:: wikimiki.org ::
| פולקלור |
פולקלורפולקלור, הוא מונח שטבע החוקר האנגלי ג'ון תומס בשנת 1846. פולקלור הוא מכלול האספקטים המילוליים, הרוחניים והחומריים המאפיינים תרבות מסוימת, אשר מועברים בעל פה, בהקראה, על ידי התבוננות, ועל ידי חיקוי (על־אף שעיקרון זה התערער בעידן המודרני עם התפתחות אמצעי התקשורת). פולקלור הוא למעשה גוף של ידע, מנהגים ומסורות שעובר מדור לדור, ומשתנה כל הזמן.
ערכו המרכזי של הפולקלור הוא בכך שתהליך היווצרותו נפרס על פני היסטוריה ארוכה במיוחד, ועל כן הוא נחשב למייצג את עברה של תרבות מסוימת, על מורכבויותיו הרבות. יצירת הפולקלור הרב־דורית הופכת אותו לדינמי ובנוי שכבות־שכבות (גם עיקרון זה נפגע עם התפתחות התקשורת המודרנית).
לפולקלור שני ז'אנרים עיקריים:
- ז'אנרים מינוריים: הכוללים יצירות עממיות זעירות, כגון חידות ופתגמים.
- ז'אנרים מז'וריים: הכוללים יצירות מלאות, כגון סיפור ושירה.
חקר הפולקלור מכונה פולקלוריסטיקה.
קטגוריות פולקלור
נהוג לאפיין חמש קטגוריות פולקלור מרכזיות: אמונות, מסורות, נרטיבים, אמרות ואומנויות.
- אמונות
- אמונות טפלות
- כישוף עממי
- הגדת עתידות
- מסורות
- מנהגי חגים
- אוכל מקומי/עדתי
- משחקים עממיים
- ריקודי עם
- תלבושות עממיות
- נרטיבים
- סיפורי עם
- מיתוסים
- מעשיות
- אגדות
- שירה עממית
- שירה אפית
- מוזיקה עממית
- אמרות
- פתגמים
- שירי ילדים
- מטבעות לשון
- בדיחות עממיות
- חידות עממיות
- אומנויות
(אריגת שטיחים, ציורי קיר, תפירת שמיכות טלאים וכדומה)
ראו גם
- מונחים בפולקלור
-
ja:民俗学
תרבותתרבות (ציביליזציה) היא אורח החיים של החברה והיא מוגדרת כ"דפוסי ההתנהגות שחברה או אינדיבידואל כלשהם מסגלים לעצמם, מעצבים, ונוהגים על פיהם". בין דפוסי התנהגות אלה ניתן לכלול שפה, מנהגים, טקסים, סמלים ועוד.
לאורך זמן, מסגלת לעצמה כל חברה דפוסי תרבות משל עצמה. חברה פתוחה מושפעת מתרבויות זרות יותר מחברה סגורה, ואף משפיעה עליהן.
לאורך תקופות ארוכות, מתפתחות תרבויות ויוצרות מסורות שונות. המסורת היא תחום תרבותי, המייצג המשכיות תרבותית. חלק ניכר מן ההתייחסות להיסטוריה התרבותית מצוי בפולקלור (אומנות עממית), הייחודי לכל תרבות.
תחומי עשייה רבים ומגוונים נחשבים כעשייה תרבותית. למשל: אמנות, ריקוד,מוזיקה, תיאטרון, ציור, ספורט. אבל גם תחומים פחות "רשמיים" עשויים להחשב כחלק מהתרבות: נראטיב לאומי, הווי ואווירה וכיו"ב.
- תרבות הפנאי היא מכלול תבניות המאפשרות (או המאלצות) את הפרט לגבש לעצמו דרכים לנהל את זמנו הפנוי.
- תרבות ארגונית היא כינוי לדפוסי ההתנהגות הנהוגים בארגון: קפדנות, יצירתיות, מקצוענות וכולי.
- תרבות נהיגה היא דפוסי ההתנהגות של הנהגים בעת נהיגתם: פראית, זהירה, אדיבה, וכו'.
- תרבות הצריכה היא התנהגות בני האדם המודרניים בקניות, בעיקר ללא טעם ובהגזמה.
- תרבות ההמתנה בתור שהוא הסדר חברתי שבא לקבוע סדר צודק והוגן לקבלת שירות או מוצר שאספקתם מוגבלת (כלומר לא ניתן לספק אותו לכל הצרכנים מיד עם קבלת דרישתם). תרבות ההמתנה בתור מתייחסת לכל אדם כשווה בזכויותיו לכל האחרים, והמדד הקובע את הסדר בגישה לקופאי, הוא הקדימות בהגעה לתור.
ראו גם
- תרבות המערב
- תרבות המזרח
- תרבות מצרים העתיקה
- תרבות ישראלית אלטרנטיבית
- התנ"ך בחיי יום יום
-
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:אנתרופולוגיה
ja:文化
simple:Culture
zh-min-nan:Bûn-hoà
מודרניותמודרניזם במובן התרבותי וההיסטורי בדרך כלל מוגדר כסגנונות האמנותיים והספרותיים החדשים שהתפתחו בעשורים שלפני מלחמת העולם הראשונה, כאשר אמנים התמרדו כנגד הנורמות של סוף המאה ה-19 בתחומים אלה, בניסיון להציג את מה שהם חשבו כתמונה אמיתית יותר מבחינה רגשית של מה שאנשים באמת חושבים ומרגישים.
יש שמחלקים את המאה ה-20 לשתי תקופות, המודרנית והפוסט מודרנית, ואילו אחרים רואים את שתיהן כשני חלקים של תקופה ארוכה יותר. ערך זה יתמקד בתנועה שגדלה בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, ואילו לפוסט-מודרניזם יש ערך משלו.
"בדיוק כמו שהקדמונים שאבו את השראתם האמנותית מעולם הטבע... כך אנו צריכים לשאוב את שלנו מהסביבה המתועשת שאנו יצרנו" (אנטוניו סאנט-אליה, "מניפסט של אדריכלות עתידנית" (1914)).
התנועה המודרנית התפתחה בסוף המאה ה-19, והיתה מושרשת ברעיון שצורות "מסורתיות" של אמנות, ספרות, ארגון חברתי וחיי היום-יום נעשו מיושנים, ולפיכך יש צורך להיפטר מצורות אלה ולהמציא את התרבות מחדש. המודרניזם תמך ברעיון של בחינה מחדש של כל היבט של הקיום, ממסחר ועד פילוסופיה, כשהמטרה היא למצוא את הדברים המונעים התקדמות, ולהחליף אותם בדרכים חדשות, ולפיכך טובות יותר. תמציתה של התנועה המודרנית היא בטענה כי המציאויות החדשות של המאה ה־20 הן קבועות ואימננטיות, וכי על בני אדם לשנות את ראיית העולם שלהם על מנת להבין כי מה שחדש הוא גם טוב ויפה.
מקדימים למודרניזם
החצי הראשון של המאה ה-19 באירופה אופיין בסדרה של מלחמות ומהפכות סוערות, שבסופו של דבר התגבשו לסדרה של רעיונות ודוקטרינות שאנו מזהים אותם כרומנטיציזם, שהתמקד בחוויה הסובייקטיבית האישית, העליונות של ה"טבע" כנושא הראוי לאמנות, הרחבות מהפכניות או רדיקליות של ההתבטאות וחירות אישית. עד אמצע המאה סינתזה של רעיונות אלה הופיעה, תחת שמות שונים. הסינתזה הזו היתה מושרשת ברעיון שמה ש"אמיתי" חשוב יותר מהסובייקטיבי. ביטויים להלך רוח זה ניתן לראות ב"ריאלפוליטיק" של אוטו פון ביסמרק, רעיונות פילוסופיים כמו הפוזיטיביזם ונורמות תרבותיות שהיום מתוארות במילה "ויקטוריאניות".
הגרעין של סינתזה זו היה החשיבות של מוסדות, הנחות משותפות ומסגרות התייחסות. אלה נסמכו על נורמות דתיות נוצריות, על נורמות מדעיות שנמצאו בפיזיקה הקלאסית ועל דוקטרינות שטענו כי תיאור של המציאות החיצונית אפשרי מנקודת מבט אובייקטיבית. מבקרי תרבות והיסטוריונים קוראים לדוקטרינות אלה ריאליזם, אם כי מונח זה אינו אוניברסלי. בפילוסופיה, התנועות הרציונליסטיות והפוזיטביסטיות ביססו את העליונות של ההיגיון והשיטה.
כנגד מגמה זו, עמדו כמה רעיונות. חלקם היו המשכים ישירים של אסכולות רומנטיות, כמו התנועות האגרריות ותנועות התחייה באמנות הפלסטית ובשירה (לדוגמה, האחווה הפרה-רפאליטית והפילוסוף ג'ון רוסקין). הרציונליזם גם הוא משך תגובות מאנטי רציונאליסטים בתחום הפילוסופיה. במיוחד, הראייה הדיאלקטית של התרבות וההיסטוריה של הגל הביאה לתגובות מפרידריך ניטשה ומסרן קירקגור, שהיה מבשר של האקזיסטנציאליזם. כל התגובות האלה יחד אתגרו כל רעיון של ביטחון ושלמות שניתן היה למצוא בתרבות, בהיסטוריה, או בהיגיון הטהור.
משנות ה־70 של המאה ה-19 והלאה, ההבנה כי ניתן לראות בהיסטוריה ובתרבות התקדמות מתמדת, וכי ההתקדמות מחוייבת מבחינה פנימית, אותגרה יותר ויותר. כותבים כמו וגנר והנריק איבסן בוקרו על הביקורת שלהם כלפי התרבות של אותו הזמן, והם הזהירו כי "התקדמות" מתמדת מביאה לבידוד גובר וליצירתם של יחידים המנותקים מהחברה ומאנשים אחרים. יותר ויותר עלתה הטענה כי לא רק שהערכים של האמן והחברה שונים הם זה מזה, אלה גם שהחברה מנוגדת להתקדמות עצמה, וכי לא ניתן להביא להתקדמות במצב שהיא כרגע. כמו כן, נוצרו דעות חדשות בפילוסופיה שהתנגדו לאופטימיזם הקודם. כתיבתו של שופנהאואר תוייגה כ"פסימיסטית" בשל הרעיון שלה של "שלילת הרצון", רעיון שידחה ויקלט גם יחד במחשבתם של הוגים מאוחרים יותר כמו ניטשה.
שניים מההוגים שוברי המוסכמות היו דרווין בביולוגיה ומרקס במדע המדינה. תאוריית האבולוציה על ידי ברירה טבעית של דרווין חתרה תחת הביטחון הדתי של הציבור, והתחושה של המיוחדות האנושית של העילית. הרעיון כי בני אדם פועלים בשל דחפים הדומים לאלה של בעלי החיים הנמוכים, היתה קשה ליישוב עם הרעיון של רוחניות אצילה. קרל מרקס הציג גרסה פוליטית של אותה בעיה: שבעיות בסדר הכלכלי אינן זמניות, התוצאה של אנשים מושחתים או של תנאים חולפים, אלא כי הן תוצאה של סתירות פנימיות בשיטה הקפיטליסטית. שני ההוגים יצמיחו אסכולות שתהיינה מרכזיות בביסוס המודרניזם.
בתחום האמנות והספרות, לשני רעיונות שמקורם בצרפת תהיה השפעה מיוחדת. הראשון הוא האימפרסיוניזם, אסכולה של ציור שהתמקדה בתחילה על היצירה במציאות הרגילה במקום בסטודיו של האמן. הם טענו כי בני אדם אינם רואים חפצים, אלא את האור עצמו. האסכולה התפתחה, ולמרות מחלוקות פנימיות בעלי משמעות בקרב המנהיגים של התנועה, נעשתה למשפיעה ביותר. בתחילה האמנות מזרם זה נדחתה מהתערוכה המסחרית החשובה ביותר של אותו הזמן – סלון פריז. הקיסר נפוליון השלישי מימן את ה"סלון המסורבים" שהציג את הציורים שנדחו על ידי הסלון בפריז. בעוד שחלק מהציורים היו מציירים נחותים יותר בסגנונות הסטנדרטיים, יצירתו של מאנה משכה תשומת לב רבה, ופתחה את הדרך המסחרית בפני התנועה.
האסכולה השניה היתה הסימבוליזם, שאופיין באמונה שהשפה היא סימבולית מטבעה, וכי השירה והכתיבה צריכות ללכת אחר ההקשר הישיר של הקול והטקסטורה שהמילים יוצרות. המשורר סטאפן מלארמה יהיה בעל חשיבות משמעותית לתנועה המודרנית העתידית.
באותה זמן פעלו כוחות חברתיים, פוליטיים וכלכליים שישמשו לבסוף כבסיס לאמנות ולחשיבה שונה באופן רדיקאלי.
העיקר מבין אלו היה התיעוש, שיצר מבנים כמו מגדל אייפל ששברו את כל ההגבלות הקודמות על גובהן של יצירות מעשה ידי אדם, ובאותו זמן יצרו סביבה עירוניות שונה באופן רדיקאלי. העיור התעשייתי, והאפשרויות שנוצרו על ידי הראייה המדעית החדשה, יהיו גורמים חשובים בשינויים העתידיים שירעידו את יסודותיה של התרבות האירופית, שבנקודה זו ראתה את עצמו כממשיכת קו התפתחות והתקדמות ברור מאז הרנסאנס.
את עומקם של השינויים ניתן לראות מכך שדיסצפלינות רבות מתארות את התקופה שלפני המאה ה־20 שלהן כ"קלאסית", לדוגמה בפיזיקה, בכלכלה, ובאמנויות כגון בלט.
תחילתו של המודרניזם: 1890-1910
ניתן לתאר את תחילתה של התנועה כדחייה של המסורת, וכנטייה לגשת לבעיות בפרספקטיבה חדשה המבוססת על רעיונות וטכניקות קיימות. כך, גוסטב מאהלר החשיב את עצמו כמלחין "מודרני", וגוסטב פלובר אמר, במשפט מפורסם, כי "הכרחי להיות מודרני לחלוטין בטעמך". הדחייה של המסורת על ידי התנועה האימפרסיוניסטית עושה אותה לאחת מהתנועות הראשונות שניתן לראות אותה במבט לאחור כתנועה מודרנית. בספרות, לתנועה הסימבוליסטית תהיה השפעה עצומה על ההתפתחות של המודרניזם, בשל התמקדותה בתחושה. מההיבט הפילוסופי, נטישת המסורת של פרידריך ניטשה וזיגמונד פרויד נתנה בסיס חשוב להתקדמותה העתידית של התנועה: להתחיל שוב מהעקרונות הראשוניים, ועזיבת ההגדרות והשיטות הישנות. הגל הראשון של התנועה נותר בדרך כלל בתוך מסגרת נורמות ההצגה של המאה ה-19; פעמים רבות, המשתתפים בו החשיבו את עצמם כרפורמטורים ולא כמהפכנים.
מתחילת העשור האחרון של המאה ה־19, החל קו מחשבה הטוען כי יש לדחות את הנורמות הישנות לחלוטין, במקום רק לשנות את הידע הקודם לאור טכניקות חדשות. התנועה באמנות הקבילה להתפתחויות כגון תורת היחסות בפיזיקה; החיבור החדש בין מנוע הבעירה הפנימית והתעשייה; ועלייתם של מדעי החברה במדיניות הציבורית. בחמש־עשרה השנים הראשונות של המאה ה־20, סדרה של סופרים, הוגים, ואמנים ניתקו את הקשר עם הצורות המסורתיות של ארגון הספרות, הציור, והמוזיקה – שוב, במקביל לשינויים בשיטות הארגוניות בתחומים אחרים. הטענה היתה כי אם מהות המציאות עצמה אינה ברורה, וההגבלות שהיו נתונות על הפעילות האנושית נופלות, אז גם על האמנות להשתנות באופן רדיקלי.
זיגמונד פרויד הציע ראייה של העצמיות כדבר סובייקטיבי, שמורכב מתת הכרה בעלת דחפים ראשוניים והגבלות שכנגד, וקרל יונג איחד את דוקטרינת תת ההכרה של פרויד עם אמונה במהות הטבעית של האדם, לתורה שבה התת ההכרה הקולקטיבית מלאה בדגמים בסיסיים שהמוח נלחם בהם או מאמץ אותם. רעיונות אלה עמדו כנגד ההבנה שהדחפים של בני אדם לשבירת נורמות חברתיות הן תוצאה של ילדותיות או בורות, ובמקום זה טענו כי הם הכרחיים לטבע האדם, רעיון שהתאים לתורת דרווין של האדם כחיה.
באותו הזמן וכמעט באותו המקום כמו פרויד, פרידריך ניטשה דגל בפילוסופיה תהליכית, שבה תהליכים וכוחות, במיוחד ה"רצון לכוח", היו חשובים יותר מעובדות או דברים. גם כתביו של אנרי ברגסון נעשו משפיעים יותר ויותר, וגם הוא דגל ב"כוח החיים" כנגד המושגים הסטטיים של המציאות. המאחד בין כל כותבים אלה היה חוסר האמון הרומנטי בפוזיטיביזם ובבטחון העצמי הוויקטוריאני. במקום זה הם דגלו בתהליכי מחשבה אירציונליים (או, במקרה של פרויד, ניסו להסבירם) דרך הפריזמה של הרציונליות וההוליזם. כיוון זה היה קשור למגמה כללית של התהפכות הטרנד בן מאה השנים של מחשבה במושגים הוליסטיים, שתכלול התעניינות גוברת במסתורי, "כוח החיים".
מתוך המפגש הזה של אידיאלים מהרומנטיציזם, וניסיון למצוא דרך שבו הידע יוכל להסביר את מה שעדיין לא נודע, בא הגל הראשון של יצירות, שאף שמחבריהם ראו אותם כהמשכים של הכיוונים הקיימים של האמנות, הפרו את ההסכם הלא כתוב שאמנים היו המפרשים והנציגים של התרבות והרעיונות הבורגניים. ראויים לציון בין יצירות אלה הסיום הא-טונאלי לרביעיית המיתרים השנייה של ארנולד שנברג ב־1906, הציורים האבסטראקטיים של ואסילי קנדינסקי מ־1903, יסודה של קבוצת הBlue Rider במינכן, ועלייתו של הקוביזם ביצירתם של פיקאסו וז'ורז' בראק ב־1908.
משפיעים ביותר על גל זה של המודרניזם היו התיאוריות של פרויד, שטענו כי לנפש יש מבנה בסיסי וקבוע, וכי החוויה הסובייקטיבית היא תוצר של השפעות הדדיות בין חלקי הנפש. לפי פרויד, כל המציאות הסובייקטיבית היתה מבוססת על פועלם של דחפים ואינסטינקטים בסיסיים, שדרכם בעולם החיצוני נקלט. דבר זה היה התנתקות ממסורת העבר, שבו חשבו כי ניתן לחוש את המציאות החיצונית והמוחלטת, לדוגמה בדוקטרינת ה"טאבולה רסה" של ג'ון לוק.
אולם התנועה המודרנית לא הוגדרה רק על ידי האוונגרד שלה, אלא אף בנטיה רפורמטיבית בתוך הנורמות והתנועות האמנותיות הקיימות. ניתן למצוא את החיפוש הזה אחר הפשטה של הביטוי ביצירתו של ג'וזף קונראד. הלחצים של התקשורת, התנועה וההתפתחות המדעיות המהירה גרמו ליתרונות לסגנונות אדריכליים שהיו קלים יותר לבניה ופחות מקושטים, ולכתיבה שהיתה קצרה, ברורה וקלה יותר לקריאה. עלייתו של הקולנוע וה"סרט הנע" בעשור הראשון של המאה ה-20 העניקה לתנועה המודרנית צורת אמנות שהייתה מיוחדת לה, ששוב הדגישה את הצורך להמשיך את המסורת הפרוגרסיבית של סוף המאה ה־19, גם אם דבר זה סתר את הנורמות המקובלות.
גל זה של התנועה המודרנית ניסה להגדיר מחדש צורת אמנות שונות באופן רדיקלי. מאורות בולטים בענף הספרותי של תנועה זו כוללים את וירג'יניה וולף, ג'יימס ג'ויס, ת. ס. אליוט, עזרא פאונד, ואלאס סטיבנס, גיום אפולינר, ג'וזף קונראד, מרסל פרוסט, גרטרוד שטיין, וינדהם לואיס, מריאן מור, ויליאם קרלוס ויליאמס, ופרנץ קפקא. מלחינים כמו ארנולד שנברג ואיגור סטרווינסקי ייצגו את המודרניזם במוזיקה. אמנים כמו גוסטב קלימט, פיקאסו, אנרי מאטיס, מונדריאן, והסוריאלסטים ייצגו את האמנויות החזותיות, ואדריכלים ומעצבים כמו לה קורבוזיה, ולטר גרופיוס, ומיס ון דר רוהה הביאו את הרעיונות המודרניים לחיי העיר היומיומיים. כמה דמויות מחוץ למודרניזם האמנותי הושפעו על ידיו; לדוגמה, ג'ון מיינארד קיינס היה חברה של וולף וכותבים אחרים מקבוצת בלומסבורי.
התפרצות המודרניזם: 1910 - 1930
ערב מלחמת העולם הראשונה, מתח וחוסר נוחות גוברים בתוך הסדר החברתי הביאו לפריצות בסדר זה – דבר שניתן היה לראות במהפכה הרוסית של 1905, התעמולה הגוברת של מפלגות "רדיקליות", וכמות גדולה של יצירות שפישטו באופן רדיקלי או שדחו לגמרי את הנוהג הקיים. ב־1913, איגור סטרבינסקי, כשהוא עובד יחד עם סרגיי דיאגילב וה Ballets Russes, הלחין את "פולחן האביב" לבלט שהציג קרבן אדם, וציירים צעירים כמו פבלו פיקאסו ואנרי מאטיס אך החלו לזעזע את האמנות בדחייתם את הפרספקטיבה המסורתית כצורה לבניית ציורים – צעד שהאימפרסיוניסטים, ואפילו סזאן, לא לקחו.
התפתחות זו החלה לתת משמעות חדשה למושג "מודרניזם". גרעינה היתה אימוץ הפירור וההפרעה, וההליכה מעבר לריאליזם בספרות ובאמנות, והשינוי הדרמאטי של הטונליות במוזיקה. במאה ה־19, אמנים נטו להאמין ב"התקדמות", אם כי תוכנה של המילה היה מגוון ביותר, ובחשיבות של תרומת חיובית של האמן לחברה. כך,לדוגמא, סופרים כמו צ'ארלס דיקנס ולב טולסטוי, ציירים כמו ג'. מ. וו. טרנר, ומוזיקאים כמו בראהמס לא היו "רדיקליים" או"בוהמיים", אלה חברים מוערכים בחברה, שיצרו אמנות שהוסיפה לחברה, גם אם היא ביקרה אותה לפעמים. המודרניזם ראה יותר ויותר את הצורות המסורתיות כמפריעות להתקדמות, ולכן האמן עוצב מחדש כמהפכן, כשהוא הורס ולא מלמד.
דוגמא לכיוון זה ניתן למצוא בפוטוריזם. ב־1909 פורסם מניפסט לאמנות פוטוריסטית ב"לה פיגארו", ובמהירות הצטרפה אליו קבוצה של אמנים: גיאקומו בלה, אומברטו בוצ'יוני, קארלו קארה, לואיגי רוסולו וגינו סבריני. אמנות ועצומות כאלה נוסחו על הדגם של "המניפסט הקומוניסטי" של המאה הקודמת, ומטרתם היתה לעורר ולמשוך תומכים, כשהם מבטאים רעיונות ועקרונות. אולם הפוטוריזם הושפע רבות על ידי ברגסון וניטשה, ויש לראות בו חלק ממגמה כללית של רציונאליזציה מודרניסטית של ההתפוררות.
ב1913 הכריז עזרא פאונד בבית התה של המוזאון הבריטי על הקמת האימג'יזם. ב־1914 ערך את האנתולוגיה האימג'יסטית הראשונה, שבה עמד על משקל טבעי בשיר ולאו דווקא משקל קבוע, מינימליזם שירי שבו אין מילה שאינה נחוצה והמנעות משמות תואר. ב־1915 פרש מהתנועה שהוציאה מדי שנה אנתולוגיה בעריכת איימי לואל. פאונד, שהכריז על עצמו כוורציסיסט קרא לאימג'יזם שאחריו איימיג'יזם בלעג, על שם איימי לואל. ב־1917 האנתולוגיות פסקו לצאת, בשל המלחמה.
הפילוסופיה והיצירה המודרניסטית עדיין הובנו כחלק מסויים בלבד מהתנועה החברתית הכללית. אמנים כמו קלימט, פול סזאן, מאהלר וריכארד שטראוס היו ה"מודרניסטים האיומים" – שמעו עליהם יותר מששמעו אותם. פולמוסים התומכים בציור גיאומטרי או אבסטרקטי הוגבלו לכתבי עת "קטנים" (כמו הNew Age בבריטניה), בעלי תפוצה זעירה. פרימיטביזם ופסימיזם מודרניסטי נידונו, אך לא ראו אותם כנציגים של המיינסטרים האדווארדי, שנטה יותר לכיוון של אמונה ויקטוריאנית בהתקדמות ולאופטימיזם ליברלי.
אולם מלחמת העולם הראשונה והארועים שאחריה הביאו להפרעות העמוקות שוויקטוריאניים כמו בראהמס דאגו מהם, ואוונגדריסטים אהדו.
קודם כל, הכישלון המדהים של הסטאטוס קוו הקודם היה ברור למדי לדור שהיה עד למיליונים נלחמים על חתיכות אדמה – לפני המלחמה, נטען כי איש לא ילחם מלחמה שכזו, מכיוון שהמחיר גבוה מדי. שנית, היה ברור כי תקופת המכונות החלה, ומלחמה ממוכנת היתה למציאות קיימת. לבסוף, הטראומה הקשה של המלחמה התאימה לשתי הטענות המרכזיות של התנועה המודרנית: הריאליזם פשט את הרגל כאשר הוא פגש את מלחמת החפירות, שנראתה כהזויה לחלוטין – כפי שהודגם בספרים כמו "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמארק. מעבר לכך, המחשבה כי המין האנושי מתקדם מבחינה מוסריות נראתה מגוחכת לנוכח הטבח חסר ההיגיון של "המלחמה הגדולה". מלחמת העולם הראשונה חיברה בין הרציונליות הגאומטרית הקשוחה והמכניסטית של הטכנולוגיה עם אי-הרציונאליות הסיוטית של המיתוס.
כך, בשנות ה־20 ובמידה גוברת לאחר מכן, המודרניזם שהיה טעמם של יחידים לפני המלחמה, החל להגדיר את התקופה. היו שינויים קטנים אך חשובים מהתקופה הקודמת: בתחילה, התנועה היתה של יחידים שהיו חלק מהממסד, או רצו להצטרף אליו. אך במידה גוברת הטון היה של יחידים שמנסים להחליף את ההיררכיה הישנה באחת חדשה המבוססת על רעיונות, נורמות ושיטות חדשות. המודרניזם באירופה בוטא בתנועות ביקורתיות כמו הדאדא, ואז בתנועות קונסטרוקטיביות כמו הסוריאליזם, כמו גם תנועות קטנות יותר כמו קבוצת בלומסברי. כל אחד מה"מודרניזמים" האלה, כפי שהיו שתייגו אותם באותו זמן, הדגיש שיטות חדשות על מנת להשיג תוצאות חדשות. שוב האימפרסיוניזם היה הראשון: כשהוא מתנתק מהרעיון של אסכולות לאומיות, אמנים וסופרים אימצו רעיונות של תנועות בינלאומיות. סוריאליזם, קוביזם, באוהאוס ולניניזם הם כולם דוגמאות של תנועות שמצאו את תומכיהם הרחק מעבר לבסיס הגאוגרפי המקורי שלהם.
תערוכות, תיאטרון, קולנוע, ספרים ובניינים כולם שימשו לחזק בעיני הציבור את הרעיון שהעולם משתנה – ורעיון זה לפעמים פגש בהתנגדות עוינת. ירקו על ציורים, מהומות אורגנו בפתיחה של יצירות, וכמה דמויות פוליטיות אף הוקיעו את המודרניזם כקשור לחוסר מוסריות. יחד עם זאת, שנות העשרים נודעו כ"תקופת הג'אז", והציבור אימץ את התקדמויות הטכנולוגיה: מכוניות, תחבורה אוירית וטלפון. הטענה של המודרניסטים היתה כי התקדמויות אלה מחייבות את האנשים לשנות לא רק את הרגליהם אלא גם את החוש האסתטי הבסיסי שלהם.
עד שנות ה־30, למודרניזם כבר היה מקום של כבוד בממסד, כולל בממסד האמנותי והפוליטי.
באופן אירוני, כאשר המודרניזם התקבל הוא כבר השתנה בעצמו. היתה ריאקציה כללית בשנות העשרים כנגד המודרניזם המוקדם מלפני 1918, שהדגיש את ההמשכיות מהעבר יחד עם ההתנגדות לו, וכנגד אותם היבטים של התקופה שנראו מלאכותיים, אי-רציונאליים או רגשניים באופן מוגזם. התקופה שלאחר המלחמה, בתחילה, נטתה או לשיטה או לניהיליזם, והתנועה המאפיינת אותה ביותר היא הדאדא.
מכיוון שגם רציונליות וגם אי-רציונליות היו נוכחות בכל התנועות הגדולות, כותבים מסוימים התקיפו את השגעון של המודרניזם החדש, בעוד אחרים תיארו אותו כחסר נשמה ומכניסטי. המודרניסטים, מצידם, התקיפו את השגעון של שליחת מליוני צעירים למותם במלחמה, ואת השקר של הנורמות האמנותיות שלא יכלו לתאר את המציאות הרגשית של החיים במאה ה־20.
הצד הרציונלי של המודרניזם היה צעד לאחור לכיוון שליטה והגבלה עצמית, ולדחף להתאחד שוב עם החברה. דוגמאות לגישה כזו כוללים את סגנון ההלחנה הנאו-קלאסי של איגור סטרווינסקי, "הסגנון הבינלאומי" של הבאוהאוס, הא-טונאליות של ארנולד שנברג, והאובייקטיביות החדשה בציור הגרמני. באותו זמן, הרצון להפתח מביקורת חברתית לסדר נגדי, מצא את ביטוי בלידתה של האקונומטריה, ובעלייתן של אגודות ששאפו לשנות לאומים על פי קוים מדעיים, ופעמים רבות סוציאליסטיים. הניצחונות של המהפכה הרוסית, שהדגישה, לפחות בדיבורים, את החיים האנושיים והתכנון רציונלי, הובילו אנשים רבים להאמין ש"ראיתי את העתיד, והוא פועל".
אולם יש לזכור כי המושגים והתנועות האלה היו פעמים רבות בתחרות זו עם זו, ואף במאבק גלוי. בתוך המודרניזם היו ויכוחים על החשיבות של הציבור, היחס בין האמנות לקהלה, והתפקיד של האמנות בחברה. אין לראות את המודרניזם כארגון מסודר, אלא כסדרת תגובות למצב כפי שהובן אז, וכניסיון לחלץ מתוכו עקרונות אוניברסליים. בסופו של דבר המדע והרציונליות המדעית, פעמים רבות על פי מודלים של נאורות המאה ה-18, הובנו כמקור הלוגיקה והיציבות, ואילו הדחפים הפרימטיביים המיניים והתת הכרתיים, יחד עם התוצאות המוזרות של הטכנולוגיה, הובנו כחומר הרגשי הבסיסי. משני קטבים אלה, מודרניסטים החלו לעצב ראיית עולם חדשה שתקיף את כל תחומי החיים, ותבטא כל דבר מ"צרחה ועד צחוק".
הדור השני של המודרניזם: 1930-1945
עד שנת 1930 המודרניזם כבר נעשה לחלק מהתרבות הפופולרית עם "תקופת הג'אז" והעיור המתגבר של האוכלוסייה, הוא החל לאתגר באופן שיטתי את הרעיונות והאמנות הקודמת, ופנו אליו כמקור לרעיונות שאיתם אפשר יהיה להתמודד עם האתגרים החדשים. למודרניזם בתקופה זו כבר היה ייצוג באקדמיה, והוא פיתח תאוריה בעלת הכרה עצמית. המודרניזם של שנות השלושים התמקד יותר ויותר על המציאות של תרבות פופולרית המנותקת מזו הגבוהה, ובעלת קיום עצמאי, בעיקר של צריכה המונית. רעיונות מודרניים באמנות חדרו לפרסומות וללוגואים. הלוגו המפורסם של האנדרגראונד הלונדוני הוא דוגמה מוקדמת לצורך בסמלים חזותיים ברורים וקלים לזיהוי.
עוד השפעה משמעותית בתקופה זו היה המארקסיזם. לאחר המגמה הפרימיטיביסטית/אי-רציונלית של המודרניזם שלפני המלחמה, שעבור מודרניסטים רבים לא התקשר להעדפות פוליטיות כלשהן, והנאו-קלאסיזם של שנות ה-20, כפי שיוצג על ידי ט.ס. אליוט ואיגור סטרווינסקי – שדחתה את פתרונות פופולריים לבעיות מודרניות – עלייתו של הפאשיזם, השפל הכלכלי הגדול, והמלחמה בפתח עזרו לעשות את הדור לרדקילי יותר. המהפכה הרוסית היתה הקטליזטור שחיבר בין רדיקאליזם פוליטי ואוטופייניזם, בעל ביטויים פוליטיים של ממש. ברטולט ברכט, אודן, והפילוסופים אנטוניו גראמשי וולטר בנימין הם אולי הדוגמאות הבולטות ביותר למרקסיזם מודרני. תנועה זו לעבר השמאל הרדיקאלי לא הייתה אוניברסלית ואף לא הגדירם את התקופה. אין סיבה מיוחדת לראות את המודרניזם כ"שמאלני" דווקא, ולמעשה מודרניסטים רבים היו מה"ימין" (לדוגמא, וינדהם לואיס, ויליאם בטלר ייטס, ארנולד שנברג, ט.ס. אליוט, עזרא פאונד, ועוד רבים).
אחד מהשינויים הבולטים ביותר בתקופה זו היה החדירה של הייצור המודרני לחיים היומיומיים – החשמל, הטלפון והמכונית, והצורך לעבוד איתם, לתקן אותם ולחיות איתם, שיצר את הצורך בחיים חברתיים ומנהגים שונים וחדשים. התנועה המפריעה והמפוררת, שרק מעט הכירו בשנות ה־80 של המאה ה־19, היו עתה לנחלת הרבים. מהירות התקשורת שהיתה שמורה לברוקרים בשוקי המניות קודם לכן, הפכה לחלק מחיי המשפחה. המודרניזם הוביל לחקירה של המיניות והקשרים הבסיסיים של המשפחה הגרעינית. המתחים הפריודיאניים של המיניות הילדותית ושל גידול הילדים נעשו לקשים יותר, בגלל שלאנשים היו פחות ילדים, ולכן קשר חזק יותר עם כל ילד: התאוריה נעשתה לפרקטית ואף לפופולרית.
אנשים פעמים רבות לומדים דברים מההיסטוריה שהם מרגישים כי אחרים היו צריכים ללמוד מהניסיון, וכך גם עשו המודרניסטים שלאחר המלחמה. גרמניה הנאצית תוארה כ"שארית האחרונה של הרומנטיציזם", והתוצאה של קשר אי-רציונלי עם המדינה. התפוררותה של אירופה הפוליטית לקחה עימה הרבה מצורות החיים המסורתיות שהיו כוח כנגד אימוץ הכלכלה הממוכנת, והיה צורך עצום בבנייה מחדש, והרגשה כי הכל צריך להיבנות שוב מהיסוד.
התקופה מאופיינת לעתים כ"מודרניזם גבוה", ומצד אחד בתקופה זו אמנים חקרו באופן הרחב ביותר, ויש שיאמרו הקיצוני ביותר, את התוצאות של הרעיונות המודרניסטיים – לדוגמא סוריאליזם ואקספרסיוניזם אבסטרקטי, ובאותו זמן עיצוב אבסטרקטי – במוצרי צריכה, אדריכלות, ביגוד וריהוט נהיו לנורמה. הכובעים הגבוהים, השמלות והסלסולים של התקופות הקודמות הושלכו הצידה, או השתמשו בהם רק במקרים מיוחדים. ההתרחבות של רשת הרכבות והכבישים, כוח העבודה שזרם לערים, ותכניות הבניה העצומות שהיו מחויבות בשל הצורך לשלוט לעצב את הכלכלה החדשה, פירושם היה שהחברות של אירופה, ארצות הברית ויפן נדחפו לעולם מודרני ומודרניסטי.
ההתנג
תקשורתתקשורת היא תחום בחברה ובמדע שמהותו העברת מידע בין שני משתתפים או יותר. המשתתפים יכולים להיות שני בני אדם, או בעלי חיים, וגם שני מחשבים.
תקשורת טבעית
את התקשורת אפשר לחלק למספר מחלקות על פי החושים שבהם היא נקלטת. תקשורת שמיעתית היא תקשורת באמצעות דיבור או מוזיקה, תקשורת ויזואלית היא תקשורת באמצעות צילום, ציור, פיסול, כתיבה, ספרות או תיאטרון, תקשורת כימית היא תקשורת באמצעות חוש הריח, היא מתבצעת באמצעות בשמים למשל אצל בני אדם ופרומונים אצל בעלי חיים פרמיטיביים יותר.
טכנולוגיית התקשורת
עם התפתחות הטכנולוגיה התפתחו גם אמצעי התקשורת בין בני אדם. בעבר, נעשה שימוש רב בתקשורת שבעל פה, בדואר ובצורות אחרות של התכתבות איטית. במהלך המאה ה-18, המאה ה-19, המאה ה-20 והמאה ה-21 השתנו אמצעי התקשורת באופן דרמתי. אנשים החלו לדבר באמצעות טלגרף, בקוד מורס, ומאוחר יותר באמצעות הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, והטלפון הסלולרי.
מערכות תקשורת הן נדבך נוסף של התחום. קיימות מערכות לתקשורת נתונים, תקשורת דיבור, ותקשורת מולטימדיה - הכוללות שילוב של תמונה, תנועה ושמע.
את המערכות לתקשורת נתונים ניתן לחלק לרשתות מקומיות (LAN) ורחבות (WAN). חלוקה נוספת היא בין רשתות פרטיות לבין רשתות ציבוריות. דוגמא לרשת פרטית היא רשת של ארגון או חברה מסחרית. דוגמה לרשת ציבורית היא האינטרנט. במקביל צצו גם ישומים המופעלים באמצעות מערכות התקשורת, כגון הפקס על גבי רשתות טלפון, והדואר אלקטרוני על גבי רשת האינטרנט.
תקשורת המונים
אספקט נוסף של התקשורת הוא אמצעי התקשורת, ביניהם העיתונות הכתובה, האלקטרונית והמצולמת, זוהי תקשורת ההמונים. כיום ענף זה של התקשורת הוא מפותח מאוד ובזכותו אנו יודעים על חדשות ואקטואליה, רכילות ועוד. כמו כן הוא מספק לנו בידור לשעות הפנאי.
תחום מודרני יחסית של ענף התקשורת, הוא תחום הפירסום והתעמולה - כלים חברתיים בידי גורם קטן יחסית (חברה מסחרית, מפלגה וכו') אשר נועדו לקדם תהליך מסויים בקרב ציבור גדול יחסית בעלי מאפייני המון, בעזרת פנייה ישירה של גורם זה אל כלל הציבור.
תקשורת המונים היא תופעה מודרנית, שתחילתה במאה ה-20. היא מאופיינת בפנייה לקהל רחב, אנונימי ומגוון, על ידי שימוש באמצעי תקשורת המונים, כגון: טלוויזיה, רדיו, עיתונות, קולנוע, ספרות ואינטרנט. בתהליך התקשורת מועבר מסר בו זמנית לציבור רחב של נמענים, ולרוב מדובר בתהליך מורכב טכנולוגית ויקר יחסית מבחינה כלכלית. כך למשל, תוכנית טלוויזיה מועברת לציבור הרחב, האנונימי והמגוון של צופי הטלוויזיה, בו זמנית, על ידי שימוש בטכנולוגיה והשקעה כלכלית. חשוב להבחין בין תקשורת ההמונים כתהליך לבין אמצעי תקשורת ההמונים, שהם כלי טכנולגיים המאפשרים את העברת המסר מהמוען לנמענים.
כאשר בוחנים את תקשורת ההמונים כתחום מחקר אקדמי, החוקרים מתבוננים בכל הגורמים השותפים לתהליך התקשורת: המוען, הנמען, המסר, האמצעי, המשמעות, הקוד, הרעשים בתקשורת וכדומה. בניגוד לתקשורת בין אישית, תקשורת ההמונים מאופיינת רובה ככולה ממוען ממוסד ומבוסס כלכלית; מנמענים רבים ומבודדים זה מזה; ממסר שרובו חד כיווני ומאמצעי תקשורת שמקורו בטכנולוגיה מודרנית. בנוסף, מחקר התקשורת מבקש לבחון האם הנמענים מבינים את המסר התקשורתי ומשמעותו כפי שביקש המוען להעבירו.
עד כניסת האינטרנט בסוף המאה ה-20, נחשב המסר המועבר בתהליך תקשורת ההמונים לחד כיווני. זאת אומרת, לנמענים לא הייתה יכולת להגיב על תוכן דברי המוען, למעט מכתבים למערכות עיתונים. האינטרנט יצר שינוי בעניין זה, באפשרו לנמענים להגיב על המסר כמעט במיידיות שבה הוא שוגר. הנמען אינו נחשב לפסיבי אלא הוא אקטיבי, צרכן תקשורת אשר מחליט בעצמו לאינפורמציה אליה הוא ייחשף.
קישורים חיצוניים
- [http://cgate.co.il/comunicat/code_Flags.htm דגלי הקוד הבין לאומי]
- [http://cgate.co.il/comunicat/l_tikshoret_1.htm תקשורת אלחוט] - אתר שער לים
- [http://stwww.weizmann.ac.il/communication/Default.htm מערכות מתקשרות] - מידע ותקשורת
קטגוריה:תקשורת
ja:通信
ko:통신
ms:Komunikasi
simple:Communication
th:การสื่อสาร
חידה
חידה היא בעיה המוצגת לשם שעשוע וכאתגר חשיבה.
חידונאים (יוצרי חידות) מפורסמים הם סם לויד האמריקאי והנרי ארנסט דודיני הבריטי, שפרסמו חידות (מתמטיות, לוגיות ואחרות) בכתבי עת ובספרים.
מאפייני החידות
לעתים החידה היא בתבנית קבועה (תשבץ, למשל), אך פעמים רבות החידה היא בלתי שגרתית, וזה ייחודה ההופך אותה מבעיה לחידה. לחידה בלתי שגרתית נדרש פתרון בלתי שגרתי, אם כי לא תמיד הגבול בין חידה לבעיה חד וברור. חידה נראית לעתים בלתי שגרתית רק עקב ניסוחה המיוחד או משום שהיא מתבססת על ידע שחסר לנשאל. החידה "בקבוק בלי פקק עולה 20 אגורות יותר מהפקק, ושניהם יחד (הבקבוק והפקק) עולים 21 אגורות - מה מחיר הבקבוק?", היא בפירוש חידה כאשר היא מוצגת לילד, אך מי שלמד אלגברה יזהה בה מיד בעיה פשוטה בנעלם אחד או בשני נעלמים.
לעתים מתאפיינת החידה בפתרון שמנוגד לאינטואיציה של הפותר. דוגמה לכך היא החידה הבאה:
:לפתרון בעיית הילודה בסין, תוך התחשבות ברצונן של המשפחות בבן זכר, הוטלה ההגבלה הבאה: כל אישה רשאית ללדת עד שיוולד לה בן זכר, ולאחר מכן אסור לה ללדת. בהנחה שהסיכוי ללדת בן שווה לסיכוי ללדת בת, כיצד ישפיע כלל זה על האיזון הדמוגרפי בסין?
:פתרון: מניסוח החידה נוצר הרושם הראשוני כאילו מספר הבנות יהיה עצום ורב לעומת מספר הבנים, שהרי יהיו, למשל, משפחות שבהן חמש בנות ובן אחד. זהו רושם מוטעה, וההגבלה לא תשנה את היחס בין האוכלוסיות. קל מאוד להראות זאת: בלידה הראשונה שלהן, מחצית הנשים ילדו בן ומחציתן ילדו בת, כך שהאיזון הדמוגרפי נשמר. הנשים שילדו בן לא ילדו יותר, אך הנשים שילדו בת ילדו שוב, ובלידתן השנייה מחצית הנשים ילדו בן ומחציתן ילדו בת, כך שהאיזון הדמוגרפי נשמר. כך גם בכל הלידות הבאות: מחצית הנשים ילדו בן ומחציתן ילדו בת, כך שהאיזון הדמוגרפי נשמר.
סוגי חידות
החידות הן מסוגים רבים ומגוונים, הנה אחדים מהם:
- מבוך: חידה שבה יש תרשים מסובך למדי שיש למצוא בו את הנתיב מנקודה אחת לנקודה אחרת.
- חידות דעת (טריוויה): חידות המעמידה במבחן את אוצר ידיעותיו של הנשאל. חידות מסוג זה זכו לפופולריות בשנים האחרונות במסגרת שעשועוני טלוויזיה כדוגמת "מי רוצה להיות מיליונר?"
- חידות מתמטיות: חידות שפתרונן מצריך יכולת מתמטית ושימוש בכלים מתמטיים. דוגמה: אבא של יוסי מבוגר ממנו ב-21 שנים. בעוד 6 שנים הוא יהיה מבוגר ממנו פי 5. והשאלה: איפה אמא של יוסי?
- חידות לוגיות: חידות המאתגרות את כושר החשיבה ואת זריזות החשיבה של הפותר.דוגמה: בתחרות ריצה אתה חולף על-פני הרץ שבמקום השני, לאיזה מקום הגעת? פתרון: אם ענית "המקום הראשון", החידה הצליחה להטעות אותך, מפני שלאחר שחלפת על-פני הרץ שבמקום השני, אתה נמצא במקום השני.
- חידות לשוניות: חידות המעמידות במבחן את יכולתו הלשונית של הפותר. דוגמה (מספרו של עדו זינגר, "הפוך על הפוך"): למשפט "נתנו תואר לאברהם, מהר בא לראותו נתן" אין הרבה טעם, אבל יש לו תכונה מאוד מיוחדת. מהי? פתרון: המשפט הוא פלינדרום, כלומר - ניתן לקריאה בה במידה מימין לשמאל ומשמאל לימין.
- סיפור חידה: חידות שמאחוריהן מסתתר סיפור-חידה, שעל הפותר לפענחו לפי הפרטים הרבים הנתונים בו.
- בעיות שחמט: החידה מציגה מצב מסוים בסיומו של משחק שחמט, ויש למצוא כיצד אחד הצדדים כופה מט במספר מהלכים נתון.
- חידות שחמט: חידות המתבססות כל לוח השחמט וכליו, אך אינן עוסקות במצבי משחק סטנדרטיים.
- חידות מכניות: חידה שבה יש לפתור בעיה מכנית, כגון פירוק של חפץ מסוים או סידורו באופן מיוחד. החידה המפורסמת ביותר מסוג זה היא "הקוביה ההונגרית".
- פאזל: סוג מיוחד של חידה מכנית, שבה יש להרכיב חפץ שלם (דו-ממדי או תלת-ממדי) מחלקיו.
- תשבץ: סוג חידה פופולרי במיוחד, שבו יש לשבץ מילים בתוך תבנית בהתאם להגדרותיהן.
- כתב סתרים: חידה שבה מוצג טקסט מוצפן, אותו יש לפענח ולגלות את הכתוב.
- חידת כפלשון: חידה שפתרונה הוא מילה או מספר מילים, והגדרתה היא משפט (לרוב סתום), שמרמז על הפתרון בדרך של משחק מילים כלשהו. דוגמא קלה מאוד היא: "שני שוורים מעופפים" התשובה היא פרפר. שור = פר, שני שוורים = פר+פר, מעופפים מרמז על פרפר.
היסטוריה של החידות
העיסוק בחידות החל לפני אלפי שנים. דוגמה אחת לחידה עתיקת יומין שזוכה לפופולריות עד ימינו אלה היא הטנגרם. חידות מופיעות גם במיתוסים עתיקים. אחת המפורסמות שבהן היא החידה שהציג הספינקס לאדיפוס: "מי הולך בבוקר על ארבע רגליים, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש?" פתרונו של אדיפוס: האדם, שבשחר ימיו זוחל על ארבע, בשיא אונו הולך על שתיים, ובערוב ימיו נעזר במקל הליכה. במקורותינו מופיעה מלכת שבא, שבאה לנסות את שלמה המלך בחידות. התנ"ך אינו מספר לנו את חידותיה, אך המדרשים משלימים את החסר. ידועה לכול החידה שחד שמשון הגיבור לבחורים המרעים "מהאוכל יצא מאכל, ומעז יצא מתוק" (ספר שופטים, י"ד, י"ד). התשובה לחידה היא האריה אותו המית שמשון ואחר רדה מגוויתו דבש לאחר שעדת דבורים הקימה בה את כוורתה.
חידות בישראל
כל העיתונים היומיים בישראל מפרסמים חידות במוספי סוף השבוע שלהם. ראוי לציון מיוחד מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" על התמדתם של משתתפיו, המפרסמים את חידותיהם שם במשך עשרות שנים:
- תשבץ, שאותו חיבר הלל הרשושנים, ולאחר פטירתו ממשיך בכך בנו שילה הרשושנים.
- חידת "אותיות ומספרים" של יוסי הרשושנים.
- חידת "הציור השבועי לילד", של ג'קי.
- תשבץ תרתי משמע של נדיב אבידן.
בשנות השישים והשבעים היה פופולרי בישראל החידון, שהוא מופע בפני קהל או תוכנית רדיו, שבו מוצגות חידות לשומעים, הנדרשים להפגין את שנינותם וזריזות מחשבתם. שדרן הרדיו שמוליק רוזן הוביל תחום זה, ותקופה מסויימת פעל בתחום זה במקביל שבח וייס, מי שלימים הפך להיות יושב ראש הכנסת. גם דן חמיצר התפרסם בחידות המורכבות שלו ששודרו בתוכנית הכל דיבורים עם רזי ברקאי. ישנן גם תוכניות טלוויזיה העוסקות בחידונים. בזמנה היתה פופולרית התוכנית "אלגרו" שהיתה חידון מוזיקלי, שהנחה אותה יצחק שמעוני, שגם הנחה מאוחר יותר את חידון הידע מקבילית המוחות. בשנים האחרונות זכה ז'אנר החידונים בטלוויזיה בישראל לפופולריות עם תוכניות כמו מלך הטריוויה, מי רוצה להיות מיליונר, הכספת והחוליה החלשה.
אתרי חידות
- [http://www.speedy.co.il/cgi-bin/forums/index.cgi?board=higayon&skip=0 פורום חידות הגיון] באתר "ספידי"
- [http://forums.ort.org.il/scripts/openltr.asp?which_forum=219 פורום חידות] באתר "אורט"
- [http://www.workjoke.com/puzzles/puzzles.htm המשפט האחרון של פרמה - חידות מתמטיות]
- [http://alefefes.macam.ac.il/riddles/home.asp?miun=1 אלף אפס - חידות ומאמרים ,שעשועי מתמטיקה]
- [http://mop.ort.org.il/animation חידות היגיון באנימציה]
- [http://www.etgarim.co.il אתגרים - חידות, משחקים וחשיבה]
- [http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?forum=631 פורום חידות] באתר "תפוז"
- [http://www.myriddle.co.il אתר מגוון בחידות שונות ומגוונות אותן מחברים הגולשים עם ניקוד ותחרות הפותר הראשון]
- [http://www.mar-trivia.co.il משחק טריוויה בעל שלוש רמות דורש ידע ויכולת מניפולטיבית בשימוש בגלגלי חילוץ]
- [http://www.the-rooms.up.co.il החדרים] - משחק הגיון (באנגלית)
ספרי חידות
- בן-ציון ארז, לתפוס ראש, הוצאת תמר, 1983.
- עמי בירנבוים, מספר חזק, הוצאת תמר, 1996.
- דייוויד וולס, ספר החידות הגדול, הוצאת מי-אן, 1998.
- יורי צ'רניאק ורוברט רוז, התרנגולת ממינסק, הוצאת אחיאסף, 1999.
- כפיר כהן, אוסף החידות הגדול, הוצאת רקפת, 2001.
- עדו זינגר, הפוך על הפוך, הוצאת מלוא, 2000.
- רומה פלק, אתגרים לתאים האפורים, הוצאת ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד, 2004
category:חידות
פתגםאמרה קצרה המביעה חכמת חיים, מוסר השכל וכד'.
ראו גם
- רשימת פתגמים
קישורים חיצוניים
- [http://www.pitgam.net פתגמים וציטוטים באתר "בין המרכאות"]
ja:ことわざ
ko:속담
ms:Peribahasa
אמונה תפלהאמונה תפלה או אמונה טפלה היא אמונה שאין לה יסוד.
במשך אלפי שנים היו תופעות ומאורעות מוזרים ומסתוריים מטרידים את מחשבתו של האדם או מטילים עליו אימה. שנים הרבה חלפו עד אשר למד האדם להכיר את העולם הסובב אותו. האדם הקדמון האמין כי תופעות הטבע נגרמות על ידי כוחות טובים או רעים, ואפשר לעכב בעד הרע אם אך ימצא הכוח הנגדי שינאו מלפעול. כך נוצרו כל מיני אמונות בכוחות משונים ואלה הן האמונות התפלות.
החשיבה המדעית מבטלת את האמונות התפלות. לאחר תצפיות ממושכות והסקת מסקנות בדרך ההיגיון, טוען כיום המדע, כי לכל תופעה בטבע יש גם גורם טבעי, וידיעת חוקי הטבע מסייעת להסביר אותה.
כיום יודעים רוב בני האדם את ערכה של החשיבה המדעית, אך למרות זאת, עדיין שורדות להן האמונות התפלות. התייחסות משועשעת לכך נמצאת בסיפור על הפיזיקאי הדני הנודע, נילס בוהר, אשר במשרדו היתה תלויה פרסת סוס. "האם אתה מאמין באמונות תפלות?" נשאל על ידי מבקר נדהם. "לא ולא", השיב נילס בוהר, "אבל שמעתי שפרסה של סוס מביאה מזל, גם אם לא מאמינים בה".
יש אמונות תפלות עתיקות מאד, יש שהן מוזרות ומשעשעות, ורבות מהן אינן עלולות להזיק לאיש. אולם כולן מעידות על גישה לא מדעית ונכונות לקבל דברים מפי הבריות בלי לבדוק אותם ובכך נזקן. התייחסות לכך אפשר למצוא בדבריו של ירמיהו יובל:
:"יש...פניה אל האמונה התפלה...מפני שהתבונה, לפי טבעה הביקורתי, אינה מסוגלת לענות על כל השאלות...(לכן) בני האדם מבקשים להם תשובה באשליה ובהזיה, בקוסמים ומעוננים ואצטגנינים ומכשפים למיניהם, ואלה, המנצלים את חולשת בני האדם, יוצרים להם ממסדי כוח על חשבון אשליותינו, או סוחרים בפחדים ובתקוות שלנו..."
דוגמאות לאמונות תפלות שרבים עדיין מאמינים בהן:
- הקשה בעץ מבריחה רוחות רעות נובעת מכך שבעבר היו סבורים כי אלה מתקיימות בתוך עצים. על כן, כשמזכירים את שמו של אדם לטובה, מקישים על עץ כדי שרוח רעה לא תפגע בו.
- חתול שחור החוצה את הכביש לפני הולך הרגל היא סימן מבשר רעות.
- לא רצוי לדרוך על החריצים שבין המרצפות במדרכה.
- לירח השפעה על טיב היבולים.
- אם מבקש אדם משאלה בעת שכוכב נופל, אזי מתגשמת משאלתו.
- שבירת מראה היא מעשה שכדאי להימנע ממנו, מקורה בכך שבעבר היו סבורים כי הבבואה, גם היא חיה ונושמת.
- אם ילד שוכב על הארץ ומישהו עובר מעליו, הרי מעתה לא תגבה קומתו עוד.
- הליכה מתחת לסולם לא רצויה.
- אסור לדרוך על צל של מישהו.
- מספרי מזל יעניקו הצלחה בהגרלה.
- ביום שישי החל ב-13 בחודש יש לצפות לפורענות (אצל נוצרים בלבד, נובע מהארוחה האחרונה של ישו, בה נכחו 13 אנשים והיא נערכה ביום שישי וכן מכך שמסדר אבירי היכל שלמה נפל בתאריך זה בשנת 1307)
- אין לפתוח מטריה בתוך הבית, אחרת מי יודע מה יקרה...
- אם מישהו משתעל, הרי זה סימן כי באותו הרגע מדברים עליו רעה במקום אחר.
- אם כלי או חפץ נשבר בידי ילד שלא בכוונה, הרי זה סימן למזל טוב.
- אם מישהו מתעטש באמצע דבריו, סימן הוא כי אמת דיבר.
- מעמדם של כוכבים בשמים ומועד הלידה חורצים את גורלו של האדם. מאמונה זו התפתחה האסטרולוגיה וממנה האסטרונומיה.
לימאים בכל הדורות היו וישנן אמונות תפלות משלהם, אחת מהן ממליצה להחזיק חתול מנומר על הסיפון, כי בכל מקרה מביא הדבר למזל טוב. חתולים מנומרים, לפי אותה דיעה, יכולים לחזות מראש סערות מתקרבות, ואם שולחים אותם אל ראש התורן, יוכלו גם להפחיד את שדי הסערות ואף לגרשם מן הספינה. אמונה תפלה נוספת, שנפוצה גם בקרב ציים מודרניים, היא שאסור לתת לאשה להתקרב לחדר המכונות של ספינה.
בתורה, המדגישה את האמונה באל אחד, איסורים רבים על אמונות תפלות:
- "לֹא תְנַחֲשׁוּ, וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (ויקרא יט, כו)
- "אַל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים" (ויקרא יט, לא)
- "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כב,יז), ומפרשת הגמרא: "אחד האיש ואחד האשה אלא שלימדתך התורה דרך ארץ מפני שרוב הנשים כשפניות".
ספינה
ראו גם
- מיתולוגיה
- פולקלור
- מעשייה
- תעלומה בדיונית
- מיתוסים אודות צמחים
- מיתוסים אודות חיות
לקריאה נוספת
- יחיעם פדן ויעל ענבר, ספר המאגיה והמסתורין: מחתולים שחורים עד כוכבים נופלים, הוצאת מפה, 2005.
קטגוריה:על טבעי
ja:迷信
ko:미신
th:ความเชื่อโชคลาง
ריקודי עםריקוד עם הוא ריקוד שמקורו קדום (בן יותר ממאה שנה), והוא נרקד בקבוצות על-ידי המוני העם (להבדיל מריקוד על-ידי רקדנים מקצועיים). במציאות יש חריגות שונות מהגדרה בסיסית זו.
ריקודי עם בישראל
ריקודי עם הם נוהג חברתי שרווח עוד מימי העלייות הראשונות, וקיבל תנופה עם קום המדינה כשהשיא היה בחג המחולות המסורתי בקיבוץ דליה.
בפסטיבל המחולות שבדליה, השתתפו מאות רקדנים שיצרו את ריקודי העם הישראלים, ביניהם גורית קדמן ויונתן כרמון.
אט אט הפכו ריקודי העם להיות נוהג חברתי רווח לצד השירה בציבור, המקיף ציבור גדול של האוכלוסיה, מגדול ועד קטן, ומשמש מפלט מהמציאות האישית והלאומית.
בדרך כלל ריקוד עם לא נוצר מלכתחילה להיות שכזה. ראשיתו בזמר העברי, שלאחר שמתפרסם יוצרים לו כוריאוגרפיה, והוא מתפרסם בחוגי ריקודי עם.
ישנם מרקידים מקצועיים שזה עיסוקם העיקרי, והם מפעילים חוגים במסגרת בתי-ספר ומתנ"סים.
בשנות ה-90 חודשה מסורת מפגש המחולות בכרמיאל ע"י הכוריאוגרף יונתן כרמון.
בין ריקודי העם הידועים:
- "שבולת בשדה"
- "הרועה הקטנה"
- "הורה חדרה"
- "צדיק כתמר יפרח"
- "אל גינת אגוז"
- "עוד לא אהבתי די"
- "ושאבתם מים"
- "אנה הלך דודך"
קישורים חיצוניים
[http://www.rokdim.co.il/Hb/A_HomePage/A_HomePage.asp "רוקדים" - המרכז לריקודי עם]
category:מחול
category:פולקלור
לבוש מסורתילבוש מסורתי מתייחס לבגדים אופיינים לאזור גאוגרפי מסוים או לקבוצה אתנית או דתית. התלבושות העממיות הן לעיתים מיושנות, אך מבטאות את הזהות הייחודית והמובחנת של האנשים הלובשים אותן. בתקופת ההתעוררות הלאומית במאה ה-19 שבו עמים רבים באירופה ללבוש בגדים מסורתיים, שמקורם בתקופות קדומות יותר, כדי להפגין את ההגדרה העצמית שלהם. כיום יש מגמה כזאת בקרב תושבי מדינות עולם שלישי כחלק מחזרה למנהגים וערכים לא-מערביים וטרום-קולוניאליים.
פרטים של צבע, תפירה ודוגמאות בלבוש מסורתי עשויים להעיד על מעמד חברתי, מצב אישי או על השתייכות לתת-קבוצות. לעיתים מספיקה רק בעלות על תלבושת מסורתית כדי להצביע על מעמד מכובד בקהילה. הדבר אמור במיוחד לגבי תלבושות הייחודיות לכוהנים, אצילים, וכדומה.
התלבשות בבגדים מקומיים ומסורתיים נחשבת לחלק ממנהגי פולקלור. ישנן תלבושות המיועדות לחיי היומיום, למשל כובע שטריימל בקהילה היהודית חרדית. תלבושות אחרות מיועדות ללבוש רק באירועים מיוחדים, חתונות, חגים או פסטיבלים לאומיים.
ראו גם
- בורקאס
- חצאית סקוטית
- פונצ'ו
- טוגה
- סארונג
- סארי
- קימונו
- חולצה רוסית
- לדרהוזן
- דירנדל
- שטריימל
קטגוריה:תרבות
קטגוריה:אנתרופולוגיה
קטגוריה:פולקלור
קטגוריה:ביגוד
פתגםאמרה קצרה המביעה חכמת חיים, מוסר השכל וכד'.
ראו גם
- רשימת פתגמים
קישורים חיצוניים
- [http://www.pitgam.net פתגמים וציטוטים באתר "בין המרכאות"]
ja:ことわざ
ko:속담
ms:Peribahasa
בדיחהבדיחה היא סיפור קצר או סדרת מילים הנאמרות מתוך כוונה להצחיק את השומעים או הקוראים. לעתים ההבדל שבין הבדיחה לבין אמרת השפר הקצרה והמשעשעת אינו חד.
הבדיחה מעוררת צחוק הנחשב לבריא. הוא משחרר אנדרופינים ומשפר את מצב הרוח. בדיחות היוו נושא למחקר רציני מדעי, למשל עבודתו של זיגמונד פרויד: "בדיחות ויחסן לתת מודע".
הבדיחה גם ממלאת תפקיד חברתי. היא נותנת דימוי נעים, נוח ופתוח לאומרה, לכן כל מועמד לנשיאות בארצות הברית מקפיד למצוא לעצמו כותב בדיחות. במפגש בין זרים אין כמוה לשבור את הקרח.
על פי המסופר בתלמוד היו תלמידי חכמים כמו רבה שפתחו את שיעורם בבדיחה, על מנת לפתוח את לב התלמידים לשיעור. טכניקה שמקובלת היום על חלק מהמרצים. (תלמוד בבלי, מסכת שבת דף ל/ב)
מהותה של הבדיחה
לרוב מובע בבדיחה בה רעיון פרדוקסלי או אבסורדי, שאינו לפי הרצף הרציונאלי וההגיון המוכר לנו. בבדיחות חייב להיות אלמנט של הפתעה ושל אמירה שלא צפויה מראש, אחרת הבדיחה תהפוך לסיפור.
לשם הבנת בדיחות מסויימות יש להיות מצוי בקונטקסט או ברקע התרבותי שבו מסופר הבדיחה. כך בדיחות על פולניות מסופרות מתוך תפיסה מוקדמת על קרירותן ועל האופן שבו הן מקדשות את סבלן. וכך היפנים צוחקים מבדיחות מערביות רק לשם הנימוס. "בדיחות קרש" הן בדיחות שאינן מצחיקות, מכיוון שאלמנט ההפתעה חלש בהן.
צחוקם של שומעי הבדיחה נובע מהסתירה בין הרעיון שבה לבין הלך החשיבה המקובל. כאשר מתברר שבניסיון לפתור את הסתירה הזו אין טעם, שהרי זוהי בדיחה ובדיחה גרידא, משתחררת האנרגיה שהשקיע המוח בהתמודדות עם הבדיחה, ואנרגיה זו יוצרת את הצחוק.
ז'אנרים של בדיחות
בדיחות משחקי מילים
:"איך יודעים שדוד המלך היה חובב קטינות ?"
:"הוא התחתן עם בת שבע"
משחקי המילים מבוססים על כפל משמעויות שניתן למצוא בשפה. לעיתים מתייחסים למטאפורה במובן הפשוט של המילים שהיא מיצגת, והבדיחה מצחיקה משום שהיא חורגת מהמשל הברור מאליו הגלום במילים. לעיתים קרובות משלבים משחקי מילים בתוך ז'אנרים אחרים של בדיחה, כדי שהתוצר הסופי יהיה מתוחכם ומשעשע יותר.
בראיון עם יחיאל ספרא, המרבה להתעסק בהומור ובחידודים, הוא הסביר את רברבנותו: "הצניעות היא נר לרגליי. לכן אני דורך עליה".
בדיחות מגדר
על בדיחות המגדר נמנות "בדיחות הבלונדיניות". אלו נעשות על חשבון קבוצת נשים צהובות שיער אלו, שקיבלו, בלי הצדקה, סטריאוטיפ של בעלות מנת משכל נמוכה. דוגמא לבדיחה מסוג זה:
:בלונדינית וברונטית רואות בחדשות הערב גבר הנעמד על ראש בניין אמפייר סטייט ומאיים לקפוץ. הברונטית אומרת לבלונדינית: 'אני מתערבת איתך שהוא יקפוץ בסוף'. השתיים מתערבות וממתינות לראות מה יקרה.
:אחרי כמה שניות רואים כיצד מניף הגבר את ידיו וצולל מטה אל ההתרסקות. הבלונדינית שולפת שטר מהארנק ומושיטה לברונטית. הברונטית אומרת לה: "יש לי רגשי אשמה. האמת שכבר ראיתי בחדשות הצהריים שהוא קפץ". עונה לה הבלונדינית: "גם אני ראיתי, אבל לא האמנתי שהוא יקפוץ שוב".
בדיחות הבלונדיניות הן למעשה תת סוג של הבדיחות הסקסיסטיות, המתבדחות על חשבונו של אחד מן המינים ועל חסרונות המיוחסים לו בהשוואה למין האחר.
בזבזנותן של נשים היא מוטיב מקובל:
:גבר עמד להתחתן עם חברתו. הוא שואל אותה בדאגה: "תוכלי להסתדר עם המשכורת שאני מקבל?".
:היא משיבה לו: "כן, נראה לי. אבל ממה אתה תחיה?"
בדיחות גסות
כאמור, באופן כללי ניתן לומר שההומור מבוסס על סתירה בין המימרה ההומוריסטית לבין הלך החשיבה המקובל, והצחוק הוא הפורקן המושג כאשר מתברר שבניסיון לפתור את הסתירה הזו אין צורך.
על רקע זה אין פלא שהבדיחות הקשורות למין, המכונות "בדיחות גסות" הן סוגת הומור פופולארית ביותר, שהרי אין נושא שסביבו יש תפיסה של "אפשרי", "מותר" ו"אסור" כמו סביב המין. נראה שחברה מתירנית לחלוטין תהיה חברה שבה בדיחות על מין לא יהיו מצחיקות.
טיבן של הבדיחות מסוג זה משתנה. חלקן מעודנות וחלקן בוטות וולגריות.
:"בנישואים טובים מי לובש את המכנסיים בבית?"
:"אף אחד"
זו דוגמא לבדיחה, המתבססת על שאלה "כשרה" לכאורה שהתשובה לה היא פרובוקטיבית. גם יש כאן הוצאה של משפט שלכאורה הוא מטאפורה ("מי לובש את המכנסיים בבית") אל מובנו הפשטני, דבר המאפיין בדיחות רבות.
ישנן בדיחות "כאילו גסות", המבוססות על רעיון ה | | |
