים קלאסיים ישראלים
- יורם זרביב
- ראובן סרוסי
- יהודה שרייר
- יוסי ירושלמי
- ירון חסון
קטגוריה:כלי פריטה
קטגוריה:כלי מיתר
ko:클래식기타
כלי קשת
כלי הקשת הם משפחת כלי נגינה אשר שייכים לקבוצת כלי המיתר.
את הצליל בכלי הקשת מפיקים בעיקר בעזרת קשת, ולעתים באמצעות פריטה באצבעות (פיציקטו). הקשת, שאותה מעבירים על המיתרים (ארבעה), גורמת לרטט בהם אשר מתבטא בצליל, בדרך כלל על ידי תיבת תהודה.
כלי הקשת העיקריים במוזיקה המערבית הם קונטרה-בס, צ'לו, ויולה וכינור (מסודרים מהגדול לקטן).
מבנה כלי הקשת
כינור
לכל כלי הקשת, אותו מבנה, מלבד הקונטרבס, שאין לו מבנה כמו לכינור, לויולה ולצ'לו, אך יש לו מבנה דומה ביותר. לכל כלי הקשת יש בצמרת מפתחות כיוון. מפתחות אלה צבועים בצבע שחור, והם לא דבוקים לצמרת הכלי (כמו בגיטרה, למשל), אלא תפוסים בעזרת לחץ. יש להם חור שבתחילה הוא רחב והוא הולך ונעשה צר, שאליו מכניסים אותם, וכך הם נתפסים. בכינור, למשל, מפתחות אלה קטנים, ואילו בצ'לו הם גדולים יותר, תלוי באורך המיתר ובגודל הכלי, כמובן. בסיבוב המפתח, יש לדחוף אותו כלפי פנים, כדי שייתפס חזק בחורו. כדי להגביר את החיכוך בין היד למפתח, במפתחות עצמם ישנם שקעים. מפתחות אלו, מחוברים למוט, שעליו מלופף המיתר, וכאשר מסובבים אותו, המיתר נמתח ונרפה, וכך ניתן לשלוט על גובה הצליל. מפתחות אלו נועדו בשביל לשנות את הצליל במרווחים גדולים, לא פחות מרבעי טון. בשביל לכוון את הצליל במדוייק, ישנם בתחתית את ברגי הכיוון הקטנים, שבעזרתם מכוונים את הצליל בחלקיקי-הטון.
היכן שהמפתחות נמצאים, בצמרת ישנה צורה של "שבלול", שזהה בכל כלי הקשת, גם בקונטרבס. צורה זו נועדה בעיקר בשביל היופי, אך גם היא משפיעה על הצליל הנובע מכלי הקשת.
מתחת למפתחות הכיוון נמצא ה"צוואר", שהוא חתיכה אחת ארוכה של עץ הנקרא גם שחיף. על השחיף לוחצים בעזרת האצבעות, כשמאחור מניחים את האגודל, וכך משנים את גובה הצליל. על גבי השחיף מתוחים המיתרים, שעשויים מתכת מלופפת, כאשר המיתרים הנמוכים יותר עבים מהמיתרים הגבוהים. השחיף הוא עגול, בהתאם לגשר (ראו בהמשך). כריות אצבעות יד שמאל של נגני כלי הקשת קשות, עקב כך שהמיתרים קשים, וצריך ללחוץ עליהם בעוצמה מרובה בשביל להפיק צליל ערב. לנגנים מתלמדים, כאשר כריות אצבעותיהם רכות, כואב להם ללחוץ על המיתר, עד שהם מתרגלים לכך וכריות אצבעותיהם נעשות קשות, ויש גם תרגילים לפיתוח חוזק האצבעות. עקב כך שבכלי קשת אין "סריגים" (כמו בגיטרה), ישנם "פוזיציות" ששמם נקבע על-פי המיקום של היד על גבי השחיף, והנגנים נדרשים "לקלוע" לצליל.
היכן שמתחיל ה"גוף" (תיבת התהודה), ישנה בליטה ב"עורף" (החלק האחורי של הצוואר), והנגנים מנצלים אותה במעברי הפוזיציות. מתחת לצוואר, מתחילה תיבת התהודה, שתפקידה להגביר את הצליל ולהוסיף נפח בצליל. בכינור, למשל, תיבת התהודה קטנה ולכן הצליל המופק פחות עמוק, ולעומת זאת לקונטרבס יש תיבת תהודה ענקית, ולכן צלילו עמוק יותר, אך ישנם עוד תוספות לכלים שמאזנים את דבר זה. לתיבת התהודה יש גם שוליים שבולטים החוצה לכל אורך תיבת התהודה, ומחזקים את הכלי.
בכינור, ויולה וצ'לו הכתפיים ישרות, ואז מתעגלות כלפי מטה, ואילו בקונטרבס הכתפיים שמוטות. לאחר שהכתפיים מתעגלות, ומגיעות לזווית ישרה, ישנם "שקעים", שתורמים לכך שכאשר מנגנים עם הקשת על מיתרים חיוצוניים (בכינור מי וסול, בצ'לו דו ולה), היא לא תתנגש בגוף הכלי. בצ'לו, ישנו שימוש נוסף לשקעים אלה, שם הצ'לנים תופסים את הכלי בעזרת ברכיהם, לשם מתן יציבות.
בסמוך לשקעים אלה, ישנם שני חתכים המקיבלים זה לזה הדומים לצורת S או f, שגורמים לכך שהצליל יצא מתיבת התהודה אל חלל החדר. חתכים אלה נמצאים בכל כלי הקשת, והם הסימן המאפיין אותם, המוכר לאנשים. צורתם של החתכים השתנתה, פעם חתכים אלה היו בצורה שונה מעט. בין שני חתכים אלה, קצת יותר מטה מהם, נמצא הגשר, שעליו מונחים המיתרים. הגשר גבוה, ומעוגל (לא כמו בגיטרה, ששם הגשר שטוח), כדי שעל כל מיתר יוכלו לנגן בנפרד. הגשר בעל צורה קבועה בכל כלי הקשת, והוא לא דבוק לכלי, אלא מוחזק באמצעות הלחץ הרב של המיתרים, כ-50 קילו, כאשר הם מתוחים. הגשר מונח בצורה אנכית לכלי, כך שבין הכלי לגשר 90 מעלות, וגם הוא עשויי עץ. את הגשר לא מורחים בלקה, כמו את שאר הכלי, משום שתפקידו הנוסף של הגשר להעביר רטט לגוף הכלי, ולכן צריך להיות מונח כשכל בסיסו בא במגע עם הכלי. את הגשר מחליפים כל מספר שנים, משום שאותו לא מורחים בלקה (ולכן נשמר פחות טוב). על הגשר ישנם 4 חתכים דקים שעליהם משעינים את המיתרים, וכך המיתרים לא זזים. המיקום של הגשר קבוע, ובצד החתכים, ישנם שני "חצים" קטנים שביניהם יש לשים את הגשר. לשם הצליל, חשוב שמיקומו של הגשר יהיה באמצע, והוא מרכיב חשוב בכלי הקשת, בלעדיו לא היו יכולים לנגן.
לאחר שהמיתרים מונחים על הגשר, הם ממשיכים אל חלק הנקרא מִשְחָל, שהוא תוספת לכלי הקשת, והוא מתוח בעזרת פלסטיק אל תחתית הכלי. חלק זה צר בתחתית, אך הוא הולך ומתרחב, ובמעלהו ישנם 4 ברגים, שעליהם מלופפים המיתרים, וכאן נגמרת דרכם של המיתרים. ברגים אלה עוזרים לכיוון המדוייק של הצליל, בחלקיקי-הטון, ולאלה קוראים ברגי כיוון.
הקשתות של הכינור, הויולה, הצ'לו והקונטרבס דומות אחת לשנייה מאוד, ובכולן מנגנים באותה שיטה, אך יש כמה הבדלים בין הקשתות עצמם. הקשת של כינור ארוכה יחסית לקשת של קונטרבס וצ'לו, ושערותיה של קשת של כינור יותר "צרות" כאשר נמתחות, ואילו של הקונטרבס יותר "רחבות". זאת משום שבכינור, בזמן הנגינה נהוג להזיז את הקשת מהר, יחסית לצ'לו, משום שהזזה מהירה של הקשת נותנת צליל יותר פתוח (כמובן שיש קטעים ביצירות שמזיזים את הקשת פחות מהר, אך עדיין לא לאט כמו הצ'לו). בקונטרבס נוהגים לנגן עם קשת יותר מתוחה מאשר בכינור, וגם שכאשר מנגנים בקונטרבס מפעילים לחץ רב יותר על הקשת.
במשך השנים, השתנו כלי הקשת. שינויים אלה נעשו עקב נסיון ליצור צליל יפה יותר. גם היום בוני הכינורות עושים כל מיני ניסויים כדי להשיג צליל יפה יותר. בימי קדם, המיתרים היו עשויים מגיד, וכיום עשויים ממתכת, המשיגה צליל יותר מבריק וחזק. ניתן לראות את השינוי מן הויולה דה גמבה (הדומה לקונטרבס), לבין כלי הקשת של היום. מלבד הכלים עצמם, גם הקשת השתנתה, וגם הכיוון של כלי הקשת השתנה (ראו להלן, כיוון כלי הקשת).
כיוון כלי הקשת ומיתריהם
לכל כלי הקשת ארבעה מיתרים. מיתריהם של כלי הקשת עשויים מתכת מלופפת, לרוב פלדה. המיתרים הנמוכים שבכל כלי (בכינור המיתר סול, בויולה וצ'לו המיתר דו) הם העבים והמלופפים ביותר, ולהם הצליל העמוק יותר, והמיתרים הגבוהים שבכל כלי (בכינור מי, בויולה וצ'לו לה) הם הדקים ביותר, ולהם הצליל החזק והבולט יותר. ביצירות קשות ומאתגרות, נעשה שימוש רב בצלילים הגבוהים, ולכן גם במיתרים הגבוהים, משום שהם הבולטים, וגם הם הכי קשים לנגינה.
מיתריהם של הכינור, הויולה והצ'לו מכוונים לפי קווינטות, ואילו המיתרים של הקונטרבס מכוונים לפי קוורטות (כמו בגיטרה). מה שמשותף להם זה שהם מכוונים לפי מרווחים זכים, ולכן הם יותר מהדהדים. את כל כלי הקשת מכוונים לפי הצליל לה, משום בכל כלי הקשת נמצא המיתר לה. פעם כיוונו את מיתר לה לפי תדר נמוך יותר (בערך 415), השווה לצליל סול דיאז של היום, וכיום מכוונים את מיתר לה לפי התדר 440 (עד 445). יש נטייה להעלות את התדר, כדי לקבל צליל מבריק יותר, ולכן התדר של הצליל לה (וגם של שאר הצלילים הקיימים), עולה עם השנים. כאשר מכוונים ברביעיית מיתרים, או תזמורת מיתרים, הכנר הראשי מנגן את מיתר לה, ולפי הלה הזה, כולם מכוונים את מיתר לה שלהם, ולאחר מכן את שאר המיתרים בכלי שלהם. לשם כך, נגני כלי הקשת צריכים לפתח שמיעה טובה.
משום שהמרווחים קווינטה וקוורטה, הם מרווחים זכים (וקבועים, לא כמו הטרצה), נגני כלי הקשת מכוונים לפי מרווח זה (ראו מיתר (כלי מיתר)).
כלי הקשת בתזמורת
כלי הקשת הם חלק בלתי נפרד מן התזמורת הסימפונית, והם מנגנים הכי הרבה במהלך היצירה. כלי הקשת מסוגלים לעשות צליל רך, בעזרת ויברטו, והם יכולים לעשות צליל תקיף, בעזרת הזזת הקשת במהירות. בדרך-כלל הכינורות מנגנים את המנגינה הראשית ביצירה, כאשר הויולה, הצ'לו והקונטרבס מלווים אותם. בכל תזמורת, או הרכב עם כלי קשת, ישנו כנר ראשי, שיושב ראשון, שהוא נחשב ה"מוביל", מלבד המנצח. מקובל שבתחילת הקונצרט, המנצח לוחץ עימו יד. בתזמורת הכינורות מתחלקים לכינורות ראשונים, וכינורות שניים, ככה שיש חמישה קולות בסך הכל (סופרן, מצו סופרן, אלט, טנור ובס. כלי הקשת מחזיקים את רוב ההרמוניה בתזמורת, ומהם יש הכי הרבה בתמורת הסימפונית. ישנם כמה סידורי במה של כלי הקשת. בסידור אחד, כלי הקשת יושבים בשורה הראשונה, כאשר הצ'לים בדרך כלל יושבים בצד ימין של הבמה, הויולות באמצע, והכינורות בצד שמאל של הבמה. מה שבולט אצל כלי הקשת, בעיקר אצל הכינורות, שכאשר סקציה מנגנת, כל הקשתות שלהם זזות ביחד, ודבר זה מרשים ביותר. כדי שכל הקשתות יזוזו ביחד, המנצח, קובע עם הנגנים איזה כיווני קשת הם נדרשים לעשות. כל כיוון נשמע אחרת. כיוון "למטה" בדרך-כלל בא על הפעמה החזקה בתיבה, משום שנשמע יותר 'מודגש' ומסמנים אותו כך, תמונה:Music_Bow_Down_Mark.JPG וכיוון "למעלה" בדרך-כלל בא על הפעמה החלשה בתיבה ומסמנים אותו כך: תמונה:Music_Bow_Up_Mark.JPG. מלבד כיווני הקשת, חשוב באיזה מקום בקשת מנגנים: כשמנגנים קרוב לפרוש (בצד ימין), הצליל נשמע יותר חזק ומרוכז, כאשר מנגנים באמצע הקשת הצליל יהיה יותר קופצני, משום ששם הקשת גמישה, וכאשר מנגנים בקצה, הצליל יהיה מרוכז וחלש.
-
קטגוריה:כלי מיתר
ja:弦楽器
כינורהכינור הוא כלי נגינה ממשפחת כלי הקשת המקביל לקול הסופראן במקהלה. חבריו למשפחה של הכינור בתזמורת המערבית הם הויולה, הצ'לו והקונטרה-בס.
באנגלית נקרא הכינור (בדרך כלל) Violin כשהוא משמש במוזיקה קלאסית, ו-Fiddle כשהוא משמש בסגנונות אחרים, בדרך כלל מוזיקה אתנית (מוזיקת עם, כמו הקאנטרי האמריקאי, למשל).
מנעד הצלילים של הכינור: תמונה:Music Violin note.JPG
מבנה הכינור
בכדי לנגן בכינור משתמשים בקשת שאורכה כ-75 ס"מ. הקשת היא צרה ומעט עקומה, ועשויה מעץ
הפרנאמבוקו, עץ גמיש מאוד. יש עליה רצועה של שיער סוס מקצה אחד לשני. כאשר הכנר רוצה לנגן, הוא מורח על הקשת מין חומר דביק הנקרא שרף. השרף גורם לקשת לרטוט מהחומר הדביק שבו, וכך היא מפיקה צלילים נאים יותר.
אף שהכינור הוא כלי קטן וקל, דרושים להרכבתו לא פחות מ-84 חלקים שונים. גוף הכינור הוא תיבת העץ הקרויה תיבת תהודה, ותפקידה להגביר את עוצמת הצליל. על תיבת התהודה מתוחים ארבעה מיתרים העשויים גיד מצופה מתכת, בדרך כלל פלדה.
חלקים עיקריים
החלקים העיקריים בכינור הם:
- "שולח" הצליל (Soundpost): מוביל תנודות צליל מקדמת הכינור אל גבו.
- מחיצת הבס: ממוקמת מתחת לקדמת הכינור מפזרת צליל לכיוון הבטן, שולחת צליל לאחורי הכינור ומחזקת את גוף כלי הנגינה.
- צלעות הכינור: בדרך כלל מעוטרות בקישוטים שונים.
- הגשר: גבוה ומעוקם על מנת להקל על פעולת הנגן בקשת. בכינור בו משתמשים באופן ספציפי בכמה סגנונות מוזיקת-עם אמריקנית (בלוגראס, למשל), הגשר אינו גבוה ומעוקם, אלא "מגולח" ושטוח, זאת בכדי להקל על ניגון אקורדים. כנרים קלאסיים מעדיפים גשר גבוה, המאפשר להם לבטא את התוים השונים ביתר בהירות.
הכנר והפקת הצליל
הכנר מחזיק בכינור בין סנטרו ובין כתפו. בידו הימנית הוא מעביר על פני המיתרים את הקשת. באצבעות ידו השמאלית, לוחץ הכנר על המיתר בנקודות שונות, ובכך הוא מביא לשינוי בגובה הצליל.
צלילו של הכינור עשיר ומגוון. כנר מעולה מסוגל להפיק מהכלי סולם אינסופי של גוונים וגוני-גוונים באמצעות שינויים זעירים בלחץ הקשת על המיתר, במקום המגע של הקשת ביחס לגשר, שעליו מתוחים המיתרים ובאמצעות תנועות זעירות ביד שמאל היוצרות צליל מלא ורוטט, המזכיר את קול האדם (תנועה זו של יד שמאל מכונה ויבראטו שפירושה הרטטה). מלבד טכניקת הנגינה הרגילה אפשר להפיק מהכינור גם צלילים מיוחדים כמו פריטה במיתרים (מכונה פיציקטו), ואפקטים מפתיעים, כהקשה בעץ הקשת על המיתרים. אפקטים אלה מקובלים במיוחד ,במוזיקה של המאה ה-20 (לכל כנר צליל אופייני ודרך נגינה משלו.
לימוד הנגינה בכינור דורש שנים רבות, אימונים ארוכים, סבלנות והתמדה, נוסף על נתונים טבעיים של כישרון מוזיקלי ושמיעה מעולה. רצוי להתחיל בלימוד הנגינה בכינור כבר בגיל צעיר, כאשר שרירי היד והאצבע מתרגלים ביתר קלות וטבעיות למערכת המורכבת של תגובות מהירות, הנדרשת בנגינה בכינור.
רק כנרים מועטים מגיעים לרמה של סולנים, אולם כנרים אחרים יכולים לעסוק במוזיקה כנגנים בתזמורת, או לנגן להנאתם בביתם בצוותא עם חברים.
היסטוריית הכינור
הכינור הוא כלי עתיק למדי. הכינורות הראשונים נבנו כבר במאה ה-16, ובמאה ה-17 התגבשה צורתו הסופית של הכינור. השינויים שחלו בכלי מאז היו קטנים מאוד. בימיו הראשונים שימש הכינור בעיקר לליווי שירה וריקודים. והיה מזוהה עם המעמד הנמוך. רק לאחר שהמוזיקאים של לואי ה-13 שילבוהו בחצרות האצילים עלה קרנו. מרכז בניית הכינורות במאות ה-17 וה-18 היה העיר קרמונה שבאיטליה, שבה פעלו משפחות אמאטי, סטראדיווארי וגוארנרי. בוני כינורות אלה, ניחנו ברגישות גאונית למרכיבי הכלי, והיטיבו לדעת כיצד לבחור בסוגי העץ. לרשותם עמדו הלכּה וחומרי הדבק המעולים ביותר, וכך בנו את הכינורות המעולים ביותר שנוצרו אי פעם. בני המשפחה שמרו על סודותיהם, העבירו אותם בחשאי מאב לבנו, ולא העלום על הכתב. במקביל לבניית הכינורות הנפלאים התפתחה גם יכולת הנגינה בכינור, שהיה מאז המאה ה-18 לאחד הכלים האהובים ביותר על הקהל ועל המלחינים כאחד.
הכינור נחשב לכלי אהוב במיוחד על היהודים ומאז המאה ה-19 הצטיינו כנרים יהודים בנגינה בכלי זה.
קטגוריה:כלי קשת
קטגוריה:כלי מיתר
ja:ヴァイオリン
ko:바이올린
ויולה
ויולה היא כלי נגינה ממשפחת כלי הקשת.
היא גדולה במקצת מהכינור, ובעלת צליל מעט נמוך יותר - היא מכוונת בקווינטה אחת מתחת לכינור (מכאן שמיתריה, מן הגבוה לנמוך, הם לה, רה, סול ודו - בדומה לכיוון של הצ'לו, הנמוך ממנה באוקטבה).
התווים לויולה נכתבים במפתח דו (לא כמו רוב כלי הנגינה שנכתבים במפתח סול או פה- כמו הפסנתר). צורתה כצורת הכינור, וכאמור היא מעט גדולה ממנו. הויולה היא מרכיב הכרחי ובלתי-נפרד ברביעיית כלי הקשת הקלאסית (שני כינורות, ויולה וצ'לו), בתזמורת כלי קשת ובתזמורת סימפונית, והיא עשוייה להימצא בהרכבים קאמריים או תזמורתיים אחרים, כגון חמישיית כלי קשת, רביעיית פסנתר וכו'.
לאורך הדורות, הויולה לא זכתה לכבוד רב, וכמעט תמיד היא עמדה בצל אחיה - הכינור והצ'לו. מספר היצירות שנכתב לויולה מועט ביחס אליהם, וגם מספר הויולנים קטן מאוד יחסית, ואולי דווקא בגלל זה, מספר הבדיחות על ויולות וויולנים גדול מהממוצע (דוגמה: יש לך הזדמנות לדרוס את המנצח ואת הויולן, את מי תדרוס קודם? תשובה: את המנצח - Business before pleasure).
בזמן האחרון הולכת הויולה ותופסת את מקומה הראוי לה בעולם המוזיקה הקלאסית המודרנית, ואנשים רבים יותר ויותר נעשים מודעים לצלילה העמוק והעשיר. גם אם היא פחות מבריקה מן הכינור ופחות מלאת-הבעה מהצ'לו, לויולה ייחודיות משלה, ואנשים סבורים שהויולה דומה לקולו של האדם.
סוגי הויולות
בתקופות קדם היה כלי בשם "ויולה דה גמבה" (viola da gamba), שהחזיקו אותה בין הברכיים כמו הצ'לו. הפירוש של המילה "דה גמבה" הוא "בין הברכיים". הויולה דה גמבה הייתה דומה לצ'לו, גם בגודלה וגם במנעד הצלילים שלה. מיתריה של ויולה זו היו עשויים מגיד, לויולה זו הפסיקו לכתוב במאה ה-18, והיא הפסיקה להתפתח מאז.
ויולה דה בראצ'ו - כלי מיתר ממשפחת הויולות, שממנו התפתח הכינור המודרני (ויולינו) וצורות המשנה שלו. הויולה דה בראצ'ו הייתה קיימת במאות ה- 16 וה- 17 והתקיימה לצד הכינור, אם כי נבדללה ממנו. השם בראצ'ו פירושו זרוע, וזאת משום שנהגו לתמוך את הכלי על הזרוע ובסנטר, בדומה לצורת האחיזה בכינור של היום.
ויולה ד'אמורה - "כינור האהבה" - כלי ממשפחת הויולות ולו 6 - 7 מיתרי מגע, ומתחתם מספר
דומה של מיתרי תהודה, הנשמעים יחד עם מיתרי המגע ונותנים יחד צליל מיוחד וקסום.
ויולנצ'לו - זהו הצ'לו המוכר לנו, השייך למעשה למשפחת הויולות. זהו כלי בס שהתפתח מן הויולה, וכיום הוא כלי ידוע ביותר.
קיים כלי קשת הנקרא וִיוֹלוֹטה - זוהי בעצם ויולה-טנור, והיא הומצאה ב-1891 בגרמניה. מספר היצירות שנכתבו לויולוטה קטן מאוד.
מנעדה של הויולה הרגילה: תמונה:Music Viola note.JPG
קטגוריה:כלי קשת
קטגוריה:כלי מיתר
ja:ヴィオラ
ko:비올라
ויולה דה גמבה
ויולה דֶה גָמבה (או כפי שמכנים אותה, "גמבה") היא כלי נגינה קדום ממשפחת כלי המיתר. בניגוד למשתמע משמה, הויולה דה גמבה דומה לצ'לו ולקונטרבס יותר מאשר לויולה."דה גמבה" משמעו בין הברכיים.
בויולה דה גמבה ניגנו בתקופות קדם. התפתחות הויולה דה גמבה נעצרה בתקופת הבארוק, וכך גם ההלחנה לכלי. מנעד הצלילים של הויולה דה גמבה דומה למנעד הצלילים של הצ'לו, אך הצ'לו אינו התפתחות של הויולה דה גמבה. דווקא הגיטרה התפתחה ממנה. חלק מהיצירות שנכתבו לויולה דה גמבה מנוגנות כיום בויולה רגילה, למרות שמנעד הצלילים הוא שונה.
מנעד הצלילים של ויולה דה גמבה: תמונה:Music Viola Da Gamba note.JPG
מיתריה של הויולה דה גמבה עשויים גיד. לכן הצליל של הויולה דה גמבה מופנם יותר מאשר צלילים המופקים ממתרי מתכת. לויולה דה גמבה שישה מיתרים, לעיתים שבעה, המונחים על הגשר. הויולה דה גמבה שונה משאר כלי הקשת המוכרים לנו כיום בגשר ובחתכים המקבילים לו. מפני שיש לויולה דה גמבה יותר מיתרים מאשר לכלי קשת רגילים (להם ארבעה מיתרים), ומפני שמפלס המיתרים פחות מעוגל, קשה לנגן על מיתר אחד בלי לגעת באחר.
ניתן לדמות את הויולה דה גמבה לקונטרבס קטן, משום שיש לה כתפיים שמוטות (ראו כלי קשת). נגני ויולה דה גמבה זקוקים לשרירי ברכיים מפותחים, מכיוון שמחזיקים אותה בעזרת הברכיים, ופעם לא הייתה רגלית, כמו בצ'לו של היום. גם את הצ'לו היו מחזיקים פעם בין הברכיים, אך הוסיפו לו את הרגלית בתחתית הכלי לשם נוחות.
קטגוריה:כלי קשת
קטגוריה:כלי נגינה
ja:ヴィオラ・ダ・ガンバ
צ'לו
הצ'לו הוא כלי נגינה מעץ, מקבוצת כלי המיתר אשר כוללים גם כלים ככינור, הויולה והקונטרבס), ועליהם מנגנים באמצעות קשת. כובדו ומשקלו של הצ'לו אינם מאפשרים את הנחתו על הכתף בדומה לכינור, ולכן נהוג לנגן עליו כשהוא מונח על הרצפה והנגן יושב מאחוריו.
הצ'לו הוא כלי נגינה תזמורתי, שמנגן לרוב את תפקיד הבס. הוא משמש אף כחלק מהרכב קאמרי, וכמו כן ככלי סולו.
צלילי הצ'לו נכתבים בדרך-כלל במפתח פה המיועד לצלילים הנמוכים, אך יש יצירות במפתח דו שהוא המפתח האמצעי, ובמפתח סול שהוא המפתח הגבוה ביותר.
מנעד הצלילים של הצ'לו: תמונה:Music cello note.JPG
מבנה הצ'לו
דפנות הצ'לו עשויות עץ חזק, המונע מהן להתפרק. בין חלקיו העיקריים של הצ'לו ניתן למנות את הגשר, שמחזיק את המיתרים וגורם להם להיות מתוחים. הגשר אינו דבוק לצ'לו, אלא מוחזק באמצעות הלחץ הרב של המיתרים. לגשר צורה מעוקלת במקצת, שגורמת לכך שכל מיתר יהיה בגובה שונה, ושעל כל מיתר אפשר לנגן בנפרד. אלמלא כך, ואם הגשר היה שטוח, לא ניתן היה לנגן צלילים נפרדים על גבי הצ'לו. ניתן היה לנגן רק אקורדים, כמו בגיטרה למשל. בין מרכיביו העיקריים של הצ'לו ניתן למנות גם את השחיף, שעליו לוחצים באמצעות האצבעות על מנת להפיק את הצליל. השחיף של הצ'לו ארוך מאוד, וכשהצ'לן רוצה לנגן צלילים גבוהים, הוא "מטפס" על השחיף לכיוון הגשר. כאשר הצ'לן מנגן את הצלילים הגבוהים, ידו נשענת על השחיף בלבד, והנגן לא מניח את אגודלו מאחור.
גיטרה
גוף הצ'לו משמש כתיבת תהודה גדולה, מה שעוזר להפיק ממנו צליל עמוק יותר מזה המופק מהכינור ומהוויולה. בגוף הצ'לו יש שני פתחים, שדומים בצורתם קצת לצורת 'f, או S. פתחים אלו מאפשרים לצליל לצאת מתיבת התהודה (גוף הצ'לו) אל חלל החדר. גוף הצ'לו קמור (יש לו "בטן" כלפי חוץ), גם מקדימה וגם מאחורה, כדי להבטיח ששטח תיבת התהודה יהיה גדול ככל האפשר, וגם בכדי להבטיח שהצליל יהיה עמוק יותר. בנוסף, גוף הצ'לו נפוח בצדדיו, כדי להבטיח ששטח תיבת התעודה יהיה גדול אף יותר. ככל שהעץ של תיבת התהודה ישן יותר, כך הצליל יהיה יותר איכותי ויפה, ולכן צ'לים כאלה בעלי עץ ישן, הם צ'לים יקרים ביותר. כמו כל כלי נגינה, ניתן לשכור גם צ'לים בעלי עץ ישן, וכך להתנסות בצלילם המיוחד.
בגוף הצ'לו ישנם "שקעים", בהם הנגן שם את רגליו, ומחזיק בצ'לו בעזרת ברכיו. שקעים אלה נותנים יציבות לצ'לו, כך שלא יזוז מצד לצד.
שערות הקשת עשויות מזנב סוס. על שערות אלו מורחים שרף, כדי להגביר את החיכוך בין המיתר לקשת. את שערות הקשת ניתן למתוח ולהרפות. בזמן נגינה, נמתחות שערות הקשת כדי להפיק צליל חזק. את שערות הקשת, הצוברות לכלוך ככל שעובר הזמן, נהוג להחליף מעת לעת.
עץ הקשת עשוי מעץ מיוחד הנקרא פרנאמבוקו, שהוא גמיש מאוד ובעל צורת בננה. צורה זו עוזרת לקשת להיות גמישה יותר, ולנגן סוגי צליל רבים יותר. בקצה הימני של הקשת, נמצא ה"פְרוש", שהוא נותן את רוב המשקל לקשת. בעזרת ידו, הנגן מחזיק בידו את הקשת ב"פְרוש", ועל ידי כך מפעיל לחץ על הקשת. בקצה, ישנו בורג, בעזרתו ניתן למתוח ולהרפות את הקשת. אם משחררים את הבורג, ניתן להוציא את השערות מהקשת. כשחם, שערות הקשת נוטות להיות מתוחות יותר, וכשקר שערות הקשת מתרפות. לשם כך נמצא הבורג בקצה הקשת, ומאפשר שליטה טובה יותר על המתיחה וההרפייה. בקצה השמאלי של הקשת יש חלק בולט במקצת, שאף הוא תורם במקצת לאיזון של הקשת.
בעזרת הקשת ניתן להשיג סוגי צליל רבים ומגוונים: ניתן להשיג לצליל קופצני, צליל רגוע, ועוד סוגי צליל רבים אחרים שלא ניתן לתארם במילים. הקשת מאפשרת ליצור צליל מגוון ועשיר, ולכן היא חלק חשוב בנגינה בצ'לו. לכן נגנים טובים מקפידים על איכות הקשתות ומוכנים לשלם סכומים ניכרים עבור קשת טובה.
האיזון והגמישות של הקשת חשובים מאוד, כיוון שהם הכרחיים להפקת צליל יותר טוב. הקשת נמדדת לפי האיזון שבה. ככל שהקשת יותר גמישה, והאיזון שלה נכון, עולים איכותה ומחירה. אם רוצים להפיק צליל חזק יותר בעזרת הקשת, צריך לנגן איתה קרוב לגשר, ששם המיתרים המתוחים עליו קשים. אם רוצים להפיק צליל חלש יותר ומופנם, צריך לנגן יותר קרוב לשחיף שם המיתרים יותר רכים, ולהתרחק עם הקשת מהגשר.
מיתרי הצ'לו עבים במיוחד, ועשויים מחוטי מתכת, לרוב פלדה. בין כל מיתר יש מרווח של חמישה צלילים, שקרוי גם "קווינטה". "קווינטה" נחשבת ל"מרווח זך", ולכן כל-כך חשוב לכוון את מיתרי הצ'לו במדוייק. לצ'לו ארבעה מיתרים: דו, סול, רה, ולה, והמיתר הנמוך מביניהם הוא דו. מיתר דו הוא מיתר עבה ביותר, ולכן יש לו צליל עמוק ונמוך. המיתר הגבוה מביניהם הוא מיתר לה. מיתר לה הוא מיתר דק יחסית, ולכן צליליו גבוהים ובוהקים. ייחודו של הצ'לו לעומת יתר כלי הקשת הוא ביכולתו להגיע לצלילים גבוהים במיוחד, אך גם נמוכים מאוד.
הנגן מכוון את המיתרים בעזרת "ברגים", שאם מסובבים אותם לכיוון שמאל, מגביהים את הצליל, ואם מסובבים אותם לימין, מורידים את הצליל. אך ה"ברגים" הללו נועדו רק לכיוון מדוייק של הצליל. לצ'לו יש גם מפתחות גדולים ועבים, שבעזרתם ניתן לשנות את גובה הצליל בהרבה. הצ'לנים (נגני הצ'לו) משתמשים בעיקר ב"ברגים" הקטנים האלה, כדי לכוון את הצליל עם תזמורת, או יחסית לצ'לו עצמו. ברגים אלה מחוברים לחלק שהוא תוספת לצ'לו, המחובר בעזרת גומייה עבה לבורג של רגלית הצ'לו.
בתחתית הצ'לו ישנה רגלית, שהנגן משעין עליה את הצ'לו. לצ'לנים יש "קרש", עם חורים. הנגן צריך לחבר את הקרש לכסא, ולהכניס את הרגלית לחור אחד, כדי שלא תחליק. את הרגלית אפשר להאריך ולקצר, ואם הצ'לן לא מנגן, הוא מקפל את הרגלית, והיא נכנסת פנימה, לגוף הצ'לו. בעבר לא הייתה רגלית זו, והנגנים הצטרכו להחזיק את הצ'לו חזק בין הברכיים, ולחזק את שרירי הברכיים שלהם.
את הקרש של הצ'לו בדרך-כלל לא ניתן להשיג בחנויות בישראל, והנגנים מכינים את הקרש בעצמם, בעזרת חוט שמתחבר לכיסא, וכמה חורים. יש כמה סוגים של קרשים: קרשים שאי-אפשר להאריכם ולקצרם, והם בעלי מספר חורים, וקרשים שיש להם רק חור אחד, ובעזרת אבזם אפשר להאריך ולקצר את הקרש. קרש זה משמש לנוחות הנגנים, ולכל נגן, גובה הצ'לו ומרחק הצ'לו שונה מהאחר. אפשר להשעין את הצ'לו בצורה עומדת, ואפשר להשעין אותו יותר בשיפוע.
הצ'לן והטכניקה
ישנן מספר טכניקות לנגינה בצ'לו, ומספר סוגי צליל שאפשר להפיק ממנו.
הנגן מחזיק את הקשת בידו הימנית, ובידו השמאלית הוא לוחץ עם אצבעותיו, וכך הוא יכול לשלוט על גובה הצליל. הנגן שם את אגודל יד שמאל מאחור, ולוחץ על המיתר בעזרת ארבעת אצבעותיו הנותרות. האצבעות שאיתן הצ'לן לוחץ כתובות בתווים, ולפי זה הוא יודע עם איזה אצבע ללחוץ. בצ'לו, ובכלי הקשת האחרים, ניתן לעשות "ויברטו" (להרעיד את הצליל) בעזרת יד | | |
