:: wikimiki.org ::
| מעשיות האחים גרים |
מעשיות האחים גריםמעשיות האחים גרים (Kinder-Und Hausmärchen, בתרגום מילולי: מעשיות הילדים והבית), הינן אסופה מפורסמת של 200 מעשיות גרמניות, שנערכה על-ידי האחים גרים במאה ה-19.
מעשיות אלו נחשבות חלק בלתי נפרד מן הפולקלור הגרמני והכלל-אירופאי הימי-ביניימי, ותורגמו ליותר מ-70 שפות. למעשיות האחים גרים חשיבות רבה בהבנת הסיפור העממי ותפוצתו הרבה, בחלק מהפולקלוריסטיקה והאתנופואטיקה.
אתנופואטיקה
מאפייני המעשיות
מאפיינים צורניים:
כמעט בכל מעשיות האחים גרים נכללים המאפיינים הצורניים הבאים: משחקי מילים (משחקים אלו אובדים פעמים רבות בתרגומים השונים), דו-שיח, שילוש, שאלות רטוריות וחזרות. כפי שגילה ב-1988 הפרופ' היינץ רללקה, מרבית הפתגמים לא היו קיימים במהדורה הראשונה של המעשיות אלא נוספו במהדורות המאוחרות.
מאפיינים תוכניים:
בכל המעשיות מופיעים לפחות שניים ממאפייני המעשייה: היפוך, עימות ומשאלה כמוסה.
המסר אינו מפורש וברור ברוב המעשיות, ובחלקן הניכר קיימת מערכת הנחשבת מעוותת של שכר ועונש (צדיקים סובלים לשווא, חוטאים זוכים בגמול, וכו'). בעייתיות המסר מתווספת למאפיינים אכזריים, אלימים וגסים רבים: שריפת אדם (ילדתה של מאריה), קניבליזם (האוקרלו), הרג סתמי (חבורת הפוחחים) וצורות רצח ועינוי אכזריות נוספות, החוברות ליצירת הדימוי הבעייתי הידוע של המעשיות מבחינת מוסרית. במספר מעשיות יש אף אנטישמיות מובהקת (היהודי בקוצים).
היסטוריה
מלאכת העריכה של מעשיות אלו בוצעה על-ידי איסוף של מעשיות קיימות רבות ממספר רב של מספרים המכונים אינפורמטורים, ובעיקר עקרות-בית גרמניות. במלאכה זו הוכוונו האחים גרים על-ידי אוספי סיפורים קודמים, ובעיקר ארנים וברנטאנו, אך בשונה מהם לא הוסיפו קטעים או כתבו מחדש מעשיות. עם זאת, האחים גרים עיבדו את מרבית מעשיותיהם, ובעיקר הוסיפו יסודות עממיים אופייניים לפולקלור הגרמני.
המעשיות פורסמו בכתב לראשונה בשני כרכים: הראשון בחג המולד של 1812, אשר כלל 86 מעשיות, והשני ב-1815, אשר כלל 70 מעשיות. כרכים אלו גררו תגובות רבות ומיידיות, ובעיקר דברי ביקורת. הביקורת הספרותית טענה כי המעשיות אינן מהוקצעות וערוכות מאופן מספק, משעממות, וכוללות יסודות אלימים, גסים ובלתי מוסריים.
ב-1825 הביאה ביקורת זו את וילהלם גרים לפרסם את "מהדורה קטנה": מהדורה בת 50 מעשיות אשר זכתה לעשר הדפסות בחייהם של האחים גרים. המעשיות המלאות זכו אף הן למהדורות מספר, בשנים 1819, 1837, 1840, 1843, 1850. הנוסח השביעי והסופי יצא ב-1857, כמהדורה שלמה בעלת מיספור קבוע.
עם הזמן רכשו מעשיות האחים גרים מעמד סימלי בתרבות הגרמנית כמייצגי הפולקלור הגרמני, וזאת בשל הנאמנות הרבה לפולקלור זה. כדוגמה לעקרון זה, יש לציין כי כאשר החוקר אקסל אולריק ניסח את מאפייני היסוד של הסיפור העממי, נתגלה כי כולם התקיימו במעשיות אלו.
תהליך זה אירע על רקע התעצמות תנועת הרומנטיקה, והתעוררות הלאומיות הגרמנית, אשר חיזקו את מעמד הפולקלור והעניקו לו חשיבות רבה. מסיבה זו ספגו המעשיות ביקורת לאחר מלחמת העולם השניה, כחלק מביקורת הרומנטיקה והלאומנות, שהביאו לעליית הנאציזם. נטען כי לאכזריות, לאלימות ולמסרים האנטישמיים הגלומים במעשיות אלו הייתה השפעה לא מעטה על התפתחות נטיות מקבילות בקרב הנוער הגרמני ובקרב תומכי המפלגה הנאצית, נטייה אשר קושרה ללאומנות הגרמנית. ביקורת זו הביאה לאיסור פירסום ושימוש במעשיות על-ידי מעצמות הכיבוש במערב גרמניה.
בשנות ה-40 של המאה ה-20 ניסו חוקרי פולקלור להגן על מעשיות האחים גרים מפני הביקורת הקשה נגדן, וכחלק מניסיון זה קידמו רבות את המחקר עליהן. במסגרת מחקר זה נתגלתה למשל העובדה כי המעשיות אכן עובדו על-ידי האחים גרים.
סקירה מפורטת על האחים גרים ואמינות המעשיות שלהם :
סיפורי המעשיות של האחים גרים http://www.notes.co.il/eshed/13610.asp
קטגוריה:ספרי ילדים ונוער
קטגוריה:סיפורי מעשיות ואגדות עמים
ja:グリム兄弟
סיפור עם
סיפורי עם או אגדות הם סיפורי פולקלור נפוצים, אשר דרך הפצתם היא לרוב מפה לאוזן. סיפורי העם, ככל יצירת פולקלור, מהווים חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של תרבות מסויימת.
סיפורי עם נהוגים ונפוצים בכל תרבות ידועה, ולרוב מכילים שילוב של מאפיינים אוניברסליים (כלל אנושיים) ומאפיינים ייחודיים. דוגמה לשילוב כזה הינם האויקוטיפים: סיפורים הקיימים בתרבויות רבות, אך מתורגמים באופן שונה בכל תרבות, בהתאם למאפייניה.
דרך העברתם המרכזית של סיפורי העם (על אף שבתקופה המודרנית מעמדה עורער) היא ההיגוד: סיפור על-ידי מספר, בפני קהל בסיטואציה עממית (משפחה, בית-ספר, וכו'). ההיגוד הינו סיטואציה תלוית תרבות ותלוית חברה באופן מובהק, ומקיימת את עיקר משמעותו של הסיפור העממי עבור החברה.
כל סיפור עם מוגדר דרך שני סוגי מאפיינים:
- מאפיינים צורניים-שמיעתיים: מאפיינים המתייחסים לשפה ולצורת השימוש בה. בסיפור העממי ניחן הפאן השמיעתי בחשיבות רבה בשל השימוש בהיגוד, אשר אופיו וחיותו מושפעים רבות מפן זה. מאפיינים אלו מקשרים את חקר הסיפור העממי למדע הלינגוויסטיקה, וכן מעניק חשיבות לבחינת הז'אנרים המינוריים (פתגמים, חידות וכו') בסיפור.
- מאפיינים תוכניים: מאפיינים המתייחסים לרקע, לעלילה ולתכונות הדמויות בסיפור.
מלבד אלו, בחלק ניכר מסיפורי העם קיים מסר כלשהו, נסתר או חבוי, וזאת בשל השימוש הרב הנעשה בסיפורים אלו בחינוך.
את הסיפור העממי ניתן לחלק לשתי קבוצות:
מעשיות:
מעשיות הינן סיפורי עם בהם מוטיבים רבים החורגים מההתנסות היומיומית, ומוטיבים על-טבעיים שאינם ניתנים לאישור אמפירי. כמו כן, מאופיינית המעשיה בעקרונות נוספים:
- אלמקום: המעשיה מתרחשת במרחב גאוגרפי לא מוגדר או מוגדר בכלליות גסה בלבד (לדוגמה: 'מרכז אירופה').
- אלזמן: המעשיה מתרחשת בתקופה היסטורית לא מוגדרת או מוגדרת בכלליות גסה בלבד (לדוגמה: 'ימי הבייניים').
- אלמוניות: הדמויות במעשיה הינן סתמיות ואינן מוכרות לקהל.
מאפיינים צורניים שמיעתיים נהוגים במעשיה הם משחקי מילים, דו שיח, שילוש, שאלות רטוריות, חזרות, פתגמים.
מאפיינים תוכניים נהוגים הם מוטיבים אי-רציונליים ולרוב מאגיים המכונים היפוך, עימות ומשאלה כמוסה.
למרות שלעיתים רחוקות קיים מסר מפורש במעשיה, לרוב ב"מוסר השכל" בסופה, המסרים במרבית המעשיות אינם מפורשים, והם משתנים בהתאם לפרשנות המספר והקהל.
דוגמה למעשיות הן מעשיות האחים גרים וסיפורי חכמי חלם.
אגדות:
אגדה הינה סיפור עממי בו מוגדרים וידועים לקהל המרחב הגאוגרפי והזמן ההיסטורי. לרוב גם ידועות הדמויות הפועלות, ועיתים דרכן משער הקהל את המיקום ומועד ההתרחשות.
דוגמאות לאגדות הן אגדות המלך שלמה ואגדות הבעל שם-טוב
צורה מודרנית שלבשה האגדה היא האגדה האורבנית.
מאפייני סיפור העם:
הגדרה
הסיפור העממי הוא ביסודו שמיעתי , נמסר מדור לדור ע"י מסרנים. המסרנים הצטיינו בזיכרון מעולה ובכושר משחק. הם היו גם יוצרים שהתאימו את העלילה לרוח התקופה אך נשארו נאמנים לאמצעים האומנותיים של הסיפור העממי. רוב מסיפורי עדות ישראל נכתבו לאחר שעברו מפה לאוזן . חוקרים רבים חקרו את הספרות העממית ולבסוף מצאו שיש חוקים (יסודות) החוזרים על עצמם בסיפורי העם.
פתיחה -
בסיפור עם הפתיחה קצרה, ללא תיאורים, ויש לה ביטויים ותבניות קבועות.
הפתיחה רגועה ושלווה: היה היה… יום אחד… לפני שנים רבות… מעשה באחד ש… פעם אחת…
משאלה כמוסה
בכל סיפור עם עולה משאלת ליבו של אדם פשוט ושל החברה שבה הוא חי. המשאלה מייצגת ומדגישה את בעיותיו וכאביו של האדם הפשוט , ולכן הסיפור מביא להזדהות ולתחושת שייכות. המשאלה היא בעצם המסר שלשמו ספרו את הסיפור.
בכל סיפור עממי קיים מסר כלומר: לקח זוהי המסקנה שהקורא לוקח מהסיפור.
חוק העימות
נקרא גם בשם יסוד הניגוד , יסוד הקונפליקט
בכל סיפור עם ישנם ניגודים רבים וקיצוניים. הם יכולים להיות ניגודים גילאיים בין זקן לצעיר , ניגודים מעמדיים וכדומה.
הניגודים יוצרים מאבקים (קונפליקטים) בין הדמויות , בין הדמויות , בין המצבים ובין האירועים המתרחשים בסיפור.
לסיפור העם אופיינית העמדה של דמויות קוטביות: צעיר - זקן, גדול – קטן, אדם – מפלצת.
מצבים קוטביים: טוב –רע, עוני- עושר, עצב- שמחה.
אחידות העלילה
הסיפור העממי מתרכז באירוע אחד והעלילה ברורה מאד לקורא.
הדמויות
בסיפור העממי תופענה בדרך כלל - שלוש דמויות (שלושה גיבורים).
דמות אחת חיובית - בתפקיד : החכם , העני , הצדיק , הטוב וכדומה.
דמות שנייה - שלילית בתפקיד : הטיפש , העשיר, הרשע וכדומה.
דמות שלישית - נייטרלית , שתפקידה לפשר ולגשר בין שתי הדמויות.
חוק השילוש
המספר שלוש חוזר בסיפור עם וזה מתגלה בצורות שונות
כגון: מספר הגיבורים, המטלות שמבצע הגיבור, החזרות התארים ועוד.
המילה , המצבים או האירועים המתרחשים בסיור העממי, הם תמיד חוזרים שלוש פעמים או יתרחשו שלוש פעמים. המספר שלוש הוא מספר קבוע הספרות העממית.
פתיחה רוגעת ושלווה כמו:"היו היה …" , "לפני שנים רבות", וזאת על מנת לפתח ציפיות אצל הקורא שיקרו דברים טובים בסיפור אך מצפה לו הפתעה והעלילה מסתבכת.
עם הסיום מצפה לקורא סוף טוב - כל הבעיות שהועלו בסיפור נפתרות, משאלות הלב מתגשמות , והדמות השלילית נענשת.
היסוד העל טבעי
נקרא גם בשם מוטיב הפלא
בסיפור העממי קיימת התרחשות של נס או פלא , התרחשות של דברים מעל להיגיון ולטבע האנושי.
לדוגמא : מפלצת , האנשה , קוסם המגשים משאלות וכו'.
חזרה -
המספר חוזר על הדברים שאותם הוא רוצה להדגיש.
את הגיבור הטוב והחיובי ידגיש על ידי תכונות טובות – חכם, טוב לב…
החוק של שניים במעמד או הגיבורים -
בסיפור עם שנים הוא המספר הגדול של הדמויות המופיעות במעמד
מסוים בסיפור, כאשר כל אחת מהדמויות היא בעלת זהות ותפקיד משלה.
הדמות השלישית מופיעה מאוחר יותר ומכריעה את העלילה.
המחבר -
המחבר הוא אנונימי ובדרך כלל אין מקום וזמן מוגדרים,
זאת כדי לתת את התחושה שהיצירה מתאימה לכל מקום וזמן.
פירוש אחר:
סיפור -עם - סיפור פולקלור- אנונימי. הסיפור פשוט , קריא, תמים, מעודד ומחנך. כמו כל סיפור הוא מורכב מעלילה, דמויות והווי חיים. הוא נקרא כך מאחר שהוא נחלת העם, סיפור שנמסר תחילה בעל-פה מדור לדור. הוא נועד למשוך את אזנו של השומע. בדרך כלל המספר הוא אלמוני. רק בשלב מאוחר יותר נרשמו הסיפורים בכתב, ואף כונסו בספרים ובאוספים.
בדיקה של סיפורי עם רבים, מכל הסוגים ומכל העולם, העלתה, שבכולם ישנם "דברים" החוזרים ונשנים. "דברים אלה הוגדרו ונוסחו על ידי חוקרים, ונקבעו כ"חוקי הסיפור העממי". ניתן לחלקם לשניים:
חוקים צורניים- המתייחסים לצורת הכתיבה.
חוקים תוכניים- המתייחסים לעלילה ולתוכן.
החוקים הצורניים:
א. חוק הפתיחה והסיום- כל הסיפורים פותחים בנוסחאות שוות של פתיחה. "היה היה..." ונוסחאות דומות לה נועדו ליצור אוירה של מעשה מיוחד, ולהכניס את הקורא לסוד העניין. כל הסיפורים מסתיימים בסוף טוב.
ב. חוק החזרה- בסיפורים יש חזרות רבות של מלים, עובדות, מעשים וכו'. החזרות הרבות מארגנות את העלילה ותורמות לתחושת הזדהות והנאה של הקורא. החזרה גם מדגישה עניינים מיוחדים, במקום להרבות בתיאורים.
ג. חוק השילוש- החזרות בסיפורים הן לרוב, משולשות: המלה, המצב, התכונה. לדוגמה: הנערה טובה, יפה וחכמה. המעשה כולו- חוזר 3 פעמים. המספר 3 הוא החשוב ביותר בסיפורי עמים. (מספרים נוספים בעלי משמעות - 5, 7, 12, 40). בנוסף לכך מופיעים צירופי המספר 3.
ד. חוק השניים במערכה- כאשר יש שלושה גיבורים בסיפור עממי כלשהו, תמיד תפעלנה שתי דמויות בלבד- השלישית לא תהיה פעילה. שלושת הגיבורים הם, לרוב, משולש: דמות חיובית (+), דמות שלילית (-) ודמות נייטרלית (0). הדמות הנייטרלית מצטרפת, בסוף העלילה, לדמות החיובית.
ה. חוק הדו- שיח - זהו אחד החוקים, הנובעים מהצורך להשפיע על המאזין. מכיוון שהמטרה היא לרתק את הקהל ולשתפו בעלילה- משנה המספר את קולו, ומשחק את שתי הדמויות הפועלות. לכן יהיו ביטויים כמו "אמר לה", "ענתה לו" ולא שימוש בדיבור עקיף כמו "היא סירבה לצאת".
ו. חוק הקיטוב- הניגודים שבסיפורי- העם הם תמיד קיצוניים- ניגודים בין גיבורים או עמיתים (שחור ולבן, יפה ומכוער, צודק וחוטא, וכו')
ז. חוק התאומים- פירושו פיצול אחד הגיבורים לשניים: שתי דמויות שאין הבדל מהותי ביניהן. מול שני הגיבורים הללו (שהם בעצם אחד) עומד היריב (לדוגמה: אם חורגת ומולה האחים עמי ותמי, שהם גיבור אחד.)
ח. חוק משחק המלים- גם חוק זה נועד למשוך את תשומת לבו של המאזין אל המספר וסיפורו. בסיפור העממי יש ריכוז רב יותר של משחקי מלים, חריזה וכו', מאשר בכל סיפור אחר.
ט. חוק השאלה הרטורית : המספר העממי משתמש באמצעי זה כדי להביא לשינוי הטון, להגביר את המתח בהשהיה, ולשמש כרמז לבאות ("ומה, אתם חושבים, הוא עשה" ? .
החוקים התוכניים
א. המוטיב העל-טבעי- הסיפור המתקבל על דעת העם, האהוב על הקהל והנמסר מדור לדור, יש בו מוטיבים עלילתיים, שאינם צומחים מן הטבע וההיגיון האנושי. סיפורים שעוסקים בעיקר בעניינים שאין להם אחיזה בניסיון המעשי של חושי- האדם, כמו: גלגול נשמות, הפיכת בעלי חיים לבני-אדם וכו' נשמרים בחברה האנושית יותר מכל סיפור ריאליסטי אחר.
ב. המשאלה הכמוסה- בסיפור עממי, האדם הפשוט מוצא ביטוי לבעיותיו, לכאביו ולמשאלות לבו הכמוסות. את המשאלות המודחקות של הפרט ושל החברה אפשר להעלות מן התת- מודע על ידי השלכה על דמויות בעלי- חיים, על עמים זרים וכד'. הסיפור והמעשייה משמשים, אפוא, כמכשיר המזהה את האדם עם משאלתו. המשאלות המתגשמות בסיפור, ורק בו. גם הפרט וגם החברה אוהבים את הסיפור ומזדהים עמו, כי בו הם מנצחים את הטבע ואת הממסד החברתי. הפער החברתי, שאינו מגושר בחיי היום- יום, מוצא את תיקונו בסיפור העממי בן המלך הנושא לאישה את הנערה העניה, החלש מנצח את החזק, וכו'.
האחים גרים
האחים גרים הם זוג אחים גרמנים אשר עסקו בחקר התרבות הגרמנית בתחומי שפה, ספרות, אורח חיים, פולקלור, משפט, דת, היסטוריה ומיתולוגיה.
האחים יעקוב גרים (1785-1863) ווילהלם גרים (1786-1859) נודעו בזכות יצירתם המפורסמת מעשיות האחים גרים, אסופת מעשיות גרמניות אותם קיבצו ועיבדו.
אסופת האגדות וסיפורי העם שקיבצו האחים גרים בתחילתה של המאה ה-19 יצאה לאור בשבעה מהדורות בין השנים 1812 - 1857 והיוותה אחת מיצירות המופת של הפולקלור הגרמני תחת כיבושה והשפעתה של צרפת הנפוליאנית, וביטוי לזרם האומנות הרומנטית.
מבין האגדות הידועות של האחים גרים :
- סינדרלה
- עמי ותמי
- שלגיה
- כיפה אדומה
- החלילן מהמלין
קישורים חיצוניים
- [http://www.gutenberg.org/etext/2591 אגדות האחים גרים] בפרויקט גוטנברג
- [http://www.notes.co.il/eshed/13610.asp סיפורי המעשיות של האחים גרים : סקירה מפורטת על האחים גרים ואמינותם]
קטגוריה:סופרים
קטגוריה:סופרים גרמנים
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער
ja:グリム兄弟
ko:그림 형제
פולקלורפולקלור, הוא מונח שטבע החוקר האנגלי ג'ון תומס בשנת 1846. פולקלור הוא מכלול האספקטים המילוליים, הרוחניים והחומריים המאפיינים תרבות מסוימת, אשר מועברים בעל פה, בהקראה, על ידי התבוננות, ועל ידי חיקוי (על־אף שעיקרון זה התערער בעידן המודרני עם התפתחות אמצעי התקשורת). פולקלור הוא למעשה גוף של ידע, מנהגים ומסורות שעובר מדור לדור, ומשתנה כל הזמן.
ערכו המרכזי של הפולקלור הוא בכך שתהליך היווצרותו נפרס על פני היסטוריה ארוכה במיוחד, ועל כן הוא נחשב למייצג את עברה של תרבות מסוימת, על מורכבויותיו הרבות. יצירת הפולקלור הרב־דורית הופכת אותו לדינמי ובנוי שכבות־שכבות (גם עיקרון זה נפגע עם התפתחות התקשורת המודרנית).
לפולקלור שני ז'אנרים עיקריים:
- ז'אנרים מינוריים: הכוללים יצירות עממיות זעירות, כגון חידות ופתגמים.
- ז'אנרים מז'וריים: הכוללים יצירות מלאות, כגון סיפור ושירה.
חקר הפולקלור מכונה פולקלוריסטיקה.
קטגוריות פולקלור
נהוג לאפיין חמש קטגוריות פולקלור מרכזיות: אמונות, מסורות, נרטיבים, אמרות ואומנויות.
- אמונות
- אמונות טפלות
- כישוף עממי
- הגדת עתידות
- מסורות
- מנהגי חגים
- אוכל מקומי/עדתי
- משחקים עממיים
- ריקודי עם
- תלבושות עממיות
- נרטיבים
- סיפורי עם
- מיתוסים
- מעשיות
- אגדות
- שירה עממית
- שירה אפית
- מוזיקה עממית
- אמרות
- פתגמים
- שירי ילדים
- מטבעות לשון
- בדיחות עממיות
- חידות עממיות
- אומנויות
(אריגת שטיחים, ציורי קיר, תפירת שמיכות טלאים וכדומה)
ראו גם
- מונחים בפולקלור
-
ja:民俗学
ימי הביניים
, גרמניה)]]
ימי הביניים (מלטינית: media aetas) הוא מושג המתאר תקופה בהיסטוריה האירופית שבין העת העתיקה לתקופת הרנסנס. המונח הופיע לראשונה באיטליה במהלך המאה ה-15, לציון העידן שבין נפילתה של האימפריה הרומית במאה הרביעית-חמישית לספירה והמאה החמש–עשרה באיטליה (התקופה הנוכחית, praesens tempus, בלשונם). כוונת המלומדים שהגו את המונח הייתה להבחין בין התרבות והחשיבה שהיו מקובלים בעת העתיקה ואלו שבאו אחריהם, אותם תיארו כעידן של אפלה ושקיעה.
כיום, ישנם תיארוכים שונים של ימי הביניים, בהתאם לזווית ההתייחסות—היסטורית, כלכלית, תרבותית, גאוגרפית, וכדומה—אך מקובלת חלוקה הממקמת את נקודת הפתיחה של ימי הביניים בשקיעת התרבות העתיקה במאות הרביעית והחמישית ואת נקודת הסיום שלהם בעליית הרנסנס במדינות אירופה השונות, החל במאה החמש–עשרה באיטליה ועד תחילת המאה השבע-עשרה בצפון אירופה, ואף מאוחר יותר. התיארוך הסמלי המסורתי הוא בין מותו של קיסר האימפריה הרומית המזרחית תיאודוסיוס הראשון בשנת 395 או הדחת רומולוס אוגוסטולוס מן השלטון באימפריה המערבית על ידי אודואקר בשנת 476 לבין כיבושה של קונסטנטינופול על ידי התורכים בשנת 1453 או תחילתה של הרפורמציה הפרוטסטנטית בשנת 1517.
היסטוריוגרפיה של ימי הביניים
ימי הביניים בהיסטוריה
מקור המונח ושימושיו
המונח "ימי הביניים" נטבע במקור על ידי אנשי הרנסנס שראו את התקופה שבין נפילת האימפריה הרומית לתחייה הרוחנית שלהם כתקופת ביניים שבה לא התרחשה התפתחות משמעותית והאנושות הייתה שקועה בדכדוך מתמשך. כחלק מטרמינולוגיה זו - שבאה להאדיר את התחייה הרוחנית של הרנסנס באמצעות ביזוי ימי הביניים - נקראה האומנות של תקופה זו אומנות גותית, על שם השבטים הגותים הברבריים שהחריבו את האימפריה הרומית.
גם בימינו אנו מונחים אלה הם הרווחים בשימוש, אם כי כיום לא מתלווים אליהם הקונוטציות השליליות שהיו בהם במקור.
תיארוכי (פריודיזציה) ימי הביניים
תיארוך ימי הביניים - כלומר: הקביעה מתי התחילו ומתי נסתיימו, והחלוקה לתת-תקופות על פי שנים - מהווה עדיין מחלוקת רבה בין ההיסטוריונים ואין גישה שלטת. למרות זאת, יש הסכמה על מסגרת הזמן הכללית והויכוחים הם לגבי הגדרת תאריכים עדינה יותר.
תחילת ימי הביניים
ישנה מחלוקת בדבר התאריך המדויק בו התחילה תקופת ימי הביניים.
על פי התיעוד הממוסד ימי הביניים החלו עם נפילת האימפריה הרומית המערבית שהתרחשה רשמית בשנת 476, במאה החמישית לספירה. אך התאריך לא משמעותי, מאחר והאימפריה הרומית המערבית הייתה חלשה מאוד תקופה ארוכה לפני התפרקותה, בעוד התרבות הרומית עדיין שרדה באיטליה כמה עשורים לאחר מכן. כיום, יש היסטוריונים המתעדים את תחילת ימי הביניים במאה ה-4 לספירה עם התפשטות הנצרות באימפריה הרומית ואחרים מתעדים את תחילת התקופה במאה ה-7 לספירה) עם גבירת התפשטות האסלאם במזרח התיכון.
סיום ימי הביניים
ישנה אף מחלוקת בדבר סיומה המדויק של תקופת ימי הביניים, מאחר שהיסטוריון החוקר את איטליה במאה ה-15, לדוגמא, ימצא עצמו חוקר את הרנסאנס בעוד אחר החוקר את אנגליה בתחילת המאה ה-15 ימצא עצמו בלב ימי הביניים. היסטוריונים מסמנים שנים שונות כסוף ימי הביניים. יש הסוברים שימי בביניים הסתיימו בשנת 1492 עם נפילת מעוז המוסלמים האחרון בספרד והמסע של כריסטופר קולומבוס לאמריקה שהתרחשו באותה השנה, אחרים סוברים שהתקופה הסתיימה בשנת 1453 עם נפילת הקונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מאנית ועם סיום מלחמת מאה השנים בין אנגליה לצרפת שהתרחשו באותה שנה, בניגוד לכך יש הסטוריונים הסוברים שימי הביניים הסתיימו בשנת 1456 עם המצאת הדפוס אחרים סוברים שהתקופה הסתיימה בכלל בשנת 1517 עם תחילת במהפכה הפרוטסטנטית.
את סיום תקופת ימי הביניים ואת תחילתה של תקופת העת החדשה מאפיינים שינויים רבים, ביניהם, תחילת הרפורמציה הפרוטסטנטית בשנת 1517, גילוי הדפוס בשנת 1456, עליית דגם המדינה המונרכית, תחילת מסעות החקר הימיים, תחילת השינוי הכלכלי-דמוגראפי ותחיית האומנות הקלאסית שהתרחשו לקראת סוף במאה ה-15 באיטליה, ובתחילת המאה ה-16 בצפון אירופה כחלק מהרנסנס.
האזורים שבהם חלו ימי הביניים
ההיסטוריונים משייכים לימי הביניים גם אזורים אחרים בעולם, מלבד אירופה, שלפי דעתם דומים במידה רבה לחברה הפיאודלית שרווחה באירופה בתקופה זו. התקופות שלפני הגעת המערב ליפן ולפני הגעת הקולוניאליזם לאפריקה הדרומית נקראות גם ימי הביניים.
חלוקת ימי הביניים לתקופות עיקריות
חלוקה שנקבעה על פי ההיסטוריונים
ההיסטוריונים מחלקים את ימי הביניים לשלוש תקופות:
- התקופה המוקדמת - במהלכה בפלישות ברברים רבות לאירופה המערבית, המסחר היה כמעט אפסי ורוב האירופאים לא היו נוצרים, אלא סלאבים, ערבים, סקנדינבים, מגיארים.
- התקופה האמצעית - מוכרת בעיקר בזכות החברה הפיאודלית שהתפשתה באותה תקופה והגידול במסחר והשתקמות הערים.
- התקופה המאוחרת - במהלכה החלו להיווצר המדינות כפי שאנו מכירים אותן כיום, תחת מלוכה חזקה ויציבה, וחל גידול במסחר ובתחומים נוספים.
חלוקה שנקבעה על פי הגרמנים
חלוקה היסטורית מקובלת נוספת היא החלוקה הגרמנית:
- ימי החשכה (The Dark Ages) – מהתמוטטות האימפריה הרומית, עד לתקופת "קרל הגדול"(שרלמיין).
- ימי הביניים הנורמניים – מתחילת מסע הצלב הראשון עד לסיום מגפת הדבר שהביאה למותם של חלק גדול מתושבי אירופה.
- ימי הביניים הגותיים – ממגפת הדבר בשנת 1350 ועד לסוף ימי הביניים ב-1492.
מאפיינים ותהליכים עיקריים בימי הביניים
שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים
שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים (גרמנית: Frühmittelalter) הם מונחים המציינים בדרך כלל את התקופה בהיסטוריה האירופית שנמשכה משלהי העת העתיקה בסוף המאה הרביעית ובמאה החמישית ועד המאה האחת עשרה לערך.
כבר בשלהי התקופה הרומית החל צומח סדר חברתי חדש שהחליף בהדרגה את הסדר החברתי הרומי. הקיסרים דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס בסוף המאה השלישית ובתחילת המאה הרביעית החלו בתהליך של שינוי, במבנה השלטון ובמבנה החברתי באימפריה הרומית. השליט הפך בהדרגה לשליט-אל בנוסח המזרחי, תוך סילוק מוקדי כוח מתחרים ובניית מערכת בירוקרטית הנשלטת ישירות על–ידי המונארך. כדי לשמר ולממן את המערכת הריכוזית הזו הועלו המיסים באופן ניכר, ונעשה נסיון להצמית אנשים למקום מושבם ולמקצועם, ואף לכפות הורשת מקצוע מאב לבן.
שינוי יזום זה גרם להחרפה ניכרת במצבה של האימפריה, לדעיכה של המרכזים העירוניים שמעבר לבירות קונסטנטינופול ורומא ולהמלטות של רבים מתושבי הערים אל אזורי הכפר או אל חסות הכנסייה. במקביל, בגלל ההדרדרות המתמדת במצבת כוח האדם הצבאית שנדרשה להחזקת האימפריה, החלה חדירה הדרגתית של קבוצות שבטים ברברים אל תוך גבולות האימפריה הרומית.
חדירת השבטים הברברים מכונה בדרך כלל "נדידת העמים" (Völkerwanderung). הפולשים על שלוש קבוצות עיקריות: קבוצות שבטים ממוצא גרמאני, שחלקן ישבו מזה מאות שנים בשולי האימפריה הרומית ובהם כאלו, כמו הגותים, שראו עצמם יורשיה של האימפריה; קבוצות שבטים סלאבים, שהגיעו ממזרח, וגם הן נמנו בחלקן על שבטים שישבו בגבול האימפריה; ושבטים לא-גרמאניים כמו ההונים, האווארים או המגיארים.
פלישות אלו, בניגוד לתפישה שהייתה שלטת עד לפני מספר עשורים, לא נשאו בכל המקרים אופי אלים. לעתים קרובות, ובמיוחד ביחס לשבטים הגרמאנים, חדרו השבטים אל תוך האימפריה בהסכמה ולעתים בהזמנת שליטי האימפריה, ששאפו לגייס כוחות מחודשים ורעננים לחיזוק הצבא האימפריאלי הנחלש. רוב השבטים קנו להם אחיזה ראשונית בשטחי האימפריה תחת הסדרי פואדרטי, שהקצו להם שטחי אדמה בתמורה למזון ולמתן סיוע צבאי לאימפריה.
בהדרגה ולאורך המאה החמישית, החלו השבטים שזכו לאדמות בצד הרומי של הדנובה והריין מקימים ממלכות עצמאיות או עצמאיות למחצה בתחומי האימפריה הרומית. גאליה, ספרד, ואפריקה נשמטו בהדרגה מידי האימפריה לטובת הונדלים, הויזיגותים, הפרנקים, הלומברדים, ואחרים והחלק שנותר, שכלל בעיקר את איטליה ורומא עצמה עמד בשליטה הולכת ומתעצמת של גנרלים גרמאנים.
התמוטטותה הסופית של האימפריה בשנת 476, הייתה סמלית יותר מממשית. השלטון בפועל היה מסור ממילא בידי שליטי ממלכות גרמאנים כאלו ואחרים. חלק מהם, כמו תיאודוריק הראשון, ראו עצמם כיורשיה הלגיטימיים של האימפריה הרומית, אך הסדר שאלו רצו ויכלו לקיים, גם אם היו בו יסודות רומיים, היה שונה מאוד מסדר העולם של הציוויליזציה היוונית-רומית.
בין המאה החמישית והמאה השמינית נוצרה תשתית פוליטית וחברתית שונה לחלוטין בשטחי אירופה המערבית. תחת האוסטרוגותים באיטליה, הויזיגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה ובמערב גרמניה והסקסונים באנגליה התפוררו במהרה כל הסדרי השלטון הרומיים ופינו מקומם לשלטון שליטים-לוחמים בנוסח הגרמאני, שלא הצליחו לכונן מערכת שלטונית בת-קיימא או מערכות חוק, משפט וסדר. עם העלמם של אלו, נעלמו גם הבטחון בקניין הפרטי ובסחר ואחריהם כל התעשיות שהיו תלויות בבטחון הקניין והסחר כמו קדרות או ייצור יין ושמן.
מידה מסוימת של התרבות הרומית הכתובה ושל קשרים בין שטחים שונים נשמרה בחסות הכנסייה, המנזרים, והבישופויות שלה, אך היוונית והלטינית, התרבות, הספרות, הממשל והחוק שמשלו באגן הים התיכון מאז עלייתה של אתונה במאה החמישית לפנה"ס נמחו במידה רבה מן העולם. מסך של קדרות ובורות ירד ואירופה נכנסה ל"עידן האפלה".
ממלכות הונדלים בצפון אפריקה, הויזיגותים במזרח ספרד ודרום צרפת, הפרנקים בצפונה, הבורגונדים במרכזה וממלכת אודואקר שירשה את האימפריה הרומית באיטליה היו הכוחות העיקריים בסוף המאה החמישית. בהנהגת כלוביס הראשון, מייסד השושלת המרובינגית השתלטו הפרנקים בהדרגה עד סוף המאה השישית על שטחי צרפת כולה. מתחילת המאה השביעית, ירשו אותם הקרולינגים, שהרחיבו בהדרגה את שטחי שלטונם גם לצפון איטליה ומזרחה על פני רוב שטח גרמניה ומרכז אירופה. איטליה, לעומת זאת, התפוררה אחרי תום שלטון תיאודוריק הראשון לשורה של ממלכות נפרדות ואילו ספרד דעכה עד שנכבשה ברובה על–ידי המוסלמים.
במקביל להתפתחויות אלו, החלו פולשים נוספים עושים את דרכם ממזרח. המצביא המוכשר בליסריוס השיב להאימפריה הביזנטית חלק משטחי האימפריה המערבית בתחילת המאה השישית, אך שלטונם היה קצר מועד. הדת החדשה שנוסדה בשנת 632 בחצי האי ערב—האיסלם—החלה כובשת את העולם. במהלך המאה השביעית והשמינית כבשו הפולשים הערבים את המזרח התיכון, צפון אפריקה, ספרד וחלק מאיי הים התיכון כולל סיציליה. הים התיכון הפך מ"הים שלנו" (mare nostra), כמאמר הרומאים, לים בשליטה מוסלמית. האימפריה הביזנטית איבדה את צפון אפריקה וחלק מאסיה הקטנה ונאלצה לוותר על שטחי איליריה כדי להתגונן מפני הערבים. התפתחות זו, שמה קץ לתקווה להתחדשות הסחר בשלב מוקדם, והמסחר באגן הים התיכון, ערש התרבות המערבית, נפסק כמעט לחלוטין החל במאה השביעית.
צמיחת הסדר הפאודלי
מתוך אפרו של סדר העולם היווני-רומי החל לצמוח במאה השמינית סדר עולם חדש, הפאודליזם. התמוטטות השלטון המרכזי והסמכות הממשלתית, הובילה לצמיחת מערכת של שליטים מקומיים, שקיימו כל אחד מערכת שלטונית נפרדת. במערכת זו היו אלמנטים שאומצו מתקופת שלהי השלטון הרומי, כמו קיבוע אנשים למעמדם ולעיסוקם של הוריהם והצמתת החקלאים לאדמתם; ובמקביל אימוץ מערכת הנאמנות האישית ושבועות הנאמנות האישיות שהייתה מקובלת בחברה הגרמאנית.
האדם בחברה הפיאודלית לא היה יישות אינדבידואלית מבחינה אישית ומשפטית. עיקר האוכלוסיה הורכבה מצמיתים—איכרים ללא רכוש קרקעי שהיו להלכה מי שהיו חייבים אמונים (קומנדטיום) בתמורה להגנת האדון, ובפועל היו פשוט רכושו של בעל הקרקעות. בעלי הרכוש, הואסאלים תפקדו במידה רבה כבעלי אחוזות אוטארקיות, עם קשר מועט בין אחוזה אחת למשנה. הם היו קשורים ביניהם במערכת של שבועות אמונים אישיות (הומגיום), אופקיות ואנכיות, שקבעו חובת הענקת שירותים צבאיים לאדון לו נשבעו אמונים, כאשר התמורה התדירה באה בדמות הענקת אדמות לוסאל.
האדמות או ה"פיף" (fief) שקיבל הוסאל הפך במהרה לתנאי מקדים לכל שירות שהעניק זה לאדון. בתחילה, היו אדמות אלו אמורות לשוב לרשות בעליהם הראשונים, האדון, אך במהרה הפכו האדמות ומאוחר יותר גם שטחי שליטה שהוענקו לוסאלים בולטים לרכוש העובר בירושה. מצב זה החליש בהדרגה את מחוייבותם של הוסאלים לאדון וחיזק את מעמדם כשליטים עצמאיים להלכה בדוכסויות ונסיכויות נפרדות.
תחילת ימי הביניים
עד לזמן האחרון, היה נפוץ לדבר על "הפלישות הברבריות", עוברות מבעד לגבולות הרומאים ומביאות לקריסתה של האימפריה הרומית. היסטוריונים מודרניים, לעומת זאת, מבינים כעת שתיאור זה מכיל רק תמונה שבורה של המציאות באותם ימים – תקופת הגירה לא פשוטה. בכמה מקרים חשובים, כמו לדוגמה הפרנקים שנכנסים לגאליה, יישוב הפולשים לקח עשורים רבים, כאשר קבוצות המחפשות אופציות כלכליות חדשות עברו דרך טריטוריה רומאית, מסיגים את החברה הגאלו-רומאית, בדרך כלל ללא אלימות כלל. כמו הגותים, חלק גדול מאותם מתיישבים היו פודראטי (foederati), בעלי ברית צבאיים, של האימפריה, שזכו באפשרות ליישב טריטוריות מסוימות, הפרנקים והבורגונדים נמנו עליהם.
בורגונדים. ממלכתו - הקיסרות הרומית הקדושה - החזיקה מעמד למעלה מ-1000 שנה, למרות שנקרעו ממנה נתחים רבים עקב סכסוכיים פנימיים.]]
בין המאה ה-5 למאה ה-8 סדר פוליטי חדש התפתח על שטחי האימפריה לשעבר, מבוסס על משפחות אצילים, ועל הממלכות החדשות של האוסטרוגותים באיטליה, הויזגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה וגרמניה המערבית, והסקסונים אנגליה. אדמות אלו נשארו נוצריות, כאשר המתיישבים הפגאנים התנצרו במהרה. השילוב בין התרבות החדשה, לתרבות הקלאסית ולהשפעות הנוצריות, יצר מודל חדש של חברה.
לעומת זאת, מעבר לאזורים אלו של אירופה חיו אנשים רבים ללא קשר ולו הפשוט ביותר עם הנצרות או עם התרבות הרומית. לוחמים אלו, כמו האבארים והויקינגים, עדיין היו מסוגלים לפגוע קשה במערכת החברתית החדשה שנוצרה באירופה המערבית.
הכנסייה הנוצרית, הגוף המרכזי היחיד ששרד את נפילת האימפריה הרומית המערבית, ריכז את עבודתו בלימוד לטינית, שמירת אומנות הכתיבה ויצירת ממשל מרכזי שמנוהל בידי רשת של בישופים. ימי הביניים המוקדמים מאופיינים בידי ממשל זה של הבישופים וכן חלוקת הנחלות למשפחות אצולה, דוכסים ולורדים.
מחוץ לשרידי הערים הרומאיות הנותרות, כוח השלטון פחת בהרבה. כתוצאה מכך, הוקצו נחלות ללורדים מקומיים שניהלו את הצבא, המיסים והחוק במקום, ונהנו מהכנסות שטח הקרקע. התפתחויות אלו הביאו להקמת החברה הפיאודלית. בהמשך ימי הביניים יתחזק שוב כוח השלטון המרכזי והזהות ה"לאומית" החדשה תצמח, כאשר שליטים חזקים ינסו להשמיד אצילים יריבים (או כאלו שמסכנים את שלטונם), כדוגמת "מלחמות השושנים".
היררכיה זו של התחייבויות הדדיות, ידועה כפיאודליזם, או כחברה הפיאודלית, חברה הקושרת כל אדם לשירותו של שליט בתמורה להגנתו של זה. אופייה של מערכת זו יצר בלבול בנחלות (שכן הנחלות הוחלפו בין שליטים לעיתים ולפעמים אף הוחזקו בחזקת שני שליטים). היתרון בפיאודליזם היה הגמישות של החברה, ויכולתה ליצור משענת יציבה לשלטון בלא שיהיה מאחוריה כוח מלכותי או פוליטי גדול ואחיד. בתקופה זו החלה עלייתם של מעמד הפרשים המשוריינים שהיוו את עיקר כוחה הצבאי של אירופה ומאוחר יותר נהפכו למעמד האבירים - פרשים משוריינים בעלי תואר אצולה וקוד של כבוד (שכלל לרוב נאמנות למלך או לכנסיה).
האימפריה הרומית המזרחית המכונה גם האימפריה הביזנטית על שם ביזנטיון, שמה הקדום של קונסטנטינופול שרדה את רוב ימי הביניים והאריכה ימים לאחר התמוטטות האימפריה הרומית המערבית.
באימפריה הביזנטית נמשך השלטון הרומאי הנוצרי באסיה הקטנה, יוון, האזורים הסלאבים מסביב ליוון, סיציליה, ודרום איטליה.
קיסרי האימפריה הביזנטית שאפו לחזור לימי הזוהר של האימפריה הרומית ולחזור ולשלוט גם במערב, עד שהקמת האימפריה הרומית הקדושה בידי קארל הגדול שברה את חלומותיהם. קארל הגדול איגד תחתיו את האזור המוכר לנו כיום כצרפת, מערב גרמניה וצפון איטליה. מאז והלאה הייתה אירופה יבשת דו קוטבית, כאשר המערב ווהמזרח מתחרים ביניהם על ההשפעה באזור הגדול והלא נוצרי של צפון אירופה.
הנצרות התפשטה מרחבי אירופה, לא רק באזור המזרח התיכון, יצרה יבשת מאוחדת כמעט לחלוטין תחת האידיאולוגיה והדת הנוצרית, קריסטנדום, מאזור המאה ה-9 ועד להיפרדות הכנסייה האורתודוכסית מהכנסייה הקתולית ב-1054.
דוגמה מרכזית לכוח התרבותי של הנצרות, שיצרה "זהות" אירופאית חדשה, ניתן למצוא במסעות הצלב. אשר במהלכם, אפיפיורים, מלכים וקיסרים יצרו את המושג של אחדות נוצרית ודרבנו קבוצות אוכלוסיה גדולות מאירופה לצאת ולהגן על הקריסטנדום מהכובש המוסלמי.
מהמאה ה-7 לספירה והלאה, האסלאם כבש אדמות רבות בצדי הגבולות הדרומיים והמזרחיים של אירופה. צבאות מוסלמים כבשו את מצרים, צפון אפריקה, ירושלים, ספרד, סיציליה וחלקים גדולים מאנטליה, עד לעצירתם בקרב טורס שנערך בדרום צרפת, בידי צבאות נוצרים. תמימות הדעים הפוליטית באירופה הייתה גדולה פחות משחשבו ורוב הצבא שגויס למסעות הצלב היה מאזורים ספורים באירופה. אזורים קטנים באזור צפון אירופה עדיין נשארו מחוץ לקריסטנדום עד למאה ה-12 ולאחריה והפכו גם הם יעד למסעות הצלב.
שיא ימי הביניים
בערך בסביבות שנת 1000, החלה תקופה של יציבות במערב אירופה כאשר נדידת העמים הגדולה נפסקה ברובה. באותו זמן המסחר גדל באיטיות ברחבי אירופה כאשר סכנות המסע קטנו, והחל גידול כלכלי איטי אך יציב.
בתקופה זו נוצרה גילדת הסוחרים ואיתה שאר ארגוני מסחר ובנקאות שפעלו במערב אירופה. האוניברסיטאות הראשונות נבנו בערים אירופאיות גדולות, משנת 1080 לערך, בעיקר בכדי לאמן וללמד אנשי כמורה. הספרות החלה לצמוח, ואיתה התקדמות גדולה באומנות, פיסול, מוזיקה וארכיטקטורה. קתדרלות גדולות נבנו ברחבי אירופה, תחילה בסגנון רומנסקי ולאחר מכן בסגנון גותי.
גותי
בתקופה זו החלו להתגבש הממלכות הגדולות של אירופה.
- ב 1066 טען המלך הנורמני ויליאם הכובש לכתר בריטניה ומשלא נענה פלש עליה וכבשה. דבר זה גרם להשפעה צרפתית רבה על האיים הבריטים (שעד אז היו מושפעים בעיקר מהתרבויות הקלטיות והסקסונית) ולהקמת בית מלוכה עם קשריי דם לצרפת (דבר שיצר מריבות חוזרות ונשנות על הכתר בין שתי הממלכות כאשר כל מלך תובע מלכות גם על הממלכה השנייה). בכיבוש זה הביא ויליאם הכובש את שיא ימי הביניים לאנגליה. כדי לבצר את שלטונו הוא הקים בבריטניה מערכת של טירות, הידועה שבהן היא מצודת לונדון (Tower of London) ששכנה בלב לונדון והוותה את המרכז השלטוני של ויליאם.
- גרמניה עדיין נשלטה בידי הקיסרות הרומית הקדושה, אך למעשה הייתה מורכבת מעשרות נסיכויות קטנות שהיו כפופות לשלטון המרכזי במעין פדרציה.
- בצרפת, השושלת הקרולינגית נפלה ואת מקומה תפסה השושלת הקפטינגית, אשר תשלוט בצרפת (גם בשמות בית ולואה, ובית בורבון) באופן רציף, למעלה משמונה מאות שנה, עד המהפכה הצרפתית בשנת 1789. בתקופה זו נהפכה צרפת למרכז דתי כאשר נבנו בה הקתדרלות הגדולות ומנזרים גדולים וחשובים הוקמו בה. בתקופה מסוימת, האפיפיור ישב בצרפת. הפריחה הדתית והתרבותית תרמה לפריחה גדולה במסחר, וזאת אפשרה למלכי צרפת להרחיב את גבולות שלטונם ולהדוף פולשים שגרמו לצרות בגבולות צרפת במשך עשרות שונים. בגלל שויליאם הכובש, דוכס נורמנדי אשר בצרפת נהפך למלך אנגליה, נקלעה צרפת למריבות עם בריטניה על הכתר.
בתקופה זו הסמכות החזקה ביותר באירופה הייתה כנראה האפיפיור, שניסה לאחד את אירופה תחת שלטון הצלב ולהקטין את המלחמות הפנימיות בין המלכים והאצילים על כתר, שלטון ונחלות. בשנת 1095 קרא האפיפיור אורבן השני לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים שמחללים את המקומות הקדושים ובכך בעצם הביא למסע הצלב הראשון. מסעי הצלב היו גורם מכונן בהתפתחותה התרבותית, הדתית, הפוליטית, הכלכלית והצבאית של אירופה.
מסעי הצלב
תקופה זו מזוהה יותר מכל עם האבירים בשריון נוצץ. האבירים היו יותר מפרשים בעלי שריון והיוו מעמד חברתי נפרד. למרות שכל אביר היה אציל וכל אציל היה אביר, רוב האבירים היו אצילים מהמעמד הנמוך ביותר (במדרג האצולה) שניסו להרוויח כבוד, הון ותהילה באמצעות מעשי גבורה ומשימות צבאיות. מסעי הצלב היוו כר משיכה גדול לאבירים עניים שחיפשו קרבות שיביאו להם אוצרות, נחלות ותהילה. בהתחלה, לא התלוו לאבירות גינוני כבוד כלשהם ורוב האבירים היו לוחמים פראיים וגסים, אך עם הזמן התפתח קוד האבירות - שחייב את האבירים להתנהגות אצילית וגינוני נימוס - שעידן את התנהגותם. שבועת האבירות נהפכה לטקס דתי ובו האביר מיטהר מחטאיו בליל שימורים ומוכתר לאביר בחסות הכנסיה. בשיא ימי הביניים, בעיקר תודות לטרובדורים (פייטנים נודדים), נפוצו הבלדות על אבירים אצילים וגיבורים, המבצעים מעשי גבורה ונלחמים ברוע. מבלדות אלה התפתחו גם הסיפורים הרומנטיים של אהבת חצר "Courtly Love" (רומן בין אביר לנסיכה או אצילה מנשות החצר) שבהם האביר מקדיש את עצמו לאהובתו ומבצע למענה מעשי גבורה. אחרי מסעי הצלב הגדולים, בעקבות שקט יחסי ששרר באירופה באותה תקופה, החלו להתפתח הטורנירים - תחרויות ראווה ודו קרב בין אבירים - שנועדו לספק לאבירים הזדמנות להפגין את כישוריהם, להתאמן ולזכות בתהילה, בפרס כספי או באשה נאה. על בסיס בלדות אלה וסיפורי עם שונים נוסדה התדמית של האבירים כפי שהיא מוכרת כיום בספרות ובקולנוע.
סוף ימי הביניים
קולנוע
המאה ה-15 החלה לסמן את סופם של ימי הביניים והתחלת תקופת הרנסנס, אם כי במידה רבה ימי הביניים נמשכו גם במאה ה-16. השינויים הגדולים היו בתרבות ובמדע וכן בשינוי שיטת הארגון הפוליטית (מעבר ממונרכיה פיאודלית למונרכיה אבסולוטית) ועליית כוחן של ערי-המדינה באיטליה.
התקופה זו גם ראתה שינויים טכנולוגיים אחרים, כולל את המצאת הדפוס, הבאת אבקת השריפה מסין, האצטרולב, המשקפיים וספינות משופרות שאפשרו מסעות באוקיאנוסים. המצאות אלו ואחרות הפכו את שחר עידן החקר הימי לאפשרי.
כניסת הנוצרים לאזור הבלטי והפיני בצפון מזרח אירופה, הביאה להיטמעות אותם אנשים ביתר מהירות בזהות הלאומית האירופאית. הקרע בין הכנסייה הקתולית לכנסייה המזרחית אורתודוקסית הוביל לפילוג בין מזרח אירופה למערבה. כיבוש מזרח אירופה על ידי האימפריה המונגולית גרם לניתוקה התרבותי ממערב היבשת, ולהעמקת הפילוג הפוליטי בין שני חלקי היבשת.
בספרד החל כיבוש איטי של האזורים המוסלמים. כתוצאה מכך, מידע על הפילוסופיה והמדע בעת העתיקה נגלה לעולם דוברי הלטינית, מהספריות המוסלמיות שנכבשו, דבר זה העשיר את תפיסת העולם האריסטוטלית שרווחה באירופה.
פוליטית, ימי הביניים המאוחרים אופיינו בדחיית הכוח הפיאודלי, ואי סדר הולך וגובר. מגמות אלו הובילו להתפתחות מדינות חזקות ומבוססות מלוכה. באמצעות מונופול על התותחים הראשונים הצליחו בתי המלוכה למוטט את טירות האצילים שסירבו לכפוף את עצמם לרצון המלך. מלחמות בין מדינות, כמו מלחמת מאה השנים בין אנגליה וצרפת, החלישו את המדינות הנוצריות במאבקן באיסלאם. המגפה של שנת 1348 (המוות השחור), והקרע בכנסייה הקתולית, היו קטלניים לסדרי ימי הביניים המוקדמים, והובילו את אירופה לשינויים הגדולים שעמדו להתחולל במאה ה-15 וה-16.
האימפריה הביזנטית שרדה עד 1453 אך בצורה חלשה ומרוסקת, עד שנכבשה ע"י האימפריה העות'מאנית.
היהודים בימי הביניים
בארצות אירופה
- השנאה הדתית הנוצרית כנגד יהודים.
- פרעות אנטישמיות ומעשי טבח כנגד יהודים.
- דחיקת היהודים אל מקצועות המסחר והכלכלה.
- חיים תחת חסיון השליט המקומי.
בארצות האיסלאם
אירועים מרכזיים בימי הביניים
- 800 - קארל הגדול (שרלמן) מוכתר על–ידי האפיפיור לאו השלישי לקיסר של הקיסרות הרומית הקדושה.
- 1066 - וויליאם הכובש כובש את בריטניה.
- 1099 - שפה אחת (שפת המקור) לשפה אחרת (שפת היעד), וזאת כדי שאנשים השולטים בשפת היעד, אך אינם שולטים בשפת המקור, יוכלו להבין טקסט זה. אדם העוסק בתרגום, נקרא מתרגם.
עקרונות התרגום
תרגום נעשה לטקסטים בצורות אחדות:
- תרגום של טקסט כתוב: ספרים, מאמרים וכו'.
- תרגום של טקסט מדובר, והצגתו בשפת היעד כטקסט מדובר (תרגום סימולטני, דיבוב של סרטים) או כטקסט כתוב (כתוביות בסרט).
אחת מפעולות התשתית הנחוצות על-מנת לאפשר תרגום קולח משפה לשפה היא קיומו של אוצר מילים עשיר דיו בשפת היעד. האקדמיה ללשון העברית מתמודדת עם צורך זה, וטורחת להעשיר את השפה העברית במילים התואמות את התחדשות המילים בשפות אחרות, ובפרט אנגלית.
תרגום מתבצע בשני צעדים:
- פענוח המשמעות של הטקסט שבשפת המקור.
- הפיכת משמעות זו לטקסט בשפת היעד.
תרגום טוב חייב לפיכך להתבסס על שליטה של המתרגם בשתי השפות, והיכרות עם התרבויות של דוברי כל שפה. טעויות תרגום מביכות קורות כאשר המתרגם שולט בשפה אך התרבות זרה לו. מרבית המתרגמים נוטים לתרגם אל שפת האם שלהם, שאת תרבותה הם מכירים היטב. בעת תרגום של טקסט מדעי או טכני נדרשת שליטה גם בתחום הספציפי שבו עוסק המקור, כדי להימנע מטעויות. דוגמה לכך ניתן למצוא בתרגום לעברית לספר "כאוס" מאת ג'יימס גליק: התרגום מספר על "חבורת קנטור" ו"חבורת מנדלברוט", בזמן שהשמות הנכונים הם קבוצת קנטור וקבוצת מנדלברוט. בלשון הדיבור זה נראה כעניין שולי של טעם, אך כאשר מדובר בעצם מתמטי, יש הבדל מהותי בין חבורה לקבוצה.
נאמנות למקור
תרגום טוב מגשים שתי מטרות:
- נאמנות: התרגום מעביר במדויק את המשמעות של המקור.
- אותנטיות: התרגום נראה בעיני הקורא בשפת היעד כאילו נכתב מלכתחילה בשפה זו. פעמים רבות מוחלפת דרישה זו בדרישה ליופי של התרגום, אלא שיופי הוא עניין סובייקטיבי מאוד.
הגשמת שתי מטרות אלה יחדיו אינה קלה, כפי שאומר הפתגם הצרפתי:
ובתרגומו של חנניה רייכמן:
:נאמנות של "מין רפה"
:כשל תרגום משיר פייטן
:אם נאמן אז לא יפה
:ואם יפה - לא נאמן.
כבר חז"ל עמדו על הקושי ביצירתו של תרגום טוב, באומרם (קידושין מט,א): "המתרגם פסוק כצורתו – בדאי, והמוסיף – מחרף ומגדף".
חרף חשיבותה של הנאמנות למקור, הרי לעתים ניתן להציג סיבה לסטייה ממנה. דוגמה לכך הם דבריו של יהודה מלצר, בפתח הספר "נפלאות התבונה":
:הספר רב-המידות המונח כאן לפני הקורא העברי הוא במקורו האנגלי ארוך עוד יותר. ... קשה להאמין כמה אנשים ראיינה המחברת, כמה ספרים, מאמרים ומסמכים למדה, ועוד ועוד. כמעט כל פיסקה מתועדת עם תאריך, מס' של עמוד, וכיוצא-באלה סימוכין. ... את העושר העצום הזה של אסמכתאות חסכנו מן הקורא העברי. בעצה אחת עם המחברת, פרופסור סילביה נסאר, החלטנו שלא להטריח והשמטנו יותר ממאה עמודים של התייחסויות ומפתח, והם בחזקת "שמורים במערכת" - כלומר נמצאים כולם למי שיתעקש לבדוק במהדורה האנגלית המקורית.
תעתיק שמות לועזיים
אחד הקשיים העומדים בפני מתרגם הוא התמודדות עם שמות, או קטעי טקסט, המופיעים בטקסט המקורי בשפה שונה משפת המקור. דוגמה לבעיה זו מופיעה בביקורתה של לנה שילוני על התרגום לעברית של ספרו של ג'וליאן בארנס, "משהו להצהיר", ספר שנכתב באנגלית אך עוסק בצרפת:
:"ברור שספר מעין זה משופע בשמות ובמושגים צרפתיים. ההוצאה לאור היתה מודעת לכך ושכרה את שירותיה של יועצת מיוחדת למונחים צרפתיים. ההחלטה היתה נכונה, אך היועצת עשתה את מלאכתה פלסתר, או בעברית מליצית פחות: תוצאות עבודתה הן ביזיון. השמות הצרפתיים משובשים שוב ושוב, השמות הפרטיים מופיעים בצורתם האנגלית, יוג'ין במקום אז'ן, בנג'מין במקום בנז'מן, וכשהם מנוקדים הניקוד תמיד הפוך, חולם במקום שורוק ולהפך. מלים רבות מופיעות במקורן הצרפתי, ואף הן משובשות, במיוחד אם הן דומות למלים אנגליות. באותו עמוד מופיעה לעתים אותה מלה בשני כתיבים שונים." ("הארץ", 12.3.04)
קושי זה בא לידי ביטוי אפילו בשמות מחברי הספרים. ספריו של הסופר מייקל קרייטון פורסמו בישראל שנים אחדות תחת השם "מייקל קריצ'טון", וספריה של הסופרת אייריס מרדוק פורסמו בשם "איריס מורדוך".
ראו גם: ויקיפדיה:תעתיק שמות זרים לעברית
תרגום חוזר
השפה בכלל, והשפה העברית בפרט, היא תופעה דינמית, וגם התרבות שבה אנו חיים אינה סטטית, ולכן יש מקרים רבים שבהם מופיע תרגום חדש לעברית לספר שתורגם לפני שנים רבות. דוגמה לכך היא ספרו של אריך קסטנר, "שלושים וחמישה במאי" שתורגם לעברית לפני שנים רבות, ויצא לאור מחדש, בשנת 1999, בתרגומו של מיכאל דק. אחד ההבדלים הבולטים בין שני התרגומים: בעוד שבתרגום הראשון עוברתו שמות הגיבורים, הרי בתרגום השני הם נותרו במקורם הגרמני. גיבור הספר, הקרוי דני בתרגום הראשון, הוא קונרד בתרגום השני, ודודו, הדוד סבוני, הוא הדוד רינגלהוט. אין ספק שהתרגום השני נאמן יותר למקור, אך זאת במחיר רהיטות הקריאה של הקורא העברי הצעיר.
ספרי ילדים קלאסיים נוספים שזכו לתרגום נוסף הם "הנסיך הקטן" ו"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". תופעה זה מתגברת כאשר מדובר בשירה, ולשירים מפורסמים ניתן למצוא חמישה ואפילו עשרה תרגומים שונים.
לעתים אין צורך בתרגום חוזר, והמו"ל מסתפק ברענון של התרגום הקיים, על-ידי המתרגם המקורי. דוגמה לכך היא ספרו של ולדימיר נבוקוב, "פנין", שיצא לאור בעברית בשנת 1977, בתרגומו של אברהם יבין. בשנת 2004 יצאה לאור גרסה חדשה של תרגום זה, שבה הכניס המתרגם שינויים שונים שחלו בשפה במהלך 27 השנים המפרידות בין שתי המהדורות (גלידת זבדה, למשל, הפכה לגלידת שמנת).
על השינויים המפליגים שחלו בשפה העברית במהלך המאה ה-20, שינויים שאין טובים מהם להצדקת תרגום חוזר, עמד אבי גרפינקל, בסקירת תרגום חדש של כתבי מישל דה מונטן:
:התרגום הראשון, והכמעט יחיד עד כה של מונטן לעברית נעשה בתקופה שהשפה דמתה עדיין לתינוקת זקנה, מחותלת במלים לועזיות ונשענת על מקל הליכה ארמי. אנשי בליעל ובחורים כהלכה סובבו שם בערים כטולוזא ואספרטה, ולעתים אף הרחיקו ליבשת אפריקי. קוביוסטוסים ומומוסים סעדו שם את לבם בבשר קלבוסת, צפו בלודרים ושיעשעו את נפשם במשחקי האשקוקי והפספסים. זכרם של אבגוסטוס קיסר, סוקרט וקיקרון הועלה על נס, שועים עסקו בפרקמטיה, הסתגרו בחדרי משכיתם או ניסו לפתות בכרות קלות ששירכו את דרכיהן. ספרים נקראו בבתי עקד, בזים נעקדו בחבלי בזיירים ופסוקיות חוברו במלות קישור כאפס, ברם, לבעבור ובשגם. ("הארץ", 13.10.04)
יחד עם זאת, תרגום חוזר אינו אופייני רק לשפה העברית, כפי שמציגה זאת המתרגמת והעורכת נילי מירסקי:
:הלשונות האירופאיות, למשל, אף על פי שקצב ההשתנות שלהן איטי הרבה יותר מזה של העברית, נוהגות בכל זאת לתרגם מחדש את הפרוזה הקלאסית כל עשרים או שלושים שנה. רק לפני שנים מעטות יצא בצרפת, אם להביא דוגמה אחת מיני רבות, תרגום חדש לגמרי של כל כתבי דוסטוייבסקי. מובן שהצרפתים לא יתרגמו אותו ל"צרפתית עכשווית", אך איש לא יטען שאין צורך בתרגום חדש של הסופר הרוסי. זהו חלק בלתי נפרד ממסורת תרגום רבת שנים" (קטע ממכתב למערכת "העיר", 9.9.04).
תרגום באמצעות מחשב
תרגום באמצעות מחשב עלה לדיון כבר בראשית ימיהם של המחשבים, החל מעבודתו החלוצית של יהושע בר-הלל.
תרגום מילים בודדות באמצעות מחשב נעשה כעת בהצלחה רבה, לעתים אף ללא צורך בהקלדת הטקסט (באמצעות תוכנת התרגום "בבילון", למשל, שמצוידת במנגנון OCR לזיהוי האותיות). תרגום טקסטים שלמים הוא משימה קשה לאין שיעור, משום שלא די בו בהבנת התרגומים האפשריים של כל מלה, אלא נדרשת הבנה של משמעות הטקסט. על הקושי שבביצוע משימה זו ניתן ללמוד מהסיפור (הבדיוני, כנראה) הבא:
:תוכנת תרגום התבקשה לתרגם מאנגלית לרוסית את המשפט (שמקורו בברית החדשה) The spirit is willing but the flesh is weak. כדי לבדוק את נכונות התרגום התבקשה התוכנית לתרגם את פרי עמלה חזרה מרוסית לאנגלית, והתוצאה שפלט המחשב היתה The vodka is good but the meat is rotten.
בספרו של דאגלס אדאמס מדריך הטרמפיסט לגלקסיה מוצג "דג בבל", שנעיצתו באוזן מאפשרת שמיעה חופשית של כל שפה. על שמו של יצור מופלא זה קרוי פרויקט Babel Fish של מנוע החיפוש Alta Vista, המספק תרגום סביר של טקסטים שאותרו באינטרנט.
ראו גם
- תרגומי התנ"ך
- רשימת מתרגמים
קישורים חיצוניים
- [http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/anashim.asp?id=384 קהילת "תרגום ועריכה"], באתר תפוז.
- אהרון האופטמן, [http://www.sf-f.org.il/story_152 כשהעברית לא תהיה סינית בשביל המלצר מטהיטי], באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה.
- [http://milon.morfix.co.il/MorDictFirstPage.htm מילון אינטרנט מורפיקס - לתרגום עברי-אנגלי-עברי]
- צפי שועלי, [http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=654959&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0 הללו את פו!], "הארץ", 9.12.05. שלושה משיריו של פו הדוב - במקור ובתרגומיהם של נתן אלתרמן ואבירמה גולן.
קטגוריה:ספרות
קטגוריה:תרבות
קטגוריה:ספר
קטגוריה:תרגום
ja:翻訳
שפה
שפה היא אמצעי תקשורת בין בעלי חיים ממשפחת העופות והיונקים המורכב ברוב המקרים מקולות וצלילים למיניהם ובמקרים אחרים תנועות גוף בולטות.
השפה המורכבת ביותר היא השפה האנושית מפני שהיא היחידה המכילה אוצר מילים רחב שמתחבר עם כללי תחביר ודקדוק ויוצר משפטים ובכך היא נבדלת משפות של בעלי חיים אחרים. בשפה האנושית קיים מגוון רחב של צלילים המחולקים לעיצורים ותנועות המרכיבים באופן שרירותי מילים רבות בעלי משמעויות שונות ואין סופיות, בניגוד לשפות של בעלי חיים אחרים בהם כמות מוגבלת בעלי משמעויות שונות אך מעטות.
קיימות שפות טבעיות שנתהוו במהלך האבולוציה ברציפות. אבולוציה של השפה משולבת באבולוציה של האדם ובהתפתחות התרבות, ואפשרה את שכלול התקשורת בין בני האדם, ולא פחות מכך את כישורי ההכרה והתובנה. קיימות גם שפות מתוכננות, שהומצאו באופן יזום, ושפות מלאכותיות שהאדם יצר אותם עבור צרכים שונים, למשל שפות מחשב.
כלי לאיסוף וביאור של אוצר המילים של שפה מסוימת הוא המילון.
המדע העוסק בחקר השפות נקרא בלשנות.
השפה האנושית
השפה האנושית מובחנת מדרכי התקשורת של בעלי חיים בשלושה מאפיינים:
#שרירותיות: לרוב אין קשר בין ההברות הנהגות לבין המשמעות שלהן. המילים שנבחרו לסמל אובייקטים הן שרירותיות לחלוטין. הדבר מאפשר יצירת מילים גם לאובייקטים מופשטים (כגון אהבה, מלחמה, שלום)
#יצרנות: השפה היא אין סופית, ומאפשרת יצירת משמעויות אין סופיות.
# סדירות: השפה משתמשת בחוקים מולדים או נלמדים, כגון חוקי תחביר ודקדוק.
יצירת השפה האנושית היא היכולת של המוח לבצע את פעולת הבנייה של משמעות מסויימת בצורת עיצורים ותנועות המתחברים להברות ומילים שמרכיבים משפטים על ידי כללי תחביר ודקדוק. השפה משמשת כאמצעי תקשורת על ידי הדיבור, הקריאה והכתיבה. היכולת הדרושה לפעילות הדיבור היא: תרגום מוטורי של הברות, המילים והמשפטים שנבנו במוח לגירוי פיזיקלי שיוצר את גלי הקול, קליטה של גירוי זה מהאוויר, והמרתו חזרה למשמעות הראשונית.
השפה האנושית אחראית גם על הקריאה והכתיבה, היכולת הדרושה לפעילות הכתיבה, היא: פעולת בנייה מוחית של ההברות, המילים והמשפטים בצורת סמלים או סימנים גרפיים ותרגום מוטורי שלהם לגירוי עצבי של תנועה, ולפעילות הקריאה דרושה יכולת הקליטה של הסימנים או הסמלים הגרפיים והמרתם חזרה למשמעותם הראשונית.
שפות טבעיות
לשפה טבעית ניתן למצוא סטיות אחדות:
- ניב (דיאלקט): גירסה מעט שונה של אותה שפה, בדרך כלל כתוצאה מבידוד תרבותי.
- עגה (סלנג): שימוש לא רשמי בשפה, כגון שילוב מילה משפה אחרת או שימוש במילה שלא במשמעות המקורית שלה. במקרים רבים היא נחשבת המונית.
- עגה מקצועית או ז'רגון: אוצר מילים טכני עבור תחום עיסוק מסוים.
ישנן שפות טבעיות המשמשות רק לדיבור ואינן נכתבות בעוד שיש שפות שגם נכתבות וגם מדוברות.
בשפת סימנים הדיבור מוחלף בתנועות של הידיים והאצבעות והיא משמשת בדרך כלל אנשים כבדי שמיעה או אילמים.
מעריכים כי כיום קיימות כ-6,800 שפות ייחודיות. ואולם, גורמים חברתיים, דמוגרפיים ופוליטיים תורמים להיעלמותן המהירה של שפות רבות, משום שחברות קטנות מתבוללות לתוך תרבויות עולמיות ובינלאומיות.
תרגום משפה לשפה מאפשר תקשורת גם בין אנשים שאינם דוברים אותה שפה.
משפחות של שפות
יש קבוצות של שפות הדומות בחוקיהן, כמו למשל: עברית, ערבית וארמית. לכן נהוג לחלק אותן למשפחות ותת-משפחות.
שפות במשפחה אחת התפתחו משפה עתיק | | |
