:: wikimiki.org ::

שיר

שיר

שירה אינה סוגה ספרותית במובן המקובל של המלה. קשה, ואולי אף בלתי אפשרי, למצוא כללים פורמליים שכל היצירות המוגדרות כ"שירה" עונות עליהם, וקשה אף יותר למצוא תכנים תמטיים בהם "שירה" עוסקת. שירה אינה חייבת להיות קצרה (אם כי קיימים ז'אנרים של שירה קצרה כהייקו) או ארוכה. אמנם כיום מקובל לחשוב על שירה כעל יצירה קצרה בשורות קצוצות, אולם בתקופות אחרות נכתבה שירה בעלת היקף רחב יותר (כמו, למשל, רפואות האהבה לאובידיוס) ואף שירה "שבפרוזה" (כמו חלקים מסוימים בשירת דוד אבידן). חוקרים מסוימים טוענים כיום כי המבדיל שירה מצורות ספרות אחרות הוא דווקא האופן בו אנו קוראים אותה. משמעות הדבר היא שאם נתקל ביצירה מסוימת, ונאמין שהיא שירה, אנו נקרא אותה ככזו. אם נקרא את אותה יצירה תחת הרושם שהיא פרוזה, למשל, אנו נקרא אותה אחרת. עם זאת, אין הסכמה עד היום לגבי אופיה של השירה, ואף לגבי השאלה האם ניתן בכלל להגדיר אופי זה נוכח מגוון השירים הקיים בתרבות האנושית. מול האמור לעיל, ראוי לציין כי שירה נתפסת כיום כיצירה קצרה, בשורות קצוצות, שעושה שימוש הן בתכונותיה הצליליות של הלשון (על ידי מצלול, משקל וחריזה, למשל) והן בתכונותיה הפיגורטיביות (על ידי דימויים ומטאפורות וכן הלאה). הגדרה זו, כאמור, אינה ממצה, והיא מוציאה אל מחוץ לתחום השירה יצירות רבות הנחשבות "שיריות". נהוג להבדיל בין שירה לפזמון. פזמון הנו שיר שנועד להיות מלווה על-ידי לחן ומהווה יצירה מוזיקלית שלמה והוא לרוב ברור לקורא מהקריאה הראשונה. שירה, לעומת זאת, כוללת רבדים רבים שיש לנתחם כדי לגלות את כוונת המשורר. ישנם גם שירים שהולחנו למרות שלא נועדו לכך.

ז'אנרים של שירה

- אימג'יזם
- בלדה
- מקאמה
- שירה אפית
- שירת איגיון (נונסנס)
- שירה לירית
- שירה מודרנית
- שירה פוליטית

שירה לפי תקופות ומקומות

- שירה ביטניקית
- שירת ימי הביניים של יהדות ספרד
- שירת יהדות תימן

מבנים בשירה

- אוקטבה
- קטרן
- טרצינות
- קופלט

צורות שיריות

- סונטה
- ססטינה
- חמשיר
- הייקו
- קימו
- פנטום
- וילאנל
- מרובע

ראו גם

- שירה - מונחים

קישורים חיצוניים

- אתר [http://www.snunit.k12.il/shireshet שירשת] לקידום השירה בישראל.
- אתר [http://www.shiron.net שירונט] מכיל בין השאר גם שירים עבריים שהולחנו. קטגוריה:ספרות
- ja:詩

סוגה

המונח סוגה, או ז'אנר, בא לציין אבחנה פנימית מסורתית בתוך כל סוג אמנות לתת-קבוצות וזרמים. סוגות ספרותיות, למשל, הן שירה מודרנית, אפוס, קומדיה, טרגדיה וכדומה. המילה "סוגה" מגיעה מהמילה "סוג", כמו המילה ז'אנר, שמגיעה מצרפתית (Genre), ומשמעותה זהה.

ראו גם

- ז'אנרולוגיה
- ז'אנר ספרותי
- ז'אנר מוזיקאלי ja:ジャンル

הייקו

הייקו (俳句) הינו צורת שירה קצרה, שמקורה ביפן המסורתית, אך זוכה לפופולריות מחודשת גם היום, בכל העולם. שיר הייקו מורכב משלוש שורות בנות 17 הברות (או יחידות זמן). בשורה הראשונה 5 הברות, בשורה השנייה 7, ובשורה השלישית שוב 5. השיר מתאר רגע המתרחש בהווה, ועליו לכלול "קיגו" (Kigo) שהיא מילה המסמלת את עונת השנה בה מתרחש השיר. מילה זו יכולה להיות ציון עונת השנה עצמה, או מופע אחר הקשור לעונה, למשל ענן זבובים או פריחת עץ הדובדבן. בדרך כלל, לא יופיע שם עונת השנה לצד מילת העונה
מקור ההייקו בשירת הטנקה שכללה שתי שורות נוספות בנות שבע הברות. שתי השורות הנוספות נשרו ונוצר ההייקו, שתחילה כונה הו'קו. לטנקה ולהייקו קדמה שירת הראנגה. קיימת גם מסורת של הייקו היתולי, המכונה סנריו. כללים אלה מבוססים על השפה היפנית ועל המסורת הספרותית שלה. הכללים לא מתאימים תמיד לשפות אחרות, ולכן כאשר כותבים הייקו בשפה אחרת יש נטיה לשמור רק על חלק מהכללים. אם בשימוש בחלוקת ההברות ל5,7,5, שימוש במשקל כלשהו (כך למשל בקימו הישראלי) או שמירה על קיצור ואווירה הייקואית. גם כאשר מעבירים הייקו לשפה מערבית, המתרגם בדרך כלל בוחר לוותר על המשקל המקורי, על מנת לשמור את המשמעות וקילוח השיר. בתרגומים הראשונים לעברית של ההייקו, מתרגמים נטו להשתמש בחריזה כתחליף למשקל הנוקשה. נושא שיר ההייקו יכול להשמע מובן-מאליו בשמיעה ראשונה, אולם כאשר מתעמקים בקשר בין שני הדימויים השונים בשיר - הענבל וגוף הפעמון - אפשר לגלות תובנה מעניינת או מסר רוחני. ההייקו מושפע מאוד מהזן בודהיזם, זרם של הזן שצמח בסין והשפיע מאוד על התרבות היפנית. המשוררים המסורתיים הידועים של ההייקו הם באשו, איסא, בוסון ושיקי. דוגמת הייקו מפורסם:
古池や - Furuike ya
蛙飛び込む - Kawazu tobikomu
水の音 - Mizu no oto
בריכה עתיקה
צפרדע קופצת פנימה:
צליל מים
הייקו זה אפשר לפרשו כשיר ארס פואטי על כתיבת הייקו. שילוב של מסורת (בריכה עתיקה, שצורתה היא אולי סמל למבנה ההייקו הנוקשה) עם גורם יומיום שולי (הצפרדע) מבליח את ההארה שיוצאת מתוך השקט (פלופ המים). היופי בשיר ההייקו הוא ביכולת לרשום את הרגע הסתמי ביותר: אלפי צפרדעים ירוקות קופצות לבריכות עתיקות מדי יום, אך משורר ההייקו המחונן יהא זה שיקלוט את הרגע הסתמי\הנפלא הזה.

ספרות נוספת בעברית

- "לאן נעלמו הקולות", שירי הייקו וסיפורי זן בתרגום יואל הופמן. מסדה
- "אמרי שיר על סף מוות", שירי מוות בתרגום יואל הופמן.
- "יום השנה לסלט", מאצ'י טאווארה. תרגום: יעקב רז (שירי טאנקה מודרניים של משוררת יפנית צעירה בת זמננו)

קישורים חיצוניים

- [http://www.biu.ac.il/Computing/meyda/jun_2003/drora.shtml תרגום שירי הייקו יפנים על הודעות השגיאה של Windows]
- [http://www.nanceestar.com/CatHaiku.html הייקו של חתולים] לא עומדים בכללים הנוקשים של ההייקו המסורתי, אבל חינניים בכל זאת. קטגוריה:שירה קטגוריה:יפן: תרבות ja:俳句 th:ไฮกุ

אובידיוס

פּוּבְּלִיוּס אוֹבִידִיוּס נָאסוֹ (20 במרץ 43 לפנה"ס - 17 לספירה) היה משורר רומאי ידוע, שכתב על אהבה, נשים מופקרות, ושינויים מיתולוגיים. שלא כקודמיו, אובידיוס לא כתב סיפורים אפיים, אלא הציע את סיפור תולדות העולם מבריאתו ועד ימיו, בשילוב מיתולוגיות ואגדות מהמסורת היוונית והרומאית. בשנת 8 לספירה גרש הקיסר אוגוסטוס את אובידיוס לתומיס שעל שפת הים השחור, מסיבות שנותרו עלומות (אובידיוס עצמו כתב שגורש בשל "שגיאה" ו"שיר"). אפשר שהיה לו רומן עם קרובת משפחה של אוגוסטוס, ואפשר שהשיר אליו כיוון הוא "אמנות האהבה", שנחשב לבלתי-מוסרי.

יצירותיו

- "Amores", "האהבות", 5 ספרים, נכתבו לאחר שנת 20 לפנה"ס (שוכתבו לכדי 3 ספרים בערך בשנת 1 לספירה).
- "Heroides", "הגיבורות", או "Epistulae Heroidum", "מכתבי הגיבורות", 21 מכתבים שחלקם הראשון (מכתבים 1 עד 15) נכתבו בסביבות שנת 15 לפנה"ס, והאחרים בין שנת 4 ל-8 לפנה"ס.
- "Ars Amatoria", "אמנות האהבה", שלושה ספרים, שני הראשונים נכתבו בין 1 לפנה"ס ל-1 לספירה, והשלישית מעט מאוחר יותר.
- "Remedia Amoris", "רפואות האהבה", ספר אחד.
- "Medicamina Faciei Femineae", "איפור הפנים של הנשים", יצירה שרק 100 שורות ממנה שרדו.
- "Medea", "מדאה", טרגדיה שאבדה אודות מדאה.
- "Metamorphoses", "מטמורפוזות", 15 ספרים.
- "Fasti", "פסטיבלים", 6 ספרים שרדו, והם מכסים את ששת החודשים הראשונים של השנה ומספקים מידע יחיד במינו אודות לוח השנה הרומאי.
- "Tristia", "תוגות", ספר יחיד, נכתב לאחר שנת 8.
- "Epistulae ex Ponto", "מכתבים מהים השחור", ארבעה ספרים, נכתבו לאחר שנת 8.
- "Ibis", פואמה יחידה, נכתבה לאחר שנת 8.
- "Haleutica", "על הדיִג", שכנראה לא שרד (ראו להלן).
- מסופר כי כתב גם פואמה בשפת האזור שאליו הוגלה, שלא שרדה, אך אפשר שהמדובר באגדה בלבד.

פואמות המשויכות לעתים לאובידיוס, אך נחשדות בזיוף

- "Nux", "עץ האגוז"
- "Consolatio ad Liviam", "תנחומים לליביה"
- "Haleutica", "על הדיג", פואמה שיש המשייכים אותה לפואמה אבודה, בעלת שם זהה לזו של אובידיוס.

תרגומי כתביו לעברית

- מטמורפוזות. תרגם מרומית והוסיף מבוא, הערות ומילון שלמה דיקמן. ירושלים, מוסד ביאליק, תשכ"ה (1965).
- רפואות האהבה. תרגם מלאטינית, הוסיף מבוא והערות עמינדב דיקמן. ירושלים, כרמל, תש"ס (2000). 98 עמ'. [הספר מכיל גם את תרגומו של שמואל דוד לוצטו (שד"ל) מאמצע המאה ה-19.]
- אהבים (Amores). תרגם: אריה סתיו. תל-אביב, הוצאת תמוז, 1975. 128 עמ'.

ראו גם

- ספרות לטינית קטגוריה:משוררים קטגוריה:רומאים בתקופת הקיסרות ja:オウィディウス ko:오비디우스

דוד אבידן

דוד אבידן (1934 - 1995) היה, כהגדרתו, "משורר, צייר, איש-קולנוע, פובליציסט ומחזאי ישראלי". את עיקר פרסומו קנה כמשורר, בשנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים. מבקרים ישראליים מחשיבים אותו, בדרך כלל, לאחד משלושת הנציגים הבולטים ביותר של שירת "דור המדינה", לצד יהודה עמיחי ונתן זך.

תולדות חייו

דוד אבידן נולד ב-1934 בתל אביב. למד בגמנסיה "שלוה" בתל-אביב, ובאוניברסיטה העברית. בתחילת שנות החמישים היה חבר בבנק"י (ברית נוער קומוניסטי ישראלי), ושיריו הראשונים התפרסמו בעיתון המפלגה הקומוניסטית הישראלית - קול העם. קובץ שיריו הראשון, "ברזים ערופי שפתיים", יצא לאור בשנת 1954. אבידן המשיך לפרסם ספרי שירה עד לשנותיו האחרונות, וכן כתב תסריטים וביים אותם ועסק בתחומים נוספים של היצירה האמנותית. "הערב יוצאים", תקליטה הראשון של "שלישיית התאומים" (1966) כולל את השיר "הסתלקי רות", תרגומו של דוד אבידן ל"Hit The Road Jack" של ריי צ'ארלס, וכן שירים נוספים של אבידן: "אנחנו לא רקדנים", "זה לא נורא" (לפי לחן של אנריקו מסיאס) ו"שבת" (לפי לחן של ליאו פרה). אחדים משיריו של אבידן הולחנו ומבוצעים על-ידי זמרים ישראליים. אבידן גילה עניין רב בחידושי הטכנולוגיה ובדרך לשלבם ביצירתו. ספרו "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי" (1974) כולל שמונה שיחות של אבידן עם תוכנית המחשב "אלייזה", של ג'וזף וייצנבאום, תוכנית שזכתה לפרסום נרחב כצעד חלוצי בבינה מלאכותית. בדש ספרו "תשדורות מלווין ריגול" (1978) מצויין: "רובם המכריע של מרכיבי הספר החדש הם תיעתוקים של הקלטות דיקטאפון-יד, שאבידן הפך אותו בארבע השנים האחרונות לציוד-יצירתי-צמוד". אבידן תירגם אחדים מספריו לאנגלית, וכן תורגמו ספריו לשפות נוספות, ובהן צרפתית, רוסית וערבית. דוד אבידן נפטר בתל-אביב ב-11 במאי 1995, כשהוא עני וחולה. על מצבתו חקוק שירו הקצר "אָדָמִלַה". שמו של שיר זה ('אדם' ו'מלה', שהותכו ל-'אדמלה') מייצג אחד ממאפייני שירתו של אבידן - הרחבת גבולות השפה, בעיקר באמצעות יצירת מילים חדשות המורכבות מצירוף של שתי מילים ידועות. הותיר אחריו בן יחיד, תר אבידן, בנה של ציפורן לוטם (שאף היא הוציאה כמה ספרים).

ספרים

ספרי שירה בעברית:

- ברזים ערופי שפתיים, הוצאת "ארד", 1954.
- בעיות אישיות, ארד, 1957.
- סיכום ביניים, עכשיו, 1960.
- שירי לחץ, א. לוין-אפשטיין, 1962.
- משהו בשביל מישהו, שוקן, 1964: מבחר שירים מארבעת ספריו הקודמים, בתוספת שירים חדשים.
- אור של פיל (רצף רישומים עם איורימילוליים), המאה השלושים, 1967.
- שירים בלתי-אפשריים + דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד., המאה השלושים, 1968.
- שירים חיצוניים, עקד, 1970.
- שירים שימושיים, א. לוין-אפשטיין, 1973.
- הפסיכיאטור האלקטרוני שלי, לוין-אפשטיין, 1974.
- שירי מלחמה ומחאה, לוין-אפשטיין, 1976.
- שירי אהבה ומין, לוין-אפשטיין, 1976.
- שירים עקרוניים, לוין-אפשטיין, 1978.
- תשדורות מלווין ריגול, לוין-אפשטיין, 1978.
- אנרגיה משורבטת, המאה השלושים, 1979.
- ספר האפשרויות - שירים וכו', כתר, 1985.
- אבידניום 20, כתר, 1987.
- המיפרץ האחרון - שירי סופת המידבר ושבעה שירי רקע, הוצאת "המאה השלושים" והוצאת "תירוש", 1991.
- אדמלה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001 (מבחר שירים, בעריכת דוד וינפלד).

מדריכים:

- לילות תל אביב, הוצאת תירוש.

באנגלית:

- MEGAOVERTONE, 1966.
- NO, 1969. (דו-לשוני)

בערבית:

- קאסא'יד מוסתאחילה (שירים בלתי-אפשריים), 1970.

סרטים

- הכל אפשרי (1968)
- זוז (1969)
- מין (1971)
- צפנים טלפתיים (1976)
- שדר מן העתיד (1981)

ספרי ילדים

- עלילות דני מחונני, הוצאת ירון גולן, 1993
- עלילות דני מחונני בניו יורק, הוצאת ירון גולן, 1993
- ראש לשועלים, הוצאת ירון גולן, 1994

לקריאה נוספת

- מנחם בן ויותם ראובני, דויד אבידן, דיוקן/3, הוצאת נמרוד, 2003.

קישורים חיצוניים

- [http://www.anonymous-fish.com/dps/avidan.html דוד אבידן], באתר "דג-אנונימי?"
- גל מור, [http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-861571,00.html הבינה של אבידן ואלייזה המלאכותית], ynet.
- נאורה שם שאול, [http://www.neora.com/giborey/avidan.htm "לחשוב בצורה ממוחשבת זה עניין חשוב"].
- ליאת, [http://www.freechoice.co.il/asp/forum/al/articleshow.asp?article_id=100 דוד אבידן האיש והאגדה], באתר הבחירה החופשית.
- אלי אשד, [http://www.nrg.co.il/online/10/ART/933/162.html האיש שבא מהעתיד], שפורסם בכתב העת לשירה מעין ובפרסום שני באתר האינטרנט של מעריב. שירים של דוד אבידן שנמצאים באינטרנט:
- [http://www1.snunit.k12.il/poets/007017.html לא טוב היות]
- [http://roni2200.tripod.com/shrim/osef/4/are_at.htm הרי את מותרת לכל אדם] אבידן, דוד אבידן, דוד אבידן, דוד אבידן, דוד אבידן, דוד אבידן, דוד אבידן, דוד אבידן, דוד

תרבות

תרבות (ציביליזציה) היא אורח החיים של החברה והיא מוגדרת כ"דפוסי ההתנהגות שחברה או אינדיבידואל כלשהם מסגלים לעצמם, מעצבים, ונוהגים על פיהם". בין דפוסי התנהגות אלה ניתן לכלול שפה, מנהגים, טקסים, סמלים ועוד. לאורך זמן, מסגלת לעצמה כל חברה דפוסי תרבות משל עצמה. חברה פתוחה מושפעת מתרבויות זרות יותר מחברה סגורה, ואף משפיעה עליהן. לאורך תקופות ארוכות, מתפתחות תרבויות ויוצרות מסורות שונות. המסורת היא תחום תרבותי, המייצג המשכיות תרבותית. חלק ניכר מן ההתייחסות להיסטוריה התרבותית מצוי בפולקלור (אומנות עממית), הייחודי לכל תרבות. תחומי עשייה רבים ומגוונים נחשבים כעשייה תרבותית. למשל: אמנות, ריקוד,מוזיקה, תיאטרון, ציור, ספורט. אבל גם תחומים פחות "רשמיים" עשויים להחשב כחלק מהתרבות: נראטיב לאומי, הווי ואווירה וכיו"ב.
- תרבות הפנאי היא מכלול תבניות המאפשרות (או המאלצות) את הפרט לגבש לעצמו דרכים לנהל את זמנו הפנוי.
- תרבות ארגונית היא כינוי לדפוסי ההתנהגות הנהוגים בארגון: קפדנות, יצירתיות, מקצוענות וכולי.
- תרבות נהיגה היא דפוסי ההתנהגות של הנהגים בעת נהיגתם: פראית, זהירה, אדיבה, וכו'.
- תרבות הצריכה היא התנהגות בני האדם המודרניים בקניות, בעיקר ללא טעם ובהגזמה.
- תרבות ההמתנה בתור שהוא הסדר חברתי שבא לקבוע סדר צודק והוגן לקבלת שירות או מוצר שאספקתם מוגבלת (כלומר לא ניתן לספק אותו לכל הצרכנים מיד עם קבלת דרישתם). תרבות ההמתנה בתור מתייחסת לכל אדם כשווה בזכויותיו לכל האחרים, והמדד הקובע את הסדר בגישה לקופאי, הוא הקדימות בהגעה לתור.

ראו גם

- תרבות המערב
- תרבות המזרח
- תרבות מצרים העתיקה
- תרבות ישראלית אלטרנטיבית
- התנ"ך בחיי יום יום
- קטגוריה:סוציולוגיה קטגוריה:אנתרופולוגיה ja:文化 simple:Culture zh-min-nan:Bûn-hoà

מצלול (ספרות)

מצלול הוא שם כולל לכל האמצעים בשירה ובפרוזה המבוססים בעיקר על צליל של מילה או מלים ולא על משמעותן. מבחינה טכנית, הגדרה זו כוללת גם את תחום החריזה, אך בשל ההתפתחות הנפרדת של החריזה ושל אמצעים צליליים אחרים, רוב העוסקים בתחום אינם כוללים את החריזה כסוג של מצלול.

סוגים של מצלול

אונומטופיה

ערך ראשי - אונומטופיה מילה או צירוף מלים שצלילן מחקה את משמעותן. המלה 'זמזום', למשל, דומה בצלילה לזמזום הדבורה אליו היא מתייחסת. דבר זה נכון למלים רבות נוספות, בעיקר (אך לא רק) כאלו המחקות צלילים.
בשירה משמשת לעתים מילה אונומטופיאית אחת לחידוד המשמעות של מספר מלים קרובות אליה, המשתמשות באותו צליל.

אליטרציה

ערך ראשי - אליטרציה חזרה על צליל או צירוף צלילים במספר מלים קרובות. הצליל החוזר הוא בדרך-כלל עיצור או מספר עיצורים. הצירופים 'חן וחסד' או 'גד גדוד יגודנו' מהווים אליטרציה.
האליטרציה היא אמצעי אומנותי המשמש בשירה הקדומה לאותם תפקידים עבורם שימשו מאוחר יותר החריזה והמשקל: להקל על זכירת הטקסט בע"פ, ולהעניק סיפוק אסתטי לשומעים.

אסוננס

חזרה על אותו מבנה תנועות עם עיצורים שונים. הצירוף "טָלֵה רָעֵב" הוא אסוננס, שבו החזרה היא על צמד התנועות a-e.
בשירה העברית ניתן למצוא דוגמאות רבות לשימוש באסוננס, למשל אצל מאיר ויזלטיר, שכתב ב"שישה שירי נפש" את השורה "כְּמוֹ שֶׁלֶג חָדַש הַנֶפֶש" המשתמש באסוננס להדגשת הדימוי של הנפש לשלג.
קרוב לאסוננס, אך לא זהה, הוא החרוז האסוננטי המופיע בסוף הטור השירי.

קונסוננס

חזרה על אותו מבנה עיצורים עם תנועות שונות. הצירוף "חֶרֶשׁ חָרַשׁ הַחוֹרֵשׁ" הוא קונסוננס, שבו יש חזרה על העיצורים ח-ר-ש.
הקונסוננס אינו אמצעי נפוץ בשירה העברית, ומוכר יותר בשירה האנגלית או בתרגומים ממנה. המשורר וילפרד אוון השתמש רבות בקונסוננס כדי להדגיש את תחושת השבירה והשסע בשיריו על מלחמת העולם הראשונה.

לקריאה נוספת

- שמעון זנדבנק, "מַזֶּשִׁיר", כתר, ירושלים, 2002 קטגוריה:ספרות קטגוריה:שירה קטגוריה:טכניקות ספרותיות

חריזה

חריזה היא טכניקה שירית המבוססת על חזרה של צליל דומה בסופי מילים, בדרך כלל בסיומו של הטור השירי. סדרת הצלילים החוזרת בשתי המלים מכונה בשם חֶרֶז. בשפות שונות, ואף בתקופות שונות באותה שפה, נהוגים כללים שונים כדי לקבוע מהו חרוז הראוי לשימוש בשירה. כללים אלו עוסקים בדרך כלל במספר ההגיינים (פונמות) המשתתפים בחֶרֶז, בטבעם(עיצורים או תנועות), ולעתים אף בהטעמה של הגיינים אלו. ראו להלן לפירוט על כללי החריזה הנהוגים בשפות שונות. חריזה שימשה במשך מאות בשנים בשירה, בדרך כלל בשילוב עם משקל קבוע. הדוגמאות הראשונות לחריזה נמצאות דווקא בשירה הסינית הקדומה, והטכניקה הופיעה במקביל בשפות הקלאסיות האירופיות (יוונית ולטינית). אחד מתפקידיה המקוריים של החריזה היה להקל על זכירה בעל-פה של טקסטים שיריים, שנועדו לצרכי פולחן ולמטרות אחרות, אך כבר מראשיתה היה לחריזה גם תפקיד אסתטי. בשירה המודרנית, שהתנערה מחובת הכתיבה בחרוז ובמשקל, משמשת לעתים חריזה בלתי-סדורה או יוצאת דופן למטרות שונות (על מנת למשוך תשומת לב לשורה מסוימת, לחדוד אלמנטים מוזיקליים בשיר, וכן הלאה).

סוגי חרוזים

חרוז זכרי ונקבי

חרוז שהטעמתו היא בהברה האחרונה, כלומר במלרע, נקרא חרוז זכרי (או 'גברי'), וחרוז שהטעמתו בהברה הלפני-אחרונה, כלומר במלעיל, נקרא חרוז נקבי (או 'נשי'). כך למשל, החרוזים אתה-חצה וכדור-שידור מהדוגמא הקודמת הם זכריים, ואילו החרוז פֶּרָח-קֶרָח הוא חרוז נקבי.
במספר שפות אירופיות נהוג גם חרוז דקטילי, בו ההטעמה היא בהברה הלפני-לפני-אחרונה, בהתאם למשקל הדקטיל (לדוגמא: resident-president). בעברית, שבה ההטעמה היא כמעט תמיד בהברה האחרונה או הלפני-אחרונה, כמעט ולא מופיעים חרוזים בסגנון זה. בשירים רבים מקובל להשתמש בחרוזים נקביים וזכריים חליפות, תוך שינוי מתאים במשקל. דוגמא לתחלופה כזו בחרוזים 'זכריים' ו'נקביים' מופיעה בשירו של נתן אלתרמן, "עוד חוזר הניגון": :שֶיָדֶיךָ רֵיקוֹת וְעירְךָ רְחוֹקָה :וְלֹא פַּעַם סָגַדְתָ אַפַּיִם :לְחֹרְשָה יְרוֹקָה וְאִשָה בִּצְחוֹקָה :וְצַמֶרֶת גְשוּמַת עַפְעַפַּיִם.

סיווג עפ"י המיקום בטור

החרוז המקובל והמשמש בדרך כלל בשירה הוא החרוז הסופי - זהות של צלילים בסוף מלים המופיעות בסופו של הטור השירי. אך בשירים רבים מופיעה גם חריזה פנימית - חריזה של מילה המופיעה באמצע הטור עם מילה המופיעה בסופו: 'וענן בשמיו, ואילן בגשמיו (מתוך אותו שיר של אלתרמן) או אף חריזה בין שתי מלים עוקבות: 'וְגֶשֶם עִוֵר חִזֵר עַל פְּתָחִים וְקִשְקֵש' (מתוך השיר 'חוני' מאת דן פגיס). כאשר החרוז מופיע בשתי מלים הפותחות את הטור, הוא נקרא חרוז פותח. שימוש מעניין בחריזה פנימית הוא חריזה של מילה באמצע השורה עם מילה באמצע (או בסוף) השורה שאחריה, ואף בשורות הבאות. חרוז כזה נקרא בין-שורתי והוא משמש לעתים כתחבולה להאטת הקריאה ולהפניית תשומת הלב אחורה, אל המילה הנחרזת בשורה הקודמת, או אף כדי ליצור קשר של זיקה בין המלים הנחרזות. בחריזה מסוג זה השתמש לא מעט המשורר נתן זך. לדוגמא, מתוך שירו של זך "כמו חול": :וַהֲרֵי נֶאֱמַר בִּמְפֹרָש כְּמוֹ חוֹל, וּמִמֵילָא מְדֻבָּר :גַם עַל הַיְכֹלֶת לִסְבֹּל. אוֹ שֶמָא אֶפְשָר לַחְשֹב שֶהַכָּל כאן החרוז חוזר שלוש פעמים, פעמיים באמצע השורה ופעם אחת בסופה, ולמרות שאינו חרוז עשיר במיוחד, הוא יוצר השפעה על הקורא, המקשר זו לזו את המלים 'חול', 'לסבול' ו'הכל'.

החרוז הבלתי-מדויק

בשירים רבים נעשה שימוש בחרוז בלתי-מדויק - חרוז שאינו מקיים באופן מלא את כללי החריזה, אך החזרה על הצלילים בו יוצרת עדיין קישור צלילי בין המלים. חרוזים מעין אלו שימשו פעמים רבות דווקא משוררים המתמחים בחריזה, כגון אלתרמן או לאה גולדברג, על מנת 'לשבור' את הסכמה המכנית של החריזה המדויקת. לחרוז הבלתי-מדויק יש מספר סוגים:
- חרוז אסוננטי אינו חורז את העיצור האחרון במילה, אלא תנועה+עיצור+תנועה לפניו (למשל: חֶדֶר-צֶדֶק, חתונה-חתולה). חריזה כזו מתבצעת לעתים גם בהשמטת העיצור האחרון (עוֹלָם-עוֹלָה). החרוז האסוננטי קרוב (אך לא זהה) לטכניקה המצלולית הנקראת אסוננס.
- חרוז קרוב חורז עיצורים סופיים או תנועות סופיות כאשר הם קרובים בצליל, אך אינם זהים.
- בחרוז קרוב עיצורי מופיעים כעיצור האחרון שנים עיצורים 'דומים', כגון הזוגות מ/נ, ל/ר, ב/פ, ד/ט או ת, צ/ז/ס/ש (למשל: עכשיו-אשף, הֶרֶס-קֶרֶש). דמיון העיצורים הוא תוצאה של התכונות הפונטיות שלהם.
- חרוז קרוב תנועתי הוא חריזה של תנועות דומות (סגול/פתח-קמץ, סגול-צירה/חיריק, חולם/שורוק) כאשר העיצורים זהים. (למשל: אֹרַח-ארֶך, לִפְתֹחַ-שָטוּחַ) הבית הבא, מתוך שירו של נתן יונתן "שיירה שלנו", מדגים כמה סוגים של חרוז בלתי מדויק: :הִנֵה הָאוֹר דוֹעֵך עַל שִריוֹנַיִךְ, :גַם לֵב הַשִיר נִפְתָח בְּאַהֲבָה. :שַיָרָה שֶלִי, רֵאשִית הַמַנְגִינָה הִיא, :וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֶת סוֹפָהּ. בין השורה הראשונה לשלישית יש חרוז אסוננטי, שבו העיצור האחרון ('ך') מושמט בחזרה השניה על החרוז. בין השורה השנייה לרביעית יש חרוז קרוב עיצורי (אהבה-סופה) המתבסס על דמיון הצלילים של ב' ופ' רפות.

חריזה בשפות שונות

חריזה משמשת כאמצעי ספרותי בכל השפות האירופיות, אך במידה שונה. גם בשפות אחרות, כגון היפנית, נעשה בתקופות שונות שימוש בחריזה, אך אמצעי זה לא תפס בהן את המקום המרכזי שתפס במסורת האירופית.

בעברית

היסטוריה

בשירה העברית הקדומה (עד אמצע ימי הביניים) לא נעשה שימוש בחריזה. בשירה המופיעה בתנ"ך, למשל, (כגון פרקי ספר תהילים או שירות קדומות יותר - שירת דבורה או שירת הים) נעשה שימוש בטכניקות ספרותיות כגון הקבלה, דימוי וכד', אך לא בחריזה. רק בשירת ימי הביניים של יהדות ספרד החלה להופיע צורה של חריזה, שהושפעה מהערבית והלאטינית. צורה זו כללה חריזה קבועה בסופי טורים או חצאי-טורים, בקטע שיר שלם (שנקרא 'דלת') ובמשפט הסיום שלו ('הסוגר'), בטכניקה המכונה חרוז מבריח. עם תחיית השפה העברית, מתקופת ההשכלה ואילך, החלה להיכתב שירה עברית בחרוז ובמשקל, שהושפעה בין השאר מן המודרניזם הצרפתי והרוסי. בין משוררי התקופה, ידועים במיוחד נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי ביכולת החריזה יוצאת הדופן שלהם, שהתאפיינה בחרוזים עשירים במיוחד ובחריזה מפתיעה, המקשרת בין חלקי דיבר שונים (חריזה של שם-עצם עם פועל בעתיד וכד'). שלונסקי הגדיל וכתב מחזמר שלם בחרוזים - "עוץ-לי גוץ-לי" - שהפך למחזמר ילדים קלאסי, וכן תרגם (בחרוז ובמשקל) את האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס. משוררי דור המדינה (או 'דור תש"ח'), ובראשם נתן זך, נטשו את הכתיבה בחרוז ובמשקל לטובת מסורת השירה המודרנית האנגלית והאמריקנית, הנכתבת בחרוז חופשי, דהיינו ללא אופן קבוע ומחייב של חריזה. זך תקף בין השאר את החריזה האלתרמנית והציג אותה כבגידה בתוכן השירה לטובת הצורה או ה'קישוט'. המהפכה של זך הצליחה באופן יוצא מן הכלל, והכתיבה בחרוז חופשי הפכה לנורמה בשירה העברית, שמעטים חרגו ממנה. בין יוצאי הדופן היה המשורר אהרן שבתאי, שכתב לא רק בחריזה אלא גם במבנה קלאסי - הסונטה - וניסה לצקת לתוכו תוכן מודרני.
אחת מתוצאות ה'מהפכה' של זך הייתה שכתיבה בחרוז ובמשקל הפכה למזוהה עם פזמונים, ושימשה רבות בשיריהם של פזמונאים מובילים כגון נעמי שמר ואהוד מנור, וכן בכל רבדי המוזיקה הפופולרית. בשנת 2000 ליווה את פרסום ספרו של דורי מנור, "מיעוט", פולמוס בין מנור לבין נתן זך בנוגע למה שנתפס בעיני מנור כהגמוניה משתקת של החריזה החופשית מבית מדרשו של זך. פולמוס זה התרחב עם יציאת כתב העת הו!, בעריכת מנור, שבו ניתן מקום רב לשירה הכתובה בחרוז ומשקל. במקביל, החלו משוררים ומשוררות נוספים לחזור לכתיבה בחרוז ובמשקל, וביניהם מאיה ערד, שפרסמה שני רומנים הכתובים בחרוזים.

כללי חריזה

כללי החריזה בשפה העברית התפתחו והשתנו עם התפתחות השפה, והגיעו לבשלות בשתי תקופות עיקריות: שירת ימי-הביניים של יהדות ספרד, והשירה העברית החדשה.

בשירת ימי הביניים

בשירת ימי הביניים היו שלושה סוגי חריזה מקובלים, שנקבעו עפ"י מספר העיצורים המשתתפים בחרוז:
- חרוז עובר – עיצור והתנועה שלפניו: אבד – מחמד
- חרוז ראוי – שני עיצורים והתנועה שבניהם: לשמר - יגמר
- חרוז משובח – שלושה עיצורים והתנועות שבניהם: דברים – גברים עם זאת, רוב הפייטנים ובעלי השיר בימי הביניים התייחסו במורת הרוח ל'חרוז עובר' ולא נטו להשקיע ב'חרוז משובח', ולכן רובם הגדול של החרוזים בשירת ימי-הביניים היו במתכונת 'חרוז ראוי'.
נורמות החריזה בשירת ספרד היו שונות מאלו המקובלות בימינו. ראשית, לא יוחסה חשיבות להטעמת המילים החורזות, כך שחריזת מילה מלעילית כגון "גבר" עם מילה מלרעית כמו "עובר" הייתה מקובלת לגמרי. החריזה המוטעמת הפכה לנורמה רק בשירה העברית החדשה. כמו-כן, בפייטנות הקדומה (וכן בשירת הקודש של ימי-הביניים) נחשבה לחריזה גם חזרה על אותה מילה בסופי השורות. דוגמאות לכללים אלו של החריזה בימי הביניים ניתן לראות בשירו של שלמה אבן גבירול, "מה תפחדי נפשי": :מַה תִּפְחֲדִי, נַפְשִׁי, וּמַה תָּגוּרִי?/ שִׁכְנִי וְגוּרִי בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי! :אִם נֶחְשֱׁבָה תֵבֵל קְטַנָּה לָךְ כְּכַף,/ אָנָא, עֲנִיָּה סֹעֲרָה, תָּתוּרִי? :טוֹב מֵהֲלֹך אָנֶה וְאָן כִּי תֵשְׁבִי/ לִפְנֵי אֲדוֹנַיִךְ וְלֹא תָסוּרִי. :אִם מֵאֱנוֹשׁ תִּנָּזְרִי – תֵּעָזְרִי/ וּשְׂכַר פְּעֻלָּתֵךְ אֲזַי תָּשׁוּרִי. :אִם תַּאֲוַת נַפְשֵׁךְ כְּעִיר מִבְצָר – הֲלֹא/ ִתפֹּל בְּיָדֵךְ, אִם מְעַט תָּצוּרִי :אֵין לָךְ בְּקֶרֶב הָאֲדָמָה נַחֲלָה:/ עוּרִי לְבַקֵּשׁ אַחֲרֳיתֵךְ, עוּרִי! החריזה בשיר היא במתכונת חרוז מבריח - חריזה בסופי הטורים, הנשארת קבועה לכל אורך השיר (הצליל החוזר הוא וּרִי). מכיוון שמדובר על שתי תנועות ועיצור, זהו למעשה 'חרוז עובר' בלבד, אך הוא עשיר יותר מכפי שנדמה, הן מכיוון שרוב השורות זהות בעיצור נוסף (תָ) המצוי לפני החרוז, והן מכיוון שהחרוז מכיל שתי תנועות ולא אחת. כמו-כן ניתן לשים לב שאף כי חצאי-הטורים לא נחרזים, הרי שבשורה הראשונה מופיע החרוז החוזר גם בסוף חצי הטור (למעשה, בדיוק אותה מילה המופיעה בסוף הטור, אך במשמעות אחרת).

בשירה העברית החדשה

בשירה העברית המודרנית (החל מתקופת ההשכלה ותחיית השפה העברית) מקובלות מספר הגדרות שונות של חריזה תקנית. הכלל העובר מגדיר חרוז תקני כחרוז הכולל זהות של כל הפונמות (הגיינים) החל מהתנועה המוטעמת האחרונה ועד לסוף הטור. כך למשל אכלתי-שלחתי אינו חרוז (כי התנועה המוטעמת היא הלפני-אחרונה, והצלילים החל ממנה הם Alti במלה הראשונה ו-achti במילה השניה). לעומת זאת הצירוף אתה-חצה הוא חרוז תקני, משום שההברה המוטעמת היא ההברה האחרונה, התנועה המוטעמת האחרונה היא 'אָה', ואין אחריה צלילים נוספים. 'הכלל העובר' לא התקבל על דעתם של משוררים רבים, ביניהם אלתרמן, שלונסקי ורבים מבני דורם, בין השאר מפני שהוא מקבל כתקני חרוזים דלים כמו 'אתה-חצה' בדוגמא לעיל. משוררים אלו פעלו עפ"י הכלל הקלאסי, הדורש זהות של עיצור+תנועה כאשר החרוז מסתיים בתנועה פתוחה (הלכה-ברחה, שלווה-אהבה) וזהות של עיצור+תנועה+עיצור כאשר החרוז מסתיים בתנועה סגורה (חלום-שלום, כדור-שידור). לפי כלל זה, זהות של תנועה+עיצור בלבד בסיומת סגורה (שור-חמור) או של תנועה בלבד בסיומת פתוחה (אני-סופי) מוגדרת כחרוז עני שאינו רצוי בשירה (בעיקר כאשר הסיומת פתוחה). דרישה זו מופיעה כבר בשיר היתולי המיוחס לאברהם אבן עזרא, ומבוסס על הפסוק "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו": :לא תחרוז בשור ובחמור יחדיו. :אך אמנם תשמור החמור בהר המור, :ואת השור תקשור בערי המישור. ניתן לראות שיש מקרים שבהם לא קיימת הסכמה בין שני הכללים לגבי שאלת תקינותו של חרוז. עם זאת, כיום מקובל כי חרוז טוב הוא כזה העומד בתנאי שני הכללים הנ"ל. בכל מקרה, בשירה העברית החדשה חרוז אינו נחשב תקני אם ההטעמה של החֶרֶז בשני אברי החרוז היא שונה: כך למשל הצירוף נשימה-קדימה אינו חרוז, שכן ההטעמה בשתי המלים שונה (ההברה המוטעמת היא זו המודגשת). כאשר נוספים בשני אברי החרוז צלילים משותפים (עיצורים או תנועות) מעבר לנדרש על-פי כללי החריזה, החרוז נקרא חרוז עשיר (לדוגמא: אישור-קישור). כאשר כל הצלילים בשני אברי החרוז זהים (קָרָא-כָּרָה; פֶּרָח-פֶּה רַךְ), נוצר חרוז עשיר במיוחד, המכונה צימוד. אם צלילי החֶרֶז (הצלילים החוזרים בשתי מילות החרוז) נובעים מסיומת דקדוקית (כגון סיומת הגוף בפעלים או סיומת השייכות או הרבים בשם), החרוז נקרא חרוז דקדוקי והוא אינו תקני עפ"י אף אחד מהכללים. דוגמאות לחריזה דקדוקית הם הצמדים שומרים-דגלים, הלכו-ישבו, שלךָ-ידךָ. כדי שחרוז דקדוקי יחשב תקין עליו לכלול לפחות אחת מאותיות השורש (לדוגמא: שומרים-גברים, יצאו-קראו, ביתי-אשתי). עם זאת, אם הצלילים החוזרים מהווים סיומת דקדוקית רק באחת ממילות החרז, החרוז נחשב תקני (לדוגמא: שֶלָך-הלך, ברזים-הִגזִים).

בשפות קלאסיות

החריזה החלה להופיע לראשונה בשפה היוונית כבר בעת העתיקה. השירה הלטינית, ובעיקר השירה הכנסייתית הלטינית, השתמשה רבות בטכניקת החריזה. דוגמא לחריזה בשפה הלטינית ניתן לראות בשיר התפילה הקתולי "דיאס אירה" (יום הדין):

:Dies irae, dies illa :Solvet saeclum in favilla :Teste David cum Sybilla

בהשפעת הלטינית חדר הסגנון אל הצרפתית והאנגלית.

באנגלית

בשירה האנגלית העתיקה לא היה שימוש בחריזה, והיא הסתמכה בעיקר על אליטרציה. הדוגמא הראשונה לחריזה מופיע אמנם בשיר אנגלו-סקסי עתיק מהמאה העשירית, אך חריזה לא הפכה לטכניקה מוכרת בשירה האנגלית עד למאה ה-14. מתקופה זו ועד המאה ה-16 הייתה החריזה סימן ההיכר העיקרי של השירה בשפה האנגלית. באנגלית, כברוב השפות האירופיות, נהוגה כיום חריזה של שתי הפונמות (הגיינים) האחרונות בשורה, כשאחד מהם הוא תנועה (vowel) והשני עיצור (consonant). בשל הקושי היחסי למצוא חרוזים למלים רבות בשפה האנגלית, לא נפוצה בשירה בשפה זו חריזה "עשירה" הכוללת עיצורים רבים, ולעומת זאת נעשה שימוש רב בחרוז בלתי מדויק, באסוננס, בקונסוננס וב"חרוז לעין" - שתי מלים שנראות כמתחרזות אך נשמעות שונה, כגון move-love. כמו-כן, נפוצה באנגלית שירה הכתובה במשקל מדויק אך ללא חריזה, והדוגמא הטובה ביותר לכך היא השירה המכונה Blank verse (פנטמטר ימבי לא-מתחרז) שבה נכתבו מרבית מחזותיו של שייקספיר. אחד מגדולי החורזים בשירה האנגלית היה לונגפלו, שהחריזה בשיריו נחשבה 'קלה' - דהיינו כזו שנדמית טבעית ומתגלגלת בקלות על הלשון. בשורות הבאות, מתוך שירו של לונגפלו 'הקוצר והפרחים' (The Reaper and the Flowers), החרוזים נראים טבעיים אף כי הם מורכבים מאוד מבחינה תחבירית (פועל בעבר נחרז עם שם עצם, כינוי גוף עם תואר):

:``My Lord has need of these flowerets gay,
::The Reaper said, and smiled;
:``Dear tokens of the earth are they,
::Where he was once a child.

בצרפתית
בצרפתית מקובלות מספר צורות של חריזה. החריזה המקובלת בשפה האנגלית נקראת בצרפתית rime suffisante (חריזה מספקת). צורות מורכבות יותר של חריזה הנהוגות בצרפתית הן:
- חריזה עשירה (rime riche) שבה החרז מורכב משלוש פונמות (הגיינים).
- חריזה עשירה מאד (Rime richissime ) שבה החרז מורכב מארבע פונמות ויותר. חריזה עשירה במיוחד המתקיימת בשירה הצרפתית היא 'חריזה מלאה' (holorime)- חרוז המשתרע על פני הטור השירי כולו (כלומר, שתי שורות הנשמעות זהות לחלוטין אך משמעותן שונה). דוגמא יפה לכך הוא צמד השורות הבא, המיוחס לויקטור הוגו:

:Gall, amant de la Reine, alla (tour magnanime) :Gallamant de l'Arène à la Tour Magne, à Nîmes.

תרגום מילולי (מבלי להתחשב בחריזה הצרפתית): : גאלוס, מאהב המלכה, הלך (תוך גדלות נפש) : בגאווה מן הארינה אל המגדל הגדול נים המשורר אלפונס אלה נודע בשימוש ב'חריזה מלאה' מסוג זה.
סכמות חריזה
כאשר בשיר קיימת חריזה (בסופי הטורים) החוזרת על עצמה באופן עקבי, מקובל לדבר על סכמת החריזה (או 'אופן החריזה') של השיר. את סכמת החריזה מתארים ע"י שימוש באותיות לציין חרוזים זהים, כאשר כל אות חדשה מציינת חרוז חדש, שלא הופיע עדיין בשיר. למשל, סכמת החריזה של השורות 'סוף העולם/נגמר הזמן/אני לבד/איפה כולם' תהיה 'א ב ג א', כי בשלוש השורות הראשונות יש חרוזים שונים, וברביעית חוזר החרוז מהשורה הראשונה. סכמות החריזה תלויות, כמובן, באורך הבית בשיר. סכמה קבועה של חריזה (ובדרך כלל גם של משקל) היא אחד המאפיינים הבולטים של צורות שיריות שונות ושל מבנים שיריים שונים.
סכמת חריזה נפוצה ביותר בשירה הקלאסית היא הקופלט ההירואי - שתי שורות מתחרזות במשקל פנטמטר ימבי. בסכמה זו נעשה שימוש רב בשירה האנגלית, בין השאר אצל המשוררים אלכסנדר פופ וג'ון דריידן. בבית משולש (בן שלוש שורות), החריזה הנפוצה ביותר היא של השורה הראשונה והאחרונה. חריזה זו נהוגה בשירה הכתובה בטרצינות, כגון הקומדיה האלוהית של דנטה (אז בד"כ השורה השניה מתחרז עם הראשונה והשלישית בבית הבא) ובצורת הוילאנל, בה נשמר אותו חרוז לאורך כל השיר.
בבית המרובע (המורכב מארבע שורות), שהוא הנפוץ ביותר, מקובלות מספר סכמות חריזה:
- חריזה מסורגת (או 'סרוגה') - א ב א ב - היא המתכונת הנפוצה ביותר, ובאופן כללי נוטה להיות דינמית יותר משאר הסוגים.
- חריזה צמודה (או 'צמדית') - א א ב ב - יוצרת חלוקה אוטומטית של הבית לשתי קבוצות של שתי שורות, שפעמים רבות מתייחסות לשני עניינים שונים, או לשתי פנים שונות של אותו עניין.
- חריזה חובקת (או 'חבוקה') - א ב ב א - נוטה להיות סטטית יותר מהחריזה המסורגת, וליצור תחושה של סגירות.
- חריזה בסגנון הרובאיאת (מרובע) - א א ב א - משמשת לעתים קרובות לטקסטים מכתמיים או משעשעים, שבהם ה'חריגה' בשורה השלישית 'נענית' בידי השורה המסכמת, החוזרת על החרוז. יהודה עמיחי כתב מרובעים בחריזה הקבועה א א א א, שהיא וריאציה על ה'רובאיאת'. סכמות חריזה קיימות גם בבתים ובשירים ארוכים יותר. בחמשיר, למשל, סכמת החריזה הקבועה היא א א ב ב א - השורה החמישית (שהיא בדרך כלל 'שורת המחץ' או הפואנטה) מתחרזת עם הראשונה והשנייה. הבית האיטלקי בן שמונה השורות הקרוי אוטבה רימה נחרז א ב א ב א ב ג ג.
סכמות החריזה המוכרות ביותר הן אלו של הסונטה בת 14 השורות: הסונטה האיטלקית הקלאסית (ה'פטררקית') הייתה מורכבת משמונה שורות בחריזה א ב א ב/א ב א ב או בחריזה א ב ב א /א ב ב א ומשש שורות שנחרזו ג ד ה/ג ד ה או ג ד ג/ ג ד ג. לעומתה, הסונטה השייקספירית נחרזת א ב א ב/ ג ד ג ד/ ה ו ה ו/ ז ז, באופן שמחלק אותה בבירור לשלושה בתים בני ארבע שורות ול"מסקנה" בת שתי שורות.
לקריאה נוספת

- איתן אבניאון, "חרוזים לכל עט - המילון העברי לחריזה", איתאב, חולון, 2002
- שמעון זנדבנק, "מַזֶּשִׁיר", כתר, ירושלים, 2002
קישורים חיצוניים

- [http://www.piyut.org.il/articles/47.html על חריזה בשירת ימי הביניים]
- [http://www.rhymer.com/ מילון חרוזים] (באנגלית) קטגוריה:שירה קטגוריה: טכניקות ספרותיות ja:韻文

אמצעים פיגורטיביים

אמצעים פיגורטיביים הם כלים רטוריים המשמשים להמחשת מושג או תיאור באמצעות יצירת תמונה מילולית המתאימה או מקבילה אליו. אמצעים אלו משמשים בספרות ובעיקר בשירה להמחשה של מושגים מופשטים או של תחושות אישיות שקשה לתארם באופן ישיר. המושג המקורי מכונה "הנושא הראשי" של האמצעי הפיגורטיבי, ואילו התמונה, הנמצאת בדרך-כלל בשדה סמנטי אחר, מכונה "הנושא המשני".

מיון האמצעים הפיגורטיביים

ניתן למיין את השימוש באמצעים פיגורטיביים על-פי שני מישורים בלתי-תלויים: אופן הקשר שנוצר בין השדות הסמנטיים מצד אחד, ו"תוכנו" של קשר זה, מצד שני. על פי אופן יצירת הקשר, סוגים עיקריים של אמצעים פיגורטיביים הם:
- מטאפורה - העברה של הנושא הראשי לעולם הסמנטי של הנושא המשני, כך שנוצר בעצם איחוד בין המושג המקורי לבין התמונה המילולית.
- דימוי - השוואה בין הנושא הראשי למשני, היוצרת ביניהם קשר של דמיות, שוויון או "יותר מ..."
- מטונימיה - החלפה של נושא ראשי בנושא משני שאינו דומה לו אלא נמצא קרוב אליו מבחינה הגיונית או פיזית. סוג מסוים של המטונימיה היא הסינקדוכה, שבה מוחלף חלק בשלם או פרט בכלל ולהיפך. על פי תוכן הקשר , סוגים עיקריים של אמצעים פיגורטיביים הם:
- האנשה (פרסוניפיקציה) - מתן תכונות אנושיות לחפץ או מושג שאינו אנושי.
- הגזמה (היפרבולה) - שימוש בתיאור מוגזם בבירור על מנת ליצור ערך רטורי.
- סינסתזיה - ערבוב רשמים משני חושים שונים זה בזה. קטגוריה:שירה קטגוריה:ספרות קטגוריה:טכניקות ספרותיות

דימוי

דימוי הוא אמצעי פיגורטיבי הבא לתאר מושג כלשהו באמצעות דמיון או השוואה למושג משדה סמנטי (שדה משמעות) אחר. ההשוואה מתבצעת בדרך כלל באמצעות תכונה או תכונות המשותפים לשניהם. ככל אמצעי פיגורטיבי, הדימוי משמש פעמים רבות להמחשת רגשות ותחושות סובייקטיביות או מושגים מופשטים באמצעות תמונה קונקרטית.

מאפייני הדימוי

מבחינה טכנית, הדימוי מאופיין בדרך-כלל על-ידי מילה או מילית המתארת את הדמיון ("כ", "כמו" - למשל "צדיק כתמר יפרח") או ההשוואה ("מ", "יותר מ" - למשל "אני ירוקה מעשב"), אך לעתים מופיע בהשמטת מילים אלו כאשר הן מובנות מתוך התחביר, למשל בביטוי "יששכר - חמור גרם" (ספר בראשית). הדימוי נבדל מהמטאפורה בכך שהוא רק משווה או מדמה בין שני האלמנטים, אך אינו מאפשר מימוש של העברת המשמעות ביניהם. להמחשה: אם נאמר כי "דויד הוא ים" ניתן בשורה הבא להמשיך ולומר ש"גליו של דויד מתנפצים אל חוף גופי". פעולה כזו לא תהיה אפשרית אם נשתמש בדימוי ונאמר "דויד הוא כמו ים". עם זאת, ישנם חוקרים המתנגדים לחלוקה זו, ורואים בדימוי סוג מסוים של מטאפורה, המציינת במפורש שבין חלקיה יש קשר של דמיון.

סוגי דימויים

נוהגים להבדיל בין דימוי סגור, שבו מופיעה במפורש התכונה (או התכונות) אותם חולקים שני הגורמים המושווים (למשל "דויד מהיר כברק") ודימוי פתוח שבו לא מופיעה כל תכונה מפורשת, ומישור ההשוואה נותר לקורא. למשל, בדימוי "שפתותיך כמו שושנה", מוצגת השוואה בין השפתיים הנשיות לבין הפרח, אך לא מובהר האם ההשוואה נוגעת לצבע האדום, לריח, למרקם או לתכונה אחרת. במקרה זה, הדימוי הפתוח נוגע במספר חושים בו זמנית ומאפשר ליצור מספר השוואות בדימוי יחיד.

דוגמאות לדימויים

- "כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים כן העצל לשולחיו" (משלי פרק י')
- "כל זמן שהיינו יחדיו, היינו כמספריים טובים ומועילים" (יהודה עמיחי)
- "תמונותי שקופות כחלונות בכנסיה" (לאה גולדברג)
- "האהבה הושחלה כמו גומי לתחתונים" (רוני סומק)

הדימוי בכתיבה עיונית ומאמרית

בכתיבה עיונית, שימוש בדימוי יכול להועיל בבניית הפתיחה למאמר או לפרק בספר עיון. משפט הפתיחה יכול להעביר את הקורא מעולמו שלו לעולם המאמר, וכך לגשר על הפער ביניהם. עם זאת, לא די בדימוי מבריק בכדי לבנות גשר זה; יש גם ליצור קשר הדוק בין הדימוי ובין המשך הדיון.
לנקודה זו מתייחס חיים גנז ("משפטים", כרך יח, 1988) במסגרת דברי ביקורת על כתיבתו של אהרן ברק בספר "שיקול דעת שיפוטי". בהתייחס לאחד הדימויים בהם השתמש ברק, כותב גנז: :הדימוי האחרון של ברק, זה של היצירה השיפוטית כספר הנכתב בהמשכים, שאול מדוורקין. כשדוורקין משתמש בדימוי זה, הוא מפתח את פרטיו על-פני עמודים רבים ואורג אותם אל סבך מורכב של טענות תיאורטיות. ברק אינו מפתח את דימוייו. הוא לא מעשיר אותם בפרטים. הוא לא קושר אותם למערכת מורכבת יותר של המושג התיאורטי שאותו הם אמורים להסביר.

לקריאה נוספת

שמעון זנדבנק, "מזשיר - מדריך לשירה" (ירושלים: כתר, 2002) Category:ספרות קטגוריה:טכניקות ספרותיות

פזמון

פזמון במשמעותו האחת הינו בית חוזר בשיר, ובמשמעותו האחרת שיר עממי קצבי המיועד להלחנה ומבוצע על ידי זמרים, להקות ובפי כל. פזמונים במובן של שירים עממיים הם לרוב בעלי טקסט הברור לקורא מהקריאה הראשונה, לעומת שירה שהיא בעלת רבדים רבים שיש לנתחם. כותבים אותם פזמונאים, ומלחינים מתאימים להם מוזיקה. קטגוריה:שירה קטגוריה:מוזיקה

מוזיקה

מוזיקה היא אמנות סידור הצליל והשקט במרחב הזמן. ההגדרה המדוייקת למוזיקה אינה פשוטה, ונתונה לויכוח, שהרי רשימת הצלילים המוגדרים כמוזיקה משתנה עם הזמן (בתקופת המוזיקה הקלאסית, מוזיקה אלקטרונית של היום לא הייתה נחשבת למוזיקה). רוב המוזיקה נכתבת ומומצאת בעזרת תווים בעלי גובה מוגדר. תוים שונים המנוגנים אחד אחרי השני יוצרים לחן, בעוד שתוים המנוגנים יחד באותו זמן יוצרים אקורד, ואקורדים המנוגנים אחד אחרי השני יוצרים הרמוניה. תוים שלהם אין גובה מוגדר נוצרים באמצעות כלי הקשה (ישנם כלי הקשה אשר מפיקים תוים בעלי גובה, אבל מרבית כלי ההקשה אינם כאלה), כלי הקשה שלא יוצרים מלודיה מספקים מקצב. מוזיקה יכולה להיכתב ע"י מלחין, ולהתבצע ע"י אחרים. במקרים כאלה, המוזיקאי או המוזיקאים המנגנים את היצירה עוקבים אחרי ההוראות שהמלחין כתב באמצעות תוים. בסוגי מוזיקה מסויימים, המוזיקאים ממציאים את המוזיקה תוך כדי ביצועה (אילתור).

אספקטים של המוזיקה

האספקטים המוסכמים והמוגדרים אשר מרכיבים כל צליל וצליל אותו אנחנו שומעים, כותבים או מנגנים במוזיקה הם גובה (תדר), משך, צבע או גוון ועוצמה. בנוסף לאלה, אנו שומעים גם צלילים עיליים והרמוניות. תדר, כאמור הוא פשוט גובה הצליל - האם הצליל נמוך יותר או גבוה יותר (ילדים נוהגים להשתמש במונחים "דק" ו"עבה"). ישנם צלילים שלהם אין גובה מוגדר. משך הוא, פשוטו כמשמעו, הזמן שאורך הצליל. צבע וגוון הם תכונות המיוחסות להבדל בין צלילים המפיקים כלי נגינה ובני אדם שונים, כלומר, גוון הצליל של קונטרה-בס שונה מגוון הצליל של חצוצרה. בנוסף, יש האומרים כי גם השקט הוא אספקט של מוזיקה.

סולו ואנסמבל

תרבויות רבות כוללות מסורת חזקה של הופעת סולו, הופעת יחיד. במוזיקה הקלאסית ההודית למשל ישנו דגש חזק מאוד על סולואים. לעומתה, בתרבויות אחרות, כמו למשל במוזיקה הקלאסית המערבית ישנו דגש על הרכבים (אנסמבלים) גדולים יותר, כמו מקהלה, תזמורת סימפונית וכו'. למרות זאת, גם במוזיקה קלאסית מערבית, ישנן הופעות סולו לא מעטות. עם התפתחות המוזיקה לכיוון מודרני יותר, נוצרו הרכבים חדשים אשר כוללים עד 5 מוזיקאים, בעיקר בתחום הג'אז והמוזיקה הקלה - להקת רוק, להקת בנים, להקת בנות וכו'.

תיווי

הדרך שבה מועברת מוזיקה ממוזיקאי למוזיקאי היא בד"כ בתווים (אף על פי שלעיתים קרובות מועברת מוזיקה בעל פה (במלל), או באמצעות האוזן, כלומר, מוזיקאי משמיע מוזיקה לחברו וזה לומד אותה ללא צורך בהסברים או תווים). התווים המוכרים לכולנו הם תווים שהחלו להתפתח באירופה במאה ה-14 בערך, ואלה כוללים רישום של כל האספקטים המוזיקליים שהוזכרו קודם - גובה, משך, עוצמה, צבע וגוון. לעיתים מצויינים בתיווי גם דברים נוספים, כמו אווירה, או מהלך הרמוני.

הלחנה, אילתור ואינטרפרטציה אישית

ברוב התרבויות המוזיקליות ישנה אחידות כלשהי בדרך יצירת המוזיקה, יצירה מראש. יצירה של מוזיקה מראש נקראת הלחנה, ואילו יצירה של מוזיקה "תוך כדי" נקראת אילתור. ישנן טכניקות רבות של הלחנה, השונות מתרבות לתרבות. אילתור נפוץ בעיקר בג'אז ובמוזיקה ערבית. ברוב התרבויות נעשית גם אינטרפרטציה אישית למוזיקה הכתובה, כלומר, הנגן המבצע מנסה להוסיף את "דעתו" או הרגשות שלו על המוזיקה, ומשנה את אחד או יותר מהאספקטים המרכיבים את היצירה המוזיקלית. מעניין זה אפשר להסיק כי אין שני ביצועים זהים לחלוטין של קטע מוזיקלי אחד.

ראו גם

: ז'אנר מוזיקלי: בי-בופ - ג'אז - טראנס - מוזיקה מזרחית - מוזיקה אלקטרונית - מוזיקת עולם - מוזיקה קלאסית - מוזיקה קלה - פופ - סווינג - קלאסיקה - רוק - בלוז - היפ הופ - מוזיקה קאמרית - פאנק - מוזיקה מזרחית : כלי נגינה: גיטרה - חליל - חצוצרה - כינור - כלי הקשה - כלי מיתר - כלי נשיפה - כלי קשת - מקלדות - סקסופון - פסנתר - צ'לו - קונטרה-בס - תופים - קלרינט - כלי פריטה - לאוטה : הרכב מוזיקלי: ביג-בנד - להקת בנים - להקת בנות - להקת רוק - הרכב ג'אז - קומבו - תזמורת סימפונית - תזמורת קאמרית - תזמורת צועדת - הרכב קאמרי - תזמורת : מוזיקולוגיה: אורגנולוגיה - היסטוריה של המוזיקה - הרמוניה - מלודיה - קצב - תאוריית המוזיקה : אישים: מלחינים - מנצחים - נגנים במוזיקה הקלאסית - נגנים בג'אז - מורים למוזיקה - זמרים - זמרים עבריים - זמרי אופרה

לקריאה נוספת

- נפתלי נורמן לברכט, אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים, בתרגום שלומית קדם, הוצאת לדורי, 1996.
- ג'ון סטנלי, מוזיקה קלאסית, הוצאת שבא, 1995.
- מילטון קרוס ודוד אבן, אנציקלופדיה של גדולי המוזיקה ויצירותיהם, בתרגום שלומית קדם, הוצאת לדורי.
- סטנלי סיידי וג'ון טיירל, Grove dictionary of Music and Musicians, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד.
- בארי קרנפלד, Grove dictionary of Jazz, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד.

קישורים חיצוניים

- [http://www.allmusic.com AllMusic] - מקור מידע לגבי אומנים, תקליטים ותקליטורים, סגנונות וזרמים במוזיקה.
- [http://www.mooma.com מומה] - מקור מידע עברי לגבי מוזיקאים בעיקר.
- [http://directory.google.com/Top/Arts/Music/ מוזיקה ב-Google] - עשרות אלפי קישורים לאתרים הנוגעים למוזיקה.
- [http://www.activelyrics.com Lyrics]
- [http://info.levinsky.ac.il/musicsite/ אוסף של מאמרים על מוסיקאים ויצירותיהם של] התזמורת הפילהרמונית הישראלית
- fiu-vro:Muusiga ja:音楽 ko:음악 ms:Muzik simple:Music th:ดนตรี

משורר

משורר הוא אדם הכותב שירה. פזמונאי, לעומתו, הוא אדם הכותב טקסטים המיועדים בראש ובראשונה להלחנה. ישנם משוררים שלצד שיריהם הליריים כתבו גם פזמונים - למשל, נתן אלתרמן. ישנם שירים ליריים שהולחנו על אף שלא נועדו לכך, למשל: שיריו המולחנים של נתן יונתן. ראו גם:
- רשימת משוררים
- רשימת משוררים עבריים category:מקצועות
-

אימג'יזם

אימג'יזם (או שירה אימג'יסטית) הוא ז'אנר שירה שדגל בתיאורים פשוטים של הדברים עצמם, בשפה חדה וחסכונית ככל האפשר ושיאו בין השנים 1912 ל1917. האימג'יזם חתר נגד השירה הרומנטית ושפת הפואטיקה המצועצעת של תקופתו. בין השפעות התנועה היו השירה הסינית והיפנית שטפטפו באותם ימים למערב ושירה יוונית עתיקה, במיוחד זו של המשוררת סאפפו. התנועה האימג'יסטית היתה שנויה במחלוקת, ומשורריה לא היו אחידים ברמתם. אף על פי כן, התנועה פתחה בפני השירה אפשרויות חדשות והיתה בין הסיבות לשחרור השירה המודרנית מסד החרוז וכבלי הריתמוס הקבוע. האימג'יזם נחשב לתנועה השירית המודרניסטית הראשונה בשפה האנגלית. את הרקע לייסוד התנועה ניתן להביא במילותיו של אביה, המשורר עזרא פאונד (תרגום: טובה רוזן-מוקד): "יצאתי מתחנת המטרו ב'לה קוֹנקוֹר' בפריז וראיתי לפתע קלסתר יפה, ואַחר - אחֵר, ועוד אחֵר, ואחַר פני ילד יפים, ואחר אשה יפה. כל אותו היום ניסיתי למצוא מלים להביע מה היתה משמעות הדבר עבורי, ולא מצאתי מלים שנדמו ראויות, או חינניות כאותו רגע-פתאום. באותו ערב, כשפסעתי הביתה, מצאתי לפתע את ההשוואה, לא במלים אלא בכתמי צבע. זו היתה בשבילי התחלת שפה של צבע. כתבתי שיר בן שלושים שורות והשמדתי אותו. שישה חודשים מאוחר יותר, חיברתי שיר, כמחצית מאורכו. שנה לאחר מכן חיברתי את המשפט הבא: 'מראה הקלסתרים האלה בהמון; / עלי כותרת עלי ענף שחור, רטוב'".

ימים ראשונים

התנועה האימג'יסטית היתה קצרת-ימים. עיקר פרסומה היה דרך ארבעה קובצי-שירה שיצאו לאור בין השנים 1914 ל1917 בבריטניה. ראשוני התנועה היו עזרא פאונד, בחור אמריקאי בן 28 שהיגר ללונדון ויצר לעצמו שם בחוגי השירה, ארוסתו לשעבר, המשוררת הילדה דוליטל (שחתמה על שיריה בראשי התיבות של שמה - ה.ד.), וריצ'ארד אלדינגטון, שעתיד להיות בעלה. בשנת 1912, בעת שיחה בבית התה שבמוזיאון הבריטי, הכריז פאונד כי שירתם של השלושה היא שירה אימג'יסטית. שורשי האימג'יזם קדמו לפאונד. עוד קודם לכן, בשנת 1909, כתב המשורר והמתמטיקאי תומס הולם מספר שירים שיכולים להראות אימג'יסטים. לאחר מכן, הולם, יחד עם פרנק סטיוארט פלינט היה ממקימיו של חוג מגדל אייפל, קבוצה ספרותית שכונתה על שם מסעדת מגדל אייפל בסוהו של לונדון. בשיחותיהם, דיברו על כינון שירה עכשווית המושפעת משירת ההייקו והטאנקה היפניים. באפריל 1909 נועד לראשונה פאונד, בעצמו מתרגם של שירת המזרח הרחוק (למשל לי באי), עם אנשי חוג מגדל אייפל והתוודע אל ההשפעות המשותפות, שיובילו בעתיד לשירה האימג'יסטית. בקובץ האימג'יסטי הראשון, דס אימג'יסטס (1914), בעריכתו של פאונד, פרסמו פאונד, דוליטל, פלינט והמשורר האמריקאי וויליאם קרלוס ויליאמס וגם משוררי חברי חוג מגדל אייפל. בין השאר התפרסמו בקובץ חומרים לא אימג'יסטים בעליל, למשל שירו "שומע אני צבא" של ג'יימס ג'ויס, הכתוב במשקל סדור ובשפה שאינה חריגה. את בחירתו בג'ויס הסביר פאונד בכך שנשמע כפזמון מוזיקלי כשל טרובדור קדום. האנתולוגיה זכתה לביקורות שליליות ומכירות דלות: מספר עותקים אף הושבו מחנויות הספרים למחסן ההוצאה לאור. תגובתו של פאונד היתה "נטישת החרוז אינה מתוך העדר יכולת לחרוז 'בשר', 'שר', ו'מיוסר', כי אם בשל התפישה שתנועות ורחשי-לב מסויימים לא ניתן לייצג באמצעים אמנותיים משומשים עד זרא".

עקרונות האימג'יזם

באפריל 1913, בגליון כתב העת הבינלאומי שירה, שבו שימש אחד העורכים פירסם פאונד את עיקרי הכתיבה האימג'יסטית: 1. תאר ישירות את הדבר עצמו. 2. אל תעזר ולו במילה אחת שאינה נחוצה. 3. על ריתמוס השיר להיות תלוי אך ורק במוזיקליות של נשוא השיר ולא מקובע כבמטרונום. ב1914 הרחיב אלדינגטון את הכללים: 1. פניה ישירה לנושא. 2. שמות תואר מעטים ככל האפשר. 3. ליטוש ודרגת קשיות של אבן מסותתת. 4. אינדיבידואליות של משקל בין שיר לשיר. 5. מספר כללי "אל תעשה" רב. 6. המילה המדוייקת. לא ניתן להגזים בהשפעות השירה הסינית והיפנית על האימג'יזם. בשנות ה90 של המאה ה19 פורסמו לראשונה תרגומי ההייקו של אנדרסון במערב וקנו להם אוהדים. עזרא פאונד עצמו תרגם שירה סינית של לי פו. התיאוריות השיריות שמאחורי ההייקו השפיעו מאוד על עזרא פאונד ושאר אנשי התנועה. מבחינת השירה היפנית, די בהצבת מתח מעניין בין שני אימג'ים כדי ליצור שיר, ואין צורך בחריזה ובתיאורים. תיאוריה מינימליסטית זאת היתה מהפכנית במערב, בהתחשב בשירה הארכנית, החרוזה והשקולה ללא רבב ששלטה בכיפה.

לאחר נטישת עזרא פאונד

מעט אחרי שהדי התנועה החלו להגיע לתודעה, החליט פאונד על נטישתה, כשהוא מציע יחד עם ידידו הצייר וינדהם לואיס תנועה חדשה בשם וורטיציזם. הוורטיציסטים עסקו בעיקר באמנויות הויזואליות ושרדו כשלוש שנים. פאונד התכחש לקבוצה וכינה את האימג'יזם בלעג איימיג'יזם, על שמה של איימי לואל, המשוררת ומבקרת השירה שערכה את האנתולוגיות האימג'יסטיות בשנים 1915, 1916 ו1917. לואל, שכמו פאונד הגיעה ללונדון מארצות הברית, ירשה סכומי כסף נכבדים מהוריה. כפטרונית של שירה נסיונית, השתמשה בחלק מעושרה לסייע להפצת האימג'יזם. בניגוד למדיניות העריכה של פאונד שהסתמכה אך ורק על שיקול הדעת של פאונד עצמו, ניסתה לואל לגבש שיטה דמוקרטית יותר. בתחילת האנתולוגיה הראשונה בעריכתה, "מספר משוררים אימג'יסטים" (1915), כתבה: "החלטנו בפעם זאת להעזר באופן עריכה שונה מזה שננקט באנתולוגיה הקודמת. במקום בחירה בלעדית של העורך, כל משורר יוכל לבחור את השירים שהוא רואה כטובים ביותר, כל עוד לא פורסמו קודם בספר". באנתולוגיות אלו נטלו חלק כל משוררי התנועה המרכזיים, מחוץ לפאונד, שביקש מהעורכת שלא לעשות שימוש במונח "אימג'יזם" שנהגה על ידו. ד.ה. לורנס הנודע, שכתב גם בצורות פואטיות שהיו נהוגות עד כה, פרסם באנתולוגיות משירתו האימג'יסטית.

גוויעה

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, קשה היה לארגן פעילות שירית אוונגרדית מסודרת. מספר משוררים גוייסו לשרות בחזית, והתנועה גוועה. ב1930, כאשר חלק מחבריה הפכו לאנשים ידועים, חלקם דווקא ככותבי פרוזה, פרסם אלדינגטון אנתולוגיה אימג'יסטית שעוררה עניין רב והבנה מחודשת של חשיבות הקבוצה. ויליאם קרלוס ויליאמס היה שנים אחר כך השפעה גדולה על אלן גינסברג ומשוררי דור הביט.

רשימת משוררים שפרסמו באנתולוגיות האימג'יסטיות

- ריצ'ארד אלדינגטון (1892-1962)
- ג'יימס ג'ויס (1882-1941) (לא משורר אימג'יסטי מן המניין)
- הילדה דוליטל (1886-1961)
- ט. א. הולם (1883-1917)
- ויליאם קרלוס ויליאמס (1883-1963)
- איימי לואל (1874-1925)
- ד. ה. לורנס (1885-1930)
- מריאן מור (1987-1972)
- יונה נוגוצ'י (1875-1947)
- וואלאס סטיבנס (1879-1955)
- עזרא פאונד (1884-1972)
- פ. ס. פלינט (1885-1960)

תרגומים לעברית והשפעות על שירה עברית

על אף השפעתה על השירה האנגלית, שירה אימג'יסטית מעולם לא תורגמה לעברית כספר אנתולוגיה שלם. ספרי שירה יצאו לנודעים שבמשוררים האימג'יסטים (ויליאם קרלוס ויליאמס ועזרא פאונד). בעיתוני השירה עכשיו, כרמל, הליקון ועיתון 77 פורסמו שירים אימג'יסטים מדי פעם. במאזניים התפרסמה אנתולוגיה אימג'יסטית בת כעשרה דפים שנערכה על ידי חיים פסח, עם הקדמה מעניינת של המבקר והמשורר סטנלי קוניץ. אף שעורכי כתב העת מעין [http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=548755&contrassID=2&subContrassID=7&sbSubContrassID=0] מעידים כי האימג'יזם הינו השפעה מרכזית עליהם, השירה האימג'יסטית לאו דווקא קנתה לה השפעה מרכזית על השירה העברית, שמעטים בה המשוררים שמקמצים בתאורים. בכל זאת ניתן למצוא השפעה של השירה על חבורת "עכשיו" בשנות השבעים, במיוחד בספריו המוקדמים של אהרון שבתאי, ובטקסטים של יואל הופמן.

קישורים חיצוניים

- [http://www.literatura.co.il/website/index.asp?id=8552 תרגום בליטרטורה של בקרולינות מאת וואלאס סטיבנס]
- [http://www.geocities.com/chickyplus/lowel.htm תרגום "בגינה" מאת איימי לואל] קטגוריה:ספרות קטגוריה:שירה

בלדה

בלדה היא שיר המספר סיפור.

מאפייני הבלדה

מאפיני הבלדה הם:
- הבלדה היא שיר סיפור בבלדה קיימת עלילה אך גם מקצב שורות קצרות בתים וחרוזים
- בלדה מתרכזת בפעולות ודיאלוג ולא בתיאורים והגדה
- בבלדה קיים איפוק רגשות, הרגשות מובעים באופן עקיף
- לבלדה משקל קצבי פשוט ומבנה משפטים פשוט וטון עצוב
- בלדה ניתנת לשירה במנגינה מודלית (דו