:: wikimiki.org ::
| 18 ביולי |
18 ביולי
ה-18 ביולי הוא היום ה-199 בשנה (200 בשנה מעוברת), בשבוע ה-28 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 166 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
- 64 - השריפה הגדולה של רומא: שריפה פורצת באזור המסחרי של רומא ויוצאת משליטה בזמן שהקיסר נירון מנגן בלירה שלו ושר, ממרחק בטוח.
- 1830 - אורוגוואי מאמצת את החוקה הראשונה שלה.
- 1898 - מארי ופייר קירי מפרסמים מאמר על גילוי יסוד רדיואקטיבי חדש לו הם מציעים לקרוא פולוניום.
- 1925 - אדולף היטלר מפרסם את המניפסט שלו "מיין קאמפף".
- 1934 - הוקמה קריית ביאליק.
- 1942 - מלחמת העולם השנייה: הגרמנים מטיסים את מטוס המסרשמיט Me-262 לראשונה בעזרת מנועי הסילון שלו בלבד.
- 1944 - מלחומת העולם השנייה: הידקי טוג'ו מתפטר מראשות ממשלת יפן בשל עיכובים רבים במאמץ המלחמתי.
- 1947 - אוניית המעפילים אקסודוס מגיעה לחופי ארץ ישראל.
- 1969 - הסנטור אדוארד קנדי נוהג במכונית אחרי מסיבה באי צ'אפאקווידיק, ונופל איתה מגשרון למים. נוסעת שהיתה איתו ברכב טובעת. קנדי מדווח על התאונה רק אחרי 10 שעות.
- 1994 - בבואנוס איירס הורס פיצוץ את בניין AMIA, שבו שכנו משרדיהם של מספר ארגונים יהודיים. 96 איש נספו ורבים נפצעו.
נולדו
- 1635 - רוברט הוק, מדען (נפטר 1703).
- 1811 - וויליאם מייקפיס ת'קרי (נפטר 1863).
- 1853 - הנדריק לורנץ פיזיקאי הולנדי, חתן פרס נובל לפיזיקה 1902 (נפטר 1928).
- 1863 - פרנץ פרדיננד ארכי-דוכס אוסטריה (נרצח 1914).
- 1883 - לב בוריסוביץ' קמנייב, מנהיג קומוניסטי (הוצא להורג 1936).
- 1887 - וידקון קוויזלינג, פוליטיקאי נורווגי ובוגד מפורסם (הוצא להורג 1945).
- 1904 - חבר הכנסת והעיתונאי הרצל ברגר (נפטר ב-1962)
- 1909 - אנדריי גרומיקו, דיפלומט רוסי.
- 1918 - נלסון מנדלה, מהפכן דרום אפריקאי ונשיא.
- 1921 - ג'ון גלן, אסטרונאוט ופוליטיקאי אמריקאי.
- 1922 - תומאס קון, היסטוריון ופילוסוף של המדע (נפטר 1996).
- 1933 - יבגני יבטושנקו, משורר רוסי.
- 1937 - רואלד הופמן, כימאי, חתן פרס נובל לכימיה 1981.
- 1947 - סטיב פורבס, יזם ופוליטיקאי.
- 1950 - סר ריצ'רד ברנסון, יזם.
- 1980 - דייויד בלות'נטל כדורסלן אמריקאי
נפטרו
- 1374 - פטררקה הומניסט איטלקי (נולד 1304).
- 1817 - ג'יין אוסטן, סופרת אנגלייה (נולדה 1775).
- 1988 - ניקו (קריסטה פפגן), דוגמנית וזמרת.
- 2005 - ויליאם וסטמורלנד, מפקד כוחות הצבא האמריקאי שלחמו במלחמת וייטנאם (נולד 1914)
חגים ואירועים החלים ביום זה
- אורוגוואי - יום החוקה
----
- 17 ביולי - 19 ביולי
- יולי
- לוח אירועים שנתי
ja:7月18日
ko:7월 18일
th:18 กรกฎาคม
64
אירועים
- 18 ביולי - השריפה הגדולה של רומא: שריפה פורצת באזור המסחרי של רומא ויוצאת משליטה בזמן שהקיסר נירון מנגן בלירה שלו ושר, ממרחק בטוח.
נולדו
נפטרו
ראו גם
----
- המאה ה-1 לפנה"ס - המאה ה-1 - המאה ה-2
- 59 60 61 62 63 - 64 - 65 66 67 68 69
קטגוריה:שנים
nb:64
רומארומא היא בירת איטליה, היא משתרעת על פני שתי גדותיו של נהר הטיבר באזור לאצְיוֹ. בעברה היתה הבירה של האימפריה הרומית ששלטה על שטחים נרחבים באירופה ומסביב לים התיכון. לאחר התמוטטות האימפריה המשיכה רומא לשמש כמרכז של הדת הנוצרית הקתולית.
ברומא עצמה מתגוררים 2.5 מיליון תושבים. בערים שמקיפות אותה מתגוררים עוד כמיליון תושבים. מרכז העיר פרוס בין שבע גבעות ממזרח לטיבר. מצדו השני של הנהר מצויה גבעת הוותיקן שכיום שייכת גם היא לרומא (מלבד קריית הותיקן). מסביב למרכז הצפוף פרוסים פרוורים ברדיוס עצום מהעיר. בין הפרוורים פזורים שדות חקלאיים ושטחים פתוחים רבים, חלקם בטווח של קילומטרים ספורים מהמרכז.
סמלה של העיר רומא מכיל את ראשי התיבות SPQR. ראשי תיבות אלו, שהיו גם סמל הלגיונות של האימפריה הרומית, מסמלים את האמרה הלטינית: Senatus Populusque Romanus - "הסנאט והעם של רומא". ראשי תיבות אלו מופיעים במקומות רבים בעיר כולל עמודים ומכסי ביוב.
לטינית
תרבות, אמנות ותיירות
רומא היא אחת הערים העשירות בעולם באמנות, היסטוריה ודת. רומא היא גם מרכז גדול של מסחר, בתי דפוס, הוצאה לאור וייצור. רומא המודרנית עדיין מכילה מונומנטים רבים מעברה, כולל כנסיית פטר הקדוש, סנטה מריה מג'ור והלטרן. יותר מכל עיר אחרת בעולם, רומא משלבת את ההיסטוריה שלה באופן אינטגרלי בחיי היום יום. רוח העבר-בתוך-הווה חיה ומשגשגת במטרופולין איטלקי מסוגנן זה, ולכן מגיעים אליה תיירים רבים.
בשנת 1980 הכריז אונסקו על המרכז ההיסטורי של רומא כאתר מורשת עולמית.
בתוך רומא נמצאת מדינת הותיקן - המדינה של האפיפיור, שקטנה בשטח ואוכלוסיה אך עשירה ביצירות אמנות נדירות ויקרות.
אפיפיור
היסטוריה
רומא העתיקה
העיר רומא הוקמה באמצע המאה ה-8 לפני הספירה על-ידי שבט הלטינים. בני שבט זה התיישבו באזור הפורה ליד נהר הטיבּר בתחילת האלף הראשון לפני הספירה. פרנסתם העיקרית היתה חקלאות. התושבים נקראו רומאים על שם עירם, ושפתם הייתה לטינית - על שם השבט. בחפירות בעיר רומא, נתגלו התיישבויות שקדמו לרומאים, שהחלו בתקופת האבן.
לפי המסורת הרומאית, נוסדה העיר ב-21 באפריל בשנת 753 לפנה"ס על ידי רוֹמוּלוּס שרצח תוך כדי כך את אחיו התאום, רֶמוּס. רומולוס הקים את העיר בגבעת הפאלאטיום, במקום בו ניצלו שניהם על ידי זאבה שהניקה אותם לאחר שהונחו בסל על נהר הטיבר. זאבה המיניקה שני תינוקות היא הסמל של העיר רומא עד היום. לפי מסורת אחרת, העיר נוסדה על ידי איניאס בן אחת ממשפחות המלוכה בעיר טרויה שנדד באיטליה אחרי נפילתה של עירו.
לפרטים ראו רומא העתיקה
ברבות הימים התפתחה העיר רומא והשתלטה על כל שטח איטליה. בהמשך, תחת השלטון של קיסרי רומא, כבשו גייסותיה של העיר את רוב אגן הים התיכון ואירופה תוך שהם מייצאים את התרבות והשפה הלטינית של בני רומא.
לטינית
בשנת 313 קיבל קיסר רומא קונסטנטינוס את הנצרות כדת האימפריה וייסד את הכנסייה הקתולית שמרכזה ברומא. בכך הפכה העיר להיות מרכז הדת הנוצרית שתמשיך להשפיע עליה ולקבע אותה כמרכז עולמי עד העת החדשה.
במהלך המאה הרביעית פוצלה האימפריה הרומית בין האימפריה הרומית המזרחית שנודעה גם כאימפריה הביזנטית והאימפריה הרומית המערבית שרומא המשיכה לשמש כמרכזה. אימפריה זו התפרקה במהלך המאה החמישית ורומא נשלטה על ידי מלכים אוסטרוגותים שישבו צפונית לה. מלכים אלו היו בני שבטים גרמנים גותים שהתישבו בצפון איטליה.
המאה השישית היתה הרסנית לעיר רומא. היא עברה כמה פעמים מידי המלכים האוסטרוגותים לידי האימפריה הביזנטית. תוך כדי הכיבושים היא נבזזה ומעמדה הכלכלי והצבאי דעך. בהמשך אותה מאה גם פגעה בעיר מגיפה.
מנפילת האימפריה לעיר האפיפיורים
בשנת 598 נחתם הסכם שלום שהכיר באפיפיור כ"פטריאך של רומא" ובכך הקנה לעיר מעמד מוגן ועצמאי. בשנים שלאחר מכן, עם העברת שטחים לשליטה ישירה של האפיפיורים, הפכה רומא לבירת "מדינות האפיפיורים".
במשך כל ימי הביניים היתה רומא נתונה באופן רשמי לשליטת האפיפיור למרות שבפועל היו מאבקי כוח בין האפיפיורים לאצולה המקומית ולקיסר של האימפריה הרומית הקדושה ששטחיה היו חופפים במידה רבה לגרמניה של היום אך ראתה בנצרות הקתולית וברומא את מקור סמכותה והיתה מחוייבת להגן על הכנסיה. שני אירועים בולטים חרגו מהסדר הזה במהלך ימי הביניים. הראשון מבינהם היה העברת מקום מושבם של האפיפיורים לאביניון שבצרפת ביוזמת האפיפיור בנדיקטוס למשך חמישים שנה והשני היה מרד שפרץ בניסיון לא מוצלח לכונן ברומא רפובליקה בשנת 1434.
שלטון האפיפיורים קיבע את מעמדה של רומא כמרכז הנצרות וכמוקד כח פוליטי. כתוצאה מכך היתה העיר גם מרכז כלכלי ותרבותי. בעוד פירנצה היתה מרכז הרנסאנס רומא היתה מרכז תקופת הבארוק שטבעה את חותמה על הארכיטקטורה של העיר לאורך המאה ה-17.
איחוד איטליה
שלטון האפיפיורים ברומא הופרע בראשונה מאז ימי הביניים כאשר כוננה בעיר רפובליקה קיצרת יומין בשנת 1798 בעקבות המהפיכה הצרפתית.
בשנת 1848, שנת "אביב העמים" החלו ברחבי חצי האי האיטלקי מרידות מקומיות כנגד אוסטריה ששלטה בצפון איטליה וכנגד נסיכויות מקומיות. בהשראת מרידות אלו הוקמה ברומא, פעם נוספת "הרפובליקה של רומא". גם רפובליקה זו לא האריכה ימים והיא הסתיימה בחזרתו של האפיפיור מלווה בצבא הצרפתי שהתגייס למשימה מכיוון שנשיא צרפת, לואי נפוליאון (לימים שינה שמו לנפוליאון השלישי) היה זקוק לתמיכת הקתולים.
זרעי המרידות השפיעו על איחוד איטליה במהלך שנות ה-60 של המאה ה-19. בגלל ההגנה הצרפתית על מדינות האפיפיור, נמנעו מובילי האיחוד לכלול בו את רומא וכך כללה הממלכה החדשה את כל חצי האי מלבד ליבו, רומא.
מלחמת צרפת פרוסיה שפרצה בשנת 1870 החלישה את צרפת ואפשרה לצבא האיטלקי לכבוש את רומא ולספח אותה לממלכת איטליה. רק שנה לאחר כיבושה הוכתרה רומא באופן רשמי כבירת איטליה המאוחדת לאחר שפירנצה נשאה בתואר זה במשך מספר שנים.
המעמד של האפיפיור, ו"מדינות האפיפיור" שלו נשאר לא מוגדר במשך כ-60 שנים. האפיפיור הכריז על עצמו כ"אסיר בואתיקן" בעוד המדינה האיטלקית לא מתנכלת לו אבל גם לא מכירה בקיומו או בריבונות שלו. בסופו של דבר, רק תחת משטרו של בניטו מוסוליני הכירה איטליה בואתיקן בברית הלטרנית משנת 1929. מכל "מדינות האפיפיור" ששלטו ברוב איטליה במשך אלף שנים נותרה רק עיר קטנה בשטח של 440 דונם.
תחבורה
בעברה נודעה רומא כמרכז של רשת הדרכים המסועפת של האימפריה הרומית ונודע מטבע הלשון: "כל הדרכים מובילות לרומא". אמרה זו נכונה במידה מסויימת גם כיום אך הדרכים מובילות לכביש הטבעת הענקי שמקיף את רומא. קוטרו של הכביש המכונה Grande Raccordo Anulare הוא 80 קילומטר ולצידיו נמצאות ערי הלווין של רומא ומרכזים עיסקיים רבים.
רומא עצמה מקושרת לרשת הרכבות האיטלקית עם מספר תחנות רכבת שהמרכזית בינהם היא Rome Termini שלצידה מסוף אוטובוסים נרחב. במרכז העיר מצויים גם שני קוי רכבת תחתית. בסוף שנת 2004 הוחל בבניית קו הרכבת התחתית השלישי.
2004
בגלל הצפיפות הנמוכה של הפרברים של רומא ומעבר עסקים רבים לפארקים ליד כביש הטבעת, תושבים רבים משתמשים בכלי רכב פרטיים לצרכי הגעה לעבודה. מסיבה זו נאסר בימים ושעות מסויימים על רכבים פרטיים להיכנס למרכז העיר. כביש הטבעת שמקיף את העיר פקוק גם הוא רוב שעות היום.
שדה התעופה של רומא הוא על שם לאונרדו דה וינצ'י (למרות שהוא התגורר ברומא רק שש שנים ורוב פעילותו היתה בצפון איטליה). שדה התעופה ידוע גם כ-"פיוּמיצ'ינוֹ" על שם עיירת החוף שלידה הוא שוכן. סמלו הוא FCO. השדה מרוחק יחסית מהעיר ומקושר אליה בכביש מהיר ובקו רכבות.
יהודים
אתרים בעלי עניין
רומא העתיקה
- ארה פסיס
- ביתן הזהב
- הפורום של רומא העתיקה
- הפנתאון
- הקולוסיאום
- ויא אפיה
- מרחצאות קרקלה
- סירקוס מסימוס
- עמוד טריאנוס
- שער הניצחון של טיטוס
- שער הניצחון של ספטימוס סוורוס
- שער הניצחון של קונסטנטין
רומא של ימי הביניים והרנסנס
כיכרות ברומא
- הכיכר הספרדית והמדרגות הספרדיות
- כיכר קמפו די פיורי
- כיכר נאבונה
- מזרקת טרבי
- מזרקת טריטון
- פה האמת - "בוקא דל וריטא"
ארמונות ברומא
- ארמון פרנזה
כנסיות ברומא
- איל ג'סו
- סנט ג'ון אין לטרנו
- סנטה מריה אין ארקולי
- סנטה מריה מג'ורה
- סנטה מריה דלא ויטוריה - סנטה מריה של הניצחון
- הפנתאון
- סנט פול מחוץ לחומות
- סנט פטרוס בכבלים - "סנט פטרוס אין וניקולי"
- סנטה סבינה
רבעי רומא
- אי הטיבר
- טרנסטברה
מוסדות יהודיים ברומא
- הרובע היהודי של רומא
- בית הכנסת הגדול של רומא
מוזיאונים ברומא
- גלריה בורגזה
- המוזיאון הקפיטוליני
הותיקן
- קריית הותיקן:
- בזיליקת פטרוס הקדוש
- הקפלה הסיסטינית
- מוזיאון הוותיקן
- טירת סנטאנג'לו
ראו גם
- רומא העתיקה
- האימפריה הרומית
- הרפובליקה הרומית
- ותיקן
קישורים חיצוניים
- [http://www.comune.roma.it/eng/index.asp אתר עיריית רומא (באנגלית)] - כולל עזרה לתיירים ורשימת ארועים.
- [http://images.maariv.co.il/channels/6/ART/473/707.html לאן לטייל - רומא]
ותיקן
קטגוריה:ערים
קטגוריה:ערי בירה
קטגוריה:איטליה: ערים
קטגוריה:רומא
קטגוריה:אתרי מורשת עולמית
als:Rom
ja:ローマ
ko:로마
simple:Rome
נירון קיסר
נירון קלאודיוס קיסר אוגוסטוס גרמניקוס (נולד כלוקיוס דומיטיוס אהנוברבוס) (15 בדצמבר 37 - 9 ביוני 68), היה הקיסר החמישי והאחרון מהשושלת היוליו קלאודית אשר משלה ברומא החל משלטון יוליוס קיסר וכלה בנירון. בשנת 54 היה לקיסר רומא, לאחר מות דוד אמו, שהיה אביו המאמץ, הקיסר קלאודיוס, ובתפקיד זה יצא לו שם כאחד הראוותניים, המטורפים והאכזרים שבשליטי רומא מאז ומעולם. נרון הודח בשנת 68, ומסופר כי התאבד. בתקופת שלטונו פרץ ביהודה המרד הגדול.
כאשר נערך דיון היסטורי באישיותו של נירון יש לזכור כי המקורות ההיסטוריים הראשוניים על תקופה זו, הם במיוחד כתבי טקיטוס וסווטוניוס, החשודים בהטייה פוליטית לרעתו של נירון, ומשום כך יש להתייחס בזהירות לכמה מן הסיפורים שמסופרים במקורות אלו אודותיו.
מוצא משפחתי
נירון נולד באנטיום (כיום אנציו באיטליה) כבנו היחיד של גניאוס דומיטיוס אהנוברבוס, אציל רומי, בן למשפחה עתיקה ומיוחסת (ובין היתר צאצא למרקוס אנטוניוס), ולאגריפינה הצעירה, נינתו של הקיסר אוגוסטוס, בת למשפחת השליטים מן השושלת היוליו קלאודית, אחותו של הקיסר קליגולה, ולדברי אחדים מן ההיסטוריונים אף המאהבת של אחיה.
ילדותו המוקדמת
נירון נולד כ"לוקיוס דומיטיוס אהנוברבוס" ב15 בדצמבר 37. בעת לידתו לא היה צפוי שיהיה לקיסר. על אף שאמו הייתה אחותו של הקיסר המכהן קליגולה, היה קליגולה קיסר צעיר שאך זה החל את תקופת מלכותו, בגיל 25. טירופו של קליגולה טרם היה לנחלת הציבור, ועל פי התקדים של קודמיו אוגוסטוס וטיבריוס עתיד היה למשול תקופה ארוכה, אשר במהלכה יש להניח כי יביא לעולם יורשים משלו.
עם לידתו של נירון התבקש קליגולה לקרוא לו בשם. כבוד זה יכול היה לסמל כי הילד עתיד להיות יורש לדודו, אך קליגולה, שהיה קפריזי כשם שהיה אכזר, הציע לקרוא לילד "קלאודיוס", על שם דודו קלאודיוס, שנחשב לשוטה החצר. אגריפינה לא הסכימה לקרוא לילד בשם זה.
היחסים בין קליגולה ואחיותיו תמיד נחשבו לקרובים במיוחד. שלושת אחיותיו של קליגולה הופיעו לצידו באירועים ממלכתיים, ואף על מטבעות הממלכה הרומית. רבים מההיסטוריונים בני התקופה, כיוסף בן מתתיהו, סווטוניוס ודיו קסיוס מדווחים כי הקיסר חי חיי זימה עם שלוש אחיותיו. נירון היה, אם כן, בנה של אישה בעלת השפעה, וידועה לשימצה. אך עד מהרה סר חינה בעיני אחיה. לאחר מות האחות הבכורה, דרוסילה, בשנת 38 מאס קליגולה אף ביתר אחיותיו, ובמשפט ציבורי שנערך לאמיליוס לפידוס, אשר היה בעלה של דרוסילה, והואשם על ידי קליגולה בספטמבר 39 בקשר לרציחתו, הרשיע אף את אחיותיו, ואגריפינה ביניהן, בהיותן שטופות בזימה עם לפידוס ומרעיו, ושותפות לקשר. אגריפינה הוגלתה לאי מרוחק, ונירון, שנתייתם בשנת 40 אף מאביו שמת במחלה, התחנך בבית דודתו, וחי חיי דלות.
בינואר 41 נרצח קליגולה על ידי קושרים שקצו בטירופו ובאכזריותו. המשמר הפרטוריאני אשר היה בעל עניין להמשיך את שלטון הקיסרים, ואנשיו לא אהבו את הדיבורים על השבת הרפובליקה לאחר שהוסר עול הקיסר המטורף, הכתיר לקיסר את קלאודיוס דודם של קליגולה ואגריפינה, והנצר הזמין היחיד לשושלת היוליו קלאודית. קלאודיוס נחשב עד אז לשוטה החצר, שכן בשל פגמים מלידה היה צולע ומגמגם. בין החלטותיו הראשונות של הקיסר החדש, הייתה ההחלטה על החזרת אחיותיו הגולות של קליגולה ממקום גלותן.
אגריפינה נישאה במהרה לאדם עשיר בשם פסניוס. הוא מת בין שנת 44 ל-47, ואגריפינה נחשדה בהרעלתו על מנת לרשת את כספו. נירון הפך עתה מיתום אומלל, לבנה היחיד והאהוב של אישה עשירה ורבת השפעה.
אימוצו על ידי קלאודיוס הקיסר
כאשר היה נירון בן 10 שנים, הוציא הקיסר קלאודיוס להורג את אשתו, מסלינה, אשר זנתה תחתיו, וקשרה קשר לרציחתו. בטרם הוצאה להורג הולידה מסלינה לקלאודיוס שני ילדים, בריטניקוס ואוקטאביה. כאשר ראתה אגריפינה כי משרת אשת הקיסר התפנתה, החלה בפיתויו של הקיסר המזדקן, שהיה אז בן 57 שנים. ב1 בינואר 49 נישא הקיסר לאחייניתו אגריפינה.
בתחילת שנת 50 הוכתרה אגריפינה על ידי הסנאט כ"אוגוסטה" תואר כבוד שעד אז הוכתרה בו רק ליביה רעייתו של אוגוסטוס. ב 25 בפברואר 50 אומץ נירון באופן רשמי על ידי קלאודיוס הקיסר, ושמו שונה מ"לוקיוס דומיטיוס אהנוברבוס" ל"נירון קלאודיוס קיסר דרוסוס". נירון היה מבוגר מאחיו החורג בריטניקוס, שהיה בנו הטבעי של קלאודיוס, ועם אימוצו הפך ליורשו של קלאודיוס.
קלאודיוס חלק כבוד לבנו המאומץ בכמה דרכים. בגיל 14 הוכרז נירון לבוגר, ומונה לפרוקונסול, צורף לשורות הסנאט, ואף נאם בפניו. הופיע בציבור ביחד עם אביו המאמץ קלאודיוס, ודיוקנו עיטר את מטבעות האימפריה. בשנת 53 בהיותו בן 16 נשא לאישה את אחותו החורגת אוקטביה, ביתו הטבעית של קלאודיוס.
נירון קיבל את החינוך הטוב ביותר שניתן היה להשיג אז, והפילוסוף הנודע סנקה היה למורו הפרטי. לימים יגמול נירון למורה זה, בכך שירדוף אותו עד כדי כך שהלה שם קץ לחייו במו ידיו.
הכתרתו של נירון לקיסר
קלאודיוס מת ב13 באוקטובר 54 (לטענת אחדים כתוצאה מהרעלה בידי אגריפינה, על מנת שבנה, נירון, יעלה לשלטון). נירון הוכתר במקומו לקיסר. הוא היה בן 17, והאדם הצעיר ביותר שנשא עד אז במשרה זו. בתחילת שנות כהונתו מעריכים ההיסטוריונים כי נירון פעל כחותמת גומי, וכי ההחלטות הממשיות התקבלו עלידי אמו, מורו סנקה ומפקד המשמר הפרטוריאני בורוס. חמש שנותיו הראשונות של נירון היו שנים של שלטון מוצלח, ושל מינהל תקין.
ענייניה של האימפריה נוהלו היטב, והסנאט נהנה מתקופה של השפעה מחודשת בענייני המדינה. עם זאת, עד מהרה התגלה הקרע בין אגריפינה תאבת השלטון, ובין שני יועציו הגברים של נירון. נירון היה בלתי מרוצה מנישואיו, והזניח את אשתו אוקטביה. הוא החל במערכת יחסים עם שפחה לשעבר בשם קלאודיה אקטי בשנת 55. אגריפינה ניסתה להתערב לטובת אוקטביה ודרשה כי נירון יגרש מעליו את אקטי. בורוס וסנקה תמכו בנירון.
נירון ראה בעין לא יפה את התערבות אמו בענייניו, וזו החלה לחפש תחליף לבנה. בריטניקוס, בנו הטבעי של קלאודיוס, היה עתה בן 15, ומתקרב לגיל הבגרות. אם יוחלף נירון בבריטניקוס, סברה אגריפינה כי תוכל להמשיך את אחיזתה בשילטון עוד שנים אחדות. ב12 בפברואר 55 מת בריטניקוס בפתאומיות, יום לפני הכרזתו הצפויה כבגיר. רבים (וביניהם סווטוניוס) סבורים כי הנער הורעל על ידי נירון. כך הלך ודעך כוחה של אגריפינה, בעוד שכוחם של סנקה ובורוס הלך וגבר.
שערוריות
בעוד שיועציו מנהלים את ענייני המדינה, התמכר נירון להנאות החיים בלווית ידידים קרובים. אחד מהם היה מרקוס סלביוס אותו שיהיה לימים לקיסר לתקופה בת שבועות מספר. אותו היה לידידו האינטימי של הקיסר ההולל, והציג בפניו את פופיאה סבינה. פופיאה התגרשה מבעלה, והתחתנה עם אותו בנישואין פיקטיביים, על מנת שתוכל לבלות את זמנה עם נירון, אך אותו התאהב בפופיאה, ונמלא קינאה כה רבה בשל יחסיה עם נירון, עד שהיה צורך לסלקו, והוא מונה למושל לוזיטניה הרחוקה.
פופיאה תוארה כאישה בעלת קסם רב וחוכמה רבה, ועד מהרה תפסה את המקום הראשי בחייו של נירון, אותו המקום שתפסה פעם אמו, אגריפינה. יש הטוענים כי בעבר היתה אמו של נירון, אגריפינה, אף המאהבת שלו, ויחסים אלו תמו כאשר פגש את פופיאה. עתה הייתה אגריפינה למכשול הן לנירון, הן לפופיאה, והן לסנקה ובורוס. בתחילה ניסה נירון להתנקש בחייה באמצעות רעל, או ספינה שנבנתה באופן שכשתגיע ללב ים תתפרק ותטבע, אך נסיונות אלו כשלו. מכיוון שכך הורה נירון על הוצאתה להורג בשנת 59, וסנקה גייס את כל כישרונותיו הריטוריים על מנת להצדיק מעשה אלימות זה בפני הסנאט.
בשנת 62 אירעו שינויים רבים בחייו של נירון. הראשון היה מותו של בורוס, ועליית טיגלינוס במקומו. טיגלינוס היה אדם מושחת, והשפעתו על נירון הייתה רעה, בניגוד לבורוס שהיה אדם בוגר ושקול. נתון להשפעתם של טיגלינוס ופופיאה סילק נירון מעליו אף את סנקה.
לאחר הדברים האלו התעברה פופיאה, ונירון, אשר שנות נישואיו לאוקטביה עדיין לא הביאו יורש לעולם, גירש מעליו את אוקטביה, ונשא לאישה את פופיאה. בסמוך לאחר מכן מתה אוקטביה.
עתה שילח מעליו נירון כל רסן. בהשפעת טיגלינוס ואוקטביה אומצו חוקי בגידה מחמירים, והחלה שרשרת של הוצאות להורג, שנגעו אף למקורביו הקרובים ביותר, ולאלו מקרוביו שנותרו בחיים.
שלטון הטירוף
בתחילת שנת 63 ילדה פופיאה בת בשם קלאודיה אוגוסטה. נירון חגג את האירוע, אך הילדה מתה כעבור ארבעה חודשים, ונירון נותר ללא יורש.
בלילה שבין 18 ביולי ו19 ביולי 64 פרצה ברומא שריפה גדולה. השריפה החלה באזורים מאוכלסים בצפיפות, אשר בהם היו בתי מגורים שהתנשאו אף לגובה 3 או 4 קומות, ועשויים מעץ. לדברי היסטוריונים אחדים היה נירון בחופשה בעיר מולדתו אנציו בעת השריפה, ולא מיהר לשוב. האש בערה במשך כשבוע, והחלה השמועה כי בעת השריפה עמד נירון על אחת מגבעות רומא, צפה בשריפה בעודו מנגן ושר. כפי הנראה אין זו אלא אגדה, ואילו על פי טקיטוס אנו למדים כי בעת שפרצה השריפה לא היה כלל נירון בעיר רומא (אם כי מקורות כסווטוניוס ודיו קסיוס טוענים כי נירון הוא שהצית את האש). נרון פתח את ארמונותיו להמונים חסרי הבית, ואירגן להם אספקת מזון, אך בה בעת תכנן תכניות להרחיב את ארמונותיו בבניה מונומנטלית משיש באיזור שנשרף, וכך איבד את האפשרות לקבל בחזרה את שמו הטוב.
ההמונים, אשר חיפשו אשם בשריפה, ראו בנירון את האחראי, כאשר המניע - רצונו בשטח שנשרף לבניית ארמונותיו, ולאחר מכן לקרוא לעיר רומא "נירופוליס" על שמו. נירון בחר להטיל את האשמה על הנוצרים הראשונים. הוא הורה על רדיפתם, והשלכתם לאריות ולשאר חיות טרף, ועל צליבתם במספרים גדולים.
לא ניתן לדעת כיום מהו שגרם לאש, למרות שהמקורות העתיקים, כאמור, מאשימים את נירון. ספרו של הנריק סנקייביץ' "קוו ואדיס", הנציח את תיאור הקיסר המטורף החוגג על שריפת העיר, ולאחר מכן הופך את הנוצרים המעונים לשעיר לעזאזל. הסרט שנעשה על פי הספר בו משחק פיטר יוסטינוב את נירון, אחראי במידה רבה לדימויו הויזואלי של הקיסר כיום.
בשנת 65 היה נירון מעורב בשערוריה נוספת, כאשר היה לקיסר הראשון שהופיע על במה כזמר ונגן. הדבר נחשב לפחיתות כבוד מן המעלה הראשונה, על אף שנירון היה משוכנע כי הופעתו בנגינה ובמשחק הינה כה משובחת עד שהחל להשתתף בתחרויות בהן הופיעו נגנים מקצועיים. בתחרויות אלו היה נעזר בקהל של חמשת אלפים מוחאי כפיים מקצועיים, שאומנו לשם כך במיוחד.
עתה היה נירון מאוס על כל האזרחים. בשנה זו התגלה קשר לרציחתו, בו היה מעורב מורהו הישיש סנקה. נירון הורה לו להתאבד, ואכן סנקה התאבד בחיתוך ורידיו. מסע החיסולים נמשך, ואנשים שאך עלה כנגדם חשד, הוצאו להורג. על פי המסורת, בשנה זו, הורה נירון על צליבתו של פטרוס השליח, ועריפתו של פאולוס הקדוש.
בשנת 66 מתה פופיאה, ויש הטוענים כי ידו של נירון הייתה בדבר. הוא עזב את רומא ויצא ליוון, שם התמכר לתחרויות שירה ונגינה, להוללות ולשחיתות מינית.
בתקופה זו פרץ המרד הגדול. הנציב ביהודה גסיוס פלורוס הכביד את עולו על העם, במעשי שוד ורצח. ההיסטוריון צבי גרץ כותב בספרו "דברי ימי ישראל" על נסיבות פרוץ המרד:
:"לבני יהודה לא הייתה עוד דרך אחרת בלתי אם להתקומם ולקרוא למרד. האם עליהם היה לשלוח מלאכים רומאה לבקש רחמים מאת נירון קיסר, איש הדמים, רוצח נפש אמו ומבעיר את הבערה ברומי, הולל וחסר דעה? רומי דמתה אז לבית משוגעים ומטורפים, אשר הקיסר הרבה לעשות בו כסל על כסל וחטאת על חטאת, בתקווה כי גם הסינט וגם העם ימחאו לעומתם כף".
לאחר שהצבא הרומי ביהודה, עליו פיקד קסטיוס גלוס ניגף בפני המורדים, שלח נירון את אספסיאנוס לדכא את המרד.
הדחה והתאבדות
נירון שב לרומא לאחר "מסע הופעותיו" ביוון, וגילה כי מושל גאליה, וינדקס, מרד בו. נירון החל במסע טיהורים והוצאות להורג בין אצילי רומא, ואף הורה להרוג את ידידו ונאמנו גלבה שהיה מושל ספרד. גלבה, בלית ברירה, הודיע על נאמנותו לעם הרומי ולסנאט, ועל כי אינו מכיר עוד בשלטונו של נירון, והחל בארגון החילות הדרושים לעליה על רומא. החילות באפריקה מרדו אף הם, והפסיקו את משלוחי התבואה שבהם הייתה תלויה כלכלת רומא. הסנאט הדיח את נירון, אשר התאבד ב9 ביוני 68, כאשר ביקש מעבדו הנאמן שישסף את צווארו, בעודו במנוסה מפני החיילים שחיפשו אותו. נאמר כי מילותיו האחרונות היו: "איזה אמן יאבד בי"!. עם מותו באה לסיומה השושלת היוליו קלאודית, והוא היה האחרון שנשא את השם קיסר הן כתואר והן כשם משפחה.
לקריאה נוספת
- צבי יעבץ, קלאודיוס ונירון - משיטתיות לחובבנות, הוצאת דביר
- סווטוניוס ,חיי שנים עשר הקיסרים ,תרגם מרומית אלכסנד שור, הוצאת מסד ת"א
- משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ע"מ: 306-340
קישורים חיצוניים
- [http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Suetonius/12Caesars/Nero
- .html חיי נירון] (מתוך ספרו של סווטוניוס המקור בלטינית ומתורגם לאנגלית.
- [http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Cassius_Dio/61
- .html מתוך ספרו של דיו קסיוס]
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה: המרד הגדול
קטגוריה:עריצים
ja:ネロ
ko:네로
אורוגוואי
הרפובליקה המזרחית של אורגוואי היא מדינה בדרומה של יבשת דרום אמריקה. היא גובלת עם ברזיל בצפון, נהר אורגוואי במערב, שפך הנהר של ריאו דה לה פלאטה בדרום מערב, עם ארגנטינה בצד השני של גדות נהרות אלו, ועם האוקינוס האטלנטי בדרום מזרח. מבחינה תרבותית שייכת אורוגוואי למדינות אמריקה הלטינית.
היסטוריה
לפני בוא האדם הלבן לאורוגוואי חיו בה אינדיאנים בני הצ'ארואה.
הספרדים הגיעו לאורוגוואי ב־1516, אך לא הקימו בה ישובים עד 1624. רוב הספרדים שהתגוררו באורוגוואי בתקופה זו היו רועי בקר (הספרדים שהביאו עמם את הבקר לאמריקה) - גאוצ'וס. בסוף המאה
ה־17 החלו 150 שנות מאבק בין הספרדים לפורטוגלים על השליטה באזור. ב־1726 הקימו הספרדים את העיר מונטווידאו. מ־1810, במשך כ־18 שנה, לחמו תושבי אורוגוואי נגד פולשים מארגנטינה ומברזיל. אורוגוואי הכריזה על עצמאותה ב־25 באוגוסט 1825 אך רק ב־1828, בתיווכה של בריטניה הוכרה עצמאותה.
לאחר כינונה כמדינה עצמאית, הגיע לאורוגוואי גל הגירה גדול מאירופה, שתרם להתפתחותה הכלכלית. בשנים 1838 עד 1865 התנהלה באורוגוואי מלחמת אזרחים. בשנים 1865 עד 1870 השתתפה אורוגוואי במלחמת הברית המשולשת שניהלו ברזיל וארגנטינה נגד פרוגוואי.
מ־1911 ואילך הונהגה באורוגוואי מדיניות רווחה מתקדמת, שכללה מתן פנסיה, ביטוח לאומי, חינוך ושירותי בריאות חינם לכל. מרבית תשתיות המדינה - מקורות האנרגיה, שירותי הטלפון, הרכבת, בתי הזיקוק ועוד - הולאמו. במסגרת הרפורמות הוקם בית משפט גבוה לצדק, בוטל עונש המוות, והונהגה הפרדה בין דת למדינה.
ב־1933 היתה באורוגוואי הפיכה צבאית, אך החל מ־1942 הושבה הדמוקרטיה בהדרגה. בראשית שנות ה־60 של המאה ה־20 התחילה מחתרת השמאל, ה"טופאמארוס", לבצע מעשי חבלה בערי אורוגוואי. מעשי הטרור והמצב הכלכלי הקשה היוו את הרקע להפיכה הצבאית של 1973. בעקבות המהפכה הושלט במדינה משטר דיכוי, שנמשך 12 שנים. אלפי בני אדם נאסרו, עונו ונרצחו בשל השקפותיהם הפוליטיות והתנגדותם לשלטון צבאי. בתקופה זו נמלטו מאורוגוואי מאות אלפי בני אדם.
ב־1984 הסכימו אנשי הכת לוותר על השלטון, ובשנה זו נערכו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות לאחר ההפיכה. ב־1986 העניקה אורוגוואי חנינה כללית למי שפגעו בזכויות האדם בתקופת הדיקטטורה.
כיום אורוגוואי היא מהמתקדמות במדינות אמריקה הלטינית בכל הנוגע ברווחת התושבים ולשמירה על המשטר הדמוקרטי.
פוליטיקה
כלכלה
החקלאות עדיין תופסת מקום מרכזי בכלכלת אורוגוואי. הגידולים העיקריים הם צאן, בקר, תירס, חיטה, אורז, שעורה, קני סוכר ופירות. התעשייה מתמקדת בעיקר בעיבוד התוצרת החקלאית - בייצור מוצרי בשר ובעיבוד עורות וצמר.
בנוסף לכך מייצרים באורוגוואי מוצרי טקסטיל, מלט, תזקיקי נפט, מוצרי מזון, בירה, כימיקלים וסוכר.
אורוגוואי לא עשירה במחצבים, אך יש לה מרבצים של אבני חן (ברקת ואחלמה) וזהב, וכן עופרת ברזל, שרק חלק מהפוטנציאל שלהם מנוצל בפועל.
גאוגרפיה
ברזל
אורוגוואי נמצאת בדרום-מזרח אמריקה הדרומית. אורוגוואי גובלת בצפון בברזיל, ואילו במערב חוצץ נהר אורוגוואי בינה לבין ארגנטינה. מדרום לאורוגוואי נמצא השפך של נהר אורוגוואי, וממזרח לה נמצא האוקיינוס האטלנטי.
גבעות נמוכות פזורות במרבית שטח המדינה והפסגה הגבוהה ביותר באורוגוואי היא הר קתדרל (514 מטר מעל פני-הים), הנמצא בדרום מזרח המדינה. אזור צפון מערב המדינה, שהוא המשכה של רמת פרנה שבדרום ברזיל, מגוון יותר וכולל רכסי הרים, רמות שטוחות נמוכות ועמקים רחבי ידיים. הערבות מכוסות מרבצי סחף, ולאורך החוף משתרעים אגמים גאות ודיונות חול. ריו נגרו, הגדול מנהרות אורוגוואי, חוצה אותה מצפון מזרח לדרום מערב, ונשפך לנהר אורוגוואי.
דמוגרפיה
ריו נגרו
88 אחוזים מאוכלוסיית אורוגוואי הם ממוצא אירופי ספרדים, איטלקים, אנגלים וצרפתים. שרידיהם האחרונים של תושבי אורוגוואי המקוריים בני שבט הצ'ארואה יחד עם מסטיסוס, כינוי לבני תערובת ביניהם ואירופאים מהווים 8 אחוזים מהאוכלוסייה. ארבעת האחוזים האחרונים הם אחוזי השחורים באוכלוסיית אורוגוואי.
מבחינה דתית הרוב המכריע באוכלוסייה הם נוצרים, כאשר 65 אחוזים מהעם האורוגוואי הם קתולים, שני אחוזים הם פרוטסטנטים, כאחוז אחד מהם הם יהודים, והשאר הם חסרי שיוך.
הפיזור הגאוגרפיה של האוכלוסיה הוא כדלקמן, 91% מהאורוגוואיים מתגוררים בערי המדינה הערים החשובות ביותר במדינה שהן סלטו, לאס פיידרס ופייסנדו.
החינוך במדינה הוא בכל רמותיו חינם כולל אוניברסיטאות החינוך הוא חובה עד גיל 14.
במדינה ישנה מסורת ספרותית מפותחת וסופרים ידועים יצאו מאורוגוואי כגון חואן סוריליה דה סן מרטין, בן המאה ה-19.
הקהילה היהודית
מדובר בקהילה המונה כ-25 אלף נפש. הקהילה מורכבת מארבע קבוצות עיקריות: אשכנזים, ספרדים, הונגרים ויוצאי גרמניה. הקהילה פעילה ביותר ומקיימת קשרים הדוקים עם ישראל.
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אמריקה
-
fiu-vro:Uruguay
ja:ウルグアイ
ko:우루과이
ms:Uruguay
th:ประเทศอุรุกวัย
zh-min-nan:Uruguay
מארי קירי
מארי קירי (7 בנובמבר 1867 - 4 ביולי 1934 )(Marie Curie), חלוצה בחקר הרדיואקטיביות, כלת פרס נובל לפיזיקה ופרס נובל לכימיה.
מארי קירי נולדה ב-7 בנובמבר 1867 בוורשה שבפולין, בשם מריה סקלודובסקה (Maria Skłodowska). עברה לפאריס ולמדה כימיה ופיזיקה בסורבון והייתה האשה הראשונה ללמד שם. בסורבון פגשה את המרצה פייר קירי ונישאה לו. יחד חקרו חומרים רדיואקטיביים ובמיוחד את עפרת האורניום המכונה פיצ'בלנדה. לעופרה הייתה תכונה מעניינת בהיותה רדיאקטיבית יותר מאורניום. ההנחה הייתה שהעופרה הכילה רכיב רדיואקטיבי יותר מאורניום. במשך כמה שנים ובעבודה קשה זיקקו בני הזוג כמה טונות עופרת פיצ'בלנדה, בהדרגה מגדילים את ריכוז החומרים הרדיואקטיביים, ובסופו של דבר בודדו שני יסודות כימיים חדשים. לראשון קראו פולוניום על שם מולדתה של מארי קירי ולשני קראו רדיום בשל הרדיואקטיביות העזה שנפלטה ממנו.
בשנת 1903 קבלה יחד עם בעלה ועם הפיזיקאי אנרי בקרל פרס נובל לפיזיקה. והייתה בכך לאשה הראשונה שזכתה בפרס נובל.
שמונה שנים אחר-כך זכתה מארי קירי שוב בפרס נובל והפעם בכימיה.
בשנת 1906 נהרג בעלה בתאונת דרכים והיא לא נישאה שוב, אם כי עוררה שערוריה בשל פרשיית אהבים עם הפיזיקאי הנשוי פאול לנגוין.
במהלך מלחמת העולם הראשונה יזמה הפעלה של מכוני רנטגן ניידים לסיוע לפצועי מלחמה.
נפטרה ב4 ביולי 1934 מלוקימיה, כנראה בעקבות חשיפתה לקרינה רדיואקטיבית ממחקריה. הערכה זו התחזקה לאחר שבבדיקות שנערכו בשנות התשעים בביתה נמצאו שרידים רדיואקטיביים בכל המקומות האפשריים ובמיוחד על ספרי הבישול שלה.
בתה של מארי קירי, אירן ג'וליו קירי (Irène Joliot-Curie) זכתה אף היא בפרס נובל בכימיה (יחד עם בעלה פרדריק ג'וליו) ב-1935, ובכך הפכה משפחת קירי לאחת המעטות שבהן הורה ובן/בת זוכים בפרס נובל (על דברים שונים), כמו למשל אגה בוהר, בנו של נילס בוהר.
לכבודם של בני הזוג נקבעה יחידה המידה הקודמת לרדיואקטיביות בשם קירי.
בשנת 1995 הועבר ארונה ונקבר בפנתאון בפריז והייתה לאשה הראשונה שזכתה לכבוד זה.
לקריאה נוספת
- ברברה גולדסמית, גאונות אובססיבית: העולם המדעי והאישי של מארי קירי, הוצאת אריה ניר, 2005.
קישורים חיצוניים
- [http://www.aip.org/history/curie/contents.htm מידע מקיף על מארי באנגלית]
- [http://science.cet.ac.il/science/body/anshei-november.asp מידע תמציתי בעברית]
קירי, מארי
קירי, מארי
קירי, מארי
קירי, מארי
קירי, מארי
ja:マリ・キュリー
ko:마리 퀴리
th:มารี กูรี
פייר קירי
פייר קירי (15 במאי 1859 - 19 באפריל 1906) (Pierre Curie) פיזיקאי צרפתי חלוץ במחקר קריסטלוגרפיה, מגנטיות ורדיואקטיביות, וחתן פרס נובל לפיזיקה.
פייר נולד בפריס והתחנך בביתו ע"י אביו, וכבר בשנות העשרה לחייו הראה יכולת גדולה בתחומי המתמטיקה והגיאומטריה. בגיל 18 הוא השלים את המקביל לתואר שני, אך לא המשיך לדוקטורט בשל מחסור בכסף, אלא עבד כמדריך במעבדה.
ב-1880 פייר ואחיו המבוגר ממנו ז'ק הוכיחו שמתח חשמלי נוצר כשמופעל לחץ על גבישים. אחר כך הם הוכיחו את המקרה ההפוך, שגבישים שמופעל עליהם שדה חשמלי מתעוותים. תגלית זו בשימוש עד היום.
קודם לדוקטורט הידוע של פייר קירי בתחום המגנטיות, הוא תכנן ושיפר מכשיר למדידת מקדם המגנטיות. פייר קירי גילה את השפעת הטמפרטורה על מגנטיות במה שידוע היום כ"חוק קירי". קבוע החומר בחוק קירי ידוע כ"קבוע קירי". הוא גם גילה שחומרים מגנטיים טבעיים מאבדים את יכולת המגנוט שלהם מעל טמפרטורה מסוימת הידועה כיום כ"נקודת קירי".
פייר קירי עבד עם אשתו מארי קירי על זיקוק וזיהוי היסודות פולוניום ורדיום. הם היו הראשונים להשתמש במונח רדיואקטיביות והיו חלוצים במחקר בתחום זה. עבודתם, כולל עבודת הדוקטורט המהוללת של מארי קירי, עשתה שימוש במכשור מדוייק שתוכנן ונבנה ע"י פייר קירי ואחיו ז'ק.
פייר ואחד מתלמידיו אחראים לתגלית הראשונה של אנרגיה אטומית, בעזרת זיהוי פליטת החום המתמשכת מחלקיקי רדיום. הוא חקר את הקרינה הרדיואקטיבית ובעזרת שימוש בשדות מגנטיים, והיה מסוגל להראות שחלק מהקרינה טעונה מטען חיובי, חלק מטען שלילי וחלק היה נייטרלי. (קרינת אלפא, בטא וגמה בהקבלה).
בשנת 1903 זכה בפרס נובל לפיזיקה יחד עם אשתו ואנרי בקרל בזכות תגליותיהם בתחום הרדיואקטיביות.
פייר קירי נדרס למוות ע"י כרכרה ב-19 באפריל 1906, כשחצה את רחוב דופן בזמן סופת גשם. בכך כנראה נמנע ממנו מוות מקרינה כפי שארע לאשתו.
פייר ומארי קירי קבורים יחדיו בקריפטה שבפנתאון בפריס.
על שמם היחידה הקודמת למדידת רדיואקטיביות הקירי, וכן קרוי על שמם היסוד קיריום (Curium).
קישורים חיצוניים
- [http://www.nobel.se/physics/laureates/1903/pierre-curie-bio.html פייר קירי באתר פרס נובל]
קירי, פייר
קירי, פייר
קירי, פייר
קירי, פייר
ja:ピエール・キュリー
ko:피에르 퀴리
פולוניום
פולוניום - יסוד כימי רדיואקטיבי שמספרו האטומי 84 וסימולו Po. פולוניום שיך למשפחת המתכות למחצה כגון טלור או ביסמוט ומצוי בעופרות אורניום. פולוניום נמצא בטבע במצב מוצק וצבעו כסוף.
טמפרטורת ההיתוך שלו היא 527 קלווין, הרתיחה: 1235 קלווין ומסתו האטומית: 209.
יישומים
- סגסוגת של פולונים ובריליום מהווה מקור לנייטרונים.
- מכיוון שלאיזוטופ פולונים-210 זמן מחצית חיים קצר של 140 יום, הוא מהווה מקור אנגרגיה משמעותי והוצע כמקור לחימום לווינים.
היסטוריה
פולוניום התגלה ע"י בני הזוג פייר ומארי קירי בשנת 1898 בשעה שזקקו את עופרת האורניום פיצ'בלנדה. והוא נקרא על שם מולדתה של מארי קירי, פולין.
פולוניום הוא יסוד נדיר מאוד בטבע ונמצא בעופרות אורניום בכמות של 100 מיקרוגרם לטון עופרה.
אזהרה
פולוניום הוא יסוד רדיואקטיבי ורעיל ביותר ומסוכן מאד לטיפול. אפילו מיליגרם או אף מיקרוגרם מהחומר מסוגלים לפלוט קרינה קטלנית.
קישורים חיצוניים
- [http://www.webelements.com/webelements/elements/text/Po/index.html WebElements.com - Polonium]
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מטלואידים
ja:ポロニウム
ko:폴로늄
th:พอโลเนียม
אדולף היטלראדולף היטלר (20 באפריל, 1889 - 30 באפריל, 1945) היה קאנצלר (ראש הממשלה) ומנהיגה הטוטליטרי (פיהרר) של גרמניה הנאצית בשנים 1933-1945 ומנהיג המפלגה הנאצית משנת 1920 ועד מותו. היטלר הוא המנהיג האחראי לפרוץ מלחמת העולם השנייה, להשמדתם של שישה מיליון יהודים בשואה ולרצח מיליוני חפים מפשע אחרים.
לרצח מיליוני חפים מפשע אחרים
רקע וילדות
אדולף היטלר נולד ב-20 באפריל 1889, בעיירה האוסטרית הקטנה בראונאו-אם אין (Braunau am Inn, בראונאו שעל נהר אין) במחוז אוסטריה עילית (Oberösterreich) באוסטריה, סמוך לגבול באווריה שבגרמניה.
אי בהירות שוררת ביחס למוצאו. אביו, אלויס (Alois) נולד ב-1837, כבנה מחוץ למסגרת הנישואין של מריה אנה שיקלגרובר. בהיותו בן חמש נישאה אמו ליוהאן גיאורג הידלר (Hiedler) ועם מותה, חמש שנים אחרי כן, עבר אלויס לחזקת אחיו של יוהאן גיאורג, יוהאן נפומוק הידלר. ככל הנראה היה אלויס בנם של אחד מהאחים, קרוב לוודאי יוהאן נפומוק.
במהלך השנים הועלו טענות שונות לגבי מוצאו של אלויס, אביו של היטלר. טענה שערורייתית במיוחד הועלתה על-ידי הנס פרנק, המושל הכללי של פולין בזמן הכיבוש הנאצי. לפי פרנק, בירור מיוחד שערך לבקשת היטלר בשנת 1930 העלה כי אביו של אלויס היה יהודי בשם פרנקנברגר. עדותו זו למוצאו היהודי של היטלר אינה זוכה לסימוכין של ממש ואינה מקובלת על רוב החוקרים.
בגיל צעיר קץ אלויס בחיי החווה שבה גדל ועבר לוינה. הוא עבד זמן מה כמתמחה אצל סנדלר ואחר כך הצטרף לשירות הציבורי האוסטרי כפקיד מכס. עם הזמן הגיע לדרגת מפקח ובשנת 1875 הפך עוזר מפקח ראשי במכס באזור מגוריו, הדרגה הגבוהה ביותר הזמינה לאדם בעל השכלת בית-ספר יסודי.
בשנת 1885 נישא אלויס, עתה כבר בן 48, ואחרי שני נישואים כושלים ושני ילדים מנישואים אלו (אנג'לה ואלויס הבן) לקלרה פלצל, אחייניתו, שהייתה בהריון ממנו בעוד אשתו שוכבת על ערש דווי. קלרה ילדה ארבעה בנים, ששלושה מהם מתו בינקותם. הרביעי, הראשון ששרד, היה אדולף.
התבגרות
קלרה פלצל
היטלר גדל בבית טיפוסי של המעמד הבינוני. אמו, שאיבדה ארבעה מילדיה בילדותם, פינקה את שני הילדים ששרדו, אדולף ופאולה, ביתר שאת. אלויס, אביו, היה אדם נרגז הנוטה להתפרצויות זעם אלימות, מעשן כקטר וחובב הטיפה המרה שלא חיבב את השהות בבית גדוש הילדים והעדיף על פניהם את העיסוק בתחביבו, דבורים או שתיית בירה בחברת מרעיו.
בשנת 1895 החל אדולף היטלר ללמוד בבית הספר היסודי. אותה שנה פרש אביו לפנסיה, דבר שהשפיע מאוד על חיי אדולף, שמעתה נחשף גם למשמעת הקפדנית בבית הספר וגם לעריצותו המתמדת של אביו, שנהג להכותו כמעט באופן יומיומי. מתחים אלו עוד הוחרפו מאוחר יותר, עם מותו של אחיו אדמונד, שהותיר את אדולף הבן היחיד ומוקד שאיפותיו של אלויס, שרצה לראות את אדולף פקיד מכס כמותו, תוכנית שלהיטלר לא הייתה כל כוונה להגשים. בשנת 1903, כאשר היה אדולף היטלר בן 13, מת אביו אלואיז במפתיע מדימום בריאות, מותיר את אדולף בן ה-13 חופשי ללכת בעקבות שאיפתו להפוך אמן.
בשנת 1907 החליט היטלר לנסות להתקבל ללימודים באקדמיה לאמנות בוינה. אמו חלתה אותה עת בסרטן ועברה ניתוח כריתת שד והיטלר טיפל בה בנאמנות, אך במקביל המשיך בהכנותיו להתקבל לאקדמיה. הוא משך כספים שבאו לו בירושה מדודתו ונסע לוינה לבחינות. לא היה ספק בליבו שיתקבל ללימודים, אך כשנמסרו התוצאות נאמר לו כי אין לו כשרון ציור של ממש וכי הייעוד החלופי האפשרי עבורו הוא בתחום האדריכלות. כיוון שלא היתה לו תעודת בגרות, נחסם גם נתיב זה בפניו, כיוון שנבצר ממנו ללמוד בבית הספר להנדסת בניין. היטלר חש נפגע ולא סיפר על הכשלון לאף אחד מקרובי משפחתו או חברו דאז אוגוסט קוביצק.
היטלר שב לביתו, לאמו הגוועת. הוא נועץ ברופא, יהודי בשם בלוך, שהמליץ על טיפול דרסטי - הזרקת חומר בשם אידופורם ישירות לאזורים שנפגעו מהסרטן. הוא העביר את אמו למטבח, המקום החם בבית, ניקה, טיפל ואפילו שטף את הבית מדי פעם. היו שטענו שאכזריות הטיפול, שהיה מה שהציעה הרפואה באותם ימים, הולידה את שנאתו של היטלר ליהודים, אך טענה זו נסתרת על ידי העובדה שהיטלר עצמו אפשר לבלוך לעבור לארצות הברית כשהחלו רדיפות היהודים באוסטריה.
ב-21 בדצמבר 1907 מתה אמו של היטלר. הוא היה שבור ברוחו: אמו, שתמיד פינקה אותו ודאגה לו, הלכה לעולמה.
היטלר, יתום משני הוריו, שם פעמיו לוינה בשנית ועבר להתגורר עם ידידו אוגוסט קוביצק, שאף הוא הגיע מהעיר לינץ. היטלר המשיך באותו אורח חיים בטלני שסיגל לעצמו מאז שנשר מבית הספר התיכון. קוביצק תיאר אותו כציפור לילה. היטלר היה ישן עד הצהריים, יוצא לטיולי הליכה בעיר, ואז נשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה שוטף את מוחו של קוביצק בסיפורים נלהבים על העתיד הגדול המצפה לשניהם, על אדריכלות ועל המוזיקה של ריכארד ואגנר שהייתה אהבתו הגדולה ביותר. היטלר לא ניסה למצוא עבודה. הוא חש שעמל כזה הוא מתחת לכבודו. ביום היה מתלבש כאמן, ובלילה התלבש כג'נטלמן צעיר שזמנו בידו. לעתים קרובות נהג לבלות באופרה, ובמיוחד באלו של ואגנר.
באוקטובר 1908 ניסה היטלר בשנית להתקבל לאקדמיה לאמנות, אך הפעם לא הצליח לעבור אפילו את הסינון הראשוני. תוצאה זו לא הייתה מפתיעה, נוכח העובדה שהיטלר לא טרח באמת להתכונן לבחינה. החלטה זו הייתה גזר דין מוות לשאיפותיו האמנותיות. חברו קוביצק, לעומתו, הצליח להתקבל לקונסרבטוריון למוזיקה של וינה ועשה חיל בלימודיו. קוביצק סיפר שיום אחד נעלם היטלר מדירתם המשותפת ויותר לא יצר עמו קשר.
היטלר החל לנדוד ממקום למקום. חסכונותיו החלו לאזול וחייו החלו להתדרדר, אך עדיין לא ניסה למצוא עבודה. בסופו של דבר אזל כספו, והוא החל לישון על ספסלים בגנים ציבוריים ולקבץ נדבות. בדצמבר 1909, קפוא ורעב, עבר היטלר להתגורר בבית מחסה למשך מספר שנים. לעתים היה מרויח מעט כסף בעבודות יום כגון גריפת שלג בכניסות של בתים, או בתחנת הרכבת.
היטלר אהב לקרוא, אם כי קריאתו נטתה תמיד לאקלקטיות. לצד חיבה ארוכת שנים לכתבי קארל מאי ונטייתו לבלוע צהובונים שערורייתיים, הוא טען כי קרא יצירות של פילוסופים כניטשה, הגל, פיכטה (Fichte), וגם של הפילוסוף האנגלי הגזעני צ'מברליין. רעיונותיו התגבשו משברי מידע שליקט מכל הבא ליד, עד לבניית תפישת העולם שתבוא לביטויה המלא והסופי בספרו "מיין קמפף".
בגיל 21 החל להתעניין בפוליטיקה. באחד הימים צפה בתהלוכת מחאה גדולה של פועלים בוינה, והחל לקרוא וללמוד על הפוליטיקה של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית. הוא התפעל מהשימוש שעשתה המפלגה בכוח ובהפחדה ככלי להשגת יעדים פוליטיים.
בוינה באותה תקופה, היתה האנטישמיות באופנה. בדוכנים בעיר ניתן היה לקנות חוברות ועתונים אנטישמיים. ראש העיר של וינה דאז היה קרל לואגר (Karl Lueger), אנטישמי ידוע וחבר במפלגה הסוציאל-נוצרית (Christlichsoziale Partei), שאנטישמיות היתה חלק ממצעה. היטלר העריץ את לואגר, על היכולת שלו להשתמש באיבה ככלי מניפולטיבי חזק. היטלר הושפע גם מלאנץ פון ליבנפלס (Lanz von Liebenfels), בעל המגזין הגזעני אוסטרה (Ostara) ומגאורג ריטר פון שונרר (Georg Ritter von Schönerer), פוליטיקאי וינאי אנטישמי שממנו שאל את רעיון עליונות הגזע הארי.
בספרו "מיין קמפף" טוען היטלר, שכאשר עיין בחוברת אנטישמית בפעם הראשונה, פשוט השליכה מידיו. "...הטון האנטישמי, בעיקר של העיתונים הוינאים, נראה לי בלתי הולם מסורת של אומה גדולה כזו". אך באותו ספר עצמו מתאר היטלר את המהפך שחל בו. "פעם כשטיילתי לי בעיר, פתאום ראיתי אדם לבוש בקפטן שחור, ופאות שחורות. האם זהו יהודי? היתה המחשבה הראשונה בראשי. בלינץ, היהודים לא נראו כך. המשכתי להסתכל בדמות, אך ככל שהסתכלתי יותר בפרצוף הזר הזה, המחשבה בראשי הפכה ל... האם זהו גרמני?"
כדי לענות לעצמו על השאלה, החל היטלר להתעמק בנושא או, ליתר דיוק, לעיין בפמפלטים, ספרונים וצהובונים אנטישמיים. "ככל שראיתי יותר יהודים," טען ב"מיין קאמפף", "כך התחדדה בעיני ההפרדה בינם לבין יתר האנושות... עבורי היתה זו סערת הנפש הגדולה ביותר שעברתי אי פעם. הפסקתי להיות איש העולם הגדול והפכתי להיות אנטישמי."
האנטישמיות של היטלר עדיין לא ניכרה. הוא המשיך למכור ציורים שצייר בבית המחסה לידידו היהודי יוסף ניומן, בעל חנות לתמונות בעיר, אולם זרע השנאה נטמן, והמאורעות העתידים לבוא יטפחו שנאה זו ויגבירו אותה פי כמה.
בגיל 24 עזב היטלר את וינה כדי להימנע מגיוס לצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית, שאותה תיעב מילדות. במאי 1913 עבר לגרמניה, מולדתו המאומצת, והתיישב במינכן. השלטונות האוסטרים איתרו אותו, וכדי להימנע מללכת לבית הסוהר, כתב היטלר מכתב לקונסוליה האוסטרית בגרמניה וסיפר להם על שנותיו הקשות בוינה. טון המכתב, שהגיע לשלטונות האוסטרים, הרשים אותם. הם הזמינו את היטלר לבדיקה רפואית, שבה נמצא היטלר בלתי כשיר לשירות צבאי.
במינכן המשיך היטלר להתקיים מציור תמונות ומכירתן לחנויות קטנות. כששאל אותו אחד ממכריו כיצד הוא מתכנן למצוא עבודה קבועה, ענה היטלר שאין זה חשוב, שכן ממילא עומדת לפרוץ מלחמה.
מלחמת העולם הראשונה
ב-1 באוגוסט 1914, כחלק ממלחמת העולם הראשונה, הכריזה גרמניה מלחמה על האימפריה הרוסית, בהתאם לברית בינה לבין אוסטרו-הונגריה. יומיים מאוחר יותר התגייס היטלר לצבא, לגדוד הבווארי. "עבורי, כמו לכל הגרמנים, החלה עתה התקופה הגדולה והבלתי נשכחת ביותר בכל תקופת קיומי על פני האדמה. כל המאורעות שקדמו הפכו לבלתי קיימים והפכו לאין", כתב היטלר במיין קמפף. לאחר שנים של עוני ובדידות, מצא היטלר שייכות ומטרה לעצמו.
ביחידתו שימש היטלר בתפקיד של רץ. הוא נחשב חייל מרושל למדי בהתנהגותו, אך נכון תמיד להתנדב למשימות מסוכנות, כמו העברת תשדורות אל אזורי הלחימה ומהם. בזמני רגיעה היה מוציא את מכחוליו ואת צבעי המים שלו ומצייר את אזורי הקרבות. היטלר, שלא כמו חבריו החיילים, מעולם לא התלונן על איכות המזון, על התנאים הקשים שבהם חיו, או על היעדר בחורות. הוא העדיף לדבר על | | |
