:: wikimiki.org ::

תסמין

תסמין

] תסמין (בלועזית: סימפטום, Symptom) הינו תופעה המאפיינת מחלה. מקור המילה הלועזית ביוונית, ומשמעותה המקורית: "תאונה". המילה מורכבת מ-Syn ("ביחד") ו-Piptein ("ליפול"). המילה העברית הינה נגזרת של המילה סימן (שורש סמ"נ). תסמין מתייחס כמעט תמיד לתופעה בה יכול החולה לחוש. מחלות מלוות לעתים קרובות בתופעות פיזיולוגיות הקשורות ישירות למחלה, אך אותן ניתן לזהות רק בבדיקה רפואית: שינוי בהרכב הדם, שינוי בריכוז המלחים בגוף, שינוי בקצה פעימות הלב או בלחץ הדם ועוד. תופעות אלו אינן מוגדרות בדרך-כלל כתסמינים, אך הן גורמות לעתים קרובות לתסמינים: שינוי בהרכב הדם ובריכוז המלחים עלול לגרום להפחתה או הגברה בתחושות הצמא או הרעב; ריכוז מלחים גבוה עלול לגרום לזיעה מלוחה. תסמינים יכולים להיגרם:
- ישירות עקב פעולתם של גורמי המחלה: בסרטן העור, למשל, מופיעים גידולים נראים לעין על פני העור. זוהי תוצאה ישירה של פעולתם גורם המחלה - במקרה זה לעתים קרובות קרינת השמש, הגורמת למוטציות בחומר התורשתי של תאי העור ולתפתחות גידולים.
- באופן עקיף, עקב תופעות הנגרמות כתוצאה מפעולתם של גורמי המחלה: בדיזנטריה מתיישבים חיידקים (מהסוג Shigella) או פרוטיסטים (ממין Entamoeba histolytica) במעי הגס ומפרישים רעלנים הגורמים להרס תאים. פעולתם העיקרית של תאי המעי הגס - ספיגת מים מהמזון - נפגמת, דבר הגורם להפרשת מים בצואה - שלשול, התסמין העיקרי של דיזנטריה.
- באופן עקיף, עקב פעולתו של הגוף במלחמתו בגורמי המחלה: אחד התסמינים השכיחים ביותר, אשר מופיעים במחלות רבות בהן מיקרואורגניזמים פתוגניים תוקפים את הגוף, הוא עלייה בטמפרטורת הגוף ("חום גבוה"). לאחר שתאי הדם הלבנים של מערכת החיסון מזהים את הפתוגן, הם מפרישים, בין השאר, חומרים הנודדים אל המוח והמורים לו להעלות את טמפרטורת הגוף. הדבר גורם לחולה לנוח ולהמעיט בתנועה, דבר המאפשר הקצאת אנרגיה רבה יותר למלחמה בפתוגן. בנוסף, חיידקים רבים חיים בצורה אידאלית בטמפרטורת הגוף (זאת הסיבה שהגוף מהווה עבורם סביבה נוחה להתרבות), והעלייה בטמפרטורה מביאה להאטה במחזור חייהם ואף למותם. תסמונת (בלועזית: סינדרום, Syndrome) הוא כינוי למחלה בעל תסמינים רבים, המופיעים במערכות ובאיברים שונים בגוף, ואשר לכאורה אינם קשורים האחד לשני. תסמונת אינה מהווה מושג מדעי נוקשה, ומחלות רבות אשר עונות לקריטריון שלעיל אינן מכונות "תסמונת". לרוב, נובע הדבר מסיבות היסטוריות. טיפול תסמיני (סימפטומלי) הינו טיפול עקיף במחלה, אשר נועד להקל על התסמינים אך לא לרפא את המחלה. התסמין העיקרי של טרשת נפוצה, למשל, הוא ניוון שרירים. פיזיותרפיה מהווה טיפול תסמיני הבא להאיט את הניוון ולשפר את היכולת המוטורית. עם זאת, גם עם טיפול פיזיותרפי אינטנסיבי נשארים גורמי המחלה בגוף. עם הפסקת הטיפול, התסמינים חוזרים התסמינים ומופיעים שוב.
- קטגוריה:רפואה simple:Symptom

יוונית

יוונית (הנקראת הֶלֵנִיקָה, Ελληνικά בפי דובריה) היא שפה הודו-אירופאית, שנוצרה ביוון ודוּבּרה בתחילה גם לאורך חופי אסיה הקטנה וחלקים מאיטליה ומצרפת. בעת העתיקה התקיימו מספר ניבים יווניים, והבולטים ביניהם היו האיוני, הדורי, האיולי, הארקדו-קפריסאי וניב צפון מערבי. הניב האטי הוא למעשה ניב איוני עם תערובת של יסודות דוריים ובניב זה נכתבה רוב הספרות הקלאסית היוונית והוא גם משמש בסיס לשפה היוונית המודרנית.

יוונית עתיקה

השפה היוונית איננה השפה העתיקה בעולם, אולם היא קיימת גם בדיבור וגם בכתב למעלה מ-3000 שנה. הדעות חלוקות בדבר מקורות הלשון היוונית, ויש תאוריות שונות בנושא. אחת מהן טוענת שהיוונית נוצרה עם הגירת דוברי פרוטו-יוונית (יוונית קדומה מאוד) אל יוון, שהתרחשה בין השנים 3200 לפני הספירה ו-1900 לפני הספירה. תאוריה אחרת טוענת שהיוונית התפתחה ביוון עצמה מתוך שפה הודו-אירופאית קדומה. יוונית אַטִית היא הניב היווני של אתונה; רוב הספרות היוונית שהגיעה לידינו כתובה ביוונית אטית. בתקופה ההלניסטית השפה היוונית התפשטה לאזורים רבים בעולם, בהם לא דיברו קודם לכן יוונית, וכך הלכה והתפשטה שפה יוונית בעלת אלמנטים משותפים, ואילו הניבים השונים של היוונית הקלאסית דעכו. השפה החדשה נקראה יוונית קוֹינֶה (κοινη), היינו יוונית "משותפת", שהיא בבסיסה יוונית אטית בתוספת מעט איונית ובה נכתבו לימים תרגום השבעים והברית החדשה. לאלכסנדר הגדול נודע תפקיד מהותי בשילוב הניבים היוונים. הניב המשותף הקל על התקשורת בתקופה ההלניסטית, ומשנלמד על-ידי בני המדינות שכבש, הפכה לשפה עולמית לזמן מה. היוונית המשותפת הזו שימשה לינגואה פרנקה של האימפריה הרומית במשך שנים רבות. לימים, עם פיצול האימפריה הרומית, הפכה היוונית לשפה הרשמית של האימפריה הרומית המזרחית, לימים האימפריה הביזנטית, ומקץ מאות שנים נוספות התגלגלה ליוונית מודרנית של ימינו. היוונית, בדומה לשפות הודו-אירופאיות אחרות, מתאפיינת בנטייתה – לדוגמה, לשמות עצם יש חמש יחסות, שלושה מינים (זכר, נקבה, סתמי), ושלושה מספרים (יחיד, זוגי, רבים), בעוד שלפעלים יש חמישה מודוסים, שלוש דיאתיזות (פעיל, סביל, בינוני), מין אחיד, שלושה גופים ושלושה מספרים.

כתיבת השפה

הכתב היווני המוקדם ביותר שידוע כיום הוא כתב קווי ב' (Linear B), שהוא כתב הברות. בכתב זה נכתב ניב מיקֵנִי קדום. לוחות חרס ועליהם כתבים בקווי ב' נחשפו בתחילת המאה העשרים, אך פוענחו רק בשנת 1953 (ע"י מייקל ונטריס). לאחר חורבן התרבות המיקנית, נעלם הכתב למשך כחמש-מאות שנים. משחר התקופה הקלאסית, היוונית נכתבה באלפבית היווני, שמקורו ככל הנראה בכתב הפניקי. כתב זה הגיע ליוון בערך בתקופת הומרוס. היוונים אימצו את האותיות הפניקיות בסדר העברי הידוע כיום, אולם שינו את ערכן של חלק מהאותיות, והוסיפו סימנים לייצוג צלילים יווניים. למידע נוסף ראה אלפבית יווני.

יוונית מודרנית

היוונית המודרנית היא שפה חיה, ומלומדים מסוימים הטעימו מאוד את הדמיון בינה לבין היוונית העתיקה בת אלפי השנים. המידה בה יכול דובר יוונית מודרנית להבין יוונית עתיקה שנויה במחלוקת. טוענים שדובר יוונית מודרנית "משכיל דיו" מסוגל לקרוא יוונית עתיקה, אך לא ברור כמה חשיפה לדקדוק ואוצר מילים שהתיישן דרושה להשגת יכולת כזו. עד למאה ה-19 יוון היתה מחולקת למדינות קטנטנות שלרובן היתה עיר אחת בלבד. אמנם יכול היה יווני מאזור אחד להבין את שפת חבירו מאזור אחר, אך הניב בין שתי ערים, אפילו סמוכות, עשוי היה להיות שונה. בשנת 1821 נוסדה המדינה היוונית והוחלט על מיסודן של שתי שפות שתהיינה רשמיות: השפה העממית (δημοτικη), שעיקרה הם ניבי הפלופונס, והשפה המיטהרת (καθαρευουσα), בה ניתנה עדיפות לצורות העתיקות. בין השנים 1834 ו-1976 ניסו לכפות "שפה טהורה" ביוון - מעין נסיון לבטל מאות שנים של התפתחות לשונית טבעית -- כצורה הרשמית היחידה של הלשון היוונית. לאחר שנת 1976, לשון העם התקבלה על ידי ממשלת יוון כצורה הרשמית והמעשית של השפה. כמות גדולה של מלים וביטויים נותרו בעינם לאורך מאות השנים, ואף חלחלו לשפות אחרות, כולל לטינית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, ועברית.

קישורים חיצוניים

- [http://www.perseus.tufts.edu/cgi-bin/text?lookup=encyclopedia+Euripides פרסאוס], אנציקלופדיה מקוונת לכתבי הספרות הקלאסית היוונית קטגוריה:שפות קטגוריה:שפות הודו-אירופיות קטגוריה:יוון als:Griechische Sprache ja:ギリシア語 ko:그리스어 ms:Bahasa Greek simple:Greek language th:ภาษากรีก

פיזיולוגיה

פיזיולוגיה היא המדע העוסק בחקר התיפקוד המכני, הפיזי והביוכימי של גופם של יצורים חיים. פיזיולוגיה באופן מסורתי נחלקת לפיזיולוגיה של הצמח ולפיזיולוגיה של בעלי החיים, אולם העקרונות של הפיזיולוגיה כלליים, מעבר לאורגניזם המשמש למחקר. לדוגמא, תובנות המחקר על תא שמרים ניתן ליישם גם בתא אנושי. הכלים המשמשים למחקר הפיזיולוגיה של בני האדם מרחיבים את הכלים והשיטות למחקר חיות. גם הפיזיולוגיה של הצמחים משאילה כלים משני שדות מחקר אלו. היקף הנושאים למחקר הוא גדול לפחות כמו אילן היצורים החיים עצמו. בשל המגוון הרחב נוטה המחקר בתחום הפיזיולוגיה של בעלי החיים להתרכז בהבנה איך תכונה פיזיולוגית משתנה לאורך האבולוציה של בעלי החיים. תחומי מחקר חדשים התפתחו מתוך המחקר הפיזיולוגי כגון ביוכימיה, ביופיזיקה, ביומכניקה ופרמקולוגיה.
- קטגוריה:תחומים בביולוגיה ja:生理学 simple:Physiology th:สรีรวิทยา

רפואה

רפואה (medicine) היא מדע העוסק בחקר איבחון וטיפול במחלות ובניסיון לשיפור הבריאות. הרפואה מתבססת על השגיהם של מדעי הטבע ומדעי הרוח ומתקדמת במקביל להם. במרוצת התפתחותה התפצלה הרפואה לענפים מרובים, לפי קריטריונים שונים: מבחינים בין רפואה פנימית, רפואת עיניים, אף וגרון וכו', ולפי התחומים החברתיים - רפואה צבאית, רפואה משפטית, רפואה תעשייתית, רפואת בית חולים וכו'. בדרך כלל לא נמצאה דרך טיפולית שגורמת להבראה מלאה מכל המחלות הכרוניות, אלא טיפול תרופתי על פי רוב, אשר מכוון לסימפטומים בלבד, לא פעם במחיר תופעות לוואי קשות שמובילות למחלות נוספות. חרף זאת קל לחוש בהישגיה של הרפואה, בפרט על-פי הגידול הדרמטי בתוחלת החיים במאה השנים האחרונות, גידול שבעיקרו נובע מהישגיה של הרפואה, כגון אנטיביוטיקה וחיסונים, ובחלקו נובע מהשיפור בתזונה.

היסטוריה

הרפואה בימי קדם

ראשיתה של הרפואה עוד בתקופות פרהיסטוריות. האדם למד מנסיונו את טיבם של הצמחים בסביבתו (אכילים, רעילים, מרפאים), טיפל בפצעים, ניסה לרפא באמצעות הקזת דם, ואפילו קדח בגולגלות. הניסיון נמסר מדור לדור הורחב ושוכלל, על כן ברפואה העממית שימשו בערבוביה יסודות רציונליים ובלתי רציונליים, מזיקים ומועילים יחדיו. בימי קדם לא ראה האדם במחלות ובמוות תהליכים טבעיים, כי אם פרי התערבות של כוחות עליוניים - רוחות, אלים, ומכשפים. ה"רופאים" הראשונים היו שאמאנים וכוהני דת שחיפשו דרכים לרצות את הכוחות הללו ולכפר על עוון החולים. אפילו בימינו נשאר הקשר ההדוק בין הרפואה לתורת הנסתר והדת. ההזדקקות לקמעות, לחשים ותפילות כהגנה מפני מחלות, רווחת בארצות לא מפותחות ובשכבות מסוימות של האוכלוסיה, גם בארצות מפותחות. טקסטים מראשית הציביליזציה מעידים על התקדמות הרפואה ונסיונות לשוות לה אופי רציונלי יותר, אך עדיין לא פסק האימון באמונות התפלות ובמאגיה. הידיעות באנטומיה ובפיזיולוגיה היו לקויות מאוד עד לעת החדשה, בעיקר בשל האיסורים בדתות השונות על ניתוחי גופות. בכתבי היד של חמורבי בבבל (המאה ה-18 לפנה"ס), נכתב כי הסיבות למחלות הם הכוכבים, שדים, תולעים השורצים בנהרות ושינויים בדם. הם הראו הבנה של פעילויות כירורגיות בסיסיות המיטיבות עם החולה. בעיר ממפיס, בה ישב מייסד הרפואה המצרית, אמנחוטפ (כ-2750 לפני הספירה), היה קיים בית ספר לרפואה, שבו היה נפוץ השימוש במשלשלים ובאמצעי הקאה "לטיהור הדם המקולקל". מפתיעה העובדה שחניטת הגופות במצרים, לא תרמה מאומה להכרת גוף האדם ומנגנוניו, פעולה זו נשארה דתית בלבד. במקרא מוזכרות מחלות רבות, אולם אין פרטים רבים על דרך ריפוין. לעומת זאת, דינים רבים העוסקים ברפואה בכללותה, מראים על תברואה שבטית ואישית מפותחת ועל ידע רפואי. בתקופת המשנה והתלמוד, הושפעה הרפואה מתרבויות הסביבה. טובת החולה דחתה קיומן של מספר מצוות, הרופא היה מנתח ורוקח ואילו הקזת הדם נעשתה על ידי "אומן". בהודו העתיקה הושגה התקדמות בכירורגיה ובניתוחים פלסטיים. המיכשור היה עדין ויעיל, התפתחה מודעות גבוהה לתברואה האישית (טיפול בעור, התעמלות, תזונה נכונה, רחצה ונקיון). עיקר הריפוי היה בצמחים וכן בתרופות מינרליות ומן החי. את המחלות אבחנו על סמך חום הגוף, הנשימה ותפרישי הגוף. ראשית הרפואה בסין עוד באלף ה-4 לפני הספירה. את המחלות אבחנו על פי הלשון ועל ידי מישוש הדופק, הם הכירו 10 נקודות בו אפשר לחוש אותו. הם תיארו במדויק מחלות כטיפוס, כולרה, קדחת הבהרות. בסין הורכב גם ככל הנראה החיסון כנגד אבעבועות שחורות שנים רבות לפני שעשה זאת אדוארד ג'אנר, שלו מיוחס תרכיב החיסון הראשון בעולם. יש סברה שהסינים היו אבות הריפוי במים. עיקר הטיפול היה בצמחים הידועים היום במערב ומהווים חלק מהרפואה המודרנית. שיטת ריפוי סינית עתיקה היא הדיקור במחטים.

תחילת הרפואה המדעית

מולדת הרפואה המדעית היא יוון העתיקה, שהושפעה מהישגי הרפואה בבבל ובמצרים. האנטומיה והכירורגיה היו בדרגה גבוהה, כבר בתקופה ההומרית. לאל הרפואה אסקלפיוס נבנו היכלים רבים, שהיו כעין מרכזי בריאות ושירתו בהם כוהני האל. כבר במאה ה-5 לפנה"ס עסקו במקצוע רופאים חילוניים, בהם פילוסופים נודעים. כ"אבי הרפואה" נחשב היפוקרטס (460-357 לפנה"ס) שהשתית את עבודתו על תצפיות וניסויים, על חיזוי מהלך המחלה ותוצאותיה. הוא הניח כי קיימות בגוף ארבע ליחות (דם, ריר, מרה צהובה, מרה שחורה). הוא קבע שהמחלה היא תופעה טבעית, וסימניה מראים את תגובת הגוף נגדה, והיא מושפעת מתנאי האקלים, טיב המים, וגורמים סביבתיים אחרים. הוא הניח את היסודות לאתיקה הרפואית, הקרויה היום "שבועת היפוקרטס": שמירת סודותיו של החולה, הגשה עזרה רפואית לכל חולה וכו'. כתבים שיוחסו לו שימשו ספרי לימוד עד המאה ה-19. אריסטו נחשב לאבי הביולוגיה, הוא הניח יסודות לאנטומיה השוואתית ולאמבריולוגיה (תורת התפתחות העובר). בתקופה ההלניסטית נוסד באלכסנדריה מצרים, בית ספר לרפואה. בו העמיק החקר באנטומיה ובפיזיולוגיה על ידי ניתוח גופות של פושעים. הרפואה ברומא העתיקה, כמו שאר תחומי המדע, הושפעה מיוון. אסקלפיאדס היווני (המאה ה-1 לפנה"ס) הבחין בין מחלות חדות וכרוניות, הכניס את שיטת חיתוך הקנה (כיום קוניוטומיה), השתמש בעיסויים, הכיר מחלות נפש והמליץ על ריפוי בעיסוק לטיפולן. היווני גאלנוס (200-129), גדול חוכמי הרפואה באימפריה הרומית, היה הראשון שפנה לניסויים פיזיולוגיים, קבע כי בעורקים זורם דם (לא אויר כדעת קודמיו) מבלי שהכיר את מחזוריות הדם, חקר את מערכת העצבים המרכזית (ערך ניסויים בקופים חיים ובשאר יונקים). חיבוריו המדעיים הרבים היוו את ספרות הרפואה בימי הביניים, אולם בשל ריבוי דעות מוטעות, עוכבה התפתחות הרפואה במשך תקופה ממושכת.

הרפואה בימי הביניים

עם התפוררות הקיסרות הרומית, שקע גם המדע היווני-הלניסטי ונשכחו רבים מהישגי הרפואה. אחד מגורמי הנסיגה הייתה עלייתה של הנצרות, שראתה במחלות עונש על חטאים ובתפילות אמצעי ריפוי. הספרות הרפואית היתה דתית-מקראית, כזאת שלא פגעה בעליונות הכנסייה (ככתבי גאלנוס). התקדמות הרפואה היתה בארצות החליפות המוסלמית, קודמה על ידי ערבים ויהודים, מהם פילוסופים נודעים. כתבי גאלנוס והיפוקרטס תורגמו לערבית ועברית, ואף חוברו ספרי רפואה מקוריים. נוסדו בתי ספר לרפואה בקורדובה ובטולדו המוסלמיות. אל-ראזי מבגדד (923-865) תרם לאבחנה מבדלת בין אבעבועות לחצבת. אבן סינא (1037-980) חיבר את "קאנון" שריכז את כל הידע הרפואי דאז, והיה לספר החשוב ביותר בימי הביניים. הרפואה הערבית תרמה בשטח הכימיה ופיתוח התרופות המוכרות עד היום. גדולי הרופאים היהודיים היו אסף הרופא (המאה ה-6~), שבתי דונולו (982-913 באיטליה), יצחק ישראלי (המאה ה-10 במצרים), והרמב"ם (המאה ה-12) אשר היה מסוללי הדרך לרפואה המונעת. הרופאים היהודיים קנו לעצמם מוניטין רב, רבים היו בחצרות המלוכה ומקורבים לאצילות, אך בשל דתם לא הורשו ללמד באוניברסיטאות. עם התפוררות החליפות המוסלמית, עלה חזרה לגדולה המערב. בית הספר הראשון לרפואה באירופה, קם בסאלרנו איטליה במאה ה-9, לימדו בו מורים מהמזרח ובהמשך הוקמו אחרים ברחבי איטליה שהיתה למרכז רפואה. עם תחילת המדע האמפירי במאה ה-13 - המבוסס על ניסויים ותצפיות, החלו לזנוח את התאוריות הישנות של גאלנוס ואבן סינא. במאה ה-14 גברה ההתעניינות באנטומיה ובפיזיולוגיה, ומדעים אלו פותחו בתקופת הרנסאנס. הסטטוס החברתי של הרופא היה נמוך בימי הביניים, עובדה זו בלמה את התפתחות הרפואה. כדי שלא ייחשב עובד כפיים, היתה מלאכת הניתוח בידי גלב (שהודרך על ידי רופא). הגלב עסק בהקזת דם, העמדת כוסות רוח וטיפול בעלוקות (שהיו מוכרות כטיפול יעיל עד לסוף המאה ה-19). רק החל מהמאה ה-15, עם עליית רמת הלימודים בבתי הספר לרפואה, החל ביקוש מחדש למקצוע, עלתה יוקרתו ושכרו והוכר כמקצוע חופשי.

הרפואה בעת החדשה (המאה ה-15 עד המאה ה-19)

עם ההתעניינות המתחדשת באנטומיה ובפיזיולוגיה, תם עידן ימי הביניים והחלה תקופת הרנסאנס. ב-1543 חיבר וסאליוס את ספר האנטומיה, ששלל את כל תורתו של גאלנוס והצטייר כמדויק ואמין יותר. ליאונרדו דה וינצ'י עסק, בין השאר, בנתיחת מתים והעשיר את ידיעתנו את גוף האדם. פאראצלסוס, 1493-1541, ביטל את תורת ליחות הגוף, חקר את חילוף החומרים, התאים את התרופות הידועות אל המחלות בכדי ליעל את השפעתם, החדיר את השימוש בתכשירים כימיים. אנשים אלו נחשבים כאבות הרפואה המודרנית. פארא בצרפת שחי במאה ה-16 נחשב לאבי הכירורגיה המודרנית. במאה ה-17 החלה הרפואה להתקדם, בהישענה על המדעים האחרים:
- ויליאם הארווי הוכיח ב-1628 את קיומו של מחזור הדם בגוף, והניח יסודות לאמבריולוגיה המודרנית. רבים חלקו על דעתו, אולם עירוי הדם הראשון שבוצע ב-1666 הוכיח את נכונותה.
- בתקופה זו הומצא המיקרוסקופ ע"י לבנהוק, לוטש עדשות הולנדי, אשר ראה את התאים והחיידקים.
- מאלפיגי גילה את כדוריות הדם, את מחזור הדם בנימים ואת שכבות העור. בבית הספר בפאדואה, נלמדה הרפואה בצמוד למיטת החולה.
- בעקבות מלחמות שפקדו בצרפת, קודמה הכירורגיה, הוכרה החשיבות בטיפול בפצעים ובעצירת שטפי דם למניעת הלם.
- ב-1713 פירסם ראמציני ספר על מחלות מקצועיות (השפעת תעשיית המשי על עובדיה).
- סידנהם הדגיש את חשיבות התצפית על החולה.
- אלברט האלר, בן המאה ה-18, ערך ניסויים בבעלי חיים ומוכר כיוצר הפיזיולוגיה החדשה.
- בישה בצרפת, ניסח את המושג ריקמה וכך ייסד את ההיסטולוגיה.
- ק.פ. וולף פיתח את התאוריה על השינויים הקורים ברחם ועל השתנות העובר. התקדמות נוספת באה בשטחי הכירורגיה, המילדות והפתולוגיה. הסטטוסקופ ומכשיר הרפלקסים נעשו למרכיב מרכזי בבדיקה הקלינית. הוכרה חשיבות מדידת החום אתל כלל החולים. האנטומיה הפתולוגית ונתיחת הגופות, נעשו לשיעורי חובה בלימודי הרפואה. חקר מערכת העצבים התפתח ונעשה למדע בתוך הרפואה. אדוארד ג'אנר האנגלי, הרכיב ב1796 את החיסון לאבעבועות שחורות, והניח יסוד לרפואת המניעה המודרנית. תרמו לכך החוקים הסנטיריים המחמירים באנגליה, במחנות צבאיים ובעיתות מלחמה.

הרפואה במאה ה-19

בתחילת המאה ה-19 כבר הכירו הרופאים את גוף האדם לפרטיו, ולובנו ביסודיות התהליכים הפיזיולוגיים. החל חקר התא על ידי וירכוב והופרכה תיאורית ליחות הגוף. אופקים נרחבים העלה הניסוי, שבמהלכו דקר קלוד ברנאר בקרקעית החדר הרביעי של המוח ובכך הביא להפרשת סוכר בשתן. ברנאר הבליט בניסויו הרבים, את השוני בין בלוטות הפרשה חיצונית לבלוטות הפרשה פנימית, והוא נחשב לאבי האנדוקרינולוגיה. המצאת כלים לבדיקת פנים העין והאוזן, העידו על עידון הבדיקות של איברי הגוף, ועל אפשרויות דיאגנוסטיות נוספות, כולל הבנת מוח האדם. להתקדמות עצומה בתחום הרפואה, הביאה התגלית שמספר מחלות וכן זיהום פצעים, נגרמים על ידי מחוללים זעירים ביותר - החיידקים. ב-1862 שם לואי פסטר קץ לדעה שהחיים נוצרים מעצמם. הוא יצר חיסונים כנגד כלבת, גחלת, וכולרה, והמליץ על שיטת חימום החלב כדי לשמרו מחיידקים - פיסטור. מכון פסטר שהוקם ב-1888 קידם את ענף המיקרוביולוגיה ואת ההכרה בתפקידם המחליא של החידקים. ליסטר האנגלי, הכניס לכירורגיה שיטות חיטוי של ידיים ובגדים ומאוחר יותר הכניס את השימוש בכפפות ובמסכות. כך תרם להפחתת הזיהום אצל חולים והוריד את מקרי התמותה לאחר לידות של ההרות. רוברט קוך גילה את מתג השחפת ולפלר את מתג הדיפטריה. עד מהרה גם זוהו חרקים מסוימים כמחוללי מחלות (מלריה, הקדחת הצהובה). בעקבות תגליות אלו, החלו לייחס ערך תחלואי לרעלנים שמקורם בחידקים, וערך הגנתי לנוגדנים בדם. מצ'ינקוב הוכיח את תפקידן של כדוריות הדם הלבנות במערכת ההגנה של הגוף. פותחו חיסונים לטטנוס, דבר, דיזנטריה ועוד. נחקרו מחלות רבות כעגבת וקדחת הבהרות. בתחומי רפואה אחרים הועמקו בעיות אנדוקריניות, הרדמה, מחלות כליות ולב ועוד. ב1846 הדגים תומאס מורטון הרדמה כללית באתר ושנה מאוחר יותר הוכנס לשימוש הכלורופורם, אשר פתח אפשרויות חדשות בתחום הכירורגיה. בשלהי המאה ה-19 המשיכו התגליות המסעירות ששינו את עולם הרפואה. בשנת 1895 גילה וילהלם רנטגן את קרני ה-X (קרני רנטגן). ב1898 גילו פייר ומארי קירי את קרני הראדיום. בתחום מחלות הנפש הונח יסוד לתורת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד . התקדמות בתחומי הכימותרפיה, אימונולוגיה, ומדע התזונה שפותחו ושוכללו במאה ה-20.

הרפואה במאה ה-20

ההתמחות המקוצועית והפיצול לתחומי התמחות צרים הולך וגדל. עד כדי כך מתמקדים מקצועות הרפואה שישנה אפילו מומחיות לבעיות של פי הטבעת (רקטום) ע"י רופא פרוקטולוג שעוסק רק בבעיות אלה. הטיפול ניתן כיום במרפאות, בבתי חולים, בקליניקות פרטיות ולעתים אף בבית החולה. הרופא אינו עובד לבדו, כלי עזר רבים עומדים לרשותו: מכוני מחקר, מכוני רנטגן, מעבדות, טכנאים.

העיסוק ברפואה בישראל

בישראל רשאי לטפל בחולים רופא- אדם שסיים לימודיו באוניברסיטה והוא בעל תואר דוקטור לרפואה ורישיון מממשרד הבריאות. בנוסף לרופאים כלליים, רב והולך מספרם של הרופאים המומחים למחלות מסוימות. טיפול רפואי רשאים ליתן גם מרפאים ומטפלים מתחומים שונים, כגון אלה העוסקים ברפואה סינית, הומאופטיה, נטורופטיה ועוד, בתנאי שיש בידם רשיון מתאים מטעם משרד הבריאות. בשנים האחרונות מוסיפים בתי החולים וקופות החולים מחלקות שבהן עובדים מומחים מתחומים אלה. ישראל מהווה גם כר פעולה ל"קדושים", שקדושתם מרפאת, לדעת המאמינים בהם, מחלות שונות, באמצעות מים קדושים, קמעות, לחשים שונים וכדומה. בולטים בתחום זה הבאבא סאלי ויורשיו.

מדעים הקשורים לרפואה

- אנטומיה - חקר המבנה הפיסי של אורגניזמים.
- פרמקולוגיה (רוקחות) - חקר התרופות והשפעתם.
- פתולוגיה – תורת המחלות והשינויים הגופניים מסיבות שונות
- היסטולוגיה - חקר הרקמות.
- פיזיולוגיה - חקר תהליכים בגוף.
- אימונולוגיה - חקר תורת החיסון
- המטולוגיה- חקר תאי הדם
- ביולוגיה
- פיזיקה
- כימיה
- ביוכימיה
- אלקטרוניקה רפואית

תחומי רפואה קלינית

- דרמטולוגיה – רפואת עור.
- רפואת חרום – רפואת התערבות מיידית בעיקר עקב פציעה.
- רפואת ילדים – ענף רפואי המתמחה במחלות אצל ילדים.
- רפואת שיניים – ענף ברפואה המתמקד בשיניים
- כירורגיה - ענף ברפואה המתמקד בטיפול על-ידי ניתוחים.
- פסיכיאטריה - רפואת הנפש
- גסטרואנטרולוגיה ענף ברפואה המתמקד במערכת העיכול.
- פרוקטולוגיה ענף ברפואה המתמקד רק בפי הטבעת.
- גינקולוגיה – ענף ברפואה המתמקד במחלות ובעיות בריאותיות הקשורות לנשים.
- רפואה גרעינית - ענף ברפואה שעושה שימוש באיזוטופים רדיואקטיביים לשם מחקר ואבחון מחלות.
- רפואה טרופית - ענף ברפואה שעוסק בחקר מחלות השכיחות בעיקר באזורים טרופיים.
- רפואה מונעת – ענף ברפואה שעוסק בעיקר במניעת מחלות.
- אורתופדיה - ענף ברפואה שעוסק במחלות מערכת התנועה שלד ושרירים.
- רפואה תעסוקתית וסביבתית.
- רפואה משפטית.
- רפואת ספורט.

תחומים המסייעים לרפואה הקלינית

- פיזיותרפיה – ענף חצי רפואי המתמקד בריפוי מחלות בעיקר באמצעות עיסויים ותרגילים גופניים.
- ריפוי בעיסוק - טיפול המבוסס על עיסוק פיזי\יצירתי במטרה לשקם אנשים הסובלים ממחלה כלשהי.
- הפרעות בתקשורת - טיפול בהפרעות שפה, דיבור ושמיעה.
- בדיקות מעבדה רפואית - מאפשר איבחון סמך בדיקות שנעשות במעבדה רפואית.
- בדיקות רפואיות - מאפשר איבחון על סמך בדיקות שמבוצעות בטכנולוגיה רפואית.
- פסיכותרפיה - טיפול בהפרעות נפשיות.
- פסיכונוירואימונולוגיה (PNI)- ענף במצבי דחק המשפיעים על מערכת החיסון

סוגיות ברפואה

- מחלות
- התמכרות
- כאב
- השתלת איברים
- קסנוטרנספלנטציה

ראו גם

- בית חולים
- אלקטרוניקה רפואית
- מגן דוד אדום
- הצלב האדום
- הסהר האדום
- אתיקה רפואית
- גוף האדם
- פירסומים חשובים ברפואה ועוד נושאים ברפואה שעבורם נכתבו ערכים בוויקיפדיה.

קישורים חיצוניים

- [http://www.starmed.co.il סטארמד - בריאות / רפואה]
- [http://www.doctors.co.il/ doctors.co.il]
- [http://www.health-pages.co.il דפי בריאות]
- als:Medizin fiu-vro:Arstitiidüs ja:医学 ko:의학 simple:Medicine th:แพทยศาสตร์ zh-min-nan:I-ha̍k

גוף

ערך זה סוקר את חלקיו העיקריים של גוף האדם.

הגולגולת

הגולגולת מגנה על המוח ותומכת במספר מבנים חיצוניים כגון האף, העיניים והאוזניים. הגולגולת מתחברת לעמוד השדרה בעזרת שתי חוליות עליונות - האטלס והדנס. האטלס מאפשר את תנועת הגולגולת קדימה ואחורה ואילו הדנס מאפשר לגולגולת להסתובב לצדדים. רוב שטחה החיצוני של הגולגולת מכוסה בעור למעט העיניים, האקוסטיק מיאטוס והנחיריים.

הצוואר

הצוואר מחבר בין הגולגולת לגוף ונמצא בו cervical plexus שזהו צביר עצבים שתפקידם לעצבב את הצוואר והחלק האחורי של הגוגלולת. בנוסף נמצא שם גם הברכיאל פלקסוס שתפקידו לעצבב את הגפיים העליונות.

החזה

בחלל החזה נמצאים הראות, הלב, הושט ומבנים נוספים.

הבטן

בחלל הבטן נמצאים מרבית האיברים הפנימיים כגון הלבלב, המעיים וכו'.

הגפיים

הגפיים נועדו לתמוך ביציבתו של האדם ולאפשר לו לבצע מטלות שונות.

הגפיים העליונות

הגפיים העליונות מתחברות לעצם השכם של הגוף ומורכבות מכתף, אמה ויד.

הגפיים התחתונות

הגפיים התחתונות המתחברות לגוף בעזרת האגן מורכבות מהירך, השוק וכף הרגל.

ראו גם

- אנטומיה
- אמבריולוגיה
- מערכות בגוף האדם - נשימה, עיכול, עצבים ועוד.
- שלד קטגוריה:אנטומיה ja:人体解剖学 zh-min-nan:Sin-khu

לחץ דם

לחץ דם הוא הלחץ שמפעיל הדם על דפנות העורקים עקב פעולת הדחיסה שמפעיל עליו הלב. את לחץ הדם מווסתים רפלקסים בלב ובכלי הדם. איברי חישה הרגישים ללחץ משדרים דחפים למרכז במוח המוארך; מאזור זה מתנהל ויסות ישיר של פעילות הלב וכן ויסות פעילות כלי הדם, במישרין או באמצעות ההורמונים המופרשים מן הכליה.

לחץ דם סיסטולי ודיאסטולי

לחץ דם סיסטולי חל כשחדרי הלב מתכווצים כדי לדחוס דם החוצה. הלחץ הסיסטולי התקין בגופו של בוגר במצב מנוחה הוא 140-100 מילימטר כספית. לחץ סיסטולי הנופל מ100-90 מילימטר מוגדר כלחץ דם נמוך. לחץ דם דיאסטולי חל כאשר הלב מתרחב ומתמלא דם הנדחס אליו בכוח פעולת הדחיסה של דפנות הפרוזדורים. הלחץ הדיאסטולי במצב מנוחה הוא 90-70 מילימטר כספית. ניתן למדוד לחץ דם דיאסטולי ע"י מסכת (סטטוסקופ). מקובל ששני סוגי הלחץ נרשמים יחדיו (בבדיקת לחץ דם), למשל כך: 125/80.

לחץ דם גבוה (יתר לחץ דם)

לחץ דם גבוה (Hypertension) הוא מצב כרוני, שבו ההתנגדות מוגברת לזרימת הדם, ודבר זה עשוי לגרום נזק חמור לגוף, במיוחד ללב, למוח ולכליות. כאשר לחץ דם גבוה נמשך זמן רב, זהו מצב של עומס כבד המוטל על הלב ומחזור הדם, דבר שעלול להוביל לכשל של הלב ואי ספיקת לב. הגורמים להתפתחות יתר לחץ דם, הם בעיקר התורשה, הקונסטיטוציה (משקל יתר של הגוף), פעילות יתר של מערכת העצבים הסימפטית בהשפעת גורמים נפשיים. לחץ דם גבוה הוא שכיח מאוד, ונראה ששכיחותו עלתה יותר בעקבות מתח החיים בסביבה המודרנית. מסיבות אלו, הוא היום הנושא למחקרים רבים לבירור מהותו, ולמציאת דרכים לטיפול ביתר לחץ דם. אין ספק כי לחץ דם גבוה מקצר את תוחלת החיים. אנשים שסובלים מיתר לחץ דם, מועדים יותר מאחרים לחלות בטרשת עורקים, התקף לב, שבץ, תעוקת לב, אי ספיקת כליות ופגיעה בראייה. ניתן לחלק את לחץ הדם הגבוה לשני קטגוריות:
- יתר לחץ דם ראשוני - סבורים שסוג זה של יתר לחץ דם הוא תופעה תורשתית, אך ישנם כמה הפרעות אחרות שעלולות להגביר את הנטייה ללחץ דם גבוה.
- יתר לחץ דם שניוני (עצמוני) - נגרם עקב מצב פתולוגי כגון היצרות עורקי הלב או הכליות. אצל נשים הרות הוא עלול להיות סימפטום של רעלת הריון. יתר לחץ דם קל מוגדר כאשר הלחץ הסיסטולי הוא 159-140 מ"מ כספית, או שהלחץ הדיאסטולי הוא 99-90 מ"מ כספית. יתר לחץ דם בינוני מוגדר כאשר הלחץ הסיסטולי הוא 179-160 מ"מ כספית, או שהלחץ הדיאסטולי הוא 109-100 מ"מ כספית. יתר לחץ דם חמור (ממאיר) מוגדר כאשר הלחץ הסיסטולי עולה על 180 מ"מ כספית, או שהלחץ הדיאסטולי עולה על 110 מ"מ כספית. במצב כזה, עלולים להיות שינויים מסוכנים, כגון בצקת או דימום ברשתית העין, ובמיוחד בצקת בפטמית העין.

לחץ דם נמוך (היפוטנסיה)

לחץ דם נמוך (Hypotension) הוא מצב בלתי נדיר, המלווה נטייה לסחרחורת ולהתעלפות. אחד מסיבוכיו של לחץ דם נמוך הוא הלם ואי ספיקת לב. במקרים כאלה מקופחת אספקת הדם לאיברים חיוניים, ובמיוחד למוח ולכליות. בד"כ הוא נמצא יותר אצל ילדים. לחץ דם נמוך הוא גם סימפטום של כמה מחלות אחרות (כגון מחלת אדיסון).

אבחון

האבחון הכי פשוט ונפוץ היום, הוא בדיקת לחץ דם. בדיקת לחץ דם היא בדיקה פשוטה שרבים מבצעים אותה בכוחות עצמם או במרפאה הקרובה. כורכים שרוול לחץ על חלקה העליון של הזרוע, ובעזרת מפוח ידני מנפחים אותו עד שהדם אינו יכול לזרום עוד בכלי הדם שמתחתיו. לאט לאט משחררים את האוויר, עד שבלחץ מסויים, אפשר להבחין בדופק; זהו לחץ הדם הסיסטולי. את הדופק ניתן לשמוע ע"י מסכת, או ע"י מישוש העורק במפרק כף היד.

טיפול בלחץ דם

- טיפול ביתר לחץ דם: כאשר לא יודעים את גורם יתר לחץ הדם, הטיפול מיועד בעיקרו להפחתת לחץ הדם. דברים נוספים היכולים לסייע לחולה הם הרזייה (אם החולה שמן), הימנעות ממתח נפשי, דרכי הרפיה והתרגעות (למשל בעזרת ביו-פידבק), דיאטה דלת מלח, צמצום שתיית משקאות חריפים וחדילה מעישון. אם גם האמצעים האלו לא עוזרים להורדת לחץ הדם לערכים התקינים, מתחילים בטיפול תרופתי, שתנאיו החשובים ביותר הם משמעת עצמית של החולה (ליטול תרופה בתדירות המתאימה וכו'). חלק מהתרופות מטרתן לרפות את דפנות כלי הדם, חלק מטרתן לעכב את הדחפים העצביים המווסתים את התכווצות חדרי הלב והעורקים, וחלק מטרתן לצמצם צמצום בררני את פעילות מערכת העצבים המרכזית. יתר לחץ דם ממאיר מטופל בבית חולים באמצעות עירוי תרופות תוך ורידי. קטגוריה:מחלות קטגוריה:מחלות של מערכת הדם קטגוריה:דם ja:血圧 ko:혈압

זיעה

הזעה היא תהליך איבוד נוזל מימי המתרחש בגוף. הנוזל מורכב בעיקר מנתרן כלורי ושתנן (אוריאה) ומופרש מבלוטות הזיעה אשר נמצאות בעור היונק (sweat glands). בנוסף זיעה מכילה עוד כימיקלים מפיצי ריח - 2-מתילפנול ו4-מתילפנול. בבני אדם, הזעה היא לרוב תוצאה של בקרת חום בגוף. התאיידות נוזל הזיעה מפני העור גורמת לקירור בשל טמפרטורת האידוי הנמוכה של המים. בשל כך עלייה בחום הגוף, למשל כתוצאה מפעילות גופנית, גורמת להזעה. התקררות הגוף, מצד שני, מפחיתה את ההזעה. גורמים נוספים להזעה הם כאב, בחילה, עצבנות ואף תרופות מסוימות. לזיעה חשיבות גם בסילוק חומרי פסולת חנקנית מהתאים בגוף. בעלי חיים כמו כלבים שלהם מעט בלוטות זיעה, מקררים את הגוף גם באמצעות הלחתה.

בלוטות הזיעה

בבני אדם קיימים 2 סוגים של בלוטות זיעה, הנבדלות ביניהן בהרכב הזיעה ובתכליתה:
- בלוטות הזיעה האקריניות (Eccrine sweat glands) מפוזרות על פני כל שטח הפנים של הגוף ומייצרות זיעה המורכבת בעיקר ממים ומספר סוגי מלחים. מטרת זיעה זו היא לשלוט על טמפרטורת הגוף, כפי שתואר לעיל. בלוטות אלה קיימות במינים רבים, אך נעדרות מחלק מן הייצורים הימיים ומחלק מבעלי החיים נושאים הפרווה.
הבלוטות האקריניות הן סלילים מסולסלים הנגזרים מהשכבה החיצונית של העור וחודרים עד לשכבה הפנימית. בלוטות אלה נשלטות ע"י מערכת העצבים הכולינרגית, הסימפתטית, שנשלטת על-ידי בלוטת ההיפותלמוס. ההיפותלמוס רגיש הן לטמפרטורה הפנימית של הגוף והן לחיישני חום על גבי העור. לפי אותות אלה מנסה ההיפוטלמוס לאזן את טמפרטורת הגוף, בין השאר דרך מנגנון ההזעה.
- בלוטות הזיעה האפוקריניות (Apocrine sweat glands) מייצרות זיעה ובה קיימים חומרים שומניים. בלוטות אלה מצויות בשפע בבית השחי ומסביב לאיברי המין. פעילות הבלוטות האפוקריוניות היא שגורמת בעיקר לריח הגוף הנובע מהזעה, בגלל חיידקים המפרקים את החומריים האורגניים המצויים בזיעה. לחץ נפשי מגביר את פעילות ההזעה בבלוטות אלה. ליתר דיוק, זיעה שכבר הצטברה בבלוטות נלחצת החוצה כתוצאה מלחץ.
באזורים אחרים בגוף, בלוטות אלה מייצרות חומרים שונים מן הזיעה, למשל בלוטות אפוקריוניות יוצרות את השעווה באוזן החיצונית. בלוטות אחרות, גדולות בהרבה, מייצרות חלב.

היבטים רפואיים של ההזעה

על אף שההזעה הינה תהליך טבעי הנחוץ לגוף, הזעה בעודף יכולה להווות סימפטום למחלות. הזעה בחלקים נרחבים של הגוף יכולה להעיד על שחפת, סרטן או פעילות יתר של בלוטת התריס. הזעה מוגברת מופיעה הרבה אצל נשים בגיל המעבר, בשבץ מוחי ובמחלת פרקינסון. הזעת יתר יכולה לקרות גם כתוצאה מנטילת תרופות שונות, כגון אינסולין, תרופות נוגדות הקאה וטיפות עיניים. צריכת אלכוהול נקשרת אף היא להזעה ביתר. קטגוריה:פיזיולוגיה ja:汗

סרטן העור

סרטן העור הינו סוג של סרטן המתבטא בגידולים ממאירים על פני העור. הגורם העיקרי לסרטן העור הוא חשיפה לאור השמש - קרינת UV - ללא הגנה.

קישורים חיצוניים

- [http://www.iskin.co.il אתר העור הישראלי] קטגוריה:סרטן

עין

העין היא איבר המזהה גלי אור. כמעט לכל בעלי החיים יש עיניים. גם לאלה החיים דרך קבע בסביבות נטולות אור, כמו מעמקי הים או מחילות באדמה, יש עיניים, אולם לרוב הן פשוטות ומנוונות. לפי תיאורית האבולוציה, עיניים פרימיטיביות הופיעו עוד לפני התפתחות אורגניזמים רב־תאיים. בקדמת מושבות תאים מסוג כדורונים קיימים תאים בעלי פיגמנט רגיש לאור במיוחד, שכנראה שימש בתור סוג של עין. עיניים פשוטות ביותר מעבירות למוח מידע על מידת התאורה של הסביבה. עיניים מפותחות יותר מאפשרות לבעל החיים יכולת ראייה. לחרקים ולבעלי חיים אחרים יש עיניים המורכבות ממספר מבנים והתמונה שאותה הם רואים מורכבת חלקים חלקים (לא מספר תמונות כמו שנהוג לחשוב).

חלקי העין

ראייה
- הקרנית: זוהי שכבה שקופה ודקה. הבנויה מחמש שכבות. תפקידה לשבור ולאסוף את קרני האור הנכנסים לעין כדי שימוקדו על ידי העדשה ויפלו על הרשתית בצורה מושלמת. טיפולי לייזר לתיקון הראייה מבוצעים על הקרנית על־ידי שיופה. תפקוד הקרנית יכול להפגע ממחלת הקרטוקונוס.
- הקשתית: נמצאת מאחורי הקרנית. הקשתית הינה טבעת של שרירים, ובמרכזה נמצא חור האישון (הדומה לצמצם המצלמה). תפקיד הקשתית הוא לשלוט בכמות האור שנכנס לעין. היא עושה זאת על ידי התכווצות והתרפות - כשהקשתית מתכווצת האישון קטן, ולעין מגיעה כמות קטנה יותר של אור. הקשתית מקנה לעין את צבעה.
- האישון: כאמור, אישון העין הוא למעשה חור במרכז הקשתית המאפשר מעבר אור לכיוון הרשתית דרך העדשה. האישון מתכווץ ומתרחב בעזרת שרירים הנמצאים בקשתית כדי להתאים את כמות האור העוברת דרכו אל הרשתית. כאשר כמות האור קטנה - האישון מתרחב בניסיון לקלוט כמות גדולה יותר של קרני אור, וכאשר כמות האור גדולה - הוא מתכווץ. במצב נורמלי, האישונים בשתי העיניים מתרחבים ומתכווצים באותה מידה ובאותו זמן, וכאשר אינם עושים זאת הדבר מעיד בדרך כלל על בעיה. כאשר האישונים אינם נעים במקביל בו זמנית, נוצר מצב הנקרא פזילה.
- העדשה: נמצאת מאחורי הקשתית והאישון. העדשה בנויה שכבות שכבות בצורת בצל. היא יכולה לשנות את עובייה על ידי השרירים הריסניים, ובכך היא משנה את רמת השבירה של הקרניים (ככל שהיא פחוסה יותר ועבה יותר, השבירה גדולה יותר). כשאנו מסתכלים על אובייקט רחוק, מיקוד הקרניים בדרכן לרשתית נעשה בקרנית, ולכן העדשה יכולה להיות שטוחה. אך כאשר אנו מסתכלים על אובייקט קרוב, יש צורך בשבירה נוספת ומיקוד על ידי העדשה. מחלת עדשה שכיחה הינה הקטאראקט או עכירות העדשה.
- הרשתית: הרשתית נמצאת בחלק העמוק ביותר של העין. עליה מתרחשת ההמרה של גלי האור לזרמים חשמליים שמועברים למוח. ברשתית ישנם שני סוגים של פוטורצפטורים:
- קנים: ישנם כ־120 מיליון קנים ברשתית. אלו תאים ארוכים ודקים הפועלים בעיקר בלילה. הם נמצאים בעיקר בהיקף הרשתית, ופחות במרכזה. בתאים אלה אין המרה שלצבע ושל פרטים קטנים בשדה הראייה. והם פעילים יותר לזיהוי אור שחור/לבן. כמו כן, לוקח להם זמן להתרגל לשינויי אור.
- מדוכים: ישנם כ־6 מיליון מדוכים ברשתית. אלו תאים קצרים ושמנים הפעילים ביום, ונמצאים רק במרכז הרשתית (הנקרא גם Fovea). לתאים אלה תפיסה טובה של צבעים. הם רגישים ביותר לפרטים, ואינם רגישים לשינויי תאורה. נקודה מעניינת על הרשתית היא דיסקית הראייה. זוהי נקודה בה אין פוטורצפטורים כלל (לא קנים ולא מדוכים). הדבר יוצר כתם עיוור בשדה הראייה. המוח משלים את השדה בעזרת המידע שהוא מקבל משתי העיניים, וכך אנו רואים את שדה הראייה כרצף, ולא מבחינים בכתם העיוור. הדבר נובע מכך שמאזור זה יוצא עצב הראיה למוח.
- פוטורצפטורים - תאים רגישים לפוטונים. פגיעת פוטון בתא יוצרת שינוי כימי דינמי המשחרר אנרגיה ומתחיל תהליך של המרת אנרגיית הפוטון לפולס כימי/חשמלי עצבי.

פוביאה

הפוביאה, (שקע בלטינית) הינו המקום בו מתבצעת בפועל הראיה - האזור בו נופלת התמונה המתקבלת לאחר מיקודה על ידי הקרנית והעדשה. שטחו כמילימטר וחצי מרובע ובו מרוכזים התאים הרואים בצפיפות גבוהה. הפוטורצפטורים, הממירים את הפוטון האלקטרומגנטי לפולס חשמלי שהופך לאחר מכן למרכיב בתמונה הנראת. הפוביאה מכילה מעל רבע מיליון פוטורצפטורים וללא שכבות נוספות. לכן מקום זה דק ועדין מאוד ולפיכך נתון להפרעות ומחלות רשתית שונות.

מחלות רשתית שכיחות

- ARMD ניוון מרכזי בפוביאה.
- רטיניטיס פיגמנטוזה,
- קריעה וניתוק הרשתית: ישנם גורמים אחדים לכך: אסטיגמציה, סכרת, חבלה, הצטברות נוזלים מאחורי הרשתית, או כאשר בגיל הגבורה מצטמק נוזל הג'ל בעין ומושך איתו חלק מהרשתית. בחלק גדול של המקרים, למעט סכרת, ניתן לתקן כירורגית.
- לחץ תוך עיני גלאוקומה יוצר בעיות ראיה בלתי הפיכות.
- סכרת עלולה להביא לכדי עיוורון. במספר מחלות ניתן טיפול מניעתי חלקי בגלל רגישות המקום בלייזר מקריש, ולא בלייזר צורב כפי שהיה נהוג בעבר. ואשר יצר נזקי ראיה קשים על מנת לעצור דימומים.
- Lebers - ניוון חלקי של הפוטורצפטורים במקולה הגורם לאחוזי ראיה נמוכים ורגישות גבוהה לאור. מקורה במוטציה גנטית מולדת.

אופן פעולתה של העין

עקרון הפעולה של העין מכונה העיקרון הפוטוכימי. בתחתחית הפוטורצפטורים נמצאת הלמלה, ובה מספר רב של מולקולות רגישות לאור, מרביתן משתייכות לקבוצת החומרים הקרויים צבענים (או פוטו־פיגמנטים בלעז). פגיעה של פוטונים (חלקיקי אור) במולקולות אלו גורמת להן לשינויים כימיים הכרוכים בשחרור אנרגיה, ואלה אמורים לגרום לגירויים עצביים. בכל עין ישנם פוטורצפטורים המכונים "תאי אור" (On Cells), ופוטורצפטורים המכונים "תאי סגור" (Off Cells). תאים אלה הם בעצם תאי עצב (נוירונים), השונים משאר תאי העצב בגוף בעובדה שיש בהם גוף מיוחד ובו מספר שכבות של צבען הלוכד פוטונים. כשתאי האור קולטים פוטונים, הם פולטים אנרגיה המועברת בצורת דופק עצבי אל מרכז הראייה במערכת העצבים המרכזית. תאי הסגור, לעומת זאת, פולטים אנרגיה כל עוד ישנו חושך. אך כאשר פוגעת בהן קרן אור, הם מפסיקים לפלוט אנרגיה. בעזרת שני סוגי התאים, יכול המוח לייצר תמונה מאורגנת של אור וחושך על שדה הראייה. העין האנושית מעבירה למוח את התמונה במהופך דרך עצב הראייה והמוח הופך את התמונה למצב בו היא אמורה להיות.

ראו גם

- גוף האדם
- משקפיים
- ראייה
- דמעות בעיות ראייה:
- עיוורון
- עיוורון צבעים
- קוצר ראייה
- רוחק ראייה
- עין עצלה
- קטרקט
- ניסטיגמוס
- אסטיגמציה
- פזילה
- עוורון לילה
- קרטוקונוס קטגוריה:אנטומיה קטגוריה:ראייה ja:目 ms:Mata

קרינה

קרינה היא אחת הצורות של התפשטות (העברת) אנרגיה. בדרך כלל היא מתוארת כזרם של חלקיקים אלמנטריים נושאי אנרגיה, היוצאים ממקור כלשהו, ומתפשטים ממנו בכיוון מסויים או אחד או יותר. לחלופין, ניתן לתאר קרינה כהפרעה מחזורית, או גל היוצא ממקור מסויים ומתפשט במרחב. אנרגיה מתפשטת בצורות שונות - הולכה, הסעה וקרינה. בניגוד להולכה והסעה, הקרינה איננה נזקקת לשום תווך חומרי לצורך מעבר דרכו. כך, קרינה מגיעה אלינו מהשמש ומהכוכבים כשהיא עוברת בחלל, הריק מחומר. קיימות קרינות מסוגים שונים, הנבדלות זו מזו על פי סוג החלקיקים המרכיבים את הקרינה:
- קרינה אלקטרומגנטית בתדרים שונים (כוללת בין היתר: קרינה תת אדומה, אור נראה, קרינה על סגולה, קרינת רדיו, קרינת גמא) - קרינה זו ניתנת לתיאור כזרם של פוטונים או כגל אלקטרומגנטי.
- קרינת אלפא - זוהי קרינה של גרעיני הליום 4.
- קרינת בטא - זוהי קרינה של אלקטרונים.

השפעות ושימושים

קרינת השמש

הקרינה הטבעית המוכרת לנו ביותר היא קרינת השמש. השמש פולטת קרינה אלקטרומגנטית בספקטרום רחב, אם כי חלק גדול מהקרינה הזו נבלע על ידי האטמוספירה. בליעת האטמוספירה תלויה באורך הגל, ולכן הרכב הקרינה המגיע לפני השטח של כדור הארץ שונה במעט מזה היוצא מהשמש, והוא מרוכז בעיקר סביב האור הנראה. לקרינת השמש השפעה גדולה על מזג האוויר והאקלים באזורים שונים של כדור הארץ. כאשר קרינה מגיעה מן השמש אל כדור הארץ, היא פוגעת בפני השטח שלו וגורמת לחימומו. מכיוון שהשמש מחממת בכל רגע רק חלק מכדור הארץ, נוצרים הבדלי טמפרטורות בין אזורים שונים על פני כדור הארץ. הבדלי טמפרטורות אלה גורמים לתופעות טבע שונות כגון רוחות. הקרינה הפוגעת בפני הימים והאוקיאנוסים גורמת לחימומם, ועקב כך לאידוי המים בהם. אידוי זה גורם להיווצרות עננים, שבחלק מן המקרים מורידים משקעים שונים כגון גשם ושלג.

שימושים נוספים

בעולם המודרני נעשה שימוש רב במקורות קרינה:
- ברפואה משמשים חומרים רדיואקטיביים לאבחון ולטיפול במחלות.
- בתעשייה נעשה שימוש בחומרים רדיואקטיביים בתהליכי בקרת הייצור.
- גלאי עשן רבים מכילים חומר רדיואקטיבי.
- טלפונים סלולריים, מכשירי רדיו, טלוויזיה ומכשירי מיקרוגל משתמשים בקרינה אלקטרומגנטית בעוצמה נמוכה.

קרינה מיננת

קרינה מיננת הינה קרינה הגורמת ליינון של אטומים, כלומר לפליטה של אלקטרונים. לשם כך דרושה קרינה בעוצמה גבוהה מאד ובתדר גבוה (עוצמה בלבד לא מספיקה לגרום לינון- הסבר בערך האפקט הפוטואלקטרי). קרינה רדיואקטיבית כמו קרינת אלפא, קרינת בטא וקרינה גמה בתדרים גבוהים מאד (קרינה אלקטרומגנטית) הן קרינות מיננות. פרט לקרינה רדיואקטיבית גם קרינת UV בתדרים גבוהים (UV B וUV C) נחשבת לקרינה מיננת. עם מקורות הקרינה המיננת נמנים: חומרים רדיואקטיביים, מכשירים פולטי קרינה כגון מכשיר רנטגן או מאיצי חלקיקים, גז רדון. קרינה בלתי מיננת הינה קרינה שאינה אנרגטית מספיק כדי לינן אטומים. זוהי בדרך כלל קרינה אלקטרומגנטית בתדרים נמוכים: אור נראה, קרינת אינפרה אדום, קרינת UV קרוב (UV A), קרינה בתדר הרדיו, מערך כבלי החשמל, תחנות השנאה, מיקרוגל, מוקדי שידור של מערך הטלפוניה הסלולרית, ועוד. קטגוריה:פיזיקה
- ko:방사선 ja:放射線 simple:Radiation

מוטציה

מוטציה הינה תהליך המביא לידי שינוי בחומר התורשתי של יצור חי. בעקבותיו עשוי להופיע שינוי בתכונת היצור (פנוטיפ).

סוגי המוטציות

מוטציה ספונטנית נוצרת בתנאי גידול רגילים, והיא תוצאה של חשיפה לתנאי הסביבה דוגמת קרינה או כימיקלים או כתוצאה משגיאות שקורות בעת הכפלת הDNA, שגיאות בתיקון של נזק לתא, או כתוצאה מפעילותם של אלמנטים ניידים (טרנספוזון, רטרוטרנספוזון). לעומת זאת, מוטציות לא ספונטניות מושרות במתכוון על ידי האדם על ידי שימוש בקרינה, כימיקלים, והשתלת אלמנטים מוטגנים דוגמת אלמנט P בזבובים. בנוסף, ניתן להבחין בין מוטציה נקודתית (בזוג בסיסים אחד בלבד) למוטציות בעלות השפעה רחבה יותר: אנברסיה, טרנסלוקציה ומוטציות שגורמות לשינוי במספר הכרומוזומים. זבובים לפי השפעתן על הפנוטיפ:
- מוטצית סלף- גורמת לשינוי של חומצה אמינית בחלבון שהגן מקודד לו.
- מוטציה שקטה - לא גורמת לשינוי בחלבון.
- מוטצית פסק - גורמת לקטיעת החלבון. לפי ההשפעה של המוטציה על רצף הDNA :
- מוטציה נקודתית - גורמת להוספת או להחסרת נוקלאוטיד או להחלפת נוקלאוטיד אחד באחר.
- מוטצית חסר - נוקלאוטיד בודד או מקטע שלם נשמטים מהגנום.
- מוטציות התמרה - שגורמות להחלפת נוקלאוטיד אחד באחר.
- התמרה פשוטה- החלפה של פירימידין בפירימידין או של פורין בפורין.
- התמרה מורכבת - החלפה של פירימידין בפורין, ולהיפך. ראו מידע נוסף בערך DNA.

מוטציות בעלות השפעה נרחבת

אינברסיה- היפוך מלא של מקטע שלם בתוך אחד הכרומוזומים. כשאינברסיה כוללת את הצנטרומר היא מכונה אינברסיה פריצנטרית , וכשאינה כוללת את הצנטרומר מכונה אינברסיה פרצנטרית. למוטציה זו השפעה נכרת על הגנום מפני שבמיוזה לא יוצר צימוד בין האזורים ההומולוגים . כתוצאה מכך, יוצר עודף או חוסר של חומר גנטי, ועלולות להיווצר גמטות עקרות. יוצאת דופן, מבחינה זו, היא אינברסיה בכרומוזום Y שאין לו הומולוג. לפיכך המוטציה תעבור לדורות הבאים כל עוד האנברסיה לא פגעה באופן קטלני בפעילותו של גן שנמצא על הכרומוזום. ידוע, לדוגמה, שה-DNA של כהנים נושא אנברסיה של קטע זעיר בכרומוזום Y.ירושה מאחד הכהנים שחי בימי בית שני לפני 2000 שנה לערך. טרנסלוקציה הדדית מתרחשת כשקורות שתי שבירות בשני כרומוזומים לא הומולוגים , ומנגנוני התיקון התאים מאחים זרוע של כרומוזום אחד עם מקטע מכרומוזום אחר. לדוגמה, בסוג מסוים של סרטן דם מוכנס מקטע שמקורו בכרומוזום 22 לקצה כרומוזום 9, ולהיפך.

מוטציות שגורמות לשינוי במספר הכרומוזומים

שינוי מספר הכרומוזומים ייתכן כתוצאה מתוספת או איבוד של כרומוזומים בודדים -מכונה: אנפלואדי או הכפלה של כל הסט :אאופלאודיה. אנפלואידיות ידועה במיוחד היא הגורם לתסמונת דאון, כשכרומוזום מספר 21 האנושי מופיע בשלוש מנות במקום בשתיים.

לפי התאים שבהן מוטציות מתרחשות

מוטציות סומטיות - מתרחשות בתאי גוף (תאים סומטיים). אינן מורשות לצאצאים, אולם עלולות, אם תתבטאנה, לגרום למחלות שונות, להאצת הזקנה ולסרטן. מוטציה בגמטות - מתרחשת בתאים שעתידים להפוך לתאי זרע או לתאי ביצית. לפיכך, עלולה לעבור בירושה לצאצאים. לדוגמה, סוג של גמדות.

לפי ההשפעה של מוטציות על ביטוי תכונות

- מוטציות מותנות - מתבטאות רק בתנאים מסויימים. לדוגמה, מוטאציות שמתבטאות רק בטמפרטורה מסוימת או מוטציות שמתבטאות רק בלחץ אוסמוטי מסוים.
- מוטציות שגורמות לפרט להרוויח תפקוד - לדוגמה, שיפור של חלבון קיים.
- מוטציות שגורמות לפרט להפסיד פעילות- לדוגמה, הרס של חלבון קיים.

השפעת המוטציות על האבולוציה

מוטציות הן הכוח המניע של האבולוציה. המוטציות הן אקראיות. רובן לא גורמות לפנוטיפ כל שהוא, אולם המיעוט שמתבטא עשוי להיות בעל השלכות דרמטיות על סיכויי ההשרדות של היצור. לדוגמה, מוטציה שגרמה לתאים מסויימים ביצורים פרימיטיביים דוגמת התולעת השטוחה להיות בעלי היכולת לחוש באור. בהמשך, סדרה של מוטציות גרמה לאברי חישה פשוטים אילה להפוך לעיניים, אברי חישה רגישים ומשוכללים. בקוטב השני נמצאות המוטציות שהשפעתן שלילית . חלקן מוטציות קטלניות שגורמות למוות. עוד אפשרות למוטציות שליליות הן מוטציות שגורמות לירידה בכושר של הפרט שנושא אותן ושל צאצאיו. אם מוטציות אלו לא יתוקנו בדרך של מוטציה הפוכה אזי הן יפחיתו את סיכויי הפרט לשרוד, והוא עתיד להעמיד פחות צאצאים או צאצאים שמראש כושר ההשרדות שלהם נמוך יחסית בתנאי הסביבה. קטגוריה:גנטיקה ja:突然変異

חומר תורשתי

החומר התורשתי מצוי בכל יצור על-פני כדור-הארץ - מהנגיף הקטן ביותר, דרך חיידקים, פרוטיסטים, צמחים, חרקים, זוחלים ויונקים, ועד לבני אדם - וקובע את מראהו, אורח חייו והתנהגותו של היצור, עד לפרטים הקטנים ביותר.

כותרת

מהו החומר התורשתי

החומר התורשתי הוא רצף ארוך של חומצות גרעין. חומר זה שמור בסליל כפול ארוך, אשר בעת חלוקת התא מתחלק לכרומוזומים, כשעל כל כרומוזום כמות מסוימת של גנים. באדם קיימים 46 כרו