:: wikimiki.org ::
| מחזמר |
מחזמרמחזמר (צירוף של המילים מחזה וזמר) הוא מופע מחזה קל המבוסס על עלילה, בדרך כלל כזו שהיה לה גלגול קודם בצורה של מחזה דרמטי או ספר, שכדי לעשותה פופולרית יותר הפכוהה למופע שופע שירה, תלבושות, רקע צבעוני וכד' בעוד שלעתים נושא העלילה נבלע בתוך הקלחת הזו .
דוגמה למחזמר מצליח הוא המחזמר "גבירתי הנאווה" המבוסס על מחזהו של ג'ורג' ברנרד שו, "פיגמליון", שבו ביקורת נוקבת על ההתיחסות למעמדות החברתיים באנגליה. במחזה מתערב מורה לשפות, פרופ' היגינס, עם חברו שיצליח לקחת מוכרת פרחים ממעמד פשוט ולהופכה לאשה מהמעמד העליון. המחזה, שמבוסס על מלך קפריסין, פיגמליון, שהתאהב בפסל שיצר (וכך גם במחזה, המורה בסופו של דבר מתאהב בליזה דוליטל שאת שפתה עיצב).
ג'ורג' ברנרד שו
דוגמאות נוספות של יצירות שהפכו למחזות זמר
- "נשקיני קייט" המבוסס על "אילוף הסוררת" של שקספיר.
- "כנר על הגג" המבוסס על סיפור "טוביה החלבן" של שלום עליכם.
- "אבודים בין כוכבים" המבוסס על "זעקי ארץ אהובה" של פטון.
- "המלך ואני" המבוסס על הספר "אנה ומלך סיאם".
- "סיפור הפרברים" של ליאונרד ברנשטיין מבוסס כעיקרון על עלילת "רומיאו ויוליה"
- "עלובי החיים" על פי ויקטור הוגו שהפך למחזמר בשם זה.
- "פנטום האופרה" מחזמר של אנדרו לויד וובר עפ"י רומן שכתב גסטון לרו.
דוגמאות למחזות זמר עברייים:
- "קזבלן" המבוסס על מחזהו של יגאל מוסינזון בשם זה.
- "אי לייק מייק" המבוסס על מחזה של אהרון מגד בשם זה.
- "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בעיבודו של נתן אלתרמן עם מוזיקה של סשה ארגוב. המחזמר הועלה לראשונה בשנות ה-60 בתיאטרון הקאמרי וזכה להצלחה גדולה. בשנת 2005 הועלתה גרסה נוספת ב"הבימה".
- "סאלח שבתי" (שהועלה פעמיים, בתחילה ב"הבימה") המבוסס בראשיתו על מערכון שכתב אפרים קישון ללהקת הנח"ל, ועבר אחר כך גלגול של סרט מצליח בכיכובו של חיים טופול.
- "בוסתן ספרדי" מאת יצחק נבון שהועלתה לראשונה בתיאטרון "בימות" בשנות ה-70 של המאה ה-20, ואח"כ ב"הבימה", בשנת 1998, בבימויו של צדי צרפתי, הפקה שהוצגה למעלה מ-800 פעמים.
מחזות זמר חדשים המבוססים על לחנים של יוצרים ישראלים הם "מרי-לו" המבוסס על שירי צביקה פיק ו"מיקה שלי", משירי יאיר רוזנבלום.
מחזמר ידוע לילדים שנכנס לקלאסיקה בישראל הוא עוץ לי גוץ לי של אברהם שלונסקי. מחזמר נוסף
הוא "זרעים של מסטיק" שנכתב על-ידי לאה נאור עם לחנים של נחום הימן.
בישראל קיימות מספר קבוצות חובבים שמבוססות על אנשים יוצאי מדינות אנגלוסקסיות, כמו האופרה הקלה בנגב, שמעלות מחזות זמר באנגלית.
קטגוריה:תיאטרון
- מחזמר
ja:ミュージカル
ko:뮤지컬
ספר
ספר הוא טקסט מודפס בנושא מסוים, שדפיו כרוכים יחדיו.
עוד מימי בראשית אסף האדם את יצירותיו הספרותיות תחת ספרים. בתחילה היו אלה מגילת קלף, וספרים מצומצמים בהיקפם. עם התפתחות הדפוס עלה היקפם של הספרים.
בעידן הפוסט מודרני הספרות יורדת מגדולתה, ואנשים ממעטים לקרוא ספרים ומעדיפים להשתמש במקורות ידע אחרים, למשל האינטרנט והטלויזיה.
ספרי-עלילה רבים מוצאים את דרכם אל מסך הקולנוע, כאשר ספרים רבי מכר עוברים עיבוד-קולנועי.
הספרים שייכים לקטגוריות אחדות:
- סיפורת: מתחלקים ל ז'אנרים שונים כגון רומנים, הרפתקאות, מדע בדיוני, ילדים
- יומן ואוטוביוגרפיה: תיעוד מאורעות, זיכרונות וכו'.
- ספרי עיון: אטלס, אנציקלופדיה, מילון.
- ספרי דת: תנ"ך, חומש, תלמוד, ספרי צדיקים, ספרי מוסר.
- ספרי לימוד: ל תלמידים, ל סטודנטים וכדומה.
- ספרי הדרכה: מדריך טיולים, ספר בישול וכדומה.
בתהליך יצירתו של ספר שני שלבים עיקריים:
- תהליך כתיבת הספר על-ידי מחברו (או מחבריו). סופו של שלב זה הוא ביצירת כתב יד (במשמעות הרחבה של מושג זה, שבה נכללים עותק בכתב יד, במכונת כתיבה או במעבד תמלילים)
- תהליך ההוצאה לאור של הספר: הפיכת העותק היחיד של המחבר לספר מרובה עותקים הזוכה לתפוצה רחבה.
ראו גם
- שריפת ספרים
- עטיפה (ספר)
- ביבליוגרפיה
- רשימת ספרים
- רשימת דמויות ספרותיות
- רשימת סופרים (ביצירה העולמית)
- רשימת משוררים (ביצירה העולמית)
- רשימת סופרים עבריים
- רשימת משוררים עבריים
- רשימת מחזאים
Category:ספר
גבירתי הנאווה
"גבירתי הנאווה" (באנגלית: "My Fair Lady") הוא מחזמר מצליח מ-1956, שנכתב ע"י המחזאי אלן ג'יי לרנר על בסיס המחזה "פיגמליון" מאת המחזאי האירי ג'ורג' ברנרד שו. בשנת 1964 הפך לסרט. המחזמר, שרץ בברודווי, הוצג לראשונה ב-15 במרץ 1956 והוצג 2717 פעמים.
העלילה
לונדון, 1912. הנרי היגינס הוא פרופסור שחצן ומתנשא, מומחה לפונטיקה (חקר המבטא וההיגוי של בני אדם שונים). הוא פוגש בפתח אולם תיאטרון מוכרת פרחים בשם אלייזה דוליטל, שדיבורה העממי וההמוני צורם לו. היגינס מתערב עם מעריץ שבא לבקר אותו, קולונל פיקרינג, שתוך זמן קצר יצליח לשנות את היגויה של הנערה ולהפוך אותה ל"ליידי". אלייזה, ששמעה את היגינס נותן לקולונל את כתובתו ושמו, מגיעה למחרת להתחיל ללמוד אצל היגינס, בכדי שתוכל להיות בעלת חנות פרחים מכובדת ולא סתם מוכרת פרחים ברחוב.
פיקרינג המשועשע מסכים לממן את הלימודים ואלייזה עוברת לגור עם הפרופסור.
אחרי חודשים של אימונים מפרכים, שולח היגינס את אלייזה למפגש קצר עם חברותיה של אמו, שנפגשות במרוץ הסוסים השנתי. אחרי שהיא עוברת (פרט למעידה קלה) את המבחן הזה, מעז היגינס לשלוח אותה לנשף הדיפלומטים השנתי. אפילו אחד הנוכחים בנשף, מומחה הונגרי בינלאומי לפונטיקה, לא מצליח לזהות שרק חודשים ספורים לפני הייתה ה"ליידי" מוכרת פרחים פשוטה.
שני הגברים, היגינס ופיקרינג, חוגגים את ניצחונם עם שובם מהנשף.
הונגרי
אך אלייזה, ששני הגברים מתעלמים לחלוטין מתרומתה לניצחון, מבינה כי היא חייבת לעזוב את ביתו של הפרופסור ולהתחיל חיים חדשים. למרות שלא תודה בכך, היא מאוהבת ברווק הזקן שעיצב אותה מחדש, אלא שהוא רואה אותה רק כפסל שעיצב לצורך ההתערבות שלו, ומתעלם ממנה כאישה צעירה ועצמאית עם רגשות. נכון שמדי ערב שר ומזמר לה מחוץ לביתה הצעיר בן-הטובים פרדי, אך לבה נתון לרווק הזקן.
היגינס, שלא מבין מדוע אלייזה ממורמרת, מתנהג כלפיה בהתנשאות ופוגע בה. היא עוזבת את הבית ומצטרפת אל פרדי. בדרך, כשהיא עוברת בשוק, היא פוגשת בשאר הרוכלים, ידידיה מן העבר, שלא מזהים אותה בשל השינוי שעברה. היא פוגשת שוב את אביה, אלפרד דוליטל, מטאטא הרחובות, חובב הנשים והמשקה.
היגינס מצליח, רק אחרי שאלייזה עזבה את ביתו, להבין שגם בו חל שינוי. הוא מחפש בקדחתנות אחרי אלייזה, וכשהשניים נפגשים שוב, גם אם הפרופסור הציניקן לא יכול להודות באהבתו אליה, ברור שזוהי פגישה שתתחיל חיים משותפים של האמן והגבירה הנאווה, שאותה עיצב וכעת גם אוהב.
גילגולי ההצגה - ממחזה למחזמר
המחזה "פיגמליון" מאת ג'ורג' ברנרד שו הוצג לראשונה ב-1913 ללא מוסיקה. בשנת 1938 המחזה הפך לסרט. שו התעקש עד יום מותו שלא להפוך את המחזה למחזמר מוסיקלי. "המילים בדיאלוגים שלי מתנגנות מוסיקלית גם ללא לחנים של אחרים", אמר שו. ואולם, אחרי פטירתו של שו ב-1950, קיבל המפיק הצרפתי גבריאל פסקאל רשות מהאחראים על עזבונו של שו לכתוב מחזמר על פי המחזה השנון.
פסקאל חיפש אחר מלחינים וכותבים שיכתבו את השירים, אך איש ממלחיני ברודווי הדגולים של אותם שנים (ריצ'רד רוג'רס, קול פורטר, אוסקר המרשטיין) לא הסכים להיענות לאתגר. פסקאל הגיע לצמד יוצרים יהודים - אלן ג'יי לרנר ופרדריק לאו, שלמרות שכבר הציגו מספר מחזות זמר פרי עטם בברודווי, עדיין נחשבו יוצרים מ"השורה השנייה".
החיפושים אחר מישהי שתגלם את אלייזה דוליטל החלו כמיונים קפדניים של זמרות-שחקניות צעירות, אך המעבדים החליטו לתת את התפקיד לשחקנית מבוגרת יותר - מרי מרטין, אך על אף שגילתה עניין במחזמר, החליטה שהשירים הם לא לרוחה. לרנר ולאו החליטו, בהיסוס מה, לתת את התפקיד לזמרת-שחקנית בריטית צעירה בשם ג'ולי אנדרוז ("צלילי המוסיקה", "מרי פופינס") שהפכה לימים לשחקנית ידועה.
השחקן הבריטי רקס האריסון נבחר לשחק את הנרי היגינס.
המחזמר היה להצלחה מסחררת בברודווי: הוא רץ 2,717 פעם (שש שנים רצופות).
הסרט
בשנת 1964 הפך המחזמר הבימתי לסרט מוסיקלי של האחים וורנר.
התפקיד הראשי של אלייזה דוליטל יועד במקור לג'ולי אנדרוז, אלייזה דוליטל הבימתית, אך מפיקי הסרט חיפשו כוכבת, שם "נוצץ" יותר לתפקיד אלייזה. אנדרוז, שנעלבה עקב הוצאתה מההפקה, השתתפה בסרט מצליח אחר באותה שנה -סרטו של וולט דיסני, "מרי פופינס". הנקמה המתוקה של אנדרוז באה כשזכתה באותה שנה בפרס האקדמיה לשחקנית הטובה ביותר, בעוד ש"גבירתי הנאווה" כלל לא הייתה מועמדת בקטגוריה זו.
בסופו של דבר ניתן התפקיד לשחקנית אודרי הפבורן (את השירים דיבבה הזמרת מרני ניקסון). רקס האריסון, היגינס הבימתי, שימש באותו תפקיד גם בסרט.
הסרט זכה בפרס האקדמיה לקולנוע על הבימוי הטוב ביותר.
המחזמר בישראל
מרני ניקסוןבשנת 1964 העלה המפיק גיורא גודיק את הפקתו הראשונה בישראל: גבירתי הנאווה. מחזמר זה סימל את פתיחת עידן מחזות הזמר בישראל של שנות השישים (בעקבותיו באו "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "המלך ואני", "אוליבר", "כנר על הגג" ועוד).
התפקיד הראשי ניתן לצעירה ירושלמית אלמונית, ששירתה בצה"ל כקצינה - רבקה רז, ששיחקה לאחר מכן במחזות זמר רבים. בתפקיד היגינס שיחק שייקה אופיר ("השוטר אזולאי"), קולונל פיקרינג היה אברהם בן-יוסף ובומבה צור ("תעלת בלאומילך") שיחק את אלפרד דוליטל. את המחזמר תרגמו דן אלמגור ושרגא פרידמן.
גם בארץ היה המחזמר להצלחה: הוא רץ מאות פעמים בפני אולמות מלאים. בהצגת הבכורה, שהייתה מעין מסיבה לכבוד המחזמר האמריקני הראשון מברודווי שמוצג בארץ, נכחו ראש הממשלה לוי אשכול ושר החוץ אבא אבן.
אבא אבן
באוגוסט 1986, 22 שנה לאחר ההפקה הראשונה של המחזמר בארץ, העלה המפיק משה יוסף את "גבירתי הנאווה" בהעלאה מחודשת. השחקנים היו שחקני תיאטרון ידועים כעודד תאומי (היגינס), שלמה בר-שביט (פיקרינג) ואריק לביא (אלפרד דוליטל).
לתפקיד הראשי של אלייזה דוליטל הועלו בפני המפיק משה יוסף כמה הצעות; ביניהן כמה זמרות ידועות, אך יוסף העדיף דווקא זמרת אלמונית בשם ריטה, בוגרת בית הספר למשחק "בית צבי". שיריה הראשונים החלו להישמע ברדיו, ויוסף החליט לקחת אותה על אף הסיכון שבשחקנית אנונימית.
הפקה זו לא ביישה ברמתה ובמימדיה את ההפקה המקורית, ומילאה היכלי תיאטרון רבים בארץ במשך חודשים רבים.
בשנת 2002 החליט מפיק ההפקה הקודמת, משה יוסף, להעלות את המחזמר בפעם השלישית בארץ.
לתפקיד הנרי היגינס לוהק שחקן התיאטרון עודד קוטלר; שדרן הרדיו אלכס אנסקי היה פיקרינג; הבדרן והשחקן שייקה לוי היה אלפרד דוליטל; והזמרת הצעירה מירה עווד הייתה אלייזה דוליטל.
קישורים חיצוניים
-
קטגוריה:מחזות זמר
קטגוריה:סרטי מחזמר
ja:マイ・フェア・レディ
טוביה החולבטוביה החולב – ספר, מיצירותיו המפורסמות ביותר של הסופר שלום עליכם, שהומחז והוסרט בגרסאות שונות.
גיבור הספר טוביה הוא חולב יהודי עממי וקשה-יום, החי ב"שטעטל" – עיירה יהודית טיפוסית ב"תחום המושב" של האימפריה הרוסית. טוביה מפרנס בדוחק את אשתו ושבע בנותיו, וכאיש הדור הישן מתקשה להתמודד עם השתנות הזמנים והמציאות החדשה. עם זאת, ועל אף כל הצרות הפוקדות אותו – כלכליות, משפחתיות וקיומיות – הוא מלא הומור, אופטימיות ואמונה.
חרף הרקע העגום של המציאות היהודית בזמנים קשים ודמותו הטראגית של טוביה, היצירה שופעת הומור יהודי עשיר במיטב המסורת של שלום עליכם.
הסיפור עובד לסרטים והצגות מספר פעמים, והתפרסם בעיקר בעיבודו למחזמר תחת השם "כנר על הגג". המחזה הועלה בברודוויי, ומאוחר יותר עובד לסרט בכיכובו של חיים טופול.
טוביה (ידוע גם כטוביה החולב) הוא גם שמו של סרט משנת 1939 המבוסס על סיפורו של שלום עליכם. הסרט הוא ביידיש.
קטגוריה:ספרים
שלום עליכם
שלום עליכם הוא שם-העט של שלום רבינוביץ' (2 במרץ 1859 -13 במאי 1916), מחשובי הסופרים היידישאים של עידן ההשכלה.
חייו ויצירתו
שלום רבינוביץ' נולד בפריאסלאב שבאוקראינה. את השכלתו רכש בתלמוד-תורה, וכבר בגיל 21 פרסם מאמרים וסיפורים קצרים, תחילה בעיתון "המליץ" ולאחר מכן כפליטונים (מעין איגרות) ביידיש. כתב גם ברוסית ובעברית - אם כי חלק הארי של יצירתו נכתב ביידיש.
הוא נכנס לעולם העסקים של קייב בעקבות עזבון שקיבל, ובשנת 1888 החל להוציא את שנתוני "הספרייה העממית היהודית" לספרות, ביקורת ומדע. לשם כך ריכז סביבו את מיטב סופרי היידיש של התקופה כמו מנדלי וי"ל פרץ. הוא ביקש ליישם את רעיון הוצאת רומנים יהודיים כספרי מופת (תוך מתיחת ביקורת על הרומנים הזולים ביידיש שהיו נפוצים מאוד בזמנו).
ב-1890 הפסיד את רוב הונו בבורסה ולאחר שנפרעו חובותיו התיישב באודסה, שם פרסם מספר רומנים. הוא הוציא את הספר מנחם מנדל, שיהפוך לסדרת כתבים שתלווה אותו שנים רבות, אודות סוחר יהודי שאינו מפסיק להמציא תוכניות ותחבולות שאינן מועילות לו לבסוף במאום.
לאחר מספר שנים חזר לקייב ועסק במסחר. ב-1895 כתב את הראשון לסדרת סיפורי טוביה החולב, אודות חולב יהודי עממי וקשה-יום המתמרן בין המסורת לשינויי המודרנה בסביבתו. דמות זו, השופעת הומור ואשר ביטאה את הלכי הרוח היהודיים בתחום המושב ברוסיה, הפכה לאחת המוכרות בספרות היידית והכללית (עליה גם בוסס המחזמר כנר על הגג). כמו כן הוסיף לכתוב סיפורים הומוריסטיים קצרים על הווי היהודים, שתרמו לפרסומו הרב.
עקב מהומות נגד שלטון הצאר בשנת 1905 שהביאו גם לגל פוגרומים גדול ביהודים, היגר חסר כל לארצות הברית, ומשם המשיך לנסוע לביקורים תכופים במזרח אירופה. בתקופה זו העניק הרצאות רבות וכתב בעיתונות היידישאית באירופה ובאמריקה, פרסם שני רומנים ("דאר מבול" ו"כוכבים תועים") שלא זכו להצלחה ומספר מחזות ("הזכייה הגדולה", "האוצר", "קשה להיות יהודי") שחלקן הוצג רק לאחר מותו. בשנת 1909 אורגנו נשפים לכבודו ובכסף שנצבר נפדו מידי המו"לים הזכויות על יצירותיו. כך נפטר ממצוקתיו הכלכליות שליוו אותו כל חייו. הוא חלה בשחפת ובריאותו הדרדרה עוד יותר לאחר מות בנו ב-1915, עד אשר נפטר בניו יורק ב13 במאי 1916. עד 4 ימים לפני מותו עסק בכתיבה ולא זכה לסיים את ספרו "מוטל בן פייסי החזן".
יצירותיו של שלום עליכם ניחנו בהומור רב ומביעות יחס של חמלה והזדהות עם גיבוריו, אנשי העיירות היהודים, על חולשתיהם ומעלותיהם. בסיפוריו שולבה גם ביקורת סאטירית עליהם, אך היא לרוב מוסוות ואינה נוקבת יתר על המידה. יצירותיו סייעו להעלאת הרמה של הספרות היהודית ונתנו ביטוי לתמורות שחלו בחברה היהודית בת זמנו, להווי החיים שהיה ונכחד.
מרבית כתביו תורגמו לעברית על-ידי חתנו, יצחק דב ברקוביץ (ידוע בתור י"ד ברקוביץ).
חלק מספריו היוו בסיס להצגות ולסרטים.
מספריו הידועים:
- טוביה החולב
- מוטל בן פייסי החזן
- מנחם מנדל
- יריד (אוטוביוגרפיה)
- סיפורי רכבת
- יוסל'ה זמיר
- אדם ובהמה - מקבץ סיפורים קצרים
- עירם של האנשים הקטנים
לקריאה נוספת
- חנא שמרוק, עיירות וכרכים, פרקים ביצירתו של שלום עליכם, הוצאת מאגנס, 2000.
- חנא שמרוק, שלום עליכם : מדריך לחייו וליצירתו. הקיבוץ המאוחד, 1980.
- אריה אהרוני, שלום עליכם באור חדש, ספריית פועלים, 2002.
- יצחק בקון, מנדלי - שלום עליכם : בחינה מחודשת, הוצאת המרכז ללימודי יידיש, 1995.
- כתבי שלום עליכם, עובדו ותורגמו על ידי י"ד ברקוביץ, הוצאת דביר, תשי"ז.
קישורים חיצוניים
- [http://benyehuda.org/shalom/ סיפורים של שלום עליכם] בפרויקט בן-יהודה.
קטגוריה:סופרים יהודים
קטגוריה:סופרי יידיש
ja:ショーレム・アレイヘム
סיפור הפרבריםסיפור הפרברים הוא מחזמר אמריקאי שהפך לסרט מצליח. מעין עיבוד חדש של רומיאו ויוליה, עם מוזיקה מקורית מאת המלחין היהודי-אמריקאי ליאונרד ברנשטיין.
קישורים חיצוניים
-
- [http://www.westsidestory.com/ סיפור הפרוורים - אתר ההפקה באנגלית]
קטגוריה:מחזות זמר
קטגוריה:סרטים
ja:ウエスト・サイド物語
ליאונרד ברנשטיין
ליאונרד ברנשטיין (25 באוגוסט 1918 - 14 באוקטובר 1990), מלחין ומנצח יהודי-אמריקאי. נחשב לאחד המלחינים האמריקאיים החשובים ביותר במאה ה-20. נודע במיוחד בזכות הפסקול לסרט סיפור הפרברים.
כתב יצירות גדולות שהשפיעו על המוזיקה המודרנית של היום,
כגון: CANDIDE, SLAVA ועוד.
בהיותו מודע ביותר ליהדותו, התייחס ברנשטיין לנושא זה ברבות ביצירותיו: הוא משלב בהם מוטיבים יהודיים (מן התפילה, קריאת התורה וכדו'), או אף כותב טקסט יהודי (כמו למשל ב"סימפונית קדיש" או ב"מזמורי צ'יצ'סטר"). הוא מבטא ביצירתו את התמודדותו האמונית ויחסו ליהדות. ברנשטיין אף ביקר והופיע פעמים רבות בישראל, בעיקר עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
אחד ממפעליו העיקריים של ברנשטיין היתה תוכנית הטלוויזיה הפופולארית "קונצרטים לצעירים" (בשיתוף הפילהרמונית של ניו-יורק), בה הוא הסביר על מוזיקה, מלחינים ויצירות קלאסיות בצורה מעניינת שהצליחה למשוך אפילו ילדים לצפות בה.
עוזרו האישי של ברנשטיין, ישראל אדלסון, מלמד כיום בישראל בישיבה המוזיקלית "כינור דוד", ומנסה להמשיך את דרכו בשילוב המוזיקה עם היהדות.
ספריו שתורגמו לעברית
- חדוות המוזיקה, הוצאת רשפים 1960, תרגום יהואש הירשברג
- רבגוניותה של המוזיקה, הוצאת רשפים 1973, תרגום יצחק הירשברג ושלומית הירשברג
קישורים
- [http://leonardbernstein.com/index.html האתר הרשמי של ליאונרד ברנשטיין] (באנגלית)
- [http://memory.loc.gov/ammem/lbhtml/lbhome.html ארכיון ברנשטיין בספריית הקונגרס האמריקאי]
- [http://gaytoday.com/garchive/people/111698pe.htm מאמר ביוגראפי על ברנשטיין וחייו האישיים - באנגלית]
- [http://www.paulsgaystamps.com/The%20Modern%20Age/The_Modern_Age_Leonard_Bernstein.htm ברנשטיין על גבי בולים]
ברנשטיין, ליאונרד
ברנשטיין, ליאונרד
ברנשטיין, ליאונרד
ברנשטיין, ליאונרד
ja:レナード・バーンスタイン
ko:레너드 번스타인
עלובי החייםעלובי החיים הוא ספר דרמה אשר מתרחש בצרפת לאורך תקופה של עשרות שנים. הספר עוקב אחרי דמותו של ז'אן ולז'אן ואחרי ההתפתחויות בצרפת תוך ביקורת חברתית נוקבת על תופעת העוני ויחסה של החברה הצרפתית לעניים ולמסכנים. הספר עוסק בטבע האדם והחיים. את הספר כתב בשנת 1862 הסופר הצרפתי ויקטור הוגו. רבים מכירים את הסיפור בזכות המחזמר המצליח שנעשה על-פיו. כמו כן זהו הספר שעובד במספר פעמים הרב ביותר לקולנוע. הספר ניחן בצבעים עזים וניתוח מעמיק של דמויות, גם המשניות שבהן. תיאור הסתערות הקירסרים בקרב ווטרלו הוא מן היפים בספרות.
עלילת הספר
חלק ראשון
עלילת הספר עוקבת אחרי ז'אן ולז'אן, בן למשפחה עניה שתומך באחותו ובשבעת ילדיה לאחר מות בעלה. לאחר שהמשפחה מגיעה לחוסר כל הוא מתפתה לגנוב כיכר לחם אחת מחנותו של אופה, ונתפס. כעונש על מעשה זה הוא נשלח לרצות שבע שנים בכלא. עקב נסיונותיו התכופים לברוח משך שהייתו בכלא הולך ומתארך עד לסך של 19 שנים. בכלא ז'אן מטפח מרירות רבה כלפי האנושות כולה. לאחר שחרורו הוא נודד עם תעודת מסע צהובה, המעידה עליו כי הוא אסיר לשעבר, וגורמת לנידויו על-ידי אנשי הכפרים אשר מפחד ומטעם דעותיהם הקדומות מסרבים להניח לו אף לאכול או לישון בפונדק בעד תשלום.
בעודו נוטה לישון על ספסל אבן באמצע הכפר, מפנה אותו אישה זקנה לביתו של בישוף האזור. הבישוף הוא איש קדוש אשר מקבל אליו את הנווד בלא לשאול שאלות ומארחו. ולז'אן מקבל את הכנסת האורחים הזו אך כיוון שהוא מלא שנאה הוא גונב מן הכומר הזקן כמה כלי כסף ונמלט באישון לילה. ביום המחרת ולז'אן נתפס ומובל בחזרה אל הבישוף כדי לאמת את דבר הגניבה, ולשלוח את ולז'אן בחזרה לכלא לשארית ימיו. הבישוף לא ממלא אחר צפייה זו, הוא טוען בפני השוטרים ובפני ולז'אן המופתע כי הוא העניק לולז'אן את הצלחות היקרות ומעניק לו בנוסף את פמוטי הכסף אשר הלה 'שכח' כאשר יצא בפעם שעברה. הוא 'מזכיר' לולז'אן בלחישה שלא ישכח כי הוא הבטיח לנצל את הכסף כדי לחזור למוטב ולעשות טוב.
אירועים אלו מעצבים מחדש את אישיותו של ולז'אן. הוא מגלה את הקדושה בדמותו של הבישוף, והוא נחוש בדעתו למלא אחר מצוותו של הלה. הספר עוקב אחרי ולז'אן כאשר הוא, בשם בדוי, מקים מפעל תכשיטים ואף הופך להיות ראש עיר כשהוא תורם לפיתוחו של כל האזור. במסגרת תפקידו כראש עיר הוא פוגש בפנטין, זונת רחוב שנקלעה למצוקה. הוא מנסה לעזור לה, אך למרבה הצער, פנטין נפטרת ממחלה.
את התקומה המחודשת הזו עוצר שוטר קפדן וחסר-לב בשם ז'אבר, שהיה בעברו סוהר בכלא שבו נאסר ולז'אן. ז'אבר חושד בראש העיר ובטוח שהוא האסיר הנמלט ז'אן ולז'אן שהפר את תנאי שחרורו. ז'אבר מפיץ שמועה כי ז'אן ולז'אן נעצר. ראש העיר, ולז'אן, אינו יכול להניח לאדם אחר לשאת את אשמתו הוא, ומסגיר עצמו למשטרה ולחיים בכלא. תוך כדי עבודת הפרך צצה לולז'אן הזדמנות לברוח, והוא עושה זאת. מעט לפני בריחתו מגלה ולז'אן את עניין קיומה של קוזט. קוזט הושארה אצל משפחה אומנת על ידי אמה (פנטין) אשר קיוותה להרוויח מעט כסף כדי שתוכל לתמוך בה קודם שתיקח אותה בחזרה. משפחה זו (משפחת נוכלים בשם תנרדייה) התעללה בילדה וסחטה כספים מאמה על מנת לקיים את בנותיה שלה. האישה פוטרה מעבודתה במפעלו של ולז'אן, ובשל הצורך העז לכסף, לשלוח לבתה, התדרדרה לזנות ומתה לבסוף מדלקת ראות. על ערש מותה של פנטין, מבטיח לה ולז'אן לגאול את קוזט מידיהם של משפחת תנרדייה ולהחזירה אליה. מאחר שפנטין מתה וז'אבר רודף אחריו, מחליט ולז'אן לברוח לפריס ולגדל שם את קוזט כאילו היא הייתה בתו.
חלק שני
בחלקו השני של הספר מתמסר ולז'אן לטיפול בקוזט אשר מתבגרת והופכת לנערה בזמן המהפכה של שנת 1830 ו-1832. אהבתה של זו מגלה אצל ולז'אן רגש שהוא לא הכיר קודם לכן. קוזט מתאהבת בצעיר פריזאי (מריוס) אך ולז'אן, מפחד הזר, רכושנות וקנאה מנסה למנוע מהשניים להיפגש.
במקביל, ביתו של תנרדייה, אפונין מתאהבת גם היא במריוס ומצילה את חייו, אך לא מצליחה לרכוש את אהבתו ולבסוף נהרגת כאשר היא באה לפגוש את מריוס על המתרס. בעקבות החלטתו של ולז'אן להימלט עם קוזט לאנגליה, מחליט מריוס שבור-הלב להענות להפצרותיו של מנהיג הסטודנטים המהפכניים אנז'ולרא ולהצטרף למהפכה. ז'אבר, שקודם לתפקיד מפקח ורדף אחרי ולז'אן עד לפאריס במטרה לעצרו ולהחזירו לכלא, מצטרף למהפכנים כסוכן כפול על מנת להטעותם ולסייע לכוחות השלטון לדכא את המרד באיבו. לצערו, ז'אבר נחשף בידי פרחח רחוב בשם גברוש (בנם של תנרדייה) ונהפך לשבוי בידי המהפכנים.
בפסקה זו נוצרים מספר רגעי שיא ומותרים כמה מן הקונפליקטים העיקרים בעלילה.
בפרוץ המלחמה, כשהוא מכיר בכך שקוזט אכן אוהבת את הצעיר, משתתף ולז'אן בקרב רק כדי לעזור לפצועים, ובחשאי להשגיח על הצעיר. במהלך ההתקפה הראשונה ולז'אן מגלה גבורה יוצאת דופן ובתור פרס מקבל את הזכות לעשות את מה שהוא רוצה בז'אבר השבוי. ולז'אן לוקח את ז'אבר לסמטה אפלה ולמרבה הפתעתו של השוטר, הוא מחליט לשחררו ללא תנאי.
כאשר נפרצים המחסומים מציל ולז'אן את מריוס וממלט אותו דרך מערכות הביוב בחזרה לביתו. במערכת הביבים נשדדים ולז'אן ומריוס ע"י תנרדייה, שחושב את מריוס לגופה. בהמשך, ליד הנהר, מתעמת ז'אן ולז'אן בפעם האחרונה עם ז'אבר, שם למרבה הפתעו של ולז'אן, מחליט ז'אבר - אחרי חיבוטי נפש כבדים -במקום לעצור את האיש שאחריו רדף כל חייו, לסייע לולז'אן להביא את מריוס למקום בטחה שם יקבל טיפול רפואי. אחרי שולז'אן חוזר כדי להסגיר את עצמו הוא מגלה שז'אבר נעלם.
לאחר נישואי קוזט מגלה ולז'אן את האמת לגביו לבעלה הטרי. הלה בטוח כי ולז'אן הינו פושע, מנתק את קשריו של ולז'אן עם קוזט ודן בכך את ולז'אן למוות מצער הפרידה. בסוף הסיפור מגיע אל הבעל מידע אודות 'פשעיו האמיתיים' של ולז'אן, והוא מכיר בכך שולז'אן הוא האיש שהציל אותו ממוות וכן כי הוא לא רצח איש, והוא וקוזט מגיעים לחזות ברגע מותו של ולז'אן.
הדמויות העיקריות בספר
מסודרות לפי סדר הופעתן בעלילה.
- ז'אן ולז'אן: גיבור הספר.
- ז'אבר: איש מערכת החוק. שוטר קפדן וחסר-לב שהחל כסוהרו של ולז'אן ורדף אותו עד ליומו האחרון.
- הבישוף בינרווי (מירייל דיניה): הבישוף הקדוש שגאל את ולז'אן וגרם לו לחזור בתשובה.
- פנטין: אם חד-הורית שהפקידה את ילדה בידי זרים. אחרי פיטוריה הידרדרה לזנות ולבסוף מתה ממחלה קשה.
- משפחת תנרדייה: משפחה של נוכלים שבידם הפקידה את בתה. האב הוא מנהל פונדק רמאי שעסק בבזיזת גופות בזמן מלחמת ווטרלו. אשתו היא בורה כפרית, מרשעת ואכזרית המתעללת בקוזט. לתנרדייה 3 ילדים: זלמה, אפונין וגברוש.
- קוזט: בתה של פנטין. סובלת מהתעללות בידי משפחת תנרדייה עד אשר היא מחולצת ע"י ולז'אן שהופך לאביה.
- מריוס פונמרסי: נער פריזאי, בן לבורגני עמיד וגיבור מלחמה (שניצל ע"י סמל תנרדייה), שבחר לחיות כסטודנט חסר אמצעים ולבסוף כמהפכן. מאוהב בקוזט.
- אנז'ולרא: מנהיג מהפכת הסטודנטים של 1830 ו 1832.
- אפונין: בתו של תנרדייה, מאוהבת במריוס.
- גברוש: בנם הננטש של תנרדייה, פעיל במהפכה.
המסרים בספר
הספר נכתב במאה ה-19, כ 40 שנה אחרי המהפכה הצרפתית וכעשור בערך אחרי מהפכת 1830, כאשר צרפת התנדנדה בין רפובליקה ומונרכיה ומצב העוני היה קשה ונורא.
ביקורת על מערכת הצדק והענישה בצרפת
הספר מכיל ביקורת קשה ונוקבת על מערכת הצדק והענישה הצרפתית, שמתוארת כנוקדנית וחסרת-לב, הנטפלת אל העניים וחסרי הישע ולא אל הפושעים האמיתיים. זה מודגם בספר בכמה נקודות:
- תיאור הגיליוטינה בפרק הראשון, כמיטונומיה למערכת הצדק הצרפתית.
- נסיבות מאסרו של ז'אן ולז'אן, שנענש באכזריות וללא כל פרופורציה על כך שגנב לחם כדי להציל את אחותו מרעב.
- תיאור "הנייר הצהוב" שמקבלים אסירים משוחררים ובפועל משמש כאות קין המונע מהם להשתקם.
- המפקח ז'אבר, שוטר קפדן, חסר-לב ואכזר, אך הגון. ז'אבר הוא חסר לב וכל חייו מוקדשים רק לשירות החוק והסדר. ז'אבר הוא נאמן של הממסד, המכבד את הבורגני הממוסד ובז לאביון החי בשוליים ולפורעי החוק.
- נסיבות מעצרה של פנטין, אחרי שהתנפלה על בורגני עשיר שתקף אותה. המשטרה נוטה לצדד דווקא בעשיר, מכיוון שהוא היה אזרח ידוע ומכובד ואילו היא זונת רחוב.
- משפטו של איש הנחשב בטעות לז'אן ולז'אן וחוסר נכונות השופטים להקשיב לטענותיו של האיש (שניצל רק תודות להתערבותו של ולז'אן).
- מעצרם של משפחת תנרדייה בידי ז'אבר. אומנם ז'אבר מגיב בהגינות ויעילות ומצליח לעצור את משפחת הפשע, אך מהר מאוד הם מצליחים להשתחרר מבית הכלא ולהמשיך במזימותיהם.
חזרה בתשובה
- ז'אן ולז'אן חוזר בתשובה מפורע חוק ששונא את העולם לאיש רב-חסד המרחם על כולם ומנסה לעזור לכולם ככל שידו מגעת.
- ז'אבר נותן חנינה לולז'אן, מאפשר לו להביא את מריוס לטיפול רפואי ואז נותן לולז'אן ללכת חופשי ומתאבד.
אידיאליזם
תיאור הירואי של מהפכני 1830 והסטודנטים בפריס. בייחוד אנז'ולרא המסור כולו למטרה ומריוס הנגרר אחריו.
עלובי החיים במדיות אחרות
הופקו מספר סרטים וסדרות טלוויזיה המבוססות על הספר, אך אף אחד מהם לא זכה להצלחה שלה זכה המחזמר. המחזמר, שהופק בשנות השמונים ע"י אלן בוביל, קלוד שונברג והרברט קרצמר, זכה להצלחה אדירה ורץ עד היום על בימות העולם. [http://en.wikipedia.org/wiki/Les_Mis%E9rables_%28musical%29] בגרסה האנגלית כיכבו קולם ווילקינסון, פיליפ קוואסט וריצ'רד בל. המחזמר גם הועלה בישראל (שתי הפקות) בכיכובם של דודו פישר, ריקי גל, ששי קשת ואלי גורנשטיין.
Category:ספרים
Category:מחזות זמר
ויקטור הוגוויקטור הוגו ( 26 בפברואר 1802 - 22 במאי 1885), סופר, משורר ופוליטיקאי צרפתי.
צרפתי
ויקטור הוגו נולד ב-26 בפברואר 1802 בעירה ביזאנסון, שבמורד רכס הרי האלפים הצרפתיים. אביו היה קצין צבא מקצועי, ונהג לקחת את בנו לאימונים ולתרגילי מלחמה, כדי לחבב עליו את חיי הצבא.
המשפחה נדדה בעקבות האב ולכן לא זכה הבן ללימודים מסודרים, אבל ראה הרבה נופים, פגש אנשים רבים ושונים, והיה עד לסבל ומצוקה ולאי צדק חברתי, שרישומם השפיע עליו מאד.
בהיותו תלמיד בית ספר תיכון הקדיש ויקטור הוגו את חרוזיו הראשונים לשירת ורגיליוס שהיה המשורר האהוב ביותר עליו ושממנו שאב את דמיונו ורגשותיו.
בגיל 14 החליט ויקטור להיות משורר, ובהיותו בן עשרים זכה למלגה על ספר שיריו הראשון. הוא נהג לכתוב שירים יום יום, במשך שנים רבות, וחולל מהפכה בשירת צרפת.
הוא עצמו מעיד על מהפכה זו: "במילון הישן שמתי מצנפת אדומה. בתחתית קסת הדיו עשיתי סערה." בין קובצי שיריו: 'עלי הסתיו' 'הקולות הפנימיים' 'קרני האור והצללים' 'אגדת הדורות' 'הרהורים'. בקובץ 'הרהורים' הוא מתאר את חיי משפחתו ובמיוחד את אבלו על בתו שטבעה בנהר הסן בשנת 1843.
בסיפורים שכתב, ביקש לעורר תקווה בלב העניים והסובלים ולהבטיח להם חיים יפים וצודקים.
ויקטור הוגו נבחר לפרלמנט של צרפת והטיף לשלום בין העמים ולצדק חברתי.
כשמלאו לו שמונים, הריעה האומה והודתה לאיש הדגול, שבכתיבתו במשך שישים שנה, השפיע על התרבות הצרפתית ועל המוני העם.
ויקטור הוגו נפטר בפאריס ב-22 במאי 1885 ונקבר בפנתיאון הממלכתי.
את ספרו "עלובי החיים", יצירתו הידועה ביותר בעולם, כתב ויקטור הוגו בשנת 1862 כשהיה בגלות באנגליה, ועד היום הזה לא התיישן הסיפור.
כמו כן כתב גם את הגיבן מנוטרדם ואת בוג ז'רגל.
דן בראון בספרו צופן דה וינצ'י מציין שהוגו נמנה על כת חשאית שהוקמה בשנת 1099 בשם מסדר ציון, ובין ראשיה נמנה גם ליאנרדו זה וינצ'י.
לקריאה נוספת
- גרהם רוב, ויקטור הוגו - ביוגרפיה, הוצאת דביר, 2004.
הוגו, ויקטור
הוגו, ויקטור
הוגו
ja:ヴィクトル・ユーゴー
ko:빅토르 위고
simple:Victor Hugo
קזבלן
"קזבלן" הוא שמם של מחזמר מאמצע שנות השישים וסרט ישראלי מצליח משנות השבעים, המבוסס על מחזה מאת יגאל מוסינזון.
הסיפור מגולל את חייהם של תושבי שיכון רעוע ביפו, ובמרכזו ניצב קזבלן, עולה ממרוקו ומנהיגם של חבורת בריונים יפואית. קזבלן מתאהב בבתו של ראש השיכון הפולני, ועל רקע פרשיית גנבה בה הוא מואשם, הוא מנסה להוכיח את חפותו ולזכות באהובתו.
ב-1954 הוצג "קזבלן" כמחזה בתיאטרון הקאמרי בכיכובו של יוסי ידין, ובשנת 1966 התווספו לו שירים (למילותיהם של עמוס אטינגר, דן אלמגור וחיים חפר וללחניו של דובי זלצר) והוא הפך למחזמר. את המחזמר, שרץ בהצלחה בישראל 606 פעמים, הפיק גיורא גודיק, שהיה אחראי באותן שנים גם למחזות זמר כ"איי לייק מייק" ו"גבירתי הנאווה".
בתפקיד הראשי של קזבלן הופיע יהורם גאון, שהפך מאז למזוהה ביותר עם הדמות.
חלק משירי המחזמר והסרט הפכו מאז ללהיטים ידועים ששר יהורם גאון, ביניהם השיר המרכזי בסרט "כל הכבוד", שממחיש את מעמדו של קזבלן בקרב הבריונים ביפו, והשיר "יש מקום", שיר סולו אישי של גאון, בו הוא מספר על געגועיו של קזבלן למולדתו במרוקו.
בשנת 1973 הפך "קזבלן" לסרט, גם הוא בכיכובו של גאון. יחד איתו השתתפו גם אפרת לביא, יוסי גרבר ואריה אליאס. הבמאי היה מנחם גולן, שכתב את התסריט יחד עם חיים חפר.
העלילה
בשיכון רעוע ביפו סמוך לים גרים ביחד עולים חדשים וישנים - חלקם מאירופה וחלקם מארצות המזרח. בשיכון גר, בין השאר, יוסף סימן-טוב, המכונה בפי כל קזבלן. קזבלן עלה ארצה ממרוקו כילד וגיבש סביבו חבורת בריונים שמציקה לתושבי יפו בכלל ולתושבי השיכון בפרט. הוא נושא עמו תחושה של קיפוח על שחבריו לשעבר מהצבא, איתם נלחם כתף אל כתף במלחמה ואף קיבל צל"ש על גבורתו בקרבות, זנחו אותו.
קזבלן מתאהב ברחל, בתו של מר פלדמן הפולני, מראשי השיכון היפואי. עוד אדם שמתאהב בה הוא יאנוש, עולה מהונגריה, סנדלר ותושב השיכון. יאנוש, שלא מצליח להסתדר עם קזבלן, גונב מביתו של מר פלדמן כסף מגבית שנאסף מתושבי השיכון, ומפליל את קזבלן במעשה. לבסוף, אחרי מפגש טעון בבית הכלא עם מפקדו לשעבר בצבא, משתחרר קזבלן ומוכיח את אשמתו של יאנוש. לבסוף, אהבתו אל רחל זוכה בגיבוי הוריה וקזבלן, שעד אמש היה שנוא נפשם של תושבי השיכון, הפך לגיבור המקום.
קישורים חיצוניים
-
צבא
קטגוריה:סרטים ישראליים
קטגוריה:מחזות זמר
יגאל מוסינזוןיגאל מוסינזון (25 בדצמבר 1917 - 1 במאי 1994) סופר ומחזאי ישראלי.
מוסינזון היה חניך כפר הנוער בן שמן, אחר כך עבר לקיבוץ נען, שם שהה בין השנים 1938 ל-1950. בשנות ה-50 שימש כדובר משטרת ישראל, אחר כך עבר לארה"ב, שם התפרסם ברומן קצר עם מרילין מונרו, ומלבד זאת עסק שם בעיסוקים שונים למחייתו.
בשנות חייו האחרונות החל לפתח מספר המצאות שלא זכו להצלחה מיוחדת, למרות שאחת מהן, הפקת אנרגיה מגלי הים, זכתה למענק ציבורי לצורך פיתוחה.
אשתו האחרונה היתה צעירה ממנו בכשלושים שנה, ובנם, גילי מוסינזון, התבלט מנעוריו ככדורסלן מוכשר.
אחיו הוא הסופר משה מוסינזון ואחייניתו, בתו של משה מוסינזון, היא סופרת הילדים דבורה עומר.
מוסינזון הסופר והמחזאי
קובץ סיפוריו הראשון "אפורים כשק" (שכותרתו לקוחה משיר של אלתרמן "...תן לי שנאה אפורה כשק...") עסק בחיי הקיבוץ.
מחזהו "בערבות הנגב" עוסק בתקופת מלחמת השחרור, רקעו הוא קיבוץ דמיוני בשם בקעת יואב שמנסה להתגונן נואשות בפני הפולש המצרי. המחזה עורר סערה כשהוצג בתיאטרון "הבימה" ב-1949, משום שראשי הצבא במחזה תמכו בנסיגה מהקיבוץ.
רומן שלו שעורר שערוריה גדולה היה "דרך גבר" שעסק בפרטי חיים אינטימיים בקיבוץ, והפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת הן בכתיבתו והן באישיותו. בעקבות ספרו זה נאלץ לעזוב את הקיבוץ.
מחזותיו "אלדוראדו" ו"קזבלן" זכו להצלחה במיוחד הודות לגלגוליהם: "אלדוראדו" הפך לסרט מצליח בכיכובה של גילה אלמגור, ו"קזבלן" הפך למחזמר מצליח בכיכובו של יהורם גאון , שאותו הפיק גיורא גודיק בתיאטרון "אלהמברה" (לאחר מכן הופקה גם גרסה קולנועית למחזה). גיבוריו של "קזבלן" הם יהודים מזרחים, והרקע לעלילה הוא "השטח הגדול" ביפו.
מחזה נוסף של מוסינזון שעורר שערוריה הוא "זרוק אותו לכלבים", אשר עוסק בכוחה של העיתונות, ונטייתה לחדור לתחום צנעת הפרט. המחזה הועלה בשנת 1958 בתאטרון "הבימה". בבימויו של פיטר פריי. המחזה היה אודות עיתונאי (מישה אשרוב) המפרסם דבר דיבה על טוהר המידות של קבלן בניין (אהרון מסקין) וגורם לו לנזק תדמיתי ולפגיעה בפרנסתו, והקבלן מחליט להשיב מלחמה שערה בעזרת בנו הצנחן (יוסי בנאי). בעקבות הצגת המחזה התחוללה מהומה בעיתונות, נכתב כי המחזה הוא מחזה "מוזמן" המציג עיתון בצלמו של "העולם הזה" ועיתונאי שהוא בן דמותו של אורי אבנרי. הדבר קיבל תוקף מכך שראש הממשלה דוד בן גוריון, שלא היה ידוע כחובב תאטרון, נוכח באופן מוחצן ומתוקשר בהצגת הבכורה ב-15 בינואר 1958. "העולם הזה" לא נותר חייב והקדיש גיליון שלם לדמותו של יגאל מוסינזון שתואר כגרפומן ספרותי, פחדן כרוני אשר במלחמת העצמאות ניצל את תפקידו כקצין תרבות חטיבתי כדי להמנע מלהשתתף בכל פעולה קרבית, ונשאר במפקדה העורפית יחד עם בנות המפקדה, בכל עת שחבריו יצאו לפעולה. את שובו של מוסינזון לארץ, לאחר מלחמת סיני, משהות של שנים אחדות בארצות הברית, תיאר במילים: "לאחר שחלפה סכנת ההפצצות שב לארץ". "העולם הזה" חדר אף לתחום חייו האישיים של מוסינזון בתאורים מתחום חיי הנישואין שלו וחייו האינטימיים.
חסמב"ה
יגאל מוסינזון מזוהה אסוציאטיבית עם סידרת ספרי הילדים "חסמב"ה", יותר מאשר עם כל יצירותיו הרציניות. זוהי סדרה שהחל לכתוב אותה בתחילת שנות ה-50, והמשיך לכותבה עד סוף ימיו. עלילות שני ספרי חסמבה הראשונים פורסמו לראשונה בהמשכים במשמר לילדים. כמעט מדי שנה נוסף לסדרה ספר חדש. את רעיון כתיבת חסמב"ה קיבל מוסינזון כאשר ראה את ילדיו קוראים ספרי עלילה מתורגמים מלשונות זרות. אז הוא התפאר בפניהם שהוא מסוגל ליצור סידרה מקורית על נוער עברי, שלא תפול מהסדרות הזרות.
ירון זהבי, מפקד חסמב"ה, סגניתו תמר ודמויות אחרות בחבורה, כגון אהוד השמן, מנשה התימני, עוזי הרזה, או האנשים "הרעים" בהם נלחמת חסמב"ה, השודד אלימלך זורקין ואחיו התאומים, הפכו להיות חלק מהווי חייהם של ילדי ישראל.
מוסינזון המשיך בכתיבת הסדרה תקופה כה ארוכה (למעלה מ-50 ספרי-המשך) עד שנאלץ לשבץ דמויות מחליפות לירון המפקד וחבורתו (משום שהם גדלו במשך הזמן...).
בכתיבת "חסמב"ה" באו לידי ביטוי יצירתיותו השופעת של מוסינזון וכוח המצאתו, שכן הוא משלב בספורים טכנולוגיה מתוחכמת ועלילה מורכבת, שכולה שזורה פטריוטיות ודאגה לחלש.
חסמב"ה הפכה להיות נושא לשני סרטים. בסרט "חסמב"ה" משחק שלמה ארצי את ירון זהבי, וזאב רווח את תפקיד השודד אלימלך זורקין. בסרט "חסמב"ה ושודדי הסוסים" משנות השמונים מופיע מוסינזון בסוף הסרט.
ראוי לציין כי ספרי חסמבה הראשונים אויירו עי הצייר שמואל כץ והדמויות האופיניות שיצר לכל אחד מילדי החבורה המשיכו ללוות גם את יתר הספרים שאויירו ע"י ציירים אחרים.
ספרי חסמבה היו פופלריים ביותר בקרב ילדי שנות החמישים. המתח לקראת הופעת כל ספר נוסף היה רב והופעתו הייתה בגדר אירוע.
עוד מיצירות מוסינזון
- "מי אמר שהוא שחור?"
- "יהודה איש קריות"
- "תמר אשת ער" (מחזה)
- "הדרך ליריחו"
ראו גם
- רשימה ביבליוגרפית מלאה של ספרי יגאל מוסינזון
קישורים חיצוניים
- [http://ram1.huji.ac.il/ALEPH/HEB/NNL/NNL/NNL/FIND-ACC/0009200 רשימת ספריו של יגאל מוסנזון בבית הספרים הלאומי]
מוסינזון, יגאל
מוסינזון, יגאל
מוסינזון, יגאל
מוסינזון, יגאל
שלמה המלך ושלמי הסנדלר"שלמה המלך ושלמי הסנדלר", מחזמר עברי, נחשב כאחד המצליחים בכל הזמנים במדינת ישראל מבחינה אומנותית וקופתית. הוא הוצג לראשונה כמחזה בשנת 1943, וב-1964 ניתוספו לו שירים והוא הפך למחזמר בתיאטרון הקאמרי. הוא עלה שוב ב-1982, וב-2005 עלה בהפקה מחודשת בתיאטרון הבימה.
העלילה
המחזמר מגולל את סיפורו של שלמה, המלך התנ"כי שכונה החכם מכל אדם, בעל לאלף נשים וביניהן נופרית בת פרעה. לשלמה נודע אודות שיכור פוחז שמסתובב בחוצות ירושלים ודומה לו כשתי טיפות מים - סנדלר בשם שלמי. לשלמה אלף נשים ולשלמי אחת - נעמה. כבודו של המלך, כך טוענים יועציו, נרמס בגלל אותו שלמי. שלמה מזמן את שלמי לארמון ומציע לו להתחלף עמו בבגדים ובתפקיד, כדי להוכיח שהוא (שלמה) יכול להסתדר ברחוב גם בבגדי שלמי הסנדלר הפשוט. תוך זמן קצר מגלה שלמה שאף על פי שהוא החכם מכל אדם, הוא אינו מצליח להסתדר מול פשוטי העם, שרואים בו רק סנדלר פשוט. שלמה מתגלה כמלך ערמומי שחושק בנעמה אשת שלמי, דבר שגורם לחיכוך בינה לבין נופרית, אשת שלמה. מנגד, שלמי מגלה כי הוא לא מסתדר כשליט ומולך, ונוכח כי מלאכת המלוכה קשה יותר מן הסנדלרות. לבסוף חוזר שלמה אל אלף נשותיו ואל המלכות, ושלמי חוזר אל בקבוק היין ואל נעמה אשתו.
גלגולי המחזמר
גירסת 1943
ראשיתו של המחזמר הוא כמחזה. בשנת 1942 כתב סמי גרונמן (1875-1952), עורך דין, סופר ומחזאי שכתב מחזות סאטיריים, את המחזה "החכם והכסיל" בשפה הגרמנית. נתן אלתרמן תירגם את המחזה, והוא הוצג בתיאטרון "האוהל" בשנת 1943 בשם "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". משה הלוי, שביים את ההצגה, אמר כי תיכנן להוסיף לו שירים וריקודים, אך הוא חשש ששילוב של שירים עם מחזה תנ"כי עלול להביא אסון על התיאטרון. המחזה היה להצלחה גדולה בתיאטרון האוהל. סמי גרונמן נפטר ב-1952 ולא זכה לראות את גילגוליו של מחזהו.
גירסת 1964
בתחילת שנות השישים, כשבארץ הוצגו בעיקר מחזות זמר מיובאים, קרא הבמאי שמואל בונים את המחזה המקורי. הוא פנה למתרגם, נתן אלתרמן, והציע לו להפוך את המחזה משנות הארבעים למחזמר. אלתרמן כתב 12 שירים, שהולחנו בידי סשה ארגוב. את התפקיד הראשי של שלמה ושלמי שיחק אילי גורליצקי, יונה עטרי שיחקה בתפקיד נעמה ורחל אטאס בתפקיד נופרית. את התפאורה התנ"כית עיצב אריה נבון.
הצגת הבכורה הייתה ב-12 בספטמבר 1964 בתיאטרון הקאמרי. בקאמרי חששו שהמחזמר, שעלה לתיאטרון סכום עתק, יהיה כישלון ולאחר צפייה בחזרות תקפו כמה מראשי התיאטרון את הבמאי שמואל בונים. אולם, ההצגה הצליחה מאוד: היא רצה במשך שלוש שנים ולמעלה מ-600 פעם. מרבית הביקורות שיבחו את המחזמר ובעיקר את תרגומו של אלתרמן. שירי המחזמר, שהועלו גם על תקליט, זכו להשמעות רבות ברדיו.
גירסת 1982
המחזמר חזר לבמה ב-1982 והוצג בפארק הירקון. על התפאורה והבימוי היו אמונים אריה נבון ושמואל בונים. לתפקידים הראשיים חזרו אילי גורליצקי ויונה עטרי ואילו את נופרית שיחקה הפעם מיקי קם. המחזמר הוצג 15 פעמים בלבד לפני שירד מהבמה.
גירסת 2005
מיקי קםבשנת 2005 העלה תיאטרון הבימה את "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מחדש לכבוד חגיגות השישים לתיאטרון הקאמרי.
בעבודה על ההפקה זו, הוחלט "לרענן" את הפזמונים משנות השישים. הזמר והמלחין יוני רכטר נקרא לעבד את שירי המחזמר ולהפוך אותם ליותר עדכניים. בנוסף מופיעים במחזמר להקת הקצב "שקטק".
בתפקיד הראשי של שלמה ושלמי הופקד הפעם השחקן והבדרן אבי קושניר ("זהו זה") בתפקיד נעמה השחקנית גלית גיאת ובתפקיד נופרית הזמרת מירי מסיקה. הבמאי הוא אילן רונן.
ההפקה המחודשת הייתה לאחת מהצלחות התיאטרון בשנים האחרונות. מעל 70 אלף איש צפו בה עד כה, והשירים הועלו על תקליטור.
קישורים חיצוניים
- [http://www.tochnia.co.il/editorials/shlomo/index.php יומן הפקה] יומן ההפקה של "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"
- [http://www.notes.co.il/eshed/11847.asp היסטוריית המחזמר] ההיסטוריה של "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"
תיאטרון
נתן אלתרמן
נתן אלתרמן (1910 - 28 במרץ 1970), משורר ומחזאי ישראלי. חתן פרס ישראל לשנת 1968.
ביוגרפיה
נתן אלתרמן נולד בורשה בשנת 1910, עלה לארץ בשנת 1925 כשהיה בגיל 15 והתיישב בתל אביב. פרסם את שירו הראשון בשנת 1931.
ביולי 1934 החל לפרסם בעיתון "דבר" טור מחורז, סאטירי וביקורתי בענייני אקטואליה בשם "סקיצות תל אביביות", שעליו חתם בשם העט "אלף נון". במהלך ארבעה חודשים הופיעו 26 טורים כאלה.
בנובמבר 1934 עבר אלתרמן לפרסם טור דומה, בשם "רגעים", ב"הארץ". הוא התמיד בכך במשך שמונה שנים, שבהן התפרסמו 297 טורים שעליהם חתם בשם "אגב". בתחילת 1943 עזב אלתרמן את "הארץ", עקב ויכוח כספי עם המו"ל, גרשום שוקן, וחזר ל"דבר". שיריו הביקורתיים הופיעו במדור "הטור השביעי" שהתפרסם אחת לשבוע (שירים אלו יצאו אחר כך במקבץ ספרים הנקראים "הטור השביעי"). שיריו עסקו בעיקר בחידודים כנגד הבריטים ובזכות הפלמ"ח ו"ההגנה" שנלחמו כנגדם. אחד הידועים ביותר משירי "הטור השביעי" הוא "מגש הכסף", שנכתב שלושה שבועות בלבד אחרי ה-29 בנובמבר 1947, כאשר מספר הרוגי מלחמת השחרור שזה עתה החלה היה עשרות בודדות.
גם לאחר הקמת המדינה המשיך בפרסום הטור ועסק גם בשאלות מוסר, כמו השיר "אלמנת הבוגד", שפורסם בעקבות הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי. אחד הפרסומים, "יום הזיכרון והמורדים", עורר פולמוס רב כשתבע בו כי אין להבדיל בין גבורת מורדי הגטאות לבין תגובתם של שאר היהודים בשואה, כולל אלה של היודנראט.
את הזדהותו עם גורלם של היהודים הביע בספרו "שירי מכות מצרים" שיצא בתקופת מלחמת העולם השנייה ותיאר לפרטים את סבלם של אב ובנו הבכור תחת עשרת המכות. בסמוך לפרוץ המלחמה התפרסם ספרו "שמחת עניים", קובץ שירים מלנכולי וקשה אשר גיבורו הוא מת הבוחן את עולם החיים אותו עזב - רעייתו, חבריו, ועוד. אלתרמן מעולם לא פירש את ספר זה והתייחסותו למלחמה נשארה עמומה. המשמעות היחידה שהסכים ליצוק הייתה בדבריו על הספר - "ראיתי שהעולם הולך לאבדון, ושאלתי את עצמי: מה יישאר ממנו לאחר מכן?"
לאחר קום המדינה התמקד יותר בשירים בעלי נושאים חברתיים ואישיים. שיריו אלה ידועים בהתנגשות והתנצחות בלתי נפסקת של עולם "קדוש" אל מול עולם "טמא" (במיוחד בלט העניין בתארו נשים שהיו או טהורות או שפלות במיוחד).
אלתרמן היה ידוע במצבי הרוח המשתנים במהירות שלו, בשתיינותו (היה יושב יום יום בקפה "כסית" בתל-אביב), בחדות הלשון שלו (אמר פעם על פלוני: "הנה הולך גבר שנראה כמו אישה שנראית כמו גבר") ובסגפנותו החומרית. הרבה לכתוב על מדע (החזיק בביתו כתבי עת מדעיים לרוב).
ספרו הידוע והמוערך ביותר הוא "כוכבים בחוץ", שבו המשורר מתבונן בבריאה ומתפעל. בספר הוא נפגש עם אובייקטים שונים מהטבע ומתאר את המפגשים עם העולם מכל ההבטים. כאשר רוח הדברים נעה בין התפעמות גדולה מהעולם, לבין תחושת חידלון בפני המוות.
אחד משיריו הידועים ביותר, אשר זכה לביצועים שונים (ביניהם של חוה אלברשטיין וברי סחרוף) הוא "עוד חוזר הניגון", שהוא גם השיר הפותח את "כוכבים בחוץ".
בשנותיו האחרונות נודע בחרדתו לגורל בתו, המשוררת תרצה אתר, בעלת סגנון השירה המיוחד והדכאוני, ולאחר שניצלה מאחד מניסיונות ההתאבדות שלה כתב את "שיר משמר" (שימרי נפשך), שלימים הולחן בידי סשה ארגוב (ראו גם [http://www.postil.com/unforget.nsf/3ebf53a9602e0e4642256bf6006ab45a/64c2851b0c050e1d42256c12002f5747?OpenDocument#top מכתבו לרעייתו], שחקנית התיאטרון רחל מרכוס, על ביקורו אצל בתם תרצה בעת ששהתה בניו יורק).
אלתרמן כתב מספר מחזות תיאטרון, עיבד מחזמר מצליח ("שלמה המלך ושלמי הסנדלר") וגם מחזות מאת מולייר ושייקספיר.
היה פורה גם בתחום הזמר העברי. פזמוניו המולחנים הפכו לפופולאריים מאוד, בהם: "אליפלט", "כלניות", "אני מצפת", "זמר שלוש התשובות", "שיר העמק", "רינה", "חנהל'ה התבלבלה", "צריך לצלצל פעמיים" ועוד. את הפזמונים כתב לתיאטרון, למופעים ("צץ וצצה", "שוק המציאות") ולזמרים (בייחוד לשושנה דמארי).
אלתרמן היה מזוהה כל השנים עם מפא"י ותנועת העבודה, ונמנה עם תומכיו של דוד בן גוריון, אף שהתנגד לדעתו בעניין השילומים. לאחר מלחמת ששת הימים היה ממייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה"
ב-28 במרץ 1970, בגיל 60, הלך נתן אלתרמן לעולמו.
כתבי נתן אלתרמן
ספרי שירים
- כוכבים בחוץ (1938)
- שמחת עניים (1941)
- שירי מכות מצרים (1944)
- עיר היונה (1954)
- חגיגת קיץ
- הטור השביעי (חלקים א' - ה')
מחזות
- פונדק הרוחות (1963)
- כנרת, כנרת (1962)
- משפט פיתאגורס (1965)
- אסתר המלכה
- שלמה המלך ושלמי הסנדלר (תרגום ופזמונים. ע"פ סמי גרונמן).
לקריאה נוספת
- זיוה שמיר, תיבת הזמרה חוזרת - על שירי הילדים של נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
קישורים חיצוניים
- [http://jnul.huji.ac.il/dl/music/yom/index.html שירי הזמר של אלתרמן באוסף הפונותיקה בירושלים]
- [http://www.geocities.com/let_ata/yotsrim/alterman.html מבחר יצירות ומאמרים]
- [http://www.literatura.co.il/website/index.asp?id=755 לקדמות כתיבתם של שירי מכות מצרים]
- [http://www.notes.co.il/eshed/14195.asp שירי הילדים של נתן אלתרמן]
- [http://www.notes.co.il/eshed/11847.asp המחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בתרגומו של נתן אלתרמן]
אלתרמן, נתן
אלתרמן, נתן
אלתרמן, נתן
אלתרמן, נתן
אלתרמן, נתן
הבימה
הבימה - התיאטרון הלאומי של ישראל.
התיאטרון נוסד תחילה בוילנה ב-1913 על-ידי נחום דוד צמח, אולם נכשל וקרס. צמח ייסד מחדש את התיאטרון ב 1917 במוסקבה. בין המייסדים היו גם חנה רובינא ומנחם גנסין.
נחום צמח נפגש עם הכהן הגדול של התיאטרון הרוסי, הבמאי והמורה קונסטנטין סטניסלבסקי, וביקש את סיועו בהקמת התיאטרון. סטניסלבסקי הסכים להפוך את "הבימה" לסטודיו של התאטרון המוסקבאי האמנותי והעמיד לרשותו את אחד מתלמידיו הטובים ביותר, הבמאי הארמני יבגני וכטאנגוב, כדי שישמש מדריך אמנותי לקבוצת הצעירים העבריים. על הרשיון להקמת התיאטרון חתום המיניסטר לענייני לאומים בברית המועצות דאז - יוסיף סטאלין.
פעילותו של צמח הייתה חלוצית, שכן התיאטרונים העבריים שפעלו לפני כן בארץ ישראל וברחבי הגולה לא התנהלו בצורה מקצועית.
המחזה הראשון שהעלתה "הבימה" היה "נשף בראשית" בבמויו המקצועי של הבמאי וכטנגוב (ב-1918). המחזה השני היה "היהודי הנצחי" של פינסקי, אשר בו התגבש סגנון משחק המבוסס על שיטת סטניסלבסקי המאופיינת בהבעה עזה של רגשות.
את ראשית התהילה השיגה "הבימה" משהעלתה את הצגתה "הדיבוק" של אנסקי, ב-1922. בהצגה זו, רווית הדרמטיות, נעשה שימוש בתפאורה שמשרה אווירת מסתורין, באיפור ובתלבושות שהישרו אווירת לא ריאלית. בלטה בה השחקנית חנה רובינא, ששיחקה בתפקיד הכלה חנה'לה רדופת הדיבוק והחלה להסתמן כ"סמל המסחרי" של התיאטרון. המחזה הועלה שוב ושוב במשך שנות קיומו של "הבימה", בגלגולים שונים ועל ידי שחקנים מדורות שונים. הלוגו של "הבימה" משך שנים היה נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות - דמותה של רובינא בהצגה.
ב-1926 עלתה "הבימה" לארץ ישראל, ונאלצה להתמודד על מעמדה כתיאטרון עברי ייחודי מול תיאטראות עבריים נוספים שפעלו בארץ, כמו תאטרון "האוהל" שהוקם שנה לפני כן. "הבימה" פעלה בצורה של קולקטיב, בו כל שחקן היה שותף לרווחים ולהחלטות הרפרטואר והניהול. ב-1935 הונחה אבן הפינה לבניין התיאטרון בקצה שדרות רוטשילד בתל אביב, בנוכחות הנציב העליון הבריטי, סר ארתור ווקופ.
מלבד הצגות מתורגמות קלאסיות, החלה "הבימה" לשים דגש גם על המחזה העברי המקורי. ב-1937 הועלה המחזה המקורי הראשון מחיי הארץ - "שומרים" - מאת עבר הדני. ההצגה ירדה לאחר זמן קצר. ב-1942 זכתה להצלחה העלאת המחזה "האדמה הזאת" של אהרון אשמן, על חייה של המושבה חדרה, בנוסף להצגה "מיכל בת שאול" של אותו מחזאי שנה קודם.
ב-1945 נוסף לתיאטרון מתחרה חדש בדמות התיאטרון הקאמרי, שהתאפיין | | |
