:: wikimiki.org ::
| עברית |
עברית
עברית היא שפה ממשפחת השפות השמיות, הידועה כשפתו של העם היהודי, ואשר ניב מודרני שלה משמש כשפה הרשמית והעיקרית של מדינת ישראל.
מקור השם עברית
השם עבר מופיע בתנ"ך כשמו של סבו של אברהם אבינו. המושג "עברי" נזכר בתנ"ך פעמים רבות, אולם שפתם של העברים אינה נקראת עברית. כיום מכנים את שפת התנ"ך "לשון המקרא" (בפי יהודים דתיים: "לשון הקודש") כדי להבדיל אותה מלשון חז"ל המכונה גם "לשון חכמים", שהיא בעצם ניב מאוחר של עברית. המונח כתב עברי מציין בלשונם של חז"ל דווקא את הכתב הארמי על שם "עבר הנהר".
הקובץ המפורסם ביותר שנכתב בשפה העברית הוא התנ"ך, אם כי בו עצמו לא נזכר שמה של השפה. עם זאת, במלכים ב' יח, כו, ובישעיהו לו, יא, מסופר כי שליחי חזקיהו המלך מבקשים מרבשקה, שליחו של סנחריב מלך אשור, לדבר עמם ב"ארמית" ולא ב"יהודית", כדי שהעם (שכנראה לא דיבר ארמית) לא יבין את דבריהם, ונראה שזה היה שמה של השפה, או לפחות שמו של הניב (דיאלקט) שדובר באזור ירושלים.
היסטוריה של השפה העברית
בעברית נכתבו רוב ספרי התנ"ך, כל המשנה, רוב הספרים החיצוניים ורוב המגילות הגנוזות. בתקופה מסויימת בימי בית שני או קצת לאחריו (החוקרים חלוקים בשאלה זו) פסקו רוב היהודים מלהשתמש בעברית כבשפת דיבור. מאות שנים לאחר בית שני כאשר חדלו היהודים להשתמש בעברית כבר נכתבו התלמודים בארמית . עם זאת ישנן עדויות שאף במאה ה-8 לספירה שפת הדיבור בטבריה שם פעלו בעלי המסורה הייתה עברית.
גם כשהשפה העברית לא שימשה שפת דיבור, עדיין שימשה לאורך הדורות, במה שמכונה תקופת הביניים של העברית, כשפת הכתב העיקרית של היהודים, בעיקר בעניינים הלכתיים: כתיבת פרוטוקולים של בתי דין, קובצי הלכות, פרשנות לכתבי קודש ועוד. גם כתיבת מכתבים וחוזים בין גברים יהודים נעשתה לעתים קרובות בעברית.
ספרות הלכתית לנשים בקהילות אשכנזיות נכתבה ביידיש (למשל ספר ההלכות "צאינה וראינה"), כיוון שהנשים, בניגוד לגברים, לא למדו עברית.
חיבורים יהודיים בעלי אופי חילוני או לא-הלכתי נכתבו בשפות יהודיות או בשפות זרות, לדוגמה: הרמב"ם כתב את ספרו "משנה תורה" בעברית, על אף שספרו הפילוסופי המפורסם "מורה נבוכים" שיועד למשכילי זמנו נכתב בערבית יהודית. עם זאת, "מורה נבוכים", כמו ספרים אחרים בנושאים חילוניים, תורגמו לעברית כשהיה בהם עניין לקהילות יהודיות דוברות שפות אחרות. אחת המשפחות היהודיות המפורסמות שעסקו בתרגום מערבית-יהודית לעברית בימי הביניים היא משפחת אבן תיבון.
עד המאה ה-19, ראשית ימי התנועה הציונית, שימשה העברית כשפת כתב בעיקר למטרות דתיות, אבל גם למטרות שונות ומגוונות: פילוסופיה, מדע, רפואה וספרות. מעמדה בקרב היהודים היה דומה למעמדה של השפה הלטינית בקרב הנוצרים במערב אירופה. השפה העברית נכנסה לתנופה מודרנית החל בתנועת ההשכלה היהודית בגרמניה ובמזרח אירופה מסוף המאה ה-18. לאורך כל המאה ה-19 הלך השימוש החילוני בה וגבר. בד בבד עם תנועת התחייה הלאומית החלה גם פעילות להפיכת העברית ללשון הדיבור של היישוב העברי בארץ-ישראל. אליעזר בן יהודה, המכונה "מחיה השפה העברית" היה בין הלוחמים למען הפיכת השפה העברית לשפה מדוברת, ושפתו הלאומית של היישוב העברי בארץ. במקביל התפתחה עברית מדוברת גם במרכזים אחדים של יהודים במזרח אירופה. המעבר לדיבור בעברית ביישוב העברי בארץ היה מהיר יחסית, וניכרה בו דווקא השפעת הדיבור העברי של מזרח אירופה. עם הקמת שלטון המנדט הבריטי בארץ היא נקבעה כשפה רשמית שלישית לצד הערבית והאנגלית. ערב הקמת מדינת ישראל היא כבר הייתה לשפה העיקרית של היישוב העברי, ושפת הלימוד במרכזי החינוך שלו.
כיום יש כ-6 מיליון דוברי עברית ישראלית, רובם המכריע בישראל. כמחציתם דוברים ילידיים (כלומר, עברית היא שפת-אמם) וכמחציתם משתמשים בעברית כשפה שנייה. עברית היא כיום השפה הרשמית והעיקרית של מדינת ישראל, אם כי בנוסף לה יש מעמד רשמי גם לשפה הערבית וכן נעשה שימוש נרחב באנגלית, ברוסית ובשפות נוספות. בעקבות המסורת האירופית, שמקורה בהקמת האקדמיה הצרפתית, קיים גם בישראל גוף רשמי המכתיב תקנים של השפה: האקדמיה ללשון העברית. מוסד זה פועל מכוח חוק, אף על פי שהשפעתו בפועל מוגבלת. מוסד זה עוסק בעיקר בקביעת מונחים חדשים, כללי כתיב וכללי תחביר, המחייבים להלכה את מוסדות המדינה ואת מערכת החינוך הממלכתית. בפועל, חלק גדול מהחלטותיו אינו מתקיים. התפתחות המילונאות השימושית בישראל בשנות ה-90, יצרה מספר מילונים ומאגרי מידע המתעדים את הלשון העברית בפועל, ומשמשים אסמכתאות חלופיות לכללי האקדמיה ללשון העברית.
דיאלקטים בעברית
אין כמעט דיאלקטים אזוריים עבריים. למעשה, השפה הנשמעת בפי דוברים ילידיים זהה כמעט בכל חלקי ישראל. אפשר להבחין בשוני בין הניבים המדוברים בפי עדות יהודיות שונות (אתנולקטים), אולם שוני זה מתבטא בעיקר בפונטיקה, ולא בתחביר או במורפולוגיה. שוני מסוים בתחביר ובמורפולוגיה קיים בין ניבים מעמדיים של השפה (סוציולקטים), אולם שוני זה אינו גדול. ייחודה של העברית המודרנית הוא בכך שהיא משרתת במידה רבה אנשים ששפת אמם שונה. מספר הדוברים הלא-ילידיים משתווה פחות-או-יותר למספר הדוברים הילידיים, והיא אף משמשת לתקשורת בין קבוצות בתוך ישראל שאינן דוברות עברית (למשל, דיונים בכנסת, בבתי המשפט הישראליים וכיוצ"ב מתנהלים בעברית, גם כשכל המתדיינים שייכים לקבוצות שאינן דוברות עברית). כיוון שכך, העברית המודרנית חשופה להשפעה אינטנסיבית של שפות אחרות, כגון ערבית, רוסית, אנגלית ועוד, דבר המשנה אותה בהתמדה, ואף יוצר הבדלים דיאלקטיים בין קבוצות שעשויים להתפתח לדיאלקטים של ממש. בגדה המערבית (יהודה ושומרון) וברצועת עזה העברית היא שפת המינהל, בצד הערבית, המדוברת בקרב רוב האוכלוסייה המקומית. בניגוד לערביי ישראל שלומדים עברית במערכת החינוך מגיל צעיר, ומנהלים את חייהם בשתי השפות במידה כמעט שווה, רוב דוברי הערבית ב"שטחים" שולטים בעברית רק במידה חלקית או שאינם שולטים בה כלל. עם זאת, השפעת העברית על הערבית שבפיהם ניכרת מאוד, בעיקר עקב השימוש הרב במילים שאולות מן העברית. עם התגברות ההגירה של פועלים זרים לישראל נוצר "פידג'ין עברי" שמשמש לתקשורת בין הפועלים לדוברי העברית הישראליים.
הכתב העברי
הכתב העברי מאופיין באלפבית המיוחד לו, הוא כולל 22 אותיות, וסימנים גרפיים נוספים (שהם פיתוחים מאוחרים יחסית) המשמשים בעיקר לציון תנועות. האלפבית המרובע המוכר היום הוא גרסה של הכתב הארמי "הבין-לאומי" של הממלכה הפרסית, והוא החליף (לפי המסורת - על פי החלטה מגבוה של עזרא הסופר) את האלפבית העברי-פניקי המכונה גם "כתב דעץ" שבו נעשה שימוש בממלכת יהודה, בממלכת ישראל וברחבי המזרח הקדום לפני גלות בבל. האלפבית העברי-פניקי לא נעלם כליל, אלא לאחר מרד בר כוכבא. בזמן המרד טבע בר כוכבא מטבעות שנשאו כתובות בכתב זה. כתב זה גם מופיע על מטבעות של מדינת ישראל, למשל על המטבע של שקל חדש אחד.
המאפיין החזותי הבולט של הכתב העברי בן ימינו הוא הצורה המרובעת של האותיות. הגופן שמשמש בדרך-כלל בדפוס מכונה שנקרא פרנק ריהל על שם מפתחיו (Frank ו-Rühl), הוא נפוץ מאוד למרות הביקורת על כך שצורת האותיות שלו דומה ולכן מקשה על ההבחנה בין אותיות כגון: א - צ, ג - נ, ב - כ, ו - ז, ח - ת, ר - ד וכו'.
בצד הכתב המודפס, הוא הכתב המרובע, קיים גם כתב רהוט שמשמש לכתיבה מהירה. כתב זה מתאפיין בקווים מעוגלים, והוא נפוץ מאוד בכתבי יד לא-מודפסים. מקורו של כתב זה בקהילות יהודיות אשכנזיות באירופה. סוג אחר של כתב רהוט, שכמעט שאינו נמצא עוד בשימוש, מכונה כתב רש"י ומקורו בקהילות היהודיות הספרדיות. כינויו נובע מן העובדה שהספר הראשון שהודפס בכתב זה היה במקרה פירושו של רש"י. בכתב זה מקובל להדפיס פירושים מסורתיים לתנ"ך ולתלמוד. ניסיונות אחדים להשתמש בכתב הזה גם בהדפסת טקסטים יומיומיים לא עלו יפה, וכיום אין הוא מקובל אלא להדפסת הפירושים המסורתיים.
בספרי תנ"ך, ספרי שירה וספרים לילדים מקובל לסמן את התנועות באמצעות ניקוד. סימני הניקוד המקובלים כיום, שמופיעים מתחת לאותיות, מעליהן ובתוכן, הומצאו בטבריה במאה השביעית, ושימשו במקור כאמצעי עזר לקריאת התנ"ך (בעבר התקיימו גם סוגי ניקוד עברי נוספים). חכמי טבריה הוסיפו גם סימנים לטעמי המקרא; סימנים אלה משמשים כסימני פיסוק וכסימנים לאופן הנגינה שבה יש לקרוא את פסוקי התנ"ך. הטעמים מודפסים כיום רק בספרי תנ"ך. בכל טקסט אחר נעשה שימוש בסימני פיסוק שהתפתחו באירופה ומשמשים בכתיבת רוב השפות בעולם.
הגיית העברית
הגיית העברית עברה שינויים רבים במהלך אלפי שנות קיומה. במאה ה-19, מחדשי השפה העברית שאפו לאמץ את ההגייה היהודית-הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים. זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים בעבר, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד. על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית, והמבטא של שפת יידיש ניכר היטב בעברית המודרנית.
שפות שהושפעו מהעברית
השפעת העברית ניכרת במיוחד בשפות יהודיות.
השפה יידיש ששימשה את הקהילות היהודיות האשכנזיות באירופה, ושמקורה באחד הדיאלקטים של גרמנית, שאלה מילים רבות מעברית (כ-20% מאוצר המילים שלה) והשתמשה בכתב העברי. הכתב העברי של יידיש משתמש בחלק מסימני העיצורים להבעת תנועות, למשל האות ע' משמשת לסימון התנועה e. עם זאת, מילים שאולות מעברית נכתבו על-פי הכתיב המקורי. כך, המילה "אמת" (שנהגית ביידיש emes), נכתבה כך ולא "עמעס". בדיחה נושנה של דוברי יידיש מספרת על כתיבת השם "נח" בשבע שגיאות, כלומר "נאָייעך" במקום "נח". השפה לאדינו (נקראת גם "ספניולית" או "ספרדית יהודית"), שהתפתחה מן הספרדית הקסטליאנית, ושימשה קהילות יהודיות ספרדיות בכל רחבי העולם, שאלה אף היא מילים רבות מן העברית, ונכתבה בכתב העברי, בעיקר ב"כתב רש"י" (אם כי קיימת גם שיטת כתיבה באותיות לטיניות). ערבית יהודית, שפה ששימשה את הקהילות היהודיות באימפריה המוסלמית, בעיקר בצפון אפריקה, ואשר בה נכתבו מורה נבוכים לרמב"ם וחיבורים חשובים נוספים, נכתבה אף היא בכתב העברי. שפות אחרות הושפעו מהעברית בעיקר דרך תרגומי המקרא. המילה "שבת", למשל, נפוצה מאוד בלשונות העולם כשמו של היום השביעי בשבוע, או ככינוי ליום מנוחה. גם שמות עבריים של דמויות מקראיות נפוצים מאוד ברחבי העולם. המילה העברית הנפוצה ביותר בשפות העולם השונות היא "אמן" - מילה המסיימת תפילות, ומבטאת הסכמה לנאמר.
המורפולוגיה של העברית
מאפיין של השפה העברית, כמו שאר השפות השמיות, הוא השורש, שהוא מורפמה, בדרך כלל בת 3-4 אותיות, שממנה נגזרות מילים שיש להן משמעות דומה. את אותיות השורש היה נהוג בעבר לציין באמצעות נקודה בין אות לאות (לדוגמה: כ.ת.ב), אך חוקי הדקדוק כיום קובעים כי בין אותיות השורש יש לפסק במקף (לדוגמה: כ-ת-ב). זאת, מפני שהנקודה מציינת הפסקה ארוכה ואילו המקף מציין קשר של סמיכות (לדוגמה: בית-ספר הוא צירוף סמיכות; אין מדובר ב"בית" נפרד וב"ספר" נפרד, אלא בשם עצם אחד המורכב משתי מילים. כך גם בשורש: האותיות אינן כ, ת, ו-ב אלא שורש אחד רציף בעל משמעות חדשה: כ-ת-ב). השורשים אינם מופיעים בשפה כשלעצמם, אלא רק כמרכיב של מילים, בצירוף מורפמות אחרות. אין הסכמה בין הבלשנים בדבר הממשות של השורש בשפה. יש הטוענים שמדובר בחלק בלתי נפרד מאוצר המילים של השפה, גם אם הוא מופיע רק בצירוף מורפמות אחרות, ואחרים טוענים שמדובר בהפשטה מדעית, שהדוברים אינם מודעים לה בצורה אינטואיטיבית. רוב הבלשנים מסכימים כי בעבר היו שורשים של שתי אותיות כגון "ב-א" ו"ק-ם" (ע"פ האקדמיה ללשון העברית, השורשים הנ"ל הם ב-ו-א; ק-ו-מ). כמו כן העברית המודרנית יוצרת שורשים של יותר מ-4 אותיות (בעיקר ממילים שאולות), כגון פלרטט, טלגרף. בעברית מודרנית נוצרות מילים ששורשן אינו ברור. למשל, מילים כמו "רמזור" או "מדרחוב" נוצרו בדרך של הֶלְחם-מילים, כך שקשה לקבוע את שורשן. עם זאת, המילה "רמזור" התפתחה לשורש רמז"ר, כמו בביטוי "צומת מרומזר". כמו כן, הקשר הסמנטי בין מילים שנגזרו משורש אחד הוא לפעמים מעורפל. כך למשל, הפעלים "נפל" ו"התנפל" נגזרו מאותו השורש, אולם משמעותן התרחקה מאוד במשך השנים, וכיום אין ביניהן עוד קשר סמנטי. גם הפעלים "פסל" (במובן של פסילה) ו"פיסל" נראים כאילו נגזרו משורש אחד, אולם אין ביניהם קשר סמנטי, כיוון שהאחרון נגזר משורש של העברית המקראית, ואילו הראשון נגזר ממילה ארמית שנכנסה אל העברית בתקופה מאוחרת יותר.
השפה העברית במסורת היהודית
על פי המסורת היהודית עשר המאמרות האלהיות שבהם נברא העולם היו בעברית, והמלאכים משתמשים בלשון זו. על כן השפה נקראת לשון הקודש.
לפי ריה"ל בספרו "הכוזרי" (מאמר שני סעיף ס"ח) השפה העברית היא האצילה בשפות, והיא השפה שבה נגלה אלוהים לאדם וחוה (ולכן אדם נגזר מאדמה וחוה מחיים). והם דיברו בשפה זו והנחילו אותם לבניהם ולאנושות כולה, שהשתמשה בה עד ימי מגדל בבל (דור הפלגה). אז התבלבלו הלשונות ונוצרו שפות רבות. אבל עבר המשיך גם אז להשתמש בעברית ולכן נקרא בשם הזה, ומבלבול הלשונות נובע הדימיון של השפות הקדומות לעברית.
הרמב"ם מציג נימוק שונה ופשוט יותר להיותה של העברית לשון הקודש. הוא מסביר זאת בכך שאין בשפה מילים מפורשות המתארות דברים הקשורים למין. המהר"ל חולק עליו (נתיב הצניעות פרק ג') ואומר שהרמב"ם הפך את היוצרות, מכיוון שהשפה היא קדושה, ובה נברא העולם, לכן אין בה מילים המתארות מיניות ולא להפך.
ראו גם
- תחיית השפה העברית
- גיור תוכנה
- עברית באינטרנט
- בניינים בעברית
- טעמי המקרא
- כתב עברי עתיק
- כתיב עברי
- כתיב חסר ניקוד
- כתיב מלא
- כתיב חסר
- כתיב מנוקד
לקריאה נוספת
- שלמה מורג, עיונים בעברית לדורותיה, הוצאת מאגנס.
קישורים חיצוניים
- [http://hebrew-academy.huji.ac.il/ האתר של האקדמיה ללשון העברית]
- [http://www.safa-ivrit.org/ השפה העברית]
- [http://www.hebreu.org/ השפה העברית לדוברי צרפתית]
קטגוריה:שפות
קטגוריה:שפות יהודיות
קטגוריה:שפות שמיות
-
ja:ヘブライ語
ko:히브리어
simple:Hebrew language
th:ภาษาฮีบรู
שפה
שפה היא אמצעי תקשורת בין בעלי חיים ממשפחת העופות והיונקים המורכב ברוב המקרים מקולות וצלילים למיניהם ובמקרים אחרים תנועות גוף בולטות.
השפה המורכבת ביותר היא השפה האנושית מפני שהיא היחידה המכילה אוצר מילים רחב שמתחבר עם כללי תחביר ודקדוק ויוצר משפטים ובכך היא נבדלת משפות של בעלי חיים אחרים. בשפה האנושית קיים מגוון רחב של צלילים המחולקים לעיצורים ותנועות המרכיבים באופן שרירותי מילים רבות בעלי משמעויות שונות ואין סופיות, בניגוד לשפות של בעלי חיים אחרים בהם כמות מוגבלת בעלי משמעויות שונות אך מעטות.
קיימות שפות טבעיות שנתהוו במהלך האבולוציה ברציפות. אבולוציה של השפה משולבת באבולוציה של האדם ובהתפתחות התרבות, ואפשרה את שכלול התקשורת בין בני האדם, ולא פחות מכך את כישורי ההכרה והתובנה. קיימות גם שפות מתוכננות, שהומצאו באופן יזום, ושפות מלאכותיות שהאדם יצר אותם עבור צרכים שונים, למשל שפות מחשב.
כלי לאיסוף וביאור של אוצר המילים של שפה מסוימת הוא המילון.
המדע העוסק בחקר השפות נקרא בלשנות.
השפה האנושית
השפה האנושית מובחנת מדרכי התקשורת של בעלי חיים בשלושה מאפיינים:
#שרירותיות: לרוב אין קשר בין ההברות הנהגות לבין המשמעות שלהן. המילים שנבחרו לסמל אובייקטים הן שרירותיות לחלוטין. הדבר מאפשר יצירת מילים גם לאובייקטים מופשטים (כגון אהבה, מלחמה, שלום)
#יצרנות: השפה היא אין סופית, ומאפשרת יצירת משמעויות אין סופיות.
# סדירות: השפה משתמשת בחוקים מולדים או נלמדים, כגון חוקי תחביר ודקדוק.
יצירת השפה האנושית היא היכולת של המוח לבצע את פעולת הבנייה של משמעות מסויימת בצורת עיצורים ותנועות המתחברים להברות ומילים שמרכיבים משפטים על ידי כללי תחביר ודקדוק. השפה משמשת כאמצעי תקשורת על ידי הדיבור, הקריאה והכתיבה. היכולת הדרושה לפעילות הדיבור היא: תרגום מוטורי של הברות, המילים והמשפטים שנבנו במוח לגירוי פיזיקלי שיוצר את גלי הקול, קליטה של גירוי זה מהאוויר, והמרתו חזרה למשמעות הראשונית.
השפה האנושית אחראית גם על הקריאה והכתיבה, היכולת הדרושה לפעילות הכתיבה, היא: פעולת בנייה מוחית של ההברות, המילים והמשפטים בצורת סמלים או סימנים גרפיים ותרגום מוטורי שלהם לגירוי עצבי של תנועה, ולפעילות הקריאה דרושה יכולת הקליטה של הסימנים או הסמלים הגרפיים והמרתם חזרה למשמעותם הראשונית.
שפות טבעיות
לשפה טבעית ניתן למצוא סטיות אחדות:
- ניב (דיאלקט): גירסה מעט שונה של אותה שפה, בדרך כלל כתוצאה מבידוד תרבותי.
- עגה (סלנג): שימוש לא רשמי בשפה, כגון שילוב מילה משפה אחרת או שימוש במילה שלא במשמעות המקורית שלה. במקרים רבים היא נחשבת המונית.
- עגה מקצועית או ז'רגון: אוצר מילים טכני עבור תחום עיסוק מסוים.
ישנן שפות טבעיות המשמשות רק לדיבור ואינן נכתבות בעוד שיש שפות שגם נכתבות וגם מדוברות.
בשפת סימנים הדיבור מוחלף בתנועות של הידיים והאצבעות והיא משמשת בדרך כלל אנשים כבדי שמיעה או אילמים.
מעריכים כי כיום קיימות כ-6,800 שפות ייחודיות. ואולם, גורמים חברתיים, דמוגרפיים ופוליטיים תורמים להיעלמותן המהירה של שפות רבות, משום שחברות קטנות מתבוללות לתוך תרבויות עולמיות ובינלאומיות.
תרגום משפה לשפה מאפשר תקשורת גם בין אנשים שאינם דוברים אותה שפה.
משפחות של שפות
יש קבוצות של שפות הדומות בחוקיהן, כמו למשל: עברית, ערבית וארמית. לכן נהוג לחלק אותן למשפחות ותת-משפחות.
שפות במשפחה אחת התפתחו משפה עתיקה משותפת.
אחת החלוקות המסורתיות היא על שם בניו של נוח: שם, חם ויפת.
אחת החלוקות הנפוצות בבלשנות, היא על-פי אזורים:
שפות הודו אירופיות, שפות אפרו אסיתיות, שפות קווקאזיות, שפות אוראליות, שפות סינו-טיבטיות.
השפות הנפוצות ביותר
- סינית מנדרין (1093 מליון)
- אנגלית (450 מליון)
- הינדית (367 מליון)
- ספרדית (352 מליון)
- רוסית (204 מליון)
- ערבית (202 מליון)
- בנגלית (187 מליון)
- פורטוגזית (175 מליון)
- מלאית-אינדונזית (145 מליון)
- יפנית (126 מליון)
שפות מתוכננות
- שפה לעיצוב דרכי החשיבה:
- טוקיפונית
- שפות עזר בינלאומיות:
- אספרנטו
- אינטרלינגואה
- שפות מעולם הדימיון:
- השפה של הקלינגונים - קלינגון, שמופיעה בסדרת הטלוויזיה מסע בין כוכבים.
- שפות הארץ התיכונה - סינדארין וקווניה, שמופיעות בספריו של ג'ון רונלד רעואל טולקין.
ראו גם
- משלב
- אמרת כנף
- רכישת שפה
- שעשועי לשון
- לשון סגי נהור
- מטבעות לשון, ניבים ופתגמים
- תרגומי התנ"ך - המציג את שלושת הפסוקים הראשונים של ספר בראשית בשלל שפות.
קישורים חיצוניים
- [http://www.ethnologue.com אתר אונותולוג על שפות העולם]
קטגוריה:בלשנות
-
ja:言語
ko:언어
ms:Bahasa
simple:Language
tokipona:toki
zh-cn:语言
zh-tw:語言
מדינת ישראל
מדינת ישראל (בערבית: דאולת איסראיל دولة إسرائيل) היא דמוקרטיה פרלמנטרית הנמצאת במזרח התיכון, לחוף הים התיכון. ישראל גובלת בים התיכון ובמצרים במערב, בים סוף בדרום, בירדן במזרח, בסוריה בצפון מזרח ובלבנון בצפון.
היסטוריה
לקראת הקמת המדינה
ראשית ההיסטוריה של מדינת ישראל נעוצה בתופעה שהתרחשה בסוף המאה ה-19, שכללה הקמת תנועות לאומיות יהודיות, בעיקר בקהילות היהודיות של מזרח אירופה, והתעוררות יהודים ברחבי העולם לעלייה לארץ ישראל. להתעוררות זו קדמו מספר הוגי דעות יהודים הנחשבים למבשרי הציונות. בין הוגי הדעות האלה נמנים רבי יהודה שלמה אלקלעי, משה הס, הרב צבי הירש קלישר, יהודה לייב פינסקר, ומשה לייב לילינבלום, אשר פרסמו ספרים ומאמרים שטענו כי הקמת מדינה יהודית היא הפתרון למצוקתו של העם היהודי. פינסקר כינה זאת אוטואמנציפציה, כלומר "שחרור עצמי" של היהודים בלא תלות ברשויות נכריות.
את ההתעוררות הלאומית היהודית מייחסים בדרך-כלל לשורה של שינויים משמעותיים שחלו במבנה המדיני של אירופה. שינויים אלה כללו גם שינוי במעמד היהודים - שוויון זכויות ליהודים כפרטים מחד ("אמנציפציה"), אולם החלשה ואף ביטול של האוטונומיה הקהילתית שנהנו ממנה מאידך. התגברות העלייה לארץ התאפשרה בזכות שינויים שהתחוללו בארץ ישראל עצמה - שינויים במדיניות האימפריה העותומנית, שיפור הדרגתי באמצעי התחבורה, וכן יוזמות של יהודים בארץ ישראל ובעולם להקמת יישובים יהודיים חדשים בארץ.
דוגמאות בולטות לעלייה יהודית מאורגנת לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 הן עליית חובבי ציון מקהילות תחום המושב (מערב רוסיה, ליטא, פולין ומערב אוקראינה), ועליית יהודים מתימן, המכונה "אעלה בתמ"ר" בשנת 1881.
הרעיון להקמת "מדינת היהודים" קרם עור וגידים וקיבל את החותם הסופי והממשי שלו על־ידי בנימין זאב הרצל, שנחשב אבי הציונות המדינית. הרצל טרח רבות להשגת הכרה בין-לאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל. ספרו המפורסם "מדינת היהודים", שיצא לאור בשנת 1896, הוא מניפסט שטוען בזכות הקמת מדינה ליהודים, ומפרט את אופיה ואת האמצעים הנדרשים להקמתה. הספר נכתב בגרמנית, אולם תורגם לשפות רבות נוספות, ביניהן יידיש ועברית. הרצל ייסד למעשה את התנועה הציונית כארגון מסודר ומוכר, ויזם את הכינוס הראשון שלו בעיר באזל בשוויץ בשנת 1897. כינוס זה, שכונה הקונגרס הציוני היה הראשון בסדרה של קונגרסים שכונסו מדי שנה או שנתיים ועסקו באמצעים להקמת המדינה, לביסוס היישוב היהודי בארץ, בהפצת הרעיון הציוני בקהילות יהודיות בעולם ובמגעים עם שלטונות זרים לשם קידומו. עד מהרה החלו לקום מוסדות ציוניים בקהילות השונות בעולם, והתרחשו גלי עליה לארץ שחיזקו את היישוב היהודי בארץ.
בעקבות הקונגרס הציוני הראשון הקימה התנועה הציונית את ההסתדרות הציונית העולמית, מוסד ששימש ארגון-גג לארגונים הציוניים ברחבי העולם. ההסתדרות הציונית החלה בהקמת תשתיות לייסוד מדינה יהודית בארץ ישראל: רכישת קרקעות בארץ באמצעות קרן מיוחדת - הקרן הקיימת לישראל, הקמת מוסדות פיננסיים כגון בנק אנגלו פלשתינה וקרן היסוד, ניהול מדיניות חוץ והכוונה ועזרה להתיישבות היהודית בארץ ישראל.
ההצלחה המשמעותית הראשונה של ההסתדרות הציונית בתחום מדיניות החוץ היה פרסום הצהרת בלפור בשנת 1917, שבה הצהירה ממשלת בריטניה שהיא "רואה בעין יפה הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל". ההצהרה הפכה משמעותית ביותר בעקבות כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. על סמך הצהרה זו קיבלה בריטניה מחבר הלאומים מנדט לשליטה על ארץ ישראל, שהותנה בהקמת גוף יהודי שייעץ לבריטים בעניינים הקשורים לבית הלאומי היהודי.
גוף זה אכן הוקם וזכה לשם הסוכנות היהודית. עם הקמתה, הפכה הסוכנות את היישוב היהודי בארץ ישראל ל"מדינה בדרך", כאשר כמעט כל המאפיינים של מדינה מופיעים בזה אחר זה: מדיניות וכוחות ביטחון, מדיניות חוץ ופנים, כלכלה וכו'. מידת השליטה של הנהגת היישוב על אלמנטים אלה עדיין לא הייתה מוחלטת, אך הנהגת היישוב תיפקדה עד להכרזת המדינה כממשלה לכל דבר, מה שהקל על המעבר משלטון זר לעצמאות.
באביב 1947 מינתה עצרת האו"ם ועדה שתבדוק את שאלת ארץ ישראל ותביא את המלצותיה לפיתרון. ב־29 בנובמבר 1947 (י"ז בכסלו תש"ח) נערכה הצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה כפי שהובאה על ידי הועדה, 33 מדינות תמכו, 13 התנגדו ו־10 נמנעו. היישוב העברי קיבל את ההחלטה, בעוד שמדינות ערב ותושבי הארץ הערבים דחו אותה והחליטו לסכל אותה בכוח.
תוכנית החלוקה
הקמת המדינה ואחריה
בעקבות החלטת האו"ם בדבר חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית - פרצו מהומות בכל הארץ, שהפכו במהרה למלחמת העצמאות. 8 שעות לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ביום שישי, ה־14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח), בשעה ארבע אחר הצהריים, קרא דוד בן גוריון את מגילת העצמאות והכריז על הקמתה של מדינת ישראל.
אז החל החלק השני של מלחמת העצמאות: צבאות מצרים, סוריה, ירדן, לבנון ועיראק הצטרפו ללחימה. הסורים הלבנונים והעיראקים פלשו מצפון, הסורים נבלמו בדגניה, העיראקים לא הצליחו במאמציהם לחצות את נהר הירדן ונבלמו על הגבול, הלבנונים נבלמו גם הם על הגבול. ממזרח פלש הלגיון הירדני, הוא כבש את ירושלים המזרחית, וניתק את העיר המערבית - ירושלים הייתה נצורה. יחידות ההגנה הצליחו לבלום את המצרים באזור אשדוד ויחידות האצ"ל בלמו את המצרים באזור רמת רחל. בתחילת יוני הכריז האו"ם על הפסקת אש למשך חודש ימים, בזמן הפסקת האש הקימה המדינה את צבא הגנה לישראל. לאחר הפסקת האש הייתה ידו של צה"ל על העליונה והוא לקח יוזמה התקפית ולאחר חודשים ארוכים של לחימה הוכרזה ב־1949 הפסקת האש ונקבעו גבולות המדינה - הקו הירוק. "הקו הירוק" הקיף כשלושה-רבעים משטח המנדט הבריטי על ארץ-ישראל המערבית (לאחר שא"י המזרחית, שהייתה חלק משטחי המנדט המקורי, הועברה לאמיר עבדאללה והפכה לממלכת עבר הירדן). הוא חפף פחות או יותר את הגבול של שטח המנדט עם סוריה ולבנון, וכן את רוב הגבול עם מצרים, ואת הגבול עם ירדן בערבה. חלק גדול מאזור ההר במרכז הארץ עבר לשליטת ירדן, ומכונה "הגדה המערבית" או "יהודה ושומרון". רצועה צרה לאורך מישור החוף הדרומי עברה לשליטת מצרים, ומכונה "רצועת עזה".
ראש הממשלה בן גוריון ביקש לבסס את המעמד הממלכתי, ופירק את הפלמ"ח ופעל כנגד המחתרות היהודיות האצ"ל והלח"י, בפעולות שהעיקרית והידועה שבהן הייתה אלטלנה. החלו גלי הגירה יהודיים מארצות רבות ותוך מספר שנים הוכפל מספר היהודים במדינה. נעשו מבצעים מיוחדים להעלאת יהודים במיוחד מארצות ערב, שאחד המפורסמים בהם היה מרבד הקסמים.
בשנים 1954 - 1955 התחוללה בארץ פרשה מסעירה בשם פרשת לבון. פרשה זו עוררה בפעם הראשונה פקפוק בממשל ובצה"ל, אך לא חוללה דבר מה מיוחד. כמו כן, בשנת 1954 הודח נשיא מצרים ובמקומו מונה גמאל עבדול נאצר לנשיא מצרים. מדיניותו התוקפנית והלאומנית גרמה להשתלשלות המאורעות הבאים:
ב-1956, בעקבות הודעת מצרים על הלאמת תעלת סואץ, פתחה ישראל, בשיתוף עם בריטניה וצרפת, במבצע קדש - לכיבוש חצי האי סיני והשגת שליטה על תעלת סואץ. לאחר שהושגו התוצאות הרצויות נסוגה ישראל מחצי האי סיני ומרצועת עזה בלחץ המעצמות.
במהלך חודש מאי 1967 התחדש המתח בין ישראל לשכנותיה. בעקבות איומים של מצרים, סוריה וירדן, גירוש כוחות האו"ם מרצועת עזה, וסגירת מיצרי טיראן לשיט ישראלי, שהיוותה "עילת מלחמה" (Casus Belli), פתחה ישראל ב-5 ביוני במתקפת מנע כנגד צבאות מדינות ערב, שהתפתחה למלחמת ששת הימים. המלחמה הייתה ניצחון כביר למדינת ישראל, שכבשה את חצי האי סיני, רמת הגולן רצועת עזה והגדה המערבית. קו הפסקת האש החדש כונה "הקו הסגול". בעקבות המלחמה הפך "הקו הירוק" לגבול אדמיניסטרטיבי בין שטחים הנתונים למרות ישראל. החוק הישראלי חל על השטחים שבתוך הקו הירוק, וכן על החלק המזרחי של העיר ירושלים (שאוחד עם החלק המערבי) ועל רמת הגולן (מאז 1981). רוב השטחים שמחוץ ל"קו הירוק" כפופים לממשל מיוחד.
בשנת 1970 נפטר גמאל עבד א-נאצר נשיא מצרים ובמקומו מונה אנואר א-סדאת לנשיא. בסוריה, התחוללה הפיכה שבה תפס את השלטון חאפז אל-אסד.
קרבות התחוללו בין ישראל לבין סוריה ומצרים לאורך "הקו הסגול" בין השנים 1968 - 1972. תקופה זו מכונה "מלחמת ההתשה".
ביום הכיפורים, ה־6 באוקטובר 1973, הפתיעו צבאות מצרים וסוריה את ישראל במתקפה, שהתפתחה למלחמת יום הכיפורים, כשמטרתן המוצהרת היא להשיב לעצמן את השטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים. למרות ההפתעה והמכה שספג צה"ל בתחילת המלחמה, הוא יצא ממנה כשידו על העליונה, וב־24 באוקטובר 1973, עם הכרזת האו"ם על הפסקת האש היו דמשק וקהיר בטווח הארטיליריה הישראלית. עם זאת, מלחמה זו נחשבת לאירוע קשה במיוחד בתולדות המדינה עקב המספר הגבוה של ההרוגים במלחמה. בעקבות המלחמה הפעילה ארצות הברית לחץ על הצדדים להתפשר ולהגיע להסכם בר-קיימא שימנע את המשך המתיחות באזור. במסגרת הסכמי הפסקת האש, הסכימה ישראל להחזיר את העיר קוניטרה לסוריה, ולסגת מהגדה המזרחית של תעלת סואץ כדי לאפשר את פתיחתה מחדש. מצרים וסוריה רואות עד היום במלחמת יום הכיפורים ניצחון, כיוון שהצליחו להגשים במידת-מה את מטרתן. חתימת ההסכם אכן הביאה לשקט, ותופעת קרבות מלחמת ההתשה לא חזרה.
הבחירות שנערכו במאי 1977 הביאו למהפך בישראל: בפעם הראשונה מאז קום המדינה הצליחו מפלגות הימין, ובראשן מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין, להשיג רוב בכנסת ולהרכיב ממשלה. המהפך שינה מן היסוד את המפה הפוליטית במדינת ישראל.
בנובמבר 1977 ביקר נשיא מצרים אנואר א-סדאת בישראל, ונאם בפני הכנסת. זו הייתה ההכרה הראשונה שישראל זכתה לה מצד אחת משכנותיה. בעקבות הביקור החל משא ומתן בין ישראל למצרים שהסתיים בחתימת הסכם שלום.
במרץ 1979 חתמו ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין ונשיא מצרים, אנואר סאדאת, על הסכם שלום בין שתי המדינות, שבמסגרתו החזירה ישראל למצרים את חצי האי סיני, ופינתה מספר יישובים ישראלים שהוקמו בו במהלך שנות ה-70. היא גם הסכימה לתת אוטונומיה לפלסטינים בשטחים שמחוץ לקו הירוק, שבה יהיה "כוח שיטור עצמאי חזק" (כך נוסח ההסכם), אולם פרק זה בהסכם לא יצא מעולם לפועל. מצרים מצדה הכירה רשמית במדינת ישראל, והתחייבה לקיים קשרים דיפלומטיים ומסחריים נורמליים.
ב־7 ביוני 1981 הפציץ חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני העירקי "תמוז" שליד העיר אוסירק, במטרה למנוע מעיראק לייצר נשק להשמדה המונית במה שכונה מבצע אופרה.
ב־1982, תקפה ישראל את לבנון במה שכונה מבצע שלום הגליל (או מאוחר יותר: "מלחמת לבנון"). מטרתה המצוהרת של ההתקפה הייתה להגן על יישובי צפון הארץ מהתקפות המחבלים, בעיקר ארגונים פלסטינים שניצלו את מלחמת האזרחים שהתחוללה בלבנון מאז 1975, התרכזו בדרום לבנון, במה שכונה בישראל "פתחלנד". המטרה שקבעה הממשלה בתחילת המלחמה הייתה כיבוש רצועה באורך 40 ק"מ. אך צה"ל הגיע בסופו של דבר עד לצפון לבנון וכבש את בירת לבנון ביירות. צה"ל גירש את אנשי אש"ף מלבנון, ומרכז הארגון עבר לטוניס. צה"ל נסוג מרוב שטחי לבנון בשנת 1986, והקים רצועת-חיץ בדרום לבנון במטרה להגן על יישובי הצפון. ישראל פינתה את הרצועה בהחלטה חד-צדדית, והחזירה אותה לשליטת לבנון במאי 2000.
בשנת 1983 התפטר ראש הממשלה מנחם בגין מראשות הממשלה. הוא לא מסר סיבה להתפטרות, אולם מעריכים על-פי עדויות מקורביו כי מספר ההרוגים הגבוה במלחמת לבנון הביא אותו להתפטר.
שנות ה-80 היו מאופיינות בתיקו פוליטי בין גוש מפלגות הימין בהנהגת יצחק שמיר לגוש מפלגות השמאל בהנהגת שמעון פרס. משמעות הדבר הייתה כי אף אחד מהצדדים לא הצליח להרכיב קואליציה יציבה, ולפיכך הוקמו ממשלות אחדות לאומית בין השנים 1984 - 1989.
במלחמת המפרץ (ינואר-פברואר 1991) הותקפה ישראל בטילי סקאד עירקיים במהלך שנועד לגרור אותה למלחמה ולערער בכך את הקואליציה בין ארה"ב ובעלות-בריתה הערביות כנגד עיראק. ממשלת ישראל, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר, נמנעה מלהגיב. ארה"ב הפעילה לחץ כבד על ממשלת ישראל כדי שלא תגיב להתקפות העירקיות, והסכימה לשגר לישראל סוללות של טילים נגד טילים מדגם פטריוט וחיילים אמריקניים המאומנים בהפעלתם. לאחר המלחמה הסתבר שנזקם של טילי ה"פטריוט" היה רב על תועלתם. בהתקפות הטילים העירקיות נהרגו 2 אזרחים ישראלים, נפצעו כמה עשרות ונגרם נזק רב לרכוש.
בבחירות שנערכו במאי 1992 הצליחו מפלגות השמאל להשיג רוב מוצק בכנסת, לראשונה מאז 1977. לקראת הבחירות החליף יצחק רבין את שמעון פרס בראשות מפלגת העבודה, ולפיכך הוא מונה לראשות הממשלה לאחריהן.
הממשלה בראשותו של יצחק רבין הובילה מספר מהלכים מדיניים לשלום עם שכנותיה. במסגרת מאמצים אלו נחתם הסכם השלום עם ירדן, נחתמו הסכמי אוסלו והתבצעו מגעים לשלום עם סוריה. בעקבות קבלת הערבויות האמריקניות, הוזרם כסף רב לשיפור התשתיות של המדינה, והוקמו מחלפים רבים.
ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין על ידי יגאל עמיר, מתנקש יהודי שהתנגד למהלכים הפוליטיים אותם הוביל רבין.
מאז שנת 2000 מצויה ישראל במאבק מזוין ומתמשך עם ארגוני הטרור הפלשתינאים במסגרת אינתיפאדת אל-אקצה, כאשר התואנה הייתה שעלייתו של אריאל שרון להר הבית איימה על קודשי האסלאם. מאבק זה גבה למעלה מאלף קורבנות בצד הישראלי, כאשר רוב הנפגעים הם אזרחים. במסגרת מאמצי ההתגוננות מפני הטרור הולכת ונבנית גדר ההפרדה לאורכה של מדינת ישראל בסמוך לקו הירוק.
תגובה נוספת של ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון הייתה להכריז על תוכנית ההתנתקות, להסיר את מוקדי החיכוך בין יהודים לערבים, באורח חד צדדי וללא כל הסכם, באמצעות פינוי יישובי גוש קטיף וצפון השומרון.
פוליטיקה
גוש קטיף שלאחר מלחמת השחרור)]]
מדינת ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. בראש המדינה עומד הנשיא, אך הוא אינו מחזיק בסמכויות ביצועיות משמעותיות, ותפקידו הוא למעשה סימלי. בין תפקידיו של הנשיא, הטלת משימת הרכבת הממשלה על ראש הממשלה. ראש הממשלה נבחר על-ידי הכנסת, בתהליך דו-שלבי: תחילה מזמין נשיא המדינה את ראשי המפלגות להתייעצויות, אז הוא מטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת בעל הסיכויים הטובים ביותר לעמוד במשימה, ולאחר משא ומתן בין המועמד לראשי המפלגות מאשרת הכנסת או דוחה את הרכב הממשלה החדשה. חבר הכנסת שהרכיב את הממשלה ממונה לראש הממשלה והוא הנושא במרב האחריות הכרוכה בפעולותיה. רוב פעולות הממשלה חייבות אישור של הכנסת.
הרשות המחוקקת (הפרלמנט) היא הכנסת. היא מורכבת ממאה ועשרים חברי כנסת ונבחרת בבחירות כלליות ויחסיות, בדרך כלל אחת לארבע שנים (פחות מכך במקרה שהכנסת מחליטה לפזר את עצמה לפני המועד, או יותר במקרים מסוימים, אולם בכל מקרה לא יותר מחמש שנים). כל אזרח (או אזרחית) שהוא גם תושב קבע וגילו מעל 18 שנים רשאי להצביע. ההצבעה בבחירות לכנסת היא לרשימות מועמדים, שאותן מרכיבות המפלגות הרשומות כחוק (כל מפלגה יכולה להציג רשימה אחת, אבל כמה מפלגות יכולות להציג רשימה משותפת). המועמדים ברשימה מדורגים - ככל שמעמדם ברשימה גבוה יותר, כך יש להם סיכוי רב יותר להיבחר לכנסת. כל אזרח מצביע עבור הרשימה שבה הוא תומך. רשימה שזכתה בפחות מ-1-2% מקולות הבוחרים (השיעור משתנה מעת לעת על פי החלטת הכנסת, ראו אחוז החסימה) אינה רשאית לשלוח נציג לכנסת הנבחרת. כל רשימה שזכתה בקולות מעבר לשיעור הנ"ל תשלח לכנסת נציגים בשיעור יחסי לשיעור הקולות בו זכתה. לדוגמה, אם רשימה פלונית זכתה ב-10% מהקולות, היא תשלח כ-12 נציגים לכנסת, ואלה יהיו מועמדים 1-12 ברשימה.
בשנות התשעים שונתה שיטת הבחירות, ונערכה הפרדה בין בחירת ראש הממשלה לבחירות לכנסת, כך שכל אזרח הצביע בשני פתקים - אחד לראשות הממשלה, ואחד לכנסת. בשיטה זו ראש הממשלה נבחר ישירות על ידי ציבור הבוחרים, ולא על ידי הכנסת. שיטה זו גרמה להתפלגות קולות הבוחרים בין מפלגות רבות וגרמה לחוסר יציבות קואליציוניות ולכן שונה החוק מחדש לאחר מספר שנים.
אף על פי שבהכרזת העצמאות התחייבו החותמים לכתיבת חוקה בתוך מספר חודשים, עד היום לא נכתבה חוקה למדינת ישראל, וזאת בשל חילוקי דעות פנימיים בנוגע לאופיה של המדינה. את תפקיד החוקה ממלאים חוקי יסוד שנחקקים על ידי הכנסת ויש להם מעמד מיוחד, ופסיקות של בית הדין הגבוה לצדק (בג"ץ).
ראו גם:
רשימת ראשי ממשלות ישראל | יושב ראש הכנסת | חברי כנסת | הבחירות בישראל | שיטת הבחירות לכנסת | בחירות ישירות
גאוגרפיה
ישראל ממוקמת ביבשת אסיה, במזרח התיכון. מצפון היא גובלת עם לבנון; במזרח עם ירדן; בצפון־מזרח עם סוריה; בדרום נמצא ים סוף; במערב: מצרים והים התיכון. בישראל אקלים ים תיכוני, כלומר - הקיץ ארוך, בהיר, חם ויבש, ואילו החורף מתון, בהרים ובצפון קר יותר. הצפון והמרכז המזרחי הרריים, המערב שפלת חוף, במזרח זורם נהר הירדן, הדרום מדברי, 5% מיוערים. למרות שטחה הקטן במדינת ישראל קיים מגוון של תצורות גאוגרפיות שונות. החל בחרמון, המתנשא לגובה של מעל 2,000 מטרים ואף מתפקד כאתר סקי במשך שבועות ספורים בשנה, דרך רמת הגולן הבזלתית והמוריקה, הגליל ההררי והשופע מים, מישור החוף החם והלח, בקעת הירדן הצחיחה, הרי ירושלים הקרירים, הנגב הצפוני הפורח ועד מדבר יהודה, הנגב, הערבה וחבל אילת החמים ברוב עונות השנה. גיוון גאוגרפי זה נובע ממיקומה הייחודה של ישראל על קו השבר הסורי-אפריקני ועל היותו למעשה גשר בין המדבר לאקלים הממוזג של דרום אירופה והאקלים הים-תיכוני.
מדבר
החבל הים תיכוני מקיף את אגן הים התיכון, וארץ ישראל נמצאת במזרחו. באזור זה ישנן שתי עונות עיקריות: חורף קצר וגשום וקיץ ארוך, חם ויבש. החבל הים תיכוני משתרע על מרבית מחלקה הצפוני של ארץ-ישראל. הוא מגיע במישור החוף עד לאשקלון ובחבל ההר- עד לדרום הרי יהודה, להוציא את מדרונותיהם המזרחיים של הרי השומרון והרי יהודה.
ארץ ישראל שוכנת על הגלובוס בחלקו המערבי של האזור האירנו-טורני. האקלים באזור זה הוא יבשתי וקיצוני ביותר. החורף קר ומושלג, האביב והסתיו גשומים והקיץ חם ויבש. חשוב לציין כי בארצנו לא שוררים תנאים אלו. החבל האירנו-טורני בארץ ישראל גובל בחבל הים-תיכוני לאורך בקעת הירדן, מדבר יהודה וצפון הנגב. הוא כולל גם רצועה רחבה בחרמון ובנגב התיכון. הצמחייה עשירה מאוד במספר מיניה והצומח הוא של יער ערבתי דליל, בתות וערבות דגניים.
בארץ ישראל משתרע החבל הסהרו-ערבי מדרום לחבר האירנו-טורני וממזרח לו וכולל את מדבריות יהודה והנגב. האקלים באזור זה הוא דו עונתי. עונת הגשמים שלו קצרה מאוד ועונת היובש ארוכה מאוד, החורף נוח והקיץ חם ויבש מאוד. כמות הגשמים בו מועטה ביותר ואינה מספיקה, ברוב שטחיו לא קיים צומח אלא בערוצים ובשקעים, האוגרים את המים היורדים מהרמות.
צמחיית האזור הינה ענייה ואומדים את מס' מיניה ב-1400. הצומח הוא מדברי קיצוני ומקורו באזורי הסהרה, סיני וערב. החבל הסהרו-ערבי הינו הגדול ביותר בשטחו מבין החבלים הגאוגרפים בארץ אך מס' המינים בו קטן.
קו החוף הים תיכוני בישראל משתרע לאורך כ - 190 ק"מ, מצפון לדרום.
מלבד מפרץ חיפה, קו החוף ישר ומתעקל בהדרגה: בדרום כיוונו צפון מזרח-דרום מערב, ובצפון -כמעט צפון-דרום. קו החוף ברובו חלק וחולי, ובמקומות מסוימים יש רכסים סמוך לחוף.
קו החוף הקעור של ישראל חותך מערכת זו של רכסים ושקעים בזווית קלה. אי לכך בקו החוף בצפון הארץ יש רצועות רכסי חוף לא שחוקים, ואילו רכסי החוף במרכז קו החוף שחוקים ויוצרים צוקי חוף בולטים. אורכה של רצועה זו חמישים ק"מ, והיא ידועה בשם "מדרון השרון". הצוקים והרכסים בה הם הגבוהים ביותר. ככל שמדרימים, הרכסים מיושרים פחות בבירור ויוצרים קטעי צוקים לא-אחידים, וביניהם רווחים גדולים. קווי החוף במרכז ובצפון, בפרט באזורי הגליל המערבי והכרמל, הם אתרים חשובים לקינון צבים, בעיקר צב הים (Caretta caretta), אך מלבד אלה מבחר המינים בהם הוא דל. מאידך, דיונות החול הנודדות והיציבות למחצה משמשות בית גידול למינים מגוונים, ובהם מספר גדול של מיני זוחלים.
הנגב הוא חבל ארץ רחב ידים שרובו מדברי, הנמצא בדרום ישראל. הנגב הוא חלק מרצועת המדבריות העולמיים. הגורמים המשפיעים על המדבריות העולמיים משפיעים גם עליו. שטחו כ - 13,000 קילומטרים רבועים, כ- 61% משטח ישראל, אך מתגוררים בו רק כ- 350,000 איש, שהם כ - 7% מתושביה. העיר המרכזית בנגב היא באר שבע הנמצאת בצפונו.
ראו גם:
מים בישראל | רשימת יישובים במדינת ישראל | רשימת צמחי בר בישראל | עצי בר בישראל | שביל ישראל |שמירת הטבע בישראל | עמק יזרעאל | כבישי ישראל | מעברי גבול בישראל
מעברי גבול בישראל
דמוגרפיה
מדינת ישראל מונה, נכון לאוגוסט 2005, כ- 6,912,700 תושבים. מספר זה כולל את תושבי הקבע במדינה, ולאו דווקא את האזרחים. במניין נכללים התושבים הערבים במזרח ירושלים (שנחשבים כתושבי קבע), תושבי רמת הגולן, וכן הישראלים הגרים ביהודה ושומרון (הגדה המערבית). מדינת ישראל (בשיתוף עם הרשות הפלסטינית) אחראית גם לתושבים הערבים של הגדה המערבית, אולם אלה אינם נחשבים תושבי המדינה.
76% מתושבי הקבע בישראל הם יהודים. 26% מהיהודים נולדו לפחות להורה אחד שנולד בישראל, 37% נולדו בישראל להורים עולים (מהגרים), 27% הם עולים מארצות אירופה ואמריקה, ו-11% הם עולים מאסיה ואפריקה, כולל מדינות ערב. האוכלוסייה היהודית מונה כ-5,550,000 תושבים.
12% מהיהודים הם חרדים, בנוסף 10% הם דתיים, 35% מגדירים את עצמם מסורתיים, ו-43% הם חילוניים.
20% מתושבי הקבע בישראל (כולל תושבי מזרח ירושלים) הם ערבים, מוסלמים ונוצרים, ומונים כ-1,350,000 תושבים. שיעור ההערבים הנוצרים בקרב הערבים בישראל הוא כ-9%.
בנוסף יש מספר מיעוטים קטנים, ביניהם הדרוזים (1.5%), צ'רקסים וקהילות אמריקניות קטנות. סך אוכלוסיית המיעוטים היא כ-4% מקרב האוכלוסייה.
ביטחון
בשלוש העשורים הראשונים לקיומה, הייתה ישראל מוקפת מכל עבריה במדינות עוינות שלא הכירו בה. מצב זה החל להשתנות בהדרגה ב-1977 עם ביקורו של נשיא מצרים בישראל. כיום יש לישראל חוזי שלום ויחסים דיפלומטיים עם שתיים משכנותיה, מצרים וירדן, והכרה דה-פקטו מצד יתר שכנותיה. עם זאת, גם כיום שוררת מתיחות רבה עם סוריה ולבנון והתנגשויות צבאיות קורות בגבולותיהן מפעם לפעם, בעיקר בגבול עם לבנון.
לבנון
מאז סוף שנות השמונים הסלים העימות בין ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים שכבשה ישראל ב-1967. העימות הגיע לשיאו בין סוף שנת 2000 לסוף שנת 2004, במה שכונה "אינתיפאדת אל אקצה". ישראל נתונה לאיומים מצד מדינות שאינן גובלות בה, בעיקר עירק ואיראן. איראן, שמלכתחילה הכירה דה-פקטו בישראל וקיימה איתה קשרי מסחר, ניתקה את כל קשריה עם ישראל בעקבות המהפכה האיסלאמית ב-1979. כיום היא אינה מכירה כלל במדינת ישראל, ואף מסייעת לארגונים הפועלים נגדה (בעיקר חזבאללה בדרום לבנון). ניסיונה של איראן לפתח נשק גרעיני נחשב בישראל לאיום חמור במיוחד. עירק התקיפה את ישראל ב-1991 בטילי סקאד, ותמכה בארגונים הפלסטינים שפעלו נגד ישראל. ישראל מצדה סייעה לכורדים שמרדו בשלטון העירקי. לאחר הדחת סדאם חוסין מהשלטון בעירק ב-2003, נעשו ניסיונות לקשור קשרים בין ישראל לעירק, לעת עתה בלא הצלחה.
לאור כל זאת, מצבה הביטחוני של ישראל אינו יציב, אף כי הוא משתפר בהדרגה, ולפיכך ישראל הסתמכה ועדיין מסתמכת על צבא גדול יחסית לגודל אוכלוסייתה. עד תחילת שנות ה-80 היו חיילי המילואים כוח מרכזי בעיקר בשעות חירום. כיום הצבא מסתמך בעיקר על הכוחות הסדירים שכוללים חיילים בשירות חובה וחיילים בשירות קבע. הצבא הישראלי, צה"ל, מתאפיין ברמת תחכום טכנולוגי גבוהה, ובציוד מתקדם, שחלקו מיוצר בישראל, אולם רובו נקנה מארה"ב. הברית הבינלאומית המרכזית שעליה מסתמכת ישראל היא הברית עם ארה"ב. לישראל יש קשרים ענפים, צבאיים, כלכליים ודיפלומטיים עם ארה"ב, והיא מקבלת סיוע כספי אזרחי וצבאי ממנה. במסגרת זו ישראל נאלצת (באופן לא-רשמי) לקבל את הסכמתה של ארה"ב למכירת נשק למדינות אחרות, ולפעמים אף לפעולות צבאיות.
חלק ניכר מהתקציב הלאומי מופנה לביטחון, כ־40 מיליארד ש"ח בשנה, המהווים כ־15% מהתקציב הלאומי העומד על כ־270 מיליארד ש"ח בשנה. חוק גיוס חובה שנחקק ב-1949 קובע שכל תושב קבע בישראל, גבר או אישה, חייבים לשרת בצה"ל החל מגיל 18 לתקופה של 3 שנים לגברים ושנתיים לנשים (תקופות השירות משתנות מעת לעת לפי הצורך). פטור גורף ניתן לכל התושבים שמוגדרים כ"בני הלאום הערבי" (כלומר לכל ערביי ישראל, למעט הדרוזים), וכן ניתן פטור פרטני לתלמידי ישיבות, בעיקר ישיבות חרדיות. מספר העילות הרפואיות או הסוציואקונומיות לפטור משירות צבאי עלה עם הגידול באוכלוסייה, ולפיכך בכוח האדם העומד לרשות הצבא לפי חוק שירות הביטחון. שירותי ביטחון נוספים הנמצאים בפיקוח משרד ראש הממשלה הם המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים שאחראי על פעולות ביון ואיסוף מודיעין מחוץ לגבולות המדינה, והשירות הביטחון הכללי (שב"כ) שאחראי על ביון ואיסוף מודיעין וכן על העברתו לצה"ל ולמשטרה בתוך גבולות המדינה וכן בשטחים הנתונים למרותה מעבר לקו הירוק.
שירות הביטחון הכללי, שהקנה לתעשיות הבטחוניות של ישראל מוניטין בינלאומי.]]
עם הקמתה הייתה ישראל נתונה בבידוד, אולם היא הצליחה לבסוף לרכוש נשק מצ'כוסלובקיה תוך העלמת עין של ברה"מ, בזכות קשרים טובים שהיו אז עם גוש המדינות הקומוניסטיות. נשק זה מילא תפקיד חשוב במלחמת העצמאות, אולם הקשרים עם ברה"מ התערערו לאור העדפתה של ישראל לכרות בריתות עם מדינות במערב. ברית חזקה הייתה בין ישראל לצרפת בין השנים 1956-1963. צרפת סיפקה לישראל נשק, מטוסי קרב וציוד צבאי מתקדם, וכמו כן כורים גרעיניים שהוקמו ליד דימונה ובאזור נחל שורק (על יד העיר יבנה). כורים אלה עדיין פעילים. הברית עם צרפת התערערה באמצע שנות ה-60, ומאמציה של ישראל הופנו לכריתת ברית עם ארה"ב. משנת 1964 בערך, מסתמכת ישראל בעיקר על קשריה הצבאיים והכלכליים עם ארה"ב. נקודת שיא בתמיכה זו הייתה הפעלת "רכבת האווירית" להעברת ציוד צבאי מארה"ב לישראל במלחמת יום כיפור (1973).
האסטרטגיה הביטחונית של ישראל היא קונספציה הגנתית-הגבית שמחכה שתהיה מצד האויב תקיפה או פעילות מאיימת ורק אז פועלת בתגובה. לעתים כמו בתקיפת הכור העיראקי, היא יוזמת מכת מנע צבאית, בכדי למנוע התפתחות איום חריף יותר. ישראל נחשבת לגורם צבאי חזק באזור המזרח התיכון, ולפיכך יש לה השפעה רבה על המתרחש בו. יש התולים בעוצמה הצבאית של ישראל את נכונותן של ארצות ערב השכנות להכיר בה ולהיכנס למו"מ מדיני איתה מאז סוף שנות ה-70. עם זאת, ישראל לא הצליחה להביא להכרה של הקהילה הבינלאומית בכיבושיה במלחמת ששת הימים (1967). שטחים אלה עדיין נתפסים בקהילה הבינלאומית כשטחים כבושים, שאין לישראל ריבונות עליהם. עם זאת, עמדת רוב מדינות העולם היא שישראל רשאית להחזיק בשטחים האלה, על פי כללי אמנת ז'נבה הרביעית עד לחתימת חוזי שלום כדוגמת אלה שנחתמו עם מצרים ועם ירדן.
ירדן, ועליו 13 סימני הפלות.]]
עד מלחמת יום הכיפורים תמכה ברה"מ במצרים ובסוריה צבאית וכלכלית, והגבירה לפיכך את האיום על ישראל. המלחמה בין סוריה ומצרים לישראל הייתה באופן עקיף גם מלחמה בין המעצמות ארה"ב וברה"מ, כיוון שארה"ב תמכה צבאית וכל
עבר (דמות מקראית)עבר היה בנו של שלח, ואביהם של פלג ויקטן. הוא חי 464 שנה.
קטגוריה: אישים בתנ"ך
תנ"ך
התנ"ך הוא הספר העתיק והמקודש שבכתבי הקודש של היהדות, והוא מכיל את עיקרי הדת. תוכנו הוא אוסף של 24 ספרים. רובם המוחלט כתובים בעברית, וחלקם הקטן בארמית.
לספר זה נודעה השפעה רחבה על העולם התיאולוגי המערבי. הדת הנוצרית הכירה גם היא בקדושתו של הספר, והוסיפה עליו נדבך המכונה הברית החדשה. אף באסלאם ניתן למצוא השפעות מן התנ"ך, וחלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בצורה זו או אחרת גם בקוראן. בכך, הפך התנ"ך לספר הפופולרי ביותר בעולם, עם מספר התרגומים הגדול ביותר.
מקור השם
המילה תנ"ך מייצגת בראשי תיבות את שלושת חלקיו: תורה, נביאים וכתובים. לעיתים מכונה התנ"ך בשם ספר הספרים.
ספרים שלא נכללו באוסף הספרים של התנ"ך (הקאנוניזציה של הספר), ידועים בשם הכללי "ספרים חיצוניים".
תוכן התנ"ך
אסופה ספרותית רחבת יריעה זו כוללת, בין השאר, סיפורים מיתיים (גן עדן, המבול, מגדל בבל) סיפורי עלילה הכתובים בפרוזה (למשל: סיפור יציאת מצרים והנדודים במדבר או ספרי שופטים, ספר שמואל ומגילת רות), לצד תיאור ענייני של תקופות שונות בהיסטוריה האנושית והישראלית, כפי שאלו נתפסות בדת היהודית, למשל: תיאור שושלות של אישים ומלכים ופירוט של מפקדים. חלק ניכר מתייחס לפירוט המצוות השונות שנצטוו בהן היהודים (ספרים: ויקרא, דברים) והקריאה לדבקותם בהן. כמו כן התנ"ך מכיל פתגמים (משלי), הגות פילוסופית (איוב וקהלת), שירה (שיר השירים ופרשת האזינו) ומזמורים (תהילים) קינות איכה, נאומים רטוריים (ספר ירמיה, ספר ישעיה, ספר עמוס), דברי חזון ונחמה (ספר ישעיהו, ספר יחזקאל) ומוסר השכל (ספר יונה) .
חלוקה לספרים
על פי המסורת החלוקה: תורה, נביאים, כתובים באה לציין רמות שונות של קדושה לטקסטים.
- לתורה שגם נקראת מקרא או חומש, מיוחסת קדושה של נבואה עליונה של משה רבנו - אדון הנביאים.
- לנביאים מיוחסת נבואה ממדרגה נמוכה יותר (אספקלריא שאיננה מאירה).
- לכתובים מיוחסת רק רוח הקודש.
התנ"ך מכיל 24 ספרים, המחולקים לתורה, נביאים וכתובים.
נבואה
ספרי התורה (חמישה חומשי תורה):
:1. בראשית
:2. שמות
:3. ויקרא
:4. במדבר
:5. דברים
:ספרים היסטוריוגרפים בעיקרם, הידועים גם כנביאים ראשונים:
:6. יהושע
:7. שופטים
:8. שמואל (שמואל א', שמואל ב')
:9. ספר מלכים (מלכים א', מלכים ב')
:ספרי נבואה, הידועים גם כנביאים אחרונים:
:10. ישעיהו
:11. ירמיהו
:12. יחזקאל
:13. תרי עשר, המכילים שנים עשר ספרי-נבואה קצרים יחסית, שצורפו יחדיו:
::הושע, יואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה, חגי, זכריה, מלאכי.
:שלושת ספרי אמ"ת:
:14. תהילים
:15. משלי
:16. איוב
:חמש המגילות:
:17. שיר השירים
:18. רות
:19. איכה
:20. קהלת
:21. אסתר
ספרים נוספים:
:22. דניאל
:23. | | |
