:: wikimiki.org ::

תא דם אדום

תא דם אדום

תאי דם אדומים (בלועזית: אריתרוציטים, Erythrocytes) הינם המרכיב העיקרי של הדם. הם אלו המקנים לדם את צבעו האדום, והם אחראיים לתפקידו העיקרי של הדם: נשיאת חמצן אל כל תאי הגוף וסילוק פחמן דו-חמצני מתאי הגוף. הצבע האדום של האריתרוציטים מוקנה להם על-ידי ההמוגלובין. כמות התאים האדומים בפלסמה היא הגבוהה ביותר מבין כל תאי הדם. במיליליטר מעוקב של דם אצל אדם בריא יש מעט יותר מ-5 מליון תאים אדומים, אם כי כמות שבין 4.5 מליון תאים ו-6 מליון תאים נחשבת לנורמלית. מצב בו ריכוז התאים האדומים נמצא מתחת לרגיל מכונה אנמיה. עקב צורך הגוף בחמצן, עשוי מספר התאים האדומים לעלות אצל אנשים החיים במקומות גבוהים, שם החמצן באוויר דליל הרבה יותר. מספר התאים האדומים מתרבה בצורה לא-תקינה במחלה הנקראת פוליציטמיה. אצל נשים בהריון קיים ריכוז גבוה של תאי דם אדומים, שכן דם האם משמש גם להעברת חמצן לתאי העובר, אשר אינו מסוגל לנשום בכוחות עצמו עד לאחר הלידה. לאחר הלידה צונח ריכוז האריתרוציטים אצל האם בחדות. תפקידם העיקרי של האריתרוציטים הוא להעביר חמצן מהריאות לתאי הגוף ולהעביר פחמן דו-חמצני מהתאים אל הריאות. האריתרוציט נוצר מתאי גזע ובתהליך הבשלה שנקרא אריתרופוייזה (Erythropoiesis), המתרחש במח העצם, מאבד האריתרוציט את הגרעין שלו.במעבר ממח העצם לדם נקרא התא -תא דם אדום צעיר (רטיקולוציט) והוא מכיל שרדי RNA. לאחר התמיינות הררטיקולוציט הופך לתא בשל. כתא דם בוגר הוא חסר גרעין ואז הוא מייצר ההמוגלובין; כל תא דם אדום מכיל כ-300 מיליון מולקולות המוגלובין. האריתרוציט מכוסה בקרום המורכב מליפידים וחלבונים, מרכיבים המגדירים את סוג הדם. אורך החיים של אריתרוציטים הוא כ-120 יום, והם מפורקים בטחול. התא האדום גמיש וצורתו כצורת דיסק קעור. למרות שבדרך כלל התאים עגולים, חלק קטן מהם צורתם אליפטית. במידה שתאים אדומים רבים נושאים צורה זו, מרמז הדבר על אנמיה ממארת. תאים שצורתם כחצי סהר יופיעו באנמיה חרמשית, ואילו כשצורתם קוצנית עם בליטות מדובר במחלה תורשתית בשם אקנטוציטוזה. למחלות נוספות של תאי דם אדומים ושל מערכת הדם ראו: מחלות של מערכת הדם. קטגוריה:דם ja:赤血球 ko:적혈구

צבע

צבע הוא תחושה שנוצרת במוח בעת צפייה בעצמים שמוטל עליהם (או שהם פולטים) אור. המדע העוסק במדידת צבע נקרא קולורימטריה. קולורימטריה

צבעי החלק הנראה של הספקטרום

צבע	תחום אורכי גל	תחום תדירויות
אדום	740-625 נ"מ	480-405 טה"צ
כתום	625-590 נ"מ	510-480 טה"צ
צהוב	590-565 נ"מ	530-510 טה"צ
ירוק	565-500 נ"מ	600-530 טה"צ
תכלת	500-485 נ"מ	620-600 טה"צ
כחול	485-440 נ"מ	680-620 טה"צ
סגול	440-380 נ"מ	790-680 טה"צ
הספקטרום האופטי הרציף תמונה:Spectrum441pxWithnm.png תמונה זו תוצג בגוון מדויק על צגים בעלי תיקון גמא ל-1.5.
ספקטרום של צבעי מחשב תמונה:Computerspectrum.png את הצבע שבשורה העליונה ניתן לייצר על ידי חיבור שלושת צבעי יסוד בעוצמות המתוארות בשורות התחתונות<.

פיזיקה של צבע

תחושת הצבע הנתפסת איננה רק תכונה של העצם הנצפה עצמו. הצבע הנתפס על ידי המוח נקבע על ידי כמות ההארה שמגיעה אל העין בכל אורך גל בתחום הנראה. כמות הארה זו נקבעת על ידי מכפלה של שלושה גורמים: ספקטרום הפליטה של מקור האור, עקומת ההחזרה הספקטרלית של העצם. כאשר אור ממקור כלשהו פוגע בעצם, חלק מהקרינה האלקטרומגנטית נבלעת בעצם וחלקה מוחזרת ממנו. הבדלים פיזיקליים בין עצמים יכולים לגרום להם להחזרה שונה באורכי גל שונים, והבדלים אלה גורמים לנו לתחושת צבע שונה. העין מגיבה לכל אורך גל של אור באופן שונה על פי העקומה הפוטופית באור והעקומה הסקוטופית בחושך. התחושה הפסיכופיזית שנוצרת תלויה בספקטרום האור הנקלט וגם ברגישות העין לאורכי גל שונים של האור. על כן, למשל, יהיה צבעו של עצם שונה אם מסתכלים עליו תחת תאורות שונות, וכמו כן הוא יכול להתפס כשונה בעיני אנשים או בעלי חיים שונים. בדרך כלל כשמתייחסים לצבע של עצמים מתכוונים לצבע בתאורה "רגילה" (ולא, למשל, אור ירוק - שבו כל העצמים ייראו בגוונים ירקרקים) כשרואה אותם "צופה רגיל". מאחר שזוהי הגדרה רופפת למדי, ניתן במקרים רבים לשטות במוח (על ידי אשליה אופטית מסוימת) וליצור תחושת צבע מטעה. את התלות במקור האור או ברגישות הצופה ניתן לסלק רק על ידי שימוש במכשור מדויק שלא מסתפק בתחושת הצבע הסובייקטיבית אלא מודד את עקומת ההחזרה עצמה. האור הנראה הוא חלק קטן מספקטרום הקרינה האלקטרומגנטית, ומאופיין באורכי גל שבין 400x10^-9 מטרים בקירוב ועד 700x10^-9 מטרים בקירוב. זהו התחום שרשתית העין רגישה אליו. תחום זה ניתן לחלק באופן גס לפי רגישות העין של האדם הממוצע לתחומי הצבעים שמשמאל. אורכי הגל מדודים בננומטר (נ"מ), ועל מנת להמירם למטרים יש להכפילם ב-10^-9). התדירויות נמדדות בטרה הרץ (טה"צ), שהם 10¹² הרץ. עצם שאינו מחזיר אור בתדירות שהעין קולטת יראה בצבע שחור. לא קיימים בטבע עצמים שלא מחזירים כלל אור בתחום הנראה אבל העין לא יכולה להבחין בהקרנה נמוכה מתחום מסויים שתחתיו העצם נראה שחור לחלוטין. "אור לבן" מורכב ממספר אורכי גל ביחס מסויים (שמשתנה בהתאם לתדרים השונים). עצם לא חייב להחזיר אור כדי להראות. כאשר מתבוננים דרך זכוכית צבעונית או נייר צלופן, האור הנראה הינו האור המועבר דרך החומר. חומר יכול גם לפלוט אור בעצמו: חומרים זרחניים, מנורות פלואורסנטיות, לייזר ונורות להט כולם פולטים אור משל עצמם, באמצעות מנגנונים שונים. נורת הלהט פולטת בעיקר קרינת גוף שחור - היא מתחממת לטמפרטורה מסויימת, אשר הצבע המאפיין אותה הוא צבע צהבהב. בה במידה, ברזל מלובן פולט צבע אדום כאשר הוא מתחיל להתחמם, מכיוון שהוא נמצא בטמפרטורה שבה עיקר הפליטה הוא באדום. רוב הקרינה מן השמש מגיעה מקרינת הגוף השחור שלה, אשר מרכזה נמצא בצבע הירוק. הלייזר ונורת הפלואורסנט פולטים שניהם אור בתחומי תדירויות צרים, אשר אינם קשורים לטמפרטורה שלהם אלא הם נובעים ממעברים אלקטרוניים בין רמות אנרגיה אטומיות בחומר.

תחושת הצבע אצל האדם

הרשתית האנושית מורכבת מחיישנים משני סוגים של תאים רגישים לאור: קנים ומדוכים. המדוכים הנם תאים פחוסים הרגישים לנוכחות אור ולשינויים בעוצמת האור. הקנים הנם תאים ארוכים הרגישים לצבע הנקלט אבל רגישים לאור נמוכה והם זקוקים לתאורה רבה יותר כדי ליצור תמונה. קיימים 3 סוגי קנים:
- תאים הרגישים לאור אדום.
- תאים הרגישים לאור ירוק.
- תאים הרגישים לאור צהוב. תחושת הצבע הנוצרת במוח היא שילוב של עוצמות החיווי של קנים בשלושת הצבעים השונים. מסיבה זו מוגדר הצבע כגודל תלת מימדי - ניתן לקבוע במדויק את תחושת הצבע אם קובעים את שלושת הערכים שמודדים הקנים השונים. הקושי בקביעה כזו הוא להגיע לכימות נייטרלי של גדלים אלה, כך שניתן יהיה להשוות תחושה של אדם אחד לאחר, בלי תלות בשום גורם. לצורך כימות זה קיימים תקנים רבים שמתעדכנים לעיתים קרובות.

שילובי צבעים

הביטוי הידוע שחור על גבי לבן משמעו הברור ביותר, כמו בדף לבן שבו מודפסות אותיות שחורות. חרף זאת, מניסויים שנעשו מתברר שהצירוף הבולט ביותר הוא דווקא # שחור על גבי צהוב, #ירוק על גבי לבן, #אדום על גבי לבן, #כחול על גבי לבן, #לבן על גבי כחול #(ורק אז) שחור על גבי לבן.

שימוש בצבעים במחשבים

במחשבים משתמשים בצבע כמעט תמיד בעיצוב אתרי אינטרנט וממשקים של תוכנות. בשפת HTML, ובמגוון יישומים נוספים מסמנים את הצבע על ידי שלושה מספים הקסדצימליים דו ספרתיים, המייצגים את כמות האור האדום, ירוק, וכחול בצבע. לעיתים נהוג להוסיף לפני קוד הצבע את הסימון סולמית (#) כמה צבעים לדוגמה:

ראו גם

- צבעים | עיוורון צבעים
- קטגוריה:ראייה ja:色 ko:색 simple:Color

חמצן

חמצן (Oxygen) הוא יסוד כימי שמספרו האטומי 8 וסמלו הכימי O.

תכונות

טמפרטורת ההתכה של חמצן היא 218.79- מעלות צלזיוס וטמפרטורת הרתיחה שלו היא 182.96- מעלות צלזיוס. מסתו האטומית 15.9994 וסידור האלקטרונים שלו הוא 2,6. הערכיות של החמצן היא 2-. החמצן הוא יסוד אל-מתכתי המופיע בצורתו הטבעית כמולקולת O₂, ובטמפרטורת החדר כגז. לחמצן נוזלי ומוצק צבע כחול בהיר ולאוזון (O₃) נוזלי ומוצק צבע כחול כהה. לצורה אלוטרופית חדשה של חמצן, O₄ יש צבע אדום כשהיא מוצקה. O₄ מופק בהפעלת לחץ של 20 גיגא-פסקל על O₂. צורה זו של חמצן היא חומר מחמצן חזק יותר מאוזון או חמצן אטמוספרי.

שימושים

חמצן הוא היסוד האלקטרושלילי ביותר אחרי פלואור ולכן הוא משמש לעיתים קרובות כחומר מחמצן. חמצן נוזלי הוא חומר מחמצן בטילים. תערובת 50% חמצן ו-50% גז צחוק (N₂O) משמשת כחומר הרדמה ברפואת שיניים. החמצן משמש גם לתהליכים תעשייתיים שונים, בהם הוא משמש דלק, כגון ריתוך, ייצור פלדה והפקת מתנול.

היסטוריה

חמצן התגלה על ידי כימאי ופילוסוף פולני (Michał Sędziwój) במאה ה-16. מאוחר יותר חמצן התגלה שוב על ידי הכימאי השוודי קרל וילהלם שלה בשנת 1772, אך עבודתו לא פורסמה עד לאחר שהאנגלי ג'וזף פריסטלי "גילה" באופן עצמאי את החמצן ב1774. פריסטלי פרסם את ממצאיו ב-1775 ושלה ב-1777.

צורה בטבע ותפקיד ביולוגי

חמצן הינו אחד היסודות הנפוצים בטבע ומהווה 21% מהאוויר על פני כדור הארץ. לחמצן חשיבות מכרעת עבור קיום החיים הארציים, מסיבות רבות שחלקן:
- החמצן הטהור משמש לנשימת עולם החי, הזקוק לו על מנת לשרוף מזון ולהפיק אנרגיה לקיום חייו.
- החמצן מהווה חלק ממולקולת הפחמן הדו-חמצני (CO₂), הדרוש לתהליך הפוטוסינטזה, המאפשר את קיומו של עולם הצומח.
- החמצן הוא מרכיב במולקולת המים (H₂O), החיוניים לכל קיום אורגני.
- אחד הביטויים של החמצן בטבע הוא גז האוזון (O₃), המסנן קרינה אולטרה סגולה. תהליך ההתרכבות של חומר אורגני עם חמצן נקרא בעירה, וכתוצר שלו משתחרר פחמן דו-חמצני (בבעירה במחסור בחמצן - פחמן חד-חמצני). תהליך זה, כאמור, הוא המאפשר המרת מזון לאנרגיה, בתהליך הנקרא נשימה אירובית (בניגוד לנשימה אנאירובית). ביצורים מורכבים המכילים מחזור דם, ישנם תאים מיוחדים שתפקידם לסייע בהעברת החמצן לכל חלקי הגוף, ונקראים תאי דם אדומים. את תהליך הבעירה גילה הכימאי הצרפתי אנטואן לבואזיה. במאה ה-18 האמינו הבריות כי כשהחומר בוער הוא פולט גז לא נראה בעל מסה שלילית המכונה פלוגיסטון. לבואזיה הוכיח בניסוייו כי הבעירה אינה אלא התרכבות של החומר הבוער עם החמצן שבאויר. תוצר תהליך התרכבות של חמצן עם חומר נקרא תחמוצת (לדוגמא: פחמן דו-חמצני, תחמוצת החנקן, תחמוצת הסידן וכד'). תהליך השיתוך של ברזל נקרא קורוזיה (corossion), ונחשב לתהליך הפוגע ביעילותן של מתכות מעובדות עבור האדם.

מבנה מולקולת החמצן

למולקולות חמצן, כאמור, מבנה דו-אטומי. במולקולה זו נוצר קשר מיוחד, שאינו הקשר הקוולנטי הכפול המתבקש. במולקולה זו קיים קשר קוולנטי יחיד, ושני אלקטרונים בודדים שאינם בזוג: . . :O - O: .. .. במולקולה זו מתקיימת פרמגנטיות החמצן: המשיכה בין האטומים גדולה בהרבה מבקשר קוולנטי יחיד, בזכות האלקטרונים הבודדים. למעשה, מדובר בקשר קוולנטי אחד ושני קשרים תלת-אלקטרניים, המתוארים בצורה הבאה: ... :O --- O: ...

אמצעי זהירות

חשיפה לריכוזי חמצן הגבוהים מריכוזו באוויר מסוכנת ויכולה לגרום לעיוורון. נגזרות מסוימות של חמצן, כמו אוזון (O₃), מי חמצן (H₂O₂), על תחמוצות שונות ועוד הם חומרים מסוכנים. נגזרות חמצן נוטות ליצור בגופנו רדיקלים חופשיים, בעיקר בתהליכים מטבוליים. מכיוון שהם יכולים לגרום נזק לתאים ולDNA, הם עלולים לגרום לסרטן ולהזדקנות (בניגוד לסרטן, זהו תהליך טבעי).

קישורים חיצוניים

- [http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=7302 חמצן בספריה הוירטואלית של מט"ח]
- [http://www.webelements.com/webelements/elements/text/O/index.html חמצן ב-Webelements (אנגלית)]
- [http://www.josephpriestley.info מידע על ג'וזף פריסטלי (אנגלית)] קטגוריה:יסודות כימיים קטגוריה:אל-מתכות als:Sauerstoff ja:酸素 ko:산소 ms:Oksigen simple:Oxygen th:ออกซิเจน

גוף

ערך זה סוקר את חלקיו העיקריים של גוף האדם.

הגולגולת

הגולגולת מגנה על המוח ותומכת במספר מבנים חיצוניים כגון האף, העיניים והאוזניים. הגולגולת מתחברת לעמוד השדרה בעזרת שתי חוליות עליונות - האטלס והדנס. האטלס מאפשר את תנועת הגולגולת קדימה ואחורה ואילו הדנס מאפשר לגולגולת להסתובב לצדדים. רוב שטחה החיצוני של הגולגולת מכוסה בעור למעט העיניים, האקוסטיק מיאטוס והנחיריים.

הצוואר

הצוואר מחבר בין הגולגולת לגוף ונמצא בו cervical plexus שזהו צביר עצבים שתפקידם לעצבב את הצוואר והחלק האחורי של הגוגלולת. בנוסף נמצא שם גם הברכיאל פלקסוס שתפקידו לעצבב את הגפיים העליונות.

החזה

בחלל החזה נמצאים הראות, הלב, הושט ומבנים נוספים.

הבטן

בחלל הבטן נמצאים מרבית האיברים הפנימיים כגון הלבלב, המעיים וכו'.

הגפיים

הגפיים נועדו לתמוך ביציבתו של האדם ולאפשר לו לבצע מטלות שונות.

הגפיים העליונות

הגפיים העליונות מתחברות לעצם השכם של הגוף ומורכבות מכתף, אמה ויד.

הגפיים התחתונות

הגפיים התחתונות המתחברות לגוף בעזרת האגן מורכבות מהירך, השוק וכף הרגל.

ראו גם

- אנטומיה
- אמבריולוגיה
- מערכות בגוף האדם - נשימה, עיכול, עצבים ועוד.
- שלד קטגוריה:אנטומיה ja:人体解剖学 zh-min-nan:Sin-khu

המוגלובין

המוגלובין (Hemoglobin) הוא חלבון בעל חשיבות עליונה בבעלי חיים. המוגלובין מורכב מחלבון בשם גלובין המורכב משני צמדים קשורים של שרשראות חומצות אמינו, שתי שרשראות אלפא ושתי שרשראות ביתא. הגלובין מוקף ע"י ארבע יחידות פיגמנט בשם "הם" (heme), מה שיוצר מבנה בעל ארבע פאות. בכל יחידת פיגמנט מצוי אטום ברזל. וכך, למעשה, פיגמנט זה שמהווה רק ארבעה אחוזים ממשקל ההמוגלובין, נושא עימו את כל הברזל הנחוץ, ברזל שבין היתר נותן את הצבע האדום לדם. תפקידו העיקרי של ההמוגלובין להתרכב בקשרים רופפים בלתי יציבים והפיכים עם החמצן שנשאף לריאות (oxyhemoglobin) ולהעבירו דרך שריר הלב אל כל תאי הגוף. (החמצן יחד עם סוכר נחוץ ליצירת אנרגיה). מהתאים נושא ההמוגלובין בחזרה אל הריאות את דו תחמוצת הפחמן. ההמוגלובין נוצר במח העצמות בתאים שהופכים להיות תאי הדם האדומים. כשהתאים האדומים מתים, מתפרק ההמוגלובין, הברזל מוסע ע"י חלבונים המכונים טרנספרינים (transferrins) בחזרה למח העצמות שם נעשה בו שימוש חוזר ליצירת התאים האדומים. שארית ההמוגלובין אגב, משמשת כבסיס ליצירת בילירובין המופרש לכיס המרה מגיע למעיים וכך נותן את צבע הצואה. צואה רמות תקינות של המוגלובין אצל גברים 13.8 עד 17.2 גרם לדציליטר ואצל נשים 12.1 עד 15.1 גרם לדציליטר. רמת המוגלובין נמוכה עשויה להצביע על:
- אנמיה.
- מחסור באריתרופרוטאין (erythropoietin) שהוא חומר המווסת את ייצור תאי הדם האדומים (מחלה משנית למחלת כליות)
- הרעלת עופרת
- המוליזה (hemolysis) (תמס דם)
- דימום
- תזונה לקויה
- עודף נוזלים בגוף
- מחסור באחד או יותר מהרכיבים הבאים: ברזל, ויטמין 12B, חומצה פולית או ויטמין 6B קטגוריה:דם קטגוריה:ביוכימיה קטגוריה:חלבונים ja:ヘモグロビン ko:헤모글로빈 ms:Hemoglobin

תא דם

תא דם הוא תא המרכיב את הדם. ישנם שני סוגים של תאי דם:
- תאי דם אדומים: יעודם העיקרי הוא הובלת חמצן.
- תאי דם לבנים: יעודם העיקרי הוא מלחמה בפתוגנים (מיקרואורגניזמים מעוררי מחלות), כחלק ממערכת החיסון. טסיות הדם, להן תפקיד בתהליך קרישת הדם, מוזכרות לעתים קרובות באופן שגוי כ"תאי דם"; למעשה אלו הם שברי תאים. ראו בהרחבה בערך דם. קטגוריה:דם

אוויר

אוויר הוא כינוי לתערובת הגזים הנמצאים באטמוספירה של כדור הארץ. האוויר מורכב מהגזים הבאים:
- 78% חנקן
- 21% חמצן
- 0.934% ארגון
- 0.033% פחמן דו חמצני
- כמות מזערית של הגזים הבאים:
- מימן
- מתאן
- פחמן חד חמצני
- חנקן חמצני
- חנקן דו חמצני
- אמוניה
- גפרית דו חמצנית
- יוד
- אוזון
- גזים אצילים
- נאון
- הליום
- קריפטון
- קסנון המרכיבים משתנים בהתאם לאחוז המים באוויר שנמצא בין 0 ל-7 אחוזים. מרכיבי האוויר משתנים מעט באזורים שונים של העולם בשל גורמים כמו גובה, לחות וגורמים נוספים. האוויר הוא רכיב חיוני לקיומם של אורגניזמים רבים, וזה בגלל הרכב הגזים, המאפשר את קיומם של החיים. הגזים החשובים ביותר לקיום החיים הם הפחמן הדו חמצני שמשמש כחומר גלם לייצור הגלוקוז בצמחים וחמצן המשמש לנשימה תאית בייצורים אאוקריוטיים.

ראו גם

- איכות הסביבה
- זיהום אוויר
- ערפיח
- החמצן כגורם מגביל קטגוריה:מטאורולוגיה קטגוריה:אקולוגיה ja:空気 ms:Udara simple:Air

פוליציטמיה

פוליציטמיה (Polycythemia) מוגדרת כמצב בו ספירת דם (המטולגיה) כללית מצביעה על ריכוז עודף של כדוריות דם אדומות. שמו של המצב מורכב משלושה יסודות שכיחים בביולוגיה, שמקורם ביוונית: פולי פירושו "הרבה" (ראו פולימר), ציט פירושו תא (ראו ציטולוגיה), הם פירושו דם (ראו המוגלובין). מקובל להתייחס לפוליציטמיה משנית, המתבטאת בעידוד ייצור כדוריות דם על ידי בלוטת יותרת הכליה, ולפוליציטמיה ראשונית, אשר נגרמת משיבוש במנגנון במח העצם עצמו, ללא קשר למאזן ההורמונלי. פוליטיצמיה עשויה להתבטא גם במצבי יובש (כתוצאה מצום לדוגמא), בהם עולה ריכוז הכדוריות האדומות בשל ירידה בריכוזי הפלזמה בדם.

פוליציטמיה ראשונית

במצב תקין, קצב ייצור תאי הדם במח העצם מבוקר על ידי מנגנוני בקרה בגוף, כאשר במצב של חסר בחמצן, מופרש אריתרופויאטין מיתרת הכליה, המעודד את מח העצם לייצר תאי דם נוספים. בפוליציטמיה ראשונית, מנגנון הבקרה משובש, ומח העצם מייצר תאי דם בקצב מוגבר, ללא קשר לרמת האריתרופויאטין, שנוטה להיות במצב זה דווקא נמוכה מהרגיל. הגורם להפרעה אינו ברור, ובדרך כלל אינו מלווה בשיבוש כרומוזומלי, למרות שידוע שחשיפה לקרינה ולרעלים כימיים מסוימים מעלה את הסיכוי להתפתחותה. עיקר הסכנה בפוליציטמיה הוא בסמיכותו הגבוהה יחסית של הדם ונטייה מוגברת להתהוות קרישים והסיבוכים הנובעים מכך. כיוון ומדובר במצב כרוני שאינו ניתן לריפוי, מתמקד הטיפול בשליטה על ריכוז כדוריות הדם, בד"כ על ידי הוצאה פיזית של עודפי הדם באמצעות הקזה, או דיכוי של מח העצם על ידי כימותרפיה בריכוז נמוך. קטגוריה:מחלות של מערכת הדם קטגוריה:מחלות קטגוריה:דם ja:多血症

הריון

הריון הוא התהליך שבו נקבות יונקים נושאות צאצא חי בתוכן מהעיבור ועד שהוא מסוגל לחיות מחוץ לרחם. ההריון מתחיל מהפריית ביצית (התעברות) מה שיוצר זיגוטה, ומסתיים בלידה, בהפלה טבעית או בהפלה מלאכותית. אצל בני אדם ההריון אורך בערך 40 שבועות מאז המחזור החודשי האחרון לפני ההתעברות ועד הלידה. הוא מחולק לשלושה שלישים (טרימסטרים) שאורכים שלושה חודשים כל אחד. השליש הראשון נושא בחובו את הסיכון הגבוה ביותר להפלה טבעית, ואם זו קורה אז זה בדרך כלל בגלל פגמים בעובר, באם, או בשל נזק שנגרם לאחר ההתעברות. בקרב בני אדם בעבר לא התייחסו להריון בשמו אלא השתמשו ביופמיזמים כמו "לחמנייה בתנור" או "אוכלת בשביל שניים".

הפרייה

השלב הראשון של ההריון מתחיל בדרך כלל במגע מיני כשתאי המין (ה"גמטות") הזכריים - תאי הזרע - נשפכים אל תוך נרתיק הנקבה. נוזל הזרע המיוצר בגופו של הזכר מכילים מלבד תאי זרע גם סוכרים, חלבונים וחומרים אחרים שמסייעים להגביר את חיוניות תאי הזרע. תאי הזרע של האדם יכולים לשרוד בדרך כלל עד 48 שעות בגוף האישה. לתאי הזרע יש זנב או משוט ארוך, שמסייע להם לשוט. אלו התאים היחידים בגוף האדם עם יכולת שכזו. תאים אלו נקראים "הפלואידים" (במשמעות של "חצויים"), שכן הם מכילים רק חצי מכמות הכרומוזומים שבתא רגיל, לאחר שעברו מיוזה מתאי נבט בבלוטות הזרע. בדרך כלל בפליטה הגברית נפלטים בין 100 מליון ל-300 מליון תאי זרע. הביציות הן תאי המין הנקביים, וגם הן הפלואידיות. הביצית יכולה להתאחד עם תא זרע אחד ואז ליצור זיגוטה מופרית, שתגדל ברחם ותהפך לעובר מתפתח. הביציות המיוצרות בשחלות מיוצרות אף הן בתהליך של מיוזה, ונשארות שם במצב של חיות מושהית עד שהן מופעלות על ידי שינוים הורמונליים במחזור החודשי של האישה. בדרך כלל משוחררת ביצית אחת בכל מחזור. בזמן הביוץ, קצה אחת החצוצרות זז לעבר השחלה שנמצאת מולה ותופס את הביצית המשתחררת. בדרך כלל אם מתרחשת הפרייה אזי היא מתבצעת בתוך החצוצרה, שם פוגש הזרע את הביצית, לפיכך על הזרע לעבור את הנרתיק, את צוואר הרחם ואת הרחם לפני שהוא מגיע לחצוצרה - מרחק ניכר לעומת גודלו של תא הזרע. כשתאי הזרע שהצליחו לשרוד את הדרך הארוכה מגיעים לביצית, הם מנסים להפרות אותה. כל תא זרע מורכב, בין השאר, ממיכל של אנזימים שבו הוא משתמש כדי לפרוץ דרך המעטה החיצוני של הביצית ולהתמזג איתה. תהליך זה יכול לקחת עד עשרים דקות. כשתא זרע אחד מצליח להתמזג עם הביצית משתנה מעטפת הביצית ומונעת חדירה והתמזגות עם תאי זרע נוספים. התמזגות הביצית וגרעין תא הזרע, שיוצרים תא דיפלואידי, משלימה את השלב הראשון של ההריון. שיטות הפרייה אחרות כמו הפרייה מלאכותית והפריית מבחנה משמשות לעתים במקרים של חוסר פוריות, נשים רווקות וזוגות לסביים.

התפתחות

טרום-השתרשות

בנקודה זו הזיגוטה הוא תא יחיד בר חלוקה עם היכולת להפוך לאדם שלם. השלב הבא הוא חלוקת תא מיטוזית, שבו כל תא מכפיל את עצמו ויוצר תא דיפלואידי נוסף. הזיגוטה מתחלק לשני תאים קטנים יותר, המכונים בלסטומרים, בערך כל 20 שעות. התאים הופכים קטנים יותר ויותר עד שהתבצעו ארבע חלוקות שהביאו ליצירת תאים עצמאיים. צבר זה, המונה 16 תאים, המכונה מורולה, עוזב את החצוצרה ועושה את דרכו לעבר הרחם.

הריון חוץ-רחמי

לעתים הזיגוטה המתפתח יטמע במקום אחר ולא ברחם; מקרה שכזה מכונה הריון חוץ-רחמי. בדרך כלל הריונות חוץ-רחמיים מוטמעים בחצוצרות, אך הם יכולים להטמע בכל רקמה שהזיגוטה המופרה מגיע אליו (באופן כללי זה יכול להיות בכל מקום בבטן האישה. כיוון שרק הרחם מתאים להתפתחות העובר, הריונות חוץ-רחמיים בדרך כלל מסתבכים כאשר העובר המתפתח הופך גדול מכדי יכולת אספקת הדם של המיקום החוץ-רחמי, שלא יכול לספק את צרכיו יותר. כשזה קורה, ההריון החוץ-רחמי נמצא בסכנת קריעה, שיכולה לגרום לאובדן דם משמעותי. לכן, הריון חוץ-רחמי יכול להיות מצב מסכן-חיים.

בתר-השתרשות

בתוך צבר התאים ישנו שקע המכונה בלסטוסל (Blastocele) שהתאים המתפתחים גדלים סביבו. בחלק החיצוני של השקע תהיה שכבה שטוחה של תאים, וה-zona pellucida ישאר באותו גודל. התאים הופכים קטנים יותר ויותר כדי להתאים. המבנה החדש הזה עם השקע במרכזו והתאים המתפתחים סביבו נקרא בלסטוציסט (Blastocyst). המצאותו של הבלסטוציסט פרושו ששני סוגים של תאים מתעצבים - מסת תאים פנימית שגדלה בחלק הפנימי של הבלסטוציסט ותאים הגדלים בחלקו החיצוני. תוך 24 עד 48 שעות, מחסום הבלטוציסט, ה-zona pellucida, נפרץ. התאים בחלקו החיצוני של הבלסטוציסט מתחילים להפריש אנזים ששוחק את ציפוי ה-epithelial uterine ויוצר אתר להשתרשות. הבלסטוציסט גם מפריש הורמון ששמו Human chorionic gonadotropin שבתורו, גורם ל-Corpus luteum בשחלות האם להמשיך ולייצר פרוגסטרון, שפועל כדי לשמור שציפוי הרחם ימשיך ויזין את העובר. הבלוטות בציפוי הרחם יתנפחו בתגובה לבלסטוציסט וקפילריות (capillaries) יגורו כדי להתפתח באזור זה, מה שמאפשר לבלסטוציסט לקבל חומרי מזון מהאם. בדיקות הריון מזהות את נוכחותו של ה-Human chorionic gonadotropin.

מערכת הדם השלייתית

בשלב זה, התאים שמקיפים את הבלסטוציסט הורסים תאים בציפוי הרחם, ויוצרים בריכות דם קטנות שבתורן גורמות ליצירת קפילרות. זהו השלב הראשון של היווצרות השיליה. מסת התאים הפנימית של הבלסטוציסט מתחלקת בתכיפות, ויוצרת שתי שכבות. השכבה העליונה תהפוך לעובר והתאים משם ישמשו ליצירת השקע האמניוטי (amniotic). השכבה התחתונה תהפוך לשק קטן. (אם התאין מתחילים להתפתח במצג לא רגיל, עלול להתפתח גם כאן הריון חוץ-רחמי). לאחר כמה ימים, chorionic villi בשיליה המתעצבת מעגנים את אתר ההשתרשות ברחם. בשלב זה מתפתחת מערכת כלי דם בסביבת השיליה המתפתחת, ליד אתר ההשתרשות. השק הקטן בתוך הבלסטוציסט מתחיל לייצר תאי דם אדומים. במשך 24 השעות הבאות, רקמת חיבור מתפתחת בין השיליה המתעצבת והעובר הקטנטן שגדל. רקמה זו תהפוך מאוחר יותר לחבל הטבור.

התמיינות התאים

לאחר היווצרות השיליה, קו דק של תאים מופיע על פני השטח של העובר. גדילתו מראה שהעובר יעבור תהליך של "גסטרולציה" (gastrulation) שבו שלוש השכבות של העובר, האקטודרם (ectoderm), מזודרם (mesoderm), ואנדודרם (endoderm) יתפתחו. הקו הצר של התאים מתחיל ליצור את האנדודרם והמזודרם. האאקטודרם מתחיל לגדול במהירות כתוצאה של הפרשת כימיקל המיוצר במזודרם. שלוש השכבות הללו משמשות כאבן בניין לכל סוגי הרקמות בגוף. האנדודרם יהפוך בסופו של דבר ללשון, צינור העיכול, הראות, כיס השתן ובלוטות מסוימות. המזודרם יהפוך לשרירים, עצמות, ורקמת הלימפה, כמו גם לחלק הפנימי של הריאות, הלב, ומערכת הרבייה ופליטת הפסולת. הוא גם יהווה בסיס לטחול, וישמש ליצירת תאי דם. האקטודרם יהפוך לעור, לציפורניים, שיער, קרנית, הציפוי של האוזן החיצונית וחלקיה הפנימיים, האף, הסינוסים, הפה, פי הטבעת, השיניים, בלוטת יותרת המוח, בלוטות החלב, העיניים וכל חלקי מערכת העצבים. בערך 18 יום לאחר ההפרייה, העובר התחלק די צורכו והוא מכיל את רוב הרקמה לה יזדקק. הוא בצורת אגס, ואזור הראש גדול מהזנב. מערכת העצבים של העובר היא אחד מהאיברים הראשונים שגדלים. היא גדלה באזור קעור המכונה "השקע העצבי". מערכת הדם ממשיכה לצמח רשתות שמאפשרות זרימת דם סביב העובר. תאי דם כבר מיוצרים בשלב זה, ונעים ברשתות המתפתחות. כלי דם משניים מתחילים להתפתח סביב השיליה, כדי לספק לה חומרי מזון נוספים. תאי דם יתחילו להיווצר על השק במרכז העובר, כמו גם תאים שיתחילו להתמיין לכלי דם. תאים אנדוקרדיאלים (Endocardial) מתחילים ליצור את מערכת השרירים שתהפוך להיות הלב. בערך 24 יום לאחר ההפרייה מתעצב לב צינורי בצורת האות S שמתחיל לפעום. זרימת נוזלים דרך העובר מתחילה בשלב זה.

ראו גם

- מיניות
- יחסי מין
- אמצעי מניעה
- הפרייה מלאכותית
- חלוקת התא
- בדיקות הריון
- בדיקת אולטרה סאונד להריון
- בדיקת שקיפות עורפית
- פטוסקופיה
- בדיקת מי השפיר
- הפלה מלאכותית
- פרוגסטרון
- בחילות בוקר

קישורים חיצוניים

- [http://www.visembryo.com/baby/index.html העובר הנראה]
- [http://www.yoledet.co.il/ הריון ולידה] - מדריך בעברית בנושא
- [http://www.poriut.com פוריות] - אתר תמיכה לנשים וזוגות שרוצים להרות קטגוריה:פיזיולוגיה קטגוריה:רבייה ja:妊娠 ko:임신

לידה

לידה היא התהליך שבו מסתיים ההריון האנושי והעובר יוצא מרחם אמו לאוויר העולם (התהליך המקביל בבעלי חיים קרוי המלטה). הריון אצל נשים אורך כ-40 שבועות בממוצע מתאריך הווסת האחרונה. ברגע הלידה היולדת מרגישה את צירי הלידה המלווים בכאב בשל התכווצויות שריר הרחם כתוצאה מהפרשת הורמון האוקסיטוצין מבלוטת ההיפופיזה. הצירים מגיעים בהפסקות שהולכות ומתקצרות. בשלב הראשון יורד העובר לחלק התחתון של הרחם וצוואר הרחם מתרחב, הקרומים שעוטפים את העובר מתבקעים, מי השפיר שנמצאים ברחם ועוטפים את העובר יוצאים החוצה ולאחר מכן מגיח העובר כאשר ראשו מגיח ראשון ולאחר מכן גפיו. לאחר צאת העובר מנותק חבל הטבור שמקשר בין העובר לשיליה שהזינה את העובר דרך חבל הטבור במהלך ההריון. השיליה יוצאת בשלב האחרון. הלידה הינה באופן כללי תהליך טבעי ובטוח למרות זאת, לעיתים מתרחשים סיבוכים במהלך הלידה. ברוב הלידות מגיח לראשונה ראשו של העובר, אך ישנם מקרים שעכוזו של העובר מגיח לראשונה, או המצח, או הכתף ומקשים על היולדת. ישנם מקרים מסויימים שאינם מאפשרים את לידת העובר בדרך טבעית ואז מסיימים את הלידה בניתוח קיסרי שבו מבוצע חיתוך בבטן האם ודרכו מוצא העובר. ישנם מקרים של קשיים של היולדת לדחוף את העובר החוצה ואז הרופא מסייע ליציאתו בשימוש במשאבת ואקום או במלקחיים וישנם מקרים של זיהומים העלולים לחדור לגוף האם, אשר בשעת הלידה חשוף יותר לסביבה החיצונית.
זמן הלידה נחשב לטראומטי עבור העובר מכיוון שחבל הטבור אשר סיפק לו חמצן עלול להלחץ בזמן הלידה. חוסר חמצן ברגעים אלה והנזק שיכול להגרם שמתבטא מאוחר יותר בשיתוק, הפרעות התנהגות ובהפרעות למידה. הרופאים מנסים להקל על האם בכאבי הלידה באמצעות זריקה הנקראת אפידורל שמוזרקת לתוך נוזל עמוד השדרה או לחילופין שימוש בשיטות אחרות שמקלות על כאבי היולדת, כגון היפנוזה, ביצוע תרגילי התעמלות (בעיקר מתיחות) ותרגילי נשימה שונים.

הלידה ביהדות

המילים "פרו ורבו" (בראשית א' פסוק 28) נחשבות למצווה הראשונה של התורה. לידתו של ילד למעשה זהו למעשה מעין המשך לבריאה. כעונש על חטאם של אדם וחווה בגן העדן שאכלו מפרי עץ הדעת, נגזר על האישה: "בעצב תלדי בנים" (בראשית ג' פסוק 16).
בתורה קיימת תקופת טומאה ליולדת; שבעה ימי טומאה ו־33 ימי טהרה לבן זכר ואילו לנקבה שבועיים של טומאה ו־66 ימי טהרה.
כשבית המקדש היה קיים הנשים היו עולות לאחר תקופת הטומאה לבית המקדש ומעלות קורבן לזבח שמא הן חטאו בלשונן בזמן כאבי הלידה. במקרים שבהם הלידה קשה ונשקפת סכנה לאם ולילד, ראשית חיי האם קודמים לחיי הילד כל זמן שעוד לא נולד, אך קדושים הם חיי העובר כל עוד אינו מסכן את חיי אימו ועקב כך אוסרת ההלכה את ההפלה מלאכותית. ההפלה המלאכותית מותרת על פי ההלכה רק במקרים שקיימת סכנה חמורה לחייה של היולדת או לבריאותה. ביהדות קיימים מנהגים רבים ואמונות תפלות הקשורים ללידה. נאמר שהלידה נחשבת לרגע של משבר ורוחות רעות אורבות לאם ולילד ועל מנת להגן עליהם מבצעים טקסים שונים כגון תליית קמעות בחדר הלידה, נתינה ליולדת את מפתח בית הכנסת להחזיק בידה וכן הנחת תפילין או ספר תורה על מיטתה. כמו-כן אישה הרה הרוצה בבן זכר מקריאה בכל ערב שבת את השם שהתכוונה לתת לילד.
מנהגים אלו לא נהוגים בימינו אך החרדים עדיין נוהגים להתפלל ליד הכותל המערבי או לקרוא פרקי תהילים לשלום היולדת והעובר.

קישורים חיצוניים

- [http://www.yoledet.co.il/ מדריך הריון ולידה] (עברית)
- [http://www.medethics.org.il/articles/tora/subject10.asp "לידה"] מתוך האנציקלופדיה הרפואית הלכתית, באתר מכון שלזינגר קטגוריה:פיזיולוגיה קטגוריה:רבייה ja:出産

תא גזע

תאי גזע (Stem cells) הם תאים הנבדלים מתאים אחרים בכך, שעדיין לא עברו תהליכי התמיינות סופיים ולכן הם מסוגלים לייצר תאים מסוגים שונים. חוקרים רפואיים מקווים, שתאים אלו יוכלו לשמש לשיקום רקמות מסויימות, או להצמחת איברים מחדש. ישנם שלושה סוגי תאי גזע: totipotent, pluripotent ו־multipotent. תא גזע totipotent יחיד יכול לגדול ליצור שלם. תאי גזע pluripotent אינם יכולים לצמוח ליצור שלם, אבל הם יכולים להפוך לכל סוג תא אחר בגוף. תאי גזע multipotent (קרויים גם unipotent) יכולים ליעשות רק לסוגים מסויימים של תאים. למשל: תאי דם, או תאי עצם. תאי גזע ממויינים גם בהתאם למקורם, עובר, או אדם מבוגר. תאי גזע של מבוגר שימשו בהצלחה לטיפול במעל למאה מחלות. שימוש בתאי גזע עובריים עדיין לא הוביל לתוצאות טיפול מוצלחים. אך חוקרים רבים מאמינים שיש להם פוטנציאל רב הן בחקר מחלות והן בטיפול במחלות. מחקר בתאי גזע עובריים מצריך השמדת עוברים - דבר השנוי מאד במחלוקת מפני שפעולה זו נחשבת על ידי חלק מהציבור כצורה מסויימת של הפסקת חיים. תאי גזע עובריים משמשים גם לחקר השיבוט.

קישורים חיצוניים

- [http://www.tevalife.co.il/article.asp?id=2366 תאי גזע: חזית חדשה במחקר הרפואי מעוררת תקוות אך גם פולמוס] - פרופ' בן־עמי סלע.
- [http://www.jnul.huji.ac.il/IA/ArchivedSites/Homa120204/www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2873845,00.html שיבוט תאי גזע עובריים] category:ביולוגיה ja:幹細胞 ko:줄기 세포

גרעין התא

גרעין התא הוא אברון הנמצא בכל התאים האוקריוטיים. הגרעין מכיל את החומר התורשתי בתאים, ובכך הוא האחראי לכל תפקוד התא.

מבנה

הגרעין מוקף בממברנה ופילמנטים מיוחדים. הממברנה מכילה נקבים חלבוניים הנקראים נקבוביות ומאפשרים מעבר בררני ביותר של חומרים מהציטופלסמה לפלסמת הגרעין ולהפך. המולקולות החשובות ביותר שעוברות מהגרעין אל החוץ הן ללא ספק מולקולות ה-RNA, המשועתקות מה-DNA שבגרעין ואז נודדות אל ציטופלזמת התא, אל הריבוזומים, בהם משמש המידע המקודד ב-RNA לייצור חלבונים. הגרעין מכיל בתוכו את פלסמת הגרעין, שהיא נוזל סמיך. בפלסמה נמצאים הכרומוזומים, שהם מולקולות DNA וחלבונים הקשורים אליהם. בגרעין ישנו גם צביר מרוכז של חומר הקרוי גרעינון; שם מיוצרות תת-יחידות ריבוזומאליות, שהן RNA וחלבונים, ומהן מורכבים הריבוזומים.

תפקידי הגרעין

הגרעין הוא הגדול והחשוב מבין אברוני התא (הוא היחיד שניתן לראות בבירור דרך מיקרוסקופ אור, מלבד ממברנת התא); הוא אוגר בתוכו את המידע התורשתי (DNA) ומהווה מרכז פיקוח לכל התהליכים המתרחשים בתא. בתאים פרוקריוטיים, בהם אין גרעין, החומר התורשתי אינו מוקף בממברנה ואין הפרדה בינו לציטופלסמה. תפקידי הגרעין, אם כך, הם:
- הפרדה בין החומר התורשתי לבין הציטופלסמה. הפרדה זו מאפשרת את הכפלת החומר התורשתי טרם התחלק התא כולו.
- בקרה על חומרים הבאים במגע עם החומר התורשתי. בקרה זו נעשית ע"י הממברנה והנקבוביות שבה.

ראו גם

- גנטיקה
- רבייה
- מיטוזה
- מיוזה קטגוריה:אברוני התא ja:細胞核 ms:Nukleus

RNA

RNA היא חומצה ריבונוקלאית, המורכבת משרשרת של סוכר-זרחן-סוכר-זרחן... וכן הלאה, כשהבסיסים (A, U, C, G) מחוברים לשיירי הסוכר כלפי חוץ. על פי השערת עולם הרנ"א, מהווה ה־RNA את ה"חומר הגנטי" הקדום ביותר, אך עם התקדמות האבולוציה התפתחה מולקולת ה־DNA, ואילו ה־RNA הפך כביכול לחומר הגנטי המשני. עד לפני שנים מעטות סברו החוקרים כי מולקולת ה־RNA משמשת כ"מולקולת עזר" למיצוי פוטנציאל החומר הגנטי הגלום ב־DNA, ותפקידיה הצטמצמו לכדי:
- mRNA - מולקולת RNA שתפקידה העברת החומר הגנטי שב־DNA מגרעין התא אל הריבוזום (אברון יצור החלבון).
- rRNA - מולקולה המהווה את אבני הבניין של הריבוזום. RNA ריבוזומלי מהווה כ80% מכלל ה RNA ברוב התאים. הריבוזום מוכב משתי תת יחידות- בתאים אאו קריוטים 18S ו28S, בתאים פרוטריוטים תת היחידות הן בגודל 16S ו23S.
- tRNA - מולקולת עזר ליצירת החלבון אשר תפקידה העברת חומצות האמינו המתאימות לריבוזום.
- microRNA - מולקולות RNA קטנות (בערך 22 נוקלאוטידים) במהוות חלק ממנגנון השתקת הגנים RNAi
- snRNA - מולקולות RNA קטנות גרעיניות, תפקידם לוסת שעתוק גנים ספציפים.
- snoRNA - מולקולת RNA קטנה גרעינונית, ידועות כ100 מולקולות כאילו ותפקידיהם כוללים- שימוש תבנית לטלמור, מעורבות בחיתוך ומטילציה של פרקורסרים (צורות לא בשלות) של מולקולות rRNA. עם זאת, בשנים האחרונות עולה כי למולקולה זו תפקידים נוספים ומהותיים כגון השתתפות בבקרת שעתוק גנים.

ההבדלים בין ה־DNA ל־RNA

- ב־RNA שייר הסוכר הינו שלם, בעוד שבשייר הסוכר (ריבוז) ב־DNA חסר הידרוקסיל (קבוצת OH).
- ב־RNA הבסיסים הם U, A, C, G בעוד שב־DNA הבסיסים הם T, A, C, G.
- מולקולת ה־RNA החד גדילית מסוגלת להתקפל וליצור מבנים מרחביים מיוחדים (כגון hair pin).
- בנוסף לארבעת הבסיסים הקלאסיים, מכילות רבות ממולקולות ה־RNA גם בסיסים מיוחדים. הדוגמה המרכזית של הביולוגיה עוסקת בתהליך התרגום של החומר התורשתי לחלבונים בתאים פרוקריוטיים ובתאים אוקריוטיים (של בני אדם לדוגמה), ועל פיה מולקולת ה־DNA הדו־גדילית מתורגמת למולקולת RNA חד־גדילית, וזאת בתורה מתרגמת חלבונים. (DNA-->transcription--->RNA---->translation---->protein)

ראו גם

השערת עולם הרנ"א קטגוריה:גנטיקה קטגוריה:תא ja:リボ核酸 ko:RNA

מולקולה

מולקולה (או פרודה): מספר אטומים המחוברים ביניהם בקשר כימי. המולקולה היא החלק הקטן ביותר של תרכובת כימית ששומר על תכונותיה. מולקולה עשויה להיות מורכבת מאטומים זהים כמו מולקולת חמצן, O₂, שמורכבת משני אטומי חמצן, או מאטומים שונים כמו מולקולת מים H₂O. היא יכולה להיות מורכבת משני אטומים כמו מולקולת החמצן, מעשרות אטומים כמו מולקולת סוכר, או ממיליוני אטומים כמו מולקולת DNA. המולקולה יכולה להיות מתוארת ע"י הנוסחה האמפירית שלה שמתארת כמה אטומים מכל סוג יש בה. כך הנוסחה האנליטית של מים היא כאמור H₂O. אולם עבור מולקולות מסובכות הנוסחה האמפירית אינה מספיקה בשביל לתאר באופן ייחודי את המולקולה. כך אותה נוסחה אמפירית C₂H₆O יכולה לתאר שני חומרים בעלי תכונות שונות לחלוטין כמו אתנול שנוסחתו הכימית היא CH₃CH₂OH, ואתר דו-מתילי CH₃OCH₃.

מולקולה חד אטומית

מולקולה חד-אטומית היא מולקולה בה נמצא אטום יחיד. האטום המרכיב את המולקולה הוא בד"כ גז אציל. הסיבה לכך שגזים אצילים יוצרים מולקולה חד אטומית היא בכך שהשאיפה הטבעית של האטומים למילוי רמת האנרגיה האחרונה, הקרויה גם "רמת הערכיות", לא קיימת אצלם מכיוון שרמת הערכיות שלהם כבר מלאה, והם לא פעילים מבחינה כימית. למולקולה החד-אטומית ישנה חשיבות גדולה בחקירת קשרים כימיים ובגילוי קשר ואן דר וואלס.

ראו גם

- מיון החלקיקים קטגוריה:כימיה קטגוריה:חלקיקים מרוכבים als:Molekül ja:分子 ko:분자 simple:Molecule th:โมเลกุล

ליפיד

ליפידים הם קבוצה של תרכובות אורגניות. רוב הליפידים שמנוניים והידרופוביים (דוחי מים). לליפידים שלל תפקידים בעלי חשיבות עליונה בביולוגיה: בין השאר הם ממלאים תפקיד מרכזי כחומר מבני בקרום התא וכחומר תשמורת ביצורים חיים.

סוגי ליפידים

הליפידים מתמיינים לסוגים רבים; להלן העיקריים בהם:
- חומצות שומן: ליפידים בעלי שלד פחמימני. אלו הן חומצות קרבוקסיליות המכילות עד 36 אטומי פחמן.
- גליצרידים: ליפידים המורכבים מ-1 עד 3 חומצות שומן הקשורות לכוהל גליצרול. מונוגליצרידים מכילים חומצת שומן אחת, דיגליצרידים - שתי חומצות שומן, וטריגליצרידים - שלוש חומצות שומן. הטריגליצרידים הינם אבני הבניין העיקריים של השומנים והשמנים בצמחים ובבעלי חיים.
- פוספוליפידים: ליפידים המורכבים מדיגליצריד הקשור לראש הידרופילי (חובב מים), לקבוצת זרחה ולקבוצה קוטבית כלשהי. הפוספוליפידים הם אבני הבניין העיקריות של קרום התא ושל ממברנות אחרות בתא.
- סטרולים: ליפידים הבנויים מארבע טבעות פחמניות הקשורות יחדיו. כגון: כולסטרול. קטגוריה:ביוכימיה ja:脂質

סוג דם

סוג דם הוא תכונה של דם הנקבעת בהתאם לסמנים הסוכריים (אנטיגנים) הנמצאים על פני כדוריות הדם האדומות. עירויים בין סוגי דם לא תואמים עלולים לגרום לתוצאות חמורות ואף למוות, ולכן יש חשיבות רבה להבחנה בין סוגי דם שונים. שני הסיווגים העיקריים של דם אנושי הם ABO וגורם Rh.

ABO

במערכת זו, הדם מסווג לפי נוכחותם של סמנים סוכריים (אנטיגנים) מסוג A ו-B ושל הנוגדנים שלהם. אדם שבדם שלו קיים אנטיגן מסוג A ונוגדן נגד אנטיגן מסוג B הוא בעל סוג דם A. באופן דומה, אדם שבדם שלו קיים אנטיגן מסוג B ונוגדן נגד אנטיגן מסוג A הוא בעל סוג דם B. אדם שבדם שלו קיימים שני האנטיגנים A ו-B, אך לא הנוגדנים שלהם, הוא בעל סוג דם AB, בעוד אדם שבדם שלו קיימים שני הנוגדנים של האנטיגנים A ו-B, אך לא האנטיגנים עצמם, הוא בעל סוג דם O. לפיכך, אדם בעל סוג דם AB יכול לקבל תרומות דם מכל סוגי הדם האחרים (ולכן נקרא "מקבל אוניברסלי"), ואדם בעל סוג דם O יכול לתרום לכל סוגי הדם האחרים (ולכן נקרא "תורם אוניברסלי"). סוג דם O הוא הוא סוג הדם הנפוץ בעולם (למרות שיש אזורים כמו שבדיה ונורבגיה בהם סוג דם A הוא הדומיננטי). האנטיגן A נפוץ יותר מהאנטיגן B, ואילו סוג הדם AB הוא הנדיר ביותר. מלבד סוגי הדם ABO קיימים גם סוגי דם נדירים ביותר כמו סוג דם בומביי. ניתן לטפל במנות דם מסוג A,B,AB כך שיהפכו ל-O באמצעות אנזים המפרק את הסמנים הסוכריים מהכדוריות האדומות, ואולם אין ומעולם לא היה שימוש בטכנולוגיה זו, מחשש להסבה חלקית בלבד שעשויה לגרור תגובות קליניות קשות ואף מוות.

גורם Rh

דרך אחרת לסווג את הדם היא לפי הימצאות גורם רזוס (Rhesus factor) או בקיצור גורם Rh. אלו שיש בדמם גורם Rh הם בעלי סוג דם +Rh, בעוד שאלו שאין להם גורם Rh הם בעלי סוג דם -Rh. כ-85% מהאוכלוסייה הם בעלי סוג דם +Rh. נהוג לשלב את Rh עם ABO. לפיכך סוג הדם +O הוא הנפוץ ביותר, אם כי ישנם אזורים מסויימים שבהם A או B יותר נפוצים. מקור השם הוא בקופי רזוס שבדמם זוהה לראשונה גורם זה.

תורשה של סוגי דם

סוגי הדם מועברים בתורשה משני ההורים. סוגי הדם ABO נקבעים ע"י גן שלו שלושה אללים שונים: A, B ו-i. אלל A נותן את סוג הדם A, אלל B - את סוג הדם B ואלל i - את סוג הדם O. האללים A ו-B דומיננטיים על האלל i, ושניהם יכולים להתקיים יחד. לפיכך,
- אדם שירש את האללים AB הוא בעל סוג דם AB
- אדם שירש את האללים AA או Ai הוא בעל סוג דם A
- אדם שירש את האללים BB או Bi הוא בעל סוג דם B
- אדם שירש את האללים ii הוא בעל סוג דם O. גם סוגי הדם Rh מועברים בתורשה באופן דומה, אלא שלגן זה יש שני אללים, והאלל של Rh הוא הדומיננטי. קטגוריה:דם ja:血液型 ko:혈액형 th:หมู่โลหิต

אנמיה חרמשית

אנמיה חרמשית היא מחלת דם תורשתית. המוגלובין, המצוי בתאי הדם האדומים ואשר נושא חמצן לכל תאי הגוף, מיוצר בצורה לקויה בחולי אנמיה חרמשית. הדבר גורם בין השאר לעיוות תאי הדם האדומים לצורה דמויית חרמש - מכאן שם המחלה.

גנטיקה

אנמיה חרמשית נובעת בראש ובראשונה מגן פגום. אותו גן מכיל בבני אדם בריאים הוראות לייצור החלבון גלובין בתא, שהוא אחד מחלקי ההמוגלובין. כשמתחוללת מוטציה או כשמורש גן מוטנטי החומצה האמינית גלוטמט הנמצאת במולקולת הגלובין מוחלפת בולין, מה שגורם להפקת חלבוני גלובין לקויים, וכך להמוגלובין אשר לא נושא את החמצן במידה מספקת. כיוון שבכל תא ישנם זוג כרומוזומים הומולוגים, במקרה בו רק אחד מהם ישא גן פגום הגוף יפיק גם המוגלובין תקין. כשבשני הכרומוזומים ימצאו גנים פגומים כל התאים האדומים ישאו המוגלובין פגום ואספקת החמצן הלקויה תסכן משמעותית את חיי החולה. עקב היותה מחלה תורשתית, האנמיה החרמשית נפוצה הרבה יותר במקומות מסויימים בעולם כגון אפריקה.

סימפטומים

כאשר ההמוגלובין הפגום נמצא במצבו הלא-מחומצן (לאחר פריקת החמצן בתאי הגוף), שיירי הואלין יוצרים ביניהם קשרים, שנקראים סטיקי-פאטצ', וכך גורמים להמוגלובין לשנות את צורתו המרחבית ולהפוך ללא-מסיס. בגלל ההמוגלובין הפגום משנה כל תא הדם האדום את צורתו מדיסקית-דו-קעורה לצורת החרמש (תהליך שלוקח כ-30 שניות). ככה שבעצם אם הלב של חולה באנמיה חרמשית מספיק חזק כדי לגרום לתאי הדם האדומים להגיע חזרה לריאות, לפני שהם מספיקים לשנות את הצורה, המחלה לא תגרום לבעיות. ברגע שמפעפעים חמצן על ההמוגלובין הפגום, הוא חוזר לצורתו ה"תקינה" והמתפקדת. התאים האדומים החרמשיים הופכים "דביקים" ויוצרים צברים המפריעים לזרימת הדם. זהו מצב אבסורדי, כי אספקת הדם (ועימו החמצן) אל האזור נתקעת, ונוצר חוסר-חימצון, שגורם לעוד תאים להפוך לחרמשיים. בנוסף, התאים החרמשיים הם בעלי אורך חיים קצר למדי, אשר גורם לאנמיה. הסימפטומים הסופיים שעלולים להופיע מכשלים אלו הם:
- עקב היווצרות הצברים יוצרו כשלים באספקת הדם לרקמות אשר יגרום ל-
- כשל כלייתי
- כאבי בטן
- שיתוק
- שיגרון
- דלקת ריאות
- מחלות לב
- עקב היווצרות הצברים בטחול, יווצר טחול מוגדל.
- עקב האנמיה יתרחשו מגוון התופעות בהן סובלים חולי האנמיה, ביניהן חולשה, תפקוד מוחי פגום והתפתחות נמוכה של הגוף. קטגוריה: מחלות קטגוריה: פגמים גנטיים קטגוריה:מחלות של מערכת הדם קטגוריה:דם ja:鎌状赤血球症 ko:낫적혈구병

מחלות של מערכת הדם

מחלות של מערכת הדם מגוונות כמו מערכת הדם עצמה; לצד כמה מגורמי המוות העיקריים בעולם כיום (התקפי לב, למשל), זוכות רוב המחלות של מערכת הדם לאלמוניות יחסית. מחלות מסוימות - מחלת הנשיקה וטחורים, למשל - מוכרות לאנשים רבים, מבלי שהללו ידעו כלל כי מדובר במחלה של מערכת הדם. למערכת הדם שלושה מרכיבים: הדם, כלי הדם והלב. המחלות התוקפות כל אחד מהמרכיבים הינן נפרדות בדרך-כלל, ואינן משפיעות על שני המרכיבים האחרים. למרות זאת, ישנם יוצאי דופן; מחלת כלי דם המקשה על זרימת הדם, למשל, עלולה לגרום ללב לשאוב ביתר חוזקה ולהחלישו במשך הזמן. בנוסף למחלות התוקפות את שלושת מרכיבי המערכת, קיימים כמה מצבים רפואיים כלליים הקשורים ישירות למערכת הדם.

מחלות דם

מחלות של תאי הדם האדומים

תאי הדם האדומים
- אנמיה: מצב בו הדם לא מסוגל לשאת את כמות החמצן הנדרשת לגוף. אנמיה היא בעצם תסמין (סימפטום), ולא מחלה בפני עצמה. הגורמים לה מגוונים ונחלקים לשלוש קבוצות: מספר נמוך מדי של תאי דם אדומים, כמות נמוכה מדי של המוגלובין בתאי הדם האדומים ופגמים בהמוגלובין. אנמיה גורמת לעייפות, חיוורון, צמרמורות ורגישות לקור וכן קוצר נשימה.
- פוליציתמיה: כמות רבה מדי של תאי דם אדומים. גורמת לדם להיות צמיג ולזרום באיטיות.
- אריתרובלסטוזה עוברית: מצב בו קיים הבדל מסוים בין סוג הדם של אישה בהריון ובין סוג הדם של העובר אותו היא נושאת. ההבדל גורם למעבר של נוגדנים מדם האם אל דם העובר, אשר תוקפים את תאי הדם האדומים שלו והורסים אותם (דבר דומה מתרחש כשחולה או פצוע מקבלים עירוי דם השונה מסוג הדם שלהם). התינוק הנולד סובל מאנמיה וחוסר חמצן; נזק חמור למוח ואף מוות עלולים להיגרם. הטיפול המקובל הוא עירוי דם לעובר ואף החלפת כל הדם שלו בדם מסוג אחר.

מחלות של תאי הדם הלבנים

- סרטן הדם או לויקמיה: התרבות בלתי-נשלטת של תאי הדם הלבנים. התאים הסרטניים, אשר לא עברו התמיינות והינם חסרי תפקוד, חודרים באופן תמידי ממוח העצם לזרם הדם; עם זאת, הבעיה העיקרית היא שמוח העצם מתמלא עד אפס מקום בתאי הדם הלבנים הסרטניים, ותפקודו נפגע קשות. החולה סובל מאנמיה קשה ודימום, בנוסף מעליה בחום הגוף, אובדן משקל וכאבים בעצמות.
- מונונוקלאוזה מדבקת או מחלת הנשיקה: זיהום הנגרם על-ידי נגיף אפשטיין-בר, התוקף לימפוציטים. כמו במחלות נגיפיות רבות, גם כאן ניתן להבחין בירידה במספר הנויטרופילים (תופעה המכונה נויטרופניה). המחלה מתבטאת בכאב גרון, חום גבוה ובלוטות לימפה (ובראשן הטחול) מוגדלות. בנוסף עלולה להתפתח פגיעה בתפקוד הכבד ודלקת כבד.
- לויקופניה: מספר נמוך מדי של תאי דם לבנים. נגרמת לעתים קרובות על-ידי תרופות מסוימות.

מחלות קרישת דם

קרישת דם
- מחלות תרומבואמבוליטיות: תסמין הנגרם כתוצאה ממספר מחלות ומצבים, ובו נקרש הדם בצורה מוגברת, דבר העלול לגרום לקרישים תועים לחסום כלי דם. הקרישה המוגברת עלולה להיגרם כתוצאה מפגיעה בדופן כלי הדם, עקב טרשת עורקים (ראו בהמשך) או כוויות, למשל, דבר הגורם לשפעול טסיות הדם באיזור הפגוע וליצירת קריש. גורמים נוספים לקרישה בלתי-רצויה הם שכיבה ממושכת, ניתוח כירורגי, עישון ותרופות. : הקריש שנוצר עלול להתנתק עם הזמן מהמקום או להתפורר ולזרום בדם; כשהוא מגיע לכלי דם צר מדי הוא עלול לחסום את מעבר הדם ולגרום למוות מהיר של רקמות ולהפסקת תפקודם של איברים. כשזה קורה במוח, למשל, עלול להתרחש שבץ. קיימים מצבים מולדים או נרכשים בהם יש נטיה לקרישיות מוגברת של הדם (תרומבופיליה), ובהם הקרישים עלולים להופיע עקב חוסר או פגם בגורמי קרישה שונים. גורם תרומבואמבוליטי נוסף הוא פוליציתמיה, שהוזכרה לעיל; הדם הזורם באיטיות מועד יותר ליצירת קרישים.
- מחלות דימום:
- תרומבוציטופניה: מספר נמוך מדי של טסיות דם. הדבר גורם לדימומים פנימיים חמורים בכל הגוף, אשר נגרמים אפילו עקב חבלה קלה. תרומבוציטופניה יכולה להיגרם מסיבות רבות, ביניהן: נוגדנים עצמיים (ITP), תגובה לתרופות, חוסר בויטמין B12, או מחלות הפוגעות במוח העצם (לויקמיה או גרורות לעצמות וכיו"ב).
- בעיות בתפקוד הכבד: באיבר זה מיוצרים גורמי קרישה (פקטורי קרישה) המסייעים בתהליך המורכב של קרישת הדם. כשהכבד אינו מתפקד, מכל סיבה שהיא, עלולים להיווצר דימומים חמורים עקב מחסור באותם גורמים. לצד מחלות כבד מוכרות העלולות לגרום למצב זה, כגון שחמת ודלקת כבד, עלול גם חוסר בויטמין K לגרום לכך.
- המופיליה: קבוצה של מחלות תורשתיות בהן אחד האנזימים המסייעים בקרישת הדם אינו מיוצר. הדבר גורם לדימומים חמורים לאחר פציעות, אשר עלולים לגרום למוות אם אינם מטופלים מיד; בנוסף נגרמים דימומים ספונטניים בפרקים, דבר הגורם לכאבי פרקים ובמהלך הזמן מביא לפגיעה קשה בהם ולחוסר תפקוד שלהם.

מחלות כלי דם

- טרשת העורקים או הסתיידות העורקים או אתרוסקלרוזה: היצרות של העורקים עקב שקיעת מוצקים שומניים על-גבי הדפנות. למרות שכל עורקי הגוף יכולים להסתייד, העורקים המושפעים ביותר הם אבי העורקים ועורקי שריר הלב. כשההסתיידות מחמירה היא גורמת במקרים רבים להתקף לב.
- דליוּת: ורידים מורחבים מדי, כתוצאה מבעיה בשסתומים הפנימיים שבהם. ברוב המקרים מדובר בדליוּת ברגליים; זאת נגרמת בגיל מתקדם בדרך-כלל, כתוצאה מעמידה ממושכת או השמנה. לעתים קיים גורם תורשתי; בנוסף, גם הריון עלול לגרום לדליות בנשים.
- טחורים: דליוּת חמורה באיזור האגן והעכוז.

מחלות לב

טחורים
- דלקת מיסב הלב או דלקת כיס הלב או פריקרדיטיס: הדלקת גורמת לחיכוך מוגבר בין הלב והקרומים המקיפים אותו; הדבר גורם לכאב ולפגיעה בפעילות הלב. לעתים גורמת הדלקת לסתימת כיס הלב ב