קופת גמלקופת גמל היא תכנית חיסכון לטווח ארוך או בינוני, שנועדה לצבירת כספים שניתן יהיה למשוך בזמן עתידי.
המשקיע בקופת הגמל מכונה "עמית", והוא יכול להיות חוסך עצמאי, המצטרף אל קופת הגמל בלי קשר לעבודתו, או עמית שכיר שתשלומיו לקופת הגמל מבוצעים בידי מעסיקו. יצויין כי מדינת ישראל מעודדת חיסכון בקופות גמל ומעניקה זיכוי וניכוי במס לחוסכים. הכספים אשר השקיע העמית בקופת הגמל ניתנים למשיכה לפי המוקדם מבין השניים: 15 שנה לאחר שהתחיל את פעולות החיסכון, או בגיל 60 לאישה ו-65 לגבר. תקופת החיסכון המינימלית עם זאת, עומדת על 5 שנים. ניתן למשוך כספים לפני המועדים הנ"ל עם תשלום מס של 35% על היתרה שצבר העמית.
רווחי הקופה נובעים מהשקעות המובצעות בידי מנהליה. כללי ההשקעות מחייבים את הקופה להשקיע לפחות 50% מנכסיה באגרות חוב ממשלתיות, עד 50% באגרות חוב לא ממשלתיות ומניות הנסחרות בבורסה, ועד 40% בהשקעות אחרות. מן העמיתים גובה הקופה דמי ניהול קבועים מהיתרה שנצברה לזכותם, עד לשיעור של 0.167% בסוף כל חודש. דמי הניהול אינה תלוייה בתשואות הקופה, וזאת על מנת למנוע השקעות מסוכנות מצד מנהליה אשר היו יכולות להגדיל תמלוגיהם.
קישורים חיצוניים
- [http://www.mof.gov.il/hon/2001/gemel/gemel.asp מחלקת קופות גמל] באתר משרד האוצר.
- [http://www.bankrate.co.il/site/gemel_faq.asp קופת גמל: שאלות נפוצות] באתר Bankrate.
קטגוריה:ביטוח פנסיוני
כסף (אמצעי תשלום)
כסף הוא המנגנון החברתי שמאפשר את חלוקת התפקידים בכלכלה והתמחות הפרטים בה במיומנויות ספציפיות, והוא עושה זאת בפעולה שנקראת "מערכת-מחירים", על ידי יצירת מטבע - אמת מידה תיקנית להשוואת ערכי חליפין בין תוצרים שברשותנו אותם מעוניינים פרטים אחרים לצרוך, לבין תוצרים המצויים אצל אחרים אותם אנו מעוניינים לצרוך.
הכסף התגבש בצורה אבולוציונית, כשהוא (כמו שפה ואסטטיקה) מתבסס על תכונות שהוטבעו בנו בצורה גנטית, כחלק מה"חבילה האנושית", ועל-כן צורה שלו תימצא בכל תרבות אנושית ללא קשר לבידודה או רמת התפתחותה, כשהגורם היחיד שמשפיע על היקף השימוש בו ומורכבות המערכת המנהלת אותו הוא כאמור היקף ההתמחות המתקיימת בכלכלת אותה החברה.
את הכסף אפשר למצוא במגוון רחב של צורות, החל מבעלי חיים וצמחים, דרך אבנים וצדפים, ועד לשטרות נייר ואפילו רישומים וירטואליים במדיה אלקטרונית בלבד, כשהתכונה המשותפת לכול אותו מגוון רחב הוא כאמור בהיקבעותם כנורמה חברתית המיעדת את אגירתם לא על מנת להפיק תועלת מצריכתם, אלא דווקא מהימנעות מצריכתם והפקת הנאה רק מהתמורה המתקבלת מול העברתם לזולת.
כתוצאה מהעובדה כי הכסף מועיל רק בעת מעברו הלאה, קיימת בכסף שאיפה לשימור עצמי, כך שבאופן תיאורטי בעוברו מיד ליד הוא אמור לנוע לנצח, במה שמכונה "מחזור הכסף".
כסף "טבעי" מול כסף "סינתטי"
את מגוון הכסף אפשר לחלק לשתי משפחות עקרוניות: הכסף "הטבעי", והכסף "הסינתטי". הכסף הטבעי כולל מגוון מוצרים בעלי ערך עצמי משלהם אשר עקב הסכמה חברתית ספונטנית נמנעים אנשים מלצרוך אותם ומתחילים לאגרם כדי להחליפם. מוצרים כמו מלח, צדפים, ואפילו, בתנאים מיוחדים (כמו במחנות שבויים), גם סיגריות ושוקולד. הידוע, הנפוץ, והחשוב שבין סוגי הכסף הטבעי הוא הזהב, אשר מילא תפקיד חשוב בהתפתחות מערכת הכסף, ועד לשנות השבעים, הוא שימש גם כעוגן רישמי לכל מערכת המטבעות המערביים, והוא מילא תפקיד חשוב בהתפתחות הכסף הסינטטי- המטבע הרישמי.
זהב
משפחת הכסף השנייה, "הכסף הסינטטי", היא תולדה של הלאמת מערכות הכסף בידי השלטון המרכזי אשר יוצר מטבע רישמי ומחייב את השימוש הבלעדי בו במערכת המחירים.
כסף זה נולד מתוך הכסף הטבעי, כשמתכות בעלות ערך עצמי הוטבעו על-ידי המלך בגודל, איכות וצורה קבועים, לשמש ככסף. הכסף הסינטטי פועל באופן שונה מהכסף הטבעי - על הכסף הסינטטי פועל "חוק גרישהם" (על שם מייסד הבורסה של לונדון מתקופת אליזבת הראשונה) הטוען כי "כסף רע" (כסף העשוי מחומר בעל ערך עצמי נמוך) נוטה לדחוק מהמחזור "כסף טוב" (כסף העשוי מחומר בעל ערך עצמי גבוה). האמונה הבסיסית היתה כי האינפלציה היתה תוצאה של חוק זה, ומאז שנקבע הוא שימש כטיעון במאבקים ציבוריים כנגד השליטים ששאפו תמיד לשחוק את איכות החומרים מהם יוצרו המטבעות. בסופו של דבר השלטון ניצח ובסוף המאה ה-19 החלו להיכנס למחזור שטרות הנייר.
ראו גם
- קרן המטבע הבינלאומית
- דפלציה
- אינפלציה
- ריבית
קטגוריה:כלכלה
ja:貨幣
ko:돈
simple:Money
מדינת ישראל
מדינת ישראל (בערבית: דאולת איסראיל دولة إسرائيل) היא דמוקרטיה פרלמנטרית הנמצאת במזרח התיכון, לחוף הים התיכון. ישראל גובלת בים התיכון ובמצרים במערב, בים סוף בדרום, בירדן במזרח, בסוריה בצפון מזרח ובלבנון בצפון.
היסטוריה
לקראת הקמת המדינה
ראשית ההיסטוריה של מדינת ישראל נעוצה בתופעה שהתרחשה בסוף המאה ה-19, שכללה הקמת תנועות לאומיות יהודיות, בעיקר בקהילות היהודיות של מזרח אירופה, והתעוררות יהודים ברחבי העולם לעלייה לארץ ישראל. להתעוררות זו קדמו מספר הוגי דעות יהודים הנחשבים למבשרי הציונות. בין הוגי הדעות האלה נמנים רבי יהודה שלמה אלקלעי, משה הס, הרב צבי הירש קלישר, יהודה לייב פינסקר, ומשה לייב לילינבלום, אשר פרסמו ספרים ומאמרים שטענו כי הקמת מדינה יהודית היא הפתרון למצוקתו של העם היהודי. פינסקר כינה זאת אוטואמנציפציה, כלומר "שחרור עצמי" של היהודים בלא תלות ברשויות נכריות.
את ההתעוררות הלאומית היהודית מייחסים בדרך-כלל לשורה של שינויים משמעותיים שחלו במבנה המדיני של אירופה. שינויים אלה כללו גם שינוי במעמד היהודים - שוויון זכויות ליהודים כפרטים מחד ("אמנציפציה"), אולם החלשה ואף ביטול של האוטונומיה הקהילתית שנהנו ממנה מאידך. התגברות העלייה לארץ התאפשרה בזכות שינויים שהתחוללו בארץ ישראל עצמה - שינויים במדיניות האימפריה העותומנית, שיפור הדרגתי באמצעי התחבורה, וכן יוזמות של יהודים בארץ ישראל ובעולם להקמת יישובים יהודיים חדשים בארץ.
דוגמאות בולטות לעלייה יהודית מאורגנת לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 הן עליית חובבי ציון מקהילות תחום המושב (מערב רוסיה, ליטא, פולין ומערב אוקראינה), ועליית יהודים מתימן, המכונה "אעלה בתמ"ר" בשנת 1881.
הרעיון להקמת "מדינת היהודים" קרם עור וגידים וקיבל את החותם הסופי והממשי שלו על־ידי בנימין זאב הרצל, שנחשב אבי הציונות המדינית. הרצל טרח רבות להשגת הכרה בין-לאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל. ספרו המפורסם "מדינת היהודים", שיצא לאור בשנת 1896, הוא מניפסט שטוען בזכות הקמת מדינה ליהודים, ומפרט את אופיה ואת האמצעים הנדרשים להקמתה. הספר נכתב בגרמנית, אולם תורגם לשפות רבות נוספות, ביניהן יידיש ועברית. הרצל ייסד למעשה את התנועה הציונית כארגון מסודר ומוכר, ויזם את הכינוס הראשון שלו בעיר באזל בשוויץ בשנת 1897. כינוס זה, שכונה הקונגרס הציוני היה הראשון בסדרה של קונגרסים שכונסו מדי שנה או שנתיים ועסקו באמצעים להקמת המדינה, לביסוס היישוב היהודי בארץ, בהפצת הרעיון הציוני בקהילות יהודיות בעולם ובמגעים עם שלטונות זרים לשם קידומו. עד מהרה החלו לקום מוסדות ציוניים בקהילות השונות בעולם, והתרחשו גלי עליה לארץ שחיזקו את היישוב היהודי בארץ.
בעקבות הקונגרס הציוני הראשון הקימה התנועה הציונית את ההסתדרות הציונית העולמית, מוסד ששימש ארגון-גג לארגונים הציוניים ברחבי העולם. ההסתדרות הציונית החלה בהקמת תשתיות לייסוד מדינה יהודית בארץ ישראל: רכישת קרקעות בארץ באמצעות קרן מיוחדת - הקרן הקיימת לישראל, הקמת מוסדות פיננסיים כגון בנק אנגלו פלשתינה וקרן היסוד, ניהול מדיניות חוץ והכוונה ועזרה להתיישבות היהודית בארץ ישראל.
ההצלחה המשמעותית הראשונה של ההסתדרות הציונית בתחום מדיניות החוץ היה פרסום הצהרת בלפור בשנת 1917, שבה הצהירה ממשלת בריטניה שהיא "רואה בעין יפה הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל". ההצהרה הפכה משמעותית ביותר בעקבות כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. על סמך הצהרה זו קיבלה בריטניה מחבר הלאומים מנדט לשליטה על ארץ ישראל, שהותנה בהקמת גוף יהודי שייעץ לבריטים בעניינים הקשורים לבית הלאומי היהודי.
גוף זה אכן הוקם וזכה לשם הסוכנות היהודית. עם הקמתה, הפכה הסוכנות את היישוב היהודי בארץ ישראל ל"מדינה בדרך", כאשר כמעט כל המאפיינים של מדינה מופיעים בזה אחר זה: מדיניות וכוחות ביטחון, מדיניות חוץ ופנים, כלכלה וכו'. מידת השליטה של הנהגת היישוב על אלמנטים אלה עדיין לא הייתה מוחלטת, אך הנהגת היישוב תיפקדה עד להכרזת המדינה כממשלה לכל דבר, מה שהקל על המעבר משלטון זר לעצמאות.
באביב 1947 מינתה עצרת האו"ם ועדה שתבדוק את שאלת ארץ ישראל ותביא את המלצותיה לפיתרון. ב־29 בנובמבר 1947 (י"ז בכסלו תש"ח) נערכה הצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה כפי שהובאה על ידי הועדה, 33 מדינות תמכו, 13 התנגדו ו־10 נמנעו. היישוב העברי קיבל את ההחלטה, בעוד שמדינות ערב ותושבי הארץ הערבים דחו אותה והחליטו לסכל אותה בכוח.
תוכנית החלוקה
הקמת המדינה ואחריה
בעקבות החלטת האו"ם בדבר חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית - פרצו מהומות בכל הארץ, שהפכו במהרה למלחמת העצמאות. 8 שעות לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ביום שישי, ה־14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח), בשעה ארבע אחר הצהריים, קרא דוד בן גוריון את מגילת העצמאות והכריז על הקמתה של מדינת ישראל.
אז החל החלק השני של מלחמת העצמאות: צבאות מצרים, סוריה, ירדן, לבנון ועיראק הצטרפו ללחימה. הסורים הלבנונים והעיראקים פלשו מצפון, הסורים נבלמו בדגניה, העיראקים לא הצליחו במאמציהם לחצות את נהר הירדן ונבלמו על הגבול, הלבנונים נבלמו גם הם על הגבול. ממזרח פלש הלגיון הירדני, הוא כבש את ירושלים המזרחית, וניתק את העיר המערבית - ירושלים הייתה נצורה. יחידות ההגנה הצליחו לבלום את המצרים באזור אשדוד ויחידות האצ"ל בלמו את המצרים באזור רמת רחל. בתחילת יוני הכריז האו"ם על הפסקת אש למשך חודש ימים, בזמן הפסקת האש הקימה המדינה את צבא הגנה לישראל. לאחר הפסקת האש הייתה ידו של צה"ל על העליונה והוא לקח יוזמה התקפית ולאחר חודשים ארוכים של לחימה הוכרזה ב־1949 הפסקת האש ונקבעו גבולות המדינה - הקו הירוק. "הקו הירוק" הקיף כשלושה-רבעים משטח המנדט הבריטי על ארץ-ישראל המערבית (לאחר שא"י המזרחית, שהייתה חלק משטחי המנדט המקורי, הועברה לאמיר עבדאללה והפכה לממלכת עבר הירדן). הוא חפף פחות או יותר את הגבול של שטח המנדט עם סוריה ולבנון, וכן את רוב הגבול עם מצרים, ואת הגבול עם ירדן בערבה. חלק גדול מאזור ההר במרכז הארץ עבר לשליטת ירדן, ומכונה "הגדה המערבית" או "יהודה ושומרון". רצועה צרה לאורך מישור החוף הדרומי עברה לשליטת מצרים, ומכונה "רצועת עזה".
ראש הממשלה בן גוריון ביקש לבסס את המעמד הממלכתי, ופירק את הפלמ"ח ופעל כנגד המחתרות היהודיות האצ"ל והלח"י, בפעולות שהעיקרית והידועה שבהן הייתה אלטלנה. החלו גלי הגירה יהודיים מארצות רבות ותוך מספר שנים הוכפל מספר היהודים במדינה. נעשו מבצעים מיוחדים להעלאת יהודים במיוחד מארצות ערב, שאחד המפורסמים בהם היה מרבד הקסמים.
בשנים 1954 - 1955 התחוללה בארץ פרשה מסעירה בשם פרשת לבון. פרשה זו עוררה בפעם הראשונה פקפוק בממשל ובצה"ל, אך לא חוללה דבר מה מיוחד. כמו כן, בשנת 1954 הודח נשיא מצרים ובמקומו מונה גמאל עבדול נאצר לנשיא מצרים. מדיניותו התוקפנית והלאומנית גרמה להשתלשלות המאורעות הבאים:
ב-1956, בעקבות הודעת מצרים על הלאמת תעלת סואץ, פתחה ישראל, בשיתוף עם בריטניה וצרפת, במבצע קדש - לכיבוש חצי האי סיני והשגת שליטה על תעלת סואץ. לאחר שהושגו התוצאות הרצויות נסוגה ישראל מחצי האי סיני ומרצועת עזה בלחץ המעצמות.
במהלך חודש מאי 1967 התחדש המתח בין ישראל לשכנותיה. בעקבות איומים של מצרים, סוריה וירדן, גירוש כוחות האו"ם מרצועת עזה, וסגירת מיצרי טיראן לשיט ישראלי, שהיוותה "עילת מלחמה" (Casus Belli), פתחה ישראל ב-5 ביוני במתקפת מנע כנגד צבאות מדינות ערב, שהתפתחה למלחמת ששת הימים. המלחמה הייתה ניצחון כביר למדינת ישראל, שכבשה את חצי האי סיני, רמת הגולן רצועת עזה והגדה המערבית. קו הפסקת האש החדש כונה "הקו הסגול". בעקבות המלחמה הפך "הקו הירוק" לגבול אדמיניסטרטיבי בין שטחים הנתונים למרות ישראל. החוק הישראלי חל על השטחים שבתוך הקו הירוק, וכן על החלק המזרחי של העיר ירושלים (שאוחד עם החלק המערבי) ועל רמת הגולן (מאז 1981). רוב השטחים שמחוץ ל"קו הירוק" כפופים לממשל מיוחד.
בשנת 1970 נפטר גמאל עבד א-נאצר נשיא מצרים ובמקומו מונה אנואר א-סדאת לנשיא. בסוריה, התחוללה הפיכה שבה תפס את השלטון חאפז אל-אסד.
קרבות התחוללו בין ישראל לבין סוריה ומצרים לאורך "הקו הסגול" בין השנים 1968 - 1972. תקופה זו מכונה "מלחמת ההתשה".
ביום הכיפורים, ה־6 באוקטובר 1973, הפתיעו צבאות מצרים וסוריה את ישראל במתקפה, שהתפתחה למלחמת יום הכיפורים, כשמטרתן המוצהרת היא להשיב לעצמן את השטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים. למרות ההפתעה והמכה שספג צה"ל בתחילת המלחמה, הוא יצא ממנה כשידו על העליונה, וב־24 באוקטובר 1973, עם הכרזת האו"ם על הפסקת האש היו דמשק וקהיר בטווח הארטיליריה הישראלית. עם זאת, מלחמה זו נחשבת לאירוע קשה במיוחד בתולדות המדינה עקב המספר הגבוה של ההרוגים במלחמה. בעקבות המלחמה הפעילה ארצות הברית לחץ על הצדדים להתפשר ולהגיע להסכם בר-קיימא שימנע את המשך המתיחות באזור. במסגרת הסכמי הפסקת האש, הסכימה ישראל להחזיר את העיר קוניטרה לסוריה, ולסגת מהגדה המזרחית של תעלת סואץ כדי לאפשר את פתיחתה מחדש. מצרים וסוריה רואות עד היום במלחמת יום הכיפורים ניצחון, כיוון שהצליחו להגשים במידת-מה את מטרתן. חתימת ההסכם אכן הביאה לשקט, ותופעת קרבות מלחמת ההתשה לא חזרה.
הבחירות שנערכו במאי 1977 הביאו למהפך בישראל: בפעם הראשונה מאז קום המדינה הצליחו מפלגות הימין, ובראשן מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין, להשיג רוב בכנסת ולהרכיב ממשלה. המהפך שינה מן היסוד את המפה הפוליטית במדינת ישראל.
בנובמבר 1977 ביקר נשיא מצרים אנואר א-סדאת בישראל, ונאם בפני הכנסת. זו הייתה ההכרה הראשונה שישראל זכתה לה מצד אחת משכנותיה. בעקבות הביקור החל משא ומתן בין ישראל למצרים שהסתיים בחתימת הסכם שלום.
במרץ 1979 חתמו ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין ונשיא מצרים, אנואר סאדאת, על הסכם שלום בין שתי המדינות, שבמסגרתו החזירה ישראל למצרים את חצי האי סיני, ופינתה מספר יישובים ישראלים שהוקמו בו במהלך שנות ה-70. היא גם הסכימה לתת אוטונומיה לפלסטינים בשטחים שמחוץ לקו הירוק, שבה יהיה "כוח שיטור עצמאי חזק" (כך נוסח ההסכם), אולם פרק זה בהסכם לא יצא מעולם לפועל. מצרים מצדה הכירה רשמית במדינת ישראל, והתחייבה לקיים קשרים דיפלומטיים ומסחריים נורמליים.
ב־7 ביוני 1981 הפציץ חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני העירקי "תמוז" שליד העיר אוסירק, במטרה למנוע מעיראק לייצר נשק להשמדה המונית במה שכונה מבצע אופרה.
ב־1982, תקפה ישראל את לבנון במה שכונה מבצע שלום הגליל (או מאוחר יותר: "מלחמת לבנון"). מטרתה המצוהרת של ההתקפה הייתה להגן על יישובי צפון הארץ מהתקפות המחבלים, בעיקר ארגונים פלסטינים שניצלו את מלחמת האזרחים שהתחוללה בלבנון מאז 1975, התרכזו בדרום לבנון, במה שכונה בישראל "פתחלנד". המטרה שקבעה הממשלה בתחילת המלחמה הייתה כיבוש רצועה באורך 40 ק"מ. אך צה"ל הגיע בסופו של דבר עד לצפון לבנון וכבש את בירת לבנון ביירות. צה"ל גירש את אנשי אש"ף מלבנון, ומרכז הארגון עבר לטוניס. צה"ל נסוג מרוב שטחי לבנון בשנת 1986, והקים רצועת-חיץ בדרום לבנון במטרה להגן על יישובי הצפון. ישראל פינתה את הרצועה בהחלטה חד-צדדית, והחזירה אותה לשליטת לבנון במאי 2000.
בשנת 1983 התפטר ראש הממשלה מנחם בגין מראשות הממשלה. הוא לא מסר סיבה להתפטרות, אולם מעריכים על-פי עדויות מקורביו כי מספר ההרוגים הגבוה במלחמת לבנון הביא אותו להתפטר.
שנות ה-80 היו מאופיינות בתיקו פוליטי בין גוש מפלגות הימין בהנהגת יצחק שמיר לגוש מפלגות השמאל בהנהגת שמעון פרס. משמעות הדבר הייתה כי אף אחד מהצדדים לא הצליח להרכיב קואליציה יציבה, ולפיכך הוקמו ממשלות אחדות לאומית בין השנים 1984 - 1989.
במלחמת המפרץ (ינואר-פברואר 1991) הותקפה ישראל בטילי סקאד עירקיים במהלך שנועד לגרור אותה למלחמה ולערער בכך את הקואליציה בין ארה"ב ובעלות-בריתה הערביות כנגד עיראק. ממשלת ישראל, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר, נמנעה מלהגיב. ארה"ב הפעילה לחץ כבד על ממשלת ישראל כדי שלא תגיב להתקפות העירקיות, והסכימה לשגר לישראל סוללות של טילים נגד טילים מדגם פטריוט וחיילים אמריקניים המאומנים בהפעלתם. לאחר המלחמה הסתבר שנזקם של טילי ה"פטריוט" היה רב על תועלתם. בהתקפות הטילים העירקיות נהרגו 2 אזרחים ישראלים, נפצעו כמה עשרות ונגרם נזק רב לרכוש.
בבחירות שנערכו במאי 1992 הצליחו מפלגות השמאל להשיג רוב מוצק בכנסת, לראשונה מאז 1977. לקראת הבחירות החליף יצחק רבין את שמעון פרס בראשות מפלגת העבודה, ולפיכך הוא מונה לראשות הממשלה לאחריהן.
הממשלה בראשותו של יצחק רבין הובילה מספר מהלכים מדיניים לשלום עם שכנותיה. במסגרת מאמצים אלו נחתם הסכם השלום עם ירדן, נחתמו הסכמי אוסלו והתבצעו מגעים לשלום עם סוריה. בעקבות קבלת הערבויות האמריקניות, הוזרם כסף רב לשיפור התשתיות של המדינה, והוקמו מחלפים רבים.
ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין על ידי יגאל עמיר, מתנקש יהודי שהתנגד למהלכים הפוליטיים אותם הוביל רבין.
מאז שנת 2000 מצויה ישראל במאבק מזוין ומתמשך עם ארגוני הטרור הפלשתינאים במסגרת אינתיפאדת אל-אקצה, כאשר התואנה הייתה שעלייתו של אריאל שרון להר הבית איימה על קודשי האסלאם. מאבק זה גבה למעלה מאלף קורבנות בצד הישראלי, כאשר רוב הנפגעים הם אזרחים. במסגרת מאמצי ההתגוננות מפני הטרור הולכת ונבנית גדר ההפרדה לאורכה של מדינת ישראל בסמוך לקו הירוק.
תגובה נוספת של ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון הייתה להכריז על תוכנית ההתנתקות, להסיר את מוקדי החיכוך בין יהודים לערבים, באורח חד צדדי וללא כל הסכם, באמצעות פינוי יישובי גוש קטיף וצפון השומרון.
פוליטיקה
גוש קטיף שלאחר מלחמת השחרור)]]
מדינת ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. בראש המדינה עומד הנשיא, אך הוא אינו מחזיק בסמכויות ביצועיות משמעותיות, ותפקידו הוא למעשה סימלי. בין תפקידיו של הנשיא, הטלת משימת הרכבת הממשלה על ראש הממשלה. ראש הממשלה נבחר על-ידי הכנסת, בתהליך דו-שלבי: תחילה מזמין נשיא המדינה את ראשי המפלגות להתייעצויות, אז הוא מטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת בעל הסיכויים הטובים ביותר לעמוד במשימה, ולאחר משא ומתן בין המועמד לראשי המפלגות מאשרת הכנסת או דוחה את הרכב הממשלה החדשה. חבר הכנסת שהרכיב את הממשלה ממונה לראש הממשלה והוא הנושא במרב האחריות הכרוכה בפעולותיה. רוב פעולות הממשלה חייבות אישור של הכנסת.
הרשות המחוקקת (הפרלמנט) היא הכנסת. היא מורכבת ממאה ועשרים חברי כנסת ונבחרת בבחירות כלליות ויחסיות, בדרך כלל אחת לארבע שנים (פחות מכך במקרה שהכנסת מחליטה לפזר את עצמה לפני המועד, או יותר במקרים מסוימים, אולם בכל מקרה לא יותר מחמש שנים). כל אזרח (או אזרחית) שהוא גם תושב קבע וגילו מעל 18 שנים רשאי להצביע. ההצבעה בבחירות לכנסת היא לרשימות מועמדים, שאותן מרכיבות המפלגות הרשומות כחוק (כל מפלגה יכולה להציג רשימה אחת, אבל כמה מפלגות יכולות להציג רשימה משותפת). המועמדים ברשימה מדורגים - ככל שמעמדם ברשימה גבוה יותר, כך יש להם סיכוי רב יותר להיבחר לכנסת. כל אזרח מצביע עבור הרשימה שבה הוא תומך. רשימה שזכתה בפחות מ-1-2% מקולות הבוחרים (השיעור משתנה מעת לעת על פי החלטת הכנסת, ראו אחוז החסימה) אינה רשאית לשלוח נציג לכנסת הנבחרת. כל רשימה שזכתה בקולות מעבר לשיעור הנ"ל תשלח לכנסת נציגים בשיעור יחסי לשיעור הקולות בו זכתה. לדוגמה, אם רשימה פלונית זכתה ב-10% מהקולות, היא תשלח כ-12 נציגים לכנסת, ואלה יהיו מועמדים 1-12 ברשימה.
בשנות התשעים שונתה שיטת הבחירות, ונערכה הפרדה בין בחירת ראש הממשלה לבחירות לכנסת, כך שכל אזרח הצביע בשני פתקים - אחד לראשות הממשלה, ואחד לכנסת. בשיטה זו ראש הממשלה נבחר ישירות על ידי ציבור הבוחרים, ולא על ידי הכנסת. שיטה זו גרמה להתפלגות קולות הבוחרים בין מפלגות רבות וגרמה לחוסר יציבות קואליציוניות ולכן שונה החוק מחדש לאחר מספר שנים.
אף על פי שבהכרזת העצמאות התחייבו החותמים לכתיבת חוקה בתוך מספר חודשים, עד היום לא נכתבה חוקה למדינת ישראל, וזאת בשל חילוקי דעות פנימיים בנוגע לאופיה של המדינה. את תפקיד החוקה ממלאים חוקי יסוד שנחקקים על ידי הכנסת ויש להם מעמד מיוחד, ופסיקות של בית הדין הגבוה לצדק (בג"ץ).
ראו גם:
רשימת ראשי ממשלות ישראל | יושב ראש הכנסת | חברי כנסת | הבחירות בישראל | שיטת הבחירות לכנסת | בחירות ישירות
גאוגרפיה
ישראל ממוקמת ביבשת אסיה, במזרח התיכון. מצפון היא גובלת עם לבנון; במזרח עם ירדן; בצפון־מזרח עם סוריה; בדרום נמצא ים סוף; במערב: מצרים והים התיכון. בישראל אקלים ים תיכוני, כלומר - הקיץ ארוך, בהיר, חם ויבש, ואילו החורף מתון, בהרים ובצפון קר יותר. הצפון והמרכז המזרחי הרריים, המערב שפלת חוף, במזרח זורם נהר הירדן, הדרום מדברי, 5% מיוערים. למרות שטחה הקטן במדינת ישראל קיים מגוון של תצורות גאוגרפיות שונות. החל בחרמון, המתנשא לגובה של מעל 2,000 מטרים ואף מתפקד כאתר סקי במשך שבועות ספורים בשנה, דרך רמת הגולן הבזלתית והמוריקה, הגליל ההררי והשופע מים, מישור החוף החם והלח, בקעת הירדן הצחיחה, הרי ירושלים הקרירים, הנגב הצפוני הפורח ועד מדבר יהודה, הנגב, הערבה וחבל אילת החמים ברוב עונות השנה. גיוון גאוגרפי זה נובע ממיקומה הייחודה של ישראל על קו השבר הסורי-אפריקני ועל היותו למעשה גשר בין המדבר לאקלים הממוזג של דרום אירופה והאקלים הים-תיכוני.
מדבר
החבל הים תיכוני מקיף את אגן הים התיכון, וארץ ישראל נמצאת במזרחו. באזור זה ישנן שתי עונות עיקריות: חורף קצר וגשום וקיץ ארוך, חם ויבש. החבל הים תיכוני משתרע על מרבית מחלקה הצפוני של ארץ-ישראל. הוא מגיע במישור החוף עד לאשקלון ובחבל ההר- עד לדרום הרי יהודה, להוציא את מדרונותיהם המזרחיים של הרי השומרון והרי יהודה.
ארץ ישראל שוכנת על הגלובוס בחלקו המערבי של האזור האירנו-טורני. האקלים באזור זה הוא יבשתי וקיצוני ביותר. החורף קר ומושלג, האביב והסתיו גשומים והקיץ חם ויבש. חשוב לציין כי בארצנו לא שוררים תנאים אלו. החבל האירנו-טורני בארץ ישראל גובל בחבל הים-תיכוני לאורך בקעת הירדן, מדבר יהודה וצפון הנגב. הוא כולל גם רצועה רחבה בחרמון ובנגב התיכון. הצמחייה עשירה מאוד במספר מיניה והצומח הוא של יער ערבתי דליל, בתות וערבות דגניים.
בארץ ישראל משתרע החבל הסהרו-ערבי מדרום לחבר האירנו-טורני וממזרח לו וכולל את מדבריות יהודה והנגב. האקלים באזור זה הוא דו עונתי. עונת הגשמים שלו קצרה מאוד ועונת היובש ארוכה מאוד, החורף נוח והקיץ חם ויבש מאוד. כמות הגשמים בו מועטה ביותר ואינה מספיקה, ברוב שטחיו לא קיים צומח אלא בערוצים ובשקעים, האוגרים את המים היורדים מהרמות.
צמחיית האזור הינה ענייה ואומדים את מס' מיניה ב-1400. הצומח הוא מדברי קיצוני ומקורו באזורי הסהרה, סיני וערב. החבל הסהרו-ערבי הינו הגדול ביותר בשטחו מבין החבלים הגאוגרפים בארץ אך מס' המינים בו קטן.
קו החוף הים תיכוני בישראל משתרע לאורך כ - 190 ק"מ, מצפון לדרום.
מלבד מפרץ חיפה, קו החוף ישר ומתעקל בהדרגה: בדרום כיוונו צפון מזרח-דרום מערב, ובצפון -כמעט צפון-דרום. קו החוף ברובו חלק וחולי, ובמקומות מסוימים יש רכסים סמוך לחוף.
קו החוף הקעור של ישראל חותך מערכת זו של רכסים ושקעים בזווית קלה. אי לכך בקו החוף בצפון הארץ יש רצועות רכסי חוף לא שחוקים, ואילו רכסי החוף במרכז קו החוף שחוקים ויוצרים צוקי חוף בולטים. אורכה של רצועה זו חמישים ק"מ, והיא ידועה בשם "מדרון השרון". הצוקים והרכסים בה הם הגבוהים ביותר. ככל שמדרימים, הרכסים מיושרים פחות בבירור ויוצרים קטעי צוקים לא-אחידים, וביניהם רווחים גדולים. קווי החוף במרכז ובצפון, בפרט באזורי הגליל המערבי והכרמל, הם אתרים חשובים לקינון צבים, בעיקר צב הים (Caretta caretta), אך מלבד אלה מבחר המינים בהם הוא דל. מאידך, דיונות החול הנודדות והיציבות למחצה משמשות בית גידול למינים מגוונים, ובהם מספר גדול של מיני זוחלים.
הנגב הוא חבל ארץ רחב ידים שרובו מדברי, הנמצא בדרום ישראל. הנגב הוא חלק מרצועת המדבריות העולמיים. הגורמים המשפיעים על המדבריות העולמיים משפיעים גם עליו. שטחו כ - 13,000 קילומטרים רבועים, כ- 61% משטח ישראל, אך מתגוררים בו רק כ- 350,000 איש, שהם כ - 7% מתושביה. העיר המרכזית בנגב היא באר שבע הנמצאת בצפונו.
ראו גם:
מים בישראל | רשימת יישובים במדינת ישראל | רשימת צמחי בר בישראל | עצי בר בישראל | שביל ישראל |שמירת הטבע בישראל | עמק יזרעאל | כבישי ישראל | מעברי גבול בישראל
מעברי גבול בישראל
דמוגרפיה
מדינת ישראל מונה, נכון לאוגוסט 2005, כ- 6,912,700 תושבים. מספר זה כולל את תושבי הקבע במדינה, ולאו דווקא את האזרחים. במניין נכללים התושבים הערבים במזרח ירושלים (שנחשבים כתושבי קבע), תושבי רמת הגולן, וכן הישראלים הגרים ביהודה ושומרון (הגדה המערבית). מדינת ישראל (בשיתוף עם הרשות הפלסטינית) אחראית גם לתושבים הערבים של הגדה המערבית, אולם אלה אינם נחשבים תושבי המדינה.
76% מתושבי הקבע בישראל הם יהודים. 26% מהיהודים נולדו לפחות להורה אחד שנולד בישראל, 37% נולדו בישראל להורים עולים (מהגרים), 27% הם עולים מארצות אירופה ואמריקה, ו-11% הם עולים מאסיה ואפריקה, כולל מדינות ערב. האוכלוסייה היהודית מונה כ-5,550,000 תושבים.
12% מהיהודים הם חרדים, בנוסף 10% הם דתיים, 35% מגדירים את עצמם מסורתיים, ו-43% הם חילוניים.
20% מתושבי הקבע בישראל (כולל תושבי מזרח ירושלים) הם ערבים, מוסלמים ונוצרים, ומונים כ-1,350,000 תושבים. שיעור ההערבים הנוצרים בקרב הערבים בישראל הוא כ-9%.
בנוסף יש מספר מיעוטים קטנים, ביניהם הדרוזים (1.5%), צ'רקסים וקהילות אמריקניות קטנות. סך אוכלוסיית המיעוטים היא כ-4% מקרב האוכלוסייה.
ביטחון
בשלוש העשורים הראשונים לקיומה, הייתה ישראל מוקפת מכל עבריה במדינות עוינות שלא הכירו בה. מצב זה החל להשתנות בהדרגה ב-1977 עם ביקורו של נשיא מצרים בישראל. כיום יש לישראל חוזי שלום ויחסים דיפלומטיים עם שתיים משכנותיה, מצרים וירדן, והכרה דה-פקטו מצד יתר שכנותיה. עם זאת, גם כיום שוררת מתיחות רבה עם סוריה ולבנון והתנגשויות צבאיות קורות בגבולותיהן מפעם לפעם, בעיקר בגבול עם לבנון.
לבנון
מאז סוף שנות השמונים הסלים העימות בין ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים שכבשה ישראל ב-1967. העימות הגיע לשיאו בין סוף שנת 2000 לסוף שנת 2004, במה שכונה "אינתיפאדת אל אקצה". ישראל נתונה לאיומים מצד מדינות שאינן גובלות בה, בעיקר עירק ואיראן. איראן, שמלכתחילה הכירה דה-פקטו בישראל וקיימה איתה קשרי מסחר, ניתקה את כל קשריה עם ישראל בעקבות המהפכה האיסלאמית ב-1979. כיום היא אינה מכירה כלל במדינת ישראל, ואף מסייעת לארגונים הפועלים נגדה (בעיקר חזבאללה בדרום לבנון). ניסיונה של איראן לפתח נשק גרעיני נחשב בישראל לאיום חמור במיוחד. עירק התקיפה את ישראל ב-1991 בטילי סקאד, ותמכה בארגונים הפלסטינים שפעלו נגד ישראל. ישראל מצדה סייעה לכורדים שמרדו בשלטון העירקי. לאחר הדחת סדאם חוסין מהשלטון בעירק ב-2003, נעשו ניסיונות לקשור קשרים בין ישראל לעירק, לעת עתה בלא הצלחה.
לאור כל זאת, מצבה הביטחוני של ישראל אינו יציב, אף כי הוא משתפר בהדרגה, ולפיכך ישראל הסתמכה ועדיין מסתמכת על צבא גדול יחסית לגודל אוכלוסייתה. עד תחילת שנות ה-80 היו חיילי המילואים כוח מרכזי בעיקר בשעות חירום. כיום הצבא מסתמך בעיקר על הכוחות הסדירים שכוללים חיילים בשירות חובה וחיילים בשירות קבע. הצבא הישראלי, צה"ל, מתאפיין ברמת תחכום טכנולוגי גבוהה, ובציוד מתקדם, שחלקו מיוצר בישראל, אולם רובו נקנה מארה"ב. הברית הבינלאומית המרכזית שעליה מסתמכת ישראל היא הברית עם ארה"ב. לישראל יש קשרים ענפים, צבאיים, כלכליים ודיפלומטיים עם ארה"ב, והיא מקבלת סיוע כספי אזרחי וצבאי ממנה. במסגרת זו ישראל נאלצת (באופן לא-רשמי) לקבל את הסכמתה של ארה"ב למכירת נשק למדינות אחרות, ולפעמים אף לפעולות צבאיות.
חלק ניכר מהתקציב הלאומי מופנה לביטחון, כ־40 מיליארד ש"ח בשנה, המהווים כ־15% מהתקציב הלאומי העומד על כ־270 מיליארד ש"ח בשנה. חוק גיוס חובה שנחקק ב-1949 קובע שכל תושב קבע בישראל, גבר או אישה, חייבים לשרת בצה"ל החל מגיל 18 לתקופה של 3 שנים לגברים ושנתיים לנשים (תקופות השירות משתנות מעת לעת לפי הצורך). פטור גורף ניתן לכל התושבים שמוגדרים כ"בני הלאום הערבי" (כלומר לכל ערביי ישראל, למעט הדרוזים), וכן ניתן פטור פרטני לתלמידי ישיבות, בעיקר ישיבות חרדיות. מספר העילות הרפואיות או הסוציואקונומיות לפטור משירות צבאי עלה עם הגידול באוכלוסייה, ולפיכך בכוח האדם העומד לרשות הצבא לפי חוק שירות הביטחון. שירותי ביטחון נוספים הנמצאים בפיקוח משרד ראש הממשלה הם המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים שאחראי על פעולות ביון ואיסוף מודיעין מחוץ לגבולות המדינה, והשירות הביטחון הכללי (שב"כ) שאחראי על ביון ואיסוף מודיעין וכן על העברתו לצה"ל ולמשטרה בתוך גבולות המדינה וכן בשטחים הנתונים למרותה מעבר לקו הירוק.
שירות הביטחון הכללי, שהקנה לתעשיות הבטחוניות של ישראל מוניטין בינלאומי.]]
עם הקמתה הייתה ישראל נתונה בבידוד, אולם היא הצליחה לבסוף לרכוש נשק מצ'כוסלובקיה תוך העלמת עין של ברה"מ, בזכות קשרים טובים שהיו אז עם גוש המדינות הקומוניסטיות. נשק זה מילא תפקיד חשוב במלחמת העצמאות, אולם הקשרים עם ברה"מ התערערו לאור העדפתה של ישראל לכרות בריתות עם מדינות במערב. ברית חזקה הייתה בין ישראל לצרפת בין השנים 1956-1963. צרפת סיפקה לישראל נשק, מטוסי קרב וציוד צבאי מתקדם, וכמו כן כורים גרעיניים שהוקמו ליד דימונה ובאזור נחל שורק (על יד העיר יבנה). כורים אלה עדיין פעילים. הברית עם צרפת התערערה באמצע שנות ה-60, ומאמציה של ישראל הופנו לכריתת ברית עם ארה"ב. משנת 1964 בערך, מסתמכת ישראל בעיקר על קשריה הצבאיים והכלכליים עם ארה"ב. נקודת שיא בתמיכה זו הייתה הפעלת "רכבת האווירית" להעברת ציוד צבאי מארה"ב לישראל במלחמת יום כיפור (1973).
האסטרטגיה הביטחונית של ישראל היא קונספציה הגנתית-הגבית שמחכה שתהיה מצד האויב תקיפה או פעילות מאיימת ורק אז פועלת בתגובה. לעתים כמו בתקיפת הכור העיראקי, היא יוזמת מכת מנע צבאית, בכדי למנוע התפתחות איום חריף יותר. ישראל נחשבת לגורם צבאי חזק באזור המזרח התיכון, ולפיכך יש לה השפעה רבה על המתרחש בו. יש התולים בעוצמה הצבאית של ישראל את נכונותן של ארצות ערב השכנות להכיר בה ולהיכנס למו"מ מדיני איתה מאז סוף שנות ה-70. עם זאת, ישראל לא הצליחה להביא להכרה של הקהילה הבינלאומית בכיבושיה במלחמת ששת הימים (1967). שטחים אלה עדיין נתפסים בקהילה הבינלאומית כשטחים כבושים, שאין לישראל ריבונות עליהם. עם זאת, עמדת רוב מדינות העולם היא שישראל רשאית להחזיק בשטחים האלה, על פי כללי אמנת ז'נבה הרביעית עד לחתימת חוזי שלום כדוגמת אלה שנחתמו עם מצרים ועם ירדן.
ירדן, ועליו 13 סימני הפלות.]]
עד מלחמת יום הכיפורים תמכה ברה"מ במצרים ובסוריה צבאית וכלכלית, והגבירה לפיכך את האיום על ישראל. המלחמה בין סוריה ומצרים לישראל הייתה באופן עקיף גם מלחמה בין המעצמות ארה"ב וברה"מ, כיוון שארה"ב תמכה צבאית וכל
אישה]
אישה היא נקבת המין האנושי. לאישה סימנים ביולוגיים המבדילים אותה מהאיש שהוא זכר המין האנושי. חלק מתפקידיה הם ההולדה וההנקה שלשם ביצועם קיים שוני בין איבריה לאיברי הגבר. אישה צעירה עד גיל ההתבגרות נקראת ילדה, אישה צעירה בגיל ההתבגרות נקראת נערה, עלמה או בחורה. בשלב ההורות ילדיה קוראים לה אמא ונכדיה קוראים לה סבתא. האפיון הכללי שניתן בחברה לתכונות המייחדות את האישה נקרא נשיות.
הבדלים בין האישה לגבר
להלן מפורטים ההבדלים העיקריים בין האישה לאיש:
הבדלים פיזיולוגיים עיקריים
ההבדלים הפיזיולוגיים הראשוניים בין בן לבת הם איברי מין, מאוחר יותר, במהלך גיל ההתבגרות מתחילים להופיע הבדלים נוספים:
- איברי המין והרבייה של האישה הם נרתיק, רחם ושחלות, איברים אלו שונים מאיברי המין והרבייה של הגבר שהם פין ואשכים.
- האגן של הנשים גדול במעט מהאגן של הגברים.
- השדיים של הנשים עשירים בבלוטות חלב שאין לגברים.
- עור גוף פחות שעיר יחסית לגבר, בעיקר בפנים, בחזה ובבטן.
- משקל וגובה הגוף נמוכים יותר בממוצע מאלה של האיש.
- השרירים של האישה חלשים יותר ב- 30% בממוצע משל האיש, ותצורתם דקה יותר.
- הקול של האישה גבוה יותר משל הגבר.
הבדלים אנטומיים עיקריים
ההבדלים האנטומיים מופיעים כבר במהלך התפתחות העובר ברחם:
- מוח האישה קטן בממוצע בכ-5% ממוח הגבר, שוקל כ-100 גרם פחות מממנו וכן כמות תאי העצב בו קטנה מזו המקבילה אצל הגברים.
- אחד מגרעיני המדיאל פראופטיק שנמצא בהיפותלמוס ומכונה "הגרעין הדו-צורתי מינית" (Sexual Dimorphic Nucleus, SDN), גודלו קטן פי שניים עד שלושה אצל נשים מאשר אצל גברים, בשל העובדה שאין לתאי עצב שלה קוללטנים לטסטוסטרון, ההורמון הגברי.
- אלומות סיבי עצב "הצרור הקדמי" (Anterior commissure) וכפיס-המוח (קורפוס קאלוסום), שמחברות ומקשרות בין שני חצאיו של המוח הגדול, גדולות יותר אצל נשים מאשר אצל גברים.
הבדלים נוספים
- מבחינה הורמונלית, ההורמונים הנשיים העיקריים הינם אסטרוגן ופרוגסטרון השונים מההורמון הגברי העיקרי של הגבר שהוא הטסטוסטרון. הורמון זה אחראי על רוב השינויים שבין גוף האישה לגוף הגבר ועל מחזוריות הווסת. חוסר איזון בין שני ההורמונים הנשיים הללו עשוי לגרום למצבי רוח מתחלפים ולעצבנות, במיוחד בזמן שלפני הופעת הוסת.
- המטבוליזם של האישה נוטה להיות נמוך יותר משל הגבר, כנראה בשל מסת השרירים הנמוכה יחסית לגבר.
- האישה נולדת עם כל ביציותיה שמספרן הוא כמיליון, מתוכן רק כמה מאות מבשילות, ביצית אחת בכל חודש החל מגיל ההתבגרות ומפסיקות להבשיל בגיל 50 בערך, כל זאת בניגוד לגבר שזרעו מתחדש בתמידות החל מגיל ההתבגרות וזמין למשך כל חייו. התמזגות של תא מין זכרי שהוא הזרע עם תא מין נקבי שהוא הביצית, היא תחילת היווצרותו של עובר.
- תוחלת החיים של האישה גבוהה בדרך כלל משל הגבר. בישראל, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של שנת 2000, תוחלת החיים עומדת על 80.9 שנים שנים, כ-5.5% יותר מזו של הגברים, שעומדת על 76.7 שנים.
ראו גם
- זוויג
- מגדר
- אפליית נשים
- מעמד האישה ביהדות
- יום האישה הבינלאומי
קטגוריה:מגדר
ja:女性
ms:Perempuan
simple:Woman
zh-min-nan:Cha-bó·
מסמס הוא תשלום הנגבה מתושביה או אזרחיה של מדינה על–פי חוק המתיר זאת, כשהמטרה המוצהרת של רוב המסים היא מימון פעולות השלטון. דוגמאות למסים הם מס הכנסה, מכס ומס ערך מוסף. את המסים גובה לרוב גוף שמונה לכך. בישראל הגוף העיקרי העוסק בכך הוא רשות המסים שבמשרד האוצר.
במחשבה המדינית, מייצגים המסים את הפן המשותף של ציבור המדינה בהכנסות של הפרטים בה. פן זה עומד בסתירה לתועלתם האנוכית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בממון הפרטי. קיומו של מס מניח מראש חברה מעורבת, כלומר - חברה שבה קיים ממון בידי הפרטים, ובצדו מתקיים קניין משותף, ומידת המיסוי הינה לרוב מדד כלכלי ליחס בין גורמים אלו.
מכיוון שהמס מקטין את כמות הממון שבידי הפרטים, נושא גביית המס קובע למעשה את אחד המרכיבים של חלוקת המשאבים בחברה. קביעת הפעולות עליהן יוטל המיסוי וגובהו, משנה ישירות את מצבו הכספי של האזרח.
חשיבות זו מאלצת לרוב את קובעי המס ליצור מערכת מיסוי מורכבת, בהשפעת הלחצים השונים הפועלים במערכת הפוליטית, המדינית והכלכלית, וממטרות השלטון.
לדוגמה, כדי לנתב את הפגיעה בהכנסות של שכבות חלשות, נהוגים מסים פרוגרסיביים שאינם קבועים אלא פועלים לפי מדרגות מס, כלומר- ככל שההכנסה גבוהה יותר המס גבוה יותר.
בדוגמה אחרת, עשוייה הממשלה להקל את המיסוי על תחומי מסחר מסוימים, לטובת מטרות מדיניות-כלכליות או בהשפעת גורמים בעלי כוח.
ישנם שני סוגים ראשיים של מסים:
# מס ישיר - מס שהאדם משלם באופן ישיר על הכנסתו, וחברה משלמת על רווחיה. המס העיקרי מסוג זה הוא מס הכנסה.
# מס עקיף - מס המתלווה למוצר או שירות מסוים. ישנם שלושה מסים עקיפים עיקריים - מכס, מס ערך מוסף ומס קנייה (מופיע לעיתים בשמות אחרים).
שיעור המס
הפעילות הכלכלית שעליה מוטל המס היא בסיס המס. במס הכנסה בסיס המס הוא ההכנסה החייבת במס, ובמס ערך מוסף בסיס המס הוא מחירו של המוצר הנרכש. המס מחושב בשיעור מסוים מבסיס המס, ומבחינה זו מבחינים בשלושה סוגים של מס:
- מס פרוגרסיבי: אחוז המס גדל עם הגידול בבסיס המס. מס הכנסה בישראל הוא מס פרוגרסיבי.
- מס נייטרלי: אחוז המס אינו תלוי בגובהו של בסיס המס. מס ערך מוסף הוא מס נייטרלי.
- מס רגרסיבי: אחוז המס קטן עם הגידול בבסיס המס. מס כזה נחשב כבלתי צודק, עקב פגיעתו במעוטי היכולת, ולכן אינו נפוץ.
בנוסף לשיטות אלה, ניתן להטיל גם מס גולגולת, בסכום קבוע, ללא תלות בגובהו של בסיס המס. בדומה למס רגרסיבי, גם מס זה מטיל עול גבוה, יחסית, על מעוטי היכולת, ולכן נחשב כבלתי צודק.
ראו גם
- מקלט מס
-
קטגוריה:כלכלה
simple:Tax
zh-min-nan:Sòe-kim
אגרות חוב]]
איגרת חוב (אג"ח) הוא מונח כלכלי המציין תעודת התחייבות לתשלום. מנפיק איגרת החוב מקבל את הסכום הנקוב באיגרת מרוכש האיגרת מראש, ומתחייב לשלם את הסכום הנקוב, בתוספת ריבית, במועד מאוחר יותר. תשלום החוב יכול להתבצע בבת אחת (פדיון שטרות) או לשיעורין, והערבות לחוב עשויה להיות התחייבותו של מנפיק האיגרת או קניין ממשי.
סוג מוכר של איגרת חוב הוא שטר המשכנתא, בו אדם לווה כספים מבנק או גורם ממשלתי, משלם את חובו לשיעורין ובתוספת ריבית, וכערבון לתשלום חובו ממשכן רכוש (לרוב, נכס נדל"ן שלצורך רכישתו ניטלה ההלוואה).
הסוג המקובל ביותר של איגרות חוב הוא איגרות המונפקות על–ידי חברות גדולות או גורמים ממשלתיים. איגרות חוב אלו ניתנות לפדיון במועד התפוגה שלהן, אך במהלך חייהן, עד למועד הפדיון, משמשות גם במסחר בורסאי וככאלו כפופות לשינויי שערים. הסחר הבורסאי אינו משנה את גובה הפדיון של האיגרת ומייצג רק את הביקוש וההיצע לה במהלך חייה. איגרות חוב שונות ממניות בכך שברכישת מניה אדם הופך לבעל מניות בחברה. בעל איגרת חוב אינו הופך לבעל חלק בחברה אלא לבעל חוב שלה.
מאפייני איגרות חוב
איגרות חוב מוצאות בעיקר על–ידי גורמים ממשלתיים, רשויות ציבוריות אחרות, מוסדות אשראי כמו בנקים, וחברות. האיגרות נמכרות לציבור על–ידי בנקים וסוכני בורסה. עבור הלווים, מהוות איגרות החוב קודם לכל כלי לגיוס הלוואות ארוכות-טווח בלי לשנות את מבנה הבעלות בחברה (כפי שקורה בעת הנפקת מניות).
דוגמא לגיוס הון מהציבור ניתן לראות באגרות החוב שממשלת ישראל הנפיקה כדי ללוות כספים מהציבור (במקום העלאת מיסים) למימוש תוכנית ההתנתקות. למדינת ישראל ניתנו ערבויות לאגרות החוב ע"י הממשל האמריקאי, דבר שהביא לרכישתן על ידי גורמים עסקיים בחו"ל בריבית נמוכה יותר.
כמה מונחים שגורים ביחס לאגרות חוב:
- ערך כולל: מספר האיגרות שהוצאו במכפלת סכומן.
- ערך ראשוני: ערך האיגרת בעת הוצאתה.
- ריבית: תוספת התשלום שמנפיק האיגרת מתחייב לשלם לבעלי איגרות החוב. תשלום ריבית מועבר בדרך כלל פעם או פעמיים בשנה. שיעור הריבית על איגרות חוב עשוי להיות מושפע ממגוון גורמים, כמו הריבית הנהוגה במשק, משך תקופת איגרת החוב ומצבו של מנפיק האיגרת. מאחר וגורמים אלו עשויים להשתנות במהלך הזמן, כך גם ערך האיגרת.
- מועד לפדיון: המועד (תאריך) בו האיגרת ניתנת לפדיון ככסף מזומן. מועד הפידיון של איגרת מאפשר למשקיעים או לרוכשים לדעת מתי תשולם תמורת האיגרת ולאורך כמה זמן תשולם ריבית עליה. הטווח הרגיל לאיגרות חוב הוא בין שנה ל-30 שנה. ישנם שלושה סוגים עיקריים של מועדי פדיון לאיגרות חוב:
- אג"ח קצר מועד: לפדיון בתוך פחות משנה.
- אג"ח לטווח בינוני: לפדיון בין שנה לעשר שנים.
- אג"ח לטווח ארוך: לפדיון בתוך יותר מעשר שנים. הטווח המרבי הרגיל לאג"ח לטווח ארוך הוא 30 שנה, אך ישנן גם איגרות עם טווח של מאה שנה וישנן איגרות שלעולם אינן נפדות.
- תשואה או תשואה נומינלית ("קופון"): הוא שיעור הריבית העכשווי עבור האיגרת, בהתאם לריבית הנהוגה עם איגרות חוב בעלות מאפיינים דומים. התשואה מייצגת את שיעור הריבית העכשווי עבור איגרות חוב דומות לאיגרת החוב. הריבית יכולה להיות קבועה או משתנה (בנוסף, האיגרת עשויה להיות צמודה למדדים שונים כמו מטבע זר או מדד המחירים לצרכן). התשואה ומחיר האיגרת נמצאים בקשר ישר והפוך, כך שככל ששיעור הריבית עולה, כך מחיר האיגרת נופל, ולהפך.
- תקופה ממוצעת לפדיון הוא התקופה הממוצעת בשנים למועד הפדיון של איגרת חוב, בהתחשב במועדי תשלומי הקרן והריבית. מועד התשלום הרגיל של איגרת הוא בזמן הפדיון, אך ישנן איגרות בהן ישנה אפשרות לפדיון מוקדם, מיוזמת בעל החוב או הנושים.
- דירוג: דירוג איכותה של האיגרת, בדרך כלל על–פי הערכת מומחים (לדוגמה, חברת "מעלות" או "מידרוג") לאמינות המנפיק ולסיכויי החזר מלא. לפיכך, ככל שדירוג איגרת החוב גבוה יותר, כן היא נחשבת להשקעה "בטוחה" יותר, ולכן הריבית המשולמת למחזיק בה היא נמוכה יותר, ולהיפך.
סוגי איגרות חוב
- אג"ח להמרה: איגרות חוב ניתנות להמרה המונפקות על–ידי חברות, ושאותן ניתן להמיר לסוג אחר של בטוחה, לרוב מניות רגילות של החברה שהוציאה את האיגרות. אגרות חוב כאלו ניתן להמיר על פי שער המרה ובהתאם לפרמיית המרה. פרמיית ההמרה היא התוספת באחוזים המשולמת עבור רכישת המניה על–ידי המרת איגרת החוב בהשוואה לרכישה ישירה של המנייה. סוג המנייה ויחס ההמרה (כלומר, היחס בין איגרת למנייה רגילה) נקבעים בעת ההנפקה של איגרת החוב.
- אג"ח בריבית קבועה: איגרת חוב שבה שיעור הריבית נותר קבוע לכל אורך חיי האיגרת. ישנן איגרות בריבית קבועה הצמודות למדד או צמודות לדולר.
- אג"ח בריבית משתנה: איגרות חוב עם שיעור ריבית משתנה, הנקבעת על פי מדד כלשהו. ה"קופון" (כלומר, תשואת הריבית) מאופסת מדי פרק זמן של שלושה או שישה חודשים ונקבעת מחדש.
- אג"ח צמודות מדד: איגרות חוב שבהן הקרן מוצמדת למדד המחירים לצרכן, דבר המעלה את תשלומי הריבית הנומינליים.
- אג"ח זבל: אגרות חוב בעלות ריבית גבוהה הרבה יותר מהרגיל, המונפקות על ידי חברה שיש לה דירוג נמוך יחסית—היינו, שיש סיכוי גבוה יחסית שהחברה לא תוכל לשלם את ערך האיגרת, אם בגלל מצב כלכלי גרוע של החברה או בגלל שהיא חדשה או לא מוכרת.
- אג"ח ממשלתי: אגרות חוב המונפקות על–ידי הממשלה. איגרות חוב אלו באות עם שיעור ריבית קבוע או משתנה, בצמוד למדד המחירים לצרכן או לדולר.
- אג"ח קונצרני: אגרות חוב המונפקות על–ידי חברות. איגרות חוב אלו צמודות למדד או או לדולר.
מסחר והשקעה באיגרות חוב
איגרות חוב נקנות ונסחרת בעיקר על ידי גורמים מוסדיים כמו קרנות פנסיה, חברות ביטוח, קרנות נאמנות ובנקים. בישראל, רק לעתים נדירות פרטים מחזיקים באיגרות חוב. בארצות-הברית, קרוב לעשרה אחוז מכלל איגרות החוב מוחזקות על–ידי משקיעים פרטיים.
איגרות חוב נחשבות בדרך כלל ערוץ השקעה בטוח יותר מאשר מניות, עם תשואה נמוכה יותר על ההשקעה. מידת ה'דליקות' של השוק פחותה בהרבה, משום שמספר הגורמים העוסקים בו ואופיים מכתיבים מספר עסקאות נמוך יחסית (בישראל, רק כמה אלפי עסקאות) עם כוונות רווח שמרניות יותר, המונעות במידה רבה בגלל הוודאות שבתשלום ריבית קבוע פעמיים בשנה. למחזיקי איגרות חוב ישנה גם הגנה חוקית מסוימת הקובעת למחזיקים בהן עדיפות במקרים של פשיטת רגל.
עם זאת, איגרות חוב אינן פטורות מסיכון. ערכן של איגרות בריבית קבועה יישחק כאשר הריבית בשוק תעלה. איגרות שבהן יש תשלום מראש, לעומתן, יישחקו בערכן עם עליית הריבית (שכן התשלום כבר בוצע, ולכן לא יהיה עליו רווח ריבית). עליה של הריבית תגרום לירידה במחיר האיגרות הקיימות משום שלמשקיעים תהיינה אפשרויות טובות יותר לקבל ריבית עבור השקעותיהם (לדוגמה, באיגרות חדשות בריבית גבוהה). שינויים במחיר האיגרת משפיעים על קרנות המשקיעות באיגרות כאלו.
בעיה אחרת היא הסיכון שאיגרות חוב יהפכו 'דליקות' אם יחול שינוי בדירוג איגרת החוב על ידי הגורמים המדרגים אותן. הורדה בדירוג עשויה לגרום לנפילת מחיר האיגרת, ובכך להשפיע שוב על קרנות המשקיעות חלק ניכר מהונן באיגרות חוב כאלו.
סיכון שלישי אפשרי קיים במצב בו חברה מחליטה לפדות את האיגרת במועד מוקדם יותר, ובכך כופה על המשקיעים באיגרת מציאת מסלול השקעה חלופי, העשוי להיות טוב פחות. בדרך כלל, פדיון מוקדם כזה מתרחש כאשר שיעורי הריבית נמוכים יחסית, מה שמקשה עוד יותר על מציאת מסלול כזה.
קטגוריה:שוק ההון
ja:債券
קטגוריה:ביטוח פנסיוני
- ביטוח מנהלים
- אקטואריה או אקטואר או טבלאות תמותה
קטגוריה:גמלאות Нина Симон
Юнис Катлин Уеймън, по-известна като Нина Симон, е американска певица и пианистка. Тя е известна и с текстовете, които пише. Музиката й обикновено е причислявана към джаза, но на нея не й харесва това определение, така че за нейното творчество може да се каже още, че съдържа елементи на блус, ритъм енд блус и соул.
Симон е родена на 21 февруари 1933 г. в Трайон, Северна Каролина, в семейство с осем деца.
Нина Симон умира в съня си на 21 април 2003 г.
Хитове
- Ain't got no, I got life
- My baby just cares for me
- Mr. Bojangles
- Four Women
- I loves you Porgy
- Mississippi Goddam'
Външни препратки
- [http://ninasimone.com/welcome.html Официален сайт на Нина Симон]
- [http://news.bbc.co.uk/1/hi/entertainment/2965225.stm Кратка биография от BBC, публикувана след смъртта й]
- [http://store.artistdirect.com/music/artist/card/0,,493470,00.html Artist direct] — възможност да се слушат откъси от песни на Нина Симон.
Категория:Певци
wagi elektroniczne online casinos podatki accommodation in valencia gry
|
