:: wikimiki.org ::

מלט

מלט

מלט הוא חומר המשמש בבנייה למילוי הרווחים שבין הלבנים ולהדבקת הלבנים זו לזו. המלט הוא תערובת של חול, אבקת דבק ומים; לאחר יישומו הוא מתייבש והופך לקשיח. המלט העתיק ביותר עליו ידוע לנו נוצר במצרים העתיקה והיה תערובת רכה של גבס וחול. מלט סיד, המבוסס על סיד חי,

\!\, CaO

, התגלה בשנת 4000 לפנה"ס, בערך בתקופה בה נבנו הפירמידות הגדולות. מלט סיד מתקבל על-ידי חימום אבן סיד,

\!\, CaCO_3

, כך שמשתחרר ממנו גז פחמן דו-חמצני,

\!\, CO_2

, ומתקבל

\!\, CaO

. התוצאה מעורבת עם מים לקבלת סיד כבוי המשחרר חום ומתייבש לאיטו למוצק

\!\, Ca(OH)_2

. הסיד הכבוי גמיש למדי וקל לשימוש. במשך הזמן הוא מגיב עם הפחמן הדו-חמצני שבאוויר והופך שוב ל-

\!\, CaCO_3

, תוך שחרור מים. במלט סיד השתמשו ברחבי העולם כולו, בעיקר באימפריה הרומית ובאירופה ואפריקה. מלט מודרני (צמנט) פותח לראשונה בידי הרומאים אך השימוש בו נעשה נפוץ רק במאה ה-18, והוא החליף לחלוטין את מלט הסיד רק ב-1930 לערך. מלט סיד התקשה לאט יותר, אך גמיש יותר, כך שהיה מתאים יותר לשימוש עם לבנים רכות, מהסוג בהן נעשה שימוש בעבר. הצמנט חדיר פחות למים, קשה יותר, ומתאים יותר לשימוש עם לבנים מודרניות. קטגוריה:הנדסה אזרחית קטגוריה:בנייה קטגוריה:חומרים כימיים ja:モルタル

בנייה

בהנדסה אזרחית, בנייה היא תהליך הרכבתו, יצירתו או הקמתו של מבנה, כגון בית מגורים, בנין משרדים, או מבנים הנדסיים שאינם מבני מגורים, כגון גשרים. הבנייה היא, בדרך-כלל, תהליך לא פשוט המורכב משלבים רבים, ודורש בעלי מקצוע רבים ושונים: מהנדסים, בנאים, טייחים, ועוד. על כל אלה מנצח מנהל פרויקט, קבלן או מהנדס. במבנים גדולים משתדלים לנהל את העבודה כך שכמה שיותר בעלי מקצוע יוכלו לעבוד במקביל (למשל, ריצוף הקומה התחתונה בעוד הקמת הקומות האחרונות טרם נשלמה) וזאת כדי לקצר את משכו הכולל של התהליך. הבנין מתוכנן בדרך-כלל בידי ארכיטקט (או ארכיטקטים), שעשוי להעזר במהנדס בניין (אחד או יותר). שיקולי התכנון צריכים להתחשב בדרישות השימוש מהמבנה, אך גם לשיקולים עיצוביים יש השפעה רבה. כך למשל, גגות משופעים תוכננו במקור באירופה כדי למנוע הצטברות שלג על הגג, מה שעשוי היה לגרום לקריסתו. במרבית מדינת ישראל, אין כל סכנה של נזק לגג משלג, אולם גגות רעפים משופעים הם מראה נפוץ למדי -- משיקולים אסתטיים.

בעלי מקצוע בענף הבנייה

- בנאי
- חשמלאי
- טייח
- טפסן
- מהנדס אזרחי
- נגר
- צבע
- סייד
- קבלן
- שרברב
- רצף
- אדריכל

חומרי בנין

- אריח
- בטון
- גרנולית
- חול
- טיח
- לבנה (בניה)
- מלט
- סיד חי

חלקי מבנים

- גג
- דלת
- יסודות
- קיר
- חלון

ציוד בניה

- ציוד מכני הנדסי
- עגורן
- מערבל בטון
- משאבת בטון
- פלס בנאים קטגוריה:הנדסה אזרחית קטגוריה:בנייה

תערובת

תערובת היא חומר, העשוי ממספר חומרים שונים, בלי איבוד התכונות של המגיבים. יש שני סוגים של תערובות, אחידה או לא אחידה. התערובת האחידה (שנקראת גם תערובת הומוגנית) היא תערובת שבה אי אפשר להבחין בין חומרי התערובת, לדוגמה סגסוגת. בתערובת לא אחידה (שנקראת גם תערובת הטרוגנית) אפשר להבדיל בין מרכיבי התערובת, לדוגמה, סלט. לתערובות יש שמות שונים לפי מצבי הצבירה של החומרים בהן. תחליב הוא תערובת דמויית חלב, של נוזל שומני בנוזל המתערבב במים בקלות. סוג זה של תערובת נוטה להיפרד בקלות. החלב התעשייתי, להבדיל מחלב ישירות מן הפרה, עובר תהליך המגון אשר מיועד לאחד את מרכיבי החלב לידי תערובת אחידה. לאחר הקפאה עשוי החלב להיפרד למרכיביו. תרחיף הוא תערובת של אבקה בנוזל. תרופות ילדים רבות (סירופים) משווקות באופן זה. גם סוג זה של תערובת נוטה להיפרד, ודרוש ניעור לפני השימוש בתרופה. הסגסוגת היא תערובת מתכות, אשר אינה נוטה להיפרד בנקל. אטומי כל מתכת מסודרים עדיין בגרעינים שלמים בתוך הסגסוגת. גרעיני המתכת מהווים גבישים זעירים, שבתוכם דומה מבנה המתכת למבנה הרגיל שלה, כאשר היא טהורה. אך הגרעינים משולבים אלה באלה במבנה חזק ויציב. תמיסה נמצאת על הגבול שבין תערובת לתרכובת. מולקולות של חומר אחד מתערבבות במולקולות רבות של חומר אחר, נוזל. אף כי המבנה הכימי של המולקולה המומסת לא בהכרח משתנה, היא עדיין מתנהגת באופן שונה בתכלית. כמובן, שהמבנה הכימי של החומר המומס עשוי להשתנות לחלוטין: מלח, שהוא תרכובת - גביש סדור של יונים של חומרים שונים, יפרק את הקשרים הכימיים הקיימים בין היונים שבו כדי ליצור קשרי מימן עם מים (או ממס קוטבי אחר). קטגוריה:כימיה simple:Mixture ko:혼합물

חול

חלקיק אבן בטווח גודל שבין 0.063 מילימטר ל־2 מילימטר קרוי גרגיר חול. חלקיק גדול יותר מהחול נקרא חצץ והוא יכול להגיע עד לגודל של 64 מ"מ. לעומת זאת, חלקיקים דקים יותר נקראים סחופת (טיט). חלקיק סחופת הוא בגודל מירבי של 0.063 מ"מ ובגודל מינימלי של 0.004 מ"מ. המרכיב הנפוץ ביותר בחול שבסביבה פנים יבשתית ושבסביבה חופית לא טרופית, הוא צורן דו חמצני, שנמצא לעתים קרובות בצורת קוורץ. עם זאת הרכב החול משתנה בהתאם למקורות הסלע ממנו הוא בא ובהתאם למצב הכללי. חלק ניכר מהחול הלבן בשוניות האלמוגים, למשל, מקורו באלמוגים טחונים שעברו דרך מערכת העיכול של הדג תּוּכִּינוֹן, המגרד את האלמוגים וניזון מהם. במקומות מסויימים יש חול שמכיל ברזל, פצלת השדה (סוג של מינרל), ואפילו גבס. החול מועבר ומוזז ע"י הרוח והמים ונמצא בחופים, בדיונות, בשרטונים וכו'. במדבר החול הוא הרכיב הדומיננטי בקרקע. אדמה חולית היא בית גידול אידאלי ליבולים כמו אבטיחים ובוטנים ולעתים קרובות מועדפת לפיתוח משקי חלב, הודות ליכולות הניקוז המצויינות שלה.

שימושי החול

חול הוא אחד המרכיבים העיקריים בבטון. החול המיוצר במפעלים לריסוק סלעים נקרא "חול סינטי" ולמטרות בניין הוא מועדף על החול הרגיל. שקיות חול משמשות להגנה מפני שטפונות וכדורי רובים. השקיות ניתנות להעברה בקלות ואפשר למלא אותן בחול המקומי. יש האוהבים לשחק עם חול בחופים או בארגז החול, צורת משחק נפוצה ביותר אצל ילדים.

סכנות החול

פועלים החשופים לחול נדרשים להשתמש באמצעי הגנה למניעת נשימה של אבק החול. בשנים האחרונות היו מספר מקרי תביעה משפטית מצד פועלים שחלו בצורנת ובמחלות ריאה שנגרמו משאיפה של חלקיקי צורן דו חמצני. אנשים נפצעו קשות ואף מתו, לאחר שחפרו מערות בדיונות גדולות או בגבעות חול כאשר המערה התמוטטה עליהם.

ראו גם

- חול טובעני
- אבן חול
- סופת חול
- רשימת מינרלים
- חול מזמר
- איש החול קטגוריה:גאולוגיה קטגוריה:חומרי גלם ja:砂 ko:모래

מים

מים הם תרכובת שהמולקולה שלה מורכבת משני אטומים של מימן ואטום אחד של חמצן. סימולם הכימי של המים הוא H₂O.

תכונות כימיות-פיזיקליות

כימי בלחץ האוויר בגובה פני הים בכדור הארץ המים קופאים באפס מעלות צלזיוס ולפיכך הם במצב המוצק שלהם (המכונה "קרח") בטמפרטורות נמוכות מטמפרטורה זו. בין אפס מעלות למאה מעלות צלסיוס המים נמצאים במצב צבירה נוזלי. במאה מעלות צלזיוס המים רותחים ועוברים למצב צבירה גזי המכונה אדי מים. בגובה רב או למשל במקומות כמו פני השטח של מאדים, שם לחץ האוויר קטן בהרבה מזה של כדור הארץ (ליתר דיוק במאדים הוא אחוז אחד מזה של כדור הארץ) המים רותחים כבר בשבע מעלות צלזיוס ולכן נמצא מים במאדים במצב מוצק או גזי אך כמעט שלא במצב נוזלי. מטפסי הרים, למשל בגובה 5,000 מטרים בהימלאיה, יודעים שהמים רותחים בטמפרטורה של כשבעים מעלות. למים מספר תכונות כימיות ופיזיקליות מעניינות הנובעות בעיקר מהקיטוב של מולקולת המים:
- האנומליה של המים - בטמפרטורות שבין ארבע לאפס מעלות צלסיוס, המים מתפשטים בקירור, בשונה מרוב החומרים האחרים. כך קורה שהמים במצבם המוצק (קרח) צפופים פחות מהמים במצבם הנוזל.
- המים משמשים כממיס אוניברסלי של חומרים קוטביים ויוניים.
- המים, בעזרת תכונות חומציות-בסיסיות שלהם (⁺2H₂O → OH^-+ H₃O) ובעזרת יונים המומסים בהם מאפשרים הולכת חשמל (מים מזוקקים לא יעבירו חשמל בצורה טובה כל כך , היות וקבוע שיווי המשקל של התפרקות המים לחומצה ובסיס נמוך (בערך 10 בחזקת 14-)
- למים יש חום סגולי גבוה מאוד.

לשון

המילה היוונית למים היא הידרוֹס (Hydros). שורש זה מופיע בשמות ובמונחים כימיים רבים:
- חומר המופיע במצומד למולקולות מים נקרא הידרט (Hydrate). קרבוהידרט (הידרט של פחמן) ידוע בעברית כפחמימה.
- פירוק של מולקולה גדולה לשתי מולקולות קטנות, זאת באמצעות תגובה עם מים, נקרא הידרוליזה (Hydrolysis).
- תגובה הגורמת לסיפוח מולקולת מים למולקולה גדולה יותר נקראת הידרציה (Hydration), ובעברית: מיוּם. תגובה הגורמת לפליטת מולקולת מים ממולקולה גדולה יותר נקראת דהידרציה (Dehydration), ובעברית: אל-מיום.
- השם הלועזי של מימן הוא הידרוגן (Hydrogen, ביוונית: "יוצר מים"). גם משמו של המימן נגזרים מונחים כימיים רבים: הידרוגנציה, הידריד ועוד.
- ברפואה: אנהידרוזה (Anhydrosis) הוא חוסר יכולת לייצר זיעה. המילה הלטינית למים היא אקווה (Aqua), וגם שורש זה מופיע בכמה מונחים כימיים (תמיסה מימית, למשל, מסומלת באותיות aq), אך בעיקר במושגים מתחומים אחרים: אוקיינוס, אקווריום, ויסקי ועוד.

המים עבור החיים

ויסקי המים הם חומר חיוני לקיומם של כל צורות החיים הידועות. בעלי החיים והצמחים זקוקים למים לצורך קיום מחזור החיים שלהם. עובדה זו מתקשרת באופן ישיר לכך שהמים נפוצים בכדור הארץ, שכן היותו של כדור הארץ מקורם של כל החיים הידועים, תואם את היותם של המים תנאי הכרחי לחיים אלו. המים מהווים את רוב המסה של רוב היצורים החיים, וממלאים תפקידים רבים בגופם. התפקידים העיקריים הם שימוש כנוזל תוך תאי (ציטופלסמה) וכמרכיבו העיקרי של הדם, אך נחוצים גם לתפקידים משניים רבים אחרים, כגון ניקוי הגוף, הזעה והלחתה. למעשה, כל תא חי זקוק לכמות מסויימת של מים על מנת למנוע את מותו הוודאי. יצורים מסוימים מפיקים את הגזים הנחוצים לנשימתם (חמצן או פחמן דו־חמצני) מתוך המים. זימי הדגים הם האיבר הידוע ביותר המשמש להפקת גזי נשימה מומסים במים. מלבד השימושים הפנים־גופניים, יצורים שונים עושים שימוש במים למטרות חוץ־גופניות שונות. הדוגמה העיקרית לשימוש זה הוא משמעות המים כסביבת חיים עבור החיים הימיים: דגים, צמחי־מים וכו'. דוגמאות אחרות הן השימוש במים כסביבת־הטלת ביצים, כמקור מזון וכחיץ כנגד טורפים. את המים משיגים היצורים החיים באופנים שונים. בעלי החיים סופגים מים בגופם בעיקר באמצעות שתייה, בעוד הצמחים יונקים את רוב מימיהם בעזרת שורשיהם. המים דרושים ליצורים החיים בכמויות מסוימות, ובאיכות מסויימת. איכות זו נקבעת על־פי החומרים המומסים במים: אומנם, דורשים החיים כמויות משתנות של חומרים מומסים (כדוגמת מינרלים), אך מרבית החומרים המומסים במים (או חומרים רצויים בכמויות לא רצויות) הופכים את המים לבלתי שמישים או לא־בריאים.
פגיעה בשימוש מסויים של המים (לדוגמה - שתייה), אינה פוגעת בהכרח בשימושים אפשריים אחרים (לדוגמה - הטלת ביצים) הדוגמה הבולטת ביותר למים שאינם שמישים הם מי האוקיינוסים והימים המלוחים, אותם מסוגלים לשתות רק יצורי־מים מזנים מסוימים. סוגים אחרים של מים שאינם שמישים הם מים שזוהמו על־ידי התעשייה.

המים עבור האדם

המים משמשים את האדם למגוון רחב של פעולות, ביניהן:
- שתייה
- שטיפה
- בישול
- השקיה
- קירור
- המסה (עבור פעולות כגון דילול)
- ניקוז
- שיט
- הפקת אנרגיה
- שחייה
- רחצה
- צלילה
- דיג
- כיבוי אש פעולות אלו מחולקות לצריכה ביתית (ברובה שתייה, היגיינה ובישול), שימוש חקלאי (ברובה השקיה ומי־שתייה עבור חיות מבויתות), שימוש תעשייתי (ניקוז, קירור, המסה ועוד), שימוש עירוני (ברובה ניקוז), שימוש למטרות תחבורה (שייט), שימוש למטרות מחקר ושימוש למטרות פנאי (שייט, שחייה ועוד). השימוש החשוב ביותר במים, למרות שלא הגדול ביותר מבחינה כמותית, הוא השתייה. האדם זקוק למים מתוקים (כלומר - ללא אחוזי המלח הנפוצים באוקיינוסים), ולכן תלוי במים שמקורם במשקעים. צריכת המים לנפש אינה זהה עבור כל בני האדם, ותלויה במאפיינים אנושיים רבים, בשיטות ייצור, רמת חיים וכן הלאה. בזכות השימושים הרבים למים, קיימת השפעה הדדית הדוקה בין המים לבין תחומי הדמוגרפיה והכלכלה. קיומם של מים מתוקים לשתייה והשקיה כמו סמיכות לאזורי דייג וגישה לנתיבי תחבורה ימיים, עשוי להשפיע על נטיות ההתיישבות האנושיות. לרוב מעדיפים בני אדם התיישבות הסמוכה למקור מים מתוקים ובעלי נגישות לשטחי מים מלוחים, אם כי התפתחויות טכנולוגיות שונות (לדוגמה: שיפורים חקלאיים, פיתוח טכנולוגיות תחבורה וכו') משנות נטיות אלו. צורות ההתיישבות וניצול המים, מאידך, משנה את מצב המים. מלבד השינויים הברורים מאליהם (לדוגמה: שתייה גורמת למעבר מים לתוך גוף האדם), קיימים שינויים רבים ומורכבים של צורות המים. לדוגמה, הקמת סכר על־פני נהר עשויה להביא להסטת מסלולו. השפעות הדדיות אלו של האדם והמים מביאות לכך שהמים מהווים מרכיב ניכר של הפוליטיקה האנושית, גם אם באופן שאינו גלוי. נושאים כגון שליטה על מקורות מים וזיהומם הינם מכריעים ביותר במאבקי הכוח הפוליטיים השונים. למרות שבעולם המערבי אספקת המים הינה לרוב מובנת מאליה, לא כך המצב בארצות העולם השלישי. למיליארדים של בני אדם - רוב אוכלוסיית העולם, למעשה - אין גישה למים נקיים. המחסור החמור במים אינו מאפשר לתושבי אזורים אלו לשתות בכמות מספקת ולשמור על ההיגיינה, דבר המגביר את התחלואה. אחרים משתמשים במקורות מים מזוהמים, דבר שאף הוא גורם לתחלואה; רובם המוחלט של המקרים של כמה מחלות הנפוצות בעולם השלישי, כגון מלריה ודיזנטריה, נגרם כתוצאה ממים מזוהמים. בדיונים על מצבן של מדינות העולם השלישי נדחק לעתים קרובות נושא המים לשוליים; אין ספק שבעיות רבות הפוקדות המדינות העניות יוכלו להיפתר רק לאחר התייחסות רצינית למשבר המים.

אמצעים לשימוש במים

כחלק מהשפעות האדם על המים, נוצר צורך של החברה האנושית להניע מים על מנת לשרת את מטרותיהם:
- בשאיבה של מים, משתמשים בני האדם בכלים שונים על מנת להעלות מים לפני השטח, כדי לעשות בהם שימוש.
- בהובלת מים משתמשים בכלים שונות כגון צינור, תעלה, אמת מים ומכלית על מנת לגרום למים לזרום מנקודה לנקודה.
- באגירת מים משתמשים באמצעים שונים כגון בריכה (מלאכותית), בור מים, באר, מגדל מים ומיכל מים על מנת לשמור על המים במקום מסויים, ולעשות בהם שימוש מאוחר.
- בפיזור מים משתמשים בני האדם באמצעים כגון ממטרה על מנת להתיז מים למקומות בהם הם דרושים. מלבד אלו, לעתים יש צורך בשינוי מצב המים בצורות שונות:
- חימום בכלים כגון תנור וקומקום משרת מטרות כדוגמת בישול או חליטה של צמחים
- קירור על־ידי כלים כגון מקרר משרת מטרות כגון שימוש במי־שתייה קרים באזורים חמים
- אידוי ורתיחה משרתים מטרות כדוגמת קירור מים או יצירת קיטור.
- הקפאת מים עשויה לשרת מטרות כגון שמירתם והובלתם או אגירה של חומר ברמת חום נמוכה.
- המסה של חומרים שונים במים עשויה ליצור תערובות שימושיות כגון סבון. כמו כן, עשוי להיות שימוש במים שאינו עוסק בשינוי ישיר שלהם. לדוגמה, ציפה עשויה להועיל לאדם בתחומים רבים, ובעיקר בתחום התחבורה (רכבים צפים הם המכונים כלי שייט). כמו כן, שיטת צלילה והשקעת עצמים במים (לאו דווקא של בני אדם), חיוניות למטרות שונות כגון מדידת נפח, דייג וכו'.

מתקני מים

האפשרויות להשיג מים, לאגור אותם ולהוביל אותם ממקום למקום הן שקבעו את מיקומם של יישובים, את אופיים, את אורח החיים בהם ואת התפתחותם הכלכלית והתרבותית. עד התקופה הרומית, לפני כאלפיים שנה, היו מרבית היישובים סמוכים למקורות מים כמו מעיינות ונחלים. אספקת המים של יישובים אחרים הייתה תלויה בבורות ובבריכות אגירה של מי גשמים. הצורך במים הביא לפיתוח של מתקנים שונים להשגתם: מתקנים להעברת מים, מתקני אגירה ומתקנים לניצול מי תהום.

מתקנים להעברת מים

אחד המתקנים הקדומים ביותר להעברת מים ממקום למקום הוא התעלה. התעלה נחצבה בקרקע ודופנותיה חוזקו בעזרת אבנים. תעלות גדולות הגיעו לאורך כמה קילומטרים, לרוחב של כשני מטרים ולעומק של קרוב לשלושה מטרים. המים שנאספו לתעלות היו מי שיטפונות או מים ממקורות קבועים כמו מעיינות ונחלים. זרימת המים בתעלות הייתה בכוח הכבידה. לעתים קרובות מקורות המים של תושבי הערים המבוצרות היו מחוץ לחומות. כדי להבטיח הספקת מים לעיר גם בעת מלחמה ומצור נחצבו נקרות – דרכי מעבר תת־קרקעיות אל מקורות המים. אחת הנקרות המפורסמות היא נקבת השילוח, שסיפקה מים לתושבי ירושלים הקדומה. עם הגידול באוכלוסיית האדם והתרחבות ההתיישבות עלה הצורך להעביר את המים אל יישובים ואל אדמות חקלאיות המרוחקים ממקורות המים. לצורך זה הוקמו אמות המים (אקוודוקטים). מקור השם הוא מהמילה "אמה" (שפחה), שאחד מתפקידיה היה להביא מים לצורכי הבית. אמות המים היו מורכבות מסדרה של תעלות בנויות, פתוחות או סגורות, המונחות על הקרקע או על גבי קשתות וגשרים. מקור המים היה בגובה רב יותר מהיעד שלהם, כדי שיזרמו בכוח הכבידה. לעתים חצתה האמה רכסי הרים בתוך מנהרות חצובות.

מתקנים לאגירת מים

חלק ממתקני האגירה בתקופות קדומות היו טבעיים, כמו גבים (בריכות הנוצרות בתוך שקעים בקרקע), אגמים ושטחי הצפה עונתיים. מתקני אגירה אחרים היו בנויים, כמו סכרים בריכות ובורות. הסכר הוא קיר בנוי באפיק נחל, שעוצר את הזרימה של המים. עצירת הזרימה יוצרת מאגר במעלה הנחל. את המים שנאגרו הובילו בדרך כלל בתעלות למקומות שונים על פי הצורך. סכרים שימשו הן לאגירת מי שתייה והן לאגירת מים להשקיה. שיטת ההשקיה הנפוצה בתקופות קדומות הייתה שיטת ההצפה: מהמאגר הובלו המים אל השדה שחולק לחלקות. לאחר שהציפו חלקה אחת עברו עודפי המים לחלקה נוספת, נמוכה יותר, וכך הלאה. הבריכות נבנו בדרך כלל סמוך למעיין או בתוואי של זרימת מי שטפונות. החיסרון העיקרי של אגירה בסכרים או בבריכות פתוחות היה התאדות חלק ניכר מכמות המים במאגר. היו גם בריכות תת־קרקעיות דמויות מנהרות, שהמים בהן נשמרו תקופות ארוכות יותר. אפשר למצוא בריכות כאלה לאורך מדרונות של ואדיות בנגב. בורות מים היו המאגרים התת־קרקעיים הנפוצים ביותר בארץ. חלק מהם משמשים לאגירת מים גם כיום. הבורות נחפרו בקרקע או נחצבו בסלע בעומקים שונים. צורתם הייתה כשל פעמון – רחבים בקרקעית והולכים וצרים כלפי מעלה בכיוון הפתח. המבנה הזה צמצם את התאדות המים והקל על כיסוי הבור, שנועד למנוע את זיהום המים. מי הגשמים נאספו אל הבור באמצעות תעלות פתוחות, מן הרחובות וגם מגגות הבתים. אגירת המים בבורות אפשרה הקמת יישובי קבע גם באזורים שאין בהם מעיינות או מקורות מים אחרים הזמינים כל השנה.

מתקנים לניצול מי התהום

החיפוש אחר דרכים לניצול מי תהום נבע מכך שבחלק מהאזורים לא היו מקורות מים עיליים (מעיינות, אגמים, נחלים) שהיו זמינים בכל ימות השנה. מי תהום מצויים גם באזורים מדבריים. המתקנים השונים נועדו להעלותם על פני השטח. גבים מלאכותיים, המכונים בערבית "תמאיל", נחפרו בעומק לא רב באפיקי נחלים או בקרבת הים, במקומות שבהם מי התהום קרובים לפני הקרקע. מי התהום נקווים אל הגב, אך הם אוזלים במהירות בעקבות השימוש בהם. לאחר זמן מה מתמלא הגב מחדש. את הגבים יש לחדש מדי פעם, מכיוון שהם נסתמים על ידי הסחף המובא עם המים. בארות הן המתקנים הנפוצים ביותר לניצול מי התהום. אלו הן חפירות אנכיות שהעמיקו עד למפלס מי התהום. קוטר הבארות היה גדול, כדי להקל על מלאכת החפירה ועל ניקוי המים. קירות הבאר היו מחוזקות בדרך כלל באבנים. כמות המים שהופקה מהבאר הייתה תלויה בהצלחת החופרים להגיע לעורק מרכזי של מי תהום זורמים. כדי לנצל את מי התהום שבבארות היה צורך לשאוב אותם. חלק ממתקני השאיבה הופעלו בעזרת אנרגיית שרירי האדם או שריריהם של בעלי חיים. אחד ממתקני השאיבה הפשוטים והקדומים ביותר היה החבל והדלי. מתקני שאיבה משוכללים ויעילים יותר התבססו על גלגלת, בורג (כגון בורג ארכימדס) או מנוף.

זיהום המים

זיהום המים הוא מצב שבו ריכוזם של חומרים מסויימים (אולי רעילים) במים עולה, והמים אינם ממלאים עוד את תפקידם הקודם. למשל: מי נחל, שהיו בית גידול לדגים, סופגים חומרים זרים הגורמים להכחדת הדגה. בישראל בעיית זיהום המים נפוצה יחסית בגלל חוסר אכפתיות וחוסר מודעות. ידועים בזיהומם נחל הירקון ונחל הקישון. באסון המכביה התמוטט גשר שעבר מעל נחל הירקון, ואנשים שהיו עליו, ואשר באו במגע עם מימי הנחל, חלו ומתו. בנחל הקישון צללו צוללנים שחלו בסרטן, ומשרד הביטחון הכיר בתביעתם לפיצויים מן המדינה. קיים זיהום טבעי של מים, כתוצאה מהצטברות סחף, הפרשות בעלי חיים, אבק, חול, פיח ועוד, אך האחראי העיקרי לזיהום המים הוא האדם, אשר פעולות שונות שהוא מקיים עשויות לזהם את מקורות המים הקיימים.

המים בדתות

כבר בימי קדם ידע האדם שהמים נחוצים לחיים, שבלעדיהם אין חיים, ושעולמנו מיוחד בכך שיש בו מים נוזלים. כך ביהדות וכך גם אצל עמים אחרים ודתות אחרות. בסיפור בריאת העולם במקרא, ביום הראשון לבריאה, כשנבראו שמיים וארץ, המים כבר היו קיימים. שנאמר: "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים". ביום השני הופרדו השמיים והארץ על המים שבהם זה מזה, וביום השלישי נקוו המים שעל הארץ, להבדיל בין ים ליבשה. תיאורים דומים, של שליטת כוח עליון על המים ושל "ארגון" והכוונה של המים, נמצאים גם במסורות עתיקות של עמים אחרים, כמו האכדים במזרח והאינדיאנים במערב. כולם הכירו בחשיבות המים ובכוחם הרב, כוח שיכול לפעול לשני כיוונים מנוגדים: האחד - כיוון של יצירה והענקת חיים בדרך של צמיחה ושגשוג, והשני - כיוון של הרס וחורבן על ידי שיטפונות וגשמי זעף. ביהדות המים הם מקור ברכה ונותנים חיים לאדם ולכל אשר לו, כאשר האדם נוהג כראוי. האל גומל להולכים בדרך הטובה - "והורדתי הגשם בעתו, גשמי ברכה יהיו". במיתולוגיה ההודית והבבלית יש אלים הממונים על המים ומעניקים אותם לאדם. לעומת זאת, יש שהמים משמשים כעונש. סיפור המבול מופיע גם אצל היוונים ואצל עמים אחרים. המבול הוא תיאור של מים עצומים הגורמים הרס וכיליון, ומקורו באמונה שהאדם נענש על חטאיו בידי כוח עליון. לא פלא אפוא שקיימת אצלנו וגם במסורות אחרות, למשל אצל שבטים אפריקאיים, "תפילת הגשם": בקשה מכוח עליון לכוון את המים לתועלת ולא לנזק. נוסף להכרה בחשיבות המים לחיים בכלל, נפוצה האמונה בכוחם המטהר. כשם שרחיצת הגוף במים מנקה אותו מלכלוך גשמי, כך מטהרים המים גם את הנפש מטומאה ומחטא. מטהר ביהדות מקובלים מנהגים רבים הקשורים בטיהור על ידי המים: נטילת ידיים, טבילה במקווה, הדחת הבשר, הגעלת כלים ומנהג התשליך בראש השנה. בנצרות ובדתות אחרות קיימת הטבלה של תינוקות והתזת מים מקודשים. ישנם מקורות מים שהם מקודשים במיוחד ומצווה לטבול בהם, כמו נהר הירדן אצל הנוצרים ונהר הגנגס אצל ההינדואים. עוד אמונות הקשורות במים: למים יש סגולה להבחין בין אדם אשם לחף מפשע, והם גם מסייעים לחזות את העתיד. משום כך, אצל עמים רבים במזרח ובמערב, שימשו המים למשפט, לניבוי ולכשפים. כך בקביעת גזר דין אצל הבבלים בעת העתיקה, כך אצל היוונים בניחוש של האורקל, וכך במשפטי המכשפות באירופה בימי הביניים. השיטות היו שונות: השקעת החשוד בתוך מים, הטלת אבנים למים, שתיית מים והתזת מים. האמונות והמנהגים הרבים סביב המים נפוצים בעולם כולו. הן בארצות שבהן המים במחסור והתושבים יודעים מניסיונם כי בלי מים אין חיים, והן בארצות שבהן יש מים בשפע רב מדי והאדם מתקשה לעמוד בפני כוח ההרס שלהם.

ראו גם

- זיהום מים
- זיהום הים
- בריכות לגידול דגים
- שלולית
- צמחי מים

קישורים חיצוניים

- אסף רוזנטל,
- השבחת מים,
- קטגוריה:חומרים כימיים als:Wasser ja:水 ko:물 ms:Air simple:Water th:น้ำ

גבס

גבס הוא מינרל רך מאוד המורכב מסידן וגופרית והרכבו הכימי הוא CaSO₄·2H₂O. כאשר מחמnים את הגבס מעל ל-150 מעלות צלסיוס מתאיידים 75% מהמים האגורים במבנה הכימי שלו, והגבס רוכש תכונות הידראוליות. בצורה הזאת הוא נקרא טיח פריס. ולכן מלט העשוי טיח פריס או המכיל אותו נוטה להתקשות במים, ומכאן נובע השימוש בו לקיבוע איברי גוף שבורים. ברוב המקרים הגבס הוא משקע הנוצר כאשר מים מתאדים בלגונות ימיות או באגמים סגורים. באיזורים מדבריים נוצר הגבס כקרום מעלייה נימית של מי תהום מלוחים. ישנם כמויות מעטות של גבס הנוצרות ממוצא געשי כאשר הגזים העשירים במימן גופרתי מתרכבים עם הסלעים הסידניים שבסביבת ההתפרצות.! כמויות מסחריות של גבס מצויות באנגליה, קנדה, ובניו יורק, מישיגן, איווה, קנזס, ניו מקסיקו, קולורדו ויוטה בארצות הברית. קטגוריה:מינרלים

פחמן דו חמצני

פחמן דו־חמצני, CO₂ בכתיב כימי, הוא גז (בטמפרטורת החדר) המהווה תרכובת של פחמן וחמצן. כל מולקולה של CO₂ מורכבת מאטום פחמן (C) אחד ושני אטומי חמצן (O), הקשורים ביניהם בקשרים כימיים. זהו גז חסר צבע. המצב המוצק של פחמן דו־חמצני קרוי קרח יבש, בזכות תכונת ההמראה המאפיינת אותו, כלומר מעבר ישיר ממצב מוצק למצב גז.

תכונות כימיות

מבנה המולקולה: O=C=O או (O::C::O). כל אחד מאטומי החמצן (שבמעטפתו החיצונית שישה אלקטרונים) קשור בקשר קוולנטי כפול לאטום הפחמן (שבמעטפתו החיצונית ארבעה אלקטרונים). פחמן דו־חמצני נפוץ בטבע בשתי צורות:
א. כגז באטמוספירה;
ב. מומס במקווי מים.

ביולוגיה

הצמחייה - היבשתית והימית - מטמיעה את הפחמן בתהליך הפוטוסינתזה והופכת אותו לתרכובות אורגניות (פחמימות, חלבונים ושומנים). אלה מהוות מקור הפחמן העיקרי במזונם של בעלי החיים והוא מועבר הלאה באמצעות שרשרת המזון. בתהליך הנשימה חוזר חלק מהפחמן הדו־חמצני לאטמוספירה, כמות נוספת משתחררת מריקבון וחלק קטן נצבר בצורה של חומר אורגני או כמחצבים של פחם, נפט וגז טבעי. במאתיים השנים האחרונות הומצאו תהליכים תעשייתיים המשחררים כמויות גדולות של פחמן דו־חמצני לאטמוספירה (בעיקר שריפה של דלקים מאובנים (פוסיליים)) – הופר המאזן הטבעי של הפחמן הדו־חמצני. תורמת לכך גם ההקטנה בכמות הצמחייה הקיימת על־פני כדור הארץ, המטמיעה פחות פחמן דו־חמצני. כתוצאה מכך, כמות הפחמן הדו־חמצני הקיימת כיום באטמוספירה גדולה ב-50 אחוזים מהכמות שהייתה בה לפני מאתיים שנה.

ראו גם

- פחמן חד חמצני
- אפקט החממה קטגוריה:חומרים כימיים ja:二酸化炭素 ko:이산화 탄소 ms:Karbon dioksida simple:Carbon dioxide th:คาร์บอนไดออกไซด์

האימפריה הרומית

הקיסרות הרומית היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה בה נשלטה רומא וכול השטחים שסופחו לה, על ידי שלטון יחיד קיסרי. התקופה מכונה גם תקופת האימפריה הרומית, למרות שכמדינה, רומא חלשה על שטחים נרחבים והתקיימה כאימפריה עוד בתקופת הרפובליקה הרומית, המונח אימפריה מתייחס לשינוי צורת השלטון של המדינה ולא לאופייה המדיני. תחילת תקופת הקיסרות הרומית, נתון במחלוקת, שני התאריכים המקובלים ביותר הם שנת 44 לפנה"ס, שנת מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור מתמיד והתאריך המקובל יותר על החוקרים, שנת 27 לפנה"ס, השנה בה נוסד באופן רשמי משטר הפרינקפס של אוגוסטוס. בשיא כוחה של הקיסרות הרומית היא היוותה מעצמה שכללה בתוכה את כל אגן הים התיכון והיא הייתה אחת מהאימפריות הגדולות והמשפיעות ביותר בעת העתיקה תאריך קצה של הקיסרות הוא נושא לויכוח רב שנים. מספר התיאוריות לתאריך המדויק של קץ הקיסרות הם רבות ושונות כמו מספר התיאוריות המנסות להסביר למה הקיסרות הרומית הגיעה לקיצה. בין התאריכים המוצעים ניתן למנות את: שנת 284, תאריך יסוד הטטררכיה על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס, שנת 325, השנה בה התכנסה ועדת הכנסייה הנוצרית בניקיאה, שנת 476, שנת הדחתו של הקיסר רומולוס אוגוסטולוס על ידי אודואקר וסופה של הקיסרות הרומית המערבית, שנת 800, שנת הכתרת קרל הגדול לקיסר, שנת 1453, התאריך בו נפלה ביזנטיון לידי האימפריה העות'מאנית ואפילו 1806, התאריך בו פורקה רשמית הקיסרות הרומית הקדושה. תיאוריות נוספות טוענות שאין בכלל תאריך מסוים שבו הסתיימה תקופת הקיסרות ולאורך סוף העת העתיקה ותחילת ימי הביניים המוקדמים, חל תהליך הדרגתי של יצירת מערכות פוליטיות ומדיניות חדשות מתוך מכלול האימפריה הישנה, שהיטשטשה לה. הקיסרות הרומית הקדושה לצורך נוחות, הערך מתייחס עד לשנת 395, מותו של הקיסר תיאודוסיוס הראשון ופיצולה הסופי של האימפריה הרומית לשני גופים מדיניים שונים, האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית, הידועה יותר כאימפריה הביזנטית.

ראו גם

- שלהי העת העתיקה קטגוריה:איטליה: היסטוריה קטגוריה:העת העתיקה קטגוריה:רומא העתיקה
- קטגוריה:אימפריות ja:ローマ帝国 simple:Roman Empire

אירופה

אירופה, הינה יבשת היסטורית ותרבותית, ותת-יבשת גאוגרפית, המהווה את חלקה המערבי ביותר של יבשת העל אירואסיה. בצפונה גובלת אירופה באוקיינוס הקרח הצפוני, במערבה - באוקיינוס האטלנטי, במזרחה - בהרי אורל ובים הכספי, ובדרומה - בים התיכון ובים השחור. במונחי שטח, אירופה, המשתרעת על כ10,600,000 קמ"ר, היא היבשת השישית בגודלה בעולם (מקדימה את אוקייניה בלבד). יחד עם זאת, אירופה היא אחת היבשות המאוכלסות בעולם (שלישית, אחרי אפריקה ואסיה). כשמינית מאוכלוסיית העולם, 799,466,000 נפשות (אומדן: 2003), מתגוררת ביבשת זו.

מקור השם

אסיה ישנן מספר גרסאות באשר למקור השם "אירופה". במיתולוגיה היוונית מוזכרת נסיכה פיניקית בשם אירופה, הנחטפת על ידי זאוס לאי כרתים; ואולם, אין זה סביר שאירופה המיתולוגית היא שהעניקה ליבשת את שמה, כיוון שאין במיתולוגיה שום אירוע הקושר אותה באופן חד משמעי ליבשת ו\או לתרבותה. בעבר שימש השם "אירופה" כינוי ליוון גופא, ואולם אחרי שנת 500 לפנה"ס קיבל השם משמעות כוללנית יותר. יש הגוזרים את מקור השם מיוונית, שם פירושו המילולי הוא "פנים (ops) רחבות (eurys)". אפשרות אחרת היא שמקור השם בלשונות השמיות (הנפוצות ברחבי המזרח התיכון). הטענה היא, כי "אירופה" הנה שיבוש לשוני של המלה "ערב" או "מערב": אירופה שוכנת ממערב למזרח התיכון, והיא, מבחינת תושביו, ארץ שקיעת החמה. על יסוד זהה, המילה הלטינית Euros פירושה "רוח מזרחית" בלטינית רוחות מזרחיות (רוחות הנושבות אל המערב) נקראות "Eurus".

היסטוריה

לאירופה היסטוריה ארוכה ועשירה, הרצופה בהישגים תרבותיים, כלכליים ואחרים, שראשיתה כבר בעידן האבן. מקובל לתארך את ערש התרבות הדמוקרטית המערבית לעידן יוון העתיקה; האימפריה הרומית, בתורה, חילקה את היבשת לאורך נהרות הריין והדנובה למשך מאות שנים. לאחר נפילת האימפריה הרומית נפתח פרק חדש בהיסטוריה האירופית, המאופיין בחוסר יציבות ובהיעדר ביטחון. תקופה זו, "עידן החשיכה" בפיהם של הוגי הרנסאנס או "ימי הביניים" בתפיסתם של אנשי עידן הנאורות ושל חוקרים מודרניים, קהילות נזיריות מבודדות באירלנד ובמקומות אחרים באירופה העתיקו, שחזרו ושמרו על ידע שנצבר עוד בתקופה הקלאסית. צמיחת המדינה הריכוזית במהלך המאות ה-15 וה-16, ובמקביל עליית הרנסאנס, שמו קץ לתקופה זו. במקומה נפתח עידן של תגליות, המצאות וצבירת ידע מדעי. המאה ה-15 חזתה גם בראשית הקולוניאליזם האירופי, כאשר פורטוגל, ואחריה ספרד, צרפת, בלגיה, הולנד והממלכה המאוחדת, כוננו אימפריות קולוניאליות גדולות, שנשענו על מושבות עשירות באפריקה, אסיה ואמריקה. המהפכה התעשייתית, שראשיתה בבריטניה בסוף המאה ה-18, חוללה שינויים משמעותיים ביבשת, שהתבטאו בשגשוג גובר ובעלייה ניכרת בגודל האוכלוסיה, אך גם בזעזוע המבנה החברתי-כלכלי המסורתי. מדינות אירופיות רבות קמו לתחיה כתוצאה מההשלכותיה העמוקות של מלחמת העולם הראשונה (1914-1918). בתקופה שהחלה לאחר מלחמת העולם השניה (1945) ותמה עם סוף המלחמה הקרה (1990/1991), אירופה הייתה מחולקת לשני גושים פוליטיים וכלכליים יריבים: מדינות קומוניסטיות במזרח אירופה ומדינות קפיטליסטיות במערב אירופה. הגוש המזרחי קרס בסביבות שנת 1990, מה שתרם משמעותית להקמת האיחוד האירופי ב7 בפברואר, 1992, הכולל כיום את רוב מדינות אירופה.

גאוגרפיה

1992 גאוגרפית, אירופה היא חלק מיבשת העל הידועה בשם אירואסיה. הגבול בין אירופה ואסיה מוגדר על ידי שרשרת הרי אורל ברוסיה. הגבול הדרום-מזרחי בין היבשות איננו מוגדר מבחינה אוניברסלית. אפשר שנהרות האורל והאמבה מהווים גבול, הממשיך בים הכספי, נהרות קומה ומניץ' או הרי הקווקז, ועד הים השחור; מצרי הבוספורוס, ים מרמרה ומצרי הדרדנלים מהווים סוף קו הגבול האסייתי. הים התיכון בדרום מפריד בין אירופה ואפריקה. הגבול המערבי הוא האוקיינוס האטלנטי, אולם איסלנד, השוכנת הרחק מאפריקה ומאסיה, נחשבת כחלק מאירופה. ישנו דיון מתמשך באשר לשאלה היכן נמצאת נקודת המרכז הגאוגרפי של אירופה. בפועל, גבולותיה של אירופה משורטטים לעתים על פי שיקולים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים. בשל כך קיימות מספר "אירופות" שאינן תמיד זהות בגודלן, אשר כוללות או שומטות מדינות אחדות בהתאם לפירושים שונים של המונח "אירופה". כמעט כל מדינות אירופה חברות במועצת אירופה, מלבד בלארוס, הכס הקדוש (קרית הוותיקן) וקזחסטן. הרעיון של "יבשת אירופית" איננו אוניברסלי. גאוגרפים שאינם אירופיים מזכירים יבשת אירואסיאתית, או "תת-יבשת" אירופית, בהינתן העובדה ש"אירופה" איננה מוקפת ים ושבכל מקרה קל יותר להגדירה כיחידה תרבותית ולא כאזור גאוגרפי. בעבר, רעיונות כגון "אדמות הנצרות" ("Christendom") נתפסו כחשובים הרבה יותר מתיחום גאוגרפי גרידא. בשימוש אחר, המונח "אירופה" נעשה בהדרגה שם נרדף לאיחוד האירופי (EU) ול-25 המדינות הריבוניות החברות בו. מדינות אירופיות אחדות מנהלות כעת מגעים באשר להצטרפותן, ורבות אחרות צפויות לפתוח במגעים מעין אלה בעתיד.

מאפיינים פיסיים

אירופה היא אוסף של חצאי איים מחוברים. הגדולים מביניהם הנם אירופה "גופא" וסקנדינביה שמצפון לה, המופרדות זו מזו על ידי הים הבלטי. שלושה חצאי-איים אחרים - איבריה, איטליה והבלקן - "בוקעים" מחלקה הדרומי של היבשת אל הים התיכון, המפריד את אירופה מאפריקה. במזרח, שטח אירופה מתרחב עד הרי אורל. קיים שוני רב בפני הקרקע במקומות רבים ביבשת. האזורים הדרומיים הרריים יותר; צפונית להרי האלפים, הרי הפירנאים והרי הקרפטים, משתרעים המישורים הצפוניים, ההולכים ומתרחבים ככל שפונים מזרחה. סמוך לחוף הצפון-מערבי של היבשת' קיימת שרשרת רמות, החל מהאיים הבריטים המערביים ועד חופה המפורץ ורווי הפיורדים של נורווגיה. יחד עם זאת, זהו תיאור מפושט. תת-אזורים כדוגמת איבריה ואיטליה כוללים מאפיינים פיסיים מורכבים משלהם, וכך גם אירופה עצמה, הכוללת מישורים, גאיות ואגנים רבים. איסנלד והאיים הבריטיים הם מקרים ייחודיים. בעוד איסלנד מהווה מסת קרקע עצמאית בלב האוקיינוס הצפוני, האיים הבריטים הנם אזורים הרריים שהשתייכו בעבר לאירופה היבשתית, אולם נפרדו ממנה כתוצאה מעליית פני הים. הקושי לבצע הכללות אודות מאפייניה הפיסיים של אירופה מסביר במידה כלשהי מדוע אזוריה השונים של היבשת אוכלסו לאורך ההיסטוריה באומות ובתרבויות שונות זו מזו.

מערכת אקולוגית

עידן הקרח האחרון השפיע על תפוצת ממלכת החי האירופית. הצמחים והחיות באירופה, שחיו זה אלפי שנים לצד ציוויליזציות חקלאיות ותעשייתיות, הושפעו משמעותית מנוכחותו ומפעילותו של האדם. ביעור עצים באגן הים התיכון השפיע על רמת הסחופת ועל האקלים יותר מ 2,000 שנה. להוציא סקנדינביה וצפון רוסיה, מעטים הם האזורים באירופה שלא השפיע עליהם האדם. רוב החיות הגדולות באירופה, כמו גם הטורפים העליונים, נצודו ונכחדו. הממותות והביזונים האירופיים (Aurochs) נכחדו לפני העידן הנאוליתי, ואילו דובים וזאבים נמצאים היום רק בצפון. עקירת היערות הטרום חקלאיים באירופה גרמה לנזק בל יחושב למערכת האקולוגית המקורית של היבשת.

מדינות באירופה

זאב להלן רשימת המדינות הריבוניות באירופה: ¹ אזרבייג'ן וגרוזיה נמצאות על גבול אסיה ואירופה. ² ארמניה וקפריסין שוכנות באסיה, אולם נחשבות לאירופאיות מסיבות תרבותיות והיסטוריות. ³ רוסיה השטח האירופי של רוסיה נמצא ממערב להרי אורל ומצפון להרי הקווקז. ⁴ תורכיה השטח האירופי של תורכיה נמצא ממערב ומצפון למיצרי הבוספורוס והדרדנלים. . ⁵ קזחסטן השטח האירופי של קזחסטן נמצא ממערב לנהר אורל .

טריטוריות שאינן עצמאיות

הטריטוריות הרשומות להלן הנן מוגדרות מבחינה תרבותית וגאוגרפית. לרובן יש מידה כלשהי של אוטונומיה, אך הן אינן בחזקת מדינות עצמאיות. בסוגריים שם המדינה בעלת הסמכות:
- אקרוטירי (בריטניה)
- דקליה (בריטניה)
- איי פארו (דנמרק)
- איי אולנד (פינלנד)
- גיברלטר (בריטניה)
- גרנסי (בריטניה)
- יאן מאיין (נורווגיה)
- ג'רסי (בריטניה)
- האי מאן (בריטניה)
- סוואלברד (נורווגיה) זוהי איננה רשימה שלמה של כל מושבות החסות של מדינות אירופה; חלקן קיימות ביבשות אחרות.

אזורים באירופה

המפה נצבעה בהתבסס על הגדרות גאוגרפיות בלבד. פעמים רבות אזורים אחדים כוללים מדינות אחרות מאלו המופיעות במפה זו. הסיבות לכך מתוארות להלן: סוואלברד

מערב אירופה (אדום)

מערב אירופה כוללת תמיד את האיים הבריטים (בריטניה ואירלנד), צרפת ואת מדינות הבנלוקס (בלגיה, הולנד ולוקסמבורג). בדרך כלל נכללת גם גרמניה, אף על פי שגאוגרפית מדינה זו משתייכת למרכז אירופה. בנסיבות שונות עשויה ההגדרה לכלול את כל חלקה המערבי של אירופה, כולל חצי האי האיברי (ספרד, פורטוגל, אנדורה), חצי האי האיטלקי (איטליה, סן מרינו, קרית הוותיקן), המדינות הנורדיות (נורבגיה, שוודיה, איסלנד, פינלנד, דנמרק) ואת מדינות האלפים (גרמניה, שוויץ, ליכטנשטיין, אוסטריה, סלובניה) ומונאקו. במובנו ההיסטורי או הפוליטי (בהתייחס לחלוקת המלחמה הקרה), המונח עשוי לכלול גם את יוון ותורכיה.

מרכז אירופה (תכלת)

המונח 'מרכז אירופה' איננו נפוץ כמו "מערב" או "מזרח אירופה". רוב המדינות הכלולות בהגדרה זו משתייכות למערב או למזרח. הגדרה זו כוללת בדרך כלל את קבוצת וייסגראד (פולין, צ'כיה, סלובקיה, הונגריה) ולעתים גם את מדינות האלפים (גרמניה, שוויץ, ליכטנשטיין, אוסטריה, סלובניה). לאחרונה, יש שמשתמשים במונח זה בהתייחסם למדינות שהצטרפו לאיחוד האירופי ב-1 במאי, 2004: ארבעת חברות קבוצת וייסגראד" (פולין, צ'כיה, סלובקיה, הונגריה) ,המדינות הבלטיות (אסטוניה, לטביה, ליטא; סלובניה, קפריסין ומלטה.

מזרח אירופה (כתום)

בדומה למערב אירופה, המונח "מזרח אירופה" יכול לשמש הן במובן הצר והן במובן הרחב. הוא כולל את מדינות חבר העמים (בלרוס, קזחסטן, מולדובה, רוסיה, אוקראינה), ועל פי רוב גם את המדינות הבלטיות (אסטוניה, לטביה, ליטא) ופולין. לעתים קרובות נכללות גם מדינות אזור הקווקז (ארמניה, אזרבייג'ן, גרוזיה), אף על פי שאלה נתפסות בדרך כלל כחלק מאסיה. בהקשר חברתי\כלכלי רחב יותר, המונח עשוי לכלול גם את קבוצת וייסגראד (פולין, צ'כיה, סלובקיה, הונגריה) ואת מדינות חבל הבלקן (אלבניה, בוסניה הרצגובינה, בולגריה, קרואטיה, יוון, מקדוניה, רומניה, סרביה ומונטנגרו). במהלך המלחמה הקרה, המדינות הקומוניסטיות של הגוש המזרחי (שהשתייכו לברית ורשה) זכו לכינוי "מזרח אירופה". המונח התייחס אז גם לאלבניה וליוגוסלביה, אף על פי שלא השתייכו לגוש הסובייטי.

צפון אירופה (סגול)

במפה מתוארת "צפון אירופה" כאזור המקיף רק את המדינות הנורדיות (נורבגיה, שוודיה, איסלנד, פינלנד, דנמרק). אחרים מחשיבים גם את אסטוניה כמדינה נורדית בגין קשריה התרבותיים החזקים עם פינלנד. אולם המונח "צפון אירופה" מכסה חלק נרחב ביותר מהיבשת, הנמצא מצפון להרי האלפים: האיים הבריטים, הבנלוקס צפון צרפת, גרמניה, המדינות הבלטיות, לעתים פולין ומדי פעם גם רוסיה.

דרום אירופה (ירוק)

"דרום אירופה" הנו מונח הזוכה לשימוש מקביל ל"צפון אירופה". המונח כולל את חצי האי האיברי (ספרד, פורטוגל, אנדורה), חצי האי האיטלקי (איטליה, סן מרינו, קרית הוותיקן), מונאקו, חבל הבלקן (אלבניה, בוסניה הרצגובינה, בולגריה, קרואטיה, יוון, מקדוניה, רומניה, סרביה ומונטנגרו). מדינות הים התיכון (קפריסין, מלטה) ואסיה הקטנה (תורכיה) אף הן כלולות. במובן תרבותי, ניתן להוסיף גם את דרום צרפת, לרבות קורסיקה.

אסיה (ורוד)

שטחן של מדינות אחדות שוכן הן באירופה והן באסיה (רוסיה, קזחסטן, תורכיה, אזרבייג'ן, גרוזיה). שטחן האסייתי צבעו ורוד בהיר. מדינות אחדות השוכנות ביבשת האסייתית נתפסות כחלק מאירופה בשל סיבות היסטוריות ותרבותיות (ארמניה, קפריסין). הן צבועות בורוד כהה. ישראלים אחדים טוענים כי מדינת ישראל משתייכת אף היא לאירופה מבחינה תרבותית, ובעיקר מפני שהוקעה על ידי סביבתה הערבית-מוסלמית. כאישוש לטענה זו, הם מביאים את השתתפותה של ישראל במפעלי ספורט ותרבות אירופיים. בפועל, עם זאת, שאלת הצטרפותה של מדינת ישראל לאיחוד האירופי איננה עומדת על הפרק, ויחסיה הפוליטיים עם מדינות אירופה עודם צוננים בחלקם הגדול.

ראו גם

- גאוגרפיה פיסית - מונחים
- האיחוד האירופי
- אירו
- הפרלמנט האירופי

קישורים חיצוניים

- [http://web.inter.nl.net/users/Paul.Treanor/which.europe.html מהי אירופה?]
- [http://europa.eu.int/ אתר האיחוד האירופי]
- תומר ריבל, [http://www.e-mago.co.il/e-magazine/security.html עתידן הבטחוני של מעצמות אירופה]
- [http://www.sheppardsoftware.com/country_europe_G2_drag-drop.html משחק - מדינות אירופה] קטגוריה:גאוגרפיה קטגוריה:יבשות
- als:Europa ja:ヨーロッパ ko:유럽 ms:Eropah roa-rup:Evropa simple:Europe th:ทวีปยุโรป zh-min-nan:Europa

המאה ה-18

(המאה ה-17 - המאה ה-18 - המאה ה-19 - לוח אירועים בהיסטוריה) לצורך המחשת חלוף הזמן, המאה ה-18 מתייחסת לתקופה שראשיתה בשנת 1701 וסופה בשנת 1800. במונחים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים, היסטוריונים נוטים לתחום את המאה ה-18 בין השנים 1715 ו-1789, החל ממותו של לואי הארבעה עשר מלך צרפת וכלה במהפכה הצרפתית. המעצמות האירופיות העיקריות (במונחי יכולת תעשייתית) באותה תקופה היו: אוסטריה, בריטניה, פרוסיה, צרפת והאימפריה הרוסית. המאה ה-18 עמדה בסימן "האבסולוטיזם הנאור", ובמהלכה התרחשו שינויים ותהליכים שהולידו את מדינת הלאום המודרנית. האבסולוטיזם הצרפתי הביא למרידות איכרים מרובות, אשר זעזעו - באופן חסר תקדים - את יסודותיה של המערכת הפיאודלית אשר שלטה בחברה ובכלכלה האירופית יותר מאלף שנים. עידן האורות ("הנאורות") הגיע בתקופה זו לשיאו, ואיים על ההגמוניה המסורתית של התאולוגיה. עלייתן של אומות כאוסטריה, פרוסיה ורוסיה ערערה את מאזן הכוחות המסורתי במערב אירופה, ויצרה תחרות חדשה מול צרפת, אנגליה וספרד. ניצני המהפכה התעשייתית, אשר נשאה עימה שינוי מהותי בסדרי החיים החברתיים, הכלכליים וההגותיים באירופה, מתוארכים לאמצע המאה ה-18. שינוי זה עתיד להתפשט לשאר העולם ולעצב את פניו עד לימינו אנו. התפתחות חשובה נוספת הייתה עלייתם של מרכזים חילוניים-תרבותיים חדשים בפריז ובווינה, שהקרינו על היבשת כולה. במקביל, מושבות קולוניאליסטיות חדשות הוקמו ברחבי כדור הארץ, או - כמו בצפון אמריקה - דווקא השתחררו מכבלי מעצמות האם האירופיות. מבחינה אסטתית-אמנותית, המאה ה-18 מסמלת את ראשית ההשפעתן של התרבות, האמנות, והמוזיקה האירופית על שאר העולם. עידן המוזיקה הקלאסית שולט בכיפה, ואילו זרמי האמנות המקובלים הם הרוקוקו והנאו-קלאסיציזם. לקראת סוף המאה עלה הרומנטיציזם כתנועה תרבותית מגובשת.

אירועים

- 1701-1714: מלחמת הירושה הספרדית
- 1703: הצאר הרוס