:: wikimiki.org ::

מאגיה

מאגיה

קסם (Magic) הוא מונח המתייחס להשפעה על אירועים ותופעות פיזיקליות ע"י אמצעים על טבעיים, מיסטיים או פאראנורמליים. מקור המילה בקיסמי עץ שהיו משמשים את הקוסמים בקבלת החלטות וחיזוי העתיד. המונח 'קסם' על תרגומיו השונים שימש למספר מובנים. המונח כישוף (Witchcraft) מתייחס לפולחנים שמטרתם לבצע קסם. במונח "כישוף" טמונה קונוטוציה שלילית, הן של חוטא וכופר, והן של קוסם רע המשתמש בפולחנים אפלים. מוניטין שלילי זה נשתמר היטב בכל אגדות הילדים בדמותה של המכשפה הרעה. מנקודת המבט של דת שנוסדה זה מכבר, המונח "כישוף" שימש כמונח שלילי עבור פולחנים פאגאניים של קבוצות אתניות יריבות, לכאורה נחותות המחללות שם ועובדות אלילים. הדתות המונותאיסטיות תמיד גינו את העוסקים בכישוף, וראו בכישוף מאפיין של פוליתאיזם (אשר היהדות מכנה עכו"ם, והנצרות מכנה פאגאניזם), ושל תרבות נחותה. לקריאה נוספת ראה קסם ואמונה. המונח כישוף (או קסם) מכסה מגוון רחב של תורות ושל עיסוקים, ורק חלק מהם יוזכרו להלן.

מקור המונח

השורש כ.ש.פ מופיע לראשונה בספר שמות, פרק כ"ב, פסוק י"ז: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה". הציווי הזה מופיע באמצע שורה של ציוויים אחרים, וכלל לא ברור מה בדיוק כלול תחת התואר "מכשפה". בקרב העוסקים בתורת הנסתר, 'קסם' הוא מונח נייטרלי למדי אשר יש לו מספר הקשרים, כגון קסם לבן וקסם שחור. עם כל הטענות בדבר פאראנורמליות, תחום ה'קסם' נכשל בהשגת תמיכה מדעית מבוססת, ויכול להחקר באופן רציני בנוגע להשפעותיו התרבותיות והדתיות. המאמר שלהלן מציג מספר מסורות קסם המתקשרות עם קסם פאראנורמלי. ראה רשימת עוסקים בתורת הנסתר.

אמונה, עבודת אלילים ואלכימיה

מערכת היחסים בין דת וקסם דומה ליחסים בין "דת" לעבודת אלילים, כאשר המונח 'דת' מתייחס למערכת אמונות 'מבוססות', ו"קסם" ו"עבודת אלילים" הן תוויות המשמשות אנשים מתוך המערכת הזו לתיאור אמונות ושיטות המתנגשות איתה או מצויות מחוצה לה. מנקודת מבטו של כל חסיד דת מבוססת, המונחים "קסם" ו"כישוף" רומזים על החזקת אמונות הנחותות לאמונה אמיתית, ועל כן נחשבות ל"אמונת שקר" או כפירה. לפיכך, המונח קסם מיושן, למרות האיזכורים בכתבי הקודש. המונחים "כפירה" או "עבודת אלילים" (פאגאניזם) הם חלופות לשוניות מודרניות יותר. המונח "קסם" כ-magic בלעז קיבל הקשר שלילי משמם של כוהני דת זרטוסטרה - 'Magi' כפי שנטמע מהאמונה היהודית והשפעותיה על דתות המערב. כל המתנגדים לאמונה העברית על מסורותיה ותרבות האמונה שלה, או חסידי דתות אחרות הואשמו בשימוש בקסם, בהם גם חסידי הנצרות והאיסלאם כשעוד היו דתות מתפתחות. בימי הביניים החלה התפתחות ה"מדעים", ביחוד דרך האלכימיה. האלכימיה ניסתה להגדיר חוקיות מתודולוגית להישגי ניסויים שנחשבו בעלי הישג, כמו הרפאות ממחלה והשגת עושר (בין היתר ע"י יצירת זהב). בעוד הדת עסקה בענייני אמונה ורוח, אלכימיה שיחקה מרכיב חשוב בסקרנות האנושית המתפתחת לגבי העולם הטבעי כמערכת שיטתית של אמונות ופרקטיקות. מתוך האלכימיה יצאה התפיסה המודרנית על קסם וכישוף, כדרך שילוב בין רוח, שיטתיות וחקר מקצועי לתוך "סוד" או "חכמת נסתר" (אזוטריסיזם).

היסטוריה של הקסם המערב אירופי

אמונות קסם במערב אירופה

האמונות על שימושי קסם שונים התמעטו בהיסטוריה האירופית והמערבית, תחת לחץ הדתות המונותאיסטיות או עקב סקפטיות כלפי ממשות הקסם, כמו גם בעקבות שליטת המדעים. בעולם העתיק, כמו גם כיום, קסם נחשב עניין אקזוטי. מצרים, מסופוטמיה ופרס היו ארצות בהן התמחות בקסם נחשבה רווחת. במצרים נתגלו מספר גדול של כתבי פפירוס בנושאי קסם, ביוונית, בקופטית ובמצרית עממית. מקורות אלה מספקים מושג מסויים על תורת הקסם אשר מאוחר יותר הפכה לתפיסתה של התרבות המערבית על העיסוק בקסם, ביחוד קסם טיקסי. הם מכילים דוגמאות מוקדמות של:
- שימוש ב"מילות קסם" שנחשבו בעלות כוח לשליטה ברוחות.
- שימוש במטות, שרביטים, וכלי פולחן אחרים.
- שימוש במעגל קסם להגנת הקוסם מפני הרוחות אותן הוא מעלה באוב או מעורר.
- שימוש בסמלים וחותמים מסתוריים שנחשבו שימושיים לזימון או עירור רוחות. יש גם תיעוד בטקסטים אלה בעניין מדיומים. רבים מן הקסמים דורשים הבאת ילד למעגל הקסם כדי שישמש צינור להעברת מסרים מן הרוחות. בזמנו של יוליאנוס הכופר, שנזכר בשל כפירתו בנצרות, קמו לתחייה עיסוקי הקסם הקשורים לנאו אפלטוניות תחת מסווה של תאורגיה (מאגיה שעוסקת בכוחות אלוהיים והתקרבות אליהם).

בימי הביניים

העיסוק בקסם בימי הביניים, תחת השפעת הכנסייה, הוגבל לרוב ללימוד תורת הנסתר ואיסוף לחשי קסם. יוחס לאלברטוס מגנוס, בצדק או שלא, +++ רבים מעין אלה. בימי הביניים המוקדמים, החל להתרבות השימוש בחפצים לא רק כאובייקטים נערצים, אלא גם כהיותם מכילים כוחות שמעל הטבע. סופרו מעשיות על עצמים שבכוחם להשפיע על מלאכים לבצע ניסים, לא רק בריפוי חולים, כי אם גם למטרות כמו השפעה על תוצאת קרבות. החפצים האלו היו ל"קמעות", וכנסיות חתרו להשגת קמעות מעין אלה מתוך רצון להפוך למקומות עליה לרגל. כמו בכל תחום בו יש עניין כלכלי, הביקוש הביא לעלייה בהיצע. סיפורים על קמעות עושי קסם של קדושים, הופצו וקובצו לאוספי מעשיות כמו 'אגדת הזהב' (Golden Legend) של ג'אקובוס דה וארוג'ין או ה-Dialogus miraculorum של הקיסר של היסטרבאך. היו גם תחומי קסם שנגעו בנצרות, אך היו אסורים באופן רישמי. דמונולוגיה ואנג'לוגיה היו בסיס באמונות בנצרות על חיים שמסביב בדמות מלאכים ושדים. התשתית התאולוגית בחקר הדמונולוגיה הנוצרית עודדה את העוסק בקסם ל"מגן" את עצמו עם צומות, תפילות וטקסי פולחן כך שע"י שימוש (לא ראוי) בשמותיו הקדושים של האל בשפות זרות, הוא יוכל להשתמש בכוח האלוהי לכפיה על שדים להופיע ולשרתו למטרות הקסם האישיות שלו. שלא במפתיע, הכנסיה הסתייגה מטקסים כאלו, למרות התקשרותם לנצרות.

קסם ברנסנס

ההומניזם ההרנסנסי ראה בנאו אפלטוניות סוג של קסם טיקסי. לעומת זאת הרנסנס והמהפכה התעשייתית ראו בעליית המדעים בדמות המרת האלכימיה בכימיה, בהדחת תאוריית תלמי על היקום והאסטרולוגיה ובהתפתחות תאוריית החיידקים בעניין מחלות, כמי שצימצמו את הפנייה לקסמים וערערו את מערכת האמונות שנסמכה על כך. המתיחות שהתעוררה בשל הרפורמות הפרוטסטנטיות הביאו לגידול משמעותי בציד המכשפות, ביחוד בגרמניה, אנגליה וסקוטלנד. לבסוף התאולוגיה החדשה של הפרוטסטנטיות הפכה לאויב מר עוד יותר לקסם בכך שעורערה הטקסיות שאפשרה למנהגי אמונה להעשות כשמטרתם עיסוק בקסם. המדע, יותר מן הדת, היה עוין עוד יותר לקסם. בצד הקסם הטקסי שאורגן ע"י אנשי השכלה (באופן יחסי), רווחו גם מעשי קסם עממיים ברחבי אירופה, כמו התחבולנים שהם מכשפים עממיים, באיזורי הכפר של אנגליה. במעשי הקסם שלהם בענייני אסטרולוגיה, פולקלור, וגרסאות מסולפות של פולחן קסם נוצרי הם נתנו מענה לדרישת ההמונים.

הקסם והרומנטיסיזם

תקופות מאוחרות יותר של התעניינות מחודשת בקסם, הופיעו בסוף המאה ה-19, כאשר סימבוליזם ושלוחות אחרות של הרומנטיסיזם בענייני רוחניות ותרבות. הקולוניאליזם האירופי, אשר יצר קשר בין מערב אירופאים להודו ומצרים, הכיר לאירופים מחדש אמונות אקזוטיות. הינדו ומיתולוגיה מצרית מופיעות לעיתים בטקסטים של קסם מהמאה ה-19. בסוף המאה ה-19 נולדו ארגוני קסם רבים, כולל "המסדר החתום של השחר הזהוב", "החברה התיאוסופית" וגרסאות קסם של מסדרי הבונים החופשיים. יתכן והשחר הזהוב סימן את פסגתו של גל הקסם, במושכו מפורסמים כמו המשורר האירי וויליאם בולטר ייטס, סופר האימה הבריטי אלגרנון בלקווד, והסופר הוולשי ארתור מצ'ן.

קסם במאה ה-20

התעניינות נוספת בקסם הופיעה באנגליה, עם הפעולה האחרונה שננקטה מטעם החוק כנגד מעשי כשפים ב-1951. היה זה האות למכשף ג'ראלד גרדנר, הידוע כמייסד דת הויקה החדשה הפגנית, לפרסם את ספרו הלא בדיוני הראשון "אומנות כשפים כיום", בו הוא טען לחשיפת קיומה של כת מכשפות המתוארכת לאירופה שלפני הנצרות. הדת של גרדנר שילבה קסם ואמונה בצורה שגרמה לאנשים להרהר בדבר החציצה של תנועת ההשכלה בין השניים. דתו של גרדנר שהתפרסמה ברבים, כמו רבות אחרות, פרחו בשנות ה-60 וה-70, כאשר תרבות הנגד של ההיפים גם היא הרחיבה את ההתעניינות המחודשת בקסם, בהגדת עתידות ובפרקטיקות אחרות של תורת הסוד. סניפים של הנאופאגאניזם ואמונות ארציות אחרות שהתפרסמו בציבור מאז פרסומו של גרדנר, נטו לעקוב אחר תבנית של שילוב מלאכת קסם ואמונה. המגמה הומשכה ע"י ממשיכי תרבות הנגד, דוגמת פמיניסטיות אשר החיו מחדש את פולחן האלה. הדבר קישר אותם למסורות הגרדנריאניות הקסומות, אשר הושפעו גם הן מהעניין בתורן.

מאמינים מודרניים בקסם

אנשים מערביים רבים טוענים לאמונתם או לעיסוקם בצורות שונות של קסם. מדובר בצורות קסם שעברו גלגולים שונים. "המסדר החתום של השחר הזהוב", אלייסטר קרולי ומאמיניהם, נחשבים למחיי מסורות הקסם בעולם דובר האנגלית של המאה ה-20, אולם בלהיטותם לבנייה מחדש של מסורות אבודות מהעבר, הם כללו לעיתים גורמים שאמינותם מוטלת בספק. תנועות נוספות פעלו אותה תקופה גם בצרפת ובגרמניה. לכן כל מסורת נוכחית העוסקת באלמנטים של הטבע, עונות השנה, ויחס המתלמד אל הארץ, גאיה או האלה, יכולים להחשב ניאופגאניזם. אלייסטר קרולי הגדיר בספרו "קסם בתאוריה ובעיסוק" , פרק 15: "מהי פעולת קסם? ניתן להגדירה ככל אירוע בטבע המגיע לידי ביצוע באמצעות רצון. אין להוציא מהגדרה זו גידול תפוחי אדמה או בנקאות. הבה ניתן דוגמא פשוטה ביותר של פעולת קסם: אדם המגרף את חוטמו". למרות שחלק מהעוסקים בקסם מעדיפים את המונח פגאני, ניאופגאניזם הוא הגדרה מדויקת יותר לטקסים ולמסורות נוכחיות (למרות ששתיהן נכונות טכנית, בהיות ניאופגאניזם תת מחלקה בפגאניזם). ויקה נחשבת קסם מודרני יותר מאשר הניאופגאניזם. למרות שוני מסויים בין ויקה לשטניזם, שתי הקבוצות משתמשות בקסם למען אותה מטרה - יצירת מציאות לפי רצונו של אדם.

תורות כישוף

מאגיה

המילה מאגיה באה מן המילה האנגלית Magic, משמעותה קסם או כישוף. בספרות הפנטסיה יש המשתמשים בכינוי מאג או רב-מאג במקום המילה קוסם או מכשף. המאגיה השחורה עוסקת בקשר בין החיים למתים (Necromancery), כלומר החייאת מתים, העלאה באוב, דיבור עם מתים וכדומה.

קסם בספרות הפנטזיה

ראו: קסם (מבוכים ודרקונים). קטגוריה:מאגיה

אגדה

דת

דת - מערכת של אמונות רוחניות שעיקרן: אמונה בכוח עליון או כוחות עליונים אשר אחראים ליקום, ואשר שוכן בעולם רוחני נסתר (עולם הנשמות) או עולם גשמי במקום גאוגרפי ידוע כמו אלים יוונים. בנוסף, על המאמין באותה דת האדם לנהוג לפי ציוויו של אותם כוחות עליונים, ולעסוק בפולחן הדת. בדתות רבות קיימים מושגים של שכר ועונש, הכוללים את מושגי תיקון הנשמה, השארות הנפש, הגעה לאחר המוות הגופני לאותו עולם שבו נמצאים האל או האלים, מלאכים או נשמות אחרות של בני מעלה שזכו לכך, גאולה, משיח כלשהו ותחיה פיסית של הגוף. חלק מן הדתות מבטיחות אף הצלחה פיזית, בעולם הזה, דבר שהוא עיקר ביהדות (שכר ועונש) ומובלט בפרשת "והיה אם שמוע". אמונה זו קיימת גם בנצרות הפרוטסטנטית שמאמינה בעקבות הגותו של קלוין, שניתן לראות באדם מצליח, אדם שאלוהים רוצה בו. אמונה זו קיימת גם באיסלם הסובר שאדם עני אשם במצבו, והגיע לדלות מתוך חטאיו.
המילה "דת" הגיעה לעברית מפרסית, ומשמעותה הראשונית היא 'חוק'. במשמעות זו מופיעה המילה בתנ"ך בספרים המאוחרים, כדוגמת בפסוק במגילת אסתר "ואת דתי המלך אינם עושים". רק לאחר מכן, הורחבה משמעות המילה לכפי שהיא כיום. על פי פרופ' בנימין בית הלחמי, בעולם קיימות כעשרת אלפים דתות שונות (שרובן התפתחו במאתיים השנים האחרונות) ולהם כארבעה מיליארד מאמינים. כאשר בראש צועדות הנצרות עם כ-1.2 מיליארד מאמינים, והאיסלם וההינדואיזם עם כמיליארד מאמינים כל אחת. אף שכל דת דוגלת בעקרונות אמונה ודרך חיים שונים, והן צרות ויריבות אחת לשניה, המשותף לכולן רב על המפריד.
מלבד האמור מעלה, בדרך כלל לכל דת יש נביא ראשון מייסד, שאליו נגלה העולם הרוחני הנסתר, שחיבר ספר מקודש שהולכים לאורו, וכהנים גדולים או חכמים שמעבירים את הדת מדור לדור, והם מקור הסמכות הרוחנית. לכל דת יש את מעשי הפולחן והמצוות שלה, שאמורים לדאוג לתיקון הנשמה של המאמין והגעתו לעולם הנסתר.
מעשי הפולחן מורכבים מלימוד, תפילה, הטפה, סימולציה, ריטואלים וטקסים, קשר פיסי עם חפצים הנחשבים קדושים (ביהדות נישוק מזוזה וספר ותורה), וריחוק מדברים הנחשבים טמאים או קדושים מאוד. דתות רבות קוראות להתעלות מעל צורכי הקיום והגוף ורואות בנזיר או בפרוש את הדגם של אדם האידאלי.
הדתות הינן לרוב היררכיות ולא שוויוניות, ובהן ככל שהאדם עולה במעלת החכמה ונעשה לאיש דת, כך גוברת השפעתו ויכולתו לפרשן את הדת. אף שהגברים תופסים את המעמד המרכזי ברוב הדתות, הנשים מהוות את התשתית לכל דת, כי הן תמיד ללא יוצא מן הכלל דתיות יותר מהגברים. בחלק מהדתות יש הגבלה על לימוד יסודות הדת לזרים ועל גישה של זרים לאתרים מסויימים. ביהדות הקדומה היתה הגבלה על כניסת זרים לבית המקדש שבירושלים, באיסלאם ישנה הגבלה על כניסת זרים לעיר המקודשת מכה. בחלק מהדתות סודות הדת נמסרים רק למתי מעט: לחכמים מיוחדים שהקדישו את עצמם לאותה דת. דת שבולטת בעניין הזה היא הדת הדרוזית, שבה רק לאנשי דת קיימת גישה לאמונות הפנימיות שלה. הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה הם התחומים החוקרים את התפתחות הדתות, מוצאן, המשותף להן, מטרותיהן וכדומה. פילוסופיה של הדת הוא התחום הפילוסופי העוסק בשיקולים לקיום דתות. התאולוגיה עוסקת בהסבר על האמונה באל, והפסיכולוגיה עוסקת בחקר המניעים ליצירת הדתות וכניסת המאמינים לשורותיהן. עוד על פי הפסיכולוג פרופ' בנימין בית הלחמי, הדת הינה תופעה אנושית חוצה גבולות, שיש לה שורשים פסיכולוגיים של בני אדם, שחווים את אותם הפחדים והתקוות. כך לדעתו שורשי הדתות נעוצות בלמידה חברתית, שאותה מנחילים ומטביעים ההורים בצאצאיהם מבלי יכולת בחירה משמעותית, דבר דומה נעשה בהנחלת דעות פוליטיות וערכים כלליים. בפיצוי הנפשי שמקבלות קבוצות שנמצאות בשפל, בתופעת החסך, התסכול והכאב שנמצאים בשפע בעולם, אף הם מובילים לדת שמפצה אותם, שאפשר להגיע איתה למעמדים אקסטטיים וחגים המשכיחים את העליבות והתסכול, כמו גם הסבר ההשלכה, שאמונות דתיות משקפות למעשה את המבנה החברתי ואת עולמם של בני האדם, ונבנות בצלם החברה המסויימת. כך למשל במיתולוגיה היוונית ניתן לראות איך האלים משקפים את הרגשות האנושיים הבסיסיים ביותר כמו חמדה, קנאה ותחרות. מניעים נוספים לדת, היא ההסתגלות האישית ותחושת הסיפוק בחיים שיש בהם מימד רוחני, דבר שמעלה לפי כל המחקרים את הבריאות הגופנית ואת תוחלת החיים. ההסתגלות החברתית, שגורמת ללכידות חברתית ותמיכה של הקבוצה הדתית בחבריה, ביצירת קבוצת התייחסות שמגוננת ועוטפת את היחיד הבודד והנבדל. קבלת פשר לחיים, באשר האדם הוא יצור שמעדיף תשובות לא טובות על פני סימני שאלה וחיים של ספק. הצבת חיץ בפני החרדה הקיומית וחרדת המות בפרט, ושרידות אבולוציונית, של הטיפוס האופטימי המאמין, על פני הטיפוס הפסימי האתאיסט שנכחד. שלוש הדתות המונותאיסטיות - זאת אומרת המאמינות בקיומו של אל אחד מופשט הבורא עולם - היהדות, הנצרות והאיסלאם הינן דתות היסטוריות. הנצרות והאיסלם הושפעו רבות מהיהדות וצמחו מהרקע שלה, והן במידה רבה גרסאות של האחרונה. הנוצרים הראשונים היו כת יהודית שבמשך הזמן יצאה החוצה ונבדלה מהיהדות, ואילו ההשפעה של התנ"ך והמדרשים ניכרת בקוראן. בשל כך, עם ישראל תופס תפקיד מרכזי במחשבה הדתית של שלוש הדתות המונותיאסטיות הגדולות. דתות אלו מייחסות חשיבות מכרעת להתערבותו של האל בהזדמנויות מיוחדות בהיסטוריה: החל מבריאת העולם, דרך ההתגלות ליחידים וכלה בגאולה בעתיד. סיפורי התגלויותיו של האל וסיפוריהם של המתווכים, שאליהם התגלה, מוזכרים על ידי הקהילה באמצעות כתבי הקודש של כל דת ובאמצעות הפולחן הדתי - טקסים ותפילות. בהקשר זה, התנ"ך הוא ספר מרכזי ביהדות ובנצרות. המוסלמים מאמינים בקדושתו של התנ"ך, אך סבורים שמצויים בו זיופים רבים. אמון הם נותנים רק במקורות התנ"כיים המועתקים בקוראן בשינויים ניכרים. כמעט בכל מדינה ישנה דת אחת שלטת, ורוב האנשים ישייכו את עצמם לאמונת הדת, גם אם בפועל הם לא מקפידים בחוקיה, ולא מגיעים למשל לבתי התפילה באופן סדיר כמצוות אותה דת, עדיין הם ישמרו על שייכות נפשית לאותה דת ואמונותיה, כאשר הם מקיימים חלק מהפולחנים באופן סימלי, לא מתוך אמונה שיש בהם ממש, אלא כביטוי של סולידריות עם אנשי הדת. אתאיזם היא אמונה ששוללת קיום אל כלשהו. בעוד שבדורות קודמים היה האתאיזם נחלתם של מתי מעט נרדפים, הרי שהיום ההשקפה האתיאסטית רווחת יותר בקרב האליטות האקדמיות והתרבותיות במערב, במיוחד בגירסתה המתונה יותר, אגנוסטיות, שמטילה ספק במציאות האל וטוענת שפשוט אי אפשר לדעת אם קיים כוח עליון אם לאו. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שאחראים על קטעים שונים בהוויה. אף שבמערב הפוליתאיזם אינו שכיח, בתרבויות מסוימות, כמו אצל ההינדים, הוא מקובל עד היום. כת היא תופעה פסאודו-דתית, שבה רגשות דתיים מנוצלים לשליטה, עשיית רכוש, מין או צרכים אחרים. הכת מנצלת את החברים בה והופכת אותם לעבדים מנטליים תוך שימוש במניפולציות פסיכולוגיות מתוחכמות. הכת נראית כלפי חוץ כמו דת, אבל שונה מכמה בחינות. המאפיינים העיקריים של הכתות יהיו:
- מרכזיותו של "כהן גדול" ושליטתו על כל השאר ומיצובו מעל לחוקי הכת.
- סודיות: המתקבלים לכת עוברים לרוב טקסט חניכה, שבו הם מתחייבים להיות נאמנים לכת ולשמור על הסודיות של הנעשה בה.
- התנתקות: דחיפה לנתק קשרים חברתיים ישנים, הסתגרות והתבדלות של אנשי הכת מפני העולם החיצוני ופיתוח חרדה מפניו, כך שלאיש הכת לא יהיה לאן ללכת. פיתוח החברתיות באופן מופרז, שבה הפרט מאבד את גבולותיו, אינו עומד בפני עצמו והופך לחלק מהקבוצה.
- אדיקות: תביעה לאדיקות פולחנית מעבר למקובל, במטרה ללכוד את ליבו ומוחו של המאמין, ולא לאפשר לו חירות מחשבה.
- ציות: בקשת ציות וכפיפות מוחלטת מחברי הכת למנהיגיה, והטלת סנקציות ועונשים שונים בעקבות אי מילויה.
- מיסיונריות: ניסיון לגייס חברים נוספים לכת, מתוך התלהבות פנימית ו"ראיית האור".
- מאפיינים נוספים: הקדשת הרכוש לכת ולמנהיגה. החמאה ושיבוח של הפרט באופן מופרז ושיקרי על מנת לצוד אותו.

ראו גם

דתות ואמונות - אל - אלוהים

קישורים חיצוניים

- [http://www.religions.gov.il/ אתר הבית של המשרד לעניני דתות]
- [http://www.hofesh.org.il אתר חופש] קטגוריה:רוחניות ואמונה קטגוריה:אנתרופולוגיה ja:宗教 ko:종교 ms:Agama simple:Religion th:ศาสนา

דת

ראו גם

דתות ואמונות - אל - אלוהים

קישורים חיצוניים

מונותאיזם

מונותאיזם פירושו אמונה באל אחד ויחיד, בניגוד לפוליתאיזם- אמונה באלים ברבים. מקור המילה מיוונית: מונו = אחד, תאו= אל.

האמונה לפני המונותאיזם

עמי המזרח הקדום הפגניים ראו בטבע עצמו את האל- ואי לכך ראו בשמש, בירח ובכוכבים את האלים. לכן גם נקראו ביהדות כל עובדי האלילים בשם 'עובדי כוכבים ומזלות' (עכו"ם). האמונה העממית באסיה הקטנה שהתבטאה במיתולוגיה היוונית והתגלגלה לאחר מכן גם לתרבות הרומאית, מאמינה באלים רבים- שכל אחד ואחד מהם אחראי על תחום חיים אחר- לדוגמא אל הגשם, אלת הפריון, אלת המלחמה וכדומה. אמונה נוספת, שהמונותאיזם יצא כנגדה היא האמונה הגנוסטית, הדואליסטית שנוצרה ע"י זרתוסטרא - המאמינה שישנם שני אלים- האל הטוב והאל הרע. שניהם נמצאים ביניהם במלחמה מתמדת, שאנו העדים לתוצאותיה. אמונה זו רווחה במיוחד ברחבי הממלכה הפרסית, עד לתקופה יחסית מאוחרת בה כבש את מקומה האיסלאם.

המונותאיזם ביהדות

מקובל שהיהדות היא הדת המונותאיסטית הראשונה, שקמה בתור ניגוד לעבודת האלילים שרווחה בקרב עמי האזור בתקופה זו. התורה כולה מלאה בביטויים השוללים את העבודה הזרה, והחיוב באמונה האל אחד. בעשרת הדיברות נאמר "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". ובנוסף אחד הפסוקים המכוננים ביהדות הוא "שמע ישראל, ה' אלהיך, ה' אחד" כנגד האמונה הגנוסטית המאמינה בשני אלים, נאמר בספר ישעיהו: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע"- מכאן שלפי האמונה היהודית האל הוא אחד הכולל בתוכו את הניגודים, ואחראי הן למה שנתפס בעיננו כטוב והן הנתפס בעיננו כרע. הדמות הבסיסית המייצגת גישה זו ביהדות היא אברהם אבינו שנחשב ע"י רבים לאבי האמונה המונותאיסטית. זאת בשל יציאתו כנגד עבודת האלילים שהייתה נהוגה בבית אביו. יש בהוגי היהדות שראו את מהות מצוות התורה בתור אנטיתזה לאמונה האלילית. גישה זו מפתח הרמב"ם בחיבורו מורה נבוכים.

התפשטות המונותאיזם

בתקופה מאוחרת יותר, קמו בהשפעת היהדות שתי הדתות המונותאיסטיות הנוספות- הנצרות והאיסלאם, שנסמכו בכתביהן על בסיס האמונה היהודי, ושללו את ריבוי האלים. בניגוד ליהדות, שלא ראתה ערך בהפצה המונית של הדת, הדתות החדשות שאפו להרחיב את מעגל המאמינים בכל דרך אפשרית. האיסלאם לקח זאת צעד אחד קדימה ובקוראן מפורש שעל המאמין בתורת מוחמד להרוג את כל עובדי האלילים שאינם מוכנים לשנות את דתם. גם המיסיונרים הנוצרים, פועלים עד היום כדי להפיץ את הבשורה הנוצרית אף במקומות הנידחים בעולם. עם התפשטות הנצרות והאיסלאם באירופה ומאוחר יותר בשאר חלקי העולם הלך וקטן מספרם של עובדי האלילים. מיליונים רבים שינו את דתם, אם בכח השכנוע ואם בכח הזרוע, וגבר מאד כוחו של המונותאיזם. כיום אפשר לומר שרובו וכולו של העולם המערבי שייך לדתות המונותאיסטיות. לעומת זאת באסיה ובמיוחד באפריקה ישנם המאמינים עוד באלים רבים, ובהם עבודת האלילים עוד נפוצה.

לקריאה נוספת

יהדות ואלילות- אסא כשר. מסדרת "אוניברסיטה משודרת", משרד הביטחון 2004 קטגוריה:רוחניות ואמונה קטגוריה:אנתרופולוגיה ja:一神教

יהדות

היהדות היא הדת העתיקה והקטנה ביותר מבין שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות. מקור השם יהדות הוא שבט יהודה, שאליו מתייחסים רוב היהודים בני זמננו לאחר שעשרת השבטים גלו למקומות אחרים. יש המעדיפים את השם ישראליות, על שם ישראל, הוא יעקב, אביו של יהודה, בשל העובדה שהוא כולל את כל שבטי ישראל. היהדות היא דת, אך גם לאום. אופיה לאומי יותר מאופיין של דתות אחרות, והשותפים לה נחשבים לבני עם אחד. מנגד, אלו הממירים דתם לדת אחרת נחשבים גם לכאלו שיצאו מגדרו של הלאום (ראו האח דניאל).

אחדים ממאפייני היהדות

- הספר הקדוש ביותר לעם היהודי הוא התנ"ך המתאר את קורות העם היהודי, מבריאתו עד הקמת בית שני. התורה היא החלק המקודש ביותר בתנ"ך. על פי אמונת היהדות הוכתבה התורה מפי האלוהים למשה. בה מנויות מצוות הדת: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. פרשנות למקרא כתובה במשנה ובתלמוד, וסביבם נסוב מרבית הלימוד בישיבות.
- סמלה של היהדות כיום הוא מגן דוד - שעל פי המסורת היה סמלו של דוד המלך. הסמל העתיק של היהדות היה מנורת שבעת הקנים שניצבה בבית המקדש.
- תפילה המייצגת את תמצית היהדות היא "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד" - משפט שלפי המסורת אמרו בני יעקב לאביהם. לאורך הדורות הלכו מקדשי השם אל מותם כאשר משפט זה על שפתותיהם.
- הלוח העברי - לוח השנה המשמש את היהדות הוא לוח משולב ירח-שמש: חודשיו מבוססים על חודשי הירח, אך השנה היהודית תואמת לשנת השמש, בכדי שהחגים יצאו תמיד באותה תקופה של השנה.
- היום המקודש בשבוע הוא השבת שבה נהוג לשבות ולנוח מעבודה ואותה מציינים בטקסים שונים כמו קידוש, ארוחות חגיגיות, והבדלה בסיומה.
- המנהיג הדתי נקרא רב והוא אחראי על ניהול הקהילה ועל הנהגתה הרוחנית. קיים גם משפט דתי, בנושאי אישות וממונות, ובעבר - גם בנושאי פלילים.
- בית התפילה נקרא בית כנסת ונהוג להתכנס בו בתפילות יומיומיות, ובפרט בשבתות ובחגים.
- המקום המקודש ליהדות הוא ארץ ישראל, שנקראת במסורת היהודית ארץ הקודש וארץ החיים ותארים חיוביים נוספים. ישנה מצווה להתגורר בארץ ישראל ואף אסור לצאת ממנה לחו"ל. לדעת חלק מהפוסקים מצווה אף להקים בה מדינה ולהחיל בה ריבונות יהודית, אם כי לדעת אחרים יש להימנע מכך מטעמים של איסור על "קירוב הקץ". בארץ ישראל עצמה יש מדרגות בקדושה, כאשר העיר המקודשת ליהדות היא ירושלים, עיר שבה היה בית המקדש. הר הבית, שבו שכן המקדש, הוא האתר המקודש ביותר בארץ ובעולם כולו, ובשל קדושתו הוא אסור בגישה בימינו אלה. ערים מקודשות נוספות הן חברון - שבה לפי המסורת קבורים אבות האומה, טבריה בה קבורים רבנים רבים וצפת - שבה התפתחה תורת הקבלה.

הלכה ואמונה יהודית

התורה שבכתב המורכבת מחמשת חומשי תורה, חמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, והתורה שבעל פה - המשנה והתלמוד, כוללות את ההוראות ההלכתיות של היהדות, המצוות. עיקר ספרות הקודש היהודית היא דיון ופירוש של המצוות.
ביהדות יש תרי"ג (613) מצוות, המחולקות לרמ"ח (248) מצוות "עשה" ושס"ה (365) מצוות "לא-תעשה". בימי הביניים נעשו ניסיונות לחלוקה של המצוות. ישנה חלוקה רוחבית נוספת, בין מצוות ש"בין אדם לחברו" ומצוות ש"בין אדם למקום". יש הרואים ביהדות דת הלכתית ומשפטית בלבד, ובעת החדשה קמו הוגים ששללו את קיומם של 'עיקרי אמונה' ביהדות. עם זאת, מקובל לייחס ליהדות כמה וכמה יסודות אמונה או דוֹגמות. מפורסמת ביותר היא רשימתו של הרמב"ם הכוללת שלושה עשר עיקרים, ובראשם האמונה באל אחד, האמונה בהיותו מופשט ולא גשמי, האמונה בנבואה והאמונה בעליונותה הנבואית של תורת משה. בין העיקרים נוספים נמצאות האמונות בתחיית המתים, בעולם הבא ובמשיח.

תולדות העולם

על פי האמונה היהודית נברא העולם בשישה ימים אלוהיים-קוסמולוגיים, ושנת התשס"ה, שבה נכתבים דברים אלה, היא השנה ה-5,765 לבריאת העולם, כאשר לא מעט פרשנים סוברים שספירה זו מתחילה מסוף הבריאה, ומיצירת אדם הראשון בשנת האפס. לפי המתואר בבראשית, נברא האדם אחרון ככתר הבריאה במושלמותו ובתבונתו (בצלם אלהים) ולאחריו היה יום השביעי יום מנוחה (יום השבת). על פי היהדות האשה נבראה מצלעו של הגבר, ויש מחלוקת בענין "הצלע" בין פרשני התלמוד, האם יש להבין כפשוטו מצלעו או מצדו שאז נבראו כדו-פרצופין גב אל גב. לאחר חטאם (האכילה מעץ הדעת) הם גורשו מגן עדן לארץ ומשם מתחילה שושלת האדם. על פי חלק מחכמי ופרשני היהדות כל סיפור הבריאה וגן העדן הינו מיתי-אלגורי-סימבולי, ונכלל בסוד "מעשה בראשית", וטעות חמורה היא להבינו כפשוטו.

יסוד היהדות

על פי התנ"ך, מייסד היהדות הוא אברהם, המונותאיסט הראשון שעלה לארץ ישראל מאור כשדים, ולו הובטחה הקמת עם סגולה מזרעו, אשר יירש את ארץ ישראל - "ואעשך לגוי גדול". אברהם גם ייסד את מנהג המילה, מנהג שעד היום מקפידים בו היהודים. לאחר שצאצאיו ירדו למצרים והפכו להיות עבדים, הם יצאו בהנהגתו של משה רבנו באותות ובמופתים משם לארץ ישראל וכבשוה והתנחלו בה. מעניין שלפי המקרא - הראשון שהגדיר את ישראל כעם היה דוקא פרעה שאמר "הן עם בני ישראל". על פי המקרא, התרבות היהודית לא התפתחה באופן רגיל והדרגתי, אלא ניתנה בפעם אחת בהבזק שמימי, לאנשים שהיו שקועים עד צוואר בתרבות האלילית של מצרים. לאחר מתן התורה בני ישראל הסתובבו ארבעים שנה במדבר, כעונש על רצונם לחזור למצרים מעט אחר יציאתם ממנה, ורק בתום אותה תקופה נכנסו צאצאיהם של יוצאי מצרים אל הארץ, שבאותה תקופה נקראה ארץ כנען. לפי המסורת, היהודים כבשו את כנען וחיו בה עד לשנת 586 לפנה"ס. באותה שנה יצאו היהודים לגלות בבל, גלות שנמשכה כ-50 שנה (לפי המסורת 70). אל ישראל הם שבו בעקבות הצהרת כורש מייסד האימפריה הפרסית: "מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו ויעל". במסורת היהודית מתוארכת תחילת הגלות לזמן חורבן בית המקדש השני בשנת 70, אם כי כבר קודם לכן שועבדו היהודים לנציבי רומא, ואף שהאסון הגדול פקד את הישוב היהודי בארץ רק שישים שנה לאחר החורבן, בעקבות מרד בר כוכבא.

חגים ומועדים

היהדות מקדשת את היום השביעי בשבוע כיום אסור במלאכה ומיועד לתפילה, לסעודה, למנוחה וללימוד. כמו כן, ישנם מועדים נוספים במהלך השנה, שנחלקים למועדים מקראיים ומועדי חז"ל. מועדים מקראיים: ראש השנה (יומיים), יום הכיפורים, שלוש הרגלים: פסח (7 ימים), שבועות (יום),סוכות (7 ימים) ו שמיני עצרת (שמחת תורה) (יום אחד). מועדי חז"ל: פורים וחנוכה (8 ימים), וכן חמשת הצומות, (תשעה באב, שבעה עשר בתמוז, עשרה בטבת, תענית אסתר ו צום גדליה). ישנם ימים טובים נוספים: בכללם כל ראש חודש עברי, ט"ו בשבט וט"ו באב. בגלות נחגגו המועדים המקראיים יומיים כל אחד. בין היום הראשון לשביעי של פסח וסוכות, שנחשבים לחגים, שאר הימים הנם חול המועד, שזהו מעמד ביניים בין חג לסתם יום חול. לאחר כינון המדינה נוספו לרשימת המועדים גם יום העצמאות, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזכרון לשואה ולגבורה.

התפתחות ואירועים

תקופות בתולדות היהדות

- בית ראשון - פעולת הנביאים וכתיבת התנ"ך
- בית שני חתימת התנ"ך וראשית פיתוח התורה שבעל פה.
- היהדות בראשית הגלות - כתיבת היצירות הבסיסיות של התורה שבעל פה. עד המאה ה-7
- היהדות בימי הביניים - פריחתה תחת חסות ערבית, הפרשנים הגדולים, הפילוסופים היהודיים. עד המאה ה-15
- היהדות בעת החדשה - החסידות, ההשכלה, החילון, הרפורמה. עד המאה ה-20
- היהדות במאה ה-20 - הציונות, השואה, מדינת ישראל

אירועים מרכזיים

יציאת מצרים - מעמד הר סיני - חורבן בית ראשון - הצהרת כורש - עליית עזרא ונחמיה - חורבן בית שני - גירוש ספרד - הצהרת בלפור - השואה - תקומת מדינת ישראל

מדוע יש מעט יהודים?

חרף גילה המופלג היהדות היא בעלת מספר הנמנים עליה, היהודים, קטן במידה יוצאת דופן. דבר זה נובע מכמה סיבות: # היהדות ביסוד השקפתה רואה עצמה כחוד החנית של האנושות וכדת אליטיסטית, ואיננה דת מיסיונרית. בניגוד לנצרות ולאיסלם, שברוב תקופותיהן העבירו לדתם בשכנוע או בכוח המוני אנשים, היהדות הערימה בדרך כלל קשיים בפני המתדפקים על דלתותיה (ראו חריגים בסעיף גיור להלן). # התנכלות פיסית ותרבותית מרובה ליהודים מצד עמים אחרים והעברה המונית של יהודים על דתם, כפי שנעשה למשל בספרד, בפורטוגל ובדרום אמריקה. (ראה אנטישמיות, עלילות דם, אינקוויזיציה, אנוסים פרעות, השואה). # בניגוד לנצרות שהדגש בה על אמונה וכוונה, היהדות היא דת אקסלוסיבית הדורשת קיום מספר רב (613 מצוות מהתורה, ועוד מצוות רבות מדברי חכמים) של מצוות מעשיות, ולכן לא נטו לעבור אליה בגלל העול הכבד.

גיור

למרות שהיהדות אינה דת מיסיונרית, כאמור, היא מעניקה לכל הרוצה בכך, ומוכן לקחת על עצמו עול מצוות את האפשרות להתגייר. ולכן על אף שהיא רואה במאמיניה, היא איננה גזענית, מכיוון שכל אדם מכל מוצא יכול להתקבל אליה. אף ביציאת מצרים מסופר בתנ"ך שהתקבלו לשורותיה ערב רב של אנשים בני לאומים שונים, שדבקו ביהדות, וכן נעשה בתקופה שלאחר התבוסה שספגה ישראל בידי רומא.

ארון הספרים היהודי

היהדות פיתחה במהלך קיומה מספר רב של ספרים. מספר האנלפאבתים בעם היהודי היה קטן יותר מבקרב האומות האחרות, מכיוון שהושם דגש רב בחינוך על הקריאה והכתיבה. כתוצאה מכך נכתבו ספרים רבים. ספרים בולטים: תנ"ך - ספרים חיצוניים - משנה - תוספתא - מסכתות קטנות - תלמוד בבלי - תלמוד ירושלמי - ספר הזוהר.

לקריאה נוספת

- ארתור א' כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, הוצאת עם עובד, 1993.

ראו גם

- רשימת ערכים העוסקים ביהדות התפוצות
- פילוסופיה יהודית
- יהדות כתרבות
- פילוסופים יהודיים
- דת ומדינה
- תורה ומדע
- חיבורים ביהדות
- השירה העברית בימי הביניים
- קבלה

קישורים חיצוניים

- [http://www.daat.ac.il/encyclopedia/index.asp אנציקלופדיה יהודית] לנושאים בתרבות ישראל לתחומיה. קטגוריה:דתות
- ja:ユダヤ教 simple:Judaism

פאגאניזם

עבודת אלילים, או פגניות היא פולחן דתי של ישות חומרית כלשהי או ישויות רבות ביחד או לחוד (להבדיל ממונותאיזם האבסטרקטי), שהיה נפוץ בעולם הקדום. עבודת האלילים ייחסה לאלילים תכונות אלוהיות ועבדה אותם בתפילה, קורבנות וטקסים נוספים, במטרה לרצותם ולחזק את כוחם. לעיתים הקורבנות היו לא רק מן הצומח והחי אלא אף מהאדם, כפי שמסופר בתנ"ך על מישע מלך מואב, שהקריב את בנו בכורו שהיה עתיד למלוך אחריו, בצעד אחרון של מצוקה במלחמה ונושע, (ספר מלכים ב' פרק ג' כ"ז), ועל מלך יהודה אחז, שהעביר את בנו באש (ספר מלכים ב פרק ט"ז ב'). הפולחנים הקדומים ביותר שידועים, היו ב3,000 לפני הספירה במסופוטמיה ובאוגרית. במערב אסיה ואירופה הם נמשכו עד חדירת הנצרות והאיסלאם. בלב אסיה ובמזרחה ובחלקים של אפריקה ודרום אמריקה הם נמשכים עד ימינו אלה.

המקור לעבודת האלים

המחשבה של האדם האלילי בצאתו אל החיים, היתה שמאחורי עולם הטבע המלא בכוחות חזקים יש משמעות וסיפור. בדרך של האנשת הכוחות ופרסונפיקציה של האלים, יכלו הקדמונים לתת משמעות הגיונית ופשר לחיים שמחוצה לאדם, למחזוריות הטבעית היומית של השמש, החודשית של הירח, והשנתית של חלקי השנה, וגם לתופעות לא קבועות כמו בצורת, ליקוי חמה ולבנה, מטאורים או נחשולי ים פתאומיים. כל תופעה סימלה אל העומד מאחוריה. כשהוא מתחזק התופעה דומיננטית וכשהוא נחלש או יורד לשאול התופעה נעלמת. ועל כן יש לעבוד את האלים הטובים והנכונים ולהכנע בפניהם ולקבע אותם כפטרוני המקום, בכדי לחזק את כוחם, ולעיתים אף יש להקריב קורבנות לאלים הרעים ומשרתיהם הדמונים, בכדי לשכך את כעסם. התנאים הגאוגרפים של כל ארץ, בנו לא מעט את דמותם של האלים. כך במיתולוגיה כנענית בארץ כנען השחונה, מוכת הבצורת וצמאת הגשמים, התפתח מיתוס שבו האל בעל - אל הגשמים והסערות, שמרווה את פני האדמה, שהוכרז על ידי אבי האלים אל (בעלה של אל האדמה אשרה ומקבילו של זאוס היווני), לאל השולט, ניצח את אחיו ים - אל הימים, ועוזריו מפלצות הים, שהציף את הארץ במי מלח והרס את היבולים, כאשר האלה שפש - אלת השמש עוזרת לו לייבש את הקרקע, אבל הפסיד כנגד האל מות - אל המוות שממנו הבצורת והעקרות וירד לשאול, דבר שהביא בצורת כבידה, בסופו של דבר ניצל בעזרתה של אחותו הבתולה, אלת המלחמה - ענת, וקם לתחיה, והירווה את פני האדמה החריבה. בסיפור זה, הצליחו הקדמוניים שהיו ברובם איכרים, לתת הסבר מלא והגיוני, למחזוריות האקלימית ולתופעת הבצורות החוזרת ונשנית בארץ כנען, וגם אפשרות של שליטה עליה, באמצעות פולחן נכון של האלים, שיגביר את כוחם של האלים הטובים, בעל, אשרה ועשתורת. עוד בעניין פירוט של אלים כנענים ידועים. מספר פולחני עבודת האלילים, היו רבים כדימיונו של האדם. היו עמים שעבדו לשמש או לירח (עבודת אל הירח באור כשדים), או לאחד הכוכבים (בעיקר כוכב נוגה). היו עמים שעבדו לאחד מאיתני הטבע כמו אל הים או אל הברק. היו שעבדו לכוח טבע כמו פיריון, והיו עמים שעבדו לבעלי חיים מיוחדים שייצגו חוזק בלתי רגיל, כמו שוורים, אריות, תנינים ונחשים כמו עבודת הנחש והתנינים במצרים העתיקה, שבו הפרעונים היו עוטרים על ראשם כתר או ציץ שבו סמל נחש, וכמו פולחן נחש הקוברה שנהוג עד היום במקומות מסויימים בהודו. באי הטרופי באלי שבארכיפלג האינדונזי נהוג עד היום פולחן להר הגעש של האי. היו עמים שעבדו לפסלים שהיו עשויים מחרס, נחושת או זהב שסימלו כוח, או רעיון מסויים, כמו עגל הזהב - שנעשה במדבר, העגלים שהקים ירבעם בממלכת ישראל ופסל מיכה, או סתם היו מיניאטורות לשימוש עצמי של האליל הרווח כמו צלמיות עשתורת. אף במקרא עצמו, ישנם לעיתים סיפורים, שמזכירים מיתוסים אליליים ולדעת חוקרים מהוים שכבה קדומה, כמו הסיפור בבראשית (פרק ו') על בני האלוהים - ה"נפילים", הבוחרים להם בנות אדם יפות לפי בחירתם, ומולידים מהן גיבורים ואנשי שם, דבר הגורם להשחתת האנושות ולמבול. מיתוס זה ממשיך בתהילים, על בני העליון שנופלים. (ספר תהילים, פרק פ"ב ו-ז). תופעת בני האלוהים מוזכרת פעמים נוספות, כמו בספר איוב, שם מסופר על בני האלוהים המתייצבים בפמליה של מעלה ביחד עם השטן, אצל ה', (פרק א' ו') ועל הרעתם בבוקר, (שם פרק ל"ח ז')
התייחסות מעניינת יש למפלצות הים המיתולוגיות, בספר בראשית "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים" (פרק א' כ"א) ובישעיה, "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם:" (ספר ישעיה פרק כ"ז א'). גם בהתייחסויות אלו יתן לראות הדים אל אמונות שרווחו בעולם האלילי, אודות מפלצות ים נוראות.

מקור המונח "פגניות"

הכינוי פגניות (מלטינית, paganus פירושו "כפרי") שימש את הנוצרים בשלהי האימפריה הרומית ובימי הביניים. מאחר והנצרות התפשטה בתחילה בערים, זוהה הפוליתאיזם עם הכפריים, שאיחרו לקבל את המונותאיזם והרבו לערב אותו באמונותיהם הקודמות. מדובר היה, כמובן, בכינוי גנאי, הבא להצביע על בורותם ופשטותם של "עובדי האלילים".

פולחנים

הפולחנים היו רבים ומגוונים:
- לאל - נסכים של ראשית היין.
- אצל אשרה נטעו עצים לכבודה, וקיימו יחסי מין טקסיים במקדשים שניבנו לכבודה, בהושע (ד') מתוארת זביחה על ראשי ההרים והקטרה על הגבעות, "תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ"
- אצל הבעל היתה התגודדות בכלי נשק ושפיכת דם עצמית, קורבנות מסוגים שונים ואף קורבנות אדם. היה האל הקשה ביותר שאיתו התמודדו ישראל. אליהו בהר הכרמל בעימותו עם פולחן הבעל, מבקש מנביאי הבעל להוריד אש על המזבח. לפחות פעמיים מסופר על טבח שנעשה בעובדי הבעל, פעם אצל אליהו ופעם אצל יהוא.
- אצל עשתורת - אלת הפיריון והתשוקה בפולחנה היה מעורב גם בישול גדי בחלב אימו והאכלת יונים וגם יחסי מין פולחניים.
- אצל שפש - אלת השמש, בתנ"ך מתוארת עבודתה בהשתחוות לכיוון השמש למזרח. כמו כן מתוארת עבודה פולחנית הקשורה לסוסים ומרכבות שיוחדו לה במסלול מסויים, ואחר כך היו מוקדשים או נזבחים. הקשר בין שמש למרכבת סוסים קיים גם במיתולוגיות נוספות, כמו הליוס - אל השמש הרוכב במרכבה הרתומה לארבעה סוסים אבירים. מתואר בתנ"ך שבפולחן משולב שלה ושל הבעל, מעל המזבחות לבעל, היו צורות של שמשות הקרויות חמנים מלשון חמה.
- אצל מילכום (משורש מ.ל.ך.) (ידוע גם בשם המולך) אל העמונים - פולחנו היה בקורבנות שונים עד קורבן אדם.
- בתרפים - אלילי הבית שהיו בצורת ראש אדם, לאחר ההקטרה היה אפשר לדובב אותם ולקבל עתידות.
- ואצל תמוז (אל) - אל צמיחת התבואה הבבלי עבודתו היתה בכך, שהיו מדליקים בזמן הקיץ, בזמן שכל הצמחיה כמשה, אש בתוך פסלו שהיה ממתכת חלולה ועיניו שעשויות עופרת, היו ניתכות ונוזלות, בכדי שיראה שהוא בוכה, והיו מקוננים אז על מות הצמחיה בחודש תמוז החם. לעיתים מושא הפולחן היה המלך עצמו, כפי שמתואר אצל יואש מלך ישראל לאחר מות יהוידע הכהן, "וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ - אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם: וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת:" (ספר דברי הימים ב', פרק כ"ד י"ז-י"ח)

התייחסות המקרא לפגניות

ה' אלוהי ישראל הוא אל ללא דמות, פנים או תיאור כלשהוא. הדבר המוחשי היחיד שניתן לעם הם לוחות הברית - לוחות אבן שעליהם חרוטים ציווים, שמושמים בתוך ארון מצופה זהב, שמעליו צלמים של הכרובים, שני מלאכים, שלפרשנות חז"ל היו מלאך זכר ומלאך נקבה. מעבר לכך, יש איסור גורף על עשיית כל פסל, צלמית, או תמונה, אפילו כאלו המיוחסים לאלוהי ישראל ובוודאי כאלו שמיוחסים לאלים אחרים. וכפי שמתואר בפסוקים הבאים: עבודת אלילים נוספים נאסרת במקרא באופן נחרץ וגורף ומוכרזת עליה מלחמת חורמה קנאית ובלתי מתפשרת. האיסור על עבודה זרה הוא אחת המצוות של עשרת הדיברות. ולא רק שיש איסור לעבוד עבודות אלילים, יש מצווה להרוס ולהחריב אותה כמעט בכל דרך אפשרית. כך לדוגמא . בנוסף על כך, יש איסור לחמוד ולקחת צלמיות עבודה זרה בשל שוויים הכספי. במעמד השבועה על הר גריזים והר עיבל בכניסה לארץ, מקללים את מי שיעבוד עבודה זרה בסתר. האיסור והאזהרות במקרא ובנביאים חוזרים פעמים רבות ומדמים את העבודה הזרה לניאוף וזנות ובגידה. על פי התנ"ך עבודת האלילים הינה אחד מהחטאים המוסריים הקשים ביותר לצד רצח וניאוף. את איסור הקדשים, יש לראות לא סתם כאיסור זנות, אלא כמאבק כנגד פולחנה של אשרה שבה קיום יחסי מין היו חלק מהפולחן, . הכלב הוא הקָדֶש שהיה כהן הומוסקסואלי. כך אפשרת לראות את איסור בישול גדי בחלב אימו, שמעלה ריח ניחוח מיוחד, כנגד פולחנה של האלה עשתורת, פטרונית הצאן, שמובא לה גדי כאות תודה, ולכן לא מפליא שבשני איסורים אלו, ישנה סמיכות לעבודת בית המקדש היהודי. את האיסור, אפשר לראות כמאבק בפולחנים כמו בעל פעור, בהם היה גילוי הערווה חלק אינטגרלי. מקום נוסף שמתייחס אל עבודת האלילים הוא הביטוי "שגר אלפיך ועשתרות צאנך", שהוולדות של הבקר והצאן היו מיוחסים בימי קדם לאל שגר ולאלה עשתורת, והפסוק מציין שזהו פועלו של ה'. לצד עבודה זרה ישנה גם עבודה זרה בשיתוף, שהינה אמונה באל אבסטרקטי לצידה של אמונה בכוחות נוספים נמוכים יותר. דבר שהיה כנראה רווח בתקופה התנ"כית, בה היו אנשים שעבדו את אלוהי ישראל ביחד עם אלילים אחרים. כפי שמסופר במפורש על התושבים הזרים שהביא שלמנאסר מלך אשור לשומרון, וכפי שמעידים הממצאים שנמצאו בכונתילת עוג'רוד בכתובות שנמצאו ובהם כתוב לה' ואשרתו. מאוחר יותר, הנצרות נחשבת לעבודה זרה בשיתוף, מכיוון שהיא מעלה בן אנוש למדרגת אלוהות ומאמינה בו ביחד עם האמונה באל מופשט. האלילים בתנ"ך נקראים בשמות גנאי שונים ומשונים כמו: אלוהים אחרים", "אלוהי נכר", "עצבים" (שמעציבים את עובדיהם), "שיקוצים" (מלשון שקץ), "גילולים" (מלשון גללים) "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְהַאֲבַדְתִּי גִלּוּלִים וְהִשְׁבַּתִּי אֱלִילִים מִנֹּף..." (ספר יחזקאל פרק ל' י"ג) ו"תועבות", והיחס אליהם נע בין תיעוב והגעלות לבין זלזול וציניות. בשלב מסויים ניכר "גיור" של אלילים רבים והכנסתם כשמות האלוה היהודי, כמו אל, אדון, מלך, ועוד אולי מתוך פרשנות פשטנית של הפסוק: "הָבוּ לַיהֹוָה בְּנֵי אֵלִים" (ספר תהילים פרק כט)

הפגניזם בהסטוריה היהודית

אברהם אבינו נחשב במסורת היהודית למונותאיסט הראשון ולמנתץ אלילי אור כשדים, דבר שלפי פשט המקרא הכריח אותו לגלות ממקום הולדתו לארץ ישראל. את האמונה הזו באל אחד אבסטרקטי, ניסה להנחיל לסביבה הקרובה לו ולבניו אחריו, לא תמיד בהצלחה יתרה. בין היתר ניסה להלחם בקורבנות אדם, שהיוו שיאים פולחניים בכמה מהעבודות, ובהקשר הזה יש לקרוא את עקדת יצחק, כסיפור הבא לעשות דה לגיטימציה לקורבנות אדם, באופן שהוא מצווה על הקרבת הבן החשוב, ופורט על המיתר הזה בלב האדם, ומראה שיש לאברהם מסירות נפש כמו בכל הפולחנים ועם זאת, הוא לא מוכן לקבל את קורבן האדם ומבטל את הציווי. (ספר ירמיה פרק ז' ל"א) "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת, אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי (במקרא), וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי (בעקידת יצחק)." לפי המסופר במקרא היו נשים ישראליות חשובות שהיו להם תרפים. יעקב מבקש מבני משפחתו שיפטרו מאלוהי הנכר וקובר אותם תחת האלה אשר בשכם.(ספר בראשית, פרק ל"ה פסוקים ב'-ד'). לפי המסורת היהודית עם ישראל עבד את עגל הזהב מייד לאחר מעמד הר סיני ומתן תורה, בזמן שמשה רבנו בושש לרדת מהר סיני, כאשר אהרון - הכהן הגדול הוא זה שיוצר בעבורם את העגל מתכשיטי הזהב שלהם. רבים מפרשני המקרא וההוגים היהודים התחבטו בשאלה הזו, כיצד יתכן שהדבר קורה בסמיכות למעמד מלא הוד שכזה. לפני הכניסה לארץ, בנות מואב מתחברות אל ישראל בעצתו של הנביא בלעם בן בעור בכדי לפגוע בהם ולדלדל את כוחם. והן גורמות לעם ישראל לעבוד לאלילם בעל פעור. כתוצאה מחטא זה נהרגים במגפה 24,000 איש מישראל. סיפור זה מגלה את החומרה הגדולה והקנאות שמיוחסים לאלוהי ישראל והתרבות היהודית שמספרת סיפור זה למאורע זה.
בכניסה לארץ, במלחמת יהושע כנגד האמורי, את השליטה בשמש ובירח "שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן:" (ספר יהושע, פרק י' י"ב) אפשר להבין לא רק כאפקט פרגמטי, אלא בהקשר של המלחמה הרוחנית כנגד אלי השמש והירח, וגילוי עליונותו של אלוהי ישראל עליהם. לאחר כניסת ישראל לארץ, בתקופת השופטים מסופר כי כאשר ישראל סוטים מעבודת האל, הם עובדים בעיקר בשלושה פולחנים שונים: אשרות, בעלים, ועשתורות שהמשותף להם הם הפיריון והצמיחה בארץ של ספר המדבר. עליית שמואל מלווה במשבר של שבי ארון הקודש ומות הכהנים, בעקבות זלזולם בעבודת המשכן וקיום יחסי מין שהיו אולי פולחניים: אבל כריאקציה שמואל גורם לישראל להתנער מהפולחנים הזרים, וממליך את שאול שממשיך במעשיו, ואף מתואר כמי ש"הסיר" את האובות והידעונים, וכמעט כילה אותם. דוד ממשיך מגמה זו ביתר שאת, וקורא במעמדות שונים כמו המלחמה בגוליית לדבוק ביהוה אלוהי ישראל, וכנראה שהעבודה הזרה בתקופה זו מועטת, או נמצאת במחתרת. דווקא בתקופת תור הזהב של עם ישראל, שבו אין מלחמות, שלמה המלך, אשר בנה בית המקדש ונחשב לחכם מכל אדם, חטא בליברליות יתרה כלפי העבודה הזרה, כפי המסופר , דבר שגרם על פי ספר מלכים לאיבוד ממלכתו ולפילוג. נכדו אסא מסיר את פולחני האלילים באופן חלקי. בממלכת ישראל מאוחר יותר, איזבל אשת אחאב, מלכה דומיננטית, בת מלך צידון, מנסה להחדיר בישראל את פולחן הבעל הצידוני בחוזק יד ובקנאות, ולא מהססת לשם כך, להפעיל את המנגנון הצבאי, ולחסל את רוב נביאי ה', כאשר השרידים שבהם מתחבאים במערה. על רקע פעולות אלו יש לראות את מעשיהם של אליהו ויהוא, שמחזירים מלחמה שערה וטובחים בנביאי הבעל עד כלותם. חזקיהו המלך, שנחשב לאחד המלכים הצדיקים, משלים את פעילותו של אסא, ואף מכתת והורס את נחושתן - נחש הנחושת של משה, ששימש כאובייקט פולחני. (ספר מלכים ב', פרק י"ח ד') בניגוד מוחלט אליו, בנו, מנשה המלך, היה הקיצוני ביותר מבין המלכים עובדי האלילים, עליו כתוב שלא רק עבד כמעט את כל האלילים האפשריים, והעביר את בנו באש, אלא אף הכניסם לתוך בית המקדש עצמו, ובמיוחד מצויין שהכניס פסל אשרה לתוך בית המקדש, (ספר מלכים ב פרק כ"א ג'-ז') אולי כהתרסה על האיסור, "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ". (ספר דברים פרק ט"ז כ"א). בנוסף הנהיג פולחן של כהנות מין, "קדשות", של האלה אשרה בתוך בית המקדש עצמו!!! כפי שמצוטט בהמשך. פולחנים אלו נמשכו כ60 - 70 שנים, (698-629 לפני הספירה), אמנם על נכדו יאשיהו המלך מסופר, שבשנה העשירית למלכותו גילה ספר תורה, ובעקבות גילויו מחדש של דת ישראל, הרס את כל פולחני האלילים, ובדרך אגב, יש כאן מידע על דרכי הפולחן שהיו נהוגים מתקופת סבו מנשה ועד תקופתו. סמוך לחורבן בית ראשון, מתואר ביחזקאל, ששבעים איש מזקני ישראל מעלים מנחת קטורת בבית המקדש לתבניות רמשים, בהמות ושקצים, נשים מבכות את האליל תמוז (אליל), ו25 איש בין פתח ההיכל למזבח משתחוים לכיוון מזרח אל השמש, כאשר אחוריהם להיכל עצמו באקט של ביזוי. (ספר יחזקאל פרק ח' פסוקים ה' -ט"ז) עוד מתוארת בישעיהו (פרק נ"ז ה') שחיטת ילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים, ובהושע (פרק ד' י"ד) מצב של התערבבות בנות ישראל עם קדשות ועם פולחנם באופן שהפך להיות נורמה. על פי תיאורי התנ"ך, בסופו של דבר, ה' אלוהי ישראל הפסיד במערכה בינו לבין האלילים על לב עמו, שלא שמר לו אמונים, למרות כל הנסים והנפלאות שעשה איתם, ונאלץ להחריב את בית מקדשו, בידי נבוכדנאצר מלך בבל, ולהוציא את עמו לגלות, שעמים עובדי אלילים אחרים ובמיוחד הבבלים כובשי ירושלים, ראו בה, את הפסדו המוחץ, תוך שהוא מבטיח שלעתיד לבוא, ישכ�