:: wikimiki.org ::

קורפו

קורפו

קורפו או קרקירה (יוונית עתיקה Κέρκυρα, יוונית Kerkyra, לטינית Corcyra) הוא אי יווני, הנמצא בים היוני, בצמוד לחופים המערבים של אלבניה ויוון, כשבין האי ליבשת מפרידה רצועת ים שרוחבה נע בין 3 קילומטר ל-25 קילומטר. האי מהווה גם מחוז משנה של יוון. שטחו של האי כ-580 קמ"ר, שטחו של מחוז המשנה, שכולל גם כמה איים קטנים ליד קורפו, מגיע ל-641 קמ"ר. האי נחשב לאחד מהיפים באיי יוון. בירת ונמל האי היא העיר קורפו (קרקירה). מקור השם הוא כנראה משם העיר שהוקמה במקום, קרקירה, ששמה נבע מהמילה היוונית (Koryphai) שמשמעותה "ציצית". השם האיטלקי, קורפו, הוא עיוות של השם הביזנטי של האי (Koryphō), גרסה מאוחרת יותר של השם המקורי.

גאוגרפיה

ביזנטי צורתו של האי דומה למגל, השוואה שנעשתה כבר בימי קדם, כאשר במרכז, העיר והנמל של קורפו, הנמצאים בצד מזרח, מול החוף האלבני. אורכו המקסימלי של האי הוא כ-60 קילומטר, ורוחבו המקסימלי הוא 30 קילומטר, כאשר החלק הצפוני של האי רחב יותר משאר חלקי האי. שני רכסי הרים גבוהים מחלקים את האי לשלושה חבלים, שהצפוני בהם הררי, האמצעי גבעות גליות, והדרומי מישורי ברובו. הרכס החשוב יותר הוא רכס פנטוקראטור (סינט סלאבדור), הנמשך מכף סנט אנגלו במזרח עד כף סנט סטפאנו במערב, וששיאו פסגת פנטוקראטור (1000 מטר) . הרכס השני הוא רכס הר "סנטי גאקה"(או "סנטה דאקה", או ביוונית οἱἍγιοιΔέκα שפירושו "הר עשרת הקדושים"). החופים המערביים והצפוניים תלולים, ומתאפיינים במצוקים וכפים, ולכן הגישה אליהם קשה, בעוד שבחוף המזרחי קיימים מפרצים רבים והוא נוח יותר, זו הסיבה שרוב האוכלוסייה מרוכזת לאורכו. האי בנוי מתצורות שונות של אבן גיר, פני השטח מגוונים ומרובים בו פינות תצפית מרהיבות. האי הוא האזור הגשום ביותר של יוון.

היסטוריה

קורפו מזוהה, לפי המסורת היוונית, עם ארץ הפיאקים המיתולוגית, מסיפורי האודיסיאה של הומרוס. ידוע שבאלף הראשון לפנה"ס הייתה קיימת מושבה של מתיישבים מהעיר ארטריה האיונית. המושבה נדחקה בשנת 734 לפנה"ס על ידי בני העיר קורינתוס הדורים שהקימו במקום את העיר קרקירה, שהשתלטה על האי כולו ונתנה לו את שמו. מיקומה של המושבה והאי קורפו על נתיב השייט העיקרי בין המושבות ההלניות ביוון הגדולה (דרום איטליה) לבין יבשת האם של יוון, הוביל להתפתחות כלכלית ומדינית מהירה של קרקירה, שהפכה לישוב משגשג ועצמאי מעיר האם שלה קורינתוס. התפתחויות אלה הוביל לסכסוכים חוזרים ונשנים בין המושבה לקורינתוס, סכסוכים שהגיעו לשיאם בתחילתה של המאה ה-7 לפנה"ס עם התרחשותו של הקרב הימי הראשון המתועד הראשון בהיסטוריה של יוון, בערך בשנת 664 לפנה"ס, בין קורינתוס וקרקירה. המאבקים בין שני הערים הובילו לכיבושה של קרקירה על ידי הטיראן הקורינתי פריאנדרוס בסופה של המאה השביעית לפנה"ס. האי הצליח להשתחרר מעולו של פריאנדרוס, אולם זנח את מדיניותו התוקפנית כלפי קורינתוס והתמקד בפעילות מסחרית. במהלך הפלישה הפרסית ליוון בשנת 480, אייש האי את הצי היווני השני בגודלו (כ-50 ספינות) בכוח הכול-הלני שגויס להלחם בצבא הכובש. יחד עם זה לא לקחה קרקירה חלק פעיל במלחמה. העוינות בין קורינתוס וקרקירה, והתקרבותה המדינית של האחרונה לאתונה, היו חלק מהגורמים לפריצתה של המלחמה הפלופונסית הראשונה. קרב סיבוטה, שנערך בשנת 435 לפנה"ס מול חופי האי בין ציי קרקירה ואתונה (שקרקירה ביקשה את עזרתה נגד הקורינתים), וקורינתוס (שהייתה חברת הליגה הפלופונסית), שימש כעילה הרשמית לפריצתה של המלחמה. במהלך שני המלחמות הפלופונסיות שימשה קרקירה כבסיס ימי חשוב של האתונאים, אם כי צייה לא תרם הרבה למאמץ המלחמתי של אתונה. ניסיונות התקוממות של מעמד האוליגרכיה באי בשנים 427 לפנה"ס ו-425 לפנה"ס, נגד השליטה האתונאית דוכאו באכזריות על ידי פשוטי העם, אולם בשנת 410 לפנה"ס הצליח מעמד האצולה להשתלט על האי ולפרוש מהליגה האתונאית. בשנת 375 לפנה"ס נכנס האי בשנית לברית האתונאית, ושנתיים מאוחר יותר עמד בהצלחה במצור ספרטאני, שהחריב את האזורים הכפריים של קרקירה, אך לא הצליח לכבוש את העיר עצמה. במהלך התקופה ההלניסטית נלחמה קרקירה בספרטנים ובאילרים שתפסו את החוף היווני מולה. מלחמות הדיאדוכים הביאו על קרקירה, כמו על כל יוון, תקופה של אי יציבות פוליטית, ומאבקים צבאיים רבים. האי עמד בהצלחה מול ניסיונות הכיבוש של קאסאנדר מלך מוקדון, אולם נכבש על ידי שליט סיציליה, ולאחר מכן על ידי המלך פירוס מאפירוס. לאחר נפילתו של פירוס נשלטה קרקירה על ידי שודדי הים האילרים שהפילו את אימתם על הים האיוני כולו. בשנת 228 לפנה"ס השתלטו הרומאים על קרקירה, אשר קיבלה מעמד של מדינה חופשית, ושימשה כבסיס הימי והצבאי העיקרי של רומא ביוון. בשנת 31 לפנה"ס שימשה קרקירה בתור מחנהו של אוגוסטוס הצעיר במאבקו במרקוס אנטוניוס על השליטה ברומא. קרקירה נשארה תחת שליטה של רומא לאורך תקופת רומא הקיסרית ונכללה בפרובינקיה אכיאיה. לאחר נפילתה של הקיסרות הרומית עברה קרקירה ידיים רבות, וביניהם הגותים, הלמבורדים, הערבים והנורמנים. משנת 1081 האי עבר מיד ליד של שליטים נורמנים שונים, ונכלל בתקופה מסוימת בתחום שליטתה של ממלכת סיצילה. בין השנים 1261 עד 1381 עבר האי תחת שליטים רבים ביניהם ג'נובה, ונציה, ממלכת נפולי, דוכסות אפירוס, ושליטי כנופיות מקומיות. בשנת 1381 קיבלה קרקירה את הגנתה של ונציה,ובשנת 1401 השתלטה עליה ונציה סופית, שלטון שנמשך עד שנת 1797. במהלך שלטונה של ונציה ידע האי התאוששות מסוימת מהתקופה ההרסנית שחווה במהלך ימי הביניים. למרות ניסיונותיה החוזרים ונשנים של האימפריה העות'מאנית לכבוש את האי, שהגדולים שבהם היו בשנת 1536, ובשנת 1716, הצליח האי להגן על עצמו מכיבוש תורכי, ולהדוף את הצי הצר עליו. משפחות האצולה הונציאניות ששלטו בעיר נקטו מדינות של סבלנות יחסית כלפי תושבי המקום, אשר החלו לשלב את תרבותם ואופיים המדיני בתרבות ונציה. שמו של האי הפך בזמן זה לקורפו, עיוות של השם קרקירה בשפה האיטלקית. בני קורפו גם זכו לצמיחה כלכלית מסוימת, במיוחד במטעי הזית שעודדו לגדל ולפתח על ידי הונציאנים. יחד עם זו נשמרו מגבלות נוקשות על בני קורפו המקומיים לא ליצור תחרות כלכלית עם ונציה. האי ידע גם תחייה תרבותית מסוימת של הלך הרוח ההלני עם בריחתם של מספר מלומדים יוונים לקורפו מתחומי יוון העות'מאנית. בשנת 1732 אף הוקמה במקום האקדמיה היוונית המודרנית הראשונה של היוונים. בשנת 1797 עברה קורפו לשלטון צרפתי, בעקבות כיבוש ונציה על ידי נפוליון. צרפת שלטה באי למשך תקופה של שנתיים, עד לכיבושו על ידי הצי הרוסי בשנת 1799. קורפו הפכה לבריתה של הרפובליקה הזמנית של האיים היוניים, שהתקיימה בין השנים 1799 עד ל-1807, מדינה ששימשה כהשראה ניכרת לתנועת הלאומיות היוונית המודרנית. בשנת 1807 נכבשה קורפו, יחד עם שאר האיים היוניים, בשנית על ידי צרפת. בין השנים 1815 – 1864 הייתה קורפו תחת שלטון בריטניה במסגרת האיים היוניים שנוהלו על ידי בריטניה, ושימשה כמקום מושבו של הנציב הבריטי העליון של האיים היוונים. קורפו נהנתה מפריחה כלכלית מסוימת תחת שלטון הבריטים, אולם תושביה היוונים החלו פתח מרירות כלפי השלטון הבריטי הזר והנוקשה. ב-1864 סופחה קורפו, יחד עם שאר האיים היוניים, לממלכת יוון המודרנית. במהלך מלחמת העולם הראשונה נמלטה הממשלה הסרבית הגולה אל קורפו, וניסחה בה את הצהרת קורפו של שנת 1917, שקראה להקמת יוגוסלביה. בשנת 1923 נכבש האי זמנית על ידי כוחות איטלקים בפקודתו של מוסוליני, והעיר הופגזה. במהלך מלחמת העולם השנייה נכבש האי בשנית על ידי האיטלקים, ולאחר מכן על ידי הגרמנים. בשנת 1944 שוחרר האי וחזר לשלטונה של מדינת יוון.

צמחיה

בעוד מדרונות ההרים מיוערים, רוב השטח מהווה אזור חקלאי פורה. יערות הבר ,מכילים עצי דפנה (עץ), הדס, עצי זית פראים, קטלבים, וצינית, שיוצרים מצע פורה על פני היער, ומאפשרים צמחיה נרחבת של השיחים ברחבי האי.

כלכלה וחקלאות

ענפי החקלאות העיקרים של קורפו נשמרו קבועים למדי לאורך ההיסטוריה. הגידולים בגנים הפיאקים שמהם התפעל הומרוס שהכילו עצי זית, תאנים, רימונים, וגפנים, נשארו הגידולים העיקרים גם בימינו (התפוח ואגס שהומרוס ציין, הידרדרו לענפים משניים בלבד). בנוסף לגידולים המסורתיים נוספו גם עצי פרי שיובאו מדרום אירופה (לדוגמה פרי הדר), שסק מיפן, ובמקומות מסוימים בננות. הגידול העיקרי הוא עץ הזית, ששולט ברוב נוף האי, בעוד הגפנים, התאנים, ועצי הדר גדלים בעיקר ליד החופים. הכלכלה של קורפו מתבססת על יצוא שמן זית, פירות, ויין, על ענף הדיג, ובעיקר על התיירות, שמהווה מקור הפרנסה העיקרי.

העיר קורפו

תיירות העיר קורפו יושבת בחלק הרחב של חצי אי במרכז החוף המערבי של האי. העיר מחולקת לשני חלקים, על ידי תעלת מים מלוחים מלאכותית, שנחפרה בערוצו של גיא טבעי, ומפרידה בין מצודת העיר הישנה לעיר עצמה. בין העיר למצודה מחברת דרך רחבה, העוברת בשטח ירוק גדול. כיוון שהעיר גדלה בתחומיהם של חומות וביצורים, דבר שיצר מחסור חמור בשטח לבנייה, מתארה של העיר הוא מבוך של רחובות וסמטאות צרים. רוב הרחובות לא ניתנים למעבר של כלי רכב, ומתאפיינים בשינוי גובה קיצונים, פיתולים, ופניות חדות. עם זאת, נעשו בשנים האחרות מספר ניסיונות ליצור כבישים חדשים, ולשפר את מצב התנועה בעיר. כמו כן קיימת טיילת רחבה לאורך קו החוף. בצפון העיר ממוקמים הנמלים של העיר, כאשר הנמל הישן מזרחי יותר, ומשרת מעבורות פנימיות, ובעוד הנמל החדש, המערבי, משרת מעבורות לפטרס וכלי שייט בינלאומיים. בין שני הנמלים ממוקמת המצודה החדשה של העיר. בנייני העיר מתאפיינים בסגנון מודרני וצרפתי, אם כי ישנם מספר בניינים בעיר מהתקופה הונציאנית. יש בעיר כנסיות רבות, כ-37 כנסיות במספר, כאשר הבולטת בהן היא הכנסייה על שם הקדוש הנוצרי המקומי, סנט ספירידון. בעיר קיים גם מוזיאון ארכאולוגי, הממוקם בדרום מזרח העיר, ומציג אוסף של ממצאים מתקופת יוון העתיקה. בין השאר מציג המוזיאון משקוף ממקדש של האלה היוונית ארטמיס, המעוטר בגורגונות. חוץ מהעיר קורפו ישנם עוד מספר ישובים קטנים ברחבי האי, שהגדולים בהם הם פלאקס ופאלאוקאסטיסה.

קורפו בספרות

הסופר והזואולוג ג'ראלד דארל כתב מספר ספרים ("משפחתי וחיות אחרות", "חיות, ציפורים וקרובים אחרים", ו"גן האלים") המתארים את חייו וחיי משפחתו בקורפו בין השנים 1934-1939, הספרים כללו גם תיאורים נרחבים של הטבע בקורפו, נופיו של האי, והמקומיים. דארל מתאר את המקום כגן עדן עלי אדמות.

יהודים בקורפו

יהודים התגוררו בקורפו החל מהמאה ה-13. היו באי שתי קהילות, יהודים מיוון שכונו גרקי (Greki) ויהודים מחבל Puglia שבאיטליה המכונים "פולייזי". החל מהמאה ה-17 שררה מתיחות בין שתי הקהילות שנבעה משאיפתו של הפלג היהודי־איטלקי שהלך וגדל להכתיב את אורח החיים היהודי ומחששו של הפלג היהודי־יווני מקיפוח זכויותיו. הגיעו הדברים לידי כך ששתי הקהילות נמנעו מלהתחתן האחת בשנייה והקימו בתי כנסת נפרדים ה"סקולה נובה" וה"סקולה גרקי", ובתי קברות נפרדים. האיחוד בין הקהיליות ארע רק לאחר שהוחרב בית הכנסת של ה"פולייזים" בהפצצות הגרמנים בשלהי מלחמת העולם השנייה, שלאחריו התפללו כל היהודים בבית הכנסת של הגרקים, עד הגירוש הכללי לפולין. בתחילת המאה ה-19 הרשו השלטונות היווניים ליהודים לקנות קרקעות באי והתחילה תקופת שגשוג ליהודי קורפו ורבים מבין היהודים עברו להתגורר מחוץ לרובע היהודי. היחסים בין יהודי קורפו לשכניהם הנוצרים היו טובים אך מתחת לפני השטח היו קיימים רגשות אנטישמיים שהתפרצו ב-1891 כאשר נתגלתה בחצר אחד היהודים גופה ערופת ראש של ילדה. הייתה זו ילדה יהודיה, אך הנוצרים האמינו כי מדובר במריה דסילה נערה נוצרייה שאומצה על ידי חייט יהודי. הרוחות בקרב הנוצרים סערו ורק התערבות הבישוף מנעה פוגרום. עקב מקרה זה היגרו כ-3,000 מיהודי קורפו בעיקר בעלי היכולת לטריאסטה שבאיטליה ולאלכסנדריה שבמצרים. באפריל 1941 נכבשה קורפו בידי האיטלקים. תקופת הכיבוש האיטלקי שנמשכה כשנתיים הייתה תקופה קשה לכל האוכלוסייה ואופיינה במחסור וברעב. בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית ובתגובה כבשה גרמניה את האי מידי חיל המצב האיטלקי ששלט בו. ב-9 ביוני 1944 נאסרו 1,795 מיהודי קורפו בידי המשטרה היוונית ונשלחו בספינות לפטרס ומשם לאתונה. יחד עם יהודים ממקומות אחרים ביוון כדוגמת רודוס נשלחו כל היהודים לאושוויץ, ובהגיעם לשם ב-30 ביוני נרצחו שני שליש מהם מייד. רק כ-200 הצליחו לחזור לקורפו. לאחר המלחמה היגרו רוב הניצולים מהאי, ביניהם כ-200 שהגיעו לישראל. כיום מתגוררים באי כ-80 יהודים בלבד. שריד לקהילה מפוארת שמנתה בשיאה כ-5,000 יהודים.

קישורים חיצוניים

- [http://www1.yadvashem.org.il/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%201387.pdf קורפו באתר יד ושם]
- [http://www1.yadvashem.org.il/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%202301.pdf האי הירוק שמאחור] זכרונותיה של נטה גטניו-אוסמו פליטה יהודיה מקורפו קטגוריה:איים בים התיכון קטגוריה:איים קטגוריה:יוון: גאוגרפיה קטגוריה:יוון: מחוזות משנה

לטינית

לטינית (לִינְגְּוָה לאטִינָה) היא שפה מתוך קבוצת השפות האיטליות של משפחת השפות ההודו אירופאיות. בתחילה נודעה הלטינית כשפת האזור במרכז חצי האי האיטלקי האזור בו נמצאת העיר רומא, המכונה לטיום (כיום, מחוז לאציו באיטליה), אך מאוחר יותר כשהפכה לשפתה הרשמית של האימפריה הרומית הופצה הלטינית באמצעות כיבושיה לכל רחבי האימפריה הרומאית. כיום הלטינית אינה שפה מדוברת, אם כי נעשים נסיונות להחיות אותה. מהלטינית המדוברת המכונה וולגארית ("עממית") אשר הפיצו המתיישבים והחיילים הרומאים בשטחי האימפריה, התפתחו כל השפות הרומאניות המודרניות. כיום לטינית הינה השפה הרשמית בקרית הותיקן והשפה הרשמית של הכנסיה הקתולית בכלל. גם כשחדלה הלטינית להיות שפה מדוברת, עדיין השתמשו בה לכתיבת ספרות משפטית, מדעית ודתית, ולצרכי תקשורת בין מדינות שונות באירופה. השפעת הלטינית עדיין ניכרת בתחום הרפואה ובתחומי מדע אחרים. כמו כן, מלים לטיניות חדרו לאוצר המלים של שפות רבות, בעיקר מונחים מדעיים וטכנולוגיים. בחלק מארצות אירופה הלטינית עדיין נלמדת בבתי הספר, אם כי נוהג זה הולך ונעלם. באוניברסיטאות ברחבי העולם (גם בישראל) מקובל להקדיש ללימודי לטינית ויוונית עתיקה חוג מיוחד במסגרת מדעי הרוח, המכונה לימודים קלאסיים.

כתיבת והגיית הלטינית

הלטינית החלה להיכתב באלפבית הלטיני שנשאל מהשפה האטרוסקית. האטרוסקים קיבלו את האלפבית, ככל הנראה, מדוברי יוונית שישבו באיטליה. הגרסה הלטינית של האלפבית שונה במקצת מהגרסה היוונית, והיא הגרסה שמשמשת היום לכתיבת רוב שפות העולם (שינויים קלים הוכנסו במהלך ימי הביניים). מערכת ההגייה להלן היא שחזור של הגיית הלטינית הקלאסית:

העיצורים

- B - נהגה כהגיית בי"ת דגושה
- C - נהגה כהגיית כ"ף דגושה
- CH - צירוף המופיע במילים ממקור יווני. מקביל לאות Χ ("חי") ביוונית.
- D - נהגה כהגיית דל"ת
- F - נהגה כהגיית פ"ה רפה
- G - נהגה כהגיית גימ"ל
- H - נהגה כהגיית ה"א
- I - נהגה כהגיית יו"ד עיצורית לפני תנועה אחרת
- K - נהגה כהגיית כ"ף דגושה (מופיע בעיקר במילים ממקור יווני).
- L - נהגה כהגיית למ"ד
- M - נהגה כהגיית מ"ם
- N - נהגה כהגיית נו"ן
- P - נהגה כהגיית פ"ה דגושה
- PH - צירוף המופיע במילים ממקור יווני. מקביל לאות Φ ("פי") ביוונית.
- QV - נהגה כהגיית KW.
- R - נהגה כהגיית רי"ש (ככל הנראה, רי"ש "מתגלגלת", כמו בספרדית או באיטלקית).
- S - נהגה כהגיית סמ"ך
- T - נהגה כהגיית ת"ו
- TH - צירוף המופיע במילים ממקור יווני. מקביל לאות Θ ("תטא") ביוונית.
- V - נהגה כהגיית W באנגלית. בתקופות מאוחרות נהגה לפעמים כ-ו"ו עיצורית.
- X - נהגה כ-קס או כ-גז.
- Z - נהגה כ-ז או כ-דז (מופיע בעיקר במילים ממקור יווני).

תנועות

- A - בגרסא הקצרה נהגית כהגיית פתח.
- A - בגרסא הארוכה נהגית כהגיית פתח מוארך.
- E - בגרסא הקצרה נהגית כהגיית צירה פתוח (בין פתח לצירה).
- E - בגרסא הארוכה נהגית כהגיית צירה מוארך.
- I - בגרסא הקצרה נהגית כהגיית חיריק פתוח (בין חיריק לצירה).
- I - בגרסא הארוכה נהגית כהגיית חיריק מוארך.
- O - בגרסא הקצרה נהגית כהגיית חולם פתוח (בין חולם לפתח).
- O - בגרסא הארוכה נהגית כהגיית חולם מוארך.
- V - בגרסא הקצרה נהגית כהגיית קובוץ פתוח (בין חולם לקובוץ).
- V - בגרסא הארוכה נהגית כהגיית קובוץ מוארך.
- Y - נהגית כהגיית חיריק.

- האות Y שימשה לרשום מלים שאולות ממקור יווני.

דיפתונגים

- AE - נהגה כהגיית אַי.
- OE - נהגה כהגיית אוֹי.
- AV - נהגה כהגיית אַוּ.
- EI - נהגה כהגיית אֵי.
- EV - נהגה כהגיית אֵוּ.

ניואנסים בהגיית הלטינית

הלטינית איננה שפה מדוברת, ואין כללים מחייבים לגבי אופן הגייתה, אך יש מספר מסורות הגייה. האפיפיור הנוכחי, למשל, שהוא ממוצא גרמני, קורא את התפילות הלטיניות על-פי המסורת הגרמנית, כלומר, הוא יהגה ecce כ"אקצה", בשעה שחבריו החשמנים ממוצא איטלקי יהגו "אצ'ה". בישראל הייתה מקובלת בחוגים הקלאסיים הגייה שמקורה בגרמניה, זאת משום שהמורים היו ברובם יוצאי גרמניה. מאז חל מהפך, וכיום יש נטייה לדבוק בהגייה הלטינית ההיסטורית. זאת ההגייה המשוחזרת לפי מחקרים בלשניים. לפי המחקרים האלה, אין ספק שמילה כמו ecce נהגתה, לפני 2,500 שנה, "אקה". ואכן, בחוגים הקלאסיים בארץ היום, כך נהוג לבטא את המילה. לפיכך נהוג לומר "קיקרו" ולא "ציצרו",כפי שנהגו המורים ממוצא גרמני בעבר, או צ'יצ'רו, כפי שנוהגים האיטלקים כיום.

דקדוק לטיני

קטגוריה:שפות קטגוריה:רומא העתיקה als:Latein ja:ラテン語 ko:라틴어 simple:Latin language th:ภาษาละติน zh-min-nan:Latin-gí

יוון

יוון או הרפוליקה ההלנית (ביוונית: Ελληνική Δημοκρατία) היא מדינה בדרום-מזרח אירופה, השוכנת בקצה הדרומי של הבלקן לחוף הים התיכון. המדינה בעלת כ-3,000 איים והיא גובלת בצפון עם בולגריה, אלבניה ומקדוניה, במזרח עם תורכיה והים האיגאי, במערב עם הים היוני ובדרום עם הים התיכון. רבים רואים בה את ערש התרבות המערבית.

מקור השם

השם הרשמי של יוון הוא הרפוליקה ההלנית (ביוונית: Ελληνική Δημοκρατία). יוונים קוראים למדינתם "הלאס", ביוונית מודרנית מבטאים כמו "אלאס". בשפת היום יום משתמשים בשם "אלאדה". היוונים קוראים לעצמם "הלנים". השם יוון, מקורו בבראשית פרק י' ('לוח העמים').

היסטוריה

חופי הים האגאי ראו את לידת אחת הציביליזציות הראשונות של האנושות - התרבות המינואית. אחרי תקופת החושך במאה ה-9 לפנה"ס החלה תקופה חדשה בתולדות יוון - קמו בה ערי מדינה כמו אתונה, ספרטה, תבאי ועוד. זוהי תרבות יוון הקלאסית. תרבות זו תשמש בסיס לתרבות ההלניסיטית ברחבי העולם העתיק.
ערי יוון התגבשו בידי אלכסנדר מוקדון והפכו לחלק מהאימפריה שלו. במותו, שלטו על האימפריה שלו כמה יורשים (דיאדוכים). על יוון שלט בית אנטיגונוס, כאשר בשלב מאוחר יותר שטחים אלה התפרקו ליותר חלקים וכל חלק נשלט על ידי מלך אזורי. מבחינה צבאית, יוון הלכה ושקעה עד שנכבשה על-ידי רומא בשנת 168 לפנה"ס, בתמורה היוונים שינו את התרבות הרומית ללא הכר. בהיותה אחת מהפרובינקיות המזרחיות של האימפריה הרומית, התרבות היוונית היתה דומיננטית באגן המזרחי של הים התיכון. כאשר האימפריה הרומית חולקה לשניים, טבעו של החלק המזרחי, מה שהיום מוכר כהאימפריה הביזנטית שמרכזה בקונסטנטינופול, היה יווני. האימפריה הביזנטית שרדה מעל ל-1000 שנים (מהמאה ה-4 עד המאה ה-15) עד אשר נכבשה על ידי האימפריה העותומנית. העותומנים שלטו ביוון עד תחילת המאה ה-19 כאשר בשנת 1821 היוונים מרדו ובשנת 1822 הכריזו על עצמאות. המרד המשיך עד שנת 1832, בהצלחה לצד היווני. במשך המאה ה-19 והמאה ה-20 בסדרת מלחמות נגד העותומנים, היוונים שאפו להגדיל את שטח יוון, על מנת לכלול את כל דוברי היוונית בתחומה. יוון הגיעה לגבולותיה הנוכחיים בשנת 1947 בתום מלחמת העולם השניה. אחרי מלחמת העולם השניה יוון חוותה מלחמת אזרחים, אשר נמשכה עד 1949. בשנת 1967 הצבא תפס את השלטון בהפיכה צבאית וייסד את מה שמכונה "משטר הקלונלים". בשנת 1973 המשטר ביטל את המלוכה ביוון. ב-1974 החונטה הצבאית מימנה הפיכה כושלת בקפריסין, דבר שגרם להפלתה. ב-1975 הוקמה רפובליקה דמוקרטית. יוון הצטרפה לאיחוד האירופי בשנת 1981 ושינתה את המטבע שלה ליורו בשנת 2001.

פוליטיקה

החוקה של שנת 1975 מבטיחה חירויות אזרח שונות ומפקידה את השלטון בידי הנשיא, שנבחר בבחירות לא ישירות. מועצת הרפובליקה (Council of the Republic) עוזרת לו בניהול המדינה. ראש הממשלה והקבינט הם בעלי הכוח הפוליטי העיקרי ביוון, בעוד לנשיא יש סמכות מוגבלת ברשות המבצעת ותפקידים סמליים. הנשיא נבחר על-ידי הפרלמנט לקדנציה של 5 שנים ויכול להיבחר שוב ל-5 שנים נוספות. הפרלמנט היווני מורכב מבית אחד ונקרא Vouli ton Ellinon. חברי הפרלמנט נבחרים אחת ל-4 שנים בבחירות כלליות. שיטת הבחירות היא יחסית, המעודדת יצירת מפלגות גדולות. אחוז החסימה עומד על 3% מהקולות הכשרים.

שלטון מקומי

יוון מורכבת מ-13 אזורים מינהלתים, הנקראים מחוזות, או פריפריות, שמחולקים חלוקה מישנית ל-51 מחוזות משנה ("נומוס" ביחיד, "נומוי" ברבים):

- אטיקה
- מרכז יוון
- אובויאה
- אויריטאניה
- פוקיס
- פתיאוטיס
- בויאטויה
- מרכז מקדוניה
- חלקידיקי
- אימאתיה
- קילקיס
- פלה
- פיאריה
- סרה
- סלוניקי

- מחוז כרתים
- חניה
- אירקליון
- לסיטי
- רתימנון
- מזרח מקדוניה ותרקיה
- דרמה
- אברוס
- קוולה
- רודופי
- קסנתי
- אפירוס
- ארטה
- יואנינה
- פרוזה
- תספוריטקון

- האיים היוניים
- קורפו
- קפליניה
- לבקס
- זקינתוס
- צפון הים האגאי
- חיוס
- לסבוס
- סמוס
- פלופונס
- ארקדיה
- ארגוליס
- קורינתוס
- לאקוניה
- מסיניה

- דרום הים האגאי
- האיים הקיקלדים
- האיים הדודקנסים
- תסליה
- קרדיצה
- לריסה
- מאגנסיה
- טריקלה
- מערב יוון
- אכיאיה
- איטולה-אקארנאניה
- אליס
- מערב מקדוניה
- פלורינה
- גרוונה
- קסטוריה
- קוזני

בנוסף קיים מחוז אוטונומי, הר אתוס, שמהוה מדינת נזירים תחת ריבונות יוונית. מחוזות המשנה מחולקים ל147 נפות("אפרכיות"), שמתחלקות ל1,033 רשויות מינציפליות, 900 מתוכם רשויות עירוניות, ו133 רשויות כפריות.

כלכלה

כלכלת יוון היא קפיטליסטית, עם סקטור ציבורי חזק, התורם כ-50% מהתל"ג. תיירות היא ענף חשוב מאוד בכלכלת המדינה, עם נתח גדול בתל"ג והכנסת מטבע חוץ. יוון היא בין הנהנות העיקריות מהכניסה לאיחוד האירופי והעזרה שהיא מקבלת ממנו מגיעה לכדי 2.6% מהתוצר הלאומי הגולמי. התל"ג גדל באופן רציף בשנים האחרונות והם שינו את המטבע המקומי (דרכמה) ליורו ב2001. האתגרים העיקריים הם הורדת רמת האבטלה והפרטת הסקטור הציבורי.

גאוגרפיה

2001 המדינה מורכבת מאיים רבים, חלק יבשתי גדול בדרום חצי האי בלקן וחצי האי הפלפונזי אשר מופרד ע"י תעלת האיסתמוס הקורינתית מהיבשת. אורך החופים ביוון הוא 14,880 ק"מ ואורך הגבול היבשתי כ-1160 ק"מ. כ-80% משטח המדינה הררי ויבש. רק 26% מהקרקע ניתנת לעיבוד חקלאי. ביוון המערבית יש הרבה ימות ואזורים לחים. פינדוס, רכס ההרים במרכז יוון מתנשא לגובה ממוצע של כ-2650 מטר והנקודה הגבוהה ביותר בו, היא הר אולימפוס האגדי: 2917 מטר מעל פני הים. האקלים ביוון הוא ים תיכוני טיפוסי. בחורף יורד שלג בהרים גבוהים ולעתים אפילו באתונה.

צומח

הצמחייה ביוון הדרומית והמרכזית היא מן הטיפוס הים-תיכוני המזרחי, הדומה לזו של ארץ ישראל (מיהודה צפונה). ביוון הצפונית ועל המורדות הגבוהים של ההרים היא מתקרבת לטיפוס המרכז-אירופי. כיום עוסקים הרבה בייעור ההרים החשופים.

דמוגרפיה

רוב היוונים (98%) הם נוצרים אורתודוקסים עם מיעוט מוסלמי קטן של 1.7%, אשר מתגורר בתראקיה. המוסלמים הם המיעוט היחיד שמוכר באופן רשמי.

תרבות

השפה

יוונית היא לשון הודו אירפית המדברת בחלק הדרומי של חצי האי הבלקאני ובאיים סביבו השפה מדוברת בפי 10,000,000 איש. שפה זאת מבוססת על היוונית העתיקה שהיתה נפוצה במדינות הים התיכון הכתב היווני הוא פתוח של הכתב הכנעני הקדום.

ראו גם

- פוליס (עיר מדינה)
- פילוסופיה יוונית
- סוקרטס
- אפלטון
- אריסטו
- אפיקורס
- דיוגנס
- ספרות יוונית
- הומרוס
- הסיודוס
- אייסכילוס
- סופוקלס
- אוריפידס
- אריסטופאנס
- סאפפו
- מיתולוגיה יוונית קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אירופה קטגוריה:מדינות האיחוד האירופי
- fiu-vro:Kriika ja:ギリシャ ko:그리스 ms:Yunani roa-rup:Gârţii simple:Greece th:ประเทศกรีซ zh-min-nan:Hi-lia̍p

אלבניה

רפובליקת אלבניה או בשפה המקומית רפובליקת שקיפריה (באלבנית: Republika e Shqipërisë) היא מדינה בדרום מזרח אירופה. אלבניה גובלת עם מונטנגרו בצפון, סרביה בצפון-מזרח, מקדוניה במזרח, יוון בדרום, חוף לים האדריטי במערב וחוף לים היוני בדרום מערב.

מקור השם

שמה של המדינה בשפה האלבנית הוא שקיפריה (שמשמעותו ארץ הנשרים), ושם זה ("Shqiperia" ולא "Albania") הוא שמופיע על בולי המדינה.

היסטוריה

העם האלבני נוצר משבטים איליריים ותראקיים שהגיעו לבלקן בעת העתיקה. לאורך החוף נוצרו התישבויות יווניות אך הממלכה האילירית המשיכה להיות חופשייה. אחרי הכיבוש הרומי החלו לפלוש לתוכה שבטים סלאביים. במהלך המאה ה-9 סופחה אלבניה לשטחי בולגריה, ובשנת 1479 נכבש האזור על ידי התורכים. מאז, הדת המרכזית באלבניה היא האסלאם. בשנת 1912 נקבעו גבולותיה כמדינה והיא קיבלה עצמאות והוכרזה כרפובליקה. אחמד זוגו השתלט עליה בשנת 1928 והכריז על עצמו מלך. שנת 1939 אלבניה סופחה לאיטליה הפשיסטית. לאחר מלחמת העולם השניה המדינה שבה והתארגנה ובראשה עמד אנוור הוג'ה (נציג המחתרת הקומוניסטית). עד 1978 הייתה מקורבת לסין, אחרי שהסתכסכה עם ברית המועצות.

פוליטיקה

צורת השלטון היא רפובליקה נשיאותית. הגוף המחוקק העליון הוא האספה הלאומית ובה 155 צירים, 115 נבחרים בבחירות ישירותו, 40 לפי יצוג יחסי. ההצבעה בבחירות היא חובה. הנשיא נבחר על ידי האספה הלאומית, וראש הממשלה ממנה את שריו בכפוף לאישור הנשיא.

קשרים עם ישראל

נכון לשנת 1993 לא היו לישראל קשרים דיפלומטים עם אלבניה.

כלכלה

התוצרים העיקריים של אלבניה הם חיטה, תירס, סלק, סוכר, תפוח אדמה, ירקות, וענבים. במשק החיי האלבנים מיצרים בשר בקר, בשר עגל, בשר כבש, בשר טלה, חזיר, עוף, ובשר עז - כל זאת בנוסף לחלב וביצים. בשטחי המדינה יש מספר אוצרות טבע כמו נפט, גז, פחם, עופרת, ברזל, ניקול וכרום. תחומי היצור העיקריים בתעשיה האלבנית הם: עיבוד מזון, טקסטיל ובגדים, עץ, נפט, מלט, כימיכלים, כרייה, מתכות, ואנרגיה הידרו אלקטרית. אלבניה מיבאה מכונות, מוצרי מזון, כימיכלים, וטקסטיל מאיטליה, בולגריה, יוון, תורכיה, גרמניה, ומקדוניה בשווי של 4,625 מיליון דולר. לעומת זאת הם מיצאים טקסטיל, נעלים, אספלט, מתכות, עופרת, נפט גלמי, ירקות, פירות וטבק לאיטליה, יוון, גרמניה, הולנד, בלגיה וארצות הברית בשווי של 1210 מיליון דולר.

גאוגרפיה

אלבניה ממוקמת בדרום מזרח אירופה וגובלת עם יוגוסלביה (לשעבר) מקדוניה ויוון. טבע הארץ הוא הררי ושני שליש מפני השטח גבוהים מ-1000 מטרים מעל לפני הים. במערב אלבניה יש שפלת חוף פוריה. באלבניה מספר הרים, הבולטים שבהם הם גולבקרוב, יזרצה והרי אפירוס. מקווי המים של אלבניה הם ימת אוחריד וימת פרספה.

דמוגרפיה

באלבניה חים כ 3.5 מיליון איש, כאשר מבחינה אתנית 98% הם אלבנים, 1% יוונים ו-1% האחרון מתפלג בין מקדונים, ולכים, צוענים, סרבים ובולגרים. מבחינה דתית האוכלוסיה מתפלגת באופן הבא - 70% הם מוסלמים סונים ו-30% הם נוצרים (מתוכם 10% קתולים ו-20% פרוטסטנטים).

יהודים

תרבות

האלבנית נחשבת לאחת השפות היחודיות באירופה מבחינת השתייכות לשונית, שכן הבלשנים מתקשים לסווגה ואינם מוצאים דמיון בינה לבין כל שפה אחרת. אכן, האלבנית מהווה משפחה בפני עצמה בקבוצת השפות ההודו-אירופיות. האלבנית המדוברת באלבניה שונה מזו המדוברת על-ידי האלבנים שבקוסובו (יוגוסלביה לשעבר) ושבאיטליה, ולא קיימת תאימות לשונית ביניהן.

ספרות אלבנית

עד המאה ה-19 לא נוצרה ספרות של ממש בלשון אלבנית חוץ מתרגום כתבי הקודש. במאה ה-19 קמו לאלבניה כמה יוצרים חשובים בהם ג'ירולאמו דה ראדה, אבי הספרות האלבנית שנולד וחי באיטליה אך יצירתו שירי מילוסאו תרמה להתפתחות הספרות האלבנית. ונאים פראשרי בנו של קצין טורקי שחיבר שירה לירית ואפית. בין הבולטים שביוצרי אלבניה במאה ה-20 הם המשורר ג' פישטא, הסופר והמתרגם פ' ס' נולי, המשורר והמחזאי ק' יעקובה והסופר איסמעיל קאדרה, ששלושה מספריו ראו אור בעברית (האחרון שבהם, "הפירמידה", תורגם לעברית במישרין מאלבנית וראה אור בהוצאת כרמל).

קישורים חיצוניים

- [http://www.parlament.al אתר הפרלמנט האלבני]
- [http://www.president.al נשיאות אלבניה]
- [http://www.lametayel.com/information/country.asp?countryid=50 מידע גאוגרפי] (בעברית)
- [http://www.cia.gov/cia/publications/factbook/geos/al.html אלבניה בCIA factbook] (באנגלית)
- [http://www.albanian.com/information/history/index.html הסטוריה] (באנגלית) קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אירופה
- als:Albanien fiu-vro:Albaania ja:アルバニア ko:알바니아 ms:Albania roa-rup:Albanii simple:Albania th:ประเทศแอลเบเนีย zh-min-nan:Shqipëria

יוונית

יוונית (הנקראת הֶלֵנִיקָה, Ελληνικά בפי דובריה) היא שפה הודו-אירופאית, שנוצרה ביוון ודוּבּרה בתחילה גם לאורך חופי אסיה הקטנה וחלקים מאיטליה ומצרפת. בעת העתיקה התקיימו מספר ניבים יווניים, והבולטים ביניהם היו האיוני, הדורי, האיולי, הארקדו-קפריסאי וניב צפון מערבי. הניב האטי הוא למעשה ניב איוני עם תערובת של יסודות דוריים ובניב זה נכתבה רוב הספרות הקלאסית היוונית והוא גם משמש בסיס לשפה היוונית המודרנית.

יוונית עתיקה

השפה היוונית איננה השפה העתיקה בעולם, אולם היא קיימת גם בדיבור וגם בכתב למעלה מ-3000 שנה. הדעות חלוקות בדבר מקורות הלשון היוונית, ויש תאוריות שונות בנושא. אחת מהן טוענת שהיוונית נוצרה עם הגירת דוברי פרוטו-יוונית (יוונית קדומה מאוד) אל יוון, שהתרחשה בין השנים 3200 לפני הספירה ו-1900 לפני הספירה. תאוריה אחרת טוענת שהיוונית התפתחה ביוון עצמה מתוך שפה הודו-אירופאית קדומה. יוונית אַטִית היא הניב היווני של אתונה; רוב הספרות היוונית שהגיעה לידינו כתובה ביוונית אטית. בתקופה ההלניסטית השפה היוונית התפשטה לאזורים רבים בעולם, בהם לא דיברו קודם לכן יוונית, וכך הלכה והתפשטה שפה יוונית בעלת אלמנטים משותפים, ואילו הניבים השונים של היוונית הקלאסית דעכו. השפה החדשה נקראה יוונית קוֹינֶה (κοινη), היינו יוונית "משותפת", שהיא בבסיסה יוונית אטית בתוספת מעט איונית ובה נכתבו לימים תרגום השבעים והברית החדשה. לאלכסנדר הגדול נודע תפקיד מהותי בשילוב הניבים היוונים. הניב המשותף הקל על התקשורת בתקופה ההלניסטית, ומשנלמד על-ידי בני המדינות שכבש, הפכה לשפה עולמית לזמן מה. היוונית המשותפת הזו שימשה לינגואה פרנקה של האימפריה הרומית במשך שנים רבות. לימים, עם פיצול האימפריה הרומית, הפכה היוונית לשפה הרשמית של האימפריה הרומית המזרחית, לימים האימפריה הביזנטית, ומקץ מאות שנים נוספות התגלגלה ליוונית מודרנית של ימינו. היוונית, בדומה לשפות הודו-אירופאיות אחרות, מתאפיינת בנטייתה – לדוגמה, לשמות עצם יש חמש יחסות, שלושה מינים (זכר, נקבה, סתמי), ושלושה מספרים (יחיד, זוגי, רבים), בעוד שלפעלים יש חמישה מודוסים, שלוש דיאתיזות (פעיל, סביל, בינוני), מין אחיד, שלושה גופים ושלושה מספרים.

כתיבת השפה

הכתב היווני המוקדם ביותר שידוע כיום הוא כתב קווי ב' (Linear B), שהוא כתב הברות. בכתב זה נכתב ניב מיקֵנִי קדום. לוחות חרס ועליהם כתבים בקווי ב' נחשפו בתחילת המאה העשרים, אך פוענחו רק בשנת 1953 (ע"י מייקל ונטריס). לאחר חורבן התרבות המיקנית, נעלם הכתב למשך כחמש-מאות שנים. משחר התקופה הקלאסית, היוונית נכתבה באלפבית היווני, שמקורו ככל הנראה בכתב הפניקי. כתב זה הגיע ליוון בערך בתקופת הומרוס. היוונים אימצו את האותיות הפניקיות בסדר העברי הידוע כיום, אולם שינו את ערכן של חלק מהאותיות, והוסיפו סימנים לייצוג צלילים יווניים. למידע נוסף ראה אלפבית יווני.

יוונית מודרנית

היוונית המודרנית היא שפה חיה, ומלומדים מסוימים הטעימו מאוד את הדמיון בינה לבין היוונית העתיקה בת אלפי השנים. המידה בה יכול דובר יוונית מודרנית להבין יוונית עתיקה שנויה במחלוקת. טוענים שדובר יוונית מודרנית "משכיל דיו" מסוגל לקרוא יוונית עתיקה, אך לא ברור כמה חשיפה לדקדוק ואוצר מילים שהתיישן דרושה להשגת יכולת כזו. עד למאה ה-19 יוון היתה מחולקת למדינות קטנטנות שלרובן היתה עיר אחת בלבד. אמנם יכול היה יווני מאזור אחד להבין את שפת חבירו מאזור אחר, אך הניב בין שתי ערים, אפילו סמוכות, עשוי היה להיות שונה. בשנת 1821 נוסדה המדינה היוונית והוחלט על מיסודן של שתי שפות שתהיינה רשמיות: השפה העממית (δημοτικη), שעיקרה הם ניבי הפלופונס, והשפה המיטהרת (καθαρευουσα), בה ניתנה עדיפות לצורות העתיקות. בין השנים 1834 ו-1976 ניסו לכפות "שפה טהורה" ביוון - מעין נסיון לבטל מאות שנים של התפתחות לשונית טבעית -- כצורה הרשמית היחידה של הלשון היוונית. לאחר שנת 1976, לשון העם התקבלה על ידי ממשלת יוון כצורה הרשמית והמעשית של השפה. כמות גדולה של מלים וביטויים נותרו בעינם לאורך מאות השנים, ואף חלחלו לשפות אחרות, כולל לטינית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, ועברית.

קישורים חיצוניים

- [http://www.perseus.tufts.edu/cgi-bin/text?lookup=encyclopedia+Euripides פרסאוס], אנציקלופדיה מקוונת לכתבי הספרות הקלאסית היוונית קטגוריה:שפות קטגוריה:שפות הודו-אירופיות קטגוריה:יוון als:Griechische Sprache ja:ギリシア語 ko:그리스어 ms:Bahasa Greek simple:Greek language th:ภาษากรีก

מגל

מגל הוא כלי חקלאי ששימש לקצירת יבול לפני המצאת החרמש והמחרשה. הוא מורכב מלהב מעוקל וידית קצרה. פנים העיקול הוא הצד החד, כך שהמשתמש יוכל להניף את הלהב אל בסיס היבול תוך כדי שהוא לוכד אותו בעיקול וחותך אותו באותו הזמן. להב המשמש לחיתוך גזע של תבואה העשירה בדו-תחמוצת הצורן משאירה עקבות ומאפיינים ייחודיים של בלאי. כאשר מאפיינים אלו מתגלים על אבנים קדמונים, הוא מרמז על הפיתוח של החקלאות באותה תקופה. דו-תחמוצת הצורן

שימושים נוספים

- במיתוסים יוונים, המגל היה כלי הנשק של קרונוס ופרזוס.
- המגל בשילוב עם פטיש משמש סמל לקומוניזם; ראו פטיש ומגל.
- בלועזית, ה-Sickle משמשת כיחידת כסף בסדרת הספרים "הארי פוטר".
- בלועזית, ה-"SS-25 Sickle" הנו קוד הדיווח של נאט"ו עבור הטיל הבליסטי הבין-יבשתי ה-"RT-2PM Topol". קטגוריה:חקלאות קטגוריה: כלים חקלאיים ja:鎌

אבן גיר

]] אבן גיר היא סלע משקע המורכבת מהמינרל קלציט (סידן פחמתי). המקור העיקרי של סידן פחמתי הוא בעלי חיים ימיים. אורגניזמים אלו מפרישים חומרים ליצירת קונכיות ששוקעים בקרקעית האוקיינוסים כרירית. סידן פחמתי נוסף מגיע מהמים הרווים במשקעי מערות תת-ימיות. אלו מייצרים נטיפים וזקיפים. צורה נוספת של סלעי גיר מורכבת מאואוליט (סלעי גיר אואוליטים) שניתן להבחין בהם לפי מראם המחוספס. סלעי גיר מרכיבים בערך עשרה אחוזים מסך כל סלעי המשקע בכדור הארץ. אין להתבלבל בין אבן גיר ובין גיר. האחרון הינו מינרל שונה - סידן גופרתי - המופיע גם בצורת גבס. גבס אבן גיר בצורתה הטהורה היא בצבע לבן או כמעט לבן. בשל מזהמים כמו טיט, חול, חומרים אורגניים, תחמוצת ברזל וחומרים אחרים, ניתן למצוא גם סלעי גיר בצבעים שונים, בעיקר על משטחים שנשחקו. אבן גיר יכולה להיות גבישית, קלסטית, גרגרית או צפופה, בהתאם לאופן בו נוצרה. גבישי קוורץ, דולומיט או בריט יכולים ליצור קווים בסלע. שכיח למצוא גושי חלמיש או צור בסלעי גיר. רצועות של סלעי גיר מבצבצות מהקרקע בתצורות הרריות או באיים. דוגמאות לכך ניתן לראות בערוץ ורדון בצרפת; מפרץ מאלהם בצפון יורקשייר שבאנגליה; והפארק הלאומי הא לונג ביי בוייטנאם. טרוורטין הוא סוג של של סלע גיר שנוצר לאורך ערוצי נחלים, בעיקר במקומות בהם יש מפילם ומעיינות קרים או חמים. סידן פחמתי מצטבר במקומות שבהם המים מתאדים ומשאירים אחריהם תמיסה רוויה במיוחד של מרכיבי קלציט. טוף, גרסה נקבובית או תאית של טרוורטין, מצטברת ליד מפלי מים. טופוגרפיית קרסט ומערות נוצרים לעתים קרובות באזורים המורכבים בעיקר מאבן גיר.

השימוש באבן גיר

אבן גיר משמשת לבנייה, תשתית כבישים, עיצוב נוף וייצור מלט. אבן גיר פופולרית במיוחד בארכיטקטורה, ומבנים ידועים רבים, בעיקר בצפון אמריקה ובאירופה נבנו מחומר זה. אבן גיר היא נפוצה למדי לכרייה וקל לסתת אותה ללבנים או עיצובים מורכבים יותר. היא גם עמידה למדי לפגעי מזג האוויר והשנים. עם זאת, אבן גיר היא חומר כבד למדי, ולא פרקטי לבנות ממנה מבנים גבוהים; גם מחירה לא זול. אבן הגיר הייתה פופולרית במיוחד בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. תחנות רכבת, בנקים, ומבנים אחרים מאותה תקופה נבנו מאבן גיר. גיר שימש גם לבניית החזית של מספר גורדי שחקים, אולם רק ביריעות דקות ולא בלבנים גדולות. בארצות הברית נכרית רוב אבן הגיר לבנייה במדינת אינדיאנה. למרות שאבן גיר המשמשת לבנייה עמידה באקלים לח, היא פגיעה לחומציות, ולכן גשם חומצי מהווה בעיה במקומות בהם היה שימוש רב בה, והוא שוחק את הפרטים בפסלים ויצירות אומנות אחרות העשויות מאבן גיר וחשופות לפגעי הסביבה.

ראו גם

- שיש
- גיר
- דולומיט
- סיד חי קטגוריה:סלעי משקע ja:石灰岩 ko:석회암

המיתולוגיה היוונית

מיתולוגיה יוונית היא אוסף המיתוסים שנוצרו ביוון העתיקה ובהם בין היתר תאור האלים באופן מואנש. מקורותיה העיקריים של המיתולוגיה היוונית הם באיליאדה ובאודיסיאה - עלילות אפיות המיוחסות לגדול המשוררים היווניים הומרוס. השפעתן של המיתולוגיות המזרחיות: הבבלית, הפרסית והכנענית ניכרת במיתולוגיה זו ועברה בהמשך למיתולוגיה הרומית. רומא שכבשה את יוון העתיקה מהם את המיתולוגיה, ולכן במתולוגיה הרומית ישנם אותם סיפורים רק עם שמות אחרים. ישנם שמות שמוכרים יותר בשמותיהם הרומיים מאשר בשמותיהם היווניים, כמו ארוס, שמוכר יותר בשמו הרומי קופידון.

על המיתולוגיה

בתרבות היוונית היו מספר רב של אלים, על פי הפונקציונליות שלהם ועל פי מיקומם. בערים שונות היו אלים מקומיים, בעלי שמות שונים שמילאו פונקציות דומות. אידאות, תכונות אנושיות, כוחות טבע כלליים, ואף מעיינות ונהרות ספציפיים זוהו עם אלים כאלו או אחרים. דמויות האלים היו מואנשות והם היו במידה רבה אדם-על. הם דמו באופן בסיסי בצורתם החיצונית לגופם של בני אדם ובתכונותיהם לנפשם של בני האדם, אך היו חזקים יותר, חכמים יותר לעיתים, ובעלי חיי נצח. הם יכלו להפצע, אך חוסנם הגופני היה רב והם החלימו בקלות. היו להם רגשות של בני תמותה, כמו תשוקה, אהבה, קנאה ושנאה, והם יכלו לעשות מעשים לא מוסריים כמו רצח או אונס, אך לבני האדם אסור היה לבקרם על מעשיהם. לעיתים היו האלים חוברים אל בני האדם, מקיימים איתם יחסים ואף מולידים ילדים אנושיים כמו הסיפור המיתי על הרקולס. הדחף הבסיסי לאמונה באלים, היה ניסיון להסביר את כוחות הטבע הלא מוסברים, ולנסות לגייס אותם למען האדם, כמו גם להסביר מאורעות היסטוריים. ניסיון הפקת הלקח הוא מוטיב ידוע במיתולוגיה היוונית. היו כאלו שלא רק שעבדו אלים ידועים, אלא אף כאלו שלא ידועים, באתונה היתה עבודה של "האל הלא ידוע", כנראה במטרה לכסות את הכוחות שבטבע שלא זוהו. דבר שהיה פתח להמרתם לנצרות מאוחר יותר. על פי המיתולוגיה, לבני האדם יש נשמה (פסיכה) שיוצאת מהם בזמן מותם והולכת לשאול, מקום תת קרקעי, שכדי להגיע אליו יש לחצות באמצעות סירה נהר תת קרקעי בשם סטיקס. לשם חציית הנהר צריך היה לשלם במטבע לזקן שנהג בסירה - לשם כך צוידו המתים במטבע תחת לשונם בעת קבורתם. קרברוס, כלב תלת ראשי, שמר על פתח הטרטרוס שלא יכנסו לתוכו אנשים חיים, אותם טרף.

ראו גם

- דמויות מהמיתולוגיה היוונית

קישורים חיצוניים

- [http://www.loggia.com/myth/content.html מקור מידע על המיתולוגיה היוונית]

לקריאה נוספת

- אהרן שבתאי, המיתולוגיה היוונית, הוצאת מפה.
- עדית המילטון, מיתולוגיה, הוצאת מסדה.
- ישראל שצמן, אנציקלופדיה של העולם הקלאסי (שני כרכים), ספרית מעריב.
- רוברט גרייבס, גיזת הזהב ISBN 0755106008
- ja:ギリシア神話 ko:그리스 신화

אודיסיאה

האודיסיאה היא אחת משתי השירות האפיות היווניות הגדולות אשר מיוחסות להומרוס, לצד האיליאדה. השירה, המחולקת לעשרים וארבעה ספרים, או שירים, מתארת את מסעותיו של אודיסאוס, מלך איתקה, בשובו ממלחמת טרויה, לצד סיפורו של טלמאכוס, בנו של אודיסאוס, אשר יוצא לחפש את אביו. במשך שני לילות בחברת אצילי הפאיאקים, מתאר אודיסאוס את הרפתקאותיו בעת המסע הארוך הביתה, שנמשך כמעט עשר שנים. לבסוף שב אודיסאוס לביתו ומחזיר לעצמו את השלטון באי, לאחר שקבוצת מחזרים חמדנית איימה לתופסו. בשפות מסוימות, ובמיוחד באנגלית, משמשת כיום המילה אודיסיאה לתיאור מסע ארוך ורב תלאות.

תקציר עלילה

בתחילת הטקסט, אודיסאוס נמצא באי של קליפסו, ואינו יכול לשוב אל ביתו ואל אשתו פנלופה. הוא זוכה לאהדה מכל האלים פרט לפוסידון, אשר נוטר לאודיסאוס על שעיוור את עינו האחת של בנו, הקיקלופ פוליפמוס. כשפוסידון נוסע לביקור ב"אתיופיה" (כל חופה הצפוני של אפריקה כונה "אתיופיה" ביוונית עתיקה), מתאספים האלים ואתנה מבקשת מזאוס להרשות לאודיסאוס לשוב לביתו. זאוס נעתר לבקשת אתנה, ושולח את הרמס אל קליפסו כדי להורות לה לשחרר את אודיסאוס. במקביל, מגיעה אתנה אל האי איתקה, ומייעצת לבנו של אודיסאוס, טלמאכוס, לכנס את מועצת זקני איתקה כדי להוקיע את התנהגות המחזרים אחר פנלופה (אשר מכלים אט-אט את רכושו של אודיסאוס), ולאחר מכן להפליג אל פילוס ואל ספרטה כדי לבקש ידיעות בדבר מקום הימצאו של אביו. בספר השני, מכנס טלמאכוס את העם ופונה לשווא אל מצפון המחזרים. הם משיבים לו בבוז, ואינם נותנים דעתם על אזהרתו של האליתרסס הנביא בדבר גורלם הצפוי אם לא יחדלו מרשעותם. טלמאכוס שואל ספינה ומפליג בלילה אל פילוס, בלווית אתנה (המחופשת לאדם בשם מנטור). בספר השלישי, הם מגיעים לפילוס וזוכים לקבלת פנים מהודרת מידי נסטור. ברם, אין בידי הלה חדשות על אודיסאוס; אתנה נעלמת. בספר הרביעי מגיע טלמאכוס לספרטה, יחד עם פייסיסטרטוס, בנו של נסטור. הם מתארחים אצל מנלאוס והלנה, שליטי ספרטה. מנלאוס מתאר את שיבתו מטרויה ומספר שפרוטאוס, הזקן מן הים, גילה לו כי אודיסאוס עודו חי, ומוחזק בעל כורחו על אי. מנלאוס מזמין את טלמאכוס להישאר אצלו זמן מה; טלמאכוס מסרב, אך בהמשך מתברר שבכל זאת עשה בספרטה זמן רב. בינתיים, באיתקה, המחזרים מגלים שטלמאכוס יצא לחפש את אביו, ומחליטים לארוב לו בשובו. בספר החמישי, נערכת אסיפת אלים באולימפוס. אתנה שבה ומפצירה שאודיסאוס ישוחרר, וזאוס שולח את הרמס אל קליפסו ובפיו דבר החלטת האלים. זאוס מנבא שאודיסאוס יגיע אל ארץ הפאיאקים בסכריה לאחר עשרים ימי הפלגה, והם יקחו אותו לאיתקה. קליפסו משחררת את אודיסאוס. אודיסאוס בונה בעזרתה רפסודה, ועוזב את האי שנים-עשר יום לאחר ההחלטה. לאחר הפלגה ארוכה, הוא מזהה את לשון-היבשה של סכריה. ואולם, פוסידון מעורר סערה נגד אודיסאוס, כנקמה על שעיוור את בנו, והגעתו אל חוף הפאיאקים נדחית. בספר הששי ובספר השביעי, פוגש אודיסאוס את נאוסיקה, בתו של מלך הפאיאקים אלקינואוס. בעזרת אתנה ונאוסיקה, הוא מתקבל בסבר פנים יפות בארמון וזוכה לחסות השליט. בתשובה לשאלות הפאיאקים, הוא מספר כיצד הגיע מהאי של קליפסו. למחרת, לאחר תחרויות ספורט שאליהן הוא נגרר בעקבות התגרות מצד אצילים פאיאקים, הוא מגולל את קורותיו במהלך השנתיים מאז חורבן טרויה ועד לשביו באי של קליפסו. לאורך הספר השמיני עד הספר השלושה-עשר, מספר אודיסאוס על הרפתקאותיו בטרויה, כולל אזכור סוס העץ הטרויאני. הוא מתאר כיצד עזב את טרויה עם אנשיו, ופשט על איסמאריס (ארץ הקיקונים) בדרכו אל דרום יוון. אך רוחות סחפו אותו עם אנשיו אל ארץ אוכלי הלוטוס, ככל הנראה באיזור לא-נודע של העולם. משם הפליגו אל ארץ הקיקלופים, נשבו על-ידי פוליפמוס הקיקלופ והצליחו להחלץ מידו בתחבולה ערומה של אודיסאוס, שהעלתה עליו את חמת פוסידון. משם הפליגו אל האי של איאולוס, שליט הרוחות, אשר נחלץ לעזרתם בגיוס הרוחות לטובת מסעם הימי. משם הגיעו לארץ הלייסטריגונים, שם נטרפו כל ספינותיו ורוב אנשיו של אודיסאוס, פרט לספינתו שלו על אנשיה. בהימלטם משם הגיעו אל האי של קירקה המכשפה. לאחר חיכוך התחלתי, שבו מביס אודיסאוס את כשפיה