:: wikimiki.org ::
| שוק ההון |
שוק ההוןשוק ההון
שוק ההון (Capital market) הוא השוק לניירות ערך, המתחלק לשוק המניות ושוק האג"ח. תפקידו לאפשר לחברות ולממשלה לגייס הון מהציבור, בדרך כלל לטווחים ארוכים.
במובנו הרחב יותר, כולל המונח גם את הגופים הפועלים בשווקים הללו, כגון הבנקים המסחריים, חברי הבורסה, חברות הביטוח ומנהלי קרנות הנאמנות וקופות הגמל.
מטרת קיומו
שוק ההון מפגיש בין חברות הזקוקות למימון, לפרטים וחברות אחרות המעונינים מצידם להשקיע את הונם כדי לייצר ערך כלכלי. אילולא היה קיים, לא היו יכולם היזמים לממש את ההזדמנויות העסקיות העומדות בפניהם ולפתח ולמכור מוצרים ושרותים חדשים מפאת העדרו של ההון הדרוש להקמת מפעלים, פרסום וכיוצא באלה. בעלי ההון שאינם רוצים או אינם יכולים להיות יזמים בעצמם לא היו יכולים להשתמש בהונם באופן נושא פרי.
התווך היעיל בין שתי הקבוצות האלו הוא מכשיר פיננסי הכרחי בכלכלה המודרנית והוא מאפשר לחברות חדשות ולחברות קיימות לייצר ערך כלכלי ורווחה כלכלית.
השוק הראשוני לעומת המשני
מבחינים בין שוק (המניות או האג"ח) הראשי והמשני. השוק הראשי הוא השוק בו מנפיקות חברות ניירות ערך למשקיעים ומקבלות את תמורתם הכספית, בתיווכם של בתי השקעות המשמשים כחתמי העסקה. לעומתו המסחר המתנהל בשוק המשני אינו מערב את החברות שהנפיקו את המניות או אגרות החוב. בשוק המשני יכול משקיע אחד למכור למשקיע אחר את נייר הערך בכל זמן נתון.
השוק המשני מוסיף לשוק ההון מימד של נזילות ומאפשר למשקיעים גמישות: הם יכולם לשנות את דעתם לגבי כדאיות השקעתם ולעבור לחברה אחרת או סקטור אחר. הוא גם מאפשר להם להשקיע לטווחי זמן משתנים, מכיוון שהם אינם חייבים לחכות עד שהחברה בה השקיעו תשלם להם דיבידנד או תפדה את איגרת החוב, כדי לקבל את החזר השקעתם.
למרות שהוא משני במובן הטכני ובזרג'ון המקצועי, זהו השוק שרוב המשקיעים מעורבים בו והוא זה המיוצג על ידי מדדים כגון המעו"ף. הדיווחים על שערי מניות ואגרות חוב בעיתונות מתייחסים לשוק המשני.
יחסי גומלין
יחסי גומלין מתקיימים בין שוק ההון לשווקים נלווים, כגון שוק הנגזרים ושוק המט"ח. משקיע יכול לחלק את תיק ההשקעות שלו בין מטבעות זרים ומכשירים פיננסיים מגוונים בנוסף למניות ואגרות חוב או במקומם.
גם גיאופוליטיקה וארועים בחדשות משפיעים על השוק בדרכים מגוונות. בישראל למשל, אין זה נדיר לראות ירידות שערים בבורסה בעקבות פיגוע.
ראו גם
- כלכלה מודרנית - מונחים
-
שוק
השוק הוא כינוייה של החלק האחורי התחתון של הרגל המחבר בין הברך והירך לקרסול ולכף הרגל. השוק מורכבת משני שרירים עיקריים ושתי עצמות. תפקיד השוק הוא למעשה לאפשר את תנועת הקרסול קדימה ואחורה.
קטגוריה:אנטומיה
נייר ערךשם כללי למסמך המונפק ע"י חברה או ממשלה ומקנה למחזיק בו זכויות שונות. למשל: מניה, אגרת חוב, אופציה וכדומה.
קישורים חיצוניים
- [http://www.tase.co.il/portal/pdf/pdf-m/61594.pdf מסמך מושגי יסוד], האתר של הבורסה לניירות ערך
קטגוריה:שוק ההון
קטגוריה:חוק ומשפט
מניותמניה היא חלק בבעלות בחברה. לכל אחד מהבעלים ישנן מניה או מניות, כלומר זכויות וחובות הנוגעות לבעלות בחברה וליחסים בין בעלי המניות האחרים. חלק מהזכויות שמקנות המניה הן זכויות כלכליות (כספיות), ומכאן שהמניה היא נכס השווה כסף. חלוקת המניות בין בעלי המניות מייצגת את שיעור הבעלות של כל אחד מהם בחברה.
מניות ובעלות בחברות
חברה היא יישות חוקית הפועל בעיקר להשגת רווח תוך הגנה משפטית על ערבות בעלי המניות (ערבון מוגבל). לחברה יש לרוב יותר מבעל קניין אחד, ומספר הבעלים עשוי להגיע עד מליונים רבים. כמו בעלות בנכס מוחשי, גם הבעלות בחברה מבטאת את האפשרות לשלוט בפעילות החברה, ולהנות מרווחי אותה פעילות. כך למשל, עשויים בעלי החברה לקבוע שהחברה תעסוק במסחר בתחום מסוים, ולהתחלק ביניהם ברווחים שיצמחו מאותו מסחר.
הבעלות מתבטאת בהחזקה במניות. לכל מניה צמודות זכויות וחובות, ובדרך כלל אלה הן הזכויות הבסיסיות הנובעות מהבעלות, ונוגעות לשליטה בחברה ולהנאה מרווחיה. בקשר לשליטה בחברה, מקובל שמניה מעניקה לבעליה כוח הצבעה באסיפה הכללית של בעלי המניות של החברה. האסיפה הכללית קובעת את תקנון החברה וממנה את דירקטוריון החברה ובעלי-תפקידים נוספים, וכך מתווה את כיוון ההתנהלות הכללי של החברה, בשיטה המכונה דמוקרטיה תאגידית.
הזכויות המקובלות ביחס לרווחי החברה נוגעות לאפשרות שהחברה תבחר לחלק את הרווחים שצברה לבעלי המניות (בתור דיבידנד). במצב כזה, מניה מקנה זכות לקבל חלק מהרווחים המחולקים. זכות נוספת היא לקבל חלק מנכסי החברה כאשר החברה מתפרקת ומגיעה לסוף קיומה. במצב זה נכסי החברה משמשים לכיסוי חובותיה והיתרה מחולקת לבעלי המניות.
למניה צמודות גם חובות. לפי החוק, על כל בעל מניות להשתמש בזכויותיו בתום לב, ולא לנצל לרעה את כוחו כדי לקפח בעלי מניות אחרים.
החובות והזכויות הכלולות במניה נקבעות בחוקים שונים (בראשם חוק החברות התשנ"ט-1999 וחוק ניירות הערך התשכ"ח-1968) וכן בתקנונה של כל חברה, הנקבע על ידי האסיפה הכללית שלה.
מניות והשקעה בחברה
כאמור, מניות מייצגות את חלקם של הבעלים בחברה. חלק זה נקבע לרוב לפי השקעתם בחברה. כך למשל, אם מוקמת חברה ולה שני מייסדים, כאשר אחד מהם השקיע בה סכום של 10,000 ש"ח והשני סכום של 20,000 ש"ח, אזי לרוב הם יבחרו לחלק ביניהם את המניות לפי יחס ההשקעה, כלומר הראשון עשוי לקבל 10 מניות והשני 20. בדרך כלל יהיו לבעל המניות הראשון עשרה קולות באסיפה הכללית, ואילו לשני יהיו 20 קולות באסיפה. גם בעת חלוקת דיבידנד יקבלו השניים את הסכום המחולק ביחס זה.
דוגמה נוספת: כאשר חברה מעוניינת לגייס סכום כסף ממשקיע חדש, מחשבים את מספר המניות שיש להקצות לאותו משקיע כדי לתת לו שיעור הולם מהבעלות בחברה. למשל, אם חברה מעוניינת לגייס סכום כסף של 50,000 ש"ח, על מנהלי החברה להעריך את שווי החברה לאחר ההשקעה (למשל – 100,000 ש"ח), ואז להציע למשקיע החדש מניות כך שלאחר ההשקעה יהיו לו חצי מתוך מניות החברה (מניות שייצגו 50,000 ש"ח של השקעה מתוך 100,000 סך כל ערך החברה). מבחינה טכנית, אם לבעלי המניות יש כרגע 5,000 מניות, אזי כדי שהמשקיע יחזיק במחצית המניות תצטרך החברה להנפיק (לתת) גם לו 5,000 מניות בתמורה להשקעתו.
קטגוריה:שוק ההון
קטגוריה:חוק ומשפט
חברה
חברה היא מונח המציין קבוצת אנשים המאוגדת על ידי פעילות משותפת אחת לכל הפחות. בעולם (ובהיסטוריה האנושית) קיימות חברות רבות, הממויינות באופנים שונים. למעשה, כל צורת ארגון אנושית (לאום, יישוב, מקום בילוי וכו') יוצרת מפגש על בסיס כלשהו בין בני אדם, ולכן יוצרת חברה מסוימת.
סוגים של חברה
קיימים שני סוגים של חברה הנבדלים אחד מהשני בצורה ניכרת:
- חברה משנית - חברה המקיימת מפגשים שעוסקים בתחום חלקי מתוך הקיום האנושי (כמו - קבוצת ספורט, מפעל וכדומה).
- חברה כללית - חברה המקיימת מפגשים שעוסקים בכל תחומי החיים השונים (כמו - מדינה, יישוב וכו').
יסודות החברה
בחברה רלוונטית, שבה הרוב המוחלט של בני האדם מקיים יחסים חברתיים כלשהם עם בני אדם אחרים, מלבד אנשים בודדים החיים בפרישות מוחלטת כל חייהם. היחסים החברתיים מבוססים על הגורמים הבאים:
- לאדם צרכים שונים שעליו לספק, לצורך סיפוקם הוא זקוק לשיתוף פעולה של בני אדם אחרים. צרכים אלו יכולים להיות צרכים ראשוניים (כמו - מזון, מים, מחסה, מין וכדומה) או צרכים מורכבים יותר (כמו - הצורך בחברת האדם, הצורך בחיבור רגשי, הצורך בהכרה חברתית, הצורך בפיתוח האינטליגנציה, הצורך באשליה ודימיון, הצורך בהגשמה עצמית וכו').
- לאדם מערכת של יכולות המסוגלת לספק את צורכיהם של אנשים אחרים. היכולת להפיק מזון מן הטבע, היכולת ליצור כלים, היכולת להעביר מידע, היכולת לספק חברה אנושית והיכולת לחיבור רגשי לזולת הם דוגמאות ליכולות מסוג זה.
- בני אדם מסוגלים לתקשר ביניהם בצורות שונות, על מנת להגיב באופן יעיל יותר שמתבטא בהתנהגותם ובמחשבותיהם למצבם של שאר בני האדם.
- רוחניותו, תודעתו, הבנתו וערכיו של האדם מושפעים באופן משמעותי מהחברה בה הוא חי במשך חייו.
- לאדם יש יכולת מלאה להשפיע על פני החברה במובנים רבים.
- על פי תורת האבולוציה, לאדם צורך אבולוציוני בהמשך קיום הגנים שלו ובקידום השרדותה של החברה שסביבו מפני שהיא מכילה באופן חלקי את המטען הגנטי שלו עצמו, זאת בנוסף לצורך בהשרדותו האישית שממשיכה להתקיים הודות לשיתוף הפעולה החברתי.
על פי יסודות אלו קיימת תלות הדדית חזקה ביותר בין האדם והחברה בה הוא חי. תלות זו באה לידי ביטוי בתחומים רבים ושונים שיש להם חלק בחייו של האדם. התחומים העיקריים הם: כלכלה, תעשייה, אמנות, ממשל, משפט, שפה, השכלה, דת, מיניות, רפואה ומידע.
האדם והחברה
מלבד ההשפעה ההדדית של האדם והחברה, בכל חברה מתקיימת סינרגיה שמתבטאת על ידי:
קיום ישות חברתית, הניתנת להתייחסות מובחנת מלבד ההתייחסות לכל אחד מהפרטים. החברה במובנה זה היא התלכדות של המגמות הקיימות בה עם הגורמים השונים המרכיבים אותה. לכל חברה יש היסטוריה, מבנה, החלטות משותפות וכדומה.
חלק מהגדרות החברה הם גבולותיה:
- החברים שבתוכה - אלו חברים נמצאים בא ואלו לא.
- המאפיינים שלה - קרקע, שפה, רכוש החברה וכו'.
גבולות אלו לעיתים רבות אינם מוחלטים ומכילים תחום אפור.
התהליך המשלים את הסינרגיה החברתית הינו התפלגות חברתית:
שהיא אופיה של חברה המתפתחת על ידי תהליכים, מתחים, וחברות-משנה רבים ומגוונים שמתרחשים בה.
במקרים רבים, תהליכים אלו מרובדים:
הם פועלים במישורי התייחסות שונים המשולבים זה בזה - תהליכים כלכליים, תרבותיים ולשוניים שעשויים להתקיים במישורי התייחסות שונים אך שזורים אלו באלו במכלול של השפעות הדדיות.
ההתפלגות החברתית יוצרת בכל חברה חלוקת כוח מסוימת בין חלקיה השונים (פרטים ותת-חברות) ומביאה לעיצוב פוטנציאלי של פני החברה. כוח זה נקרא הכוח החברתי והוא לעולם אינו מחולק באופן שווה בין כל הפרטים בחברה, אופן חלוקתו נקבע על פי שני הקריטריונים הבאים:
- חלוקה של הכוח בין מנהיגים למונהגים. חלוקה זו קיימת בכל תחומי החיים (לדוגמה, גם האמן וגם קהלו אחראים על קיום האמנות, אך האמן מנהיג את הקהל המונהג, והינו בעל הכוח בתחום זה). חלוקה זו לרוב אינה מוחלטת, ומתקיימת ברמות שונות בחברה. לרוב המנהיגים השונים בחברה אינם שווים זה לזה במידת הכוח החברתי שלהם, וכן רוב הפרטים מכילים מידות מסוימות של הנהגה וגם כפיפות להנהגה.
- חלוקה של הכוח החברתי לתחומי חיים שונים, וחלוקה מסוימת של בעלי הכוח בין תחומי החיים השונים (לדוגמה: יצירת הבדלה בין כוהנים, המנהיגים את הכוח הדתי; פועלים, המנהיגים את הכוח היצרני; מורים, המנהיגים את ההשפעה על הדור הצעיר וכו').
חוקיות
- תחום הממשל:
הממשל הוא ציר עיקרי של הנהגה שקיים כמעט בכל חברה אנושית, הוא נחשב לתחום חיים בעל כוח רב שמתקיים בזכות עצמו ועליון על שאר תחומי החיים. יש לציין כי תחום זה אינו מנהיג באופן מוחלט את החברה, אלא אחראי על תחומים חלקיים בה.
- חברה טוטאליטארית:
חברה טוטאליטארית היא חברה בה הכוח החברתי כולו מרוכז בידי הממשל וכל תחומי החיים כפופים לו באופן מוחלט.
- חברה אנארכית:
חברה אנארכית היא חברה בה אין כלל ממשל, והכוח החברתי מפוזר בין תחומי החיים השונים. בניגוד לחברה טוטאליטארית.
לכל חברה יש חוקיות מסוימת על-פיה היא מתקיימת. חוקיות זו, מושפעת מהטבע הסובב אותה, הכלים החומריים והרוחניים הנמצאים ברשותה, הערכים וההתנהגות של בני האדם הפרטים המרכיבים אותה וההיסטוריה שלה. חוקיות זו, המתארת את מכלול ההתרחשויות הקבועות בחברה, מחולקת לשני גורמים:
- מבנה החברה - מבנה החברה מתאר את המוסדות וצורות הארגון הקיימות בחברה, וחלוקת הכוח החברתי ביניהם.
- תרבות - התרבות מתארת את מכלול המסורות, האמונות, אופני החשיבה, צורת התקשורת והמדע.
ההפרדה בין גורמים אלו אינה מוחלטת, והם שזורים זה בזה ומשפיעים זה על זה. התרבות והמבנה החברתי הם גורמים הייחודיים לכל חברה אנושית בפני עצמה ומגדירים את התנהלות החיים בה, כמו כן, הם עשויים להשתנות ובכך הם חופפים להשתנות החברה.
יציבות חברתית
אחד הביטויים הבולטים ביותר של חברה הוא קיומם של כללים המקבעים את החוקיות החברתית. כללים אלו מתקיימים לאורך זמן, ומספקים לחברה את היכולת לשמר דפוסי התנהלות קבועים יחסית ולהיות חברה יציבה. הכללים בכל חברה תלויים בשימורם על ידי רוב הפרטים בחברה. חלק גדול מכללים אלו נוצר בעקבות חריגה מהם, המתקיימת באופן חלקי בכל חברה. אך למנהיגים בחברה יש את האפשרות לשנות או לשמר את הכללים על פי רצונם האישי. הכללים מחולקים לשני סוגים:
- חוקים - החוקים מהווים את הפן הרשמי והמוחלט של כללי החברה. החוקים יכולים להיות מסוגים שונים ונוגעים בתחומי חיים שונים (חוקי ממשל, חוקי דת, חוקים אקדמאיים, חוקי מסחר וכו'). בד"כ רוב החוקים (ובייחוד הכללים שבהם הנוגעים לכלל החברה) נקבעים ומוחזקים ע"י הממשל, אך ישנם חוקים רבים הנקבעים ע"י ארגונים אחרים (כלכליים, דתיים וכו'), והם לעיתים משמעותיים יותר מחוקי הממשל.
- נורמות - הנורמות מהוות את הפן הלא רשמי של כללי החברה. הנורמות מורכבות מתהליכים רבים (בהם אופנה, מסורת, אינטרסים וכו'). הנורמות מושפעות באופן ישיר מגורמים רבים ביותר (בניגוד לחוקים המושפעים באופן עקיף), קשות להגדרה מדוייקת, יחסיות (כלומר- נתפסות באופן שונה בכל תת-חברה) ונוגעות בכל תחומי החיים.כמו כן זה לא עובד ככה.
בניגוד ליציבות החברתית, קיימים בכל חברה תהליכי שינוי במידות שונות. שינויים אלו מובחנים על פי מדדים שונים כגון חשיבותם, מהירותם וסיבת התרחשותם, ומושפעים לרוב מאופן הפילוג ומהמורכבות הרבה של בחברה. שינויים אלו עשויים לקרות בהשפעה של בני האדם מתוך החברה או לא בהשפעתם. כמו כן הם עשויים להעשות בהתאם למאמץ חברתי משותף שנועד להביאם, שינויים אלה הם מכוונים, או שהם עשויים להיגרם עקב פעולות של בני אדם שמטרתן אינה לבצע את השינויים שהתרחשו, שינויים אלה הם לא מכוונים.
השתייכות חברתית
- תהליך החיברות:
חיברות היא התהליך שבו אדם יחיד מסתגל למבנה ולתרבות של החברה אליה הוא משתייך. תהליך זה המתרחש בתקופת המעבר לחברה חדשה או בהתאמה הממושכת לחברה הנוכחית אליה משתייך האדם.
- השתייכות חברתית:
השתייכות חברתית היא הפן החברתי בחייו של אדם שהוא חלק בלתי נפרד מהגדרתו. ההשתייכות החברתית מורכבת מחלקים מודעים ובלתי מודעים.
חקר בנושא החברה
סוציולוגיה הינה תחום המחקר העוסק בחברה.
ראו גם
:מונחים בסוציולוגיה
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:מדעי החברה
ממשלהממשלה היא המוסד האחראי על ניהול ענייניה של מדינה או של אוטונומיה. זהו מוסד הקיים במדינות המתבססות על חוקה או מערכת משפטית כלשהי. הממשלה היא, בדרך כלל, האחראית הבלעדית על הכוחות החמושים (צבא, משטרה וכד'), על גביית מסים, על ניהול נכסי המדינה וקיום התחייבויותיה, על קשרי החוץ של המדינה וכיוצא באלה.
ממשלה במשטר דמוקרטי
במדינות בעלות משטר דמוקרטי הממשלה משנה את הרכבה לעתים מזומנות בהתאם ליחסי הכוחות הפוליטיים בציבור, כפי שבאים לידי ביטוי בבחירות. ממשלה במדינות דמוקרטיות מכונה "הרשות המבצעת", כיוון שסמכויותיה מוגבלות רק להיבטים המעשיים של ניהול ענייני המדינה. במשטר דמוקרטי הממשלה נתונה לפיקוח מתמיד של הפרלמנט, "הרשות המחוקקת" ושל המערכת המשפטית, "הרשות השופטת", כשההפרדה בין הרשויות נשמרת בקפדנות על פי עקרון הפרדת רשויות.
מודלים של ממשלות
יש מודלים שונים של ממשלות בהתאם לסוג המשטר הנוהג במדינה. במדינות שבהן השליט מרכז בידיו את רוב סמכויות השלטון, ואת ניהול ענייני המדינה, הממשלה היא לכל היותר חבר עוזרים לשליט, ללא סמכויות ממשיות, ולפעמים אין ממשלה כלל. במדינות שמתבססות על מערכת משפטית, הממשלה מורכבת ומכהנת מכוח החוק, שמסדיר גם את סמכויותיה ויחסיה עם רשויות אחרות. ממשלה כזאת היא בדרך כלל עצמאית יותר, ובעלת סמכויות רבות יותר. במשטרים דמוקרטיים הממשלה מורכבת ומכהנת מכוח החוק, ומכוח תמיכת הציבור, והיא מרכזת כמעט את כל הסמכויות הביצועיות של השלטון.
מודלים של ממשלות דמוקרטיות
קיימים שני מודלים נפוצים של ממשלות דמוקרטיות: מודל נשיאותי ומודל פרלמנטרי. במודל הנשיאותי (למשל בארצות הברית) עומד נשיא בראש הממשלה. הנשיא נבחר בבחירות מיוחדות, שאינן קשורות לבחירת הפרלמנט או רשויות שלטון אחרות. הנשיא ממנה את חברי הממשלה על-פי שיקול דעתו, כשהפרלמנט מפקח על עבודת הממשלה, אך אינו מעורב ישירות בהרכבתה. במודל הפרלמנטרי (למשל בישראל, בבריטניה, בגרמניה), הממשלה נבחרת על-ידי הפרלמנט (כלומר, הציבור בוחר בה בצורה עקיפה), ובראשה עומד אחד מחברי הפרלמנט. רוב החלטות הממשלה טעונות אישור של הפרלמנט. הפרלמנט גם רשאי לפרק את הממשלה ולהרכיב ממשלה חדשה תחתיה.
הרכב הממשלה
רוב הממשלות בעולם מורכבות משני דרגים עיקריים: הדרג הפוליטי, שמקבל החלטות מדיניות ומקיים את הקשר עם רשויות שלטון אחרות, והדרג המקצועי, שמבצע את ההחלטות ומייעץ לדרג הפוליטי. במדינות דמוקרטיות הדרג הפוליטי מורכב מנבחרי ציבור שאינם בהכרח אנשי מקצוע בתחומים שעליהם הם מופקדים. תפקידם לייצג את האינטרס הציבורי, ולשקול חלופות שונות על-פי ייעוץ של אנשי מקצוע. לדוגמה, שר הבריאות, שהוא חבר הממשלה האחראי על ניהול שירותי הרפואה, אינו חייב להיות רופא. תפקידו לנהל את מערכת שירותי הרפואה על-פי דרישות הציבור וצרכיו. לעומת זאת, הפקידים במשרד הבריאות חייבים להיות אנשי מקצוע בתחומים שונים של הרפואה, ותפקידם לייעץ לשר ולהציג בפניו חלופות על-פי ניסיונם המקצועי. יש שתי שיטות עיקריות למינוי הדרג המקצועי בממשלה: האחת מבוססת על הקמת "שירות ציבורי" - קבוצה גדולה של אנשי מקצוע מתחומים שונים שעוברים הכשרה מיוחדת, ומכהנים כפקידים במשרדי ממשלה ללא תלות בחילופי השרים הממונים עליהם. יתרון השיטה הוא במקצועיות הגבוהה של הפקידים, ויכולתם לייעץ לשר בצורה חופשית מבלי לחשוש מפיטורים. הבעיה העיקרית בשיטה הזו היא העובדה שהפקידים אינם חפים מאינטרסים פוליטיים, ולעתים קרובות הם מנטרלים החלטות של הדרג הפוליטי שאינן נראות להם. השיטה האחרת מבוססת על מינוי אנשי המקצוע בידי השר, והחלפתם כל אימת שמתמנה שר חדש. יתרון השיטה הוא באמון הרב ששורר בין השר לאנשי המקצוע, ובשיתוף הפעולה הפורה ביניהם. חסרון השיטה הוא בכך שהיא יוצרת חוסר יציבות, ובסיכון שלדרג המקצועי יסתננו אנשים שאינם מקצועיים דיים או אינם ראויים לתפקיד.
ראו גם
- ממשלת ישראל
- ראש ממשלה
קטגוריה:ממשל ומדיניות
ja:政府
ko:정부
ms:Kerajaan
simple:Government
th:รัฐบาล
בנקבנק הוא מוסד פיננסי העוסק בקבלת פקדונות כספיים מפרטים ותאגידים ובמתן הלוואות לאחרים. הבנק ממלא תפקיד חשוב בכלכלה כאשר הוא מתווך בין אלו שיש להם כסף שאינו דרוש להם באופן מיידי לבין אלו המבקשים להשתמש בממון זה למגוון מטרות. הבנק משלם לראשונים וגובה מהאחרונים ריבית, שהיא מחיר השימוש בכסף.
בנקאות התקיימה, בצורה כזו או אחרת מאז המצאת הכתב. ראשיתם של המוסדות הבנקאיים המוכרים לנו כיום באירופה של ימי הביניים והם התפתחו בד בבד עם המסחר ועליית המרכנתליזם והקפיטליזם בעולם.
מוסדות שונים נקראים 'בנק' בהשאלה, על אף שאינם עוסקים בהלוואות ופקדונות כספיים. כאלו הם בנק זרע ובנק דם.
סוגי בנקים
- בנק מרכזי
:לכל מדינה יש בנק מרכזי, כדוגמת בנק ישראל. זהו בנק ציבורי מיוחד הקיים מכח חוק. תפקידו לנהל את המדיניות מוניטרית במשק: לוסת את כמות הכסף בידי הציבור, להדפיס (ולהשמיד) כסף מזומן, להלוות כסף לבנקים המסחריים ולוסת את פעילותם. הריבית בה מלווה הבנק המרכזי לבנקים קובעת את הרבית שהם מעבירים הלאה ללקוחותיהם והיא נקראת שער הרבית במשק או רבית פריים.
:מעת לעת, נוסף לפעילות שגרתית זו, מתערב הבנק המרכזי במשק בדרכים נוספות: מלווה כסף לממשלה,מנפיק מלווים מיוחדים או מתערב במסחר במטבע חוץ. פעולות אלה שמורות,עם זאת לעתות משבר.
- בנק מסחרי
:בנק מסחרי או בנק סתם, עוסק בהלוואות ופקדונות, מנהל חשבונות עובר ושב במטבע מקומי ובמט"ח ומעמיד קווי אשראי לחברות ולמיזמים כלכליים. בנק מסחרי מספק ללקוחותיו אמצעי תשלום כמו המחאות וכרטיסי אשראי, לעיתים בשילוב עם חברות אשראי חיצוניות. בדרך כלל יספק הבנק המסחרי ללקוחותיו גם גישה לשוק ההון ולניהול השקעות, כגון שירכוש עבורם אגרות חוב או מניות.
- בנק השקעות
:בנק השקעות נותן שירותים לחברות: הוא מנפיק עבורן ניירות ערך כדי לגייס הון ומייעץ להן בענייני מיזוגים ורכישות.
- בנק למשכנתאות
:בנק למשכנתאות נותן הלוואות ארוכות טווח כנגד שעבוד נכסים, כגון דירות או מגרשים.
- בנק לפיתוח או סיוע
:קיימים מספר מוסדות בינלאומיים כגון הבנק העולמי או הבנק הבין אמריקאי לפיתוח, שייעודם לספק מימון למטרות כמו מלחמה בעוני ופיתוח כלכלי של מדינות הזקוקות לכך.
התפתחות הבנקאות
הלוואה בריבית התקיימה ברחבי העולם העתיק, למשל בבבל ובסין. ביוון העתיקה שימשו מקדשים כמקום בטוח להפקיד כסף. ברומא שלפני עליית הנצרות היו מוסדות בנקאיים מפותחים ואף משכנתאות.
הנצרות עצרה במידה רבה את המשך ההתפתחות של המוסדות הבנקאיים משום שהלוואה בריבית נחשבה כניצול לא מוסרי ונאסרה. האיסור הנוצרי היה הגורם לתפקיד המשמעותי שמילאו היהודים כמלווים ברבית בימי הביניים.
המילה בנק עצמה גזורה מ- banca , או ספסל באיטלקית, משום שהמלווים בריבית הקמעונאיים של העידן ההוא ניהלו את עסקיהם על ספסל בשוק.
במאות ה-18 וה-19, עם התפתחות המסחר הבינלאומי,הקפיטליזם והתעשייה, החליפו מוסדות בנקאיים מודרנים כגון בנק צרפת ובנק אנגליה (שהפכו אחר כך לבנקים מרכזיים) את המלווים הפרטיים של המאות הקודמות כמו משפחת מדיצ'י מפירנצה. בתקופה זו גם מוסד ונפוץ השימוש בשטרות כסף מנייר המגובים על ידי בנקים.
הכלכלה הקפיטליסטית של ימינו מבוססת על הון המנוהל במידה רבה על ידי הבנקים ומכאן המקום המרכזי שלהם כיום. לשם המחשה, משקלם של הבנקים מתוך מדד ה-S&P 500, הכולל את שווין המצרפי של חמש מאות החברות הציבורית הגדולות בארצות הברית הוא כ- 20%.
השפעתם של הבנקים המסחריים על היצע הכסף
על אף שבנק מסחרי אינו יכול לייצר שטרות כסף חדשים (זכות השמורה לבנק המרכזי), בפועל קיומם של הבנקים המסחריים מגדיל את כמות הכסף שבידי הציבור. זאת משום שהבנק המסחרי אינו מחוייב להחזיק בידו כסף אמיתי בכמות השווה לפקדונות שניתנים בידו, אלא רק חלק יחסי מתוך הפקדונות. היחס האמור נקרא יחס הרזרבה.
לדוגמא, אם יחס הרזרבה הוא 0.5, כאשר לקוח מפקיד בבנק 100 שקלים הבנק נדרש לשמור 50 מהם כרזרבה ואת ה-50 האחרים הוא יכול להלוות ללקוח אחר שבתורו מפקיד גם הוא את כספו בבנק. אין חשיבות לצורך העניין אם הוא מפקיד באותו בנק או בבנק אחר. מתוך 50 אלו 25 ינתנו כהלוואה נוספת וכן הלאה. סיכום הטור החשבוני הזה מראה כי בהנחה הקרובה למציאות שכספי הציבור מוחזקים רובם ככולם בבנק, קיומם של הבנקים המסחריים הגדיל את כמות הכסף שבידי הציבור ביחס ההפוך ליחס הרזרבה, או בדוגמא פי 2.
יחס הרזרבה המינימלי הנדרש מבנק מסחרי נקבע ע"י הגורם המפקח על הבנקים וכל שינוי בו משפיע משמעותית על כמות הכסף שבידי הציבור וכתוצאה מזה על רמת המחירים במשק.
אילולא הייתה קיימת ההגבלה, יכול היה הבנק להלוות את אותו הכסף עוד ועוד פעמים ואף היה לו תמריץ לנהוג כך ולהגדיל את הכנסותיו מריבית על ההלוואות. אלא שאז ייתכן מצב ובו מפקידים ידרשו את כספם מהבנק בכמות העולה על הרזרבות שלו. יתרה מזאת, מספיקה שמועה שמטילה ספק בנזילותו של הבנק וביכולתו לשלם לדורשים את פקדונותיהם, כדי לגרום לבהלה המונית של לקוחות הבנק שהיא בבחינת נבואה המגשימה את עצמה: בבואם לדרוש בבת אחת את כספם מהבנק הם ירוקנו את עתודותיו ויגרמו לפשיטת רגל של הבנק, כפי שאכן קרה לבנקים רבים בעבר.
אמנם גם כאשר נשמר יחס רזרבה (הקטן מ-1) קיים סיכון לבהלה שכזו. על כן קיימת רגולציה מקיפה של הבנקים שתפקידה, בין השאר, לצמצם את הסיכון.
רגולציה
התלות הגבוהה של הכלכלה המודרנית במערכת הבנקאית מחייבת פיקוח ציבורי על פעילותם של הבנקים, על מנת למנוע משברים כגון ההתמוטטות ההמונית של בנקים אמריקאיים בזמן השפל הגדול או משבר מניות הבנקים בישראל.
תפקידה של הרגולציה, עליה מופקד בדרך כלל הבנק המרכזי או סוכנות ממשלתיות מיוחדת, לוודא שבנקים אינם יורדים מיחס הנזילות המותר להם, שיש ברשותם הון עצמי מספיק ושהם מתנהלים באופן תקין והוגן. המטרה העיקרית של התקנות השונות היא למנוע התמוטטות של בנק מסחרי. במקרה של התמוטטות קרובה הבנק המרכזי יספק אשראי לבנק על מנת למנוע אותה. נוסף על זה, במדינות רבות יש ביטוח פקדונות כללי חובה, המבטיח את פקדונות הציבור במקרה של התמוטטות. גם במדינות בהן אין ביטוח גורף,כגון בישראל, במקרים רבים יתערבו הבנק המרכזי או הממשלה ויפצו את המפקידים או את חלקם.
בישראל המפקח על הבנקים מטעם בנק ישראל הוא המעניק רשיון לתאגיד לעסוק בבנקאות לאחר בדיקה מקיפה של הבנק ושל בעליו. הוא גם זה שמטפל בתלונות ופניות הציבור כנגד הבנקים.
הבנקים בישראל
הבנקים מהווים את עמוד התווך של הפעילות הכלכלית במשק הישראלי. מרבית הפעילות הכלכלית מתבצעת על ידיהם, בתיווכם או במימונם.
הבנקים הגדולים בישראל הולאמו בעקבות משבר מניות הבנקים אך בשנים האחרונות משלימה הממשלה את הפרטתם, כאשר רק בבנק לאומי נותרה הממשלה בעלים עיקרי.
הריכוזיות בתחום הבנקאות בישראל מתבטאת בכך ששני הבנקים הגדולים - בנק הפועלים ובנק לאומי - שולטים יחד ברוב הפעילות הבנקאית. מסיבה זו הם מכונים על ידי מבקריהם דואופול. נתח השוק הנותר מתחלק רובו ככולו בידי שלושה בנקים נוספים. כל חמשת הבנקים הגדולים נסחרים בבורסה לניירות ערך בתל אביב.
הגדול מבין השניים הוא בנק הפועלים, שנשלט בעבר על ידי ההסתדרות הכללית וכיום בידי שרי אריסון.
השני בגודלו מבין הבנקים הינו בנק לאומי, שנוסד על פי חזונו של בנימין זאב הרצל וביזמתו האישית ונועד לשמש זרוע כלכלית לתנועה הציונית הצעירה. הוא נקרא בראשיתו בנק אנגלו-פלשתינה. לאחר קום המדינה הוסב שמו ל "בנק לאומי" והוא שימש את המדינה בראשית דרכה כמעין בנק מרכזי. נסיונות מתמשכים של המדינה להפריט את הבנק ע"י מכירתו כולו או לפחות את גרעין השליטה - לא צלחו. כשלון תכניות ההפרטה ה"סטנדרטיות" הביאות את המדינה לתכנן את הפרטת הבנק בדרך של חלוקת מניותיו לכלל הציבור הרחב.
השלישי בגודלו מבין הבנקים בישראל הוא בנק דיסקונט. בנק זה נוסד בשנת 1935 בשם "בנק א"י לדיסקונט" על ידי משפחות קרסו, אלבו ורקנאטי. הבנק שרד את שנות המשבר הקשות של מלחמת העולם השנייה ולאחר קום המדינה הפך לבנק גדול ומוביל. בשנים האחרונות חווה הבנק קשיים עקב החלטות עסקיות שגויות ויחסי עבודה רעועים בין ההנהלה וועד העובדים, אך התאושש מהם. הבנק שולט גם שליטה מלאה בבנק מרכנתיל דיסקונט והוא נשלט על ידי משפחת ברונפמן הקנדית-ישראלית.
הבנק הרביעי בגודלו הוא בנק המזרחי השולט גם בבנק המשכנתאות הגדול "טפחות". הבנק, שנוסד בשנת 1923 על ידי תנועת הפועל המזרחי נשלט כיום על ידי קבוצת עופר-ורטהיים.
הקטן מבין חמשת הבנקים הגדולים הוא הבנק הבינלאומי הראשון שנשלט עד לאחרונה ע"י קבוצת ספרא ונקנה ע"י קבוצה בראשות איש העסקים צדיק בינו. בבעלותו נמצא בנק פועלי אגודת ישראל.
מספר נציגויות ושלוחות של גדולי הבנקים בעולם, כגון HSBC נפתחו בישראל, בנסיון להתמודד על נתחים משוק הבנקאות המקומי.
כמו כן קיים שוק של אשראי חוץ בנקאי. חברות הביטוח הן שחקניות עיקריות בשוק זה.
בנסיון לצמצם את הריכוזיות וניגוד האינטרסים במערכת הבנקאית, אישרה הכנסת ב-2005 את רפורמת בכר, שעיקרה הפרדת קרנות הנאמנות וקופות הגמל מהבנקים ומכירתן לחברות השעות פרטיות וחברות ביטוח.
קישורים חיצוניים
- [http://www.economist.com/markets/displayStory.cfm?story_id=4174345 רשימת עשרת הקבוצות הבנקאיות הגדולות בעולם לפי הון עצמי] - אקונומיסט, 2004.
- [http://www.eh.net/encyclopedia/article/wicker.banking.panics.us הסטוריה של בהלות בנקאיות בארצות הברית]
- [http://bwnt.businessweek.com/global_1000/2003/index.asp?sortCol=assets&sortOrder=DESC&pageNum=1&resultNum=10 רשימת הבנקים הגדולים בעולם לפי נכסים] - ביזנסוויק, 2003.
קטגוריה:שוק ההון
-
ja:銀行
ko:은행
ms:Bank
simple:Bank
th:ธนาคาร
בורסה לניירות ערךבורסה לניירות ערך הינה מוסד כלכלי המאפשר למשקיעים לסחור בניירות ערך אשר הונפקו קודם לכן על-ידי חברות וגייסו כסף מהציבור. חברה המגייסת כסף באמצעות הבורסה היא חברה ציבורית.
בהנפקה של מניות הבעלות על החברה (כלומר המניות של החברה) נמכרת לציבור הרחב בחלקה או במלואה. כן עשויה ההנפקה לכלול אופציות ואגרות חוב.
תכונותיה המיוחדות של הבורסה, המקבילות לאלו של שוק הרחוב או של הקניון, מאפשרת ניידות רבה ביותר של הבעלות על החברות, שכן מרוכז בה מרבית ההיצע והביקוש של בעלות זו. בניסוח אחר, הסוחר בבורסה אינו צריך לפרסם את רצונו או להשקיע מאמצים רבים במציאת לקוחות ומוכרים, אלא נדרש לבצע מספר פעולות תיאום מצומצמות על-מנת שהמסחר יתבצע (כאשר תנאי ההיצע והביקוש תואמים זאת).
המסחר בבורסה נחשב לאחד המרכזים החשובים והמכריעים של הקפיטליזם, והינו תוצר מובנה של שיטה זו. על-אף שבבורסה לא קיימת החלפה ממשית של סחורות, המתרחש בבורסה משפיע במישרין על המתרחש בשאר השוק, וזאת על-ידי שינוי במצב ההון של החברות.
לעיתים המסחר בבורסה מעניק לרוכשי המניות את היכולת לנהל בפועל את החברה הנסחרת, אך מתקיים מצב שבו הניהול בפועל אינו משתנה, עקב חוסר האפשרות לשנותו או אי-מימוש של אפשרות זו. במקרים אלו השינוי העיקרי הוא בבעלות על החברה, כלומר - בנהנים ובמפסידים הישירים מרווחיותה, ולא בניהולה.
בבורסה מיוצגות החברות בממד אחד בלבד שלהן - מצב ההון מבחינת רווחיותו. לרוב ממד זה הוא המימד היחיד או העיקרי המגדיר עבור הסוחרים בבורסה את פעולותיהם.
לדוגמה: לרוב הסוחר בבורסה הקונה מפעל לייצור נעליים, אינו מתעניין בנעליים עצמן. הוא מעוניין אך ורק בעלייה עתידית של מניות המפעל שבבעלותו, ומבחינתו עשוי היה המפעל לייצר כל מוצר אחר. כמו כן, אין הוא נדרש להבין באופן מיוחד בייצור הנעליים.
לדוגמה, קניית מניותיו בבורסה של מפעל לייצור נעליים על-ידי בעל הון, עשויה להביא לכך שבעל ההון יחליט החלטות שונות הנוגעות להתנהלות המפעל בפועל. לעומת זאת, עשוי להתקיים גם מצב בו בעל ההון אינו מסוגל (שכן הוא מחזיק באחוז קטן מהמניות) או אינו מעוניין בניהול עצמו, אך הוא יהיה שותף לרווחי המפעל ולהפסדיו.
מכיוון שהבורסה פועלת במרחב תאורטי, מוסד זה נודע בכך שהמסחר בו מדומה ל"משחק". המשחק הבורסאי מבוסס על-כך שמצב ההון של חברות שונות משתנה באופן תדיר, כך שהוא עשוי "לעלות" או "לרדת". ערך זה של חברה, תואם את ערך מניותיה בבורסה, ובכך מביאה עלייה במצב החברה לעלייה בנכסיו של בעל מניותיו, וירידה במצב החברה מובילה לירידה בנכסיו.
במשחק הבורסאי מנסים הסוחרים לנבא את מצבן העתידי של החברות הנסחרות, ולפעול בהתאם: לקנות מניות שעתידות לעלות, ולמכור מניות שעתידות לרדת.
המשחק הבורסאי משמעותי ביותר בעיצוב הכלכלה, שכן הוא מגדיר חלקים ניכרים ממנה. המסחר בבורסה עשוי במקרים רבים למוטט או לרומם חברות, בניגוד לדרישות הפנימיות של היצע וביקוש בשוק הסחורות הממשי.
משחק זה מאופיין בתהליכי שרשרת המגבירים את עצמם. הידוע ביותר הוא המצב בו חברה נסחרת מפסידה מערכה באופן זמני. הפסד זה עשוי להביא לכך שבעלי מניותיה ינסו לממש אותן מחשש לירידה נוספת בערכן, מימוש אשר מקטין את ההון של החברה במידה נוספת. כך, עצם החשש מפני בריחת המשקיעים האחרים בחברה אשר תביא לנפילתה, הינה סיבה בזכות עצמה המביאה לבריחת המשקיעים, ובכך מבריחים המשקיעים זה את זה באופן הדדי.
בצורה דומה עשויה חברה לעלות - עלייה זמנית מביאה לביקוש רב למניות החברה, ביקוש המבטיח הצלחה עתידית ובכך מושך משקיעים נוספים.
כמו כן, לבורסה יש השפעה גדולה ביותר על כלכלת המאקרו. מצב הבורסה משנה באופן ישיר את התנאים הכלכליים המגדירים את כלכלת המדינה. באופן סטטיסטי, יש ענין לעסוק ב"עליות" ו"ירידות" בבורסה כולה, המציינות מגמות-על בה. גם במובן זה קיימות תגובות שרשרת.
תגובת שרשרת ידועה ברמת המאקרו הינה "מפולת מניות" - כשל שוק שמתבטא בירידה חדה ורחבת היקף של המניות השונות בבורסה, המחזקת את עצמה בתהליך בריחה מאסיבית של משקיעים. מפולת מניות שכזו נחשבת לאחד הגורמים הישירים למשבר הגדול בארצות הברית, וזאת לאחר תקופה ארוכה בה התהליך הנגדי (של השקעות רווחיות והשקעות חוזרות בכל הבורסה), הביא לשאננות רבה בנוגע לעתידם הפרטי והכללי של אזרחי המדינה.
בזכות תכונותיו, המשחק הבורסאי מהווה את עמוד התווך המרכזי של חלוקת ההון בחברה. בעלי ההון המרכזיים עוסקים רובם ככולם בבעלות על מניות בורסאיות, ומרבית תהליכי הריכוז והפיזור של הכוח נעשה בבורסה.
כיום מרבית המסחר נעשה בעזרת מחשבים.
ראו גם
- וול סטריט
- אגרות חוב
- מניות
- אופציות
קטגוריה:שוק ההון
ביטוחביטוח פירושו פעילות עסקית שנועדה לספק הגנה מפני היבטים כספיים של סיכון, כגון סיכון לרכוש או סיכון לחיים. המבוטח משלם פרמיה למבטח, ובתמורה מובטח לו שכאשר יתרחש מאורע הביטוח, יינתן למבוטח פיצוי כספי בגובה מוסכם. גובה הפרמיה נקבע על ידי המבטח, לפי סטטיסטיקה של האירועים נגדם נרכש הביטוח, תוך התחשבות במצב הספציפי של המבוטח. למשל, בביטוח חיים משתמשים בטבלאות אקטואריות, בצרוף ידע על מחלות קודמות ועל סיכונים עתידיים. הפרמיה נקבעת כך שתוחלת הרווח של המבטח תהיה חיובית.
ענפי הביטוח העיקריים
ביטוח חיים
תוכנית שבה ניתן להבטיח קרן אשר תשולם למשפחה או לכל מוטב אחר אם נפטר המבוטח מסיבה כלשהי. ביטוח חיים, הכולל כיסויריסק שמשמעו ביטוח למקרה מוות ללא חסכון, ועוסק בסיכון חיים שבו נתון המבוטח במהלך תקופת הביטוח, קצרה או ארוכה, במהלך פעילותו הכלכלית ובשעה שהוא נושא בהתחייבויות כלכליות כלפי התלויים בו. המבוטח יכול להגדיר את סכום הביטוח והתקופה שבה נחוץ הכיסוי הביטוחי.
ביטוח בריאות
בענף הביטוח ( להבדיל מביטוח בריאות ממלכתי הניתן ע"י המדינה ע"פ חוק, או שרותי בריאות נוספים ובקיצור שב"ן הידועים כ"ביטוח משלים" וניתנים ע"י קופות החולים ולהם ראויים ערכים נפרדים או הרחבה בעתיד בערך זה), ביטוח שעניינו בריאות המבטיח למבוטח פיצוי כספי, או שיפוי, או שילוב של השניים, לאחר קרות מקרה ביטוח כפי שהוגדר בפוליסה.
ביטוח הבריאות הוא בדרך כלל במסגרת פוליסת בריאות, אך יכול שיהיה גם כיסוי שעניינו בריאות בפוליסת ביטוח חיים או בפוליסת ביטוח כללי.
מקרה ביטוח הוא בדרך כלל אירוע רפואי שקרה למבוטח ומכוסה ע"פ הפוליסה, או הכיסוי. אפשר גם שמקרה הביטוח יהיה זכאות לבדיקות רפואיות תקופתיות ואחרות , רפואה מונעת, או שירותים אחרים שעניינם בריאות במובנה הרחב, אך אינם קשורים לאירוע רפואי שקרה למבוטח. כל זאת ע"פ התנאים והקריטריונים כפי שהוגדרו בפוליסה, או בכיסוי, אשר יכולים להיות ותק ביטוחי, גיל ועוד.
פיצוי משמעו סכום כספי שנקבע מראש בפוליסה, או בכיסוי, אשר ישולם למבוטח ע"י המבטח ללא קשר להוצאות שנגרמו למבוטח בפועל עקב קרות מקרה הביטוח.
שיפוי משמעו בדרך כלל מימון הטיפול הרפואי במבוטח עקב קרות מקרה הביטוח, אך לא יותר מההוצאות שהוצאו בפועל ע"י המבוטח. אפשר שהטיפול הרפואי ינתן ישירות ע"י המבטח או נותני שירות מטעמו. בדרך כלל יקבע המבטח תקרה כספית נפרדת לכל טיפול או שירות רפואי וכן תקרה כספית כוללת למימון כל הטיפולים או השירותים הרפואיים בפוליסה. התקרה יכולה להיות שנתית או לכל תקופת חיי הפוליסה.
ביטוח בריאות מקיף טוב יכלול בדרך כלל כיסוי לניתוחים בארץ ובחו"ל, השתלות וטיפולים מיחדים בחו"ל, תרופות שלא בסל הבריאות, טיפולים מחליפי ניתוח, טיפולים אמבולטוריים, טיפולים המבוססים על טכנולוגיות רפואיות מתקדמות ועוד. בישראל קיימים ביטוחי בריאות רבים נוספים הכוללים מקצת מהכיסויים שנמנו למעלה.
ביטוח אלמנטארי
ביטוח כללי. כל הענפים שאינם ביטוח חיים וביטוח ימי. ביטוח הבריאות וסיעוד מנוהל במחלקות ביטוח חיים של חברות הביטוח אך מבחינת תקנות חוק הפיקוח על עסקי הביטוח בדרך כלל נחשב לביטוח כללי. הענפים הנכללים הם ביטוחי רכוש לרבות ביטוח רכב רכוש, ביטוח למפעלים ולבתי עסק, ביטוח אובדן רווחים, ביטוח כספים, ביטוח נאמנות עובדים, ביטוח רכוש בהעברה, ביטוח דירה, ביטוח חקלאי, ביטוח פשעי מחשב וכן ביטוח אחריות חוקית ובכלל זה ביטוח רכב חובה, ביטוח אחריות חוקית כלפי צד שלישי, ביטוח חבות המעבידים, ביטוח אחריות המוצר, ביטוח אחריות מקצועית, ביטוח אחריות מנהלים ונושאי משרה בחברה. ביטוח הנדסי הכולל ביטוח שבר מכני, ביטוחי מחשבים, ציוד כבד ועבודות קבלניות, ביטוח תאונות אישיות, ביטוח נסיעות לחו"ל והביטוחים האחרים הנלווים לביטוחים עסקיים.
קטגוריה:כלכלה
ja:保険
קרן נאמנותקרן נאמנות היא כלי שמטרתו השקעה משותפת בניירות ערך והפקת רווחים משותפת מהחזקתם ומכל עסקה בהם. קרן הנאמנות מנוהלת על-ידי מנהל הקרן, והיא פועלת על פי הסכם נאמנות שפרטיו פורסמו באמצעות תשקיף.
ישנם סוגים רבים של קרנות נאמנות, מהן מנייתיות (כללי, ענפים, מדדים, אופציות, אג"ח להמרה וכו') ומהן המתמקדות באפיקי השקעה אחרים, כגון מק"מ, אג"ח צמודות מדד, אג"ח במט"ח ועוד.
הקרן מורכבת מיחידות השתתפות אשר כל אחת מהן מקנה זכות שווה בנכסי הקרן.
קרנות המשקיעות בני"ע של חברות מענפים שונים נוטות להשיג תשואות הקרובות לאלו של השוק ואילו קרנות המתמחות בני"ע של חברות הפועלות בענף מסויים נוטות להיות חשופות לסיכון הענף ולתשואה בו.
מונחים
לקרן נאמנות צריך להיות נאמן לקרן ומנהל קרן החותמים על הסכם הקרן.
- נאמן קרן: חברה שתפקידה להחזיק בנכסי הקרן עבור בעלי היחידות ולפקח על יישום מדיניות ההשקעה של מנהל הקרן בהתאם לתשקיף.
- מנהל קרן: חברה המנהלת את ניכסי הקרן ומבצעת רכישות ומכירות של ני"ע ופעולות אחרות בהתאם למדיניות ההשקעות של הקרן.
- הסכם הקרן: הסכם שבאמצאותו מוקמת קרן אשר נחתם בין מנהל הקרן לבין הנאמן ובו פרטים שונים, כגון: שם הקרן, שכר המנהל ושכר הנאמן, מדיניות ההשקעה של הקרן. ההסכם וכל שינוי בו טעונים אישור הרשות לני"ע.
סוגי קרנות נאמנות
- קרן סגורה: קרן המנפיקה לציבור מספר מוגבל של יחידות השתתפות. כאשר מכסת היחידות מתמלאה, היא אינה רשאית להנפיק יחידות חדשות, למעט חלוקת הטבה. מנהל הקרן רשאי למכור יחידות השתתפות נוספות במידה וישנן פדיונות בקרן. (אין זכות אוט' לפדיון אלא רק במועד פירוק הקרן ויחידות ההשתתפות נסחרות בבורסה.)
- קרן פתוחה: מנפיקה מס' לא מוגבל של יחידות השתתפות (במקרים חריגים יש הגבלה על מספר יחידות ההשתתפות המקסימלי), יש יכולת פדיון בכל עת ויחידות ההשתתפות עצמן אינן נסחרות בבורסה.
- קרן ייחודית: הינה קרן סגורה אשר בהסכם הקרן שלה נקבע כי תהיה רשאית להשקיע בניי"ע שאינם נסחרים בבורסה.
- קרן צבירה: קרן הצוברת את כל רווחיה ואינה רשאית על פי תשקיפה לחלק אותם או מקצתם, כדיווידנד במזומן לבעלי יחידות השתתפות בה.
- קרן פטורה: קרן נאמנות שרווחיה והכנסותיה פטורים ממס ובעלי היחידות חייבים במס. מחזיק היחידה יחויב במס על רווח הון ראלי בהתאם לשיעור המיסוי החל עליו, במועד מימוש היחידה.
- קרן מתמחה: קרן המשקיעה שיעור ניכר מנכסיה באפיק השקעה אחד. למשל: קרן המתמחה במניות, קרן המתמחה בצמודי מדד, קרן המתמחה במט"ח. לפי הגדרת בנק ישראל - קרן המשקיעה לפחות 75% מנכסיה באפיק אחד, וזאת לפי ממוצע אחזקותיה ב- 18 החודשים האחרונים.
- קרן מעורבת: חבות המס מתחלקת בין מחזיק היחידה והקרן. מחזיק היחידה יחויב במס בשיעור של 15% על רווח הון ראלי במועד מימוש היחידה. הפסדים ניתן לקזז בשיעור של 15% מגובה הפסד ההון.
קטגוריה:שוק ההון
מימון
כלכלה
כלכלה הוא תחום הפעולה האנושית המכוון להשגת האמצעים החומריים הדרושים לאדם לצורך קיומו ורווחתו. כלכלה היא גם תחום חקר העוסק ביחסים האנושיים והחברתיים הקשורים בהשגת אמצעים חומריים, והחוקים והיחסים החברתיים הנוגעים לייצורו וחלוקתו של קניין המשמש לצורכי אדם. המחקר בתחום הכלכלה עוסק באופן בו משאבים נגישים במחסור משמשים, מעובדים, מיוצרים, מוקצים, מופצים ונצרכים כמוצרים. כמו כן עוסקת הכלכלה במגוון הקשרים ויחסי החליפין בין בני אדם במהלך ייצור מוצרים וצריכתם. בין השאר נוגעים תחומי חקר זה בהליכים של ייצור, הפצה, מסחר וצריכה של מוצרים ושירותים.
המונח "אקונומיה" או "אקונומיקה", שפירושו "כלכלה" ברוב שפות לועז, הוא מונח שטבע הפילוסוף היווני אריסטו לתיאור מדע העוסק בחקר חוקי משקי הבית. המילה אקונומיה מורכבת מהמילה היוונית οίκω (אוֹיקוֹ, בית או משק–בית) עם המילה νέμω (נֶמוֹ או נומוס, חוק). מונחים כמו "כלכלה מדינית", "כלכלה פוליטית", "כלכלה חברתית" או "כלכלה לאומית" שימשו החל מהמאה השבע–עשרה, אך במאה העשרים השתגר השימוש ב"כלכלה" (economics) לבדה, בהשראת הספר "עקרונות הכלכלה" של אלפרד מרשל משנת 1890.
הגדרות שונות לכלכלה
קיימות מספר הגדרות חליפיות לכלכלה. את הפשוטה מביניהן סיפק אדם סמית', מי שנחשב לאבי הכלכלה, לפיו כלכלה היא "המדע החוקר את העושר". ביתר פירוט, הכלכלה על פי סמית' היא "חקר הייצור,ההפצה וההחלפה" של עושר. ג'ון סטיוארט מיל סיפק הגדרה דומה: "המדע המעשי של ייצור והפצת עושר", כאשר את העושר לעניין זה תיאר כ-"מלאי הדברים השימושיים".
אלפרד מרשל הסיט את ההגדרה של המדע מעושר לרווחה, כדי לתת ביטוי לפעילות כלכלית שאינה בהכרח קשורה לכסף או מתכות יקרות. לפיכך כלכלה עוסקת במכלול ההיבטים החומריים של החיים והפעילות החברתית המשפיעים על רווחתו ותועלתו של האדם.
הגדרה מודרנית שסיפק ליונל רובינס, גורסת כי הכלכלה עוסקת בחקר המחסור, כלומר חקר השימוש האנושי באמצעים הנתונים במחסור שיכולים לשמש למטרות שונות.
יסודות הכלכלה
מוצרים ושירותים
כל שיטה כלכלית מתמקדת בראש ובראשונה במוצרים (או תוצרים): חומרים שעובדו באופן כלשהו ביד אדם. המכנה המשותף לכל המוצרים הכלכליים הוא, שכולם נוצרו בעקבות מאמץ אנושי מכוון ליצירתם, ויש להם ערך כלשהו עבור היוצר או עבור בני אדם אחרים הצורכים את המוצר. המאמץ האנושי המכוון מודרך על ידי השאיפה להקנות ערך למוצר. כאשר קיים מאמץ כזה ולמוצר יש ערך בעיני יוצרו או בעיני אחרים, ניתן לומר שהוא עבר "כִּילְכּוּל" או "אקונומיזציה"—הוא הפך מעצם למוצר כלכלי. פרי שנקטף הוא מוצר כלכלי וכמוהו גם מטוס, אף שכמותו ומורכבותו של המאמץ הדרוש כדי לייצר אותם משתנה.
בדומה לכך, שירות הוא מוצר שאינו חומרי, אלא פעולה שמבצע אדם המסיבה תועלת, כלומר מייצרת ערך עבורו או עבור אחרים. ייעוץ פסיכולוגי הוא דוגמא לשירות משום שעל אף שאינו מוצר חומרי, יש בו ערך עבור המטופל ונדרש מאמץ אנושי מכוון כדי לספק אותו.
סך כל המוצרים והשירותים שאנו צורכים מהווה את הרווחה שלנו, מההיבט הכלכלי.
ייצור באמצעות הון,עבודה ומשאבים נגישים
הגורמים הראשוניים המעצבים את כלכלתה של חברה מסויימת הם תנאי הסביבה: האקלים, הסביבה הטבעית, תנאי השטח, והמשאבים הטבעיים הנגישים. אוצרות הטבע משמשים לייצור מוצרים שונים.
גורם נוסף בייצור הוא ההון - סך כל הנכסים,גם הם כשלעצמם מוצרים, המשמשים לייצור מוצרים אחרים.
הגורם השלישי הוא העבודה, כלומר הזמן והמאמץ שמשקיע אדם בתהליך הייצור.
לדוגמא: כדי ליצר תכשיט מוגמר, דרושים כחומר גלם יהלומים גולמיים (אוצר טבע), דרושה מכונה לחיתוך,עיבוד וליטוש שלהם (הון) ודרוש עובד שישתמש במכונה כדי לעבד את היהלום (עבודה).
עקומת התמורה ,עלות אלטרנטיבית ומחיר
יהלומים
בידי אדם כמו גם בידי החברה בכללותה יש כמות מוגבלת של הון,עבודה וחומרי גלם. הם יכולים להשתמש בהם כדי לייצר מוצרים שונים. עקומת התמורה מייצגת את אפשרויות הייצור השונות, בעולם פשוט שבו יש שני מוצרים בלבד. השיפוע של העקומה בכל נקודה מבטא את עלותה האלטרנטיבית של יחידה מהמוצר האחד במונחי המוצר האחר. עלות זו היא המחיר של המוצר: על מה נצטרך לוותר בכדי שתהיה לנו יחידה נוספת.
מסחר
מאחר ואנו זקוקים למוצרים שאיננו מייצרים בעצמנו, מתקיים מסחר, כלומר קשרים בין אנשים למטרת חליפין. קשרי המסחר יכולים להתקיים בחליפין ישירים או סחר חליפין, בהם אנשים מעבירים זה לזה מוצר תמורת מוצר אחר. לעתים קרובות, מבוצע הסחר תוך שימוש במטבע—מוצר ביניים בעל ערך מוסכם. מחיר הנקוב בכסף מייצג את מחיר המוצר במונחי מצרף של כל המוצרים האחרים.
בכלכלות מורכבות יותר, ישנם אנשים שהתמחותם בתיווך בין יצרנים לבין צרכנים באמצעות השוק. אנשים אלו מכונים "סוחרים".
מקובל להבחין בין סחר פנים, מסחר בין פרטים המשתייכים לאותו משק או לאותה מדינה, לסחר חוץ המתבצע בין המשק לבין משקים אחרים. תוצאה חשובה, פרי ניתוחו הכלכלי של דייוויד ריקרדו היא שסחר חוץ מיטיב עם כל המשתתפים בו, בכך שהוא מאפשר להם להרחיב את עקומת התמורה שלהם ולהשיג רווחה גבוהה יותר משהיו יכולים בכוחות עצמם.
משק
מושג מרכזי נוסף בכלכלה הוא המשק: מערכת כלכלית שבה פרטים רבים, הקשורה או מיוחסת לאותם פרטים כקבוצה ונמצאת בבעלותם. ישנם סוגים רבים של משקים, שונים בגודלם ובאופיים, המאופיינים בהתייחסות שונה לתחרות, מידת התחרותיות בהם, חלוקת התפקידים, עושרו או עוניו של המשק, מידת פתיחותו של המשק למשקים אחרים, וכן הלאה.
המשקים הכלכליים הפשוטים ביותר הם משקים שכל חבריהם עוסקים בייצור מוצרים אותם יצרכו בעצמם באופן בלבדי. רובינזון קרוזו על האי הבודד הוא דוגמה מובהקת למשק כזה. משקים פשוטים הם אוטרקיים, כלומר, הם חיים על אמצעיהם הם וסגורים בפני שווקים אחרים. במשקים פשוטים, לרוב, כל יצרן הוא גם צרכן, כל היצרנים-צרכנים עוסקים גם בניהול וגם בחישובים בעין הנוגעים לעלות (מבחינת מאמץ) בייצור מוצר.
במשקים מורכבים יותר נוצרת חלוקת עבודה: חלק מן האנשים מתמחים בעשיית דברים מסויימים, ואילו חלק אחר של האנשים מתמחה בעשיית דברים אחרים. פעולתם של האנשים השונים, לבד או במשולב, מביאה לייצור מוצרים. לדוגמה, כדי ליצור בגד צמר שישמש כסות בחורף, יכולה העבודה להתפצל בין רועה הדואג לכבשים ולתזונתן, גוזז צמר הגוזז את צמרן של הכבשים, אנשים הכובשים את הצמר לסיבים וכאלו האורגים מן הצמר את הבגד. קיום חלוקת עבודה הוא המבחין העיקרי בין משקים פשוטים למשקים מורכבים.
משקים בהם ישנה חלוקת עבודה אינם אוטרקיים לחלוטין, בדרך כלל. חלוקת העבודה דורשת התמחות, ולכן יש רווח ניכר ביצירת קשר עם אנשים המתמחים בעבודות מסוימות, כדי לבצע החלפה של מוצרים מסוג אחד במוצרים מסוג אחר.
היצע וביקוש ומנגנון השוק
השוק הוא המקום בו נפגשים הקונים והמוכרים של סחורות כדי לסחור בהן, בין אם מדובר במקום במובן המילולי או לא. מחירן של הסחורות נקבע בשוק בהתאם להיצע וביקוש: בכל רמת מחיר מעונינים היצרנים למכור כמות מסוימת הנגזרת ממבנה העלויות של תהליך היצור, דהיינו מחירם של גורמי היצור (זוהי "פונקציית ההיצע"), ואילו הצרכנים מעוניינים בכמות אחרת הנגזרת מהתועלת שהם מפיקים מהמוצר וממוצרים אחרים ("פונקציית הביקוש"). באופן גס ניתן לומר כי פונקציית ההיצע תהיה בדרך כלל פונקציה עולה - כלומר, היצרנים ייצרו ויציעו כמות גדולה יותר מן המוצר ככל שהמחיר גבוה יותר. פונקציית הביקוש, לעומת זאת, היא בדרך כלל פונקציה יורדת - כלומר, הצרכנים ידרשו כמות קטנה יותר מן המוצר ככל שעולה מחירו.
הכלכלה הנאו-קלאסית גורסת שהשוק יגיע לשיווי משקל ומחיר הסחורה בשוק יהיה המחיר בו הכמות המבוקשת תהיה זהה לזו המיוצרת. ההגיון העומד מאחורי שיווי משקל זה, הוא שברמת מחיר גבוהה ממנו ישרור מצב של "עודף היצע" - הכמות המוצעת גדולה מהכמות המבוקשת, דבר שיגרור הורדת מחיר מצד היצרנים שנותרו עם עודפי סחורה. באופן דומה, במחיר הנמוך ממחיר שיווי משקל ישרור מצב של "עודף ביקוש" - הכמות המבוקשת עולה על זו המוצעת, מצב שיוביל צרכנים לעוט על הסחורה המועטה המוצעת ולהציע עליה מחיר גבוה יותר. תהליכים אלה ייפסקו רק לכשיגיע השוק למצב של שיווי משקל, והשוק יתייצב ברמת מחיר מסויימת בה הכמות המבוקשת שווה לכמות המוצעת.
במערכת כלכלית מציאותית קיימים שווקים רבים המקיימים ביניהם יחסי גומלין. הצרכן בשוק העבודה הוא המפעל המבקש עובדים ומתפקד כיצרן בשוק המוצר. הצרכן בשוק המוצר האחד הוא גם צרכן בשוקי מוצר אחרים וגם "יצרן" המציע את זמנו בשוק העבודה.
ישנם חילוקי דיעות בין כלכלנים אם הליכי הדגם של היצע וביקוש אכן חותרים להגעה לנקודת "שיווי משקל" שבה הביקוש וההיצע מאוזנים, או שהשוק נמצא בתהליך של הפרה מתמדת של שיווי משקל או אפילו של אי שיווי משקל כחלק ממבנה השוק.
מיקרוכלכלה ומקרוכלכלה
המחקר הכלכלי מתחלק באופן גס לשניים:
- מיקרוכלכלה עוסקת בבעיות של יצרנים בודדים,שווקים בודדים וצרכנים בודדים.
- מקרוכלכלה עוסקת באופן מצרפי במשק כולו. לדוגמא: במקום לבחון את ההיצע והביקוש בשוק מסויים היא מתמקדת בסך התוצר של המשק כולו. במקום לבחון את מחירו של מוצר מסויים היא תבחן את רמת המחירים הכללית במשק.
החלוקה הדואלית הזו אינה חד משמעית: מחקר כלכלי בתחומים רבים אינו נופל כולו תחת הענף המיקרוכלכלי או המקרוכלכלי. יתרה מזאת, כל תאוריה מקרוכלכלית טובה זקוקה ליסודות מיקרוכלכליים איתנים, שכן תוצרתם של השווקים המצטרפים לכדי התוצר המצרפי המקרוכלכלי היא מטבעה מיקרוכלכלית.
צריכה, חיסכון והשקעה
לפרטים השונים בחברה יש הכנסה ממספר מקורות: שכר עבודה,רנטה, שהיא התשלום שהם מקבלים עבור שימוש בהון שבבעלותם ועוד. החלק מהכנסתם אשר בו הם משתמשים במשך תקופה מסוימת כדי לקנות מוצרים ושירותים נקרא הצריכה שלהם בתקופה זו. יתרת הכנסתם שלא הוציאו בתקופה היא החיסכון.
השקעה היא מושג נפרד, הנוגע לחברות היצרניות. חברה משקיעה כאשר היא קונה הון אשר בעזרתו תייצר בעתיד מוצרים. השימוש היומיומי המוכר לנו במילה השקעה כדי לתאר את פעולתו של פרט שקנה נייר ערך או הפקיד כסף בבנק הוא טעות נפוצה. במובן הכלכלי, חברות הן המשקיעות. עם זאת, ידוע מחקר המקרוכלכלה שסך כל החיסכון במשק בתקופה מסוימת שווה לסך כל ההשקעות במשק (בניכוי השקעות זרות נטו).
מודל כלכלי
כדי לייצג את המשתנים הרבים המרכיבים את העולם הכלכלי או היבט מסוים שלו, בונה החוקר מודל כלכלי המתאר הפשטה או קירוב של המציאות בצורה של כללים או משוואות השולטות על התנהגותם של שחקנים בשוק. ככל תאורייה מדעית המודל נבחן במידה שבה הוא מסביר תופעות הנצפות במציאות ובתחזיות הניתנות לאימות שהוא מספק.
מודל כלכלי יתייחס למשתנים אקסוגניים או חיצוניים למודל, שכל שינוי בהם משנה את תוצאותיו אך אינו מתואר על ידו ולמשתנים אנדוגניים שאת טיב השינויים בהם המודל מסביר בעצמו ע"י תלות במשתנים אחרים הכלולים במודל.
התחום של אמידה כמותית של מודלים כלכליים ומשתנים כלכליים נקרא אקונומטריקה.
דוגמא למודל מרכזי בכלכלה הוא מודל IS/LM המקשר בין ריבית,היצע הכסף, תעסוקה, הכנסה לאומית ומשתנים מקרוכלכליים נוספים ברוח הכלכלה הקיינסיאנית.
גודל שולי
ביסוד ההחלטות הכלכליות שאנו מקבלים עומד הגודל השולי או ההשפעה השולית של שינוי בן יחידה אחת במשתנה אחד על משתנה אחר. המונח המתמטי המקביל הוא הנגזרת הנקודתית.
המושגים השוליים המשמעותיים ביותר הם התועלת השולית שמפיק הצרכן מיחידה נוספת של מוצר וההעלות השולית ליצרן של ייצור היחידה הנוספת. הכלל בכלכלה הוא שהתועלת השולית מהמצרך יורדת כפונקציה של הכמות הנצרכת ואילו העלות השולית לייצורו עולה.
לדוגמא, נניח שבשוק מציע רוכל מים עשרה ליטרים של מים למכירה. צרכן כלשהו בשוק מעוניין לרכוש מים. בליטר הראשון הוא מתכוון להרוות את צמאונו, בליטר השני, להרוות את צמאונו של סוסו, בשלישי, לשטוף את פניו ולהתרענן, ברביעי לנקות את עגלתו ובחמישי להשקות את הפרחים בביתו. התועלת השולית שלו ממים יורדת. מצד שני ליצרן יש באר אחת קרובה שמספקת לו ליטר אחד של מים למכירה ובאר נוספת רחוקה שממנה יוכל להפיק כמות נוספת. העלות השולית של ייצור המים עולה עבורו.
הכמות של המוצר בשוק תהיה זו שבה העלות השולית של האחד שווה לתועלת השולית של האחר. מעבר לנקודה זו לא כדאי לצרכן לשלם ליצרן את עלות היחידה הנוספת משום שהוא מפיק ממנה פחות תועלת. המחיר בשוק יהיה שווה לאותה עלות שולית גם כן.
ריבית
כלכלות מתקדמות משתמשות בכסף כאמור כדי ליצג את ערכם של כלל הסחורות והשירותים במשק. לכסף יש ערך-זמן והוא נקרא ריבית. עובדה היא שלאורך ההיסטוריה אנשים משלמים לבעלי ממון ריבית תמורת הזכות לקבלו במועד נתון ולהחזירו במועד מאוחר יותר. ההסברים הכלכליים לכך שהם משלמים אותה הם:
- העדפת זמן - הלווה מפיק רווחה גבוהה יותר משקל היום מאשר משקל מחר.
- הכסף יכול לשמש לרכישת הון לפעילות יצרנית ולרכישת נכסים מניבים אחרים.
בגלל ההשפעה המקרוכלכלית הרבה שיש לשער הריבית על השקעות וצריכה במשק היא נשלטת ברוב המדינות על–ידי הממשלה או על ידי בנק מרכזי הפועל מטעמה. השליטה בגובה הריבית על ידי הממשלה משמעותה גובה הריבית שהממשלה מוכנה לשלם כדי לקבל כסף. לדוגמה, אם ממשלה מנפיקה איגרת חוב לעשר שנים עם ריבית של 5 אחוז, משמעות הדבר היא שקונה שירכוש אגרות כאלו באלף שקל, ייהנה מריבית של 5 אחוז לשנה על האיגרות שרכש, עם הגיע מועד הפדיון של האיגרת (כלומר, המועד בו הממשלה משלמת למלווה את סכום ההלוואה בתוספת ריבית).
בימים רגילים, חותרת הממשלה וחותר הבנק המרכזי לקבוע את הריבית בערך בגובה "הטבעי" שלה—כלומר, בגובה שאליו הייתה מגיעה לולא נקבעה על ידי הממשלה. במקרים בהם יש שינוי במצב הכלכלי, מנסה הממשלה להשפיע על הריבית באמצעות העלאתה או הורדתה כדי לתמרץ משק שהתפתחותו אטית, או להאט התפתחותו של משק הצומח במהירות "גבוהה מדי".
תפקיד הממשלה בכלכלה
בני אדם מתאגדים כחברה ומדינה ונותנים בידי ממשלה סמכויות. הממשלה מספקת להם שירותים כגון ביטחון ואכיפת חוקים (ובכלל זה זכויות קניין). שאלה חשובה בכלכלה ציבורית היא איזה מוצר צריך להיות מסופק על ידי ממשלה ואיזה לא.
הממשלה, כמו כל אזרח, מנהלת תקציב שבו רשומים מצד אחד ההכנסות שלה ומן הצד השני הוצאותיה. את הכנסותיה שואבת הממשלה ממסים—תשלומים הנגבים מאזרחי המדינה על פי הכנסתם (כמו "מס הכנסה"), על פי צריכתם (כמו "מס ערך מוסף"),על פי ערך נכסיהם (כמו "מס רכוש"), או על פי סכום קבוע שאינו תלוי באף אחד מאלה ("מס גולגולת"). כמו כן לווה הממשלה כספים בשוק המקומי או בחו"ל.
כאשר גובה הכנסותיה של הממשלה מתשלומי המסים של אזרחיה אינו מגיע לגובה ההוצאות שלה, נוצר מצב המכונה גרעון תקציבי או גרעון בתקציב השוטף. הממשלה צריכה לממן את הגרעון הזה. לעתים, היא מבצעת זאת באמצעות הגברת נטל המס או נטילת הלוואות. סך כל ההלוואות שהממשלה נוטלת מכונה חוב לאומי והוא מחולק ל"חוב פנימי" (כלומר, הלוואות שנוטלת הממשלה מאזרחיה) ו"חוב חיצוני" (כלומר, הלוואות שנוטלת הממשלה מגורמים מחוץ לארץ).
מידת ההתערבות הרצויה של הממשלה בשווקים ובפעילות הכלכלית היא נושא הנתון במחלוקת תמידית בין הימין הכלכלי התומך בממשלה מינימלית,נטל מס נמוך ובשווקים חופשיים ככל האפשר לשמאל הכלכלי התומך בממשלה גדולה הגובה מאזרחיה מסים גבוהים ומספקת להם שירותים רבים כגון חינוך ובריאות.
כמו כן נתונה במחלוקת הדרך שבה יכולה ממשלה להתערב בשוק במידה והיא בוחרת לעשות כן. הכלכלה הקיינסיאנית דוגלת במדיניות פיסקלית כלומר הגדלת הוצאות הממשלה וגרעונה כדי לעורר את המשק לצמיחה או הקטנתם כדי למתן אותו. מאידך, המוניטריזם הוא גישה כלכלית הגורסת כי פעולות אלה אינן יכולות להשיג את התוצאות המקוות אלא רק לגרום לאינפלציה ומה שבאמת יכול להיות אפקטיבי הם שער הריבית וכמות הכסף במשק.
הנחות יסוד של הניתוח הכלכלי
חוקר העוסק בכלכלה מניח בדרך כלל כמה הנחות יסוד בעבודתו. אין פירוש הדבר שההנחות מתקיימות תמיד: לעתים הן מתקיימות באופן מקורב בלבד או לא מתקיימות כלל. כלכלנים רבים בוחנים את ההנחות ורואים כיצד משתנה מודל כלכלי כשמסירים הנחה מסוימת. עם זאת, בדרך כלל ההנחות מפשטות את הניתוח הכלכלי המורכב מטבעו ומאפשרות להגיע למסקנות משמעותיות ממודל בסיסי. מודל זה מהווה מכאן ואילך נקודת מוצא וקנה מידה להשוואה עם תוצאותיהם של מודלים מורכבים ומציאותיים יותר.
בעלות על הקניין
הנחת יסוד של כל דיון כלכלי היא זכות הקניין משום שאיש לא יטרח לייצר מוצר בלא ערובה שיוכל להנות ממנו. האופן שבו משטר מגדיר זכויות קניין ומגן עליהן משפיע על הכלכלה תחת משטר זה במידה רבה. שינוי בזכות הקניין, כגון שלילת העבדות כזכות לקניין על אדם אחר, הוא תמיד בעל השלכות כלכליות מרחיקות לכת.
חברה המעניקה לכהני דת זכויות על משאבים מסוימים משנה את חלוקת הרווחה הכלכלית בין הפרטים. בחברות מודרניות, הבעלות מעוגנת בחוקים העוסקים בזכות הקניין ובנורמות חברתיות ואתיות, כשנקבעות לה מגבלות שונות. החוקים מגדירים את מגבלות השימוש באמצעי ייצור, כמו באיסור על שימוש בקניין כדי לפגוע בקניינו של אדם אחר (גניבה), אופן הורשת נכסים, חוקים המבטיחים זכויות יוצרים, ועוד.
רציונליות
בכלכלה אנו מניחים בדרך כלל שאנשים מתנהגים באופן רציונלי: שהם מקבלים את ההחלטות שמביאות למקסימום את רווחתם ושאינם מתרשלים או מתעצלים לקבל את החלטותיהם הכלכליות.
שוק משוכלל
- אטומיות - ישנו מספר רב של יצרנים וצרכנים וכל אחד מהם אינו גדול מספיק כדי להשפיע על מחיר השוק.
- הומוגניות - מוצריהם של כל היצרנים בשוק זהים ותחליפיים לחלוטין.
- מידע מושלם - לכל השחקנים בשוק יש את כל המידע על פעולות האחרים, לרבות המחיר השורר בשוק.
- גישה חופשית - אין חסמי כניסה לשוק המונעים מיצרנים להכנס ולצאת ממנו בחופשיות. בכלל זה ניידות מושלמת של אמצעי היצור והצרכנים.
פוזיטיביות לעומת נורמטיביות
תאורייה כלכלית נקראת פוזיטיבית אם היא מגבילה את עצמה לתיאור המציאות כפי שהיא. לעומתה, תאורייה נורמטיבית שופטת מה טוב ורע במציאות כלכלית וכיצד יש לשנות אותה. מחקר שמגלה מה הגורמים לאי שוויון כלכלי ולעוני הוא בגדד פוזיטיבי אבל הקביעה כי ממשלות צריכות לנקוט צעדים כדי לצמצמם (כגון מיסוי פרוגרסיבי או סובסידיות) היא נורמטיבית.
סיווג הכלכלה כמדע מדויק
ישנן הגדרות שונות וסותרות ביחס לתחום החקר שאליו שייכת הכלכלה ואמצעי החקר הצריכים לשמש בה. לפי הגדרה מקובלת אחת, הכלכלה היא מדע מדויק המעלה היפותזות, בודק אותן באמצעות מודלים ונוסחאות מתמטיות וסטטיסטיות המכילים מספר מוגבל של משתנים מדידים, מקיים תצפיות ומדידות, ומגיע למסקנות פוזיטיביות ביחס לקשרים שעל בסיס חומרי בין בני אדם.
הכלים המשמשים את החוקרים על–פי גישה זו הם בעיקר מודלים מתמטיים שונים, המנסים לגלות ולקבוע חוקיות מסויימת בפעולתה של מערכת כלכלית, כשלצורך הגעה למסקנות נעשה שימוש במדידות מדויקות של הצטברות של פעולות, המנותחות באמצעים סטטיסטיים, על פי יחסן למודלים המתמטיים.
מגישה זו נגזר באופן הכרחי צמצום שדה החקר בתחום הכלכלה רק למשתנים שניתן לכמת ולמדוד, ומאידך, יש טענה חזקה מצד החוקרים בגישה זו לרמה גבוהה של דיוק מדעי במסקנות החקר, עד כדי כך שניתן להעלות המלצות לקובעי מדיניות בנוגע לפעולות כלכליות רבות. מאידך, צמצום שדה החקר גוזר גם ניטרליות, לפחות לכאורה, בנוגע לערכיות ההכרעות. הכלכלה המדעית אינה יכולה לומר אם צעד מסוים מועיל או מזיק לחברה, נכון או לא נכון מבחינה פוליטית: היא יכולה רק לטעון כי צעד מסוים מועיל לצמיחה כלכלית או מזיק לה, מעודד או מדכא אינפלציה, וכדומה. במלים אחרות: הכלכלה כמדע מדויק היא פוזיטיבית בהכרח, כמו מתמטיקה או פיזיקה. תפישות עולם פוליטיות-כלכליות ככלכלת שוק או סוציאליזם הן נורמטיביות ואינן נכנסות תחת 'ההגדרה המדעית' של הכלכלה.
גישה אחרת לתחום חקר הכלכלה גורסת כי מספר המשתנים הכרוכים בפעולות כלכליות רב מדי ופעולתם צפויה פחות מדי מכדי שאפשר יהיה לבנות מודלים מתמטיים שייצגו בצורה נאמנה דיה את ההתרחשות הכלכלית בפועל. כדי לבנות מודלים מתמטיים או סטטיסטיים שניתן להשתמש בהם, גורסת גישה זו, יש צורך בפישוט המציאות והסרת משתנים רבים ממנה, עד כדי כך שהמודל המתמטי חדל מלייצג התרחשות כלכלית ממשית ולכן ערכו המעשי מועט. עבור הדוגלים בגישה זו, כלכלה היא בעיקרה תחום של הגות ולמידה, בו מנסה החוקר להשים כללי-אב בסיסיים ביחס להתנהגות אנושית להתרחשויות כלכליות, תוך שימוש בכלים של לוגיקה, הגיון, היסקים והיקשים. מטרת החוקר כאן היא לצאת מהנחות בסיס פשוטות יחסית ועל דרך ההגיון להגיע להבנת הכללים הרחבים יותר של התנהגות אנושית בתחום הכלכלי.
הגישה הרואה בכלכלה תחום חקר עיוני רווחה בעבר, בעיקר בימי התגבשותה של הכלכלה כתחום מובחן מתחומים כמו פוליטיקה או מדיניות. זו הגישה המאפיינת את רוב הוגי הכלכלה הקלאסית, אסכולת הערך השולי ובימינו, האסכולה האוסטרית. לעומתה, הגישה הרואה בכלכלה מדע מדויק התפתחה בשלהי המאה התשע עשרה והתפשטה בעולם החקר הכלכלי החל משנות העשרים של המאה העשרים. לקראת סוף שנות החמישים הפכה לגישה המובילה וכיום היא הגישה הדומיננטית ומהווה ציר מרכזי בלימודי כלכלה. רוב האסכולות המודרניות בכלכלה תואמות גישה זו לפחות במידה מסוימת. חלק מענפי הידע הכלכלי, כמו אקונומטריקה או תורת המשחקים מבוססים על הנחה זו.
תפישה שלישית,האופיינית למרקסיזם היא סינתזה של מחשבה עיונית-פילוסופית ונסיון להראות כי גם מחקר אמפירי מאשש את מסקנותיה. כלכלה כזו עוסקת בעיקר בהתפתחות ההיסטורית, החברתית והפוליטית של היחסים הכלכליים.
התפתחות המשטרים הכלכליים
משטרים כלכליים בסיסיים
משך רוב תולדותיה של האנושות התקיימו בני האדם תחת משטר כלכלי חד שלבי או דו שלבי פשוט. במשטרים מעין אלו, חיו בני אדם בחבורות לא הירארכיות או בעלות הירארכיה ראשונית בלבד כשהם מספקים את צורכי קיומם מליקוט מזון צמחי זמין, או מציד חיות (ציידים-לקטים). מאמץ הכילכול שהושקע בהפיכת המשאבים הזמינים למזון או לבוש היה חד-שלבי או דו-שלבי, ולרוב התמצה באיסוף ישיר של מזון זמין או כסות, או יצירת כלים פשוטים להשגת שתי מטרות אלו.
חבר | | |
