:: wikimiki.org ::
| פאודליזם |
פאודליזםפיאודליזם (Feudalism) מלשון פיאוד - נחלה, הוא סוג של החזקת קרקעות שהיה נהוג במערב אירופה ובמרכזה בימי הביניים; ממנו נוצר הכינוי למשטר חברתי/כלכלי של חלוקה לשני מעמדות: בני אצולה וצמיתים (אריסים). המונח "פיאודליזם" נטבע בדיעבד, במאה ה-18, והוחל גם על מערכות חברתיות-פוליטיות דומות במקומות אחרים, כמו סין ויפן.
מאפייני הפיאודליזם
למעמד הראשון השתייכו אנשים חופשיים שקיימו יחסי אדון-וסאל זה כלפי זה, במעין פירמידה הירארכית שבראשה עמד הריבון (קיסר, מלך, אפיפיור), במערכת של התחייבויות וזכויות הדדיות. הווסאל התחייב לשמור אמונים לאדונו (ולמי שאדונו שירת כווסאל) בהגשת עצה ועזרה, ובכל הכרוך בהגנה על חייו ועל חיי משפחתו ורכושו. ואילו האדון התייחס לווסאל כאל בן משפחתו שהוא חייב בפרנסתו. זאת עשה באמצעות החזקתו בחצרו או במצודתו, או באמצעות הענקת חלקת קרקע שהכנסותיה היו שייכות לווסאל.
הקרקע נחשבה לקניין האדון, ולא הועברה לרשות הווסאל אלא באישורו. יחסים אלה קיבלו בדרך-כלל גושפנקה רשמית בטקס מיוחד, שבמהלכו כרע הווסאל ברך בפני אדונו, הניח את ידיו בין ידי אדונו, ונשבע לו את שבועת האמונים; לעתים נחתם הטקס בנשיקה. לטקס זה היו לרוב משמעויות דתיות והיה מגובה על-ידי הכנסיה.
הצמיתים, להבדיל מהווסאלים שיכלו לבחור להם את אדונם, היו צמודים לבעל האחוזה מלידתם. הם היו נתונים לסמכותו מבחינה משפטית וכלכלית, וכל יציאה מתחום האחוזה היתה מותנית באישורו. האדמה שעיבדו לא היתה שייכת להם, ורוב הכנסותיה הועברו לאדון כמס, אך האציל לא ניהל ישירות את עבודתם אלא הוגבל להשלטת חוק, סדר, וניהול יחסי החוץ של האחוזה. האחוזה הפיאודלית תיפקדה ככפר חקלאי, שבו לכל משפחה חלקת אדמה אותה היא עיבדה.
מבחינה דמוגרפית, כל האוכלוסייה הפיאודלית היתה כפרית. בתוך גבולות הכפר חולקו האדמות באופן קבוע ובלתי ניתן לשינוי, מלבד במקרי חלוקה בין יורשים או קטיעת שושלת משפחתית. צורת היישוב הכפרית גורמת לכך שהאדמה היתה הגורם המרכזי בהסכם הפיאודלי. כל משפחה, משפחת איכרים או אצולה, מוגדרת ע"י האדמות אותן היא החזיקה. האדמה, שהשימוש בה אינו ניתן להעברה בין משפחות, היתה חלק בלתי נפרד מהמשפחה.
ההסכם הפיאודלי עובר בירושה, ומשרת הן את האדון והן את הווסל, כיוון שהם משלימים זה את צרכיו של זה, והוא מגובה הן בקביעתו כהסכם דתי והן בקשר המשפחתי הקיים בין האדון לווסל. כך משמר הפיאודליזם חברה יציבה ומאורגנת, על בסיס הסכמי תמיכה הדדית. בהסכם הפיאודלי אין ניידות בין המעמדות, אף לא באופן פוטנציאלי, מלבד נישואים (שלעולם יורידו את בעל המעמד הגבוה ולא יעלו את הנמוך).
מכיוון שהשיטה הפיאודלית מתבססת על חקלאות כענף ייצור מרכזי, כל אחוזה היתה מסוגלת לקיים את רוב צרכיה, ועל כן הפיאודליזם חילק את החברה למשקים אוטארקיים רבים. הצרכים שלא היו מסופקים ישירות על-ידי האחוזה, סופקו באמצעות העברת משאבים ומאמצים בין אחוזות שונות שבאחריות אותו אדון. כתוצאה מכך שכל יחידה היתה אוטארקית, לשלטון המרכזי (האצולה הגבוהה) היתה השפעה צרה יחסית על עיצוב החיים, וניתנה משמעות רבה לשלטון המקומי. בשל כך נחשבת לעתים השיטה הפיאודלית לשיטה בה אין חוק מאורגן אלא מאבק אנארכי.
בין האצולה לצמיתים התפתח מעמד נוסף - האבירים. לרוב היו אלה בניהם הצעירים של אצילים, שלא ירשו את התואר ואת הנחלה. היו אלה מעין וסאלים חסרי קרקע, לוחמים על פי רוב בשירותו של אציל.
הפיאודליזם נבע מהתפוררות המסגרות השלטוניות הגדולות והריכוזיות של העת העתיקה (ובעיקרן האימפריות) ומהיווצרות מצב של חוסר ביטחון בהעדר שלטון ריכוזי. מצב זה גרם למעבר מכלכלה המבוססת על העיר וכלכלה חופשית, שרווחה באימפריה הרומית, לכלכלה חקלאית של יחידה אוטרקית. מעבר זה לווה בעלייתם של אנשים בעלי כוח לעמדות מנהליות ומשפטיות, שהיו עד אז בידי השלטון המרכזי.
הטירה הפיאודלית
אימפריה הרומית
אמצעי ההגנה
הטירה היתה מוקמת בדרך כלל על הר גבוה, כדי שהגישה אליה תהיה קשה לאויב. אך יש מקרים שהטירה ממוקמת בהצטלבות דרכי מסחר או ליד גשרים לצורך גביית מיסים מעוברי אורח.
מסביב לטירה היתה חומה חיצונית רחבה להגנה על בתי המשרתים. מעל פני החומה בולטים מגדלים ובהם חרכי ירי לקשתים. מחסום נוסף מפני חדירת אויב הוא גשר נייד מטלטל. מסביב לחומות הפנימיות היתה בדרך כלל תעלת מגן (חפיר) ומחסומי הגנה.
לאורך החומה ניצבו זקיפים המשקיפים על השטח.
המצודה
המצודה – זהו המבנה הפנימי בטירה, הכולל מספר צריחים וקירות עבים במיוחד. המצודה היוותה את החלק החשוב ביותר בטירה הפיאודלית. אם פרץ האויב את כל אמצעי ההגנה של הטירה, המתגוררים בטירה,יכלו להתבצר במצודה, שאליה היה קשה מאוד לפרוץ וממנה יכלו האנשים להימלט. בעזרת דרך סתרים בתוך המצודה היו חדרי המגורים של אדון הטירה ובני משפחתו.
החצר
בחצר היו מבנים שונים כגון: מאפייה, בית מטבחיים, לולי עופות, אורוות, רפתות, מחסני כלים, בית מלאכה להתקנת כלים, אסמי תבואה, מטבח ונפחייה. למבנים אלו היו באים כל אנשי הכפר לצורכיהם השונים. גם בעת מלחמה היו באים האנשים להתבצר בטירה.
בחצר הייתה אספקה שהספיקה לזמן רב במקרה של מצור.
מגדל הכלא
בחלק מהטירות היה מגדל או מרתף שבו כולאים את האויבים וגם את הצמיתים, שלא שילמו בזמן את המיסים לאדוניהם. תאי הכלא צרים וחשוכים ונכלאים בהם גם עוברי אורח שניסו להשתמט ממס המעבר. ליד הצינוק נמצאים חדרי העינויים שבהם מענים את השבויים כדי לסחוט ידיעות על האויב.
ראו גם
- ימי הביניים
- צבאות התקופה הפיאודלית
- אריסטוקרטיה
- תארי אצולה
- דו קרב
- סניור
-
קרקעקרקע היא שכבת האדמה העליונה המורכבת ממינרלים - תרכובות של יסודות המסודרים במבנים שונים, מחומר אורגני, אוויר ומים. קרקעות שונות נבדלות זו מזו ביחסי כמויות החומרים המרכיבים אותן. יחס של: 1% חומר אורגני, 49% מינרלים, 25% מים ו- 25% אויר, הוא יחס אידאלי לגידולי חקלאות שונים.
= הגדרות קרקע =
- הקרקע כמצע: שורשי הצמחים גדלים בקרקע ובעזרתם קולטים הצמחים את המים המצויים בה. יחד עם המים, קולט הצמח גם מינרלים החשובים לקיומו. הקרקע מהווה בית גידול לבעלי חיים קטנים (יונקים, חרקים, תולעים), ולפטריות וחיידקים רבים.
- תהליכים המתרחשים בקרקע: בקרקע מתרחשים שינויים פיסיים כגון פירור ושחיקה של הסלע, שינויים כימיים כגון פירוק חומרים אורגנים לאנאורגנים ותהליכים ביולוגים כגון טריפה, הפרשה ומוות.
- תכונות הקרקע: תכונות הקרקע קובעות את הצמחייה השלטת באזור, את אוכלוסיות בעלי החיים המתקיימים באזור, וכן את מידת הניצול האפשרי ע"י האדם לגידולי חקלאות. תכונות שונות יכולות להשתנות מאזור לאזור.
הגורמים המשפיעים על תכונות הקרקע הם:
# סלע האב שממנו נוצרה הקרקע.
# האקלים.
# הטופוגרפיה (תבליט השטח).
# הצמחייה.
# הזמן שחלף מאז שהקרקע החלה להיווצר.
ה"הסטוריה" של הקרקע
"ההסטוריה" של הקרקע קובעת במידה רבה את תכונותיה. קרקע מתחילה להיווצר כאשר סלע האב מתפורר ונשחק בעקבות השפעות אקלים לסוגיהן; שינויי טמפרטורה, גשם וזרמי מים וזרמי רוח גורמים להתפוררות הסלע, להמסת חלק ממרכיביו ולתחילת היווצרות הקרקע. לתהליך התפוררות הסלע תורמות גם חזזיות שהן צורות חיים שבהן שותפים פטריות ואצות ביחסי גומלין. הצמחים המצליחים להיאחז בקרקע תורמים להתפוררותה ומעשירים אותה בחומר אורגני. במשך מאות ואלפי שנים משתנה הקרקע ללא הרף; הרוח וזרמי המים מרחיקים את החלקיקים הקלים יותר וע"י כך משנים את ההרכב של הקרקע הנותרת. מכל אלה ניתן ללמוד כי על הקרקע משפיעים תהליכים פיסקליים, כימיים וביולוגים. תהליכים אלה משפיעים יחד על תכונות הקרקע ומתרחשים כל העת ואינם פוסקים.
הקרקע כבית גידול
הקרקע מהווה בית גידול לאורגניזמים כגון חיידקים, פטריות, חד-תאיים שונים, חרקים ויונקים קטנים. הפטריות והחיידקים מפרקים חלקי אורגניזמים שמתו ומשחררים את תוצרי הפירוק (מינרלים שונים) לקרקע.
הצמחייה כגורם משפיע על הקרקע ולהפך
סוגי הצמחים הגדלים בבית הגידול נקבעים במידה רבה ע"פ תכונות הקרקע במקום זה, אך מצד שני הצמחייה עצמה משפיעה על תכונות הקרקע; תורמת להתפוררותה ולחומר האורגני שבה, וכך, בעקיפין, משפיעה הקרקע גם על סוגי בעלי החיים המתקיימים בבית הגידול וניזונים מהצמחים הגדלים בה.
= הרכב הקרקע =
כמות האוויר והמים משתנה בהתאם לאקלים ולעונה, אך לרוב ביחד הכמות עומדת על כ 40 – 45 אחוז מסך הקרקע. כל סלע יוצר קרקע משלו (לרשימה).
מרקם הקרקע
מרקם הקרקע נקבע ע"פ גודל הגרגירים;
#קרקע גסת גרגר ("קלה"): בעלת אחוז גבוה יחסית של חלקיקי חול גסים והיא נוחה לעיבוד חקלאי.
#קרקע דקת גרגר ("כבדה"): בעלת יותר חלקיקי חרסית קטנים והיא פחות נוחה לעיבוד חקלאי.
הרכב כימי
לקרקע ארבעה מרכיבים עיקריים:
# חומר אנאורגני (50%-60%) - מוצקים: החומר האנאורגני קובע את המרקם (ביחס בין חלקיקים גדולים לקטנים). מקורו הוא בסלע האב. התרכובת הנפוצה ביותר היא תחמוצת צורן SiO2. עוד חומרים נפוצים הם זרחן, תחמוצות ברזל, חמרן, גפרית, סידן, אשלגן, מגנזיום וכו'. אלו הם תוצרי פירוק של חומרים אורגנים, למשל אמון NH+4. המינרלים חשובים מאוד להתפחות התקינה של הצמחים. מינרלים אלה נקלטים ע"י שורשי הצמחים יחד עם המים. דוגמה לכך היא היסוד מגנזיום (Mg) המהווה חלק ממולקולות הכלורופיל. הצמחים קולטים את המגנזיום מהקרקע ובלעדיו לא יתפתח הכלורופיל. דוגמה אחרת היא היסוד זרחן (P) המהווה חלק ממולקולת הATP וחלק מחומצות הגרעין שבתאי הצמחים.
# חומר אורגני (עד 10%) - מוצקים: מקור החומר האורגני בשורשי הצמחים, בהפרשות, בעלים, בפירות שנשרו ובאורניזמים שמתו. את כל אלה מפרקים אוכלי הרקב; תולעים, חרקים שונים, פטריות וחיידקים (מפרקים). חומרים אורגנים אינם אחידים בהרכבם ובשיעורי התפרקותם. למשל: עמילן וסוכר מפורקים מהר יותר מאשר תאית (רב-סוכר) וליגנין (חומר עיקרי בעצים גדולים). לאחר הפירוק הראשוני, נותר בקרקע חומר אורגני המתפרק באיטיות רבה, זוהי הרקבובית (הומוס - Humus). החומר האורגני בקרקע הוא המקור החשוב ביותר לחנקות (תרכובות המכילות בתוכן יוני NO-3) ומלחי אמוניה NH+3 המשמשים לבניית חלבונים. לתהליך פירוק החומרים האורגנים חשיבות רבה משום שהוא מאפשר קיומה של מערכת אקולוגית ומיחזור חומרים. החומר האורגני קובע את טיב הקרקע בכך שהוא יוצר גושים גדולים בתורמים לאיוורור בקרקע.
# אוויר בקרקע (15%-20%) - גזים שונים: תהליכי הנשימה של האורגניזמים בקרקע גורמים לשינוי בהרכב האוויר שבקרקע לעומת האוויר החופשי שמעליה. ההבדל הגדול ביותר הוא באחוז הCO2 שריכוזו בקרקע גבוה יותר. אויר מהקרקע הוא המקור לחמצן הדרוש לנשימת שורשי העצים והאורגניזמים האחרים.
# תמיסת קרקע (25%-35%) - נוזל - מים הממיסים חומרים שונים בתוך הקרקע: מיד אחרי השקיה או רדת גשמים, מתמלאים חללי האויר שבין חלקיקי הקרקע במים. כוח בכובד (כוח המשיכה, גרביטציה), גורם לכך שחלק מהמים מחלחלים ישירות לשכבות העמוקות של הקרקע והם אינם זמינים לצמחים ששורשיהם נמצאים בשכבות הקרקע העליונות. מים אלה נקראים מי הכובד. לא כל המים מחלחלים לעומק; לחלקיקי הקרקע נצמדות מולקולות מים בכוח האדהזיה (Adhesiv).
- נקודת קיבול השדה - מצב שבו נמצאת הקרקע כאשר רוב מי הכובד חילחלו לעומק ונותרו מים בשכבות העליונות זמינים לצמחים.
- נקודת הכמישה - כמות המים המוחזקת בקרקע ואינה זמינה לצמחים משום שמים אלה צמודים לחלקיקים הקרקע.
נקודת הכמישה מגיעה כאשר הצמחים הצליחו לינוק את רוב המים שהיו צמודים לחקיקי הקרקע ונותרו עוד מים צמודים לחלקיקי הקרקע אך הצמח אינו יכול לינוק אותם יותר והוא כומש ונובל.
חומציות ומליחות הקרקע
- חומציות - קרקע עשירה ביוני מימן בעלת pH נמוך מ-5 היא קרקע חומצית. החיסרון העיקרי של קרקע זו היא בכך שמשתנה בה מאזן הקטיונים (יונים חיוביים). כמותם של קטיונים חשובים לצמח, כמו למשל קטיון סידן (Ca+2) יורדת ומצד שני עולה כמותם של קטיונים אחרים כמו אלומיניום וברזל העלולים להיות רעילים לצמחים.
- מליחות - קרקע מלוחה אופיינית לאזורים שבהם יורדים משקעים מעטים. מקור נוסף להגברת מליחות הקרקע היא השקיה של שטחי חקלאות במים שבהם ריכוז המלחים גבוה. באזורים שבהם משקעים רבים, מומסים המלחים ונשטפים אל מי התהום. באזורים שחונים מצטברים המלחים בשכבות העליונות של הקרקע. היונים הגורמים למליחות הקרקע הם יוני כלוריד (Cl-), יוני גפרית (למשל SO4-2), דו-פחמות (HCO4-) ויוני נתרן (Na+). ריכוז מלחים הנקלטים בצמח הוא גבוה יחסית לריכוזו שבתאי השורש ומקשה על קליטת המים מהקרקע.
= סלעים והקרקעות הנוצרות עליהם =
- על סלע גיר נוצרת קרקע טרה רוסה.
- על סלע דולומיט נוצרת קרקע טרה רוסה עם פחות קלציט לעומת הטרה רוסה שעל סלע הגיר.
- על סלע קירטון נוצרת קרקע רנדזינה בעלת גוון אפור.
- על סלע בזלת נוצרת קרקע בזלת.
קרקעות הלס
תצפית מאקרו
- תפרוסת: בצפון הנגב ובצפון-מערב הנגב אדמת לס בעומק של עד כ-20 מ' (חריג מאוד) – בקעת באר שבע וחבל הבשור. במרכז הנגב יש קרקע לס מאוד רדודה. מעורבת בחצץ וסלעים (עומק אדמה של סנטימטרים מועטים). הגבול הצפוני של קרקעות הלס הוא נחל שקמה.
תצפית מיקרו
- מרכיבים: המינראלים קוורץ, דולומיט וקלציט.
- גודל: חלקיקים, אבק.
מקור הלס
מאחר שאין סלע אחד המכיל את כל אלה המסקנה המתבקשת היא שזוהי קרקע שנוצרה כתוצאה מבליית כמה סוגי סלע שהובאו ע"י הרוח (גודל הגרגירים). הרוח הדומיננטית באזור זה היא דרום מערבית, כלומר הלס בישראל הוא תוצאה של בליית סלעים במדבר סהרה והסעתם ע"י הרוח. הסיבה להתרכזות הלס באזור זה היא מישור החוף והלחות הגבוהה בו. עם התקדמות חלקיקי הלס צפונה הם סופגים לחות עד שהם נעשים כבדים מדי בשביל הרוח ושוקעים. לכן מאזור נחל שקמה יורדת דרסטית כמות חלקיקי הלס הנישאים באוויר.
חול הים
תצפית מאקרו
תפרוסת: לאורך קו החוף כאשר הרצועה נעשית צרה יותר כלפי צפון.
תצפית מיקרו
- הרכב:
- גרגירי קוורץ (Sio2) מהווים 90%.
- קלציט (CaCo3), שלדי בע"ח ימיים – 7%.
- ברזל (Fe) ושאר מינראלים כהים – 3%.
- גודל הגרגרים: 0.1 מ"מ – 2 מ"מ.
מקור החול
סלע עם אחוז גבוה של קוורץ מזכיר את אבן החול בתמנע ובאילת (אבן החול הנובית) אך זה אינו יכול להיות שכן הכמות שם קטנה מדי וכן לא קיימת רציפות מאתרים אלה לחול הים. ריכוז גבוה של קוורץ ואבן חול נמצא ליד הרי הגרניט (המאסיב הערבו-נובי) באזור חבש, סודן ומזרח מצרים. הנילוס עובר דרך הרי גרניט וחול אלו.
הנילוס מסיע את אבן החול, הגרניט והקוורץ אל הים התיכון שם הם מורבדים ויוצרים את הדלתא של הנילוס (דלתא – כיבוש האדמה את הים). זרמי הים התיכון סוחפים מתוך הדלתא את החול הזה אל חופי סיני וא"י(תוך אסיפת קלציט בדרך), המינרלים הכהים מגיעים מהגרניט (מיקה – ברזל).
הצרות הרצועה כלפי צפון תומך במסקנה זו שכן הם קרובים יותר למצרים(מקור החול).
אם בודקים את גודל הגרגירים, מוצאים גרגרים קטנים יותר ככל שמצפינים שכן הספיקו להישחק יותר עם הובלתם בים (סיני: 2 מ"מ , חיפה: 0.1 – 0.4 מ"מ).
מסע החול ממצרים לחופי ארץ ישראל
הגרגר אינו מוסע ע"י הים בלבד שכן היה שוקע.כיוון הרוח הדומיננטית (דרום מזרח) משפיעה על הגלים והם שזורקים את הגרגר על החוף בסיני. בעקבות שטיפת הגלים הוא חוזר לתוך הים במאונך לחוף וכשהוא מוטח חזרה בחוף הוא מוטח קצת צפונה (כיוון הגלים עם כיוון הרוח הדומיננטית) וכך הגרגר מתקדם בזיגזגים(גלסים) לאורך החוף צפונה.
השפעת סכר אסואן
סכר אסואן קוטע את מהלכו של הנילוס (באגם נאצר). הנהר מביא עימו חולות קוורציים. הסכר חוסם את מעבר החולות הקוורציים, ואל הדלתא של הנילוס זורמת רק כמות קטנה של חול והדלתא מצטמקת. במהלך 40 השנה מהקמת הסכר הדלתא הצטמקה ב1-2 ק"מ. כחלק מניסיון לעצור את הסחף שמו המצרים חגורות בטון כדי לעצור את הסחף ושחיקת הדלתא. לארץ ישראל מגיע רוב החול היום מהמצבורים הגדולים בסיני אך מצבורים אלה אינם מתחדשים בחול חדש מהדלתא. כרגע השפעת הסכר אינה משמעותית אך אספקת החול הסדירה לישראל נעצרה.
חולות הים מצפון למפרץ חיפה
כאשר מצפינים ממפרץ חיפה מגלים שהרכב החול שונה לחלוטין: קוורץ (20%-40%), קלציט +דולומיט (40%-60%). חול זה נקרא ביום יום זיפזיף ומוצאו בארוזיה של סלעי המשקע הימי בגליל.
הדיונות ורכסי סלע הכורכר
לאחר נחיתת החול בארץ ישראל הוא מתחיל לפלוש לפנים הארץ הוא עושה זאת ע"י הרוח לאחר שנשחק מספיק בהובלתו דרך הים והחוף. החולות נעים "בהקפצות", לרוב עד חצי מטר גובה. נחיתתם מקפיצה לעיתים גרגרים אחרים(תלוי במסת הגרגיר).
כאשר החול נתקל במכשול הוא נערם ויוצר מתלול מתון אל עבר המכשול ולאחריו נפילה תלולה – הדיונה.
מאחר שהקלציט מושפע מהר יותר מהמים מהקוורץ, הגשם היורד בחורף ממיס את הקלציט וגורם לו לחלחל מטה אל קרקעית הדיונה, תהליך זה נמשך לאורך שנים. עם המעבר לעונה היבשה מתאדים המים דרך החללים שבחול. מתחת לדיונה נוצר ריכוז גבוה יחסית של קלציט אשר עוטף את גרגירי הקוורץ. הקלציט מתגבש סביב הקוורץ ומתקבל סלע הבנוי גרגירי קוורץ המלוכדים ע"י הקלציט. זהו הכורכר (אבן חול גירית: קוורץ וקלציט לעומת אבן החול הנובית: קלציט ותחמוצת הברזל).
הכורכר בנוי 30%-60% קוורץ ו 30%-60% קלציט. תלוי בעומק הכורכר ובמשך היווצרותו. היווצרות הכורכר דורשת אקלים ים תיכוני (עונות גשומות לצד עונות יבשות). הכורכר מסודר ברכסים בכיוון צפון דרום וגבהם אינו עולה על 80 מ'. בצפון ישנם 2-3 רכסים זה לצד זה ובדרום מספרם מגיע ל 4-5 רכסים בו זמנית לאורך הרצועה.
ישנה סברה האומרת שרכסי הכורכר הם עדות לקו חוף ישן אך טענה זו הופרכה ע"י בדיקת שרידי האדם ברכסי הכורכר. אם אכן היו רכסי הכורכר עדות לקו חוף ישן היינו מוצאים רכסי כורכר עם שרידים חדשים יחסית ללא שרידים ישנים, אך זה אינו המצב - אנו מוצאים בכול רכסי הכורכר עדות לבני אדם בכל מיני שנים ללא אבחנה או סדר.
חמרה
מקור השם במילה אחמר שפירושה אדום - צבעו של חול זה.
תצפית מאקרו
תפרוסת: רכסי חול אדום נמצאים במרכזו של מישור החוף.
תצפית מיקרו
- הרכב:
- קוורץ – 90%
- תחמוצת הברזל – 5%
- גודל הגרגירים: תמיד קטן יותר מחול הים
החמרה היא בעצם חול הדיונות עם תחמוצת הברזל. ההנחה אומרת שצבעה האדום בא מהברזל ששוקע עליה מהלס, וכן זוהי הסיבה שלטרה רוסה יש גוון אדום למרות שזו אדמה שהתפתחה מגיר.
קטגוריה:חקלאות
קטגוריה:גאולוגיה
ja:土
ימי הביניים
, גרמניה)]]
ימי הביניים (מלטינית: media aetas) הוא מושג המתאר תקופה בהיסטוריה האירופית שבין העת העתיקה לתקופת הרנסנס. המונח הופיע לראשונה באיטליה במהלך המאה ה-15, לציון העידן שבין נפילתה של האימפריה הרומית במאה הרביעית-חמישית לספירה והמאה החמש–עשרה באיטליה (התקופה הנוכחית, praesens tempus, בלשונם). כוונת המלומדים שהגו את המונח הייתה להבחין בין התרבות והחשיבה שהיו מקובלים בעת העתיקה ואלו שבאו אחריהם, אותם תיארו כעידן של אפלה ושקיעה.
כיום, ישנם תיארוכים שונים של ימי הביניים, בהתאם לזווית ההתייחסות—היסטורית, כלכלית, תרבותית, גאוגרפית, וכדומה—אך מקובלת חלוקה הממקמת את נקודת הפתיחה של ימי הביניים בשקיעת התרבות העתיקה במאות הרביעית והחמישית ואת נקודת הסיום שלהם בעליית הרנסנס במדינות אירופה השונות, החל במאה החמש–עשרה באיטליה ועד תחילת המאה השבע-עשרה בצפון אירופה, ואף מאוחר יותר. התיארוך הסמלי המסורתי הוא בין מותו של קיסר האימפריה הרומית המזרחית תיאודוסיוס הראשון בשנת 395 או הדחת רומולוס אוגוסטולוס מן השלטון באימפריה המערבית על ידי אודואקר בשנת 476 לבין כיבושה של קונסטנטינופול על ידי התורכים בשנת 1453 או תחילתה של הרפורמציה הפרוטסטנטית בשנת 1517.
היסטוריוגרפיה של ימי הביניים
ימי הביניים בהיסטוריה
מקור המונח ושימושיו
המונח "ימי הביניים" נטבע במקור על ידי אנשי הרנסנס שראו את התקופה שבין נפילת האימפריה הרומית לתחייה הרוחנית שלהם כתקופת ביניים שבה לא התרחשה התפתחות משמעותית והאנושות הייתה שקועה בדכדוך מתמשך. כחלק מטרמינולוגיה זו - שבאה להאדיר את התחייה הרוחנית של הרנסנס באמצעות ביזוי ימי הביניים - נקראה האומנות של תקופה זו אומנות גותית, על שם השבטים הגותים הברבריים שהחריבו את האימפריה הרומית.
גם בימינו אנו מונחים אלה הם הרווחים בשימוש, אם כי כיום לא מתלווים אליהם הקונוטציות השליליות שהיו בהם במקור.
תיארוכי (פריודיזציה) ימי הביניים
תיארוך ימי הביניים - כלומר: הקביעה מתי התחילו ומתי נסתיימו, והחלוקה לתת-תקופות על פי שנים - מהווה עדיין מחלוקת רבה בין ההיסטוריונים ואין גישה שלטת. למרות זאת, יש הסכמה על מסגרת הזמן הכללית והויכוחים הם לגבי הגדרת תאריכים עדינה יותר.
תחילת ימי הביניים
ישנה מחלוקת בדבר התאריך המדויק בו התחילה תקופת ימי הביניים.
על פי התיעוד הממוסד ימי הביניים החלו עם נפילת האימפריה הרומית המערבית שהתרחשה רשמית בשנת 476, במאה החמישית לספירה. אך התאריך לא משמעותי, מאחר והאימפריה הרומית המערבית הייתה חלשה מאוד תקופה ארוכה לפני התפרקותה, בעוד התרבות הרומית עדיין שרדה באיטליה כמה עשורים לאחר מכן. כיום, יש היסטוריונים המתעדים את תחילת ימי הביניים במאה ה-4 לספירה עם התפשטות הנצרות באימפריה הרומית ואחרים מתעדים את תחילת התקופה במאה ה-7 לספירה) עם גבירת התפשטות האסלאם במזרח התיכון.
סיום ימי הביניים
ישנה אף מחלוקת בדבר סיומה המדויק של תקופת ימי הביניים, מאחר שהיסטוריון החוקר את איטליה במאה ה-15, לדוגמא, ימצא עצמו חוקר את הרנסאנס בעוד אחר החוקר את אנגליה בתחילת המאה ה-15 ימצא עצמו בלב ימי הביניים. היסטוריונים מסמנים שנים שונות כסוף ימי הביניים. יש הסוברים שימי בביניים הסתיימו בשנת 1492 עם נפילת מעוז המוסלמים האחרון בספרד והמסע של כריסטופר קולומבוס לאמריקה שהתרחשו באותה השנה, אחרים סוברים שהתקופה הסתיימה בשנת 1453 עם נפילת הקונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מאנית ועם סיום מלחמת מאה השנים בין אנגליה לצרפת שהתרחשו באותה שנה, בניגוד לכך יש הסטוריונים הסוברים שימי הביניים הסתיימו בשנת 1456 עם המצאת הדפוס אחרים סוברים שהתקופה הסתיימה בכלל בשנת 1517 עם תחילת במהפכה הפרוטסטנטית.
את סיום תקופת ימי הביניים ואת תחילתה של תקופת העת החדשה מאפיינים שינויים רבים, ביניהם, תחילת הרפורמציה הפרוטסטנטית בשנת 1517, גילוי הדפוס בשנת 1456, עליית דגם המדינה המונרכית, תחילת מסעות החקר הימיים, תחילת השינוי הכלכלי-דמוגראפי ותחיית האומנות הקלאסית שהתרחשו לקראת סוף במאה ה-15 באיטליה, ובתחילת המאה ה-16 בצפון אירופה כחלק מהרנסנס.
האזורים שבהם חלו ימי הביניים
ההיסטוריונים משייכים לימי הביניים גם אזורים אחרים בעולם, מלבד אירופה, שלפי דעתם דומים במידה רבה לחברה הפיאודלית שרווחה באירופה בתקופה זו. התקופות שלפני הגעת המערב ליפן ולפני הגעת הקולוניאליזם לאפריקה הדרומית נקראות גם ימי הביניים.
חלוקת ימי הביניים לתקופות עיקריות
חלוקה שנקבעה על פי ההיסטוריונים
ההיסטוריונים מחלקים את ימי הביניים לשלוש תקופות:
- התקופה המוקדמת - במהלכה בפלישות ברברים רבות לאירופה המערבית, המסחר היה כמעט אפסי ורוב האירופאים לא היו נוצרים, אלא סלאבים, ערבים, סקנדינבים, מגיארים.
- התקופה האמצעית - מוכרת בעיקר בזכות החברה הפיאודלית שהתפשתה באותה תקופה והגידול במסחר והשתקמות הערים.
- התקופה המאוחרת - במהלכה החלו להיווצר המדינות כפי שאנו מכירים אותן כיום, תחת מלוכה חזקה ויציבה, וחל גידול במסחר ובתחומים נוספים.
חלוקה שנקבעה על פי הגרמנים
חלוקה היסטורית מקובלת נוספת היא החלוקה הגרמנית:
- ימי החשכה (The Dark Ages) – מהתמוטטות האימפריה הרומית, עד לתקופת "קרל הגדול"(שרלמיין).
- ימי הביניים הנורמניים – מתחילת מסע הצלב הראשון עד לסיום מגפת הדבר שהביאה למותם של חלק גדול מתושבי אירופה.
- ימי הביניים הגותיים – ממגפת הדבר בשנת 1350 ועד לסוף ימי הביניים ב-1492.
מאפיינים ותהליכים עיקריים בימי הביניים
שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים
שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים (גרמנית: Frühmittelalter) הם מונחים המציינים בדרך כלל את התקופה בהיסטוריה האירופית שנמשכה משלהי העת העתיקה בסוף המאה הרביעית ובמאה החמישית ועד המאה האחת עשרה לערך.
כבר בשלהי התקופה הרומית החל צומח סדר חברתי חדש שהחליף בהדרגה את הסדר החברתי הרומי. הקיסרים דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס בסוף המאה השלישית ובתחילת המאה הרביעית החלו בתהליך של שינוי, במבנה השלטון ובמבנה החברתי באימפריה הרומית. השליט הפך בהדרגה לשליט-אל בנוסח המזרחי, תוך סילוק מוקדי כוח מתחרים ובניית מערכת בירוקרטית הנשלטת ישירות על–ידי המונארך. כדי לשמר ולממן את המערכת הריכוזית הזו הועלו המיסים באופן ניכר, ונעשה נסיון להצמית אנשים למקום מושבם ולמקצועם, ואף לכפות הורשת מקצוע מאב לבן.
שינוי יזום זה גרם להחרפה ניכרת במצבה של האימפריה, לדעיכה של המרכזים העירוניים שמעבר לבירות קונסטנטינופול ורומא ולהמלטות של רבים מתושבי הערים אל אזורי הכפר או אל חסות הכנסייה. במקביל, בגלל ההדרדרות המתמדת במצבת כוח האדם הצבאית שנדרשה להחזקת האימפריה, החלה חדירה הדרגתית של קבוצות שבטים ברברים אל תוך גבולות האימפריה הרומית.
חדירת השבטים הברברים מכונה בדרך כלל "נדידת העמים" (Völkerwanderung). הפולשים על שלוש קבוצות עיקריות: קבוצות שבטים ממוצא גרמאני, שחלקן ישבו מזה מאות שנים בשולי האימפריה הרומית ובהם כאלו, כמו הגותים, שראו עצמם יורשיה של האימפריה; קבוצות שבטים סלאבים, שהגיעו ממזרח, וגם הן נמנו בחלקן על שבטים שישבו בגבול האימפריה; ושבטים לא-גרמאניים כמו ההונים, האווארים או המגיארים.
פלישות אלו, בניגוד לתפישה שהייתה שלטת עד לפני מספר עשורים, לא נשאו בכל המקרים אופי אלים. לעתים קרובות, ובמיוחד ביחס לשבטים הגרמאנים, חדרו השבטים אל תוך האימפריה בהסכמה ולעתים בהזמנת שליטי האימפריה, ששאפו לגייס כוחות מחודשים ורעננים לחיזוק הצבא האימפריאלי הנחלש. רוב השבטים קנו להם אחיזה ראשונית בשטחי האימפריה תחת הסדרי פואדרטי, שהקצו להם שטחי אדמה בתמורה למזון ולמתן סיוע צבאי לאימפריה.
בהדרגה ולאורך המאה החמישית, החלו השבטים שזכו לאדמות בצד הרומי של הדנובה והריין מקימים ממלכות עצמאיות או עצמאיות למחצה בתחומי האימפריה הרומית. גאליה, ספרד, ואפריקה נשמטו בהדרגה מידי האימפריה לטובת הונדלים, הויזיגותים, הפרנקים, הלומברדים, ואחרים והחלק שנותר, שכלל בעיקר את איטליה ורומא עצמה עמד בשליטה הולכת ומתעצמת של גנרלים גרמאנים.
התמוטטותה הסופית של האימפריה בשנת 476, הייתה סמלית יותר מממשית. השלטון בפועל היה מסור ממילא בידי שליטי ממלכות גרמאנים כאלו ואחרים. חלק מהם, כמו תיאודוריק הראשון, ראו עצמם כיורשיה הלגיטימיים של האימפריה הרומית, אך הסדר שאלו רצו ויכלו לקיים, גם אם היו בו יסודות רומיים, היה שונה מאוד מסדר העולם של הציוויליזציה היוונית-רומית.
בין המאה החמישית והמאה השמינית נוצרה תשתית פוליטית וחברתית שונה לחלוטין בשטחי אירופה המערבית. תחת האוסטרוגותים באיטליה, הויזיגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה ובמערב גרמניה והסקסונים באנגליה התפוררו במהרה כל הסדרי השלטון הרומיים ופינו מקומם לשלטון שליטים-לוחמים בנוסח הגרמאני, שלא הצליחו לכונן מערכת שלטונית בת-קיימא או מערכות חוק, משפט וסדר. עם העלמם של אלו, נעלמו גם הבטחון בקניין הפרטי ובסחר ואחריהם כל התעשיות שהיו תלויות בבטחון הקניין והסחר כמו קדרות או ייצור יין ושמן.
מידה מסוימת של התרבות הרומית הכתובה ושל קשרים בין שטחים שונים נשמרה בחסות הכנסייה, המנזרים, והבישופויות שלה, אך היוונית והלטינית, התרבות, הספרות, הממשל והחוק שמשלו באגן הים התיכון מאז עלייתה של אתונה במאה החמישית לפנה"ס נמחו במידה רבה מן העולם. מסך של קדרות ובורות ירד ואירופה נכנסה ל"עידן האפלה".
ממלכות הונדלים בצפון אפריקה, הויזיגותים במזרח ספרד ודרום צרפת, הפרנקים בצפונה, הבורגונדים במרכזה וממלכת אודואקר שירשה את האימפריה הרומית באיטליה היו הכוחות העיקריים בסוף המאה החמישית. בהנהגת כלוביס הראשון, מייסד השושלת המרובינגית השתלטו הפרנקים בהדרגה עד סוף המאה השישית על שטחי צרפת כולה. מתחילת המאה השביעית, ירשו אותם הקרולינגים, שהרחיבו בהדרגה את שטחי שלטונם גם לצפון איטליה ומזרחה על פני רוב שטח גרמניה ומרכז אירופה. איטליה, לעומת זאת, התפוררה אחרי תום שלטון תיאודוריק הראשון לשורה של ממלכות נפרדות ואילו ספרד דעכה עד שנכבשה ברובה על–ידי המוסלמים.
במקביל להתפתחויות אלו, החלו פולשים נוספים עושים את דרכם ממזרח. המצביא המוכשר בליסריוס השיב להאימפריה הביזנטית חלק משטחי האימפריה המערבית בתחילת המאה השישית, אך שלטונם היה קצר מועד. הדת החדשה שנוסדה בשנת 632 בחצי האי ערב—האיסלם—החלה כובשת את העולם. במהלך המאה השביעית והשמינית כבשו הפולשים הערבים את המזרח התיכון, צפון אפריקה, ספרד וחלק מאיי הים התיכון כולל סיציליה. הים התיכון הפך מ"הים שלנו" (mare nostra), כמאמר הרומאים, לים בשליטה מוסלמית. האימפריה הביזנטית איבדה את צפון אפריקה וחלק מאסיה הקטנה ונאלצה לוותר על שטחי איליריה כדי להתגונן מפני הערבים. התפתחות זו, שמה קץ לתקווה להתחדשות הסחר בשלב מוקדם, והמסחר באגן הים התיכון, ערש התרבות המערבית, נפסק כמעט לחלוטין החל במאה השביעית.
צמיחת הסדר הפאודלי
מתוך אפרו של סדר העולם היווני-רומי החל לצמוח במאה השמינית סדר עולם חדש, הפאודליזם. התמוטטות השלטון המרכזי והסמכות הממשלתית, הובילה לצמיחת מערכת של שליטים מקומיים, שקיימו כל אחד מערכת שלטונית נפרדת. במערכת זו היו אלמנטים שאומצו מתקופת שלהי השלטון הרומי, כמו קיבוע אנשים למעמדם ולעיסוקם של הוריהם והצמתת החקלאים לאדמתם; ובמקביל אימוץ מערכת הנאמנות האישית ושבועות הנאמנות האישיות שהייתה מקובלת בחברה הגרמאנית.
האדם בחברה הפיאודלית לא היה יישות אינדבידואלית מבחינה אישית ומשפטית. עיקר האוכלוסיה הורכבה מצמיתים—איכרים ללא רכוש קרקעי שהיו להלכה מי שהיו חייבים אמונים (קומנדטיום) בתמורה להגנת האדון, ובפועל היו פשוט רכושו של בעל הקרקעות. בעלי הרכוש, הואסאלים תפקדו במידה רבה כבעלי אחוזות אוטארקיות, עם קשר מועט בין אחוזה אחת למשנה. הם היו קשורים ביניהם במערכת של שבועות אמונים אישיות (הומגיום), אופקיות ואנכיות, שקבעו חובת הענקת שירותים צבאיים לאדון לו נשבעו אמונים, כאשר התמורה התדירה באה בדמות הענקת אדמות לוסאל.
האדמות או ה"פיף" (fief) שקיבל הוסאל הפך במהרה לתנאי מקדים לכל שירות שהעניק זה לאדון. בתחילה, היו אדמות אלו אמורות לשוב לרשות בעליהם הראשונים, האדון, אך במהרה הפכו האדמות ומאוחר יותר גם שטחי שליטה שהוענקו לוסאלים בולטים לרכוש העובר בירושה. מצב זה החליש בהדרגה את מחוייבותם של הוסאלים לאדון וחיזק את מעמדם כשליטים עצמאיים להלכה בדוכסויות ונסיכויות נפרדות.
תחילת ימי הביניים
עד לזמן האחרון, היה נפוץ לדבר על "הפלישות הברבריות", עוברות מבעד לגבולות הרומאים ומביאות לקריסתה של האימפריה הרומית. היסטוריונים מודרניים, לעומת זאת, מבינים כעת שתיאור זה מכיל רק תמונה שבורה של המציאות באותם ימים – תקופת הגירה לא פשוטה. בכמה מקרים חשובים, כמו לדוגמה הפרנקים שנכנסים לגאליה, יישוב הפולשים לקח עשורים רבים, כאשר קבוצות המחפשות אופציות כלכליות חדשות עברו דרך טריטוריה רומאית, מסיגים את החברה הגאלו-רומאית, בדרך כלל ללא אלימות כלל. כמו הגותים, חלק גדול מאותם מתיישבים היו פודראטי (foederati), בעלי ברית צבאיים, של האימפריה, שזכו באפשרות ליישב טריטוריות מסוימות, הפרנקים והבורגונדים נמנו עליהם.
בורגונדים. ממלכתו - הקיסרות הרומית הקדושה - החזיקה מעמד למעלה מ-1000 שנה, למרות שנקרעו ממנה נתחים רבים עקב סכסוכיים פנימיים.]]
בין המאה ה-5 למאה ה-8 סדר פוליטי חדש התפתח על שטחי האימפריה לשעבר, מבוסס על משפחות אצילים, ועל הממלכות החדשות של האוסטרוגותים באיטליה, הויזגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה וגרמניה המערבית, והסקסונים אנגליה. אדמות אלו נשארו נוצריות, כאשר המתיישבים הפגאנים התנצרו במהרה. השילוב בין התרבות החדשה, לתרבות הקלאסית ולהשפעות הנוצריות, יצר מודל חדש של חברה.
לעומת זאת, מעבר לאזורים אלו של אירופה חיו אנשים רבים ללא קשר ולו הפשוט ביותר עם הנצרות או עם התרבות הרומית. לוחמים אלו, כמו האבארים והויקינגים, עדיין היו מסוגלים לפגוע קשה במערכת החברתית החדשה שנוצרה באירופה המערבית.
הכנסייה הנוצרית, הגוף המרכזי היחיד ששרד את נפילת האימפריה הרומית המערבית, ריכז את עבודתו בלימוד לטינית, שמירת אומנות הכתיבה ויצירת ממשל מרכזי שמנוהל בידי רשת של בישופים. ימי הביניים המוקדמים מאופיינים בידי ממשל זה של הבישופים וכן חלוקת הנחלות למשפחות אצולה, דוכסים ולורדים.
מחוץ לשרידי הערים הרומאיות הנותרות, כוח השלטון פחת בהרבה. כתוצאה מכך, הוקצו נחלות ללורדים מקומיים שניהלו את הצבא, המיסים והחוק במקום, ונהנו מהכנסות שטח הקרקע. התפתחויות אלו הביאו להקמת החברה הפיאודלית. בהמשך ימי הביניים יתחזק שוב כוח השלטון המרכזי והזהות ה"לאומית" החדשה תצמח, כאשר שליטים חזקים ינסו להשמיד אצילים יריבים (או כאלו שמסכנים את שלטונם), כדוגמת "מלחמות השושנים".
היררכיה זו של התחייבויות הדדיות, ידועה כפיאודליזם, או כחברה הפיאודלית, חברה הקושרת כל אדם לשירותו של שליט בתמורה להגנתו של זה. אופייה של מערכת זו יצר בלבול בנחלות (שכן הנחלות הוחלפו בין שליטים לעיתים ולפעמים אף הוחזקו בחזקת שני שליטים). היתרון בפיאודליזם היה הגמישות של החברה, ויכולתה ליצור משענת יציבה לשלטון בלא שיהיה מאחוריה כוח מלכותי או פוליטי גדול ואחיד. בתקופה זו החלה עלייתם של מעמד הפרשים המשוריינים שהיוו את עיקר כוחה הצבאי של אירופה ומאוחר יותר נהפכו למעמד האבירים - פרשים משוריינים בעלי תואר אצולה וקוד של כבוד (שכלל לרוב נאמנות למלך או לכנסיה).
האימפריה הרומית המזרחית המכונה גם האימפריה הביזנטית על שם ביזנטיון, שמה הקדום של קונסטנטינופול שרדה את רוב ימי הביניים והאריכה ימים לאחר התמוטטות האימפריה הרומית המערבית.
באימפריה הביזנטית נמשך השלטון הרומאי הנוצרי באסיה הקטנה, יוון, האזורים הסלאבים מסביב ליוון, סיציליה, ודרום איטליה.
קיסרי האימפריה הביזנטית שאפו לחזור לימי הזוהר של האימפריה הרומית ולחזור ולשלוט גם במערב, עד שהקמת האימפריה הרומית הקדושה בידי קארל הגדול שברה את חלומותיהם. קארל הגדול איגד תחתיו את האזור המוכר לנו כיום כצרפת, מערב גרמניה וצפון איטליה. מאז והלאה הייתה אירופה יבשת דו קוטבית, כאשר המערב ווהמזרח מתחרים ביניהם על ההשפעה באזור הגדול והלא נוצרי של צפון אירופה.
הנצרות התפשטה מרחבי אירופה, לא רק באזור המזרח התיכון, יצרה יבשת מאוחדת כמעט לחלוטין תחת האידיאולוגיה והדת הנוצרית, קריסטנדום, מאזור המאה ה-9 ועד להיפרדות הכנסייה האורתודוכסית מהכנסייה הקתולית ב-1054.
דוגמה מרכזית לכוח התרבותי של הנצרות, שיצרה "זהות" אירופאית חדשה, ניתן למצוא במסעות הצלב. אשר במהלכם, אפיפיורים, מלכים וקיסרים יצרו את המושג של אחדות נוצרית ודרבנו קבוצות אוכלוסיה גדולות מאירופה לצאת ולהגן על הקריסטנדום מהכובש המוסלמי.
מהמאה ה-7 לספירה והלאה, האסלאם כבש אדמות רבות בצדי הגבולות הדרומיים והמזרחיים של אירופה. צבאות מוסלמים כבשו את מצרים, צפון אפריקה, ירושלים, ספרד, סיציליה וחלקים גדולים מאנטליה, עד לעצירתם בקרב טורס שנערך בדרום צרפת, בידי צבאות נוצרים. תמימות הדעים הפוליטית באירופה הייתה גדולה פחות משחשבו ורוב הצבא שגויס למסעות הצלב היה מאזורים ספורים באירופה. אזורים קטנים באזור צפון אירופה עדיין נשארו מחוץ לקריסטנדום עד למאה ה-12 ולאחריה והפכו גם הם יעד למסעות הצלב.
שיא ימי הביניים
בערך בסביבות שנת 1000, החלה תקופה של יציבות במערב אירופה כאשר נדידת העמים הגדולה נפסקה ברובה. באותו זמן המסחר גדל באיטיות ברחבי אירופה כאשר סכנות המסע קטנו, והחל גידול כלכלי איטי אך יציב.
בתקופה זו נוצרה גילדת הסוחרים ואיתה שאר ארגוני מסחר ובנקאות שפעלו במערב אירופה. האוניברסיטאות הראשונות נבנו בערים אירופאיות גדולות, משנת 1080 לערך, בעיקר בכדי לאמן וללמד אנשי כמורה. הספרות החלה לצמוח, ואיתה התקדמות גדולה באומנות, פיסול, מוזיקה וארכיטקטורה. קתדרלות גדולות נבנו ברחבי אירופה, תחילה בסגנון רומנסקי ולאחר מכן בסגנון גותי.
גותי
בתקופה זו החלו להתגבש הממלכות הגדולות של אירופה.
- ב 1066 טען המלך הנורמני ויליאם הכובש לכתר בריטניה ומשלא נענה פלש עליה וכבשה. דבר זה גרם להשפעה צרפתית רבה על האיים הבריטים (שעד אז היו מושפעים בעיקר מהתרבויות הקלטיות והסקסונית) ולהקמת בית מלוכה עם קשריי דם לצרפת (דבר שיצר מריבות חוזרות ונשנות על הכתר בין שתי הממלכות כאשר כל מלך תובע מלכות גם על הממלכה השנייה). בכיבוש זה הביא ויליאם הכובש את שיא ימי הביניים לאנגליה. כדי לבצר את שלטונו הוא הקים בבריטניה מערכת של טירות, הידועה שבהן היא מצודת לונדון (Tower of London) ששכנה בלב לונדון והוותה את המרכז השלטוני של ויליאם.
- גרמניה עדיין נשלטה בידי הקיסרות הרומית הקדושה, אך למעשה הייתה מורכבת מעשרות נסיכויות קטנות שהיו כפופות לשלטון המרכזי במעין פדרציה.
- בצרפת, השושלת הקרולינגית נפלה ואת מקומה תפסה השושלת הקפטינגית, אשר תשלוט בצרפת (גם בשמות בית ולואה, ובית בורבון) באופן רציף, למעלה משמונה מאות שנה, עד המהפכה הצרפתית בשנת 1789. בתקופה זו נהפכה צרפת למרכז דתי כאשר נבנו בה הקתדרלות הגדולות ומנזרים גדולים וחשובים הוקמו בה. בתקופה מסוימת, האפיפיור ישב בצרפת. הפריחה הדתית והתרבותית תרמה לפריחה גדולה במסחר, וזאת אפשרה למלכי צרפת להרחיב את גבולות שלטונם ולהדוף פולשים שגרמו לצרות בגבולות צרפת במשך עשרות שונים. בגלל שויליאם הכובש, דוכס נורמנדי אשר בצרפת נהפך למלך אנגליה, נקלעה צרפת למריבות עם בריטניה על הכתר.
בתקופה זו הסמכות החזקה ביותר באירופה הייתה כנראה האפיפיור, שניסה לאחד את אירופה תחת שלטון הצלב ולהקטין את המלחמות הפנימיות בין המלכים והאצילים על כתר, שלטון ונחלות. בשנת 1095 קרא האפיפיור אורבן השני לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים שמחללים את המקומות הקדושים ובכך בעצם הביא למסע הצלב הראשון. מסעי הצלב היו גורם מכונן בהתפתחותה התרבותית, הדתית, הפוליטית, הכלכלית והצבאית של אירופה.
מסעי הצלב
תקופה זו מזוהה יותר מכל עם האבירים בשריון נוצץ. האבירים היו יותר מפרשים בעלי שריון והיוו מעמד חברתי נפרד. למרות שכל אביר היה אציל וכל אציל היה אביר, רוב האבירים היו אצילים מהמעמד הנמוך ביותר (במדרג האצולה) שניסו להרוויח כבוד, הון ותהילה באמצעות מעשי גבורה ומשימות צבאיות. מסעי הצלב היוו כר משיכה גדול לאבירים עניים שחיפשו קרבות שיביאו להם אוצרות, נחלות ותהילה. בהתחלה, לא התלוו לאבירות גינוני כבוד כלשהם ורוב האבירים היו לוחמים פראיים וגסים, אך עם הזמן התפתח קוד האבירות - שחייב את האבירים להתנהגות אצילית וגינוני נימוס - שעידן את התנהגותם. שבועת האבירות נהפכה לטקס דתי ובו האביר מיטהר מחטאיו בליל שימורים ומוכתר לאביר בחסות הכנסיה. בשיא ימי הביניים, בעיקר תודות לטרובדורים (פייטנים נודדים), נפוצו הבלדות על אבירים אצילים וגיבורים, המבצעים מעשי גבורה ונלחמים ברוע. מבלדות אלה התפתחו גם הסיפורים הרומנטיים של אהבת חצר "Courtly Love" (רומן בין אביר לנסיכה או אצילה מנשות החצר) שבהם האביר מקדיש את עצמו לאהובתו ומבצע למענה מעשי גבורה. אחרי מסעי הצלב הגדולים, בעקבות שקט יחסי ששרר באירופה באותה תקופה, החלו להתפתח הטורנירים - תחרויות ראווה ודו קרב בין אבירים - שנועדו לספק לאבירים הזדמנות להפגין את כישוריהם, להתאמן ולזכות בתהילה, בפרס כספי או באשה נאה. על בסיס בלדות אלה וסיפורי עם שונים נוסדה התדמית של האבירים כפי שהיא מוכרת כיום בספרות ובקולנוע.
סוף ימי הביניים
קולנוע
המאה ה-15 החלה לסמן את סופם של ימי הביניים והתחלת תקופת הרנסנס, אם כי במידה רבה ימי הביניים נמשכו גם במאה ה-16. השינויים הגדולים היו בתרבות ובמדע וכן בשינוי שיטת הארגון הפוליטית (מעבר ממונרכיה פיאודלית למונרכיה אבסולוטית) ועליית כוחן של ערי-המדינה באיטליה.
התקופה זו גם ראתה שינויים טכנולוגיים אחרים, כולל את המצאת הדפוס, הבאת אבקת השריפה מסין, האצטרולב, המשקפיים וספינות משופרות שאפשרו מסעות באוקיאנוסים. המצאות אלו ואחרות הפכו את שחר עידן החקר הימי לאפשרי.
כניסת הנוצרים לאזור הבלטי והפיני בצפון מזרח אירופה, הביאה להיטמעות אותם אנשים ביתר מהירות בזהות הלאומית האירופאית. הקרע בין הכנסייה הקתולית לכנסייה המזרחית אורתודוקסית הוביל לפילוג בין מזרח אירופה למערבה. כיבוש מזרח אירופה על ידי האימפריה המונגולית גרם לניתוקה התרבותי ממערב היבשת, ולהעמקת הפילוג הפוליטי בין שני חלקי היבשת.
בספרד החל כיבוש איטי של האזורים המוסלמים. כתוצאה מכך, מידע על הפילוסופיה והמדע בעת העתיקה נגלה לעולם דוברי הלטינית, מהספריות המוסלמיות שנכבשו, דבר זה העשיר את תפיסת העולם האריסטוטלית שרווחה באירופה.
פוליטית, ימי הביניים המאוחרים אופיינו בדחיית הכוח הפיאודלי, ואי סדר הולך וגובר. מגמות אלו הובילו להתפתחות מדינות חזקות ומבוססות מלוכה. באמצעות מונופול על התותחים הראשונים הצליחו בתי המלוכה למוטט את טירות האצילים שסירבו לכפוף את עצמם לרצון המלך. מלחמות בין מדינות, כמו מלחמת מאה השנים בין אנגליה וצרפת, החלישו את המדינות הנוצריות במאבקן באיסלאם. המגפה של שנת 1348 (המוות השחור), והקרע בכנסייה הקתולית, היו קטלניים לסדרי ימי הביניים המוקדמים, והובילו את אירופה לשינויים הגדולים שעמדו להתחולל במאה ה-15 וה-16.
האימפריה הביזנטית שרדה עד 1453 אך בצורה חלשה ומרוסקת, עד שנכבשה ע"י האימפריה העות'מאנית.
היהודים בימי הביניים
בארצות אירופה
- השנאה הדתית הנוצרית כנגד יהודים.
- פרעות אנטישמיות ומעשי טבח כנגד יהודים.
- דחיקת היהודים אל מקצועות המסחר והכלכלה.
- חיים תחת חסיון השליט המקומי.
בארצות האיסלאם
אירועים מרכזיים בימי הביניים
- 800 - קארל הגדול (שרלמן) מוכתר על–ידי האפיפיור לאו השלישי לקיסר של הקיסרות הרומית הקדושה.
- 1066 - וויליאם הכובש כובש את בריטניה.
- 1099 - היסטוריה האנושית) קיימות חברות רבות, הממויינות באופנים שונים. למעשה, כל צורת ארגון אנושית (לאום, יישוב, מקום בילוי וכו') יוצרת מפגש על בסיס כלשהו בין בני אדם, ולכן יוצרת חברה מסוימת.
סוגים של חברה
קיימים שני סוגים של חברה הנבדלים אחד מהשני בצורה ניכרת:
- חברה משנית - חברה המקיימת מפגשים שעוסקים בתחום חלקי מתוך הקיום האנושי (כמו - קבוצת ספורט, מפעל וכדומה).
- חברה כללית - חברה המקיימת מפגשים שעוסקים בכל תחומי החיים השונים (כמו - מדינה, יישוב וכו').
יסודות החברה
בחברה רלוונטית, שבה הרוב המוחלט של בני האדם מקיים יחסים חברתיים כלשהם עם בני אדם אחרים, מלבד אנשים בודדים החיים בפרישות מוחלטת כל חייהם. היחסים החברתיים מבוססים על הגורמים הבאים:
- לאדם צרכים שונים שעליו לספק, לצורך סיפוקם הוא זקוק לשיתוף פעולה של בני אדם אחרים. צרכים אלו יכולים להיות צרכים ראשוניים (כמו - מזון, מים, מחסה, מין וכדומה) או צרכים מורכבים יותר (כמו - הצורך בחברת האדם, הצורך בחיבור רגשי, הצורך בהכרה חברתית, הצורך בפיתוח האינטליגנציה, הצורך באשליה ודימיון, הצורך בהגשמה עצמית וכו').
- לאדם מערכת של יכולות המסוגלת לספק את צורכיהם של אנשים אחרים. היכולת להפיק מזון מן הטבע, היכולת ליצור כלים, היכולת להעביר מידע, היכולת לספק חברה אנושית והיכולת לחיבור רגשי לזולת הם דוגמאות ליכולות מסוג זה.
- בני אדם מסוגלים לתקשר ביניהם בצורות שונות, על מנת להגיב באופן יעיל יותר שמתבטא בהתנהגותם ובמחשבותיהם למצבם של שאר בני האדם.
- רוחניותו, תודעתו, הבנתו וערכיו של האדם מושפעים באופן משמעותי מהחברה בה הוא חי במשך חייו.
- לאדם יש יכולת מלאה להשפיע על פני החברה במובנים רבים.
- על פי תורת האבולוציה, לאדם צורך אבולוציוני בהמשך קיום הגנים שלו ובקידום השרדותה של החברה שסביבו מפני שהיא מכילה באופן חלקי את המטען הגנטי שלו עצמו, זאת בנוסף לצורך בהשרדותו האישית שממשיכה להתקיים הודות לשיתוף הפעולה החברתי.
על פי יסודות אלו קיימת תלות הדדית חזקה ביותר בין האדם והחברה בה הוא חי. תלות זו באה לידי ביטוי בתחומים רבים ושונים שיש להם חלק בחייו של האדם. התחומים העיקריים הם: כלכלה, תעשייה, אמנות, ממשל, משפט, שפה, השכלה, דת, מיניות, רפואה ומידע.
האדם והחברה
מלבד ההשפעה ההדדית של האדם והחברה, בכל חברה מתקיימת סינרגיה שמתבטאת על ידי:
קיום ישות חברתית, הניתנת להתייחסות מובחנת מלבד ההתייחסות לכל אחד מהפרטים. החברה במובנה זה היא התלכדות של המגמות הקיימות בה עם הגורמים השונים המרכיבים אותה. לכל חברה יש היסטוריה, מבנה, החלטות משותפות וכדומה.
חלק מהגדרות החברה הם גבולותיה:
- החברים שבתוכה - אלו חברים נמצאים בא ואלו לא.
- המאפיינים שלה - קרקע, שפה, רכוש החברה וכו'.
גבולות אלו לעיתים רבות אינם מוחלטים ומכילים תחום אפור.
התהליך המשלים את הסינרגיה החברתית הינו התפלגות חברתית:
שהיא אופיה של חברה המתפתחת על ידי תהליכים, מתחים, וחברות-משנה רבים ומגוונים שמתרחשים בה.
במקרים רבים, תהליכים אלו מרובדים:
הם פועלים במישורי התייחסות שונים המשולבים זה בזה - תהליכים כלכליים, תרבותיים ולשוניים שעשויים להתקיים במישורי התייחסות שונים אך שזורים אלו באלו במכלול של השפעות הדדיות.
ההתפלגות החברתית יוצרת בכל חברה חלוקת כוח מסוימת בין חלקיה השונים (פרטים ותת-חברות) ומביאה לעיצוב פוטנציאלי של פני החברה. כוח זה נקרא הכוח החברתי והוא לעולם אינו מחולק באופן שווה בין כל הפרטים בחברה, אופן חלוקתו נקבע על פי שני הקריטריונים הבאים:
- חלוקה של הכוח בין מנהיגים למונהגים. חלוקה זו קיימת בכל תחומי החיים (לדוגמה, גם האמן וגם קהלו אחראים על קיום האמנות, אך האמן מנהיג את הקהל המונהג, והינו בעל הכוח בתחום זה). חלוקה זו לרוב אינה מוחלטת, ומתקיימת ברמות שונות בחברה. לרוב המנהיגים השונים בחברה אינם שווים זה לזה במידת הכוח החברתי שלהם, וכן רוב הפרטים מכילים מידות מסוימות של הנהגה וגם כפיפות להנהגה.
- חלוקה של הכוח החברתי לתחומי חיים שונים, וחלוקה מסוימת של בעלי הכוח בין תחומי החיים השונים (לדוגמה: יצירת הבדלה בין כוהנים, המנהיגים את הכוח הדתי; פועלים, המנהיגים את הכוח היצרני; מורים, המנהיגים את ההשפעה על הדור הצעיר וכו').
חוקיות
- תחום הממשל:
הממשל הוא ציר עיקרי של הנהגה שקיים כמעט בכל חברה אנושית, הוא נחשב לתחום חיים בעל כוח רב שמתקיים בזכות עצמו ועליון על שאר תחומי החיים. יש לציין כי תחום זה אינו מנהיג באופן מוחלט את החברה, אלא אחראי על תחומים חלקיים בה.
- חברה טוטאליטארית:
חברה טוטאליטארית היא חברה בה הכוח החברתי כולו מרוכז בידי הממשל וכל תחומי החיים כפופים לו באופן מוחלט.
- חברה אנארכית:
חברה אנארכית היא חברה בה אין כלל ממשל, והכוח החברתי מפוזר בין תחומי החיים השונים. בניגוד לחברה טוטאליטארית.
לכל חברה יש חוקיות מסוימת על-פיה היא מתקיימת. חוקיות זו, מושפעת מהטבע הסובב אותה, הכלים החומריים והרוחניים הנמצאים ברשותה, הערכים וההתנהגות של בני האדם הפרטים המרכיבים אותה וההיסטוריה שלה. חוקיות זו, המתארת את מכלול ההתרחשויות הקבועות בחברה, מחולקת לשני גורמים:
- מבנה החברה - מבנה החברה מתאר את המוסדות וצורות הארגון הקיימות בחברה, וחלוקת הכוח החברתי ביניהם.
- תרבות - התרבות מתארת את מכלול המסורות, האמונות, אופני החשיבה, צורת התקשורת והמדע.
ההפרדה בין גורמים אלו אינה מוחלטת, והם שזורים זה בזה ומשפיעים זה על זה. התרבות והמבנה החברתי הם גורמים הייחודיים לכל חברה אנושית בפני עצמה ומגדירים את התנהלות החיים בה, כמו כן, הם עשויים להשתנות ובכך הם חופפים להשתנות החברה.
יציבות חברתית
אחד הביטויים הבולטים ביותר של חברה הוא קיומם של כללים המקבעים את החוקיות החברתית. כללים אלו מתקיימים לאורך זמן, ומספקים לחברה את היכולת לשמר דפוסי התנהלות קבועים יחסית ולהיות חברה יציבה. הכללים בכל חברה תלויים בשימורם על ידי רוב הפרטים בחברה. חלק גדול מכללים אלו נוצר בעקבות חריגה מהם, המתקיימת באופן חלקי בכל חברה. אך למנהיגים בחברה יש את האפשרות לשנות או לשמר את הכללים על פי רצונם האישי. הכללים מחולקים לשני סוגים:
- חוקים - החוקים מהווים את הפן הרשמי והמוחלט של כללי החברה. החוקים יכולים להיות מסוגים שונים ונוגעים בתחומי חיים שונים (חוקי ממשל, חוקי דת, חוקים אקדמאיים, חוקי מסחר וכו'). בד"כ רוב החוקים (ובייחוד הכללים שבהם הנוגעים לכלל החברה) נקבעים ומוחזקים ע"י הממשל, אך ישנם חוקים רבים הנקבעים ע"י ארגונים אחרים (כלכליים, דתיים וכו'), והם לעיתים משמעותיים יותר מחוקי הממשל.
- נורמות - הנורמות מהוות את הפן הלא רשמי של כללי החברה. הנורמות מורכבות מתהליכים רבים (בהם אופנה, מסורת, אינטרסים וכו'). הנורמות מושפעות באופן ישיר מגורמים רבים ביותר (בניגוד לחוקים המושפעים באופן עקיף), קשות להגדרה מדוייקת, יחסיות (כלומר- נתפסות באופן שונה בכל תת-חברה) ונוגעות בכל תחומי החיים.כמו כן זה לא עובד ככה.
בניגוד ליציבות החברתית, קיימים בכל חברה תהליכי שינוי במידות שונות. שינויים אלו מובחנים על פי מדדים שונים כגון חשיבותם, מהירותם וסיבת התרחשותם, ומושפעים לרוב מאופן הפילוג ומהמורכבות הרבה של בחברה. שינויים אלו עשויים לקרות בהשפעה של בני האדם מתוך החברה או לא בהשפעתם. כמו כן הם עשויים להעשות בהתאם למאמץ חברתי משותף שנועד להביאם, שינויים אלה הם מכוונים, או שהם עשויים להיגרם עקב פעולות של בני אדם שמטרתן אינה לבצע את השינויים שהתרחשו, שינויים אלה הם לא מכוונים.
השתייכות חברתית
- תהליך החיברות:
חיברות היא התהליך שבו אדם יחיד מסתגל למבנה ולתרבות של החברה אליה הוא משתייך. תהליך זה המתרחש בתקופת המעבר לחברה חדשה או בהתאמה הממושכת לחברה הנוכחית אליה משתייך האדם.
- השתייכות חברתית:
השתייכות חברתית היא הפן החברתי בחייו של אדם שהוא חלק בלתי נפרד מהגדרתו. ההשתייכות החברתית מורכבת מחלקים מודעים ובלתי מודעים.
חקר בנושא החברה
סוציולוגיה הינה תחום המחקר העוסק בחברה.
ראו גם
:מונחים בסוציולוגיה
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:מדעי החברה
כלכלה
כלכלה הוא תחום הפעולה האנושית המכוון להשגת האמצעים החומריים הדרושים לאדם לצורך קיומו ורווחתו. כלכלה היא גם תחום חקר העוסק ביחסים האנושיים והחברתיים הקשורים בהשגת אמצעים חומריים, והחוקים והיחסים החברתיים הנוגעים לייצורו וחלוקתו של קניין המשמש לצורכי אדם. המחקר בתחום הכלכלה עוסק באופן בו משאבים נגישים במחסור משמשים, מעובדים, מיוצרים, מוקצים, מופצים ונצרכים כמוצרים. כמו כן עוסקת הכלכלה במגוון הקשרים ויחסי החליפין בין בני אדם במהלך ייצור מוצרים וצריכתם. בין השאר נוגעים תחומי חקר זה בהליכים של ייצור, הפצה, מסחר וצריכה של מוצרים ושירותים.
המונח "אקונומיה" או "אקונומיקה", שפירושו "כלכלה" ברוב שפות לועז, הוא מונח שטבע הפילוסוף היווני אריסטו לתיאור מדע העוסק בחקר חוקי משקי הבית. המילה אקונומיה מורכבת מהמילה היוונית οίκω (אוֹיקוֹ, בית או משק–בית) עם המילה νέμω (נֶמוֹ או נומוס, חוק). מונחים כמו "כלכלה מדינית", "כלכלה פוליטית", "כלכלה חברתית" או "כלכלה לאומית" שימשו החל מהמאה השבע–עשרה, אך במאה העשרים השתגר השימוש ב"כלכלה" (economics) לבדה, בהשראת הספר "עקרונות הכלכלה" של אלפרד מרשל משנת 1890.
הגדרות שונות לכלכלה
קיימות מספר הגדרות חליפיות לכלכלה. את הפשוטה מביניהן סיפק אדם סמית', מי שנחשב לאבי הכלכלה, לפיו כלכלה היא "המדע החוקר את העושר". ביתר פירוט, הכלכלה על פי סמית' היא "חקר הייצור,ההפצה וההחלפה" של עושר. ג'ון סטיוארט מיל סיפק הגדרה דומה: "המדע המעשי של ייצור והפצת עושר", כאשר את העושר לעניין זה תיאר כ-"מלאי הדברים השימושיים".
אלפרד מרשל הסיט את ההגדרה של המדע מעושר לרווחה, כדי לתת ביטוי לפעילות כלכלית שאינה בהכרח קשורה לכסף או מתכות יקרות. לפיכך כלכלה עוסקת במכלול ההיבטים החומריים של החיים והפעילות החברתית המשפיעים על רווחתו ותועלתו של האדם.
הגדרה מודרנית שסיפק ליונל רובינס, גורסת כי הכלכלה עוסקת בחקר המחסור, כלומר חקר השימוש האנושי באמצעים הנתונים במחסור שיכולים לשמש למטרות שונות.
יסודות הכלכלה
מוצרים ושירותים
כל שיטה כלכלית מתמקדת בראש ובראשונה במוצרים (או תוצרים): חומרים שעובדו באופן כלשהו ביד אדם. המכנה המשותף לכל המוצרים הכלכל | | |
