:: wikimiki.org ::
| עיתונות |
עיתונות ja:新聞
sv:Tidning
עיתון הינו כתב עת היוצא לאור בתדירות קבועה ומתמחה בידיעות מתחום מסויים, על-פי הגדרתו. התפתחות הדפוס הביאה לצמיחת ענף העיתונות.
"החדשות דרושות לחברה כעיניים לאדם" נאמר, העיתון איפשר לציבור הרחב לרכוש מידע באופן הומוגני ושיטתי, חדשותי, תרבותי וחברתי. חשיבות העיתון צמחה ועלתה וזכתה לכינוי "המעצמה הרביעית" (אחרי הכמורה, האצולה והמון העם).
הפיכתו של העיתון לגורם מעצב בחברה ובתרבות האנושית. בעיתונים המודרנים ישנם פירסומות רבות אשר מפרסמות חברות וכך העיתון הופל לרווחי יותר.
עקרון "זכותו של הציבור לדעת" הנו אחד מיסודות הדמוקרטיה אשר לא קל להגשימו תמיד. במדינות טוטליטריות המידע עובר סינון ופיקוח על מנת שיתאים לאינטרסים של השילטון. במדינות דמוקרטיות העיתון חייב לעמוד בלחצים שונים מצד השילטונות שבהרבה מקרים הם המקור הבלעדי של החדשות ויש ביכולתם למנוע מידע מהעיתונים אשר אינם "משתפים פעולה" - מצד ארגונים דתיים ומפלגתיים ומצד הדיעות המקובלות על רוב הקוראים וגם הצד הכלכלי.
תפוצתה של העיתונות הולכת ומתעצמת בימינו ונראה שהיא עשוייה לשמש כמדד לרמת התרבות.
ראשית העיתונות
ניצניה הראשונים של העיתונות החל ב-59 לפסה"נ במערב ב"אקטה דיורנה" (ארועי היום) שיצא ברומא מדי יום, מי שיזם להוצאתו היה יוליוס קיסר. העיתון יצא כגיליונות ובהם חדשות, מינויים למשרות חשובות, החלטות אסיפות העם ותוצאות תחרויות הגלדיאטורים. הגיליונות הועתקו ופורסמו במקומות בולטים באיטליה ובפרובינציות. בראשית העת החדשה ומאז התפתחות הדפוס. העיתון "איגרות חדשות" שכלל מידע על מסחר וכספים והופץ בערי מסחר שונות באירופה. בשנת 1563 בזמן המלחמה עם הטורקים שלטונות ונציה הוציאו דפי חדשות שאותם קראו בקול לציבור, הכניסה לאולם שבו הוקראו בקול החדשות היה בתשלום של "גזטה" (מטבע מקומי קטן) ובעצם מכאן השם גזטה לעיתון.
ב-1513 באנגליה יצא דף חדשות שתיאר את הקרבות ביבשת ואת רשימת החיילים המצטיינים. בסוף המאה ה-16 התפרסמו כ-450 דפי חדשות. בימי הרפורמציה יצאו לאור המון עלוני פולמוס שרבים מהיסודות משמשים את העיתונות בימינו.
בראשית המאה ה-17 פורסמו פירסומים קבועים שיצאו לעיתים מזומנות. בשנת 1605 באנטוורפן, גרמניה והולנד יצא שבועון "עלון המסחר" שהיה בו מידע מגוון. ב-1620 יצאו פירסומים שתורגמו מגרמנית, הולנדית, אנגלית וצרפתית. באותה שנה יצאו פירסומים קבועים ב-אוסטריה, שוויץ, איטליה, דנמרק, פולין ושבדיה. רוב המדפיסים היו מולים עצמאיים. באנגליה בסוף המאה ה-18 הופצו 200 עותקים. תפוצת העיתונים היתה קטנה, אך הוצאות הפירסום וההובלה היו רבות. השילטונות ניצלו דבר זה על מנת להשתלט על העיתונים באמצעות שוחד ותמיכה. כאשר הלכה וגברה עצמאותה הכלכלית והשתחררה מכבלי השילטון על מנת להביע דיעות עצמאיות ונועזות ולהלחם בשליטים.
בשנת 1815 4 ימים לאחר קרב ווטרלו הגיעו ידיעות על הקרב ללונדון שבתקופה ההיא היה זה נחשב למהירות שיא. בסוף המאה ה-18 הגיעו ידיעות מכל מקום. באמצע המאה ה-19 בימי מלחמת האזרחים העיתונות לא הסתפקה באיסוף ידיעות אלא שלחה רפורטים (כתבים) לסקור את מקום ההתרחשות. סוכנויות הסיקור התרחבו על פני העולם.
העיתונות היהודית
העיתונות היהודית החלה בשנת 1675 בשם "גזטה דה-אמסטרדם" שהיה בשפה הלדינו. לאחר שמנשה בן ישראל הקים את הדפוס העברי הראשון באמסטרדם. בשנת 1686 הודפס העיתון ביידיש ויצא לאור פעמיים בשבוע. מ-1728 ועד-1761 יצא לאור באמסטרדם אחת לחודש ירחון בשם "פרי עץ חיים" ובו פסקי הרבנות הספרדית.
בשנת 1848 נוסד בלונדון "ג'ואיש כרוניקל" (Jewish Chronicle) שזהו העיתון היהודי הותיק בעולם.
ב-1907 נוסדה "סוכנות הידיעות היהודית הראשונה" וב-1916 נוסדה בהאג "יט"א".
העיתונות העברית
ראשיתה של העיתונות העברית החלה בגרמניה באמצע המאה ה-18 ומשם התפשטה להונגריה ואוסטריה ולאחר 100 שנים הגיעה לאימפריה הרוסית. בסוף אותה העת התנוונה העיתונות העברית כאשר עבר קהל הקוראים לשפת ארצו. באותו הזמן החלה העיתונות העברית לצאת בארץ ישראל ובארצות הברית.
בסוף שנות ה-30 נעלמה בפולין העיתונות העברית בגלל התחרות בשפה הפולנית ליידיש. זמן קצר לאחר מכן נעלמה ברוסיה בגלל התבוללות לשונית ורדיפת השילטונות.
כתבי העת הראשונים העבריים היו אלה "קוהלת מוסר" (ילדי תנועת ההשכלה) שיצא בזמנים מזדמנים ובעריכת משה מנדלסון.
מאמצע המאה ה-19 החלו להעתיק מהעיתונים הלועזים חדשות כלליות, תרבותיות וחברתיות. בשנת 1880 לאחר ההפרעות ברוסיה החלה תנועת ההשכלה לתמוך ב"חיבת ציון".
העיתונות בארץ ישראל
בשנת 1863 הופיעו בירושלים העיתונים הלבנון וחבצלת. אשר שימשו לביטוי בחיי הקהילה היהודית. בשנת 1881 העיתונות קיבלה תפנית עם עלייתו ארצה של אליעזר בן יהודה אשר עיתונו הצבי שיצא לאור בשנת 1884 הכניס נימה חילונית חדשה ובייחוד בתחום הלשון והתאמתה לצורכי היום יום. ב-1908 עיתון הצבי אימץ לעצמו את סיגנון "הבול-בארית'" הצרפתית ויצא בכותרות רועשות אשר עוררו התנגדות וסלידה בחוגי הספרות העברית בחו"ל.
בימי העלייה השנייה יצא עיתון הפועלים האחדות שזהו הניגוד לעיתונו של אליעזר בן יהודה.
הדחיפה הממשית לעיתונות העברית בארץ ניתנה רק לאחר הכיבוש הבריטי בזמן העלייה השלישית. ב-1919 יצא עיתון הארץ שקיים עד היום בהוצאת "היומון". בתחילה הופץ עיתון הארץ בירושלים תחת השם "חדשות הארץ" ולאחר מכן שינה את שמו ל"הארץ" והועבר לתל אביב. כמו כן "היומון" הפיץ את העיתון "דואר היום" שהפצתו הופסקה בשנת 1936.
בשנת 1925 נוסד העיתון דבר, עיתון ההסתדרות. ניסו להוציא עיתון יומי בירושלים ובחיפה אך הדבר לא עלה יפה. בשנת 1939 נוסד העיתון ידיעות אחרונות ורכש לעצמו תפוצה עצומה בזמן מלחמת העולם השניה ובשנת 1948 פרשו כמה עובדים מידיעות אחרונות והקימו את עיתון מעריב. נסיונות נוספים לייסד עיתון ערב לא עלו יפה, האחרון שבניסיונות בשנת 1976 היה היום הזה.
ניסיונות אחדים להוציא לאור עיתון יומי נוסף בישראל תוך גרימת הפסד כספי ניכר למו"ל. בין הכשלונות הללו ניתן גם למנות את העיתונים "היום" (בעריכת משה דיין), חדשות (מקבוצת שוקן) ו"טלגרף". אל מול הכשלונות הללו בולטת הצלחתו של העיתון הכלכלי גלובס.
החל משנות ה-80 משגשגים גם המקומונים, עיתונים שמתמחים בחדשות מקומיות על בסיס אזורי. בין המקומונים יש הפועלים באופן עצמאי. המקומון הראשון והותיק בישראל הוא המקומון של אילת "ערב ערב באילת" היוצא לאור מאז שנת 1962.
שלושת העיתונים העיקריים והפעילים עד היום במדינת ישראל הם "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". לצד עיתונות זו פועלת בישראל עיתונות סקטוריאלית, בעיקרה דתית, כמו המודיע והצופה הותיקים, יתד נאמן ועוד. מקור ראשון הוא שבועון חדשות על אוריינטציה דתית וימנית שיוצא לאור משנת 1997.
העיתונות לאן?
ההתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות כגון מהפכת האינטרנט מטילות צל על עתידו של הענף. זרימת המידע החופשית, הפורומים, הטלוויזיה הזמינה, מעלה את השאלה בדבר נחיצותו ויעילותו של עיתון מודפס המופיע בשעה קבועה ביום, בזמן שהחדשות הופכות לעתים קרובות את הידיעות בעיתון לאנכרוניסטיות.
כדרך להתמודדות עם בעיה זו, עיתונים רבים בארץ ובעולם פתחו אתרי אינטרנט, המציגים את מלוא תכולתו של העיתון (למשל אתר "הארץ"), או חלק ממנה (למשל אתר ynet הקשור ב"ידיעות אחרונות"). תכולה זו מוצעת לעתים חינם, תוך התבססות על הכנסות מפרסום, ולעתים תמורת תשלום. כל אתרי האינטרנט בישראל נותנים את המידע השוטף חינם, אך במרביתם עיון בארכיון הוא תמורת תשלום. אתר הפתוח אך ורק למנויים הוא זה של העיתון [http://www.wsj.com Wall Street Journal]
פרסום
ראו גם
- ניו-ג'ורנליזם
- לשכת העיתונות הממשלתית
- תרמית הירח הגדולה
קישורים חיצוניים
- [http://www.nrg.co.il מעריב (NRG)]
- [http://www.ynet.co.il ידיעות אחרונות (ynet)]
- [http://www.haaretz.co.il הארץ]
- [http://www.globes.co.il גלובס]
- [http://www.hazofe.co.il הצפה]
- [http://www.makorrishon.co.il מקור ראשון]
- [http://www.bizportal.co.il ביזפורטל]
- [http://jnul.huji.ac.il/dl/newspapers/index1024.html עיתונות עברית היסטורית], באתר בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. באתר סריקה דיגיטלית של מרבית גליונות העיתונים העבריים "חבצלת", "הלבנון", "המגיד", "הצפירה", "הצבי" ו"המליץ".
- [http://www.newspaperindex.com Newspaper Index] - רשימת עיתונים ברחבי העולם (אנגלית)
-
דפוסדפוס הוא טכנולוגיה עתיקת יומין המשמשת ליצירת מספר עותקים זהים מאותו מקור.
רבים סבורים שהראשונים שעסקו בהדפסה היו הסינים שהשתמשו בצבעים על בסיס שמן שנמרחו על אבן חלקה שעליה חרטו את המקור בדמות ראי.
ישנו מספר רב של טכניקות הדפסה:
- דפוס בלט - שיטת הדפוס הראשונה שהומצאה ע"י גוטנברג (ראה הסבר בהמשך הדף). היתה בשימוש שנים רבות עד שהוחלפה ע"י טכנולוגיות מתקדמות ומודרניות יותר. הספר הראשון שהודפס בשיטה זו הוא ספר התנ"ך.
:בדפוס נעשה בסידור יד ובהדפסה בשיטה ישנה על-ידי הנחת הנייר אחד אחד ולאחר מכן אחרי הדפסה היה צורך לפזר את האותיות והחומר ולבנות סידור חדש העבודה היתה קשה כי נוסף לזה גם לא היתה נקיה.
:משנות ה-70 משתדלים להיפטר מכל ענף הבלט ולעבור לצורת הדפסה על-ידי הדפסה באופסט ובדפוס שקע.
- דפוס משי - שבו הדמות הרצוייה מועברת מבעד רשת משי צפופה, שאטומה באזורים בהם לא רוצים שיעבור צבע. שיטה זו משמשת להדפסה על משטחים ישרים אשר לא ניתנים להצמדה לגליל כמו חולצות, ולוחות פלסטיק. כמו כן על חומרים שדורשים ייבוש אינטנסיבי כמו מדבקות (סטיקרים) ועוד.
- דפוס אופסט (Offset) - שיטה שבה הדמות מועברת פעמיים מלוח המקור העשוי מאלומיניום ליריעת ביניים וממנה לנייר. כל אחד משלושת השלבים מוצמד לצילינדר (גליל) מתכת והדמות מועברת ע"י לחץ מגליל המתכת לגליל הנייר. שיטה זו נמצאת בשימוש של הדפסות בכמויות גדולות, בסדר גודל של 1000-1,000,000 עותקים. זו השיטה הנפוצה ביותר כיום ומדפיסים בה עיתונים, ספרים, שבועונים, עלונים וכו'. לרוב ע"י שימוש בארבעה צבעים: ציאן (מעין כחול בהיר), מג'נטה (מעין אדום-בורדו בהיר), צהוב ושחור. שילוב של ארבעתם מאפשר לדמות קשת צבעים רחבה.
- דפוס צילינדר - שיטה אשר בה לוח המקור הינו הצילינדר עצמו שהדמות חרוטה בו בנקבים קטנים מאוד. להדפסות במיליוני עותקים (למשל: National Geographic Magazine). שיטה זו נחשבת לאיכותית מכולם
- הדפסה דיגיטלית - יותר ויותר חברות מייצרות שיטות הדפסה דיגיטליות אשר בעתיד הרחוק מיועדות להחליף את שיטת האופסט. בשיטה זו האינפורמציה של הדמות מועברת ישירות מהמחשב, כאינפורמציה דיגיטלית, לצילינדר הממגנט אליו את הצבע בהתאם לדמות. שיטה זו מיועדת להדפסת כמויות בודדות עד קטנות (500) של עותקים, מעל 500 כרטיסי ביקור לדוגמה כבר עדיף מבחינה כלכלית להדפיס בדפוס אופסט. (זול ומהיר יותר להכנת 1000 עותקים ראשונים מאשר דפוס אופסט). בשימוש להדפסת מוצרים בכמויות קטנות, שילוט רחוב, פוסטרים, שלטי חוצות ועוד. ייתרון נוסף של הדפסה דיגיטאלית הינו הזמינות, ניתן להדפיס מיד בגמר העיצוב, לחיצה על המחשב וזה מודפס, חיסרון - איכות, איכות הדפסה דיגיטאלית נופלת מאיכות אופסט.
- "הדפסת טמפון" - שיטה נפוצה להדפסה על מוצרים עגולים כמו עטים, צנצנות, שפופרות, כדורים וכו'.
- פלקסוגרפיה - שיטה הדומה מאוד באופן הטכני, לדפוס אופסט, אך משתמשת בבסיס גומי במקום בלוח אלומיניום כלוח המקור. בשימוש להדפסה על אריזות פלסטיק וניילון בתעשיית המזון, פחיות שתיה, על אריזות קרטון ושאר סוגי אריזות.
אחת מאבני הדרך החשובות ביותר בעולם הדפוס היתה מהפכת הדפוס של יוהאן גוטנברג בגרמניה בערך במאה ה-15. גוטנברג לא המציא את הדפוס אלא את הרעיון להפריד כל אות לגוף בודד, ולצרפן לבניית שורות של טקסט ולעמד כך את העמוד השלם. בסיום ההדפסה, ניתן היה לפרק ולארגן שוב את האותיות בסדר אחר, על מנת לעמד עמוד אחר. עד להמצאה זו הכינו את המקור של העמוד השלם כולו מיחידה אחת (מעץ או מאבן) ובגמר ההדפסה לא ניתן היה לעשות בלוח זה שום שימוש אחר. הספר הראשון שהודפס בשיטה זו של גוטנברג היה כמובן התנ"ך.
מאוחר יותר, בזמן המהפכה התעשייתית, שוכללה השיטה ואיפשרה לצקת מכל שורת אותיות תבנית עופרת שתצטרף לתבניות אחרות אשר יחד הרכיבו את העמוד השלם. עמוד שורות הטקסט שימש להדפסת המוצר הנוכחי, ובסיום ניתן היה להתיך את תבניות העופרת ולהשתמש בחומר שוב ליציקת תבניות של שורות טקסט אחרות.
ראו גם
- גופן
- מדפסת
-
קטגוריה:טכנולוגיה
קטגוריה:ספר
תרבותתרבות (ציביליזציה) היא אורח החיים של החברה והיא מוגדרת כ"דפוסי ההתנהגות שחברה או אינדיבידואל כלשהם מסגלים לעצמם, מעצבים, ונוהגים על פיהם". בין דפוסי התנהגות אלה ניתן לכלול שפה, מנהגים, טקסים, סמלים ועוד.
לאורך זמן, מסגלת לעצמה כל חברה דפוסי תרבות משל עצמה. חברה פתוחה מושפעת מתרבויות זרות יותר מחברה סגורה, ואף משפיעה עליהן.
לאורך תקופות ארוכות, מתפתחות תרבויות ויוצרות מסורות שונות. המסורת היא תחום תרבותי, המייצג המשכיות תרבותית. חלק ניכר מן ההתייחסות להיסטוריה התרבותית מצוי בפולקלור (אומנות עממית), הייחודי לכל תרבות.
תחומי עשייה רבים ומגוונים נחשבים כעשייה תרבותית. למשל: אמנות, ריקוד,מוזיקה, תיאטרון, ציור, ספורט. אבל גם תחומים פחות "רשמיים" עשויים להחשב כחלק מהתרבות: נראטיב לאומי, הווי ואווירה וכיו"ב.
- תרבות הפנאי היא מכלול תבניות המאפשרות (או המאלצות) את הפרט לגבש לעצמו דרכים לנהל את זמנו הפנוי.
- תרבות ארגונית היא כינוי לדפוסי ההתנהגות הנהוגים בארגון: קפדנות, יצירתיות, מקצוענות וכולי.
- תרבות נהיגה היא דפוסי ההתנהגות של הנהגים בעת נהיגתם: פראית, זהירה, אדיבה, וכו'.
- תרבות הצריכה היא התנהגות בני האדם המודרניים בקניות, בעיקר ללא טעם ובהגזמה.
- תרבות ההמתנה בתור שהוא הסדר חברתי שבא לקבוע סדר צודק והוגן לקבלת שירות או מוצר שאספקתם מוגבלת (כלומר לא ניתן לספק אותו לכל הצרכנים מיד עם קבלת דרישתם). תרבות ההמתנה בתור מתייחסת לכל אדם כשווה בזכויותיו לכל האחרים, והמדד הקובע את הסדר בגישה לקופאי, הוא הקדימות בהגעה לתור.
ראו גם
- תרבות המערב
- תרבות המזרח
- תרבות מצרים העתיקה
- תרבות ישראלית אלטרנטיבית
- התנ"ך בחיי יום יום
-
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:אנתרופולוגיה
ja:文化
simple:Culture
zh-min-nan:Bûn-hoà
אצולהאצולה, (ביוונית אריסטוקרטיה. "אריסטוס - הטוב ביותר, "קרטיה" - שלטון) השם מכנה את הקבוצה של המשפחות המיוחסות ורמי המעלה ובעלית תארים נכבדים ונמנים עם צמרת השלטון או החברה.
האצולה צמחה מתוך המפקדים המהוללים, הלוחמים, בעלי קרקעות עצומות, בעלי נכסים ומשרות נכבדות.
בעולם העתיק ברוב המדינות היה מעמד אצילים שנהנו מהשתתפות בשלטון המדינה ומזכויות מיוחדות.
מקובל עד היום שתואר האצולה עובר מהאב לבניו.
ברומא העתיקה האצולה קיבלה מעמד מדיני ומשפטי מיוחד וכך הפכה לקבע. האצולה הרומית צמחה מהמשפחות המיוחסות שהבנים שלהם נקראו "פטריקים" ועם הזמן נוספו לאצולה גם אישים מן המעמד הנמוך אשר הצטיינו בגבורתם ובהישגיהם.
בימי הביניים ברוב ארצות אירופה שלט מישטר פיאודליזם שבו האצולה מילאה תפקיד מרכזי. האבירים, שרי שילטון ומפקדי צבא לא נחשבו לאצולה. לכל אציל היתה אחוזה משלו ואיכרים אשר עובדים בה והאציל שלט בה. האציל עצמו היה כפוף לאציל בכיר יותר. כלל האצילים היו כפופים למלך אשר עמד בראש המדינה.
בראשית העת החדשה, כשגבר כוחם של המלכים הם העניקו תארי אצולה חדשים לאנשים אשר שירתו אותם והגיעו להישגים מרשימים.
בימינו תארי האצולה קיימים עדיין בכמה מארצות אירופה המערבית, בארצות שהמלוכה עדיין קיימת. האצולה בימינו זוכים לכבוד בלבד ואין להם כל זכויות שילטון מיוחדות.
ישנם רבים אשר משתוקקים להשיג תואר אצולה וכך בעצם נוצרה מילה מיוחדת "סנוב" - שזה בעצם נאמר לאדם המעמיד פנים שהוא מיוחס יותר ממה שהוא באמת.
היה נהוג באוניברסיטאות שבאנגליה לרשום בפנקס מיוחד את שמו ואת תואר האצולה של כל תלמיד. כשאר נרשם תלמיד שאינו בן אצילים, היו רושמים בלטינית "סינה - נוביליטטה" ובקיצור, ס-נוב.
ראו גם
- תארי אצולה
category:סוציולוגיה
category:מדע המדינה
ja:貴族
zh-min-nan:Hôa-cho̍k
פרסוםפרסום הוא אמצעי ליצירת דיאלוג עם קהלי היעד באמצעות תקשורת המונים. הפרסום כתהליך הוא פעולת תקשורת מתוכננת, המיועדת להעביר מסר אחד או מספר מסרים מצומצמים לקהלי מטרה רחבים באמצעות ערוצי התקשורת המסחריים.
מטרותיו העיקריות של הפרסום הן: יידוע, שכנוע, איזכור, חיזוק עמדות והנעה לפעולה.
הפרסום נכלל בתמהיל התקשורת השיווקית של הפירמה (הכולל גם יחסי ציבור, קידום מכירות, שיווק ישיר ומכירה אישית).
הפרסום, בניגוד לתוכן תקשורתי אחר, מניח את קידום נושא הפרסום בתכליתו, ומכפיף את שאר הגורמים (השפעה על הקהל, השפעה סביבתית, השפעה על התקשורת וכו') כמשניים לו.
הפצת רעיונות פוליטיים מוגדרת כתעמולה.
מאפייני הפרסום
המאפיינים העיקריים של הפרסום הינם:
#תשלום עבור נוכחות במדיה.
#יכולת שליטה ובקרה גבוהה של המפרסם.
#אמינות נתפשת נמוכה יחסית לאמצעי שיווק אחרים כמו יחסי ציבור.
#לא אישי - הפרסום עושה שימוש במדיה המוניים ולכן אינו אישי.
#יקר בדרך כלל - בהשוואה לכלי שיווק אחרים, פרסום הינו יקר למדי
קיימים שני סוגי פרסום עיקריים:
- פרסום המבוסס על ניסיון רציונלי להביא לידיעת קהל היעד מידע רלוונטי בנוגע לנושא הפרסום
- פרסום המבוסס על מניפולציה המבוצעת על קהל הפרסום, באמצעים שונים שהעיקריים שבהם משיכת תשומת לב וחזרות.
אמצעי הפרסום
האמצעים המשמשים לפרסום, נבחרים בהתאם לנושא המפורסם ולאופיו של קהל היעד, תוך התחשבות במגבלות התקציב.
רציונלי]
האמצעים הנפוצים:
אמצעי הפרסום המסורתיים ההמוניים
- עיתונות
- רדיו - ארצי ומקומי
- טלוויזיה
- קולנוע
- תחבורה ציבורית
- שילוט חוצות
- אינטרנט
אמצעי פרסום אלטרנטיביים
משמשים בעיקר לצורכי קידום מכירות המכונים בשפרת הברנג'ה מתחת לקו/BTL - Below The Line
- עלוני פרסום - פליירים
- קטלוגים
- פרסום בבתי שימוש
- גלויות
- אספות
- הפצת שמועות או שיווק ויראלי
- שלטים
ראו גם
- מסרים תת-סיפיים
פרסום מקוון
שימוש בטכנולוגית האינטרנט לטובת העברת מסרים שיווקיים ופרסומיים.
השיווק והפרסום המקוון מתאפיינים באינטראקטיביות, תקשורת סימטרית, פרסונליזציה ושיווק 1:1.
כלי הפרסום הפופולאריים ביותר כוללים מנועי חיפוש,
באנרים, חסויות, דוא"ל, פופ אפ ומדיה עשירה.
פרסום מקוון, בפועל, יכל שיעשה ע"י מספר דרכים. לדוגמא:
1. בניית אתר אינטרנט עצמאי למייזם,לעסק,לאירוע (יום הולדת לקרוב משפחה, אירוע השקה למוצר מסויים...) וכו' כך שיהיה נגיש ללקוחות ולמשתמשים בכל העולם כדי לקבל מידע מורחב אודותיו.
2. רכישת שטח פרסום באתר אינטרנט קיים כדי להעביר את המסר הפרסומי.
לרוב, נוהגים המפרסמים לשלב בין שני הדרכים להעיל. קרי, בונים אתר אינטרנט עצמאי ומפרסמים אותו ואת כתובתו באתרי אינטרנט קיימים גדולים ומוכרים! חשוב לזכור כי כאשר חושבים להקים אתר אינטרנט מסחרי יש לקחת בחשבון את עלויות הפרסום שלו במדיות השונות (אינטרנט, עיתונות וכו'). אנשים רבים טועים לחשוב כי בניית אתר אינטרנט בלבד, ללא פרסום נוסף, יביא לזרימה גדולה מאוד של לקוחות!
קישורים חיצוניים
- [http://www.archive.org/movies/movieslisting-browse.php?collection=prelinger&cat=Advertising:%20Television%20commercials פרסומות טלויזיה קלאסיות] מארה"ב, לצפייה או להורדה חינם.
- [http://scriptorium.lib.duke.edu/eaa/ פרסום בארה"ב, 1850־1920] - תערוכה מקוונת.
- ClickZ - אחד מהאתרים המובילים בנושאי שיווק באינטרנט www.clickz.com
- [http://www.internet-marketing.co.il מידע חשוב המסייע בפרסום עסק ע"ג רשת האינטרנט]
- [http://www.shapam.co.il/Index.asp?CategoryID=57 פרסומות רדיו ישנות בישראל מאתר שפמ של קול ישראל]
-
קטגוריה:שיווק
ja:広告
simple:Advertising
טוטליטריזםמשטר טוטליטרי הוא סוג מסוים של דיקטטורה בו האזרחים משועבדים למדינה וחייהם כפופים לרשות השלטון. חיי האזרחים מתנהלים עפ"י השקפת העולם של מנהיג המדינה ומתנגדי השלטון נענשים. השלטת רעיונות מפלגת השלטון בעם נעשית באמצעות תעמולה, הדרכה ושטיפת מוח.
המיוחד במשטרים הטוטליטריים המודרניים הוא שהמניע להקמתם היה אידיאולוגי: אידיאולוגיה קומוניסטית, שהיוותה עיוות של האוטופיה של קרל מרקס (בברית המועצות), אידיאולוגיה לאומנית-גזענית קיצונית בגרמניה הנאצית, אידיאולוגיה פטריוטית-קיצונית במשטרים הפשיסטיים, אידאולוגיה דתית באיראן. לעיתים נדירות המשטר הוא גם ללא אידואולוגיה כלשהי, אולם במקרים כאלו הוא מזדרז להמציא אידאולוגיה כזאת.
תעמולה במדינות טוטליטריות
תעמולה בעדן המודרני משמשת רבות משטרים טוטאליטריים, בכל רחבי העולם. השימוש בתעמולה משמש ככלי שליטה עוצמתי ביותר, שכן הוא מסוגל להגביר את הציות של האזרחים השונים בלא הפעלת כוח ישיר. מכיון שבמדינות כאלו אמצעי התקשורת נתונים בידי הממשל, השימוש בתעמולה הופך לנגיש ונוח.
עם צמיחתן של המדינות הטוטליטריות הגדולות של המאה ה-20: ברית המועצות וגרמניה הנאצית, התפתח במיוחד השימוש בתעמולה ברשות משטרים כאלו. בגרמניה הנאצית אף היה שר תעמולה מיוחד - יוזף גבלס.
בשתי מדינות אלו נעשה שימוש קיצוני במיוחד ביצירת פולחן אישיות של מנהיגיהן, ובעיקר אדולף היטלר ויוסף סטלין, פולחן אשר הפך את האישיות המנהיגה למזוהה עם טרדות הציבור כולו.
לתעמולה זו היה מניע אידיאולוגי חזק ביותר - הצורך ביצירת תחושת קולקטיב המוני אשר עומדת מעל לאדם הפשוט.
טוטליטריזם בספרות
- ג'ורג' אורוול (ובפרט הספרים "חוות החיות" ו"1984")
קטגוריה:אידיאולוגיות
ja:全体主義
ms:Totalitarianisme
רומארומא היא בירת איטליה, היא משתרעת על פני שתי גדותיו של נהר הטיבר באזור לאצְיוֹ. בעברה היתה הבירה של האימפריה הרומית ששלטה על שטחים נרחבים באירופה ומסביב לים התיכון. לאחר התמוטטות האימפריה המשיכה רומא לשמש כמרכז של הדת הנוצרית הקתולית.
ברומא עצמה מתגוררים 2.5 מיליון תושבים. בערים שמקיפות אותה מתגוררים עוד כמיליון תושבים. מרכז העיר פרוס בין שבע גבעות ממזרח לטיבר. מצדו השני של הנהר מצויה גבעת הוותיקן שכיום שייכת גם היא לרומא (מלבד קריית הותיקן). מסביב למרכז הצפוף פרוסים פרוורים ברדיוס עצום מהעיר. בין הפרוורים פזורים שדות חקלאיים ושטחים פתוחים רבים, חלקם בטווח של קילומטרים ספורים מהמרכז.
סמלה של העיר רומא מכיל את ראשי התיבות SPQR. ראשי תיבות אלו, שהיו גם סמל הלגיונות של האימפריה הרומית, מסמלים את האמרה הלטינית: Senatus Populusque Romanus - "הסנאט והעם של רומא". ראשי תיבות אלו מופיעים במקומות רבים בעיר כולל עמודים ומכסי ביוב.
לטינית
תרבות, אמנות ותיירות
רומא היא אחת הערים העשירות בעולם באמנות, היסטוריה ודת. רומא היא גם מרכז גדול של מסחר, בתי דפוס, הוצאה לאור וייצור. רומא המודרנית עדיין מכילה מונומנטים רבים מעברה, כולל כנסיית פטר הקדוש, סנטה מריה מג'ור והלטרן. יותר מכל עיר אחרת בעולם, רומא משלבת את ההיסטוריה שלה באופן אינטגרלי בחיי היום יום. רוח העבר-בתוך-הווה חיה ומשגשגת במטרופולין איטלקי מסוגנן זה, ולכן מגיעים אליה תיירים רבים.
בשנת 1980 הכריז אונסקו על המרכז ההיסטורי של רומא כאתר מורשת עולמית.
בתוך רומא נמצאת מדינת הותיקן - המדינה של האפיפיור, שקטנה בשטח ואוכלוסיה אך עשירה ביצירות אמנות נדירות ויקרות.
אפיפיור
היסטוריה
רומא העתיקה
העיר רומא הוקמה באמצע המאה ה-8 לפני הספירה על-ידי שבט הלטינים. בני שבט זה התיישבו באזור הפורה ליד נהר הטיבּר בתחילת האלף הראשון לפני הספירה. פרנסתם העיקרית היתה חקלאות. התושבים נקראו רומאים על שם עירם, ושפתם הייתה לטינית - על שם השבט. בחפירות בעיר רומא, נתגלו התיישבויות שקדמו לרומאים, שהחלו בתקופת האבן.
לפי המסורת הרומאית, נוסדה העיר ב-21 באפריל בשנת 753 לפנה"ס על ידי רוֹמוּלוּס שרצח תוך כדי כך את אחיו התאום, רֶמוּס. רומולוס הקים את העיר בגבעת הפאלאטיום, במקום בו ניצלו שניהם על ידי זאבה שהניקה אותם לאחר שהונחו בסל על נהר הטיבר. זאבה המיניקה שני תינוקות היא הסמל של העיר רומא עד היום. לפי מסורת אחרת, העיר נוסדה על ידי איניאס בן אחת ממשפחות המלוכה בעיר טרויה שנדד באיטליה אחרי נפילתה של עירו.
לפרטים ראו רומא העתיקה
ברבות הימים התפתחה העיר רומא והשתלטה על כל שטח איטליה. בהמשך, תחת השלטון של קיסרי רומא, כבשו גייסותיה של העיר את רוב אגן הים התיכון ואירופה תוך שהם מייצאים את התרבות והשפה הלטינית של בני רומא.
לטינית
בשנת 313 קיבל קיסר רומא קונסטנטינוס את הנצרות כדת האימפריה וייסד את הכנסייה הקתולית שמרכזה ברומא. בכך הפכה העיר להיות מרכז הדת הנוצרית שתמשיך להשפיע עליה ולקבע אותה כמרכז עולמי עד העת החדשה.
במהלך המאה הרביעית פוצלה האימפריה הרומית בין האימפריה הרומית המזרחית שנודעה גם כאימפריה הביזנטית והאימפריה הרומית המערבית שרומא המשיכה לשמש כמרכזה. אימפריה זו התפרקה במהלך המאה החמישית ורומא נשלטה על ידי מלכים אוסטרוגותים שישבו צפונית לה. מלכים אלו היו בני שבטים גרמנים גותים שהתישבו בצפון איטליה.
המאה השישית היתה הרסנית לעיר רומא. היא עברה כמה פעמים מידי המלכים האוסטרוגותים לידי האימפריה הביזנטית. תוך כדי הכיבושים היא נבזזה ומעמדה הכלכלי והצבאי דעך. בהמשך אותה מאה גם פגעה בעיר מגיפה.
מנפילת האימפריה לעיר האפיפיורים
בשנת 598 נחתם הסכם שלום שהכיר באפיפיור כ"פטריאך של רומא" ובכך הקנה לעיר מעמד מוגן ועצמאי. בשנים שלאחר מכן, עם העברת שטחים לשליטה ישירה של האפיפיורים, הפכה רומא לבירת "מדינות האפיפיורים".
במשך כל ימי הביניים היתה רומא נתונה באופן רשמי לשליטת האפיפיור למרות שבפועל היו מאבקי כוח בין האפיפיורים לאצולה המקומית ולקיסר של האימפריה הרומית הקדושה ששטחיה היו חופפים במידה רבה לגרמניה של היום אך ראתה בנצרות הקתולית וברומא את מקור סמכותה והיתה מחוייבת להגן על הכנסיה. שני אירועים בולטים חרגו מהסדר הזה במהלך ימי הביניים. הראשון מבינהם היה העברת מקום מושבם של האפיפיורים לאביניון שבצרפת ביוזמת האפיפיור בנדיקטוס למשך חמישים שנה והשני היה מרד שפרץ בניסיון לא מוצלח לכונן ברומא רפובליקה בשנת 1434.
שלטון האפיפיורים קיבע את מעמדה של רומא כמרכז הנצרות וכמוקד כח פוליטי. כתוצאה מכך היתה העיר גם מרכז כלכלי ותרבותי. בעוד פירנצה היתה מרכז הרנסאנס רומא היתה מרכז תקופת הבארוק שטבעה את חותמה על הארכיטקטורה של העיר לאורך המאה ה-17.
איחוד איטליה
שלטון האפיפיורים ברומא הופרע בראשונה מאז ימי הביניים כאשר כוננה בעיר רפובליקה קיצרת יומין בשנת 1798 בעקבות המהפיכה הצרפתית.
בשנת 1848, שנת "אביב העמים" החלו ברחבי חצי האי האיטלקי מרידות מקומיות כנגד אוסטריה ששלטה בצפון איטליה וכנגד נסיכויות מקומיות. בהשראת מרידות אלו הוקמה ברומא, פעם נוספת "הרפובליקה של רומא". גם רפובליקה זו לא האריכה ימים והיא הסתיימה בחזרתו של האפיפיור מלווה בצבא הצרפתי שהתגייס למשימה מכיוון שנשיא צרפת, לואי נפוליאון (לימים שינה שמו לנפוליאון השלישי) היה זקוק לתמיכת הקתולים.
זרעי המרידות השפיעו על איחוד איטליה במהלך שנות ה-60 של המאה ה-19. בגלל ההגנה הצרפתית על מדינות האפיפיור, נמנעו מובילי האיחוד לכלול בו את רומא וכך כללה הממלכה החדשה את כל חצי האי מלבד ליבו, רומא.
מלחמת צרפת פרוסיה שפרצה בשנת 1870 החלישה את צרפת ואפשרה לצבא האיטלקי לכבוש את רומא ולספח אותה לממלכת איטליה. רק שנה לאחר כיבושה הוכתרה רומא באופן רשמי כבירת איטליה המאוחדת לאחר שפירנצה נשאה בתואר זה במשך מספר שנים.
המעמד של האפיפיור, ו"מדינות האפיפיור" שלו נשאר לא מוגדר במשך כ-60 שנים. האפיפיור הכריז על עצמו כ"אסיר בואתיקן" בעוד המדינה האיטלקית לא מתנכלת לו אבל גם לא מכירה בקיומו או בריבונות שלו. בסופו של דבר, רק תחת משטרו של בניטו מוסוליני הכירה איטליה בואתיקן בברית הלטרנית משנת 1929. מכל "מדינות האפיפיור" ששלטו ברוב איטליה במשך אלף שנים נותרה רק עיר קטנה בשטח של 440 דונם.
תחבורה
בעברה נודעה רומא כמרכז של רשת הדרכים המסועפת של האימפריה הרומית ונודע מטבע הלשון: "כל הדרכים מובילות לרומא". אמרה זו נכונה במידה מסויימת גם כיום אך הדרכים מובילות לכביש הטבעת הענקי שמקיף את רומא. קוטרו של הכביש המכונה Grande Raccordo Anulare הוא 80 קילומטר ולצידיו נמצאות ערי הלווין של רומא ומרכזים עיסקיים רבים.
רומא עצמה מקושרת לרשת הרכבות האיטלקית עם מספר תחנות רכבת שהמרכזית בינהם היא Rome Termini שלצידה מסוף אוטובוסים נרחב. במרכז העיר מצויים גם שני קוי רכבת תחתית. בסוף שנת 2004 הוחל בבניית קו הרכבת התחתית השלישי.
2004
בגלל הצפיפות הנמוכה של הפרברים של רומא ומעבר עסקים רבים לפארקים ליד כביש הטבעת, תושבים רבים משתמשים בכלי רכב פרטיים לצרכי הגעה לעבודה. מסיבה זו נאסר בימים ושעות מסויימים על רכבים פרטיים להיכנס למרכז העיר. כביש הטבעת שמקיף את העיר פקוק גם הוא רוב שעות היום.
שדה התעופה של רומא הוא על שם לאונרדו דה וינצ'י (למרות שהוא התגורר ברומא רק שש שנים ורוב פעילותו היתה בצפון איטליה). שדה התעופה ידוע גם כ-"פיוּמיצ'ינוֹ" על שם עיירת החוף שלידה הוא שוכן. סמלו הוא FCO. השדה מרוחק יחסית מהעיר ומקושר אליה בכביש מהיר ובקו רכבות.
יהודים
אתרים בעלי עניין
רומא העתיקה
- ארה פסיס
- ביתן הזהב
- הפורום של רומא העתיקה
- הפנתאון
- הקולוסיאום
- ויא אפיה
- מרחצאות קרקלה
- סירקוס מסימוס
- עמוד טריאנוס
- שער הניצחון של טיטוס
- שער הניצחון של ספטימוס סוורוס
- שער הניצחון של קונסטנטין
רומא של ימי הביניים והרנסנס
כיכרות ברומא
- הכיכר הספרדית והמדרגות הספרדיות
- כיכר קמפו די פיורי
- כיכר נאבונה
- מזרקת טרבי
- מזרקת טריטון
- פה האמת - "בוקא דל וריטא"
ארמונות ברומא
- ארמון פרנזה
כנסיות ברומא
- איל ג'סו
- סנט ג'ון אין לטרנו
- סנטה מריה אין ארקולי
- סנטה מריה מג'ורה
- סנטה מריה דלא ויטוריה - סנטה מריה של הניצחון
- הפנתאון
- סנט פול מחוץ לחומות
- סנט פטרוס בכבלים - "סנט פטרוס אין וניקולי"
- סנטה סבינה
רבעי רומא
- אי הטיבר
- טרנסטברה
מוסדות יהודיים ברומא
- הרובע היהודי של רומא
- בית הכנסת הגדול של רומא
מוזיאונים ברומא
- גלריה בורגזה
- המוזיאון הקפיטוליני
הותיקן
- קריית הותיקן:
- בזיליקת פטרוס הקדוש
- הקפלה הסיסטינית
- מוזיאון הוותיקן
- טירת סנטאנג'לו
ראו גם
- רומא העתיקה
- האימפריה הרומית
- הרפובליקה הרומית
- ותיקן
קישורים חיצוניים
- [http://www.comune.roma.it/eng/index.asp אתר עיריית רומא (באנגלית)] - כולל עזרה לתיירים ורשימת ארועים.
- [http://images.maariv.co.il/channels/6/ART/473/707.html לאן לטייל - רומא]
ותיקן
קטגוריה:ערים
קטגוריה:ערי בירה
קטגוריה:איטליה: ערים
קטגוריה:רומא
קטגוריה:אתרי מורשת עולמית
als:Rom
ja:ローマ
ko:로마
simple:Rome
יוליוס קיסר
גאיוס יוליוס קיסר (13 ביולי 100 לפנה"ס - 15 במרץ 44 לפנה"ס). מנהיג צבאי ופוליטי ברפובליקה הרומית, אשר הרחיב את גבולות האימפריה אל האוקיינוס האטלנטי, והרחיב את תחום ההשפעה של התרבות הרומית אל תוך גאליה, היא צרפת של ימינו, פעולה שהשפעותיה ניכרות עד ימינו. קיסר נלחם וניצח במלחמת אזרחים, אשר הותירה אותו כאדוניו הבלתי מעורערים של העולם הרומי, והחל ברפורמה מקיפה של הממשל והחברה ברומא. הוא הוכרז כדיקטטור לכל ימי חייו, והחל בריכוז המערכת הממשלתית ובהפיכת הרפובליקה הכושלת לקיסרות.
רציחתו הדרמטית באידי מרץ הפכה לזרז למלחמת אזרחים נוספת, שסימנה את סופה של הרפובליקה הרומית, ותחילתה של הקיסרות הרומית, כאשר את מלאכתו משלים בן אחיינו ובנו המאומץ אוגוסטוס קיסר.
פרטי חייו ומסעותיו הצבאיים של קיסר ידועים לנו בפירוט מהזיכרונות שכתב בעצמו, ומכתבי היסטוריונים מאוחרים כסווטוניוס פלוטארכוס ודיו קסיוס.
דיו קסיוס
ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת
קיסר נולד ברומא למשפחה פטריקית ידועה (גנס היוליים) אשר התיימרה כי מוצאה מן הנסיך הטרויאני איניאס, אשר על פי המיתולוגיה היוונית היה בנה של האלה אפרודיטה. בשיא כוחו, בשנת 45 לפנה"ס, החל יוליוס בבניית מקדש לאלה ונוס (שמה הרומי של האלה) ברומא, על מנת להדגיש את מוצאו מן האלה. הוא נשא את שם אביו, גאיוס יוליוס קיסר, אשר הגיע למשרת פרטור. אמו, אורליה, הייתה בת למשפחה פלבאית אצילה, משפחת קוטה, וסבו, אב אמו, הגיע לדרגת קונסול.
משפחתו של קיסר לא הייתה עשירה על פי הסטנדרטים של האצולה הרומית. איש מן המשפחה לא הגיע לדרגה בכירה, אם כי אביו של קיסר הצליח לבסס את מעמדה הכלכלי של המשפחה. דודתו מצד אביו, יוליה, נישאה לגאיוס מריוס, איש צבא ורפורמיסט מוכשר, מנהיג "הסיעה הפופולרית", אשר היה יריבו המר של לוקיוס קורנליוס סולה מנהיג "סיעת האופטימטים" השמרנית. לקראת סוף חייו של מריוס, בשנת 86 לפנה"ס, הגיעו ענייני הפוליטיקה הפנימית ברומא למשבר. הסכסוך בין סיעתו של מריוס וסיעתו של סולה הוביל למלחמת אזרחים, בה הפך סולה לדיקטטור. קיסר היה קשור לסיעתו של מריוס, לא רק שהיה אחיינה של אשתו של מריוס, אלא אף היה נשוי לקורנליה בתו של לוקיוס קורנליוס קינה, תומכו הגדול ביותר של מריוס, ואויבו המושבע של סולה. מטעמו של קינה מונה קיסר לכהונתו הפומבית הראשונה, בהיותו בן 16 - כהונת כוהן יופיטר (Flamen Dialis).
כך, כאשר הסתבר כי סולה הוא המנצח במלחמת האזרחים, והחל במסע "טיהורים" המכונה "הפרוסקריפציות", היה קיסר בן ה-20 במצב עדין. סולה הורה לו להתגרש מקורנליה, אך קיסר סירב, התפטר מכהונתו, ועזב את רומא למקום מחבוא. התערבותם של קרובי משפחה עשירים השיגה לקיסר את חנינתו של סולה. מסופר כי סולה התנבא, במעמד זה כי "בקיסר חבוי לא מריוס אחד". על אף החנינה החליט קיסר שלא לשוב לרומא, והחל בשירות צבאי באסיה הקטנה (היא תורכיה) ובקיליקיה, פרובינקיה בין תורכיה וסוריה של ימינו. בשירותו הצבאי הצטיין, וזכה לעיטורים על גבורתו בשדה הקרב. בשנת 81 לפנה"ס נשלח לביתיניה (בצפון מערב תורכיה) על מנת לארגן שם את הצי. הצלחתו הובילה לגל של רינונים בדבר יחסים הומוסקסואלים עם מלך ביתיניה, ניקומדס. על פי ההיסטוריון סויטוניוס היו יחסים אלו לכתם מתמיד על שמו, והביאו לכינויים כגון "פילגש המלך" או "המסעד הפנימי של ערש המלך". עם זאת במשך כל ימיו גילה תאווה למין הנשי, והיה ראוי לכינוי שכינהו קוריו האב בסנאט "בעלן של כל הנשים, ואשת כל הגברים".
קיסר שב לרומא עם מותו של סולה, בשנת 78 לפנה"ס. הוא החל בקריירה כעורך דין פרטי, והיה ידוע בסגנונו הרטורי המשובח ויציאתו כנגד בעלי משרות מושחתים. במטרה להגיע לשלמות בשטח הרטוריקה, יצא קיסר לאי רודוס בשנת 75 לפנה"ס, על מנת להשתלם ברטוריקה ופילוסופיה אצל הנואם המפורסם אפולוניוס מולו.
בדרכו נחטף קיסר על ידי פיראטים בים התיכון. כאשר אלה דרשו כופר של 20 כיכרות כסף, קיסר הורה להם לדרוש כופר של חמישים כיכרות. הם החזיקו בו במשך 38 ימים עד שהכופר נתקבל, ובמשך זמן זה כתב נאומים והתאמן בנאום אל מול שוביו. אם אלה לא אהבו את סגנונו, היה מאיים עליהם בבדיחות הדעת בצליבה. לאחר ששוחרר, עם תשלום הכופר, יצא בעזרת הצי הרומי בעקבות שוביו, ומשאלה נתפסו, עמד בדיבורו והענישם בצליבה. עם זאת, מאחר שבשביו הם התנהגו אליו כיאות, הורה לחתוך את גרונותיהם בטרם יתחיל התהליך האיטי והמכאיב של הצליבה.
בשנת 69 לפנה"ס התאלמן קיסר, כאשר אשתו קורנליה כרעה ללדת בטרם עת. באותה השנה מתה עליו דודתו יוליה, אליה היה קרוב מאד. במהלך הלוויות נשא קיסר הספדים מעל ה"רוסטרה" היא במת הנואמים הציבורית. הלוויתה של יוליה, אלמנתו של מריוס, הייתה בעלת הקשר פוליטי, וקיסר התעקש כי בלוויה יוצג צלמו של מריוס. הייתה זו התקפה ישירה ואמיצה על הפרוסקריפציות שערך סולה בעשור הקודם. עד כמה שהיה קיסר קשור לשתי הנשים, ניצל היטב את מעמד ההלוויה לקדם את שאיפותיו הפוליטיות, לקראת בחירתו הקרבה לתפקיד הקווסטור.
דרכו של קיסר אל משרת הקונסול
בשנת 69 לפנה"ס נבחר קיסר למשרת קווסטור, כנדרש על פי ה"Cursus Honorum" הוא מסלול הקידום של כל רומאי צעיר. הקווסטור היה מעין עוזר מנהלי לקונסול, בנוגע לענייני כספים לרוב. לקיסר הוקצתה הקויסטורה של "היספניה הרחוקה", פרובינקיה המצויה בימינו באזור דרום ספרד ופורטוגל. משרה זו עזב בטרם עת, שכן חש כי כישוריו מתבזבזים, עת ראה פסל של אלכסנדר הגדול, ונאנח כי בגילו כבר כבש אלכסנדר את כל העולם. עם זאת, כקווסטור, מונה באופן אוטומטי לחבר הסנאט.
עם שובו לרומא המשיך במסלול השיפוטי, ונבחר לאדיל (הממונה על העבודות הציבוריות והבניינים הציבוריים, מקביל למשרת "ראש העיריה" בימינו) בשנת 65 לפנה"ס. משרה זו נשאה קסם מיוחד בעיני קיסר שכן היא כללה את ארגונם של המשחקים ההמוניים, שהיו חביבים על ההמונים.
כאדיל היה קיסר ראוותני ונוצץ, הוא שיפץ את הפורום וקיים משחקים מפוארים, בהם זכה באהדת העם, אך בזבז עליהם מאות כיכרות זהב (המקבילה המודרנית למיליוני שקלים חדשים). תחנתו הפוליטית הבאה הייתה משרת "הכהן הגדול" (Pontifex Maximus) לה שאף על מנת לכסות את חובותיו, שכן לכהן הגדול הייתה את הזכות לבית חדש על חשבון הציבור, והכנסות גדולות מנכסי הקודש.
משרה זו הביאה לו רווחה כספית, אך בעת ששימש במשרה, אירעה לו תקרית חמורה. אשתו החדשה, לה נישא לאחר מות קורנליה, הייתה פומפיאה סולה, נכדתו של סולה הדיקטטור. כאשתו של הכהן הגדול, הייתה פומפיאה ממונה על ארגון חגיגות "האלה הטובה" בחודש דצמבר. טקסים אלו נועדו לנשים בלבד, ונחשבו לקדושים ביותר. עם זאת אציל בשם פובליוס קלודיוס פולכר הסתנן לאחד הטקסים שארגנה פומפיאה, כשהוא מחופש לאישה. היה זה חילול הקודש שכמותו לא נודע עד אז, וקיסר גירש מעליו את פומפיאה. קיסר עצמו הודה כי פומפיאה הינה אך קורבן תמים למעשי פולכר, אך התבטא, בטבעו אמרה מפורסמת כי "אשת קיסר חייבת להיות מעל לכל חשד".
שנת 63 לפנה"ס הייתה שנה קשה הן בחיי הרפובליקה הרומית הגוססת והן בחייו של קיסר. מרקוס טוליוס קיקרו היה הקונסול הבכיר, וקיסר נתמנה לפרטור. במהלך כהונתו גילה קיקרו קשר לרצוח את הקונסולים, ולהשתלט על המדינה. קשר זה, שאותו ארגן לוקיוס סרגיוס קטילינה, אשר נכשל בבחירות לקונסולט בהן נבחר קיקרו, נתגלה על ידי קיקרו, והביא למותו של קטילינה, ולהכרזה על מצב חירום. קיקרו ערך דיון בסנאט בהטלת עונש מוות ללא משפט על חמישה מתומכי קטילינה מקרב האצילים, שכן היה צורך למנוע את השתלטות הקושרים על הצבאות שחיכו להם מחוץ לגבולות רומא. עמדתו של קיסר בדיון הייתה עשויה להביא אותו אל התהילה, או להרוס את הקריירה שלו. מחד, היו שזיהו אותו עם הקושרים, ומלשינים אף נקבו בשמו, ולפיכך היה עליו לתמוך באנשי הסנאט בתקיפות, ולדרוש לקושרים את העונש המקסימלי. מאידך, זיהויו עם אנשי הסנאט, האופטמיטים ואנשי האצולה הגבוהה, היה עשוי לפגום בתדמיתו כאיש העם. קיסר דיבר בחריפות כנגד הקושרים, אך הביע התנגדות להוצאה להורג ללא משפט. דעותיו לא נתקבלו, ולאור נאומו המזהיר של קאטו הצעיר החליט הסנאט על הוצאת הקושרים להורג. אך שמו הטוב של קיסר, והפופולריות שלו לא ניזוקו.
לאחר סיום כהונתו כפרטור, יצא קיסר לספרד בשנת 61 לפנה"ס, כמושל "היספניה הרחוקה". בתפקיד זה הצליח לשלם מקצת מחובותיו המעיקים, ולהתפנות לבחירות למשרת הקונסול בשנת 59 לפנה"ס.
הטריאומווירט הראשון והמלחמות בגאליה
בחירתו של קיסר לקונסול
ערב הבחירות לקונסולט בשנת 59 לפנה"ס, עמד הסנאט הרומי, המורכב מ"אופטימטים" שמרנים, בפני תאוות השלטון של שלושה אנשים. קיסר היה הראשון שבהם. השני היה גניאוס פומפיוס מגנוס, איש צבא פופולרי, אשר חזר מכיבושים מרהיבים במזרח, והחל במערכה על מנת לקבל אדמות מדינה לשכן בהם את חייליו המשוחררים. השלישי היה קונסול לשעבר, מרקוס ליקיניוס קראסוס, האיש העשיר ביותר ברומא, אשר עמד בסכסוך עם הסנאט כמייצג מעמד שלם של בעלי חוזי חכירה למשרות ולאדמות, אשר שאפו להיטיב את תנאי החוזים לחכירת מסים באסיה. אל מולם עמד סנאט שמרני, תקיף, אך אדיש לסכנה, אשר לא ראה כי הרפובליקה מצויה בסכנה כתוצאה משאיפותיהם האישיות של שלושה אישים אלה.
בבחירות נבחר קיסר למשרת הקונסול ביחד עם סנטור בשם מרקוס קלפורניוס ביבולוס. מעשהו הראשון של ביבולוס במשרת הקונסול היה גם האחרון. הוא הודיע על פרישתו מעסקי הציבור על מנת לעקוב אחרי אותות שמימיים. כוונתו הייתה כפי הנראה לשתק את פעילותו של קיסר על פי חוק שאסר על פעילות פוליטית אם נתגלו בשמים סימנים רעים. בפועל הביא הדבר להשתלטות קיסר על שתי המשרות, עד כדי כך שהרומאים, שהיו מציינים את השנה בנקיבת שמות שני הקונסולים, קראו לשנת 59 לא שנת "ביבולוס וקיסר" כי אם שנת "יוליוס וקיסר".
בפועל שלט קיסר על פי ברית סודית עם פומפיוס וקראסוס אשר כונתה "הטריאומווירט הראשון", לפיה לא ייעשה דבר ברומא אלא אם כן שלושתם מסכימים לו. על מנת לחתום את הברית נישא פומפיוס לבתו היחידה של קיסר, יוליה.
מלחמות קיסר בגאליה
לאחר ששימש בתפקידו כקונסול במשך שנה, ניתנה לקיסר הפרובינקיה גאליה שמעבר לאלפים (כיום בדרום צרפת) ואיליריה (כיום בחוף דלמטיה) למשך חמש שנים. היו אלו פרובינקיות שלוות, וקיסר לא אמר בהן די. הוא יצא במסע כיבושים המכונה "המלחמות הגאליות" אשר נמשכו תשע שנים, משנת 58 לפנה"ס, עד לשנת 49 לפנה"ס. במהלך מלחמות אלו כבש את כל גאליה (צרפת של ימינו), וחלקים מגרמניה. בין המפקדים בצבאו היו מרקוס אנטוניוס וקווינטוס טוליוס קיקרו, אחיו הצעיר של מרקוס טוליוס קיקרו.
משהגיע קיסר לגאליה מצא שהיא מיושבת בעמים קלטיים, שכונו בפי הרומאים "גאלים". עמים אלו היו בעלי תרבות ייחודית, ושונה מזו הרומאית. תרבותם הייתה קשורה באופן עמוק לדת הדרואידית, ולאמונה בהישארות הנפש אשר גרמה להם להיות עזי רוח במלחמה. הגאלים חיו בשבטים שיישבו כפרים חקלאיים, או אף ערים בצורות, ונשלטו על ידי מעמד שליט של בעלי קרקעות שנלחמו לעיתים זה בזה. תרבותם הייתה מפותחת, והם היוו יריב ראוי לקיסר, אשר הכניעם רק לאחר מלחמה שנמשכה תשע שנים. בתחילה החל קיסר את דרכו בראש 25,000 לוחמים. בקרבות כנגד צבאו של ורסינגטוריקס כבר עמד בראשם של 70,000 לוחמים. ברוב הקרבות הייתה לגאלים עדיפות מספרית, אך יתרונם של הרומאים בטקטיקה קרבית, במשמעת, בציוד ובנשק, הוא שהכריע את הכף לטובת הרומאים.
קיסר לחם כנגד עמים רבים, הביס את ההלווטים בשוויץ בשנת 58 לפנה"ס, ואת הנרווים בבלגיה בשנת 56 ואת הוונטים בשנת 56. בשנת 55 ניסה לכבוש את בריטניה ובשנת 52 הביס איחוד של שבטים גאלים שהונהג על ידי המנהיג הכריזמטי ורסינגטוריקס. ורסינגטוריקס נלקח לרומא, צעד במצעד ניצחון כשבוי, והוצא להורג לאחר שהיה במאסר במשך שש שנים. כיום יש הרואים בוורסינגטוריקס גיבור לאומי צרפתי. הניצחון על השבטים הקלטים המאוחדים בהנהגת ורסינגטוריקס נחשב לגדול הישגיו הצבאיים של קיסר.
על כל אלה כתב בספרו הקלאסי, המשמש עד היום את תלמידי השפה הלטינית בשל סגנונו המשובח, "על המלחמות הגאליות" - De Bello Gallico.
על פי ההיסטוריון פלוטארכוס הסתכמה המערכה של קיסר בגאליה בכיבושן של 800 ערים, 300 שבטים שהוכנעו, מיליון גברים שנמכרו לעבדות ושלושה מיליון שנהרגו בשדה הקרב. היסטוריונים עתיקים ידועים לשמצה כגוזמאים, אך כפי הנראה היה מסעו של קיסר בגאליה בין מסעות המלחמה המוצלחים והאכזרים שידע העולם העתיק מאז זמנו של אלכסנדר הגדול.
סופו של הטריאומווירט הראשון
הצלחותיו, אשר הביאו לרומא טריטוריות, עבדים, ממון ותהילה, התקבלו בקרב אנשי השכבה השלטת ברומא בעין צרה. בשנת 55 לפנה"ס כיבדו שותפיו הפוליטיים פומפיוס וקראסוס, אשר שימשו בקונסולט, התחייבות שניתנה בפגישה משולשת שנערכה בעיר לוקה בשנת 56 לפנה"ס, והאריכו את משרתו כפרוקונסול בגאליה לחמש שנים נוספות, אך היה זה המעשה האחרון שנעשה במסגרת הטריאומוירט הראשון.
בשנת 54 לפנה"ס מתה בתו של יוליוס קיסר בניסיונה ללדת את בנו של פומפיוס. הדבר הותיר את שני האישים בשברון לב. קראסוס, אשר נשא אף הוא את לבו למלחמות וכיבושים, נהרג בשנת 53 לפנה"ס במסע מלחמה כושל בארץ הפרתים. ללא קראסוס ששימש כגורם מאזן ביחסים בין שני האישים, ולאחר מותה של יוליה, הפך פומפיוס לאיטו ליריבו של קיסר, תוך שהוא מעביר את נטייתו הפוליטית אל סיעת האופטימאטים. בעודו בגאליה חש קיסר כיצד תמיכתו של פומפיוס בו הולכת ומתרופפת. בתחילה הציע לו את נכדתה של אחותו לאישה, אך פומפיוס סירב ונשא את בתו של מטלוס סקיפיו, שהיה אחד מאויביו של קיסר. נראה כי השבר בין שני האישים עתיד להפוך את השותפות ליריבות.
מלחמת האזרחים
בהעדרו של קיסר חלו תמורות משמעותיות ברומא. פומפיוס הפך לאיש אמונם של הסנטורים השמרנים, האופטימאטים, ועשה עתה ככל יכולתו כדי להקטין את השפעתו של קיסר. הקונסול, עושה דברו של פומפיוס, מרקוס קלודיוס מרקלוס, דרש את מינויו של ממלא מקום לקיסר כפרוקונסול בגאליה, עוד בטרם תמה תקופת כהונתו של קיסר, ופיזורו של צבא קיסר. קיסר ידע כי אם ייכנע לדרישות אלו, ישוב לרומא ללא צבאו, וייגרר למשפטים פומביים שיסתיימו באובדן הקריירה הפוליטית שלו, בהגלייתו או אף בגרוע מכך. מולו עמד סנאט שמרני, תקיף, חסר פשרות, המונהג על ידי פומפיוס שהיה עתה לגרוע שבאויביו. ניסיונו של קיסר להיבחר למשרת הקונסול, וכך לקבל חסינות מהעמדה לדין, הוכשל על ידי חוק שאסר על אדם הנמצא מחוץ לרומא להעמיד עצמו לבחירה כקונסול. קיסר עמד בפני הכרעה היסטורית.
הוא החליט לחצות את נהר הרוביקון (גבולה הקדוש של רומא, אשר הכנסת הצבא אל תחומיה הייתה בבחינת טאבו, אותו שבר קיסר), בהכריזו "Iacta Alea Est" - "נפל הפור!", ב-10 בינואר 49 לפנה"ס. מנהיגי האופטימטים נמלטו לדרום המדינה. קיסר רדף אחר פומפיוס עד לברינדיסיום, ומשם לספרד שם הכה בו בשדה הקרב. פומפיוס הצליח להימלט ליוון, שם הוביל את צבאותיו, שעדיין היו מרובים בהרבה מצבאות קיסר. פומפיוס, ועמו חברי הסנאט, קיוו להפוך את החלק המזרחי של הקיסרות למקור לכוחם, ולהקים צבא חדש. בקרב פארסלוס הוכו צבאותיו של פומפיוס באופן סופי. הוא עצמו נמלט לאלכסנדריה. קיסר שב לרומא שם מונה לדיקטטור. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ומונה לקונסול. או אז יצא קיסר לאלכסנדריה בעקבותיו של פומפיוס. עם הגיעו מצא כי תושבי המקום רצחו את פומפיוס על מנת לשאת חן בעיניו. מכיוון ששהה במקום עם צבאו מצא עצמו מעורב במלחמות השושלתיות על כס מלכות מצרים, והכריע לטובת קלאופטרה, עמה ניהל רומן שהביא ללידת בן בשם קיסריון.
בדרכו חזרה לרומא ניהל מלחמה קצרה כנגד המלך פארנקס מפונטוס. הניצחון היה כה מהיר עד שקיסר מצא לסכם אותו במילים "Veni, vidi, vici" (באתי, ראיתי, ניצחתי) אשר היו לאמרה ידועה. הוא המשיך בלחימה בשנת 47 כנגד כוחותיהם של הסנטורים ובניו של פומפיוס, אשר נמלטו לספרד. המלחמה נמשכה עד לשנת 45, ובמהלכה נבחר קיסר שוב לקונסול פעמיים. ב-17 במרץ 45 לפנה"ס חיסל קיסר את אחרוני תומכי פומפיוס בקרב מונדה.
שלטונו כדיקטטור וההתנקשות בחייו
קיסר כשליט יחיד ברומא
מייד לאחר שובו מן המזרח, ובטרם צאתו לספרד להשמדת אחרוני אנשי פומפיוס, החל קיסר ברפורמות מרחיקות לכת בממשל הרומי ובחברה הרומית. הוא הסדיר את רכישת הדגן מן הממשלה, ואסר על רכישת דגן באופן פרטי מן האסמים הציבוריים. הוא הרחיב את האזרחות הרומאית לכל אנשי גאליה שמעבר לאלפים, ולמעשה ניתנה האזרחות לכל תושבי חצי האי האיטלקי. הוא תכנן את חלוקת האדמות לותיקי מלחמותיו, וייסוד מושבות של ותיקי מלחמה בשטח האימפריה הרומית כולה. אחת מן הרפורמות המפורסמות שביצע הייתה תיקון הלוח הרומי. הוא ביטל את הלוח הירחי שהיה נהוג ברומא, והנהיג שנה בת 365 יום, כאשר אחת לארבע שנים תהיה שנה מעוברת בת יום אחד נוסף. חידושים אלו, הקרויים על שמו הלוח היוליאני החזיקו מעמד עד לשנת 1582 עת ביצע האפיפיור גרגוריוס ה-13 את תיקון הלוח הגרגוריאני המקובל בימינו.
קיסר שב לרומא ממלחמותיו, והחל לקבל כיבודים יוצאי דופן מן הסנאט אשר לא ניתנו לאיש מלפניו. הוא קיבל את התואר "אבי המולדת", הורשה ללבוש בגדי שרד בכל עת. החודש השביעי נקרא על שמו "יולי", והוא מונה לדיקטטור למשך עשר תקופות כהונה מצטברות בנות שנה.
בשנת 44 לפנה"ס נבחר כקונסול בפעם החמישית, ולצדו מרקוס אנטוניוס. לאחר מכן מונה לדיקטטור לכל ימי חייו, והחל נועל מגפי ארגמן, בנוסח מלכי רומא הקדומה. בפברואר 44 ניסה מרקוס אנטוניוס להעניק לו את ה"דיאדמה" רצועת פשתן לבנה הנענדת מסביב לראש כסימן למלכות. קיסר סירב לכך, אך עד היום קיים ויכוח היסטורי בשאלה האם נתכוון להתמנות למלך בסופו של דבר, אם לאו.
התנהגותו של קיסר בימיו האחרונים הייתה שחצנית ורברבנית. הוא קיבל בישיבה את נציגי הסנאט שבאו לפניו על מנת לעטרו באותות כבוד. היה זה עלבון בלתי נסלח. גל של שמועות החל לפיהן עומד קיסר להכריז על עצמו כמלך, להעביר את בירת האימפריה לאלכסנדריה, ביחד עם אוצרות הממלכה, ולרוקן את רומא מתושביה באמצעות גיוס כפוי לצבא.
רומא הייתה רפובליקה מאז ימי המלך האחרון לוקיוס טארקוויניס סופרבוס כארבע מאות וחמישים שנה לפני ימיו של קיסר. רעיון המלוכה היה שנוא כל כך על העם הרומאי, עד שדי היה ברמיזות כאילו קיסר מנסה להתמנות למלך על מנת להביא למשטמה עזה בקרב האצולה הרומית, אשר נפגעה ממילא מן הרפורמות שניסה קיסר להנהיג. רעיונות מלוכניים, ומוסד המלוכה לה נחשפו הרומים באזור המזרח, שם שלט המלך שלטון ללא מצרים בכוח זכות אלוהית, נראו זרים לרוחו של העם הרומי. הלשונות הרעות טענו כי לצורת שלטון כזו בדיוק חפץ קיסר להגיע.
ההתנקשות
מסופר כי כמה ימים לפני ההתנקשות אמר רואה עתידות לקיסר "היזהר מאידי מרץ", הוא היום בו התכנס הסנאט (בתיאטרון על שם פומפיוס, שכן מקום הכינוס המסורתי, הוא הקוריה, נשרף שנים מספר לפני כן). כאשר הגיע קיסר לכינוס הסנאט הותקף על ידי קבוצת סנאטורים, שראו עצמם כמגיני העם הרומי מפני נטיותיו המלכותיות של קיסר. בין המתקיפים היו בני המשפחות המכובדות ביותר ברומא. רבים מהם אנשים החבים לקיסר את קידומם ואת הקריירה שלהם. מרקוס ברוטוס אחד מראשי הקושרים, היה קרוב מדרגה שנייה של קיסר, והוזכר כאחד מיורשיו בצוואתו. קיסר נדקר 23 פעמים, ונפל למרגלות פסלו של פומפיוס שהוצב בתיאטרון. שייקספיר (בהתבססו על מקורות בני התקופה) שם בפיו את המילים האחרונות - ?Et Tu Brute (הגם אתה, ברוטוס?).
האלהה לאחר המוות
מותו האלים של קיסר גרם לסדרה של מלחמות אזרחים בין המתנקשים בו, ובין אלה שרצו להמשיך את דרכו, ובראשם מרקוס אנטוניוס, לפידוס, ואוקטביאנוס שייקרא לימים "אוגוסטוס קיסר", שהיה אחיינו ובנו המאומץ של קיסר. אם סברו הקושרים כי בהורגם את קיסר יזכו לאהדת ההמונים, הרי שטעו. אם אירעו הדברים כפי שמתאר שייקספיר, לאחר נאום חוצב להבות של אנטוניוס, אם לאו, עובדה היא כי ההמון פנה כנגד הקושרים, ועוד ביום מותו של קיסר ניסו להרוג כמה מן הקושרים. מלחמות האזרחים הסתיימו במותם האלים של כל הקושרים, שהובסו בקרב פיליפי. במחזה "יוליוס קיסר" מופיעה רוחו של קיסר המת בפני ברוטוס ומתרה בפניו "ניפגש בפיליפי". עובדה היסטורית היא כי מן הקושרים לא נותר איש כמעט בחיים בשלוש השנים שלאחר הרצח. סויטוניוס כותב כי כמה מהם שמו קץ לחייהם באותו הפגיון עצמו בו דקרו את קיסר. לאחר מלחמות אלו, ולאחר מלחמה נוספת בין אוגוסטוס ואנטוניוס, הפך אוגוסטוס קיסר לשליט יחיד ברומא. שם המשפחה "קיסר" הפך מעתה לתוארו של השליט היחיד ברומא. קיסר עצמו הועלה על ידי הסנאט בשנת 42 לפנה"ס לדרגת אל.
קיסר והיהודים
פומפיוס כבש את ארץ ישראל בשנת 63 לפנה"ס. יוליוס ניסה להיעזר במלחמתו בפומפיוס באריסטובולוס השני בנו של אלכסנדר ינאי אך זה הורעל בטרם נסתייע הדבר, כן נרצח אלכסנדר, בנו של אריסטובולוס בידי מתנגדיו של יוליוס. לאחר נצחונו על פומפיוס מינה קיסר את הורקנוס השני להיות לכהן גדול, כינה אותו בשם "אתנרך" (מעין "ראש העם"), ואת אנטיפטרוס מינה לאפוטרופוס (תואר שקדם לתואר "נציב") על ממלכת יהודה. הוא התיר מחדש לבנות את חומות ירושלים והשיב לממלכה חלקים שנקרעו ממנה על ידי פומפיוס, לדוגמה, העיר יפו. כן אסר, לדברי יוספוס פלויוס בספרו "קדמוניות היהודים", על גיוסם של היהודים (כולל יהודי התפוצות) לצבא רומי ועל גביית כספים מהם.
לאחר מותו של קיסר התאבלו עליו היהודים, וסווטוניוס כותב כי לילות רבים באו יהודים לבקר במקום בו נשרפה גוויתו.
קיסר בספרות ובאמנות
דמותו ההיסטורית של קיסר היא בין המרתקות שבדמויות האימפריה הרומית. עד היום ישנם מחקרים, ויכוחים, מאמרים ויצירות אומנות המתייחסות לחייו ולמורשתו. קיסר שימש כהשראה למחזות ולספרים, שנכתבו על ידי יוצרים רבים ומגוונים מויליאם שייקספיר אשר כתב את המחזה "יוליוס קיסר" ועד ג'ורג' ברנרד שאו וכן תורנטון וילדר וקולין מקאלוג, וכן אופרה מאת גיאורג פרידריך הנדל. שמו של קיסר הפך לתואר, וכן הוא משמש בהקשרים שונים כגון "ניתוח קיסרי" (שכן המסורת טוענת כי קיסר הוא הראשון שנולד באופן זה).
שייקספיר, במחזהו "ריצ'ר | | |
