:: wikimiki.org ::
| פתולוגיה |
פתולוגיהפתולוגיה (Pathology) היא ענף ברפואה העוסק בחקר המחלות.
הפתולוגיה עוסקת בחקר הגורמים למחלות, השינויים הפיזיולוגיים המתרחשים בגוף כתוצאה מהן, והדרכים לריפוי המחלות. הפתולוגיה עוסקת פחות בדרכי הפצתן של המחלות, נושא בו עוסקת האפידמיולוגיה.
פתופיזיולוגיה הינו ענף משנה העוסק בהשתלשלות הארועים המדויקת המביאה לפרוץ המחלה: הפרשת רעלנים על ידי פתוגנים, תגובת מערכת החיסון למחלה, השפעת הפתוגנים על המטבוליזם של החולה ועוד.
למרות חשיבותה של הפתולוגיה, הרי שלא ניתן למצוא פתולוגים רבים שאכן חוקרים מחלות; מרבית חקר המחלות מתבצע על ידי מיקרוביולוגים, אימונולוגים ואחרים. תחום אחד בו לפתולוגיה חשיבות רבה הוא משפטים. פתולוגיה משפטית חוקרת את נסיבות המוות של קורבנות של פשעים ותאונות. משרד הבריאות בכל מדינה מפעיל שורה של מכונים פתולוגיים, אשר עובדים בצמוד עם מחלקות זיהוי פלילי במשטרה, ואשר אליהם מובאים קורבנות לשם זיהוי הקורבן וגילוי סיבת המוות. הפתולוגים מבצעים לעתים קרובות ניתוחים שלאחר המוות בקורבנות, שכן רק כך ניתן לגלות את סיבת המוות במקרים רבים. בישראל קיים מכון פתולוגי יחיד ומרכזי, באבו כביר שביפו.
פתולוגיה אונקולוגית עוסקת בדגימת רקמות מן החי (ביופסיה).
קטגוריה:רפואה
קטגוריה:תחומים בביולוגיה
ja:病理学
רפואה
רפואה (medicine) היא מדע העוסק בחקר איבחון וטיפול במחלות ובניסיון לשיפור הבריאות. הרפואה מתבססת על השגיהם של מדעי הטבע ומדעי הרוח ומתקדמת במקביל להם. במרוצת התפתחותה התפצלה הרפואה לענפים מרובים, לפי קריטריונים שונים: מבחינים בין רפואה פנימית, רפואת עיניים, אף וגרון וכו', ולפי התחומים החברתיים - רפואה צבאית, רפואה משפטית, רפואה תעשייתית, רפואת בית חולים וכו'.
בדרך כלל לא נמצאה דרך טיפולית שגורמת להבראה מלאה מכל המחלות הכרוניות, אלא טיפול תרופתי על פי רוב, אשר מכוון לסימפטומים בלבד, לא פעם במחיר תופעות לוואי קשות שמובילות למחלות נוספות. חרף זאת קל לחוש בהישגיה של הרפואה, בפרט על-פי הגידול הדרמטי בתוחלת החיים במאה השנים האחרונות, גידול שבעיקרו נובע מהישגיה של הרפואה, כגון אנטיביוטיקה וחיסונים, ובחלקו נובע מהשיפור בתזונה.
היסטוריה
הרפואה בימי קדם
ראשיתה של הרפואה עוד בתקופות פרהיסטוריות. האדם למד מנסיונו את טיבם של הצמחים בסביבתו (אכילים, רעילים, מרפאים), טיפל בפצעים, ניסה לרפא באמצעות הקזת דם, ואפילו קדח בגולגלות. הניסיון נמסר מדור לדור הורחב ושוכלל, על כן ברפואה העממית שימשו בערבוביה יסודות רציונליים ובלתי רציונליים, מזיקים ומועילים יחדיו.
בימי קדם לא ראה האדם במחלות ובמוות תהליכים טבעיים, כי אם פרי התערבות של כוחות עליוניים - רוחות, אלים, ומכשפים. ה"רופאים" הראשונים היו שאמאנים וכוהני דת שחיפשו דרכים לרצות את הכוחות הללו ולכפר על עוון החולים. אפילו בימינו נשאר הקשר ההדוק בין הרפואה לתורת הנסתר והדת. ההזדקקות לקמעות, לחשים ותפילות כהגנה מפני מחלות, רווחת בארצות לא מפותחות ובשכבות מסוימות של האוכלוסיה, גם בארצות מפותחות.
טקסטים מראשית הציביליזציה מעידים על התקדמות הרפואה ונסיונות לשוות לה אופי רציונלי יותר, אך עדיין לא פסק האימון באמונות התפלות ובמאגיה. הידיעות באנטומיה ובפיזיולוגיה היו לקויות מאוד עד לעת החדשה, בעיקר בשל האיסורים בדתות השונות על ניתוחי גופות.
בכתבי היד של חמורבי בבבל (המאה ה-18 לפנה"ס), נכתב כי הסיבות למחלות הם הכוכבים, שדים, תולעים השורצים בנהרות ושינויים בדם. הם הראו הבנה של פעילויות כירורגיות בסיסיות המיטיבות עם החולה.
בעיר ממפיס, בה ישב מייסד הרפואה המצרית, אמנחוטפ (כ-2750 לפני הספירה), היה קיים בית ספר לרפואה, שבו היה נפוץ השימוש במשלשלים ובאמצעי הקאה "לטיהור הדם המקולקל". מפתיעה העובדה שחניטת הגופות במצרים, לא תרמה מאומה להכרת גוף האדם ומנגנוניו, פעולה זו נשארה דתית בלבד.
במקרא מוזכרות מחלות רבות, אולם אין פרטים רבים על דרך ריפוין. לעומת זאת, דינים רבים העוסקים ברפואה בכללותה, מראים על תברואה שבטית ואישית מפותחת ועל ידע רפואי. בתקופת המשנה והתלמוד, הושפעה הרפואה מתרבויות הסביבה. טובת החולה דחתה קיומן של מספר מצוות, הרופא היה מנתח ורוקח ואילו הקזת הדם נעשתה על ידי "אומן".
בהודו העתיקה הושגה התקדמות בכירורגיה ובניתוחים פלסטיים. המיכשור היה עדין ויעיל, התפתחה מודעות גבוהה לתברואה האישית (טיפול בעור, התעמלות, תזונה נכונה, רחצה ונקיון). עיקר הריפוי היה בצמחים וכן בתרופות מינרליות ומן החי. את המחלות אבחנו על סמך חום הגוף, הנשימה ותפרישי הגוף.
ראשית הרפואה בסין עוד באלף ה-4 לפני הספירה. את המחלות אבחנו על פי הלשון ועל ידי מישוש הדופק, הם הכירו 10 נקודות בו אפשר לחוש אותו. הם תיארו במדויק מחלות כטיפוס, כולרה, קדחת הבהרות. בסין הורכב גם ככל הנראה החיסון כנגד אבעבועות שחורות שנים רבות לפני שעשה זאת אדוארד ג'אנר, שלו מיוחס תרכיב החיסון הראשון בעולם. יש סברה שהסינים היו אבות הריפוי במים. עיקר הטיפול היה בצמחים הידועים היום במערב ומהווים חלק מהרפואה המודרנית. שיטת ריפוי סינית עתיקה היא הדיקור במחטים.
תחילת הרפואה המדעית
מולדת הרפואה המדעית היא יוון העתיקה, שהושפעה מהישגי הרפואה בבבל ובמצרים. האנטומיה והכירורגיה היו בדרגה גבוהה, כבר בתקופה ההומרית. לאל הרפואה אסקלפיוס נבנו היכלים רבים, שהיו כעין מרכזי בריאות ושירתו בהם כוהני האל.
כבר במאה ה-5 לפנה"ס עסקו במקצוע רופאים חילוניים, בהם פילוסופים נודעים. כ"אבי הרפואה" נחשב היפוקרטס (460-357 לפנה"ס) שהשתית את עבודתו על תצפיות וניסויים, על חיזוי מהלך המחלה ותוצאותיה. הוא הניח כי קיימות בגוף ארבע ליחות (דם, ריר, מרה צהובה, מרה שחורה). הוא קבע שהמחלה היא תופעה טבעית, וסימניה מראים את תגובת הגוף נגדה, והיא מושפעת מתנאי האקלים, טיב המים, וגורמים סביבתיים אחרים. הוא הניח את היסודות לאתיקה הרפואית, הקרויה היום "שבועת היפוקרטס": שמירת סודותיו של החולה, הגשה עזרה רפואית לכל חולה וכו'. כתבים שיוחסו לו שימשו ספרי לימוד עד המאה ה-19.
אריסטו נחשב לאבי הביולוגיה, הוא הניח יסודות לאנטומיה השוואתית ולאמבריולוגיה (תורת התפתחות העובר).
בתקופה ההלניסטית נוסד באלכסנדריה מצרים, בית ספר לרפואה. בו העמיק החקר באנטומיה ובפיזיולוגיה על ידי ניתוח גופות של פושעים.
הרפואה ברומא העתיקה, כמו שאר תחומי המדע, הושפעה מיוון. אסקלפיאדס היווני (המאה ה-1 לפנה"ס) הבחין בין מחלות חדות וכרוניות, הכניס את שיטת חיתוך הקנה (כיום קוניוטומיה), השתמש בעיסויים, הכיר מחלות נפש והמליץ על ריפוי בעיסוק לטיפולן. היווני גאלנוס (200-129), גדול חוכמי הרפואה באימפריה הרומית, היה הראשון שפנה לניסויים פיזיולוגיים, קבע כי בעורקים זורם דם (לא אויר כדעת קודמיו) מבלי שהכיר את מחזוריות הדם, חקר את מערכת העצבים המרכזית (ערך ניסויים בקופים חיים ובשאר יונקים). חיבוריו המדעיים הרבים היוו את ספרות הרפואה בימי הביניים, אולם בשל ריבוי דעות מוטעות, עוכבה התפתחות הרפואה במשך תקופה ממושכת.
הרפואה בימי הביניים
עם התפוררות הקיסרות הרומית, שקע גם המדע היווני-הלניסטי ונשכחו רבים מהישגי הרפואה. אחד מגורמי הנסיגה הייתה עלייתה של הנצרות, שראתה במחלות עונש על חטאים ובתפילות אמצעי ריפוי. הספרות הרפואית היתה דתית-מקראית, כזאת שלא פגעה בעליונות הכנסייה (ככתבי גאלנוס).
התקדמות הרפואה היתה בארצות החליפות המוסלמית, קודמה על ידי ערבים ויהודים, מהם פילוסופים נודעים. כתבי גאלנוס והיפוקרטס תורגמו לערבית ועברית, ואף חוברו ספרי רפואה מקוריים. נוסדו בתי ספר לרפואה בקורדובה ובטולדו המוסלמיות. אל-ראזי מבגדד (923-865) תרם לאבחנה מבדלת בין אבעבועות לחצבת. אבן סינא (1037-980) חיבר את "קאנון" שריכז את כל הידע הרפואי דאז, והיה לספר החשוב ביותר בימי הביניים. הרפואה הערבית תרמה בשטח הכימיה ופיתוח התרופות המוכרות עד היום. גדולי הרופאים היהודיים היו אסף הרופא (המאה ה-6~), שבתי דונולו (982-913 באיטליה), יצחק ישראלי (המאה ה-10 במצרים), והרמב"ם (המאה ה-12) אשר היה מסוללי הדרך לרפואה המונעת. הרופאים היהודיים קנו לעצמם מוניטין רב, רבים היו בחצרות המלוכה ומקורבים לאצילות, אך בשל דתם לא הורשו ללמד באוניברסיטאות.
עם התפוררות החליפות המוסלמית, עלה חזרה לגדולה המערב. בית הספר הראשון לרפואה באירופה, קם בסאלרנו איטליה במאה ה-9, לימדו בו מורים מהמזרח ובהמשך הוקמו אחרים ברחבי איטליה שהיתה למרכז רפואה. עם תחילת המדע האמפירי במאה ה-13 - המבוסס על ניסויים ותצפיות, החלו לזנוח את התאוריות הישנות של גאלנוס ואבן סינא. במאה ה-14 גברה ההתעניינות באנטומיה ובפיזיולוגיה, ומדעים אלו פותחו בתקופת הרנסאנס.
הסטטוס החברתי של הרופא היה נמוך בימי הביניים, עובדה זו בלמה את התפתחות הרפואה. כדי שלא ייחשב עובד כפיים, היתה מלאכת הניתוח בידי גלב (שהודרך על ידי רופא). הגלב עסק בהקזת דם, העמדת כוסות רוח וטיפול בעלוקות (שהיו מוכרות כטיפול יעיל עד לסוף המאה ה-19). רק החל מהמאה ה-15, עם עליית רמת הלימודים בבתי הספר לרפואה, החל ביקוש מחדש למקצוע, עלתה יוקרתו ושכרו והוכר כמקצוע חופשי.
הרפואה בעת החדשה (המאה ה-15 עד המאה ה-19)
עם ההתעניינות המתחדשת באנטומיה ובפיזיולוגיה, תם עידן ימי הביניים והחלה תקופת הרנסאנס. ב-1543 חיבר וסאליוס את ספר האנטומיה, ששלל את כל תורתו של גאלנוס והצטייר כמדויק ואמין יותר. ליאונרדו דה וינצ'י עסק, בין השאר, בנתיחת מתים והעשיר את ידיעתנו את גוף האדם. פאראצלסוס, 1493-1541, ביטל את תורת ליחות הגוף, חקר את חילוף החומרים, התאים את התרופות הידועות אל המחלות בכדי ליעל את השפעתם, החדיר את השימוש בתכשירים כימיים. אנשים אלו נחשבים כאבות הרפואה המודרנית. פארא בצרפת שחי במאה ה-16 נחשב לאבי הכירורגיה המודרנית.
במאה ה-17 החלה הרפואה להתקדם, בהישענה על המדעים האחרים:
- ויליאם הארווי הוכיח ב-1628 את קיומו של מחזור הדם בגוף, והניח יסודות לאמבריולוגיה המודרנית. רבים חלקו על דעתו, אולם עירוי הדם הראשון שבוצע ב-1666 הוכיח את נכונותה.
- בתקופה זו הומצא המיקרוסקופ ע"י לבנהוק, לוטש עדשות הולנדי, אשר ראה את התאים והחיידקים.
- מאלפיגי גילה את כדוריות הדם, את מחזור הדם בנימים ואת שכבות העור. בבית הספר בפאדואה, נלמדה הרפואה בצמוד למיטת החולה.
- בעקבות מלחמות שפקדו בצרפת, קודמה הכירורגיה, הוכרה החשיבות בטיפול בפצעים ובעצירת שטפי דם למניעת הלם.
- ב-1713 פירסם ראמציני ספר על מחלות מקצועיות (השפעת תעשיית המשי על עובדיה).
- סידנהם הדגיש את חשיבות התצפית על החולה.
- אלברט האלר, בן המאה ה-18, ערך ניסויים בבעלי חיים ומוכר כיוצר הפיזיולוגיה החדשה.
- בישה בצרפת, ניסח את המושג ריקמה וכך ייסד את ההיסטולוגיה.
- ק.פ. וולף פיתח את התאוריה על השינויים הקורים ברחם ועל השתנות העובר.
התקדמות נוספת באה בשטחי הכירורגיה, המילדות והפתולוגיה. הסטטוסקופ ומכשיר הרפלקסים נעשו למרכיב מרכזי בבדיקה הקלינית. הוכרה חשיבות מדידת החום אתל כלל החולים. האנטומיה הפתולוגית ונתיחת הגופות, נעשו לשיעורי חובה בלימודי הרפואה. חקר מערכת העצבים התפתח ונעשה למדע בתוך הרפואה. אדוארד ג'אנר האנגלי, הרכיב ב1796 את החיסון לאבעבועות שחורות, והניח יסוד לרפואת המניעה המודרנית. תרמו לכך החוקים הסנטיריים המחמירים באנגליה, במחנות צבאיים ובעיתות מלחמה.
הרפואה במאה ה-19
בתחילת המאה ה-19 כבר הכירו הרופאים את גוף האדם לפרטיו, ולובנו ביסודיות התהליכים הפיזיולוגיים. החל חקר התא על ידי וירכוב והופרכה תיאורית ליחות הגוף. אופקים נרחבים העלה הניסוי, שבמהלכו דקר קלוד ברנאר בקרקעית החדר הרביעי של המוח ובכך הביא להפרשת סוכר בשתן. ברנאר הבליט בניסויו הרבים, את השוני בין בלוטות הפרשה חיצונית לבלוטות הפרשה פנימית, והוא נחשב לאבי האנדוקרינולוגיה. המצאת כלים לבדיקת פנים העין והאוזן, העידו על עידון הבדיקות של איברי הגוף, ועל אפשרויות דיאגנוסטיות נוספות, כולל הבנת מוח האדם.
להתקדמות עצומה בתחום הרפואה, הביאה התגלית שמספר מחלות וכן זיהום פצעים, נגרמים על ידי מחוללים זעירים ביותר - החיידקים. ב-1862 שם לואי פסטר קץ לדעה שהחיים נוצרים מעצמם. הוא יצר חיסונים כנגד כלבת, גחלת, וכולרה, והמליץ על שיטת חימום החלב כדי לשמרו מחיידקים - פיסטור. מכון פסטר שהוקם ב-1888 קידם את ענף המיקרוביולוגיה ואת ההכרה בתפקידם המחליא של החידקים.
ליסטר האנגלי, הכניס לכירורגיה שיטות חיטוי של ידיים ובגדים ומאוחר יותר הכניס את השימוש בכפפות ובמסכות. כך תרם להפחתת הזיהום אצל חולים והוריד את מקרי התמותה לאחר לידות של ההרות. רוברט קוך גילה את מתג השחפת ולפלר את מתג הדיפטריה. עד מהרה גם זוהו חרקים מסוימים כמחוללי מחלות (מלריה, הקדחת הצהובה).
בעקבות תגליות אלו, החלו לייחס ערך תחלואי לרעלנים שמקורם בחידקים, וערך הגנתי לנוגדנים בדם. מצ'ינקוב הוכיח את תפקידן של כדוריות הדם הלבנות במערכת ההגנה של הגוף. פותחו חיסונים לטטנוס, דבר, דיזנטריה ועוד. נחקרו מחלות רבות כעגבת וקדחת הבהרות.
בתחומי רפואה אחרים הועמקו בעיות אנדוקריניות, הרדמה, מחלות כליות ולב ועוד. ב1846 הדגים תומאס מורטון הרדמה כללית באתר ושנה מאוחר יותר הוכנס לשימוש הכלורופורם, אשר פתח אפשרויות חדשות בתחום הכירורגיה.
בשלהי המאה ה-19 המשיכו התגליות המסעירות ששינו את עולם הרפואה. בשנת 1895 גילה וילהלם רנטגן את קרני ה-X (קרני רנטגן). ב1898 גילו פייר ומארי קירי את קרני הראדיום. בתחום מחלות הנפש הונח יסוד לתורת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד . התקדמות בתחומי הכימותרפיה, אימונולוגיה, ומדע התזונה שפותחו ושוכללו במאה ה-20.
הרפואה במאה ה-20
ההתמחות המקוצועית והפיצול לתחומי התמחות צרים הולך וגדל. עד כדי כך מתמקדים מקצועות הרפואה שישנה אפילו מומחיות לבעיות של פי הטבעת (רקטום) ע"י רופא פרוקטולוג שעוסק רק בבעיות אלה.
הטיפול ניתן כיום במרפאות, בבתי חולים, בקליניקות פרטיות ולעתים אף בבית החולה. הרופא אינו עובד לבדו, כלי עזר רבים עומדים לרשותו: מכוני מחקר, מכוני רנטגן, מעבדות, טכנאים.
העיסוק ברפואה בישראל
בישראל רשאי לטפל בחולים רופא- אדם שסיים לימודיו באוניברסיטה והוא בעל תואר דוקטור לרפואה ורישיון מממשרד הבריאות. בנוסף לרופאים כלליים, רב והולך מספרם של הרופאים המומחים למחלות מסוימות.
טיפול רפואי רשאים ליתן גם מרפאים ומטפלים מתחומים שונים, כגון אלה העוסקים ברפואה סינית, הומאופטיה, נטורופטיה ועוד, בתנאי שיש בידם רשיון מתאים מטעם משרד הבריאות. בשנים האחרונות מוסיפים בתי החולים וקופות החולים מחלקות שבהן עובדים מומחים מתחומים אלה.
ישראל מהווה גם כר פעולה ל"קדושים", שקדושתם מרפאת, לדעת המאמינים בהם, מחלות שונות, באמצעות מים קדושים, קמעות, לחשים שונים וכדומה. בולטים בתחום זה הבאבא סאלי ויורשיו.
מדעים הקשורים לרפואה
- אנטומיה - חקר המבנה הפיסי של אורגניזמים.
- פרמקולוגיה (רוקחות) - חקר התרופות והשפעתם.
- פתולוגיה – תורת המחלות והשינויים הגופניים מסיבות שונות
- היסטולוגיה - חקר הרקמות.
- פיזיולוגיה - חקר תהליכים בגוף.
- אימונולוגיה - חקר תורת החיסון
- המטולוגיה- חקר תאי הדם
- ביולוגיה
- פיזיקה
- כימיה
- ביוכימיה
- אלקטרוניקה רפואית
תחומי רפואה קלינית
- דרמטולוגיה – רפואת עור.
- רפואת חרום – רפואת התערבות מיידית בעיקר עקב פציעה.
- רפואת ילדים – ענף רפואי המתמחה במחלות אצל ילדים.
- רפואת שיניים – ענף ברפואה המתמקד בשיניים
- כירורגיה - ענף ברפואה המתמקד בטיפול על-ידי ניתוחים.
- פסיכיאטריה - רפואת הנפש
- גסטרואנטרולוגיה ענף ברפואה המתמקד במערכת העיכול.
- פרוקטולוגיה ענף ברפואה המתמקד רק בפי הטבעת.
- גינקולוגיה – ענף ברפואה המתמקד במחלות ובעיות בריאותיות הקשורות לנשים.
- רפואה גרעינית - ענף ברפואה שעושה שימוש באיזוטופים רדיואקטיביים לשם מחקר ואבחון מחלות.
- רפואה טרופית - ענף ברפואה שעוסק בחקר מחלות השכיחות בעיקר באזורים טרופיים.
- רפואה מונעת – ענף ברפואה שעוסק בעיקר במניעת מחלות.
- אורתופדיה - ענף ברפואה שעוסק במחלות מערכת התנועה שלד ושרירים.
- רפואה תעסוקתית וסביבתית.
- רפואה משפטית.
- רפואת ספורט.
תחומים המסייעים לרפואה הקלינית
- פיזיותרפיה – ענף חצי רפואי המתמקד בריפוי מחלות בעיקר באמצעות עיסויים ותרגילים גופניים.
- ריפוי בעיסוק - טיפול המבוסס על עיסוק פיזי\יצירתי במטרה לשקם אנשים הסובלים ממחלה כלשהי.
- הפרעות בתקשורת - טיפול בהפרעות שפה, דיבור ושמיעה.
- בדיקות מעבדה רפואית - מאפשר איבחון סמך בדיקות שנעשות במעבדה רפואית.
- בדיקות רפואיות - מאפשר איבחון על סמך בדיקות שמבוצעות בטכנולוגיה רפואית.
- פסיכותרפיה - טיפול בהפרעות נפשיות.
- פסיכונוירואימונולוגיה (PNI)- ענף במצבי דחק המשפיעים על מערכת החיסון
סוגיות ברפואה
- מחלות
- התמכרות
- כאב
- השתלת איברים
- קסנוטרנספלנטציה
ראו גם
- בית חולים
- אלקטרוניקה רפואית
- מגן דוד אדום
- הצלב האדום
- הסהר האדום
- אתיקה רפואית
- גוף האדם
- פירסומים חשובים ברפואה
ועוד נושאים ברפואה שעבורם נכתבו ערכים בוויקיפדיה.
קישורים חיצוניים
- [http://www.starmed.co.il סטארמד - בריאות / רפואה]
- [http://www.doctors.co.il/ doctors.co.il]
- [http://www.health-pages.co.il דפי בריאות]
-
als:Medizin
fiu-vro:Arstitiidüs
ja:医学
ko:의학
simple:Medicine
th:แพทยศาสตร์
zh-min-nan:I-ha̍k
פיזיולוגיהפיזיולוגיה היא המדע העוסק בחקר התיפקוד המכני, הפיזי והביוכימי של גופם של יצורים חיים.
פיזיולוגיה באופן מסורתי נחלקת לפיזיולוגיה של הצמח ולפיזיולוגיה של בעלי החיים, אולם העקרונות של הפיזיולוגיה כלליים, מעבר לאורגניזם המשמש למחקר. לדוגמא, תובנות המחקר על תא שמרים ניתן ליישם גם בתא אנושי.
הכלים המשמשים למחקר הפיזיולוגיה של בני האדם מרחיבים את הכלים והשיטות למחקר חיות. גם הפיזיולוגיה של הצמחים משאילה כלים משני שדות מחקר אלו. היקף הנושאים למחקר הוא גדול לפחות כמו אילן היצורים החיים עצמו. בשל המגוון הרחב נוטה המחקר בתחום הפיזיולוגיה של בעלי החיים להתרכז בהבנה איך תכונה פיזיולוגית משתנה לאורך האבולוציה של בעלי החיים.
תחומי מחקר חדשים התפתחו מתוך המחקר הפיזיולוגי כגון ביוכימיה, ביופיזיקה, ביומכניקה ופרמקולוגיה.
-
קטגוריה:תחומים בביולוגיה
ja:生理学
simple:Physiology
th:สรีรวิทยา
גוף
ערך זה סוקר את חלקיו העיקריים של גוף האדם.
הגולגולת
הגולגולת מגנה על המוח ותומכת במספר מבנים חיצוניים כגון האף, העיניים והאוזניים. הגולגולת מתחברת לעמוד השדרה בעזרת שתי חוליות עליונות - האטלס והדנס. האטלס מאפשר את תנועת הגולגולת קדימה ואחורה ואילו הדנס מאפשר לגולגולת להסתובב לצדדים. רוב שטחה החיצוני של הגולגולת מכוסה בעור למעט העיניים, האקוסטיק מיאטוס והנחיריים.
הצוואר
הצוואר מחבר בין הגולגולת לגוף ונמצא בו cervical plexus שזהו צביר עצבים שתפקידם לעצבב את הצוואר והחלק האחורי של הגוגלולת. בנוסף נמצא שם גם הברכיאל פלקסוס שתפקידו לעצבב את הגפיים העליונות.
החזה
בחלל החזה נמצאים הראות, הלב, הושט ומבנים נוספים.
הבטן
בחלל הבטן נמצאים מרבית האיברים הפנימיים כגון הלבלב, המעיים וכו'.
הגפיים
הגפיים נועדו לתמוך ביציבתו של האדם ולאפשר לו לבצע מטלות שונות.
הגפיים העליונות
הגפיים העליונות מתחברות לעצם השכם של הגוף ומורכבות מכתף, אמה ויד.
הגפיים התחתונות
הגפיים התחתונות המתחברות לגוף בעזרת האגן מורכבות מהירך, השוק וכף הרגל.
ראו גם
- אנטומיה
- אמבריולוגיה
- מערכות בגוף האדם - נשימה, עיכול, עצבים ועוד.
- שלד
קטגוריה:אנטומיה
ja:人体解剖学
zh-min-nan:Sin-khu
רעלןרעלן (בלועזית: טוקסין) הוא חומר הפוגע בבריאות יצורים חיים אשר באים במגע איתו.
רעלנים מופרשים במקרים רבים על-ידי גורמי מחלות שונים, כגון חיידקים. הרעלנים מפרקים קשרים בין מולקולות בתאי הגוף, או שהם מגיבים עם המולקולות ומוציאים אותן בכך מכלל פעולה.
כשהמולקולות הנפגעות הן אנזימים, קולטנים, נוקלאוטידים או חלבונים חשובים, משתבשת או נפסקת פעולת התא. אם לתא תפקיד מוגדר במערכת כלשהי בגוף, הדבר מביא למחלה.
דוגמא למחלה הנגרמת על-ידי רעלן היא דיזנטריה. ראו מאמר זה לפרטים על אופן פעולת הרעלן.
מבדילים בין אקסוטוקסין (או אקזוטוקסין, Exotoxin), אותו החיידק מפריש, ואנדוטוקסין (Endotoxin), המהווה חלק מדופן התא של החיידק. לעתים אנדוטוקסינים אינם מזיקים כשהחיידק חי, אך כשהוא נאכל על-ידי מאקרופאג'ים (חלק ממערכת החיסון של הגוף) דופן התא שלו מתמוסס, הרעלנים משתחררים ואז הם מזיקים לתאי הגוף ביתר קלות.
קטגוריה:ביולוגיה
ja:毒素
פתוגניותפתוגניות (באנגלית: Virulence) הינה מכלול המנגנונים והשיטות באמצעותם אורגניזמים מחוללי מחלות (פתוגנים) גורמים לתופעות המחלה ומתמודדים עם מערכות ההגנה של הגוף.
פתוגנים
גוף]]
קיימים חמישה סוגים של פתוגנים:
- חיידקים: הפתוגנים הידועים ביותר. רוב התרופות הקיימות נועדו ללחימה בחיידקים. המדובר הוא בחיידקים אמיתיים (בקטריה); חיידקים קדומים (ארכאה) אינם גורמים למחלות.
- נגיפים.
- פרוטיסטים: אמבות, למשל.
- בעלי חיים: תולעים, למשל.
- פריונים.
פרוטיסטים ובעלי חיים מעוררים מחלות מכונים לעתים קרובות טפילים (בלועזית: פרזיטים). יש לציין כי גם חיידקים רבים וכמעט כל הנגיפים הינם למעשה טפילים, אך בעגה המקצועית בתחום המיקרוביולוגיה הרפואית נהוג להתעלם מכך ולכנות רק פרוטיסטים ובעלי חיים פתוגניים "טפילים".
גורמי פתוגניות
גורמי הפתוגניות נחלקים לרוב לארבעה סוגים:
- גורמי היצמדות: חומרים הנמצאים בדרך-כלל על-פני ממברנת תא הפתוגן, והמאפשרים לו להיצמד לתאים ולרקמות בגוף.
- גורמי פלישה: חומרים הנמצאים על-פני ממברנת התא, או חומרים שהפתוגן מפריש, והמאפשרים לו לחדור לתאי הגוף; הוא עושה זאת באמצעות קדיחת חורים בממברנת תא הגוף, או תוך ניצול מנגנוני העברה קיימים, כגון תעלות ושערים.
- גורמי התרבות: חומרים שהפתוגן מפריש והמאפשרים לו להתרבות במקומות מסוימים בגוף - לעתים במקומות בהם תנאי הסביבה קשים. לדוגמא, חיידקים המסוגלים להתיישב בקיבה, בה הסביבה חומצית מאוד, עושים זאת באמצעות יצור אנזימים המנטרלים את החומצה.
- רעלנים: חומרים הגורמים להרס תאי הגוף או לשיבוש פעולתם.
תרופות רבות, ובמיוחד סוגי אנטיביוטיקה, מתמקדות באחד מארבעת הגורמים הללו ומונעות מהפתוגן מלייצר את החומר הרלוונטי.
קטגוריה:מיקרוביולוגיה
קטגוריה:מחלות
קטגוריה:רפואה
מטבוליזם
מטבוליזם (Metabolism; בעברית: חילוף חומרים) הוא תהליך קליטת חומרים מהסביבה, עיבודם, הפקת אנרגיה מהם ופליטת הפסולת בייצורים חיים.
התהליך
מטבוליזם הינו אחד המושגים הבסיסיים ביותר בביולוגיה, והוא מהווה את אחד התנאים להגדרת יצור חי (התנאי החשוב האחר הינו יכולת רבייה). חילוף החומרים מתרחש תמיד בסדר שלהלן:
- קליטת חומרים מהסביבה. החומרים הנקלטים מהסביבה משמשים לשתי מטרות: כחומרי בניין לאלפים הרבים של התרכובות המרכיבות את הייצור, ולשם הפקת אנרגיה.
- קטבוליזם (Catabolism). בתהליך זה מתפרקים החומרים שנקלטו מהסביבה ליחידותיהם הבסיסיות. חלבונים, למשל, מתפרקים לחומצות אמינו; שומנים - לחומצות שומן; סוכרים - לחד-סוכרים; חומצות גרעין - לנוקלאוטידים. תהליך הקטבוליזם בבעלי חיים, ובמיוחד שלביו הראשונים, מכונה עיכול.
- אנבוליזם (Anabolism, או ביוסינתזה; בעברית: הַבְנָיָה). בתהליך זה מתרחשת סינתזה של תרכובות מורכבות, מהן בנוי הגוף או התא. אבני הבניין שהתקבלו בתהליך הקטבוליזם מתאחדות שוב ליצירת המולקולות הנדרשות לבניין הגוף או התא.
- הפרשת פסולת. לתרכובות רבות הנצרכות כחלק מהמזון אין שימוש בבניית הגוף. בנוסף, תרכובות רבות (קטנות בדרך-כלל, כגון אמוניה, מים ופחמן דו-חמצני) נוצרות כתוצרי-לוואי בתהליכי האנבוליזם השונים. את כל אלו נדרש הייצור לפלוט, שכן הצטברותם של חומרים אלו בגוף משבשת תהליכים ביולוגיים שונים. בבעלי חיים מופרשת הפסולת באמצעות השתן והצואה. גם פליטת הפחמן הדו-חמצני בתהליך הנשימה מוגדרת כהפרשת פסולת.
מדוע טורח הגוף לפרק את המזון לאבני הבניין שלו, ולאחר מכן לאחד אותן שוב למולקולות מורכבות? קיימות לכך שתי סיבות:
- המולקולות שנצרכות במזון אינן בהכרח זהות למולקולות הנדרשות לבניין הגוף. לדוגמא, רוב הסוכר שאנו צורכים במזון מגיע בצורת סוכרוז, הסוכר השולחני הלבן המוכר לכולנו. לגופנו אין שימוש ממשי לסוכרוז, ולכן הוא מפרק אותו לאבני הבניין שלו - גלוקוז ופרוקטוז - ולאחר מכן מאחד אותם לבניית סוכרים אחרים (גליקוגן, למשל), החיוניים לבניין הגוף. דוגמה קיצונית יותר היא בני אדם צמחוניים: הללו מקבלים את כל החלבונים שלהם מצמחים, כשברור שחלבוני הצמחים אינם זהים לחלבוני גוף האדם. הגוף מתמודד עם בעיה זו באמצעות תהליכי הפירוק והבנייה מחדש - הקטבוליזם והאנבוליזם.
- פירוק תרכובות אורגניות רבות מביא לשחרור אנרגיה. האנרגיה אצורה בקשרים הכימיים שבין אטומי המולקולות, וניתוק קשרים אלו מביא להפקת האנרגיה הדרושה לגוף על-מנת לקיים את כל תהליכי החיים. החומר הבסיסי ביותר המשמש להפקת אנרגיה בכל היצורים החיים הוא גלוקוז, והתהליך בו מופקת האנרגיה ממנו נקרא גליקוליזה. תהליך הקטבוליזם, כאמור, מביא לשחרור אנרגיה; לעומתו, תהליך האנבוליזם מצריך השקעת אנרגיה.
עקרון הפעולה
גליקוליזה
את עקרון הפקת האנרגיה בייצורים החיים ניתן להשוות באופן כללי לעקרון בו פועלת סוללה חשמלית (בטריה). בסוללה נוצר זרם חשמלי (צורה של אנרגיה) באמצעות הבדלים בנטייה של חומרים שונים למסור ולקבל אלקטרונים. בקוטב השלילי של הסוללה (האנודה) נמצא חומר הנוטה למסור אלקטרונים; בקוטב החיובי (הקתודה) - חומר הנוטה לקבל אלקטרונים. כשמחברים בין שני הקטבים חוט מתכת, מתאפשרת זרימת אלקטרונים מהאנודה לקתודה. זרימה זו היא הזרם החשמלי, וזוהי בעצם אנרגיה אותה ניתן לנצל - לשם הדלקת נורה חשמלית, למשל.
בייצורים חיים אמנם לא נוצר זרם חשמלי, אך קיים מעבר של אלקטרונים בין תרכובות שונות, ומעבר זה גורם להפקת אנרגיה. כל יצור חי זקוק, אם כך, לתרכובות התורמות (מוסרות) אלקטרונים (בדומה לאנודה בסוללה) ולתרכובות המקבלות אלקטרונים (בדומה לקתודה). קיים מגוון רב של תרכובות המשמשות את הייצורים השונים. באדם ובבעלי החיים, למשל, המזון מספק את התרכובות מוסרות האלקטרונים (ובראשן - גלוקוז), ואילו החמצן אותו אנו נושמים הוא התרכובת שקולטת את האלקטרונים.
הסוללה מפיקה אנרגיה בצורת חשמל. צורה אחרת של הפקת אנרגיה - בעירה - מפיקה אנרגיה בצורת חום ואור. צורת האנרגיה המופקת בייצורים חיים, לעומת זאת, הינה אנרגיה כימית. זרימת האלקטרונים בייצור החי מביאה להיווצרות של תרכובת הנקראת ATP. תרכובת זו, בה משתמשים כל הייצורים החיים, ללא יוצא מן הכלל, מכילה קשרים עתירי אנרגיה. הייצור שומר את ה-ATP למשך זמן מה; לאחר מכן, כשהוא נזקק לאנרגיה לשם ביצוע תהליכים שונים, מתפרק ה-ATP. שבירת הקשרים הכימיים שלו מביא לשחרור אנרגיה, אותה מסוגל התא לנצל.
הצורך במולקולה עתירת אנרגיה חיוני בביולוגיה. צורות האנרגיה שהוזכרו לעיל - חשמל, אור וחום - הינן צורות של אנרגיה מיידית, המופקת ומנוצלת כמעט באותו הרגע. התא החי אינו מסוגל לאגור חשמל או חום ולהשתמש בהם מאוחר יותר; לפיכך נוצרה במרוצת הדורות מולקולת ה-ATP, אשר מכונה "מטבע האנרגיה של התא".
בייצורים הטרוטרופים (ראו להלן) ניתן לומר שמתבצעת "בעירה איטית" (או "שריפה איטית"). בעירה מוגדרת כתהליך כימי בו תרכובת מגיבה עם חומר מחמצן, ובמהלכו משתחררת אנרגיה. בתאיהם של בעלי החיים, למשל, מגיבים אבני הבניין של המזון עם חמצן, והאנרגיה המשתחררת נאגרת ב-ATP (ואינה משתחררת בצורת אש, כמובן; לכן הבעירה היא "איטית"). זהו המקור לביטויים כדוגמת "שריפת שומנים" ו"שריפת קלוריות".
מגוון מטבולי
קלוריות]]
הייצורים השונים משתמשים במגוון גדול של תורמי אלקטרונים וקולטי אלקטרונים. קיימות שלוש שיטות כלליות להפקת אנרגיה בתא:
- נשימה אווירנית (ארובית). תורם האלקטרונים הוא כל חומר שהוא, וקולט האלקטרונים הוא חמצן.
- נשימה אל-אווירנית (אנארובית). תורם האלקטרונים הוא כל חומר שהוא, וקולט האלקטרונים הוא כל חומר שהוא מלבד חמצן.
- תסיסה. תורם האלקטרונים הוא כל תרכובת אורגנית שהיא, וקולט האלקטרונים (אף הוא בהכרח תרכובת אורגנית) הוא תוצר פירוק של תורם האלקטרונים. בתסיסה, לפיכך, לא נעשה שימוש בקולט אלקטרונים חיצוני, שמקורו בסביבה.
החלוקה שלעיל מתייחסת לתהליכים. הייצורים עצמם ממוינים לארבע קבוצות מטבוליות שונות:
ארבע קבוצות הייצורים מסתיימות בסיומת -טרוף (troph-), כשלפניה שתי קידומות:
תרכובת אורגנית, התרכובת הקולטת את האור בתהליך הפוטוסינתזה]]
- הקידומת הראשונה מתייחסת למקור האנרגיה של הייצור. כפי שהוסבר לעיל ("עקרון הפעולה"), יצור אנרגיה בכל הייצורים מבוסס על מעבר אלקטרונים בין תרכובות שונות. ברוב הייצורים (קידומת כמו-, -Chemo) מתרחשות תגובות חמצון-חיזור (תגובות בהן מועברים אלקטרונים) שבהן משתתפות תרכובות שהייצור צורך (מזון). בבעלי חיים, למשל, גלוקוז מתפרק בתאים ומוסר אלקטרונים תוך כדי כך. זוהי תגובת חמצון-חיזור. בחלק מהייצורים (קידומת פוטו-, -Photo) מתניעה אנרגיית אור (שמקורה בדרך כלל בקרינת השמש) את זרימת האלקטרונים. התהליך בו נקלטת אנרגיית האור נקרא פוטוסינתזה, והוא אחד המאפיינים העיקריים של הצמחים.
- הקידומת השנייה מתייחסת למקור הפחמן של הייצור. כל הייצורים מורכבים מאלפי תרכובות אורגניות שונות, אשר כולן מכילות פחמן. רוב הייצורים (קידומת הטרו-, -Hetero) צורכים תרכובות אורגניות (מזון), מפרקים אותן (קטבוליזם) ובונים תרכובות חדשות (אנבוליזם). חלק מהייצורים (קידומת אוטו-, -Auto) אינם נזקקים לתרכובות אורגניות כמקור לפחמן; הם מסוגלים לקלוט פחמן מהאוויר, בצורת פחמן דו-חמצני, וליצור ממנו תרכובות אורגניות. בתהליך הפותוסינתזה שהוזכר לעיל נוטלים הצמחים פחמן דו-חמצני מהאוויר וגורמים לו להגיב עם מים. התוצר הוא גלוקוז, תרכובת אורגנית פשוטה שממנה מסוגל הצמח ליצור תרכובות אורגניות רבות.
- קידומת שלישית המתווספת לעתים מתייחסת למקור הפחמן ולמקור האנרגיה של הייצור כאחד, וליתר דיוק: האם מדובר בתרכובות אורגניות (קידומת אורגנו-, -Organo) או אי-אורגניות (קידומת ליתו-, -Litho). יצור אורגנוטרוף משתמש בתרכובות אורגניות להפקת אנרגיה ולייצור תרכובות אורגניות. ליתופוטואוטוטרוף משתמש באנרגיית האור להפקת אנרגיה ובתרכובות אי-אורגניות (פחמן דו-חמצני) כמקור לפחמן.
ניתן לראות שקיימת חפיפה מסוימת בין הפקת אנרגיה בתא ובין בניית תרכובות אורגניות. גלוקוז, למשל, משמש בכמוהטרוטרופים גם לשם הפקת אנרגיה (בעת פירוקו משתחררים אלקטרונים) וגם לשם בניית התא (גלוקוז מתפרק לפירובט, אשר משמש כחומר מוצא לתרכובות רבות). למרות זאת, חשוב להדגיש שבין הפקת אנרגיה ובניית תרכובות אורגניות אין כל קשר מהותי (מבחינת קבוצות הייצורים), ומדובר בשני נושאים שונים הנכללים תחת המושג "מטבוליזם".
טקסונומיה]
בשעה שבעלי חיים וצמחים הינם קלים יחסית למיון טקסונומי, זאת על-פי מראם ותכונותיהם החיצוניות, הרי שמיונם של מיקרואורגניזמים אינו סיפור כה פשוט. אלפי סוגים של חיידקים מגלים תכונות חיצוניות זהות, ולכן נדרשים קריטריונים נוספים למיון. מטבוליזם מהווה את אחד הקריטריונים החשובים למיון מיקרואורגניזמים. החלוקה החשובה ביותר מבחינה מטבולית היא לארובים ואנארובים. הייצורים נחלקים לחמש קבוצות, לפי התייחסותם לחמצן:
- אנארובים אובליגטוריים אינם מסוגלים לחיות בנוכחות חמצן.
- אנארובים פקולטטיביים (או ארובים פקולטטיביים; שני המושגים מתייחסים לאותה הקבוצה) יכולים לחיות בנוכחות או בהעדר חמצן. הם מעדיפים להפיק אנרגיה מחמצן כשהוא בנמצא, אך בסביבות אל-אווירניות הם מסוגלים להפיק אנרגיה בדרכים אחרות (תסיסה, בדרך כלל).
- אנארובים אֵרוֹטוֹלֵרנטיים לא מסוגלים להשתמש בחמצן להפקת אנרגיה, אך הם לא ניזוקים בנוכחותו.
- ארובים אובליגטוריים מוכרחים לחיות בנוכחות חמצן.
- מיקרוארופילים מוכרחים לחיות בנוכחות חמצן, אך בריכוז נמוך בהרבה מריכוזו באוויר. ריכוז רגיל של חמצן עלול לגרום למותם.
להסבר מפורט על חמש הקבוצות ראו: אנארובי.
בנוסף, חיידקים מתמיינים לעתים לקבוצות שונות לפי יכולתם לפרק תרכובות (לקטוז, למשל). בדיקת יכולתם של חיידקים לפרק תרכובות מאפשרת לעתים זיהויים ללא שימוש במיקרוסקופ; פירוק של חומרים רבים גורם לשינוי בצבעם, לשינוי בצבעו של אינדיקטור שאותו יש להוסיף (זאת עקב שינוי ברמת החומציות, בדרך כלל), או להופעת תוצרים שאותם ניתן לראות: בועות, מים, גזים וכדומה.
מסלולים מטבוליים
גזים]
בתא קיימים מסלולים מוגדרים ומתוכננים להפליא המשמשים לפירוק או ייצור תרכובות. הגליקוליזה, למשל, הינה מסלול מטבולי המצוי בכל היצורים החיים. מסלולים אחרים, כגון זרחון חמצוני, ייחודיים לייצורים מסוימים. התהליכים מוגדרים כ"מסלולים" כיוון שכמעט תמיד לא מדובר בפירוק ובנייה פשוטים, אלא בשרשרת ארוכה של תגובות כימיות המביאה בסופו של דבר לתוצר. בגליקוליזה, למשל, עובר הגלוקוז, החומר הראשוני בתהליך, עשר תגובות כימיות עד שהוא מומר לתוצר הסופי: פירובט. על כל תגובה אחראי אנזים נפרד.
קיימים מסלולים מטבוליים מנוגדים: המסלול המנוגד לגליקוליזה, למשל, בה מיוצר פירובט מגלוקוז, הוא גלוקונאוגנזה, בה מיוצר גלוקוז מפירובט. במהלך האבולוציה התפתחו כמה מנגנונים המונעים מהמסלולים המנוגדים לעמוד האחד בדרכו של השני:
- במסלולים המנוגדים נעשה בדרך כלל שימוש באנזימים שונים, לפחות באחד מהצעדים המובילים לתוצר הסופי. השימוש באנזימים שונים מאפשר בקרה יעילה על התהליכים: כשקיים עודף בתוצר אחד המסלולים, מושעה שעתוק הגן המקודד לייצור אחד האנזימים המשתתפים במסלול, זאת מבלי לפגוע במסלול הנגדי.
- מסלולים מנוגדים מתרחשים בדרך כלל באזורים שונים בתא. פירוק חומצות שומן, למשל, נעשה במיטוכונדריה, ואילו ייצור חומצות שומן נעשה בציטופלזמה. גם מנגנון זה מאפשר בקרה יעילה על התהליכים.
תרופות רבות, המשמשות לחיסול חיידקים פתוגניים, מבוססות על פגיעה במסלול מטבולי כלשהוא בתא החיידק. להבדיל, רעלים רבים (ובכללם נשקים כימיים) פועלים באמצעות פגיעה במסלולים מטבוליים. לעתים קרובות מתרחשת הפגיעה בתהליך הנשימה התאית (וספציפית: בזרחון החמצוני), דבר הגורם למוות מהיר עקב הפסקת יצור האנרגיה בגוף.
נשאי אלקטרונים בתא
מוות
בדוגמת הסוללה החשמלית שהובאה לעיל זורמים האלקטרונים באמצעות חוט מתכת מהאנודה אל הקתודה. בתא מועברים האלקטרונים באמצעות נשאי אלקטרונים, מולקולות יעודיות המשמשות בדרך כלל כקואנזימים (מולקולות עצמאיות המקושרות לאנזימים ואשר מהוות את האתר הפעיל של האנזים). שני נשאי אלקטרונים אוניברסליים, המשתתפים באין ספור תגובות בתאיהם של כל הייצורים החיים, הם NAD ו-FAD. שני חומרים אלו הם נוקלאוטידים; הראשון הוא נגזרת של הוויטמין B3 (ניאצין) והשני - של B2 (ריבופלאווין). מחסור בוויטמינים אלו גורם לבעיות מטבוליות חמורות. לשני הנוקלאוטידים נטייה לקלוט יון הידריד (-H); זהו יון שלילי של מימן אשר מורכב מפרוטון ומשני אלקטרונים. כשגלוקוז, למשל, מתפרק בתהליך הגליקוליזה, משתחררים ממנו יוני הידריד, אותם קולט NAD (והופך ל-NADH); הלה מעביר את האלקטרונים לחמצן בשלב הזרחון החמצוני, השלב האחרון של הנשימה התאית, והופך שוב ל-NAD, אשר מסוגל להשתתף שוב בגליקוליזה.
בתא נשמר אם כן מאגר קבוע למדי של נשאי אלקטרונים, אשר מתחמצנים ומתחזרים לסירוגין. במידה ו-NADH לא מסוגל לתרום את האלקטרונים שלו מסיבה כלשהי, מידלדל מאגר ה-NAD בתא ותהליך הגליקוליזה אינו מתאפשר. הפתרון שמצאו לכך מספר יצורים הוא תסיסה. במקום למסור את האלקטרונים לקולט אלקטרונים חיצוני (חמצן, למשל) נמסרים האלקטרונים לפירובט, תוצר הגליקוליזה. פירובט מומר לתוצר סופי כלשהו (תוצר התסיסה; קיימות אפשרויות רבות: אתנול, חומצה אצטית, חומצה לקטית ועוד) ואילו NADH ממוחזר ל-NAD אשר משתתף בשנית בגליקוליזה.
סיבה אפשרית לאי-יכולתו של NADH לתרום אלקטרונים היא מחסור בחמצן. תופעה זו מתרחשת בתאי שריר של בעלי חיים, ובהם האדם. כשהשריר מתאמץ לא די בחמצן המגיע אליו דרך מחזור הדם לשם סיפוק צרכי האנרגיה של התא, והלה נאלץ לבצע תסיסה, שתוצרה הסופי הוא חומצה לקטית. החומצה גורמת לכאבי שרירים ומהווה את הגורם לכך שלא ניתן לאמץ את השריר יתר על המידה למשך זמן רב. מיקרואורגניזמים רבים הסתגלו לחיים ללא חמצן באמצעות פיתוח מסלולי תסיסה. בייצורים אנארובים אובליגטוריים (ראו לעיל) לא קיים כלל מנגנון זרחון חמצוני, כך ש-NADH מוכרח למסור את האלקטרונים שלו לפירובט בתסיסה. בייצורים פקולטטיביים, בדומה לתאי השריר באדם, קיים מנגנון זרחון חמצוני; בתנאים של מחסור בחמצן מבצעים יצורים אלו תסיסה במקום נשימה תאית.
בתהליך הזרחון החמצוני עצמו משתתפים נשאי אלקטרונים רבים, המהווים שרשרת העברת אלקטרונים. נשאי האלקטרונים בתהליך זה הם חלבונים גדולים המכילים בדרך כלל אטומי מתכת ואשר קבועים בתוך ממברנת המיטוכונדריון, בו מתרחש הזרחון החמצוני, או ממברנת התא בייצורים פרוקריוטיים. לכל נשא אלקטרונים נטייה שונה לקבל ולתרום אלקטרונים, והאלקטרונים זורמים בסדר מופתי דרך השרשרת עד להגיעם לקולט האלקטרונים הסופי - חמצן. החמצן קולט אלקטרונים ופרוטונים והופך למים - זהו גורלו הסופי של החמצן אותו אנו נושמים.
מחלות]]
מחלות רבות נובעות מבעיה מטבולית. הללו מתחלקות לשני סוגים:
- מחלות בהן קיים מחסור בתרכובת מסוימת בגוף. מחלת הצפדינה, למשל, נגרמת כתוצאה ממחסור בוויטמין C; ויטמין זה משמש בתהליך בניית הרקמות בגוף, ובמיוחד רקמות החיבור; מחסור בוויטמין גורם לשיבוש בבניית הרקמות וכתוצאה מכך להתרופפותן, לדימומים, לבעיות בעור ובעצמות ועוד. רככת נגרמת מחוסר בוויטמין D. ויטמין זה משמש בתהליך בניית העצמות, ומחסור בו גורם לשיבוש בבנייתן; עצמות החולים רכות, שבירות ונתונות לעיוותים. מחלות מטבוליות מסוג זה ניתן לרפא בדרך-כלל על-ידי צריכת התרכובת החסרה.
- מחלות בהן הגוף אינו מסוגל לפרק תרכובת מסוימת. מחלות אלו, אשר ברובן תורשתיות, נגרמות לעתים קרובות כתוצאה ממחסור גנטי באנזים או הורמון מסוים האחראי לפירוק התרכובת הרלוונטית. החולים בפנילקטונוריה, למשל, לא מסוגלים לפרק את חומצת האמינו פנילאלנין. זאת מצטברת במקומות שונים בגוף, ובמיוחד במוח, וגורמת לשיבושים קשים. סוכרת היא המחלה המטבולית הידועה ביותר; קיימים מספר סוגים של סוכרת, והגורם לכל אחד מהם שונה. מחלות מטבוליות מסוג זה אינן ניתנות בדרך-כלל לריפוי, שכן כמעט ולא ידוע כיום על דרך לגרום לתאי הגוף לייצר אנזימים או הורמונים. הטיפול במחלות אלו מתבסס על הימנעות מצריכת התרכובות שהגוף לא מסוגל לייצר, או על החדרת האנזים או ההורמון החסר בצורה מלאכותית אל הגוף.
ראו גם: רשימת מחלות מטבוליות.
הגברת המטבוליזם
חילוף חומרים בסיסי מתייחס לצורכי האנרגיה הבסיסים, למטבוליזם הבסיסי של כל רקמות הגוף ולפעילויות של הגוף במנוחה מוחלטת. הכוונה לפעילויות הבסיסיות כמו נשימה, פעילות לב, שמירת חום גוף קבוע, הפעלת מחזור הדם, קיום מתח שרירים ופעילויות בלתי-רצוניות אחרות.
לספורטאים בדרך כלל יש חילוף חומרים גבוהה, זאת עקב הפעילות הגופנית האינטנסיבית אותה הם מבצעים. ספורט מאיץ את המטבוליזם, וללא ספורט דיאטה בדרך כלל לא פועלת. ישנם תוספי מזון אשר יכולים להגביר ולהאיץ את המטבוליזם, זאת בשילוב הפעילות הגופנית. תוספי מזון בלתי-חוקיים (כגון T3, אפדרין ועוד) עלולים לגרום לנזק בלתי-הפיך למערכת ההורמונלית בגוף. יש להתייעץ עם רופא לפני שימוש בתוסף מזון כלשהוא.
אדם עליו נאמר שיש לו חילוף חומרים גבוה, משמע שתהליך חילוף החומרים בגופו מהיר, כלומר קצב פירוק השומן שלו מהיר יותר. חילוף חומרים איטי משמע קצב פירוק נמוך של השומן.
קישורים חיצוניים
- [http://www.osnatharel.com כל הדרכים להאיץ את המטבוליזם], מאת אוסנת הראל
קטגוריה:מטבוליזם
ja:代謝
simple:Metabolism
th:การเผาผลาญ
מיקרוביולוגיהמיקרוביולוגיה הוא תחום בביולוגיה העוסק במבנה ותפקוד של מיקרואורגניזמים.
-
קטגוריה:תחומים בביולוגיה
ja:微生物学
ko:미생물학
th:จุลชีววิทยา
אימונולוגיה]]
אימונולוגיה (Immunology, או אימונוביולוגיה, Immunobiology; בעברית: תורת החיסון) היא ענף בביולוגיה העוסק בחקר מערכת החיסון על היבטיה השונים.
בין הנושאים הנחקרים במסגרת האימונולוגיה ניתן למנות:
- ההרכב והתפקוד של מערכת החיסון: תאי דם לבנים, נוגדנים, מערכת הלימפה ועוד.
- האופן בו מערכת החיסון מתמודדת עם פתוגנים (מיקרואורגניזמים מעוררי מחלה) שונים, כגון חיידקים ונגיפים, ועם תאים שעברו התמרה סרטנית.
- חיסונים מלאכותיים.
- בעיות ופגמים במערכת החיסון: מחלות אוטואימוניות, רגישות-יתר ואלרגיה, כשל חיסוני ודחיית שתלים.
האימונולוגיה נמצאת כיום בחזית המחקר הביולוגי, זאת מכמה סיבות:
- מערכת החיסון מהווה מכשול בפני טכנולוגיות רפואיות חדישות, כגון ריפוי גנטי, שימוש בחומרים מלאכותיים ליצירת חלקי גוף (כגון תחליפים לעצמות) ועוד. האימונולוגיה מנסה למצוא דרכים לדכא את מערכת החיסון בכדי שלא תתקוף את השתלים או הגנים הזרים, תוך שמירת יכולתה של מערכת החיסון להילחם בפתוגנים.
- אחת המחלות הקשות והמדוברות ביותר כיום, בתחילת המאה ה-21, היא האיידס, אשר מאז הופעתה בסוף שנות ה-70 הפכה למגיפה של ממש. במחלה הקטלנית תוקף נגיף את תאי מערכת החיסון וגורם לחולה לאבד לגמרי את היכולת החיסונית שלו, ואת יכולתו להתמודד עם מחלות קלות יחסית, אשר אצל חולי איידס הופכות לקטלניות. בשעה שהמיקרוביולוגיה והווירולוגיה מחפשות דרכים להשמדת הנגיף, שוקדת האימונולוגיה על מציאת דרכים למניעת חדירת הנגיף לתאי הדם הלבנים ועל חידוש מלאי תאי הדם הלבנים אצל החולים.
-
קטגוריה:תחומים בביולוגיה
ja:免疫学
ko:면역학
simple:Immunology
th:ภูมิคุ้มกันวิทยา
משפטים
משפטים הינו תחום העוסק בחקר הפרדיגמה של החוק ודרכי אכיפתו. מחד, יש המסווגים את המשפטים כתחום אינטרדיסיפלנארי בגלל אופיו של התחום - תחום המתקשר הן למדעי החברה הן למדעי הרוח והן למדעי המדינה, ומאידך, הגישה הנפוצה רואה בו תחום העומד בפני עצמו.
כרקע לתחום המשפטים, החברה האנושית לדורותיה גיבשה לעצמה במהלך ההיסטוריה 'קודי התנהגות', אשר כל החברים בה אמורים לנהוג לפיהם. אלה הם החוקים, אשר נועדו להסדיר באופן פורמלי את האינטראקציה החברתית על פי עקרונות שונים, המיוחסים לרוב על ידי הקבוצות השולטות בחברה כמייצגי המוסר.
לדוגמה, חוק הרווח בכל התרבויות בהן קיים קניין פרטי, למשל, הינו ציווי כגון 'לא תגנוב', המוכר לנו מאז שחר ההיסטוריה, מחוקי חמורבי והתנ"ך, ועד לחוקי כל מדינה ומדינה בעולם המודרני.
על אף שהחוקים מיוחסים כמעט בכל התרבויות (ולרוב בדיעבד) לעקרונות מוסריים, ההתנסות ההיסטורית מראה כי בטבע האנושי יש מגמה מתמדת, לפיה לא כל הפרטים עליהם חלים החוקים מקפידים לקיים אותם כל הזמן. לשם צמצום מגמה זו הוקמו על ידי הקבוצות המחוקקות מערכות משפט, המקיימות סנקציות הניתנות לחלק ממפרי החוקים, על פי מדיניות מוגדרת מראש.
למערכת המשפט מטרות רבות, אשר הראשית שביניהן היא יצירת מערך הרתעה לפרטים בחברה, אשר משנה את שיקולי הרווח-תועלת שלהם בעת שהם שוקלים האם להפר את החוק, מתוך הנחה כי שיקולי רווח-תועלת רציונליים תקפים במקרים אלו. מערכת המשפט גם משקפת את ערכיה ותפישותיה של החברה, וגם מעצבת אותם על פי אמות המידה הראויות בעיני מפתחיה.
בתקופות קדומות היו נהוגים עונשים גופניים, החל מ"שן תחת שן" וכלה בהריגה, ואילו כיום נהוגים יותר, ברוב המדינות המתקדמות, עונשים כספיים או המגבילים את חרותו של העבריין.
עידן הגלובליזציה לא פוסח על תחום המשפט: נעשים נסיונות להקים 'בית משפט בינלאומי' בר חשיבות ולגיטימציה בינלאומית, אשר יאכוף חוקים בינלאומיים וידון בעבירות בעלות משמעות בינלאומית (פשעי מלחמה, למשל), באופן חוצה גבולות ומדינות. מוסדות שכאלו כבר קיימים בתחומים מוגדרים, ובעיקר בכלכלה.
ראו גם
- מונחים במשפטים
תחומי משפט עיקריים
- משפט חוקתי
- משפט מנהלי
- משפט בינלאומי
- המשפט הפלילי
- דיני חוזים
- הדין האזרחי
- דיני הנזיקין
- דיני עבודה
- דיני קניין
- דיני קניין רוחני
- עוולות מסחריות
- משפט צבאי
המשפט הפרוצדורלי ודיני הראיות
- דיני הראיות
- דיון אזרחי
- דיון פלילי
תחומי משפט נוספים
- דיני מחשבים
- דיני ביטוח
- דיני משפחה
- הגבלים עסקיים
- דיני לשון הרע
- דיני הירושה
שיטות משפט
- המשפט המקובל
- המשפט הקונטיננטלי
- השיטה האדברסרית
- השיטה האינקוויזיטורית
- חוק קאזואיסטי
- הרמוניזציה
תורת המשפט
- פוזיטיביזם משפטי
- ריאליזם משפטי
- משפט הטבע
- הגישה הביקורתית למשפט
- שיטות אלטרנטיביות ליישוב סכסוכים.
חקיקה ופסיקה בישראל
- הכנסת
- בתי המשפט בישראל
- פסקי דין חשובים בישראל
- החקיקה בישראל
- רשומות
- חוקי היסוד
- חוקי מדינת ישראל
- המהפכה החוקתית
שופטים בישראל
- ראו בערך בית המשפט העליון
חקיקה ופסיקה בארה"ב
- חוקת ארצות הברית
- בית המשפט העליון של ארצות הברית
- מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות
שופטים בארה"ב
- ויליאם רנקוויסט
- קלרנס תומס
קישורים חיצוניים
- [http://www.law-info.co.il הפורטל המשפטי לאזרח] מידע מקיף על מירב תחומי המשפט, מאמרים טיפים, פורומים, עורכי דין ועוד.
לקריאה נוספת
- חיים ה' כהן, המשפט, הוצאת מוסד ביאליק, 1991.
- יורם דינשטיין, יסודות המשפט, הוצאת משרד הביטחון, 1986.
- אוריאל פרוקצ'יה, בועות משפט - הרצאה לפתיחת שנת הלמודים (1990), משפטים כ(1) (תש"ן) 17-4).
קטגוריה:חוק ומשפט
קטגוריה:ישראל: חוק ומשפט
ja:法律
simple:Law
zh-tw:%E6%B3%95%E5%AD%B8
zh-cn:法学
מוותמוות הוא מצב שבו גוף חי חדל לחיות, כלומר חדל לשמר את הסביבה הפנימית שמאפיינת אותו.
העובדה שאין הגדרה חד-משמעית למושג "חיים" או גוף-חי (אורגניזם) מקשה על הגדרת המושג "מוות". עם זאת, אפשר להגדיר תהליכים מסוימים שמאפיינים יצורים חיים, ואשר הפסקתם מוגדרת לפיכך כ"מוות".
מוות מבחינה ביולוגית
גוף-חי מתבדל מהסביבה החיצונית באמצעות "הדיפת" השפעות חיצוניות, ובאמצעות שינוי חומרים חיצוניים שמסתפחים אליו. תהליך מתמיד זה מכונה בביולוגיה: הומיאוסטזיס. עם מותו מתחיל הגוף להגיב לסביבה ככל עצם דומם. הוא סופג ופולט חום מהסביבה בלי לווסת את הטמפרטורה שלו, ריכוז החומרים בתוכו מושפע מריכוז החומרים החיצוני, ולבסוף הוא מתחיל להתפרק, כיוון שאין עוד ייצור והחלפה של חלקיו המתכלים.
רוב היצורים החיים, האורגניזמים, הם רב-תאיים, כלומר, הם מתפקדים כקהילה של יצורים חיים. כל תא הוא בעצם יצור חי בפני עצמו, אבל תפקודיו מצטמצמים ומתייחדים לתהליכים מסוימים, כך שהוא מוותר על "עצמאותו" לטובת התפקוד של הגוף הרב-תאי כולו. בגוף רב-תאי כזה, תאים מתים כל הזמן ומוחלפים בתאים חדשים שנוצרים בחלוקה. לדוגמה: תאי המעי הדק בגוף האדם נשחקים ומתים כל הזמן במגע עם המזון שזורם מן הקיבה, אולם חלוקת התאים המהירה שומרת על מספר קבוע של תאים חיים בדופן המעי. במצב כזה, אף על פי שהתאים הבודדים מתים, הגוף הרב-תאי כולו מוסיף ל | | |
