:: wikimiki.org ::

רציונליזם

רציונליזם

רציונליזם הוא מונח שמשמעו שכלתנות, השלטת ההגיון והשכל. זוהי גישה פילוסופית הקובעת כי האמת צריכה להקבע על ידי נימוק וניתוח עובדתי, ולא על–ידי הדת והאמונה. לרציונליזם ישנו מעט דמיון באדאולוגיה ובמטרה להומניזם ולאתאיזם, בכוונתו להקנות לדיון הפילוסופי והחברתי מסגרת מחוץ לאמונות הדתיות או העל-טבעיות. אף על פי כן שונה הרציונליזם משתי גישות אלה בכך:
- הומניזם, כמו שרומז שמו, מתרכז בעיקר בחברה האנושית ובהישגיה. הרציונליזם, לעומת זאת, אינו טוען שהאדם חשוב יותר מבעלי החיים או מכל חלק אחר בטבע. ישנם כמה רציונליסטים המתנגדים בחריפות לגישה האנתרופוצנטרית (הרואה באדם כמרכז הבריאה) ההומנית.
- אתאיזם הוא חוסר אמונה באל או באלים; רציונליזם לא מצהיר שום הצהרה בנוגע לקיומו הממשי של אלוהים על אף שהוא מתנגד לכל דת המתבססת על אמונה בלבד. לא כל הרציונליסטים הם אתאיסטים, ורבים מהם מזדהים עם האגנוסטיציזם - השקפה פילוסופית שאינה כופרת באלוהים אך טוענת כי אלוהים עצמו אינו רלוונטי ואין האדם יכול לדעת על קיומו של אלוהים או על המצאו של כל דבר הנמצא מעבר לטבע.

במדעי ההתנהגות

כדפוס חשיבה, התנהגות רציונלית הינה התנהגות שמתבקשת או מוסברת לפי ההגיון. ניתן להנגיד רציונליזם לאמוציונליות ולאינטואיציה, שהן דפוסי מחשבה שאינם מונחי-הגיון. רציונליזם כדפוס חשיבה, מהיותו מבוסס על הגיון, דורש מעצמו סיבה פנימית לקיום האנושי, שהיא הבסיס לכל החישובים הרציונליים. בהתייחסות לסיבה זו, קיימות שתי גישות שונות:
- על פי הגישה הערכית, הרציונליזם הינו דפוס של חתירה להשגת מטרות ערכיות, תלויות בהכרעתו המהותית של האדם.
- על-פי גישת הרווחיות, הרציונליזם הינו ביטוי לשאיפת האדם לקדם באופן לינארי את מצבו ביחס לעולם החיצוני, כשסיפוק צרכיו ההישרדותיים (כבוד, מין, מזון, כוח וכו') הוא מגדירם של מעשי האדם, כל עוד הם רציונליים.

בפילוסופיה

כזרם בפילוסופיה, הרציונליזם, שמקורו בפילוסופים דוגמת רנה דקארט, שפינוזה ולייבניץ, טוען כי כל הידע האנושי - מקורו בשכל. זאת בניגוד לגישת האמפיריציזם (שפותחה על-ידי לוק, ברקלי, יום ואחרים), הגורסת כי מקור הידע מגיע מתצפיות הנקלטות על ידי החושים.

ראו גם

- הרמב"ם ורציונליזם category:פילוסופיה category:פסיכולוגיה

אמת ושקר (פילוסופיה)

אמת ושקר הם חלק מתחומי המחקר של הלוגיקה הפילוסופית ושל תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה). למשפטים, פסוקים, טענות, קביעות, רעיונות, אמונות, וכו' יכול להיות ערך אמת (ואז הם נקראים "נושאי אמת", "בעלי ערך אמת", או "אמיתיים") או ערך שקר ("בעלי ערך שקר", "שקריים"). ישנן כמה תיאוריות בדבר האמת והשקר שפותחו בידי פילוסופים ולוגיקנים. ביניהן:
- תורת ההתאמה של האמת גורסת כי האמת תואמת למציאות האובייקטיבית. לפיכך, טענה היא אמיתית רק במידה והיא מביעה את מצב העניינים בעולם.
- תורת העקביות רואה באמת כל דבר התואם לקבוצת טענות כלשהי (כלומר, נובע מהן). בדרך-כלל קבוצת הטענות היא כזו שתתאר את העולם האמיתי באופן הטוב והשלם ביותר, לדעת בוחריה.
- תורת הקונצנזוס רואה רק בדברים, שקבוצה של מומחים בנושא הסכימו עליהם שהם נכונים, אמת.
- פרגמטיזם רואה "אמת" בהצלחה של תוצאות מעשיות של רעיון. ניתן לפרש כל אחת מהתורות הללו כהגדרה של טבעה הבסיסי של האמת (ומכאן גם של השקר), או כקריטריון לקביעת ערך האמת של טענות ומשפטים. Category:לוגיקה Category:פילוסופיה

אמונה

אמונה היא קביעת עמדה לגבי המציאות באופן סובייקטיבי, ולא אך ורק על סמך עובדות אובייקטיביות. פרושן של עובדות אובייקטיביות הוא שהן מבוססות על חוויה ישירה של המציאות - דרך החושים והשפה או דרך תחושות (כאב, עצבות, אהבה וכו'). אמונה סובייקטיבית מערבת היסקים שאינם נגזרים ישירות מההתנסות, אלא מהשלכה של עולמו הפנימי (הגיון, רגש, אינטואיציה וכו') של האדם על המציאות.

תיאור כללי

לרוב אמונה מערבת באופן מלא או חלקי מימד לא רציונלי של חשיבה. לדוגמה, הקביעה "המקרר של אמא לבן" אינה אמונה, מפני שהמידע על צבע המקרר נקלט ע"י חוש הראייה, הועבר למוח, והושווה למידע החושי והלשוני הקודם לגבי צבעים עד קבלת הקביעה כי צבעו לבן. קביעה זו נחשבת לנכונה באופן אובייקטיבי, ומוכחת אמפירית (באופן ניסויי).
הקביעה "סובלנות מביאה לפתרון הטוב ביותר של בעיות", מלבד התבססות על מידע חושי ולשוני ותחושתי קודם (מקרים בעבר שנפתרו בדרכים שונות, חלקן סובלניות וחלקן לא), מתבססת גם על השלכה סובייקטיבית של בעל הקביעה על המציאות (הוא מסיק בהגיונו האישי כי הדבר נכון, או מרגיש כי חוסר־סובלנות היא גורם שלילי, וכו') חלק מהאמונות אינן ניתנות להוכחה אמפירית.
כדוגמה ניתן להתייחס לאמונה בקיומו של אל - אין אפשרות להוכיח או להפריך את קיומו של אלוהים.
אמונה בערך מסוים (שוויון, חופש, ערך הקרקע וכדומה) אף היא אינה ניתנת להוכחה אמפירית, אף כי יישום הערך במציאות (שגם לגביו מתקיימות לרוב אמונות כלשהן) ניתן למידה מסויימת של בדיקה.
אמונה הניתנת להוכחה אמפירית היא, לדוגמה, האמונה כי אכילת מזון בריא מביאה להארכת החיים. למרות שכל אמונה ביסודה הינה השלכה של העולם הסובייקטיבי על המציאות, היא מכילה מימד של התנסות חושית, לשונית או תחושתית, בדומה לקביעות אובייקטיביות לחלוטין.
למשל, האמונה כי סובלנות היא דרך הפתרון הטובה ביותר, מתבססת (בנוסף להיגיון, רגש וכדומה) על מכלול קודם של חוויות המתייחסות לפתרונות סובלניים או לא־סובלניים, והשתלשלות האירועים והתחושות הנלוות בכל מקרה.
אמונה דתית אף היא נגזרת מחוויות קודמות (מסורות ומנהגים דתיים בסביבה הקרובה). קיומו של מדע (מערבי־מודרני או אחר) הופך את יחס האמונה והאדם למורכב, שכן הוא מרחיב את תחום ההתנסות החושית־לשונית. התפתחות המדע מאפשרת יצירת עולם אובייקטיבי הולך וגדל (שאלות כגון "כיצד פועל הגוף" ו"ממה מורכב העולם" ניתנות למדידה חושית אובייקטיבית באמצעות כלים מדעיים שונים, והופכות להיות זהות מהותית לשאלה "איזה צבע יש למקרר?"). עם קבלת המדע בתודעתו של האדם, עוסקת האמונה בשאלות יותר כלליות ("האם לקבל את דרך החקירה המדעית ולהאמין למדענים?" "האם שיטת הרפואה המערבית נכונה?" וכו'), ומשקלן של השאלות הערכיות ("מה חשוב בחיים?" "מהי הצורה הנכונה ביותר לקיים חברה?" וכו') בתוך תחום האמונה עולה. אמונה באמת: לאמונה קשר למושג ה"אמת" וה"נכון". אמונת האדם מגדירה את המתודה לקביעת האמת על ידי האדם. במובן זה קיים הבדל בין גישה ישירה, לבין גישה עקיפה. על־פי הגישה הישירה (אשר לרוב תואמת אמונות דתיות), האמונה קובעת ישירות את האמת. על־פי האמונה העקיפה (אשר מאפיינת, בין היתר, את המדע המודרני), האמונה מגדירה רק את הכלים למציאת האמת (לדוגמה: אמונה בתוקף של התנסות חושית כקובעת אמת), ואילו האמת עצמה נקבעת בדרך אחרת. אמונה בטוב: לאמונה גם קשר הדוק למושגים "מוסר" ו"טוב", וזאת מכיוון שהם מחייבים השלכה של העולם הסובייקטיבי על החוץ. קיומו של טוב או מוסרי מותנה באמונה בטוב/מוסרי שכזה, כיעד אנושי. סוג אמונה שכזה מכונה גם "אמונה בערכים". היחס בין שתי האמונות, באמת ובטוב, נתון להשקפה פילוסופית.
לדוגמה, הפילוסוף היווני סוקרטס לא קיים הבדלה בין "טוב" ל"אמת", ועל כן האמונה באחד מהם חייבה את האחר. לעומתו, הפילוסוף היווני אריסטו קיים הבדלה זו, והפריד בין שתי אמונות אלו. עבור מרבית הפילוסופים, שתי אמונות אלו אינן נפרדות באופן מוחלט, ולרוב מייצגות שני פנים שונים של מערכת אמונות אחת ושלמה.

אמונה וחינוך

האמונה קשורה, כפי שנרמז לפני כן, בחינוך מסויים אותו קיבל האדם. הוכחה לקביעה זו ניתן למצוא בכך שבני אדם שונים זה מזה באמונותיהם, באופן שנקבע סטטיסטית (לכל הפחות) על־ידי החינוך אותו קיבלו, אך גם על־ידי בחינה פילוסופית או סוציולוגית־פסיכולוגית של הנושא. הכוונה, בתחום זה, הינה להגדרה הרחבה של חינוך, כמציין את מכלול ההתרחשות החברתית והטבעית הסובבת את האדם. עם זאת, חקר שינוי האמונות של האדם מצביע, באופן גס, על כך ששינויי האמונה הולכים ומצטמצמים עם העלייה בגיל. בכל גיל נעשים שינויי אמונה, אך חריפותם ומשכם הולך וקטן ככל שהאדם מתבגר והולך. גישה פילוסופית הרואה באמונה תוצר בלעדי של החינוך, שאינו נתון כלל לשינוי של האדם, הינה גישה דטרמיניסטית. גישה המעמידה את האמונה כביטוי ישיר לבחירה ערכית של האדם הינה אקזיסטנציאליסטית (קיומית). חינוך מכוון רוב החברות האנושיות עושות שימוש בחינוך באופן מכוון, על מנת לשמר את מערכות האמונה שלהן. כאמור, החינוך משפיע באופן תמידי, גם בלא שיהיה מכוון, אך תופעה זו מהווה לקיחת אחריות על תהליך זה. חינוך זה מתבטא עוד מגיל צעיר ביותר, על־ידי המשפחה, אך נעשה גם בבתי הספר. מרבית החינוך מן הסוג הזה נעשה בקבוצות השתייכות קטנות (משפחה, כיתה, וכו'), אך חלקו נעשה בשימוש באמצעי תקשורת המונים. גם כאן, תקשורת ההמונים משמשת לחינוך לאמונה מסויימת גם כאשר אינה מכוונת לכך (לדוגמה: פירסום למכירת דירות נופש, מעמיק את האמונה כי חופש נובע מנוחות, ולא מתהליכים אחרים). שימוש מכוון באמצעי תקשורת המונים מכונה תעמולה. חינוך מכוון זה עשוי להיות תולדה של תהליכים חברתיים ארעיים, ביוזמת הגורם המחנך ישירות (לדוגמה: חינוך לאמונה כי אלימות אינה צורת פתרון טובה על־ידי מורה או גנן־ילדים), אך במקרים מסויימים הינו תוצאה של החלטה של הממשל. צורה זו נפוצה ביותר, ומהווה את יכולתה של החברה לעצב את אמונותיה. לעיתים, נעשה שימוש בהנחלה מכוונת של אמונות, בלא נסיון ליצור הבנה רציונלית שלהן. במקרים אלו משמש החינוך כאמצעי ישיר ליצירת אמונה מסויימת באדם, כנגד נטייתו הרציונלית. מקרים אלו מכונים שטיפת מוח. אמצעי זה משוייך לדעת רבים לדוקטרינות דתיות מסויימות (כדוגמת המערכת הכנסייתית הקתולית בימי הביניים, שהתבססה על יצירת רגשות עזים כפחד ואשמה), וכן לתנועות פוליטיות מסויימות (כדוגמת הקומוניזם בברית המועצות ובסין, שהוחדר למוחות מיליוני בני אדם בכוח השליטה על המשאבים השלטוניים).

מקום האמונה במציאות

מכיוון שבכל מערכת חברתית אנושית קיים מידע רב לגבי הטבע והתנהגות האדם והחברה (מידע הנגזר ממורכבותם של היחסים האנושיים ומהיכולת הלשונית להבחין במורכבות זו), בכל תרבות נזקק האדם לכמות זו או אחרת של אמונות על מנת לתפקד במציאות מורכבת. אמונות אלו משתנות בהתאם למורכבותה ודרך צבירת המידע של כל חברה אנושית. מסיבה זו קיים קשר הדוק בין תרבות לבין אמונה, שני גורמים התלויים זה בזה באופן בלתי נפרד: התרבות קובעת באופן מסויים את האמונות השונות להן נצרך אדם על מנת להכריע הכרעות בחייו, ואילו מכלול האמונות מעצב את התרבות ומהווה חלק מרכזי בה. לדוגמה: בימי הביניים היה צורך חברתי בשימור היציבות החברתית וההירארכיה בה. לפיכך התקיימה אמונה לפיה אלוהים, דרך הכנסייה, משמר את הסדר החברתי הקיים ואת המוסר והטוב, הכרוכים זה בזה ובהם מעוניין האל, ועל האדם לציית באופן מוחלט לסדר זה ע"י שימור ההירארכיה וערכיה. ההתנסות הפשוטה (דרך החושים, השפה והתחושות היומיומיות) לא הספיקה בכדי לענות על השאלות הקיומיות והחברתיות שהאדם נצרך לענות עליהם, ולכן הוא האמין באמונה זו. האמונה הקתולית בימי הביניים היוותה מרכיב תרבותי בלתי ניתן לביטול של אותה תקופה. עם התפרקות ימי הביניים אמונה זו נפגעה והשתנתה, עם השתנות התרבות.

אמונה ודת

אמונה נחשבת לבסיסה של דת, שכן כל מטאפיסיקה (שעליה מתבססת כל דת) אינה נגזרת ישירות מההתנסויות החושית, הלשונית והתחושתית האנושיות.
למרות זאת, רבים טוענים כי קיימות אמונות חילוניות רבות (אמונה פוליטית/אידאולוגית, אמונה בדבר החוקיות של האדם והטבע וכדומה). למעשה, כל תפיסת עולם, דתית או חילונית, מחייבת אמונה בבסיסה שכן היא מהווה השלכה של העולם הסובייקטיבי. אולם, בניגוד לתפיסה חילונית, גישה דתית מניחה כי רעיון האמונה הוא המגדיר הישיר של הידע האנושי, או של רובו.
לדוגמה, על-פי הדתות המונותאיסטיות הגדולות הקלאסיות (נצרות, איסלאם ויהדות קלאסיות), הידיעה כיצד נברא העולם, ומהי ההיסטוריה האנושית הבסיסית, נובעת ישירות מהאמונה בהסבר הניתן בכתבי הקודש השונים, ובתוקפם מעצם האמונה באל כיישות ממשית. תפיסה חילונית מניחה את האמונה כמגדיר ראשוני בחיי האדם, ואילו את שאר הידיעה האנושית משאירה להתנסות חושית. התנסות חושנית זו מושגת באמצעים ישירים (צפייה במאורעות, לדוגמה), באמצעות תקשורת בין בני אדם (לדוגמה: קריאת עיתון על מנת להבין את העולם), או באמצעים שיטתיים, המכונים ברובם "מדע". אמצעים חושיים אלו הינם המרכיבים, על פי התפיסה החילונית הטהורה, של הידיעה האנושית, ומתווכים את האמונה והידיעה. פער זה בין הגישה הדתית לחילונית אינו חד־משמעי לרוב, וקיימות גישות ביניים רבות.

אמונה ומגמות חברתיות

מכיוון שהאמונה מגדירה את ערכיו של האדם, קשורות אמונה זו והמגמות החברתיות השונות המתרחשות במהלך ההיסטוריה. יחס זה הינו דיאלקטי, כלומר - ההיסטוריה והאמונה משפיעות זו על זו. המדע החוקר יחס זה הינו מטריאליזם דיאלקטי. לדוגמה: התפתחות הקפיטליזם הייתה כרוכה בהתפתחות האמונה של האדם כי כמות הרכוש שברשותו, הינה מגדיר של הטוב שבמעמדו (בניגוד, לדוגמה, לאמונה הימי־ביניימית בקיום הסדר כקובע את הטוב, כפי שצויין לעיל). אמונה זו, המלווה באמונה כי האדם שואף להגדיל את כמות רכושו באופן אנוכי, קשורה באופן כלשהו להתפתחות הקפיטליזם, שהיא תורה המבוססת על רכוש אישי. קשר זה הינו דו־כיווני בטבעו (לדוגמה: השיטה הקפיטליסטית יצרה את האמונה ברכוש אישי, ואילו אמונה זו אפשרה את היווצרות הקפיטליזם). קיים דיון פילוסופי בנוגע לשאלת הקדימות, בו מכריעות נטיות פילוסופיות שונות. קטגוריה:פילוסופיה קטגוריה:מדעי הרוח קטגוריה:רוחניות ואמונה

הומניזם

הומניזם או הומניזם של הרנסנס הוא זרם חברתי שהתפשט באירופה החל מתקופת הרנסנס. תחילה היו ההומניסטים קבוצה לא-גדולה של אינטלקטואלים חילונים שהתעניינו מחדש בתרבות הקלאסית (התרבות היוונית-רומית העתיקה) ובספרים שנכתבו בהשראתה (בעיקר ביוון העתיקה). מאוחר יותר התגבש הזרם ההומניסטי לאידיאולוגיה שכללה מערכת ערכים חילונית סדורה, שביקשה במידה רבה להוות אלטרנטיבה למערכת הערכים הדתית (בעיקר הנוצרית).

מקורות ההומניזם

ההומניסטים קיבלו השראה בעיקר מכתבי אפלטון ואריסטו (ביניהם כתבים שכמעט לא היו ידועים עד אז באירופה המערבית כגון הפוליטיאה של אפלטון) והעמידו מערכת ערכים שבה האדם ויצירתו עומדים במרכז, ואילו הדת או יחסי האדם עם האל שוליים. המוסר אינו נובע בהכרח מציוויי האל לאדם אלא ממצפון אנושי המשותף לכל בני האדם.

אבחנה בין משמעויות שונות

חשוב להבחין בין המובן הראשוני של המושג הומניזם - לימוד וחקר של שפות, תרבויות וספרים קלאסיים - מובן שעדיין נמצא בשימוש, למשל בהבחנה בין מקצועות ריאליים להומניסטים בבתי-ספר ובאוניברסיטאות, לבין המובן שהתפתח מאוחר יותר ומתייחס לאידיאולוגיה ההומניסטית.

האתוס ההומניסטי

הומניזם הוא אתוס, גישה או דרך חיים שמרכזו תכונותיו של האדם (הפיזיות והרוחניות) והערכים שמנחים את פעולותיו ומחשבותיו. ההומניסטים מאמינים שלכל בני האדם מצפון המאפשר להם להבחין בין טוב לרע, ושמצפון זה אינו תלוי באמונה דתית או במוצא תרבותי. בני האדם טובים מטבעם, ואם אין משבשים את מצפונם, הם בוחרים בטוב. ההומניזם אינו מקבל בדרך-כלל גישה של שכר ועונש ממקורות עליונים, ודאי לא שכר ועונש בעולם הבא. חיי האדם מתרכזים בעולם הזה, ביחסים בינו לבין בני אדם אחרים וביחסים בינו לבין הטבע, והוא חייב דין וחשבון רק למצפונו ולאנשים הסובבים אותו. החטאים הקשים ביותר בגישה ההומניסטית הם הריגת אדם, פגיעה בחירותו של אדם או בכבודו, פגיעה ביצירות אנושיות ובתרבויות אנושיות, ויש הגורסים גם פגיעה בטבע. מכל אלה נובעת גישה פציפיסטית למחצה שעל-פיה אלימות או מלחמה אפשריות רק כהגנה עצמית. כלומר מותר להשתמש באלימות, באופן פרטי או כמלחמה, רק אם יש בכך כדי להגן על חפים מפשע מפני "רשעים". הרשעים על-פי גישה זו הם אנשים המתכחשים למצפונם, שלא נמצאה כל דרך זולת אלימות לעצור בעדם. ההומניסטים מאמינים, בדרך-כלל, שהמצפון האנושי ומערכת הערכים שגלומה בו, ניתנים לניסוח לוגי. אין פירושו של דבר שהמצפון נלמד באופן לוגי - המצפון לדעת רוב ההומניסטים הוא אינטואיטיבי - אבל אפשר לנסח אותו באמצעות כללים לוגיים. לימוד הניסוח הלוגי של מערכת הערכים האנושית מסייעת בפתרון דילמות, כלומר מצבים שבהם הבחירה בטוב קשה במיוחד לאור הנסיבות.

הומניזם מול דת

ההומניזם בגרסאות שונות הפך בהדרגה לאידיאולוגיה השלטת באירופה (בייחוד באירופה המערבית), בעיקר משום שהציע אלטרנטיבה לדת בתקופה של חילון הולך וגובר. הוא התבסס בעיקר במדינות שניתקו את עצמן מהדת באופן מוחלט כמו צרפת. בארצות הברית רואים רוב התושבים בדת (בעיקר בדתות מונותאיסטיות) את האמצעי להקניית מערכת ערכים, ובעניין זה יש פער גדול בין אירופה לארצות הברית. גם בארצות אפריקה ואסיה משמשות הדתות כמקור העיקרי להדרכה ערכית, ואילו ההומניזם נתפס בהן לעתים קרובות כמערכת זרה ואף מאיימת. חשוב לציין שהציוויים המוסריים הנובעים מההומניזם אינם סותרים בדרך כלל את הציוויים הדתיים. כך למשל, רצח נתפס ברוב הדתות כחטא נגד האל, ולכן כדבר אסור. ישנם זרמים רבים בדת הנוצרית שרואים אלימות ומלחמה באור שלילי מאוד, ובכך הם שותפים לזרמים הומניסטיים רבים באירופה ובארצות הברית. לאור זאת, היו שניסו ליצור סינתזה בין הדת (בייחוד בין הנצרות או היהדות) לבין ההומניזם. יש אנשים הרואים עצמם כדתיים וגם הומניסטים, ובחיי המעשה אין בכך בדרך כלל סתירה. הפער בין הדת להומניזם עולה בנימוקים שכל צד נותן לציוויים המוסריים. המושג "חטא נגד האל", או אזהרה מפני עונש בעולם הבא אינם מקובלים בהומניזם. הפער עולה לפעמים גם בדילמות מורכבות שבהן הציווי ההומניסטי יהיה שונה מהציווי הדתי.

הומניסטים נבחרים

- ברטראנד ראסל
- ד"ר רוברט בקמן
- ארסמוס מרוטרדם
- פרנסואה רבלה
- אריך פרום
- ג'ין רודנברי
- הנס-גיאורג גדמר
- ד"ר הנרי מורגנטלר
- אייזיק אסימוב
- ז'אן פול סארטר (יש מחלוקת חריפה בין מבקריו אם הוא אמנם הומניסט)
- יוליוס קאסר סקליגר
- קורט וונגוט
- מישל דה מונטיין
- פיליפ פולמן
- פיליפ מלנכתון
- ריצ'רד דוקינס
- ורנר ג'גר
- יוהנס רויכלין

ראו גם

- רציונליזם
- אוניברסליזם
- אוניבסיזם
- הומניזם חילוני
- הומניזם דתי
- הומניזם חדש
- טרנס הומניזם
- פסיכולוגיה הומניסטית קטגוריה:פילוסופיה ja:ヒューマニズム

אתאיזם

אתאיזם הוא חוסר אמונה בקיום של אל או אלים, או כל ישות עליונה בעלת השפעה על העולם או על האנשים (או בקיצור, באלוהות). אדם מוגדר כאתאיסט רק אם הוא אינו מאמין שיש כלל אלוהות (אם הוא אינו נוקט עמדה בשאלת קיום האלוהות, הוא נקרא אגנוסטי).

מקור המילה

המונח אתאיזם (atheism) נוצר מהקידומת היוונית 'א-', שפירושה ללא או אַל; ומהמילה (שמקורה ביוונית) "תאיזם" – שפירושה אמונה באלוהות. המשמעות המילולית של המונח היא, לפיכך, "ללא אמונה באלוהות".

משמעויות המונח

בכל הנוגע לשימוש יום-יומי במונח, אתאיזם פירושו הכחשת קיומה של האלוהות, או נקיטת עמדה הגורסת שהתפיסה של אלוהות היא מטבעה חסרת-משמעות. המונח אגנוסטיות, שנטבע על ידי ט.ה. האקסלי בשנת 1869, מגדיר את השקפתם של הטוענים כי לא ניתן להחליט באשר לקיומה של אלוהות, בין אם מהטעם שאין אפשרות להכריע לכאן או לכאן על-יסוד תצפיות ותוצאות אמפיריות, או מהטעם שהשאלה היא ביסודה לא ברת-הכרעה, ולפיכך אין טעם לעסוק בה. כמה כותבים בפורומים באינטרנט משתמשים בהגדרה "אתאיזם חזק", "אתאיזם קיצוני" או "אתאיזם נוקשה", לאלה המכחישים את עצם קיומה של אלוהות, ו"אתאיזם חלש" או "אתאיזם רך" לאלו שרק אינם מאמינים, אך אינם מכחישים את אפשרות קיומה של אלוהות, להבדיל מאלו המגדירים עצמם אתאיסטים חזקים. במסורת של המחשבה החופשית, נהוג לכנות את שתי הגישות "אתאיזם שלילי" ו"חיובי". בתוך הקשת הזו, האגנוסטיות מייצגת את הרציונליות של האתאיזם החלש, אך מושגים אלה אינם שכיחים בשימוש.

שכיחות האתאיזם

האנציקלופדיה בריטניקה מעריכה שכ-2.5 אחוזים מאוכלוסיית העולם מגדירים את עצמם כאתאיסטים. אנשים רבים יותר, כ-12.8 אחוזים, מעדיפים להגדיר את עצמם כ"לא דתיים". אתאיזם נפוץ יותר באירופה וברוסיה מאשר בארצות הברית ובמדינות המתפתחות. עם זאת, בגלל היחס הקיצוני שנוקטות מדינות וסביבות מסוימות בעניין האתאיזם (כמו מדינות איסלאם קיצוני מצד אחד, ומדינות קומוניסטיות מצד שני), אנשים נוטים להסתיר לעיתים את היחס האמיתי שלהם כלפי האלוהות. עובדה זו, ובנוסף הקושי לבצע אומדן למערכת אמונה שאין לה מסגרות חברתיות ברורות, מטילים ספק כבר בכל ניסיון לאמוד את מספר האתאיסטים.

טיעונים בעד ונגד האתאיזם

טיעונים בעד האתאיזם

ההיסטוריה גדושה בניסיונות להוכיח את קיומו של אלוהים, פחות בולטים הם הטיעונים הא-פריוריים והפסטריוריים שמחפשים להפריכו או לתייגו כקונספט שקיומו שנוי במחלוקת. להלן כמה מן הטיעונים הללו: טיעון חוסר ההוכחה: מכיוון שהתאיסטים אינם יכולים להוכיח את קיומו של אלוהים, וכל טיעוניהם הם בגדר הנחות וניתנים להפרכה - הרי שישנה הצדקה לפקפק בקיומו. הטיעון ההיסטורי: אנו יודעים מן ההיסטוריה המתועדת כי המונותאיזם התפתח מהפוליתאיזם שכלל בין השאר גם אלים דמויי-אדם; ואשר התפתח בעצמו מאמונות בכוחם העל-טבעי של עצמים דוממים. מכאן ניתן להניח כי האמונה באלוהים היא אמונה פרימיטיבית שבבסיסה השאיפה לשליטה. טיעון הרשעות: הואיל ואלוהים מוגדר ככל יכול, יודע הכל ומקור הטוב; נשאלת השאלה מדוע עולמנו שופע ברשעות, חוסר צדק וסבל? אם אלוהים הוא כל יכול ויודע הכל, אז הוא יכול ויודע כיצד למנוע את העוולות בעולמנו. אם אלוהים הוא טוב ונדיב אז הוא רוצה להשכין ערכים טובים של שלום, אהבה וחמלה; ולמנוע רשעות, חוסר צדק וסבל. אם אלוהים יכול, יודע ורוצה למנוע את הרע בעולמנו - מדוע אינו עושה כן? אולי כי אינו קיים. טיעון האהבה: 1) אלוהים, עפ"י התאיזם, הוא כל-אוהב. 2) אלוהים יודע שבני האדם יהיו מאושרים יותר אם יתוודעו לקיומו של אל אוהב. 3) אם אלוהים היה קיים, והיה כל-אוהב, אכפתי ואמפתי - הוא היה מוודא שכל בני האדם ידעו שקיים אלוהים כל-אוהב. 4) ישנם מיליוני בני אדם בכל רחבי העולם אשר אינם מודעים לקיומו של אל אוהב. 5) מכאן שאלוהים כזה כנראה לא קיים. פארדוקס הכל-יכול: התכונה הזו שמיוחסת לאלוהים, מכילה פארדוקס (שצורותיו שונות) מפני שהיא אינה קוהרנטית מבחינה לוגית. אלוהים כל-יכול, יכול ליצור ולעשות דברים שהם בגדר הבלתי אפשרי (לא לוגיים). האם אלוהים יכול ליצור אבן שאינו יכול להרים? האם אלוהים יכול ליצור משהו יותר כל-יכול ממנו? משמעות הפארדוקס היא שאלוהים לא כל-יכול. טיעון החוסר מוטיבציה: אם אלוהים הוא כל יכול, אזי הוא יכול לספק את כל רצונותיו, שאיפותיו וחלומותיו מבלי לברוא דבר. היות וישנו יקום ונטען כי אלוהים ברא אותו, לכן יש לו צרכים - הוא אינו כל-יכול. פחד אלוהים: אם אלוהים קיים, הוא אינו יכול לחוש פחד, חרדה ובעתה. כיוון שכך, אלוהים אינו יודע פחד מהו - לכן אינו כל-יודע. בעיית הרצון החופשי אם אלוהים יודע הכל אזי הוא יודע את כל אשר יתרחש בעתיד, כולל את החלטותיו ובחירותיו בכל רגע נתון. אם אלוהים יודע את כל בחירותיו בעתיד אזי אין לו רצון חופשי, הוא מוגבל. פארדוקס הכל-יכול הכל-יודע: אם אלוהים הוא כל-יכול, הרי שבהחלט יכול ליצור מצב שבו לא ידע משהו שיתרחש בעתיד. אם הוא יכול לעשות זאת - הוא לא יודע הכל ולכן לא כל יכול. אם הוא לא יכול לעשות זאת - הוא לא כל יכול. יחסי אלוהים-זמן: אלוהים לא "מעל הזמן" מכיוון שהוא פועל ולכן כפוף לשינויים וסיבתיות, ועל כן כפוף לזמן (וכמובן שלא ברא אותו). אלוהים אינו נצחי מכיוון שהייתה לו סיבה לברוא את היקום והמניע לסיבה לא התקיים אלא אחרי שעברה לה תקופה אינסופית. במשך תקופה אינסופית לא הייתה לאלוהים סיבה לברוא את היקום, ובנקודה כלשהי על ציר הזמן, צצה סיבה לברוא את היקום. לא ייתכן כי במשך תקופה אינסופית לא הייתה לאלוהים סיבה לברוא את היקום ואח"כ כן – משום שסיבה כזאת הייתה בין שאר האפשרויות שהיו לאלוהים בקשר לאופי מעשיו בהמשך. טיעון השלמות: אם אלוהים קיים כישות מושלמת, הרי שלא היה בורא את היקום - לישות מושלמת אין רצונות וצרכים. אלוהים ברא את היקום, כלומר יש לו רצונות וצרכים - לכן הוא לא מושלם. טיעון האני האלוהי: אם אלוהים קיים, הוא תופס את כל המרחב-זמן ("לית אתר פנוי מיניה"). על כן, לאלוהים אין תחושת "אני" אישית; אין לו מודעות עצמית מפני שכל דבר הוא חלק ממנו, ואינו מבדיל בין "אני" ו"לא אני". אם לאלוהים אין מודעות עצמית, אזי אין הבדל בינו לבין יקום חסר מודעות שנשלט בידי חוקי הטבע. טיעון תער אוקהם: מכיוון שאנו לא יודעים לבטח כיצד נוצר היקום או אם בכלל נוצר, כל שאנו יכולים לעשות הוא להחליט אלו מתוך ההיפוטזות הרבות האפשריות סבירות יותר מאחרות. אם ניישם את רעיון תער אוקהם, עלינו להסיק שהיפוטזה הכרוכה בהסבר מורכב לגבי היקום פחות סבירה מהיפוטזה בעלת הסבר פשוט יותר. מאחר והסברים המערבים בתוכם את אלוהים (בעל תודעה) מכילים ישות מורכבת ביותר, והסברים נטוראליסטיים אינם מכילים אותה - אנו יכולים להסיק שהיפוטזות המערבות בתוכן את אלוהים הן הרבה פחות סבירות מהיפוטזות שאינן. על כן, הטענה שאלוהים לא קיים - מוצדקת. טיעון החוסר משמעות: האמונה באלוהים אינה תיאוריה מדעית, מכיוון שלא ניתן לבחון את אמיתותה באופן אמפירי. היא גם אינה פסוק אמת מתוך הגדרה (לדוג': למרובע יש ארבע צלעות). מכאן שלא ניתן לבחון את שאלת קיומו של אלוהים באמצעים מדעיים, ולכן אין טעם להתייחס ברצינות לאמונה בו. כמו כן, זה חסר משמעות לשאול האם אלוהים קיים - מכיוון שאין שום דרך אותנטית לבדוק את אמיתות קיומו. טיעון החוסר הגדרה: בכדי לנסות לענות על השאלה "האם אלוהים קיים?" יש צורך בהגדרה מלאה ועקבית של הקונספט "אלוהים", ואשר מכילה מרכיבים שידוע לנו על קיומם (אחרת ההגדרה תהיה תלויה בקיומה של יישות על-טבעית - וזה מה שאנו בעצם מנסים להוכיח). אם אין הגדרה כזו, הרי שזה חסר משמעות לטעון "אלוהים קיים". אם ישנה הגדרה כזו, הרי שאלוהים חייב להיות מובן במונחים פיזיקאליים, כיוון שהגדרתו מורכבת רק ממונחים כאלה; וכיוון שכך, אלוהים יהיה יישות טבעית - ועל כן לא יזכה לתואר "אלוהים". יש שיטענו שמציאותו של האלוהים מצויה מחוץ למציאות הפיזיקאלית, ולכן לא ניתן להגדירו במונחים "ארציים". אבל מפני שאין אנו יודעים על קיומה של יישות על-טבעית מחוץ למציאות הפיזיקלית, הרי שזה חסר משמעות לטעון לקיומה של יישות כזו. טיעון הגילויים המדעיים: במשך מרבית ההיסטוריה האנושית יישויות על טבעיות סיפקו את ההסברים הטובים ביותר לקיומו של היקום וחוקי הטבע. אך במהלך מאות השנים האחרונות, מדענים פיתחו הסברים הרבה יותר הגיוניים ועקביים, אשר מגובים גם בראיות מוצקות. הגילויים המדעיים בכל תחומי החיים מסבירים את היקום כל כך טוב יותר מקיומם של כוח עליון כלשהו, עד שאין צורך כלל באמונה בו. יתרה מזאת, הרחק מהיות הכוח העליון כהסבר טוב לטבע היקום, הוא עצמו דורש עתה הסברים יוצאים מן הכלל. תכנון לקוי: אלוהים שהוא כל-יכול וכל-יודע היה יוצר יצורים בעלי תכנון אופטימלי. ישנם יצורים (כולל בני האדם - תוספתן, שקדים, שיני בינה, קנה קרוב מדי לוושט, עצם זנב, פטמות, שרירי אוזניים, שיער מיותר, אי התאמה מושלמת להליכה על שתיים) שהתכנון שלהם לקוי. טיעון הדתות המרובות: לאורך ההיסטוריה התקיימו אלפי דתות שטענו לקיומם של אלים שונים - מי מביניהם קיים? הטיעון הקוסמולוגי: הטיעון התאיסטי גורס כי שום דבר לא יכול להיווצר ללא סיבה מלבד הסיבה הראשונית שהיא אלוהים >> על אותו עקרון אפשר לטעון שהיקום עצמו הוא הסיבה הראשונית. הטיעון הפילוסופי: במהלך תהליך האבולוציה הושרש באדם הצורך בקיומו של האל ועל כן האדם הוא זה שברא את האל ולא להפך. טיעון התכנון התבוני: הטיעון התאיסטי גורס כי היקום מציג סדר ומורכבות שלא יכלו להיווצר במקרה >> חוקי הטבע הפיזיקאליים מסבירים כיצד סדר ומורכבות יכולים להיווצר. דוגמה לכך היא תורת האבולוציה שמסבירה את מוצא, גיוון ומורכבות החיים. טיעון החוסר-אמונה: אם אלוהים כל-יכול והוא רוצה שכל האנשים יאמינו, יאהבו ויעבדו אותו - מדוע ישנם אתאיסטים? אם אלוהים היה רוצה שכל האנשים יאמינו בו, היה גורם לזה לקרות; כיוון שזה לא כך, אלוהים לא רוצה שכולם יאמינו בו. טיעון התמיכה באתאיזם: אם כל דבר קיים הוא חלק מתוכנית הבריאה המושלמת של אלוהים, אזי גם אתאיסטים הם חלק מתוכניתו המושלמת - אלוהים רוצה שהאתאיסטים יתקיימו.

טיעונים נגד האתאיזם

יחס כלפי אתאיזם

במדינות עם משטר בעל אופי דתי, אתאיסטים המביעים את דעתם עשויים ליפול קורבן להתנכלות, חרם ואפליה כנגדם. אלה המחזיקים בדעות דתיות מתייחסים לרוב לאלה שאינם מאמינים באלוהים כבלתי-מוסריים או בלתי אמינים – לפחות בכל הנוגע לחברותם בקהילה. לדוגמא בתנ"ך (תהילים מזמור י"ד) נכתב: "אמר נבל בליבו אין אלוהים השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב." בפי חז"ל מכונה האתאיסט "כופר בעיקר", ועל הגורל היאה לו נכתב בתיאור הבן הרשע בהגדה של פסח: "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, ואף אתה הקהה את שיניו". דתות אחרות מוקיעות בדרכים דומות את הלא-מאמינים. באירופה של ימי הביניים אתאיזם נחשב ללא מוסרי, לעיתים אפילו כפשע. ומהצד השני, אתאיזם זכה להיות הגרסה הרשמית של כמה מדינות, כמו למשל ברית המועצות, מדינות מזרח אירופה הקומוניסטיות והרפובליקה העממית של סין. קרל מרקס, אתאיסט, כתב כי "הדת היא אופיום להמונים" והיא מזיקה לחברה. בשל הדוקטרינה המרקסיסטית המדינות הקומוניסטיות לא עודדו דתות, בין היתר גם כדי להחליש את האופוזיציה למדינה. בברית המועצות ובסין, הותרו רק כנסיות שעברו לפיקוח המדינה. גישה זו של המשטר לא מצאה אחיזה בלב המוני העם, ועם נפילת המשטר הקומוניסטי זוכה במדינות אלה הדת לתחייה מחודשת. במהלך המלחמה הקרה, העובדה שהאויבים הקומוניסטים של ארה"ב היו אתאיסטים באופן רשמי ("קומוניסטים חסרי אלוהים"), תרמה לנקודת המבט שאתאיזם הוא לא אמין ולא פטריוטי. במרוץ הבחירות לנשיאות שהתקיימו ב-1988 במדינה החילונית באורח רשמי – ארה"ב, הנשיא ג'ורג' בוש האב אמר: "אינני חושב שאתאיסטים צריכים להיחשב כאזרחים, ובוודאי לא פטריוטים. זוהי אומה אחת תחת האל". הצהרות דומות נעשו במהלך הוויכוח על המשפט "תחת האל" כאשר נכתב לראשונה בהצהרת האמונים האמריקנית. מילים אלה התווספו להצהרה בתחילת המלחמה הקרה. בלי קשר לענייני המלחמה הקרה, בארה"ב אתאיסטים מוגנים באופן רשמי מפני אפליה. הם גם היו המגינים הראשיים של ההפרדה בין המדינה והכנסייה. בתי משפט בארה"ב, גם אם הדבר היה שנוי במחלוקת, פירשו את הדרישה החוקתית להפרדה בין הדת והמדינה כהגנה על הלא מאמינים, כמו גם כמונעת השתלטותה של אמונה דתית זו או אחרת על כל המדינה. המצב החוקי מוגדר על ידי המונח: "חופש הדת פירושה גם חופש מדת". החוק במדינת ישראל אינו מפריד רשמית בין דת ומדינה.

דיון פילוסופי באתאיזם

לאורך ההיסטוריה, הדיון בשאלת קיומו של האל העלה ויכוחים לוהטים, ואף יותר מכך, בין אתאיסטים לבין המאמינים בקיומו של אלוהים. עיון בעימותים סביב נושא זה מראה לרוב, כפי שממחישים אחדים מהקישורים שבסוף ערך זה, שסלע המחלוקת הוא לכאורה בלתי-ניתן להכרעה: אלוהים הוא מושג כה מופשט, עד שמהגדרתו הוא אינו נתפש בחושי בני האדם ובשכלם, ולכן לא ניתן להוכיח את קיומו או להפריכו, כפי שרוצה לעשות כל צד בויכוח.

הדיון סביב מהות הדיאיזם

לעיתים רבות, נפתח העיסוק הפילוסופי בשאלת האמונה באלוהות, בשאלה "על מי חובת ההוכחה - על זה הטוען שמשהו שאי אפשר למדוד אותו קיים, או על זה שמבקש להניח לפי כלל תערו של אוקאם שיצור דמיוני כזה אינו קיים?". על-פי רוב האמונות הדתיות, קיומו של האל הוא בגדר אקסיומה, שאינה דורשת הוכחה. במחשבה זו ניתן להבחין באופן ברור בציטוט "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ": כך מתחיל ספר בראשית, כלומר - המחשבה הדתית מתחילה לרוב בהנחה אקסיומטית כי האלוהות קיימת. מכאן, זו אקסיומה שאתאיסט יעדיף שלא לכלול באוסף האקסיומות שלו (למרות שעבור מרבית האתיאיסטים, אין זה פוגע בזכותו של המאמין לנהוג אחרת). הטענה כי האקסיומה הדתית היא הדורשת הוכחה, באה לידי ביטוי בכך שהיא ארעית, כלומר - ניתנת להחלפה בכל אקסיומה דתית אחרת, בלא שיהיה ניתן להשוות בין התוקף של האקסיומות השונות. על-פי טענה זו, כל אמירה דתית היא הדורשת הוכחה, שכן היא שקולה ליציר הדמיון האנושי שאינו נובע מחוויה אמפירית של המציאות. עוד דוגמה לקיום האל כאקסיומה ניתן למצוא במסורת החשיבה הרציונליסטית המוקדמת. דוגמה אחת היא הטיעון אונטולוגי, הקובע שמושג האל כולל בתוך עצמו קיום ולכן האל חייב להיות קיים (טיעון שהציג רנה דקארט ב'הגיונות של הפילוסופיה הראשונית'), או טיעונים המסתמכים על האקסיומה שהאל הוא סיבת-עצמו. אלו טיעונים המעניקים בסיס ראציונלי יותר לרעיון האלוהים, אך הם אקסיומטיים ותלויים באמונה באותה מידה. לשאלת האמונה באל ניסה להתייחס מרקס, בכותבו כי הדת היא השתקפות של החברה האנושית. לדעת מרקס, שיוצא מתוך נקודת הנחה כי מעשי האדם הם הקובעים את ההיסטוריה, האדם משייך את תוצאות פעולותיו לאל. כך, לדוגמה, אישרה החברה הימי-ביניימית את השיטה הפאודלית, בכך שמקור ההירארכיה והסדר החברתי באל, על-אף שהם נובעים מפעולתם ההכרחית של יחסי הייצור האנושיים. תשובה דומה ניתנה על ידי החוקר מאקס וובר, שהראה את התפתחות הנצרות הפרוטסטנטית, על רקע המעבר לשיטה קפיטליסטית. על פי מרקס, הדת תיעלם בחברה הקומוניסטית, בה ישיג האדם את פעולות החברה ויבין את משמעויותיה. לדוגמה, לדעת מרקס, האדם לא יזדקק לשאלה "מי ברא את העולם", ברגע שיבין כיצד העולם בורא עצמו מחדש בכל רגע נתון, מכוח יצירתם של החיים בו. הוגים מאוחרים יותר, שנשענו על תורתו של מרקס, לא פסלו את האמונה באל, אך המשיכו להחזיק בטענה כי חוסר אחריות של האדם על החברה הוא המקור למרבית האמונות הדתיות. זיגמונד פרויד היה מהראשונים להתייחס לכל דת כנגזרת רחוקה של מאבקים תוך-נפשיים. במסגרת חקר הנפש והאנושות, הגיע פרויד למסקנה כי מקור הדת בטוטם, שהוא התקת משמעותו של אב קדמון שנרצח על ידי בניו. על-פי פרויד, שבטים אנושיים קדומים (קלאן) אימצו טקסים ומשמעויות דתיות-למחצה בעקבות התמרדות בני השבט נגד אביהם, וכל דת הינה גלגול מאוחר של משמעות זו. פרויד מביא דוגמות רבות להוכחות דבריו, ביניהם האמונה הנוצרית בדבר חטא קדמון של פשיעת הבן (אדם) כנגד אביו (האל), חטא העובר בירושת הדורות. במובן מקביל, מתאר פרויד את התפתחות הדת כתוצר של יראת האב של התינוק, המתעוררת בעקבות תסביך אדיפוס (רצונו לרצוח את אביו ולנכס את אימו, ואי היכולת להגשים רצון זה). על-פי תיאור זה, אימוץ דמות האב על-ידי התינוק הינה, לימים, המקור לאמונתו הדתית, המהווה תחליף לאביו.

הדיון סביב השלכות הדיאיזם

בדרך כלל, הדיון הממשי מתחיל בשאלות הנובעות מהאקסיומות. האם יש השגחה אלוהית על העולם? האם ניתן להוכיח השגחה זו באופן אמפירי? האם כדאי להסביר תופעות פיזיקליות וביולוגיות בעולמנו כנובעות ממעשי האל, או להעדיף את התפיסה המדעית, לפיה ניתן להסביר תופעות אלה ללא קיומו של אלוהים? תשובה לאחרונה בשאלות אלה נתן האסטרונום פייר סימון לפלאס כאשר הסביר את התאוריה שלו על היווצרות מערכת השמש: "אבל מר לפלאס, מה בדבר אלוהים?", שאל נפוליאון. "אין לי צורך בהיפותזה הזו", ענה לפלאס. במאה העשרים המשיך הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל את דרכו של לפלאס, והיה לדוברו הגדול של האתאיזם. ראסל ראה באלוהים היפותזה מיותרת ומפריעה להבנת העולם, משום שהיא מסיטה את המחשבה האנושית אל משהו שאינו קשור למציאות. שאלות אלו, והניסיונות השונים למתן תשובה עליהן, מפורטות בדיונים סביב יחס תורה ומדע, וסביב ביקורת המקרא.

קישורים חיצוניים

- [http://www.atheist.co.nr אתאיסט - אתר ישראלי לאתאיסטים]
- אלי אשד, [http://www.haayal.co.il/story_940 אין אלוהים] - באתר האייל הקורא
- [http://www.hofesh.org.il/articles/logic/intro2atheism.html מבוא לאתיאיזם] - באתר חופש.
- [http://hem.passagen.se/nicb/atheism.htm אתר האתאיזם של ד"ר ניקלס ברגרן] (באנגלית) category:רוחניות ואמונה ja:無神論 ms:Atheis

בעלי חיים

בעלי חיים (Metazoa) היא ממלכה של יצורים חיים. היצורים המפותחים ביותר על-פני כדור הארץ, ובכללם האדם, משתייכים לממלכת בעלי החיים. לבעלי החיים כמה מאפיינים משותפים, המבדילים אותם לעתים משאר הממלכות:
- כל בעלי החיים הינם רב-תאיים. כל תאיהם של בעלי החיים הינם איקריוטיים (בעלי גרעין תא), ולפיכך משתייכת ממלכת בעלי החיים לעל-ממלכת האיקריוטים. הממלכה היחידה, חוץ מבעלי החיים, שכל יצוריה הינם רב-תאיים, היא ממלכת הצומח.
- כל בעלי החיים הינם ניידים, זאת בניגוד לצמחים, פטריות, חיידקים ופרוטיסטים רבים, אשר חסרי כושר תנועה.
- כל בעלי החיים הינם אירוביים (אווירניים); הם מפיקים אנרגיה באמצעות נשימת חמצן.
- כל בעלי החיים הינם הטרוטרופים (צרכנים); הם מפיקים תרכובות אורגניות לשם בניית גופם באמצעות צריכה של תרכובות אורגניות (מזון) מהסביבה. המזון, למעשה, הינו בדרך-כלל יצורים אחרים.
- כל בעלי החיים מתרבים ברבייה זוויגית. כל בעל חיים הינו זכר או נקבה; הפריית תא רבייה של נקבה באמצעות תא רבייה של זכר מביאה להיווצרותו של יצור חדש. הענף בביולוגיה החוקר את בעלי החיים נקרא זואולוגיה. המגוון הטקסונומי והפנוטיפי בממלכת בעלי החיים הינו עצום. יצורים זעירים כדוגמת הפרעושים, וכן היצור הגדול ביותר על-פני כדור הארץ, הלוויתן, דרים בכפיפה אחת בממלכת בעלי החיים. למרות זאת, השוני והמגוון בממלכות אחרות (ובעיקר בממלכת החיידקים האמיתיים), גדול אף יותר, למרות שהוא פחות נראה לעין; עבור הממלכות האחרות קשה לחבר רשימת תכונות משותפות כמו זו שלעיל. חיידקים, למשל, מתרבים ברבייה זוויגית ואל-זוויגית, מפיקים אנרגיה בצורה אירובית ואנאירובית, וכן הלאה.

המיון המדעי של בעלי חיים

- מערכת ספוגיים (Porifera) – אינם רב תאיים אמיתיים
- מערכת Placozoa
- מערכת Myxozoa
- על מערכה Mesozoa
- מערכת Rhombozoa
- מערכת Orthonectida
- קבוצת Eumetazoa
- מערכת צורבים (Cnidaria) – בקבוצת הנבוביים
- מערכת מסרקניים (Ctenophora) – בקבוצת הנבוביים
- קבוצת Bilateria
- קבוצת Acoelomata
- מערכת תולעים שטוחות (Platyhelminthes)
- קבוצת Coelomata
- קבוצת Deuterostomia
-
- מערכת Chaetognatha
-
- מערכת מיתרניים (Chordata)
-
- מערכת קווצי עור (Echinodermata)
-
- מערכת מיתרני פה Hemichordata
-
- קבוצת Xenoturbellida כוללת סוג יחיד.
- קבוצת Protostomia
-
- קבוצת Annechphora
-
- מערכת תולעים טבעתיות (Annelida)
-
- מערכת Echiura
-
- מערכת Pogonophora
-
- מערכת זרוע רגליים (Brachiopoda)
-
- מערכת חיטחבים (Bryozoa)
-
- מערכת Entoprocta
-
- מערכת רכיכות (Mollusca)
-
- מערכת Nemertea
-
- מערכת Priapulida
-
- מערכת Sipuncula
-
- קבוצת Panarthropoda
-
- מערכת פרוקי רגליים (Arthropoda)
-
- מערכת נושאי הציפורניים Onychophora
-
- מערכת Tardigrada
-
- משפחת Myzostomida
- קבוצת Pseudocoelomata
- מערכת Acanthocephala
- מערכת Cycliophora
- מערכת Gastrotricha
- מערכת Kinorhyncha
- מערכת תולעים נימיות (Nematoda)
- מערכת Nematomorpha
- מערכת Rotifera
- מחלקת Micrognathozoa

הערות

- בשיטה המודרנית של המיון המדעי לא תמיד דרגת מיון מסוימת נכללת בדרגת המיון שמעליה. כלומר, סדרה של צמחים יכולה להיות כלולה במערכה ולא תהיה שייכת לאף מחלקה.
- קבוצה היא דרגת מיון בדיוק כמו מערכה, מחלקה, סדרה ומשפחה, אך ללא שם מאפיין.

ראו גם

- אינטליגנציה בבעלי חיים
- הסוואה אצל בעלי חיים
- התנהגות בעלי חיים (אתולוגיה) קטגוריה:ביולוגיה
- ja:動物 ko:동물 ms:Haiwan simple:Animal th:สัตว์ zh-min-nan:Tōng-bu̍t

אתאיזם

מקור המילה

משמעויות המונח

שכיחות האתאיזם

טיעונים בעד ונגד האתאיזם

טיעונים בעד האתאיזם

טיעונים נגד האתאיזם

יחס כלפי אתאיזם

דיון פילוסופי באתאיזם

הדיון סביב מהות הדיאיזם

הדיון סביב השלכות הדיאיזם

קישורים חיצוניים

אגנוסטיציזם

אגנוסטיות, או אגנוסטיציזם היא השקפה פילוסופית הבוחרת שלא להניח דבר לגבי דברים שקיומם לא הוכח, במקום להניח שאינם קיימים. השקפה זו מתייחסת בעיקר לאלוהות (אך גם לכל דבר הנמצא מחוץ להשגת החושים וההיסק השכלי), כאשר האגנוסטיקן אינו כופר בהימצאות אלוהים (בכך הוא נבדל מהאתאיסט) אך גם אינו מניח שהוא קיים (ובכך הוא נבדל מהמאמין). על פי השקפה זו, השאלה לגבי קיומו או אי קיומו של אלוה אינה פתורה, או שאינה יכולה להיות פתורה במהותה. יש אגנוסטיקנים הטוענים כי לא ניתן כלל להגיע לודאות לגבי קיומה של ישות אלוהית כלשהי, ולעומתם יש אגנוסטיקנים הגורסים כי יש אפשרות להגיע לודאות שכזו, אך הם לא הגיעו אליה. אגנוסטיקנים לרוב מתייחסים בספקנות לטיעונים דתיים. המונחים "אגנוסטיקן" (Agnostic) ואגנוסטיציזם (Agnosticism) נטבעו ע"י תומס הנרי הקסלי בשנת 1869, אם כי הרעיון של קיום האל כ"נעלם" או כבלתי ניתן להוכחה היה קיים הרבה לפני כן. מקור המונח ביוונית: a (לא) + genosis (ידע). בין האגנוסטיקנים הידועים ביותר נמנים תומאס הנרי הקסלי, צ'ארלס דרווין וברטראנד ראסל.

ואריאציות על אגנוסטיציזם

האגנוסטיציזם סבל יותר מהשקפות פילוסופיות אחרות מאי בהירות מבחינה טרמינולוגית. יש שניסו לשייך את האגנוסטיציזם לאתאיזם. אתאיזם 'רך' (או 'אתאיזם שלילי') קורא לאי אמונה בקיומן של יישויות אלוהיות (בניגוד לאתאיזם החזק, הקורא לאמונה באי-קיומן של יישויות אלה). על אף הדמיון, קיים הבדל בין אתאיזם רך לאגנוסטיציזם, כיוון שאגנוסטיציזם דוגל בחוסר האפשרות האינהרנטית לדעת אם האלוהים קיים או לא, בעוד שהאתאיסט הרך טוען רק כי הוא אינו מאמין שאלוהים קיים. הגישה המשלבת בין השניים נקראת אגנוסטיות אתאיסטית. ואריאציות נוספות:
- אגנוסטיציזם חזק – ההשקפה הגורסת כי שאלת קיומו אלוה או יישות אלוהית כלשהי אינה ניתנת לפיתרון במהותה, או שאין לבני האדם כלים לשפוט לגביה.
- אגנוסטיציזם חלש (אגנוסטיציזם אמפירי) – ההשקפה הגורסת כי שאלת קיומו של אלוה לא נפתרה עדיין אף כי היא אינה בלתי ניתנת לפיתרון. לכן אין לחרוץ משפט עד ייצטברו הוכחת לכאן או לכאן.
- אגנוסטיציזם אפאתי (אפאתיציזם) – ההשקפה הגורסת כי לאין לשאלת קיומו של אלוהים כל השפעה מעשית על המציאות, ולכן היא חסרת משמעות.

ראו גם

- פילוסופיה
- מדע
- מדענות

קישורים חיצונייים

- ברטראנד ראסל, [http://www.positiveatheism.org/hist/russell0.htm מדוע אינני נוצרי] (אנגלית), 1929.
- ברטראנד ראסל, [http://www.arts.cuhk.edu.hk/humftp/E-text/Russell/agnostic.htm מיהו אגנוסטי?] (אנגלית), 1953 Category:פילוסופיה Category:דתות ja:不可知論

ערך

ערך הוא מונח המבטא את רעיון שוויו של עצם או מושג כלשהו בעיני אדם כלשהו או, על–פי תפישות אחרות, שווי המוטמע בדבר, עצמאית מתפישה אנושית. על–פי תפישת הערך כשווי בעיני אדם כלשהו, ערך הוא מושג אפיסטמולוגי: הוא קשור בתפישה האנושית ועל–כן הוא תמיד סובייקטיבי ולא מוחלט. דבר הנחשב רב ערך בעיני אדם אחד, עשוי להיחשב חסר ערך בעיני אדם אחר, או אפילו בעיני אותו אדם, עם השתנות המצב. על–פי תפישה זו, גם כאשר דבר מסוים נחשב רב ערך בעיני אנשים רבים, אין עובדה זו מקנה לדבר ערך כלשהו. לדוגמה, גבר מסוים עשוי להיחשב יפה או מושך בעיני נשים רבות, אך הרבה פחות גברים יחושו הערכה דומה לאותו גבר עצמו. בתחום הכלכלי, לדוגמה, הדוגלים בתפישת ערך כמושג אפיסטמולוגי גורסים כי ערכו של מוצר או שירות הוא סובייקטיבי: חפיסת שוקולד היא בעלת ערך בעיני אדם אחד, וחסרת ערך בעיני אדם אחר; כוס מים היא בעלת ערך רב בעיני ההלך הצמא במדבר, אך כמעט חסרת ערך בעיני היושב אצל פלג המים. מן התפישה האפיסטמולוגית משתמעת