:: wikimiki.org ::
| רעלן |
רעלןרעלן (בלועזית: טוקסין) הוא חומר הפוגע בבריאות יצורים חיים אשר באים במגע איתו.
רעלנים מופרשים במקרים רבים על-ידי גורמי מחלות שונים, כגון חיידקים. הרעלנים מפרקים קשרים בין מולקולות בתאי הגוף, או שהם מגיבים עם המולקולות ומוציאים אותן בכך מכלל פעולה.
כשהמולקולות הנפגעות הן אנזימים, קולטנים, נוקלאוטידים או חלבונים חשובים, משתבשת או נפסקת פעולת התא. אם לתא תפקיד מוגדר במערכת כלשהי בגוף, הדבר מביא למחלה.
דוגמא למחלה הנגרמת על-ידי רעלן היא דיזנטריה. ראו מאמר זה לפרטים על אופן פעולת הרעלן.
מבדילים בין אקסוטוקסין (או אקזוטוקסין, Exotoxin), אותו החיידק מפריש, ואנדוטוקסין (Endotoxin), המהווה חלק מדופן התא של החיידק. לעתים אנדוטוקסינים אינם מזיקים כשהחיידק חי, אך כשהוא נאכל על-ידי מאקרופאג'ים (חלק ממערכת החיסון של הגוף) דופן התא שלו מתמוסס, הרעלנים משתחררים ואז הם מזיקים לתאי הגוף ביתר קלות.
קטגוריה:ביולוגיה
ja:毒素
אורגניזםיצור שנקרא בלעז אורגניזם הוא כל דבר חי המשתייך לעולם הטבע ומסוגל להתקיים ולהתרבות בכוחות עצמו ולבצע חילוף חומרים. בהגדרה אחרת, כל מי שיש בו תא אחד לכל הפחות.
בעלי חיים, צמח, פטריה, וחיידק, מיקרואורגניזם הם יצורים. נגיף אינו יצור, משום שאין בכוחו להתרבות בכוחות עצמו אלא זקוק לעזרת אחרים וגם אין הוא תא.
ייצורים חיים גדלים, מתפתחים, נושמים ומקיימים תקשורת בינם לבין סביבת החיים שלהם.
קטגוריה:ביולוגיה
ja:生物
ko:생물
th:สิ่งมีชีวิต
zh-min-nan:Seng-bu̍t
מחלה) שהביאה למותם של מיליוני בני אדם בימי הביניים]]
מחלה היא פגיעה בגופו של יצור חי, הגורמת לתפקוד לקוי של הגוף או הנפש.
מחלות יכולות להיגרם כתוצאה מגורם פנימי, כגון פגם גנטי או שינוי כרוני בגוף, או כתגובה לגורמים חיצוניים, כגון חיידקים, נגיפים, או טפילים אחרים. גורמים חיצוניים אינם בהכרח יצורים חיים; קרינה ותרכובות שונות (כגון עופרת, ציאניד ושלל רעלים אחרים) מהוות דוגמאות לכך.
מחלה נבדלת מטראומה; זו מוגדרת כפגיעה פיזית בגוף המגיעה מבחוץ. טראומה הינה כמעט תמיד מהירה ורגעית: פציעה, כוויה, חנק. במחלות רבות אמנם קיימת פגיעה פיזית בגוף (למשל: הסתיידות העורקים, סיסטיק פיברוזיס), אך זאת נובעת מגורמים פנימיים.
במחלות אצל בני אדם מטפל רופא או כל בעל מקצוע מתחומי הרפואה השונים, ובמחלות של בעלי חיים מטפל וטרינר. גם צמחים סובלים ממחלות רבות; אלו נחקרות בתחום הבוטניקה. גורמים שונים, בעיקר נגיפים ומוטציות, פוגעים אף בחיידקים, פטריות ופרוטיסטים, אם כי למצבים אלו לא מקובל להתייחס כאל "מחלות".
מספר ענפים בביולוגיה וברפואה חוקרים את המחלות:
- פתולוגיה חוקרת באופן כללי את דרכי פעולתן של המחלות.
- פתופיזיולוגיה - ענף משנה של הפתולוגיה - חוקרת את השתלשלות הארועים המביאה להופעת תסמיני המחלה, ואת הדרכים בהן משפיעים גורמי מחלה שונים על תפקוד הגוף.
- אפידמיולוגיה חוקרת את המחלות המדבקות.
מהלך ומשך המחלה
את המחלות ניתן למיין לפי מספר שיטות. אחת האינטואיטיביות שבהן היא מיון לפי משך המחלה:
- מחלה אקוטית (חריפה): מחלה המתפרצת לפתע, המלווה בסימפטומים בולטים, ובדרך-כלל חולפת מהר. המצב שלאחר תקופת המחלה נקרא החלמה. אם המחלה החריפה נשנית היא קרויה מחלה חוזרת.
- מחלה כרונית (ממושכת): מחלה אותה נושא החולה במשך זמן רב, לעתים כל חייו. במחלה זו המצב קבוע למדי ברוב הזמן. התפרצות אקוטית עלולה להתרחש מדי כמה זמן; תקופות רגיעה נקראות הפוגות. ניתן להבחין בשני סוגים של מחלה כרונית:
:
- מחלה פרוגרסיבית (מתקדמת): לאחר ההפוגה עלולים להתפתח סימפטומים חריפים.
:
- מחלה מתמידה: מחלה כרונית שאינה מתקדמת.
את מצבי הביניים שבין מחלה חריפה למחלה ממושכת מגדירים כמחלות תת-חריפות או תת-ממושכות.
סוגי מחלות
מחלות פוגעות בגוף בצורות שונות. במקרים רבים פועלים כמה מנגנונים יחדיו לגרימת תסמיני המחלה. סוגים שונים של מחלות אף מטופלים באופנים שונים. נביא כמה דוגמאות:
סיסטיק פיברוזיס ופנילקטונוריה הן מחלות תורשתיות; בכל תאי גופו של החולה קיים גן פגום בחומר התורשתי, הגורם לייצורו של חלבון פגום. החלבון גורם לפעולה משובשת של התאים, המביאה (בשתי מחלות אלו) להצטברות הרסנית של חומרים מזיקים בגוף וכתוצאה מכך להרס רקמות (בסיסטיק פיברוזיס - בעיקר בריאות, בפנילקטונוריה - במוח). כיום עומד מספר המחלות הגנטיות הידועות על כ-4,000; אולם סביר להניח שמחלות רבות שמקורן ואופן הופעתן טרם ידוע הינן למעשה גנטיות.
טיפול: רוב המחלות הגנטיות הינן חשוכות מרפא, כיוון שהפגם מצוי בכל תאי הגוף, דבר ההופך את תיקונו לכמעט בלתי-אפשרי. הקלה מסוימת ניתן להעניק באמצעות טיפול סימפטומלי (טיפול המתמקד בהקלת תסמיני המחלה, מבלי להילחם בגורם המחלה; חולי סיסטיק פיברוזיס, למשל, נוטלים תרופות הממיסות את הריר שהצטבר ומביאות להקלה בנשימה) או באמצעות הימנעות מגורמים מסוימים (מזונות, למשל) המחמירים את המחלה (חולי פנילקטונוריה, למשל, נמנעים ממאכל מזונות המכילים את חומצת האמינו פנילאלנין; זהו החומר שתאי הגוף אינם מסוגלים לפרק ואשר עקב כך מצטבר במוח).
סרטן הוא למעשה שמן של כמאה מחלות שונות; המשותף לכולן: חלוקה מהירה ובלתי-נשלטת של תאים בגוף. התרבות זאת נגרמת עקב שיבוש במנגנון הביוכימי המפקח על חלוקת התא. הגורמים לשיבוש זה מגוונים: לעתים הוא נגרם על-ידי מוטציות (ולפיכך מהווה הסרטן לעתים מחלה תורשתית), לעתים על-ידי חומרים מזיקים החודרים לגוף (כגון אזבסט וניקוטין הקיים בסיגריות) ולעתים על-ידי טפילים, כגון נגיפים מסוימים.
טיפול: עדיין לא קיים טיפול הגורם לתאים סרטניים להפסיק להתחלק. הטיפולים הקיימים מתמקדים, אם כך, בהרס מוחלט של הרקמה הסרטנית (באמצעות קרינה או תרופות) או בהסרתה (באמצעות ניתוח).
מחלות זיהומיות
קרינה]]
דיזנטריה ושפעת נגרמות על-ידי טפילים: חיידק או פרוטיסט (אמבה) בדיזנטריה ונגיף בשפעת. הטפילים מתרבים בגוף ותוך כדי כך מפרישים רעלנים אשר משבשים בדרכים שונות את פעילותם התקינה של תאים סמוכים. בדיזנטריה הטפילים מתרבים בעיקר במעי; הנזק לתאים מתבטא בשיבושים בעיכול, בהפרשה מוגברת של מים מהתאים (הגורמת לשלשול) ובכאב. בשפעת מתרבים הנגיפים בריאות; שם הם גורמים גם כן להפרשה מוגברת של מים מהתאים, דבר המתבטא בשיעול ובקשיי נשימה. לאחר שהגוף מזהה את הטפילים הזרים הוא מנסה להילחם בהם באמצעות מערכת החיסון. "לחימה" זו גורמת לעייפות ולעליית חום הגוף. מסלול מחלה זה (טפילים המפיצים רעלנים) הינו מהנפוצים ביותר. האופן בו הטפיל מזיק לגוף וגורם לתסמיני המחלה נקרא פתוגניות.
טיפול: רובן המוחלט של התרופות הקיימות כיום מיועדות ללחימה בטפילים. כמה מהתרופות החשובות ביותר ללחימה בחיידקים מיוצרות באופן טבעי על-ידי מיקרואורגניזמים מסוימים; תרופות אלו קרויות אנטיביוטיקה. הלחימה בנגיפים קשה יותר, כיוון שהם נוהגים לפלוש אל תאי הגוף ולגדול בתוכם; קשה, לפיכך, לגרום לפגיעה בנגיף תוך הימנעות מפגיעה בתא המאחסן אותו. למרות זאת, קיימות תרופות אנטי-נגיפיות (אנטי-ויראליות) רבות, המתמקדות ברובן בפגיעה ביכולת הנגיף לפלוש אל התא או להתרבות. חיידקים ונגיפים רבים פיתחו במשך השנים עמידות בפני תרופות, דבר המצריך הרכבה תמידית של תרופות חדשות.
רככת, אנמיה וצפדינה נגרמות מחוסר בחומרים מסוימים בגוף. ברככת מדובר בויטמין D, אשר תורם לספיגת סידן בעצמות; בהיעדרו מתרככות העצמות ומתעקמות תחת משקל הגוף. בסוגים מסוימים של אנמיה החומר החסר הוא ברזל, המהווה מרכיב עיקרי בהמוגלובין, אשר נמצא בכדוריות הדם האדומות ונושא את החמצן בדם; בהיעדר ברזל לא מיוצר מספיק המוגלובין, ולפיכך - כדוריות אדומות; תאי הגוף לא מקבלים מספיק חמצן והחולה חש חולשה כללית. בצפדינה החומר החסר הוא ויטמין C, התורם לבניית החלבון המבני קולגן; חלבון זה מצוי ברוב רקמות החיבור בגוף: כלי דם, שרירים, שיניים, עצמות ועור; בהעדרו נהרסות רקמות אלו ומתחילות לדמם ולהתנוון.
טיפול: מחלות של חסר בחומרים בגוף ניתן לרפא בדרך-כלל באופן מהיר על-ידי צריכה מוגברת של החומר החסר.
כרסת וטרשת נפוצה הינן מחלות חיסון עצמי. במחלות אלו מזהה בטעות מערכת החיסון של הגוף תאים מסוימים בגוף עצמו כגורמים זרים, בהם יש להילחם. בכרסת מדובר בתאי המעי; מערכת החיסון תוקפת אותם וגורמת לבעיות חמורות בעיכול ולכאבי בטן. בטרשת נפוצה מדובר בתאי העצב - הנוירונים; מערכת החיסון תוקפת אותם וגורמת לשיבוש במערכת העצבים, וכתוצאה מכך לקשיים מוטוריים (תנועתיים) ולנכות.
טיפול: מחלות אוטואימוניות הינן לרוב חשוכות מרפא, וגם הגורמים להן ברובם אינם ידועים. אסטרטגיית הטיפול דומה לזו שבמחלות הגנטיות. חולי טרשת נפוצה, למשל, עוברים טיפולים פיזיותרפיים, המאיטים את התנוונות השרירים ומשפרים את היכולת המוטורית.
הדבקה
פיזיותרפיים
מאפיין נוסף לפיו ניתן למיין מחלות הוא יכולת ההדבקה שלהן - יכולתן להתפשט בין יצורים שונים. מחלות גנטיות או מחלות שנגרמות משינויים עצמיים-פנימיים בגוף כמעט לעולם אינן מדבקות; מחלות הנגרמות על-ידי אורגניזם זר (או נגיף) מדבקות במרבית המקרים; הדבר תלוי בדרך-כלל במיקומו של מוקד המחלה. לדוגמא, זיהום נגיפי בדרכי הנשימה הינו בדרך-כלל מדבק מאוד, שכן בתהליך הנשימה פולט החולה אוויר מזוהם בנגיפים, היכולים בקלות לחדור לגופם של אנשים אחרים.
מחלות מדבקות יכולות לעבור מיצור ליצור במגע ישיר או דרך גורם שלישי (יצור אחר או מדיום כלשהוא). מחלת האיידס, למשל, עוברת רק במגע ישיר; מחלת המלריה מועברת דרך יתושים; מחלות רבות של מערכת העיכול עוברות דרך מזונות ומקורות מים.
רמת ההדבקה תלויה גם ביכולתו של הטפיל לשרוד מחוץ לגוף; נגיף ה-HIV, למשל, הגורם למחלת האיידס, לא מסוגל לשרוד מחוץ לגוף יותר מכרבע שעה; הסיכוי להדבקה, אם כן, שלא במגע ישיר, הינו מזערי.
שמות של מחלות בעברית
בעברית משמש המשקל קַטֶלֶת להקניית שמות למחלות נפוצות או ידועות: שחפת, אדמת, צהבת, טרשת, שלבקת, וכן צרעת, שפעת וקדחת (התנועה משתנה עקב העיצור הגרוני באות השניה של השורש).
לעתים השם הלועזי הוא הנפוץ, אך שם עברי קיים לצידו: לייפת כיסייתית הוא שמה העברי של סיסטיק פיברוזיס, למשל; צפדת הוא שמה העברי של טטנוס. לעתים משמש המשקל קטלת לציון סימפטומים הנגרמים על-ידי מספר מחלות, ושאינם מהווים מחלה בפני עצמה: שעלת, נזלת, קרחת.
בהשאלה משמש המשקל קטלת לציון תופעות שליליות המשולות למחלות: סחבת (ביורוקרטיה), ניירת (כמות מסמכים מופרזת), זחלת (הליכה או פעולה איטית מדי), דברת ופטפטת (דיבור מופרז), תרגמת (תרגום קלוקל משפה זרה).
-
als:Krankheit
ja:病気
ms:Penyakit
simple:Disease
zh-min-nan:Pīⁿ
חיידקים
חיידקים אמיתיים (Bacteria) הינם יצורים חד-תאיים המהווים ממלכת-על בפרוקריוטיים, לצד ממלכת החיידקים הקדומים.
בעבר נקראו ממלכות החיידקים האמיתיים והחיידקים הקדומים בשם הכולל מוֹנֵרָה או מונירה, (Monera). עד לפני כמה עשרות שנים סווג חלק מהחיידקים כצמחים, חלק כפטריות וחלק כאצות, וממלכת החיידקים לא היתה קיימת.
התגלית שהביאה לסיווגם של החיידקים כיצורים נפרדים מהווה את ההבדל הבסיסי ביותר בין חיידקים ובין שאר היצורים: כל החיידקים (אמיתיים וקדומים) הינם פרוקריוטיים (חסרי גרעין), ואילו כל היצורים האחרים הינם איקריוטיים (בעלי גרעין).
החיידקים מקיימים בעצמם תהליכי חיים עצמאיים ומתרבים על-ידי חלוקה. הזמן שעובר בין רגע יצירת החיידק לרגע חלוקתו נקרא זמן דור. בתנאים אופטימליים של חום ואנרגיה מתחלקים מרבית החיידקים בכל 20 דקות. החיידקים ניזונים מהסביבה, מפרישים לסביבה ובדרך כלל, בניגוד לנגיפים, אינם זקוקים למאכסן, כך שאינם מתקיימים כטפילים).
בניגוד לדעה הרווחת שכל החיידקים גורמי מחלות, רק מיעוט מתוך מאות אלפי סוגי החיידקים הינו פתוגני הגורם מחלות וסוגים רבים של חיידקים אף מועילים וחיוניים לבריאות.
בניגוד לתאיהם של בעלי חיים ובדומה לתאים צמחיים, לתאיהם של רוב החיידקים יש דופן תא. החיידקים מסווגים לשני סוגים לפי סוג הדופן שלהם. בשל קיום הדופן בחיידקים והעדרה בתאי האדם, משמשת הדופן כמטרה של הרבה סוגי אנטיביוטיקה, כגון פניצילין ואמוקסיצילין.
מגוון ועמידות
אמוקסיצילין]
החיידקים, שמספרם על-גבי כדור הארץ עולה על זה של כל שאר היצורים גם יחד, מגוונים וסתגלנים הרבה יותר ממה שמסוגל האדם להעלות על דעתו: החל מחיידקים החיים בים המלח, עבור בחיידקים העמידים לקרינה, וכלה בחיידקים אשר חיים בטמפרטורות גבוהות ביותר (למעלה מ-50 חיידקים חובבי חום, המכונים תרמופילים, נמצאו משגשגים בטמפרטורות גבוהות מאוד במקומות דוגמת מעיינות מים חמים או בזרמים תת-ימיים חמים. חלק ממינים אלה, המכונים היפרתרמופילים, מתרבים בצורה אידיאלית בטמפרטורה של 105 מעלות צלזיוס, ויכולים לשרוד בטמפרטורה של עד 113 מעלות צלסיוס).
מושבה קטנה של החיידק הנפוץ סטרפטוקוקוס נותרה במשך שלוש שנים בחללית הבלתי-מאוישת סרוויור 3, שנחתה על הירח בשנת 1967. הצוות של אפולו 12 גילה את המושבה והחזיר אותה לכדור הארץ בתנאים סטריליים. התגלית המקרית הוכיחה שחיידקים מסוימים מסוגלים לשרוד במשך שנים בתנאים של חשיפה לקרינה, ריק חללי וטמפרטורות מקפיאות - ללא מזון, מים או מקורות אנרגיה אחרים. מיני חיידקים המסוגלים לשרוד בתנאים כאלה (ותנאים קשים אחרים - חום גבוה במיוחד, קור, חומציות רבה, תנאי לחץ קשים ועוד) נקראים חיידקים קיצונאים או אקסטרמופילים.
זמן הדור
זמן הדור של אוכלוסיית חיידקים הוא, הזמן הלוקח לאותה אוכלוסיה להכפיל עצמה.
בד"כ זמן הדור של החיידקים הוא קצר ביותר ביחס לזמן הדור של האדם. החיידקים ששימושם נעשה למטרות הנדסה גנטית מתרבים פעם ב- 20 דקות.
זמן קצר זה הוא יתרון ברור בתחום ההנדסה הגנטית. חיידקים מסויימים מפיקים את ההורמון אינסולין ע"י תעתוק גן שהוחדר אליהם. זמן דור של 20 דקות, מאפשר התפשטות מהירה של החיידקים ובעקבות כך כמות גדולה מאוד של אינסולין המופק מחיידקים אלה. את האינסולין ממצים בשיטות תעשתיות.
שלבים בגידול מבוקר של אוכלוסיית חיידקים
שלב ההתסגלות - החיידקים מתרבית המזרע מסתגלים למצע ומייצרים חומרים (ובינהם מטבוליטים ראשוניים, אנזימים וכד') המכינים אותם לרבייה מהירה.
שלב הלוגירתמי - התרבות החיידקים מאיצה, זמן הדור קבוע לכל אורך השלב.
שלב העמידה - עקב צפיפות האוכלוסיה, ירידה בחומרי המצע והפרשת חומרי לוואי, אוכלוסיית החיידקים במצב סטטי. בנוסף, האוכלוסייה מצויה במצב עקה, ומפרישה מטבולטיים משניים לסביבה.
שלב התמותה - מפאת חוסר מתמשך של חומרי המצע והצטברות של חומרי לוואי, אוכלוסיית החיידקים מצויה בגידול שלילי מתמשך. החיידקים המתים מתפרקים כתוצאה מנוכחות אנזימים ליטיים.
המיון המדעי של החיידקים האמיתיים
להלן המיון השלם, המלא והמעודכן לשנת 2004.
- מערכת כחוליות Actinobacteria
- מערכת Aquificae
- מערכת Bacteroidetes
- מערכת Chlorobi
- מערכת Chlamydiae
- מערכת Lentisphaerae
- מערכת Verrucomicrobia
- מערכת Chloroflexi
- מערכת Chrysiogenetes
- מערכת Cyanobacteria
- מערכת Deferribacteres
- מערכת Deinococcus-Thermus
- מערכת Dictyoglomi
- מערכת Acidobacteria
- מערכת Fibrobacteres
- מערכת Firmicutes
- מערכת Fusobacteria
- מערכת Gemmatimonadetes
- מערכת Nitrospirae
- מערכת Planctomycetes
- מערכת Proteobacteria
- מערכת Spirochaetes
- מערכת Thermodesulfobacteria
- מערכת Thermomicrobia
- מערכת Thermotogae
ראו גם
- צביעת גרם
לקריאה נוספת
- [http://www.hs.ph.biu.ac.il/prokaryotes מידע על פרוקריוטים באתר אוניברסיטת בר אילן]
-
קטגוריה:מיקרוביולוגיה
-
קטגוריה:רפואה
ja:真正細菌
ko:세균
th:แบคทีเรีย
מולקולהמולקולה (או פרודה): מספר אטומים המחוברים ביניהם בקשר כימי. המולקולה היא החלק הקטן ביותר של תרכובת כימית ששומר על תכונותיה.
מולקולה עשויה להיות מורכבת מאטומים זהים כמו מולקולת חמצן, O2, שמורכבת משני אטומי חמצן, או מאטומים שונים כמו מולקולת מים H2O. היא יכולה להיות מורכבת משני אטומים כמו מולקולת החמצן, מעשרות אטומים כמו מולקולת סוכר, או ממיליוני אטומים כמו מולקולת DNA.
המולקולה יכולה להיות מתוארת ע"י הנוסחה האמפירית שלה שמתארת כמה אטומים מכל סוג יש בה. כך הנוסחה האנליטית של מים היא כאמור H2O. אולם עבור מולקולות מסובכות הנוסחה האמפירית אינה מספיקה בשביל לתאר באופן ייחודי את המולקולה. כך אותה נוסחה אמפירית C2H6O יכולה לתאר שני חומרים בעלי תכונות שונות לחלוטין כמו אתנול שנוסחתו הכימית היא CH3CH2OH, ואתר דו-מתילי CH3OCH3.
מולקולה חד אטומית
מולקולה חד-אטומית היא מולקולה בה נמצא אטום יחיד. האטום המרכיב את המולקולה הוא בד"כ גז אציל.
הסיבה לכך שגזים אצילים יוצרים מולקולה חד אטומית היא בכך שהשאיפה הטבעית של האטומים למילוי רמת האנרגיה האחרונה, הקרויה גם "רמת הערכיות", לא קיימת אצלם מכיוון שרמת הערכיות שלהם כבר מלאה, והם לא פעילים מבחינה כימית.
למולקולה החד-אטומית ישנה חשיבות גדולה בחקירת קשרים כימיים ובגילוי קשר ואן דר וואלס.
ראו גם
- מיון החלקיקים
קטגוריה:כימיה
קטגוריה:חלקיקים מרוכבים
als:Molekül
ja:分子
ko:분자
simple:Molecule
th:โมเลกุล
גוף
ערך זה סוקר את חלקיו העיקריים של גוף האדם.
הגולגולת
הגולגולת מגנה על המוח ותומכת במספר מבנים חיצוניים כגון האף, העיניים והאוזניים. הגולגולת מתחברת לעמוד השדרה בעזרת שתי חוליות עליונות - האטלס והדנס. האטלס מאפשר את תנועת הגולגולת קדימה ואחורה ואילו הדנס מאפשר לגולגולת להסתובב לצדדים. רוב שטחה החיצוני של הגולגולת מכוסה בעור למעט העיניים, האקוסטיק מיאטוס והנחיריים.
הצוואר
הצוואר מחבר בין הגולגולת לגוף ונמצא בו cervical plexus שזהו צביר עצבים שתפקידם לעצבב את הצוואר והחלק האחורי של הגוגלולת. בנוסף נמצא שם גם הברכיאל פלקסוס שתפקידו לעצבב את הגפיים העליונות.
החזה
בחלל החזה נמצאים הראות, הלב, הושט ומבנים נוספים.
הבטן
בחלל הבטן נמצאים מרבית האיברים הפנימיים כגון הלבלב, המעיים וכו'.
הגפיים
הגפיים נועדו לתמוך ביציבתו של האדם ולאפשר לו לבצע מטלות שונות.
הגפיים העליונות
הגפיים העליונות מתחברות לעצם השכם של הגוף ומורכבות מכתף, אמה ויד.
הגפיים התחתונות
הגפיים התחתונות המתחברות לגוף בעזרת האגן מורכבות מהירך, השוק וכף הרגל.
ראו גם
- אנטומיה
- אמבריולוגיה
- מערכות בגוף האדם - נשימה, עיכול, עצבים ועוד.
- שלד
קטגוריה:אנטומיה
ja:人体解剖学
zh-min-nan:Sin-khu
אנזים
אנזים הוא חלבון המשמש כזרז בתהליכים כימיים ביצורים חיים.
אלפי אנזימים מצויים בכל תא של כל יצור חי. לא ניתן לדמיין את החיים ללא האנזימים.
לכל אנזים יש את תנאי הפעילות המתאימים לו (כמו: טמפ' , PH וכו'), והם אלו שמשפיעים על קצב פעילותו.
בתנאים קיצוניים האנזים עובר דנטורציה, ומאבד את תכונותיו.
אנזים המופרש אך עדיין אינו במצב פעיל קרוי זימוגן. שני אנזימים השונים במקצת האחד מהשני אך המזרזים את אותה התגובה הכימית נקראים איזוזימים.
סובסטרט
סובסטרט הוא החומר עליו פועל האנזים. בביוכימיה הוא מסומן כ-S.
הזיהוי של אנזים וסובסטרט נעשה ע"י התאמה במבנה המרחבי בין חלק מיוחד במולקולת האנזים לבין הסובסטרט. חלק מיוחד זה נקרא האתר הפעיל. ההתאמה מבוססת על הצורה המרחבית של חלקי מולקולות ועל תכונות כימיות שלהן.
לאחר זיהוי הסובסטרט, גורם האתר הפעיל לשינויים בקשרים הכימיים במולקולות הסובסטרט. השינויים מסתיימים ביצירת קשר חדש בין שתי מולקולות. לפעמים מתבטא השינוי רק בתזוזה של אטומים מסויימים בתוך המולקולה, היוצרת שינוי בתכונות המולקולה.
מולקולת
נוסחת מיכאליס מנטן:
(E אנזים, S סובסטרט, P תוצר)
האנזים והסובסטרט יוצרים תצמיד (ES) שמביא לקבלתו של התוצר (P). קבלתו של התוצר כרוכה ביצירת התצמיד.
שמות אנזימים
שמותיהם של האנזימים החשובים ביותר מעידים במקרים רבים על פעולתם: DNA-פולימראז ו-RNA-פולימראז (מסנתזים חומצות גרעין), 'ליפאז' (מפרק ליפידים), אצטילאז (מחבר קבוצת אצטיל (CH3COO) לסובסטרט), עמילאז (מפרק עמילן), ליגאז (מאחה גדילי DNA; מאנגלית: Ligate, לאחות), דהידרוגנאז (נוטל מולקולת מים מהסובסטרט), אוקסידאז (מחמצן את הסובסטרט), רדוקטאז (מחזר את הסובסטרט).
אנזים הנוטל קבוצת זרחה ממולקולה עתירת אנרגיה (בדרך-כלל ATP) ומעבירה לסובסטרט נקרא קינאז. הוספת קבוצת זרחה הינה מהפעולות הבסיסיות ביותר המתרחשות ביצורים חיים, והיא קשורה להפקת אנרגיה בתא (ראו: נשימה תאית וזרחון חמצוני). כ-2% מכלל הגנים ביצורים אוקריוטיים מקודדים לקינאזים; בגנום של האדם קיימים 500 גנים המקודדים לקינאזים.
אנזים המצרף קבוצת זרחה (שמקורה לאו דווקא ב-ATP) לסובסטרט נקרא פוספורילאז. אנזים המנתק קבוצת זרחה מהסובסטרט נקרא פוספטאז.
אדם
אנזימים מורכבים
אנזימים רבים מורכבים ממספר יחידות חלבון המחוברות יחדיו. אנזים כזה, על כל יחידותיו, קרוי הולואנזים (Holoenzyme). חלק מההולואנזימים מורכבים מחלק חלבוני גדול, אשר נטול פעילות אנזימטית, ומקבוצה קטנה, בה נמצא האתר הפעיל. החלק הגדול קרוי אפואנזים (Apoenzyme), ואילו החלק הקטן קרוי קופקטור (Cofactor). הקופקטור יכול להיות אנאורגני (בדרך-כלל אטומי מתכת, כגון ברזל או נחושת) או אורגני; במקרה האחרון נקרא הקופקטור קואנזים (Coenzyme). ויטמינים רבים משמשים כקואנזימים, אך גם חומרים אחרים - כגון קבוצת ה"הם" (Heme), המכילה אטום ברזל והנמצאת בהמוגלובין (אשר אינו אנזים) - יכולים לשמש בתפקיד זה.
אנזימים חשובים
אנזים הידוע עקב מספר האנשים הרב החסרים אותו הוא לקטאז, המופרש על-ידי בלוטות במעי הדק בתגובה לשתיית חלב שמכיל את סוכר החלב - הלקטוז.
בין האנזימים יהיו גם כאלה המסייעים לתפקודי הגוף בדרכים אחרות, כגון ליזוזים, אנזים המצוי בנוזלי גוף שונים, ועשוי להיות חלק ממערכת החיסון בזכות תכונתו לעכל דפנות של תאי חיידקים.
האנזים קטלאז מצוי כמעט בכל תאי הגוף ואיבריו, ובכמות גדולה נמצא בכבד, בכליות ובדם.
הקטלאז נמצא גם במיקרואורגניזמים רבים וברקמות של צמחים.
תפקידו למנוע הצטברות של חומרים רעילים ומזיקים, וזאת ע"י פירוקם.
ידוע כי הקטלאז מסוגל לפרק מי חמצן, שהם תרכובת המזיקה לאורגניזם, למים ולחמצן.
קישורים חיצוניים
- [http://bioinformatics.weizmann.ac.il/cards מכון ויצמן למדע - GeneCards] - מרכז מידע בסדר גודל עולמי לנושאי גנים, חלבונים ומחלות אנזימטיות.
קטגוריה:ביוכימיה
-
ja:酵素
ko:효소
ms:Enzim
simple:Enzyme
נוקלאוטיד
נוקלאוטידים הם קבוצה של תרכובות אורגניות. הנוקלאוטידים מופיעים בכל היצורים החיים ומרכיבים, בין השאר, את החומר התורשתי. לא ניתן לדמיין את החיים ללא הנוקלאוטידים.
תפקידים
נוקלאוטידים משמשים בתפקידים רבים בתאיהם של כל היצורים החיים (וגם בנגיפים), אך תפקידם העיקרי הוא בבניין החומר התורשתי הנמצא בכל התאים - חומצות הגרעין - אשר קובע את תכונותיו של כל יצור. חומצות הגרעין הן DNA ו-RNA.
תפקידים נוספים של נוקלאוטידים בתא הם כמטבע אנרגיה (חומר שקשריו הכימיים טעונים אנרגיה רבה. כשהוא מתפרק, התא יכול לנצל את האנרגיה הזו לקיום תהליכים ולבניית חומרים אחרים), כנשאי אלקטרונים (תהליכים מורכבים רבים בתא - הנשימה, למשל - מסתכמים בסופו של דבר במסירת והעברת אלקטרונים בין מולקולות. נוקלאוטידים מסוימים מסייעים בכך) וכווסתי אנזימים (חומרים שנקשרים לאנזימים ובכך מאיצים או מעכבים את פעולתם).
מבנה
נוקלאוטידים, כאמור, מורכבים תמיד משלושה חלקים. החלק החשוב, אשר מבדיל בין הנוקלאוטידים השונים ומעניק להם את שמם, הוא הבסיס החנקני. ישנם ארבעה בסיסים אפשריים: אדנין, גואנין, תימין, וציטוזין. השניים הראשונים מורכבים משתי טבעות המכילות חנקן, והם מסווגים כפּוּרינים. השניים האחרונים מכילים רק טבעת אחת המכילה חנקן, והם מסווגים כפּירימידינים.
בנוקלאוטידים המרכיבים את ה-RNA תימין לעולם לא מופיע; במקומו מופיע פירימידין דומה הנקרא אורציל.
אורציל
אורציל
הסוכר בנוקלאוטידים הינו תמיד טבעתי ומכיל 5 אטומי פחמן. בנוקלאוטידים המרכיבים את ה-RNA (ובנוקלאוטידים בעלי התפקידים שהוזכרו לעיל) הסוכר הוא ריבוז, ובנוקלאוטידים המרכיבים את ה-DNA הסוכר הוא דאוקסיריבוז (כלומר, ריבוז שחסר בו אטום חמצן אחד).
כשאחד מארבעת הבסיסים החנקניים נקשר לסוכר, מתקבלת תרכובת הנקראת נוקלאוזיד. כך למשל, אדנין הקשור לריבוז נקרא אדנוזין. גואנין הקשור לדאוקסיריבוז נקרא דאוקסיגואנוזין.
כשקבוצת זרחה אחת - או שתיים, או שלוש - נקשרת לנוקלאוזיד, מתקבל נוקלאוטיד. כך למשל, כששתי קבוצות זרחה נקשרות לאדנוזין, מתקבל הנוקלאוטיד אדנוזין דיפוספט. כשקבוצת זרחה אחת נקשרת לדאוקסיציטידין, מתקבל הנוקלאוטיד דאוקסיציטידין מונופוספט.
קטגוריה:גנטיקה
קטגוריה:ביוכימיה
קטגוריה:כימיה אורגנית
ja:ヌクレオチド
ko:뉴클레오티드
דיזנטריהדיזנטריה היא שלשול חמור, בדרך-כלל מלווה בדם, הנובע מזיהום במערכת העיכול. המושג מתייחס יותר לסימפטומים הנגרמים על-ידי מחלות או מצבים בריאותיים שונים, ובדרך כלל אינו משמש כשם של מחלה בפני עצמו.
ישנם שני גורמים עיקריים לדיזנטריה: החיידק שיגלה (Shigella) והפרוטיסט אנטאמבה היסטוליטיקה (Entamoeba histolytica).
לשתי המחלות יכולת הדבקה גבוהה מאוד. המחלה שכיחה יותר בקיץ מאשר בחורף. חולי איידס מועדים במיוחד להידבקות; רבים מהם אכן נדבקים במחלה ומתקשים להיפטר ממנה ומסיבוכיה, העלולים להיות קטלניים עבורם.
על החולים בדיזנטריה לשתות כמויות גדולות של נוזלים על-מנת למנוע התייבשות כתוצאה מהשלשול. במקרים חמורים נדרש עירוי תוך-ורידי בכדי לספק את הנוזלים החסרים. לא מומלץ לצרוך תרופות נגד שלשול, שכן הן מאריכות את משך המחלה.
שיגלוזיס
שיגלוזיס, המחלה הנגרמת על-ידי החיידק, מועברת בדרך-כלל לבני אדם על-ידי מים או מזון המזוהמים בצואה. למזונות מסוימים סיכוי גבוה יותר לשאת את החיידק: תפוחי אדמה, דגי טונה, פסטה, מוצרי חלב, עוף וירקות לא-מבושלים. רובן המוחלט של ההדבקות מתרחשות עקב דרכי מים מזוהמות (במדינות עניות, בדרך-כלל) או גהות (היגיינה) לקויה של עובדי מזון.
החולים בשיגלוזיס מחלימים בדרך-כלל מעצמם תוך פחות משבוע; למרות זאת, נהוג לטפל במחלה באמצעות אנטיביוטיקה (בעיקר נורְפְלוֹקְסַצין, אמפּיצילין טרימֵתוֹפְּרים וקוֹטרימַקסוֹזוֹל) בכדי למנוע סיבוכים אפשריים והדבקות. שיגלוזיס גורמת, בין השאר, לכאבים ולהתכווצויות בבטן, הקאה, חום גבוה, כאבים בפי הטבעת, דם בצואה וכאמור - שלשול חמור, אשר עלול לגרום להתייבשות. סיבוכים אפשריים הם דלקות בדרכי השתן, ספסיס (זיהום חמור בדם) ואי-ספיקת כליות. בכ-3% מהחולים במחלה ישנה נטייה גנטית מסוימת, העלולה לגרום להופעת תסמונת רייטר - מחלה המשלבת כאבי פרקים, גירוי בעיניים וכאב בזמן הטלת שתן.
כ-10% עד 15% ממקרי השיגלוזיס הינם קטלניים. שיעור התמותה גדול יותר במדינות העולם השלישי. בארה"ב נדבקים בכל שנה כ-300,000 איש.
סוג חיידקי השיגלה התגלה בתחילת המאה ה-20 על-ידי הביולוג היפני קיוֹשי שיגָה, ועל שמו הוא קרוי. ישנם ארבעה מינים השייכים לסוג זה, כולם גורמים למחלה; הנפוץ שבהם: Shigella dysentariae. חיידק זה מפריש רעלן המפרק קשרים גליקוזידיים ב-rRNA, המרכיב את הריבוזומים, בהם מיוצרים חלבוני התא. יצור החלבונים נפסק והתא מת במהרה. החיידק תוקף בדרך-כלל תאי אפיתל במעי הגס; מותם של אלו גורם להפסקת ספיגת המים במעי, וכתוצאה מכך - לשלשול ולאיבוד מים.
אמביאזיס
אמביאזיס, או דיזנטריה אמבית, המחלה הנגרמת על-ידי הפרוטיסט (האמבה), גם כן מועברת על-ידי מים או מזון מזוהמים. בנוסף, היא יכולה להיות מועברת באמצעות מגע מיני. אנשים נגועים יכולים לחיות עם המחלה במשך שנים ללא כל סימן, אך בזמן זה הם מפרישים צואה נגועה ויכולים להדביק בקלות אנשים אחרים.
האמבה, אשר שוכנת כל העת במעי הגס אצל אנשים נגועים, תוקפת עם התפרצות המחלה (רק אצל כ-16% מהנשאים) את דפנות המעי וגורמת לכיבים ולדימומים. סיבוכים אפשריים הם פריטוניטיס (דלקת של קרום המעי) וכן דלקות וכיבים באיברים שונים בגוף, בעיקר בכבד. כל הסימפטומים של שיגלוזיס רלוונטיים גם כאן. שיעור התמותה נמוך בהרבה מזה של שיגלוזיס.
האנטיביוטיקה העיקרית המשמשת לטיפול בדיזנטריה אמבית היא מֵטרונידָזוֹל.
קטגוריה:מחלות
קטגוריה:מחלות של מערכת העיכול
קטגוריה:מחלות פרוטיסטיות
דופן התאדופן התא הוא קרום נוקשה הקיים בתאיהם של צמחים, חיידקים, פטריות ופרוטיסטים. הדופן מסייע בשמירה על מבנה התא, וכן מספק הוא הגנה מפני חומרים העלולים להזיק לתא.
לבעלי חיים אין דופן תא; הם מוגנים רק על-ידי ממברנה. דופן התא בממלכות שהוזכרו לעיל אינו בא במקומה של ממברנה, אלא בנוסף לה. הוא עוטף אותה ומגן עליה. לא לכל היצורים המשתייכים לממלכות שלעיל יש דופן תא; מיקופלסמה, לדוגמא, הינם חיידקים נטולי דופן תא; פרוטיסטים שאינם אצות (אמבות, למשל) אף הם נטולי דופן תא.
דופן התא:
- מגן על התא מפגיעות מכניות חיצוניות אליהן הוא נחשף,
- בצמחים בעיקר: מאפשר לתא הצמח לעמוד בלחצים משתנים הנגרמים מעודף וממחסור במים בתוך התא (ראו גם: חלולית),
- בחיידקים בעיקר: מגן על תא החיידק מתאי דם לבנים של מערכת החיסון וכן מתרופות אנטיביוטיות. מטרתן ודרך פעולתן של תרופות רבות (פניצילין ואמוקסיצילין, למשל) היא פגיעה בדופן תאי החיידקים או פגיעה ביכולת הייצור והחידוש של דופן התא.
קטגוריה:אברוני התא
ja:細胞壁
מערכת החיסון
מערכת החיסון - הקדמה כללית
מערכת החיסון מהווה מכלול מורכב של איברים, תאים ומולקולות, אשר התפתחו במהלך האבולוציה של בעלי-החוליות במטרה להגן על גופם מפני פלישה של מיקרואורגניזמים פתוגניים, כגון
חיידקים, נגיפים, פטריות וטפילים שונים, וכן מפני
התפתחות סרטן. בין מרכיביה השונים של מערכת החיסון קיימים יחסי גומלין ענפים, המאפשרים להם לפעול באופן מסונכרן ומתואם כנגד פולשים זרים מהם נשקפת סכנה לגוף.
חומר זר או פתוגן המסוגל לעורר את מערכת החיסון, מכונה: אימונוגן. חשיפה של מערכת החיסון לאימונוגן עשוייה לגרום לסוגים שונים של תגובה חיסונית, בהתאם למאפייניו הביוכימיים של האימונוגן, אופן חדירתו לגוף וכמותו.
התגובה החיסונית נחלקת אפוא לשני שלבים עיקריים, הקשורים זה בזה קשר הדוק: שלב הכרה ושלב תגובה. ראשיתה של התגובה החיסונית בהכרה, אשר משמעותה זיהוי הפתוגן על-ידי מערכת החיסון. מערכת החיסון מסוגלת לזהות באופן ספציפי ומדוייק מגוון עצום, למעשה כמעט אינסופי, של פתגונים שונים, והיא מצטיינת בכושר הבחנה דק להבדלים מזעריים בין פתוגן אחד למשנהו.
לאחר שמערכת החיסון מזהה גורם זר כגון מיקרואורגניזם או פתוגן אחר, היא מפעילה כנגדו תגובה חיסונית תוך גיוס מגוון רחב של תאים ומולקולות, הפועלים יחד במטרה לנטרל את הפולש הזר או לסלקו. תגובה חיסונית זו שבאמצעותה מערכת החיסון מנטרלת או מסלקת את הפתוגן מכונה "תגובה אפקטורית" Effector Response. מערכת החיסון עושה שימוש במנגנונים אפקטוריים רבים ומגוונים, אשר כל אחד מהם מותאם לטיפול בסוג אחר של פתוגן.
מערכת החיסון מסוגלת להבחין בין "עצמי" ל-"זר", כלומר בין מולקולות ותאים השייכים לגוף עצמו לבין מולקולות ותאים ממקור זר, באופן אשר מבטיח כי התגובה החיסונית תופעל אך ורק כנגד גורמים שהינם זרים לגוף. הבחנה זו בין "עצמי" ל-"זר" מכונה סבילות חיסונית Immunotolerance, והיא מהווה מנגנון חיוני שתפקידו למנוע גרימת נזק עצמי לגוף. כאשר קיים פגם או ליקוי במנגנון הסבילות החיסונית עלולות להתפתח מחלות אוטואימוניות, בהן מערכת החיסון תוקפת מרכיבים עצמיים של הגוף.
אחד המאפיינים הבולטים והחשובים של מערכת החיסון, לצד יכולתה לזהות במדוייק מספר עצום של פתוגנים, הוא הזכרון החיסוני. חשיפה של מערכת החיסון לגורם זר או לפתוגן עימו היא התמודדה בעבר, מעוררת תגובת זכרון Memory Response, המתאפיינת במהירות גבוהה יותר ובעוצמה חזקה יותר. תגובת הזכרון מאפשרת למערכת החיסון לפעול ביתר נמרצות כנגד הפתוגן, לסלקו ביעילות ולמנוע התפתחות מחלה.
חיסון מולד וחיסון נרכש
מערכת החיסון נחלקת לשתי מערכות משנה: מערכת החיסון המולדת, המכונה גם: חיסון מולד או: חסינות מולדת Innate Immunity, ומערכת החיסון הנרכשת, המכונה גם: חיסון נרכש או: חסינות נרכשת Acquired Immunity ,Adaptive Immunity. שתי המערכות שונות זו מזו במהותן, אך הן שלובות זו בזו ופועלות בשיתוף פעולה ובתיאום. כל אחת משתי המערכות מפעילה מנגנונים שונים אשר מעוררים, מגבירים ומייעלים את התגובה של המערכת השנייה; יתרה מכך, שתי המערכות תלויות זו בזו: רכיבים שונים של מערכת החיסון המולדת נחוצים לצורך תפקודה היעיל של מערכת החיסון הנרכשת, ולהיפך. שילוביות זו בין שתי המערכות מאפשרת הגנה מיטבית לגוף מפני פתוגנים.
ניתן לומר כי מערכת החיסון המולדת מהווה את קו ההגנה הראשון של הגוף מפני פתוגנים, מרגע החשיפה לפתוגן ועד שמערכת החיסון הנרכשת נכנסת לפעולה. מנגנוני ההגנה הבלתי-ספציפיים של המערכת המולדת מצליחים, בדרך כלל, לסלק בכוחות עצמם את המיקרואורגניזמים והפולשים הזרים האחרים. מנגנוני החיסון הנרכש נחוצים לייעול התגובה החיסונית, בפרט כאשר מנגנוני ההגנה המולדים אינם אפקטיביים או כאשר פתוגנים מצליחים לחמוק מהם, וכן לצורך יצירת זיכרון חיסוני.
מערכת החיסון המולדת
מערכת החיסון המולדת קיימת באורגניזם החל מן הלידה, ולמעשה אף לפני הלידה, במהלך ההתפתחות העוברית. ככלל, מערכת זו מתאפיינת בכך שרכיביה השונים פועלים באופן בלתי-ספציפי, כלומר כל תא או מולקולה השייכים אליה פועלים כנגד מגוון רחב של פתוגנים, רק על בסיס ההבחנה בין "עצמי" ל-"זר". כמו כן, מערכת החיסון המולדת הינה חסרת זיכרון.
מערכת החיסון המולדת כוללת ארבעה מנגנוני הגנה עיקריים:
# מחסומים אנטומיים ופיזיולוגיים המונעים או מעכבים את כניסת הפתוגנים לגוף והתרבותם בתוכו. מחסומים אלה כוללים, בין היתר, את העור והרקמות הריריות שבדרכי הנשימה, מערכת העיכול, אברי המין והעיניים; טמפרטורת הגוף; רמת החומציות הגבוהה בקיבה ובעור (תנאי pH נמוך).
# גורמים ביוכימיים מסיסים, כגון:
#
- ליזוזים - אנזים הידרוליטי המבקע את שכבת הפפטידוגליקאן Peptidoglycan בדופן התא של חיידקים.
#
- אינטרפרונים - חלבונים ממשפחת הציטוקינים המיוצרים ומופרשים על-ידי תאים שהודבקו בנגיף, נקלטים על-ידי תאים בריאים הנמצאים בקרבתם, ומשרים בהם מצב אנטי-ויראלי המסייע להם להתגונן מפני הדבקה בנגיף.
#
- מערכת "המשלים" – קבוצה של חלבוני סרום אשר מנטרלים פתוגנים שונים ומסייעים בסילוקם וכן מעורבים בהתפתחות של תגובה דלקתית.
# תאים בולעניים (פגוציטים) ותאי הרג טבעיים. הפגוציטים, כדוגמתהמקרופאג'ים והנויטרופילים הינם תאים המתמחים בבליעה, הרג ועיכול של מיקרואורגניזמים שונים. תאי ההרג הטבעיים הינם לימפוציטים גדולים וגרגיריים (granular), הממלאים תפקיד חשוב בהגנה מפני תאים סרטניים ומפני נגיפים מסויימים.
# דלקת - תגובה חיסונית מורכבת הנגרמת עקב זיהום או נזק לרקמה, ואשר כרוכה בגיוס מגוון תאים ומולקולות של מערכת החיסון אל אתר הזיהום.
מערכת החיסון הנרכשת
מערכת החיסון הנרכשת מתפתחת במהלך חיי האורגניזם עקב חשיפתו לפתוגנים, והיא מתייחדת בכך שרכיביה פועלים באופן בררני וספציפי: כל תא או מולקולה המשתייכים אליה מסוגלים לפעול כנגד פתוגן מסויים אחד ויחיד. לכן, בניגוד לתגובה החיסונית המולדת, שהינה זהה באופן עקרוני בקרב כל הפרטים המשתייכים למין מסויים, התגובה החיסונית הנרכשת משתנה מפרט אחד באוכלוסייה למשנהו בהתאם לניסיון האישי שרכש, כלומר בהתאם לפתגונים אליהם נחשף במהלך חייו. מאפיין מרכזי נוסף המייחד את מערכת החיסון הנרכשת הוא היכולת לייצר זיכרון חיסוני.
מערכת החיסון הנרכשת כוללת את הלימפוציטים מסוג B ו-T ואת הנוגדנים (ר' להלן).
הזרועות האפקטוריות של מערכת החיסון
מקובל לחלק את מנגנוני התגובה החיסונית, כלומר המנגנונים האפקטוריים, לשתי זרועות: זרוע הוּמוׁרָאלית וזרוע תאית. כל אחת משתי הזרועות כוללת הן מרכיבים ממערכת החיסון המולדת (בלתי-ספציפיים) והן מרכיבים ממערכת החיסון הנרכשת (ספציפיים). שתי הזרועות פועלות בשיתוף פעולה ובוויסות הדדי.
הזרוע ההומוראלית The Humoral Branch, המכונה גם: תגובה הומוראלית Humoral Response או: חסינות הומוראלית Humoral Immunity (הומוראלי = של נוזלי הגוף) מקנה הגנה בעיקר מפני מיקרואורגניזמים ופתוגנים חוץ-תאיים, אשר גדלים ומתרבים מחוץ לתאי המאכסן, בנוזלי הגוף.
הזרוע ההומוראלית כוללת שני מרכיבים עיקריים:
- נוגדנים - גליקופרוטאינים המופרשים על-ידי תאי פלסמה, שמוצאם בהתמיינות לימפוציטים מסוג B. הנוגדנים מזהים אפיטופ ספציפי על גבי אנטיגן, נקשרים אליו ומסייעים בנטרולו ובסילוקו.
- מערכת "המשלים".
הזרוע התאית The Cellular Branch, המכונה גם: תגובה תאית Cell-Mediated Response או: חסינות תאית Cellular Immunity, מספקת הגנה בעיקר מפני מיקרואורגניזמים ופתוגנים תוך-תאיים, אשר פולשים לתוך תאי המאכסן ומתרבים בתוכם, כגון: נגיפים (וירוסים), חיידקים תוך-תאיים, פרוטוזואה וכיו"ב. כמו כן היא פועלת לחיסול תאים סרטניים ותאים שמקורם ברקמת שתל זרה. תפקיד מרכזי נוסף של הזרוע התאית הוא להפעיל ולווסת את התגובה ההומוראלית, ובפרט לשפעל לימפוציטים מסוג B שבאו במגע עם אנטיגן, ולגרום להם להתחלק ולהתמיין לתאי פלסמה מפרישי נוגדנים אשר מתאימים באופן ספציפי לאנטיגן זה.
הזרוע התאית כוללת מספר מרכיבים:
- לימפוציטים מסוג T, אשר נחלקים לשני סוגים עיקריים:
- # תאי T מסייעים, המסומנים בר"ת: Th.
- # תאי T רעילי-תא (או: תאי T ציטוטוקסיים), המסומנים בר"ת: Tc או CTL.
- תאי הרג טבעיים (ר' לעיל).
- תאים בולעניים (פגוציטים) מסוגים שונים, ובתוכם: מונוציטים,מקרופאג'ים, נויטרופילים ואאוזינופילים.
- באזופילים ותאי פיטום.
שתי מערכות החיסון, המולדת והנרכשת, עושות שימוש ברכיבים מן הזרוע ההומוראלית ומן הזרוע התאית. כך, המערכת המולדת כוללת את הפגוציטים השונים, תאי ההרג הטבעיים וכן את מערכת "המשלים". המערכת הנרכשת כוללת את הנוגדנים ואת הלימפוציטים מסוגים B ו-T.
יצויין כי תאי ההרג הטבעיים, מערכת "המשלים" וחלק מהפאגוציטים, אשר משתייכים באופן עקרוני למערכת המולדת, הבלתי-ספציפית, פועלים לעיתים באופן ספציפי במנגנון מיוחד אשר נקרא: "הרעלת תאים תלויית נוגדנים" Antibody-Dependent Cell-Mediated Cytotoxicity, ובר"ת ADCC. במנגנון זה נוגדנים מזהים באופן ספציפי תאי מטרה, ומסמנים אותם כיעד לחיסול בידי תאי הרג טבעיים, מערכת "המשלים" ופגוציטים מסויימים.
תיאום התגובה החיסונית
הפעלת תגובה חיסונית אפקטיבית, המשלבת תאים ומרכיבים רבים ושונים מצריכה תיאום מורכב בין מערכת החיסון המולדת למערכת הנרכשת, ובין הזרוע ההומוראלית לזרוע התאית. תיאום זה מתבצע בעיקר בידי קבוצה של חלבונים המכונים: ציטוקינים. הציטוקינים הם חלבונים או גליקופרוטאינים בעלי משקל מולקולרי נמוך, המופרשים על-ידי תאי דם לבנים (לויקוציטים) ותאים אחרים בגוף בתגובה לגירויים שונים. הם משמשים כמעין שליחים המעבירים מסרים בין תאיה השונים של מערכת החיסון וכן בין מערכת החיסון ליתר תאי הגוף, ובכך הם מסייעים לויסות התגובה החיסונית ולהסדרתה.
מערכת החיסון המולדת מעוררת ומכווינה את תגובות מערכת החיסון הנרכשת בעיקר על-ידי הפרשת ציטוקינים מתאימים והצגת אנטיגנים Antigen Presentation לתאי T מסייעים (Th) על-ידי תאים מציגי-אנטיגן. תאים מציגי-אנטיגן (תאים דנדריטיים, מקרופאג'ים ולימפוציטים מסוג B) בולעים אנטיגן בתהליך של אנדוציטוזה או פגוציטוזה, ולאחר מכן מציגים על שטח פני הממברנה שלהם מקטעים פפטידיים של האנטיגן על-גבי על מולקולות MHC מטיפוס II. תאי T-המסייעים מזהים באמצעות קולטן תא ה-T שלהם (TCR) קומפלקסים אלה של אנטיגן הנישא על-גבי מולקולת MHC מטיפוס II, ובאמצעות סיגנל מעורר נוסף הניתן על-ידי התא מציג-האנטיגן, הם עוברים שפעול ומסוגלים להתרבות ולגייס מגוון של תאים ומולקולות לתגובה חיסונית כנגד האנטיגן.
מערכת החיסון הנרכשת מייצרת אף היא מסרים אשר מעוררים ומגבירים את יעילות התגובה המולדת. כך, למשל, לאחר שתאי T מסייעים מזהים אנטיגן המוצג על-גבי מולקולת MHC מטיפוס II, הם מייצרים ומפרישים ציטוקינים אשר משפרים את יכולתם של המקרופג'ים לבלוע ולהרוג אנטיגנים, ובנוסף לכך מגבירים את ביטוי מולקולות ה-MHC מטיפוס II על פני הממברנות של המקרופג'ים, ובכך הופכים אותם לתאים מציגי-אנטיגן יעילים יותר. דוגמה נוספת היא הגיוס וההפעלה של מערכת "המשלים" על-ידי נוגדנים: נוגדנים שיוצרו והופרשו על-ידי תאי פלסמה בתגובה נגד פתוגן מסויים, נקשרים אל הפתוגן ומצפים אותו, ובכך מסמנים אותו כמטרה להתקפה מצד מערכת "המשלים".
קישורים חיצוניים
[http://sikumuna.co.il/wiki/%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA_%D7%94%D7%97%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%9F מערכת החיסון],מתוך סיכומונה.
קטגוריה:אימונולוגיה
ja:免疫
ko:면역
Stone Container Building
The Smurfit-Stone Building is a 41 story, 575 foot (175 meter) skyscraper at 150 North Michigan Avenue in downtown Chicago, Illinois. It is also known as the Stone Container Building and was formerly called the Associates Center. Construction began in 1983 and was completed in 1984. The building was designed by A. Epstein and Sons. It is noted for its unusually slanted roof.
External link
- [http://www.chicagoarchitecture.info/ShowBuilding/7.php The Smurfit-Stone Building] at [http://www.chicagoarchitecture.info Chicago Architecture Info]
Category:Chicago skyscrapers
depresja WARSAW kaway biako hoteles en Praga
|
|
|
|
