רפובליקת ארגנטינה (מלשון ארגנטום - Argentum כסף, בשפה הלטינית) היא מדינה דוברת השפה הספרדית בדרומה של דרום אמריקה השוכנת בין הרי האנדים לאוקיינוס האטלנטי. ארגנטינה גובלת עם אורוגוואי, ברזיל, פרגוואי, בוליביה וצ'ילה. מבחינה גאוגרפית ותרבותית, שייכת ארגנטינה לאמריקה הלטינית.

היסטוריה

האירופים הגיעו לאזור בשנים המוקדמות של המאה ה-16 (הראשון שראה ויישב את הארץ היה יורד הים הספרדי חואן דיאז די סוליס ב-1516), אשר בחפשו אחר מתכות יקרות (כסף וזהב), כינה את הנהר הגדול אשר נגלה בפניו "Rio de la Plata", בספרדית "נהר הכסף" - כינוי אשר בסופו של יום דבק במדינה כולה. לאחר מכן, ההתיישבות הספרדית באזור זה הובילה למושבה בואנוס איירס אשר נוסדה תחילה ב-1536 ע"י פדרו דה מנדוסה (Pedro de Mendoza); ולאחר שנהרסה ע"י האינדיאנים תושבי המקום, נוסדה בשנית ב-1580, ע"י חואן דה גאראיי (Juan de Garay). ארגנטינה התקוממה כנגד השלטון הספרדי בשנת 1810, תוך ניצול פלישת נפוליאון לספרד ב-1808 ולקיחת המלך פרדיננד ה-7 בשבי; והכריזה על עצמאותה מספרד ב-1816. לאחריה נפתחה תקופה סוערת של לחימה נגד ספרד והגנה על עצמאותה יחד עם שאר מדינות דרום אמריקה, ובמקביל לכך סיכסוך מתמשך בין הצנטרליסטים של העיר בואנוס איירס לבין הפדרליסטים, עד להכרזה על החוקה מ-1853. מאז ועד ההפיכה הצבאית הראשונה, בשנת 1930, זכתה ארגנטינה ליציבות פוליטית ולתנופת שגשוג מרשימה ומתמדת, אשר הביאה לכך שכבר בתחילת המאה ה-20, היתה ארגנטינה אחת הכלכלות המובילות בעולם, והיא אף זכתה לכינוי "אסם העולם". אחרי מלחמת העולם השנייה עלתה לשלטון התנועה הפופוליסטית של הגנרל חואן דומינגו פרון. היא גרמה לקיטוב בחברה הארגנטינית. החונטה הצבאית שהתחלפה מדי פעם במשטרים דמוקרטיים מושחתים גרמה לבעיות כלכליות קשות שסופן משבר חמור בסוף 2001. שינוי המשטר לדמוקרטי ב-1983 לא הצליח למנוע את המשבר.

פוליטיקה

החוקה הארגנטינאית של שנת 1853 נערכה מחדש בשנת 1994.היא מפרידה בין הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת ברמה הלאומית וברמת הפרובינציה. הנשיא וסגנו נבחרים בבחירות ישירות לכהונה בת ארבע שנים. הם מורשים להבחר לכהונה שלישית, בתנאי שאחת הכהונות הופסקה מוקדם מהצפוי. הנשיא ממנה את הקבינט והחוקה נותנת לו כוח רב בתור ראש המדינה וראש הקבינט. החוקה מאפשרת לו להביא חוקים מתוקף צו נשיאותי, בתנאי שהם "הכרחיים ונחוצים ביותר", ויש לו זכות וטו. הפרלמנט הארגנטינאי, שנקרא הקונגרס הלאומי (Congreso Nacional) מורכב משני בתים: סנאט (Senado) שכולל 72 חברים ובית הנבחרים (Cámara de Diputados) עם 257 נבחרים. משנת 2001 הסנאטורים נבחרים באופן ישיר מכל פרובינציה, כולל הבירה הפדרלית, המיוצגת על-ידי 3 סנאטורים. הסנאטורים נבחרים ל-6 שנים, כל שנתיים נערכים בחירות ושליש מחברי הסנאט נבחרים כל פעם. חברי בית הנבחרים נבחרים ל-4 שנים, הבחירות גם כאן נערכות כל שנתיים, ובוחרים בשיטה היחסית מחצית מחברי בית הנבחרים.

כלכלה

סנאט ארגנטינה נהנית מכמות עצומה של מחצבים, אוכלוסיה משכילה ומגזר חקלאי ששם דגש על היצוא. למרות כל התנאים הטובים האלה, החל משנות ה-80 המדינה שקעה בחוב חיצוני עצום, אינפלציה שהגיע לשיאים של 200% בחודש. על מנת להאבק במשבר, הממשלה מנסה להפחית את שליטתה בכלכלה, להנהיג רפורמות ליברליות ולהפריט את המשק. הרפורמה הרדיקלית במטבע בשנת 1991, שהשוותה בין הדולר לפזו, חיבלה קשות בצמיחה הכלכלית והיתה בין הגורמים הראשיים לפרוץ המשבר החמור בתחילת שנות האלפיים. המשבר העולמי בכלכלה, חיבל עוד יותר בכלכלתה הרעועה של ארגנטינה. ניסיונות לצמצם את התקציב לא עזרו. המשבר הגיעה בשיאו ב-2001 עם התמוטטות אגרות החוב הממשלתיות והבנקים. דרישות הבנק העולמי להחזר ההלוואות החמירו את המצב. ארגנטינה הפסיקה את הצמדת הפזו לדולר בינואר 2001. החל משנת 2004 ישנה התאוששות מסוימת, אך המצב עדיין קשה.

פרובינציות

הבנק העולמי בארגנטינה ישנן 23 פרובינציות ומחוז פדרלי אחד.
- בואנוס איירס (מחוז פדרלי)
-
- פרובינציית בואנוס איירס
- קאטאמארקה
- צ'אקו
- צ'ובוט
- קורדובה
- קוריאנטס
- אנטרה ריאוס
- פורמוזה
- חוחוי
- לה פאמפה
- לה ריוחה
- מנדוסה
- מיסיונס
- נאוקן
- ריו נגרו
- סאלטה
- סאן חואן
- סאן לואיס
- סאנטה קרוס
- סאנטה פה
- סנטיאגו דל אסטרו
- ארץ האש ואיי האוקינוס הדרומי
- טוקומאן

הערים הגדולות

כ-88% מאוכלוסייתה של ארגנטינה גרים בישובים עירוניים. כ-3 מיליון גרים בבואנוס איירס וכ-11 מיליון גרים בבואנוס איירס רבתי. מתיישבים אירופאים רבים היגרו לערי ארגנטינה במהלך ההיסטוריה. הערים האלו הציעו עבודה, חינוך והזדמנויות אחרות למהגרים החדשים להיכנס למעמד הביניים. בהשוואה לרוב ארצות דרום אמריקה כיום, בארגנטינה יש מעמד ביניים גדול מאוד. רבים מבני המעמד הזה עובדים בתעשייה, בעלי עסקים קטנים, חלק ניכר עובד בסקטור הציבורי והשירותים. רובם גרים במבנים רבי קומות או קוטג'ים עם גינה צמודה. העשירים מעדיפים לגור בוילות ואחוזות בפרפברים היוקרתיים. החל משנות ה-30 הרבה עובדי כפיים עברו לערים הגדולות על מנת למצוא עבודה, דבר הגרם למחסור בדיור. כתוצאה מכך נוצרו שכונות עוני, עם פחונים ובתים מקרטון. הכמות העצומה של כוח עבודה זמין וזול גרמה לכך, שרבים מהם מסוגלים למצוא רק עבודה חלקית. עריה של ארגנטינה נראות אירופאיות לכל דבר, תוך כדי הדגשת המוצא האירופאי של מתיישביה. רובן בנויות בסגנון ספרדי סביב כיכר מרכזית - הפלאזה. הכנסיה ומבני הקהילה החשובים, בד"כ פונים אל הפלאזה. הערים הגדולות הן:
- בואנוס איירס
- קורדובה
- רוסריו
- מנדוזה
- סאנטה פה
- מאר דל פלאטה
- לה פלאטה
- טוקומן
- סאלטה

גאוגרפיה

סאלטה ניתן לחלק את ארגנטינה לשלושה חלקים עיקריים: המישורים פוריים של הפאמפה במרכז המדינה, שהם מרכז העושר החקלאי של ארגנטינה; הרמה של פאטאגוניה בדרום ורכס הרי האנדים לאורך הגבול המערבי עם צ'ילה, ובה הנקודה הגבוהה ביותר ביבשת אמריקה כולה - היא הר ההאקונקאגואה (Aconcagua), המתנשא לגובה של 6,960 מטר. הנהרות העיקריים הם נהר הפאראנה (Parana), אחד הנהרות הארוכים בעולם, ו-נהר אורוגואי (Uruguay), בצפון מזרח המדינה. שני נהרות אלה זורמים במקביל לאורך מאות קילומטרים, והם יוצרים אזור המכונה מסופוטמיה ("בין הנהרות", ביוונית), ובו מחוזות אנטרה ריוס ("בין הנהרות"), קוריאנטס ("זרמי המים") ו-מיסיונס. לקראת סופם מתאחדים שני הנהרות והם יוצרים דלטה מרהיבה, ואת הנהר הרחב בעולם, הוא ה-ריו דה לה פלטה. נהרות גדולים אחרים הם יובליו הרבים של נהר הפאראנה - וביניהם: נהר האיגואסו (Iguazu), בגבול בין ארגנטינה לברזיל, ובו מפלי המים המפורסמים והמרהיבים; הפאראגואי, הברמחו (Bermejo), הפילקומאז'ו (Pilcomayo) וכן נהר הסאלאדו (Salado), "הנהר המלוח". במרכז ובדרום המדינה זורמים נהרות גדולים אף הם, וביניהם נהר אטואל (Atuel), נהרות הקולורדו (Colorado, "אדום") ו-נגרו (Negro, "שחור") הזורמים במקביל לאורך מאות קילומטרים, ונהר צ'ובוט (Chubut). האקלים בארגנטינה הוא ממוזג, עם נקודות קיצון בצפון (אקלים סובטרופי) ובדרום (צחיח וקר).

דמוגרפיה

ארגנטינה היא מיזוג של מספר קבוצות אתניות עם הרבה יוצאי איטליה וספרד. גלי ההגירה העיקריים היו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בפאטאגוניה ישנו יצוג נכבד ליוצאי וולס. כמו כן יש הרבה יוצאי המזרח התיכון, המרוכזים בעיקר בערים. השפה הרשמית היא ספרדית. עיקר האוכלוסיה היא קתולית, אך יחד עם זאת הקהילה היהודית היא הגדולה ביותר בכל אמריקה הדרומית עם כ-300,000 נפש. ישנה גם קהילה פרוטסטנטית חזקה. התושבים המקוריים מונים כ-700,000 נפש והם יושבים בעיקר בצפון, צפון-מערב ודרום.

קישורים חיצוניים

- [http://www.trekker.co.il/argentina.asp ארגנטינה] - מידע כללי ותמונות מתוך אתר [http://www.trekker.co.il/south-america.asp דרום אמריקה] קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אמריקה
- fiu-vro:Argentina ja:アルゼンチン ko:아르헨티나 ms:Argentina simple:Argentina th:ประเทศอาร์เจนตินา

מלחמת פוקלנד

מלחמת פוקלנד הייתה מלחמה בין בריטניה הגדולה לארגנטינה (אצל הארגנטיניים היא מכונה מלחמת מלווינס, כשמם של האיים בעיניהם). המלחמה פרצה ב-2 באפריל 1982 ונמשכה עד יוני אותה שנה. סיבת המלחמה הייתה סכסוך על איי פוקלנד המצויים כ-500 ק"מ מחופי ארגנטינה. באיים אלה יושבים הבריטים מאז ימי הקולוניאליזם במאה ה-19. הכת הצבאית ששלטה בארגנטינה החליטה לממש בכוח את תביעתה ההיסטורית של ארגנטינה על האיים, שנקראים בפיהם "איי מלווינס", וכבשה את העיר סטנלי. בריטניה, בהנהגתה של מרגרט תאצ'ר, תבעה מארגנטינה לסגת בשם זכותם של אנשי פוקלנד להגדרה עצמית. לבריטניה היו מניעים חשובים נוספים להגנה על פוקלנד:רצון לשמירת מאחז חשוב בנתיב ה צוללות סביב דרום אמריקה וספקולציות על המצאות שדות נפט באזור. בריטניה לא יכולה הייתה לוותר גם משיקולי דעת קהל פנימית ומחשש לאובדן יוקרה צבאית. משסירבה ארגנטינה, תקפה בריטניה את הכוחות היבשתיים של ארגנטינה באי ואת כוחותיה הימיים שמסביבו. הארגנטינאים השיבו מלחמה שערה, אך הכוחות הבריטיים השתלטו על האיים וארגנטינה נכנעה. התבוסה תרמה לנפילת הכת הצבאית בארגנטינה בשנת 1984 ולהקמתו של משטר אזרחי שם, הארוך ביותר בארגנטינה מאז 1930. בבריטניה נחשבה המערכה כניצחון גדול, שהושג במחיר של 255 חיילים הרוגים, 6 ספינות, 34 מטוסים, ועלות כוללת של 1.6 מיליארד ליש"ט. גל פטריוטי שטף את בריטניה, הפופולריות של מרגרט תאצ'ר זינקה, וסייעה לה להיבחר לקדנציה נוספת ב-1983. יש הטוענים שבריטניה נצחה בשל העובדה שצרפת מסרה לידי בריטניה את הקודים לטילים אותם מכרה לארגנטינה, בשל החוב שהיא חבה לה ממלחמת העולם השניה, על שחרורה מגרמניה הנאצית. ואחרי כל זאת, מפקדים בכירים בצבא בריטניה הודו בגלוי, שאם ארגנטינה היתה מחזיקה מעמד שבוע נוסף הם היו נשברים. קטגוריה:בריטניה: היסטוריה קטגוריה:ארגנטינה: היסטוריה פוקלנד קטגוריה:איי פוקלנד ja:フォークランド戦争 ko:포클랜드 전쟁 ms:Perang Falkland

ממשלת ישראל

ממשלת ישראל היא הרשות המבצעת של מדינת ישראל. בראשה עומד ראש הממשלה, וחברים בה שרים אשר בידי ראש הממשלה הסמכות למנותם ולפטרם. בידי ממשלת ישראל הסמכות ברוב ההיבטים הממלכתיים והציבוריים, והיא מייצגת את מדינת ישראל כלפי חוץ. מאז שנת 1968 מוסדרות בחירתה וכהונתה של הממשלה באמצעות [http://www.knesset.gov.il/description/heb/heb_mimshal_yesod.htm חוק יסוד: הממשלה]. במשך שנים אחדות התקיימה בחירה ישירה של ראש הממשלה, מתוך מגמה לשנות את השיטה הפוליטית, אך מטעמים שונים היא לא צלחה ובוטלה. במרבית שנות המדינה (וגם כיום) מוטלת הקמת הממשלה על-ידי נשיא המדינה על מי שהומלץ על-ידי רוב הסיעות בכנסת. להקמת הממשלה נדרש ראש הממשלה לקבל את אמון רוב חברי הכנסת, ולכן טבעי הדבר להקים קואליציה של מפלגות אחדות (במה שכונה "מעשה מרכבה") ולמנות את ראשי המפלגות לשרים, ובכך לקבל את אמון הכנסת. יוצא דופן בעניין זה היה ראש הממשלה בנימין נתניהו שמינה לכמה משריו אנשים מקצועיים ולא חברי כנסת. התפתחה נורמה ציבורית ששרים מתפטרים מחברותם בכנסת, על מנת לפנות מקום לחברי כנסת בתחתית הרשימה המפלגתית שלהם. החל משנות ה-90 רוב הקואליציות היו צרות, אך פעמיים הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שכללה חלק ניכר מסיעות הכנסת, שראשי המפלגות הגדולות (ליכוד ועבודה) כיהנו בה כראשי ממשלה ברוטציה.

מבנה הממשלה בישראל

ברשימה הבאה מובאים המוסדות והתפקידים אשר מרכיבים את הממשלה הישראלית:

ראש הממשלה

ראש הממשלה ניצב בראש הרשות המבצעת במדינה, הוא בעל הסמכות הגבוה ביותר במערכת השלטון הישראלית. (אמנם החוק מגדיר את הנשיא כעומד בראש המדינה, אולם הוא מקנה לראש הממשלה את מרב סמכויות השלטון). ראש הממשלה הוא השר הבכיר בממשלה, ואחריותו היא לכל הפעילויות שלה. החוק קובע, כי כשראש הממשלה מתפטר- מתפטרת עמו הממשלה כולה, ויש צורך להקים ממשלה חדשה. סמכויותיו:
- הוא מייצג את הממשלה והמדינה כלפי פנים וחוץ.
- הוא מנהל את ישיבות הממשלה ואת עבודת הממשלה בכלל: קובע את סדר יומה של הממשלה ויושב ראש בישיבותיה, מנחה את מזכיר הממשלה בפרסום עניינים הנוגעים לדיוני הממשלה ולהחלטותיה וקובע את העניינים שבהם תטפל הממשלה והוא הנושא באחריות הראשית לתוצאות מדיניות הממשלה.
- שרי הממשלה אחראים בפני ראש הממשלה לתפקידים שעליהם הם ממונים.
- הוא רשאי להעביר שר מכהונתו לאחר שהודיע לממשלה על כוונתו לעשות כך, ולאחר שהעביר לשר הודעה על העברה מכהונתו. ראש הממשלה גם ממלא את מקומם של שרים שהתפטרו או שנבצר מהם למלא את תפקידם.
- הוא מפקח על עבודתן של ועדות השרים.
- ראש הממשלה הוא יושב ראש וועדת השרים לענייני ביטחון.
- הוא חותם על חוקי הכנסת.
- לראש הממשלה השפעה ניכרת בתחום המינויים העיקריים, המחייבים את אישור הממשלה.
- ראש הממשלה אינו יכול לכפות את דעתו על הממשלה באופן ישיר, אולם הוא יכול לשנות את הרכב הממשלה (תוך פיקוח וביקורת של הכנסת) באופן שיקנה לו תמיכה מרבית. הוא ראשי לפזר את הכנסת באישור נשיא המדינה ובכך להביא לעריכת בחירות חדשות.

שרים

השרים מכהנים כחברי הממשלה, והם מופקדים בדרך כלל על משרדים ממשלתיים וכל עבודת הממשלה. אך בממשלה ממונים ומכהנים גם "שרים בלי תיק", שהינם חברי ממשלה מן המניין ואינם ממונים על משרד ממשלתי, אך מוטלים עליהם תפקידים שונים, קבועים או זמניים. תפקיד של שר קרוי גם "תיק": שר הביטחון מחזיק בתיק הביטחון בממשלה, שר הבריאות מחזיק בתיק הבריאות בממשלה. שרים אינם חייבים להיות חברי כנסת. שרים שאינם חברי כנסת יכולים להשתתף בדיוני הכנסת, אך לא בהצבעות. תפקידי השרים הם לבצע את כל הנושאים שהממשלה אחראית עליהם: יחסי חוץ, ביטחון, כלכלה, חינוך, משטרה, בריאות וכד'.

סגני השרים

שר הממונה על משרד ממשלתי ראשי למנות סגן שר. סגן שר פועל בכנסת או במשרד הממשלתי במסגרת העניינים והסמכויות שהוקצו לו ע"י השר. סגני השרים חייבים להיות חברי כנסת.

ועדות השרים

אחת מדרכי פעולתה של הממשלה בקבלת הכרעות פוליטיות היא מינוי ועדות שרים קבועות, זמניות, או לעניינים מסוימים. תקנון הממשלה מפרט את רשימת ועדות השרים הקבועות בישיבות ועדות השרים לענייני ביטחון לאומי, ע"פ קביעת ראש הממשלה או יושבי ראש הועדות, נערך גם רישום סטנוגרפי. הסטנוגרמות הנרשמות וכן ההקלטות של הדיונים נשארים במסגרת מזכירות הממשלה בלבד והם אינם מופצים.

ממלא מקום ראש הממשלה

תפקיד המוגדר על פי חוק יסוד: הממשלה כלדקמן:
- אחד השרים שהוא חבר הכנסת יכול שיהיה ממלא מקום ראש הממשלה
- אם נעדר ראש הממשלה מן הארץ מזמן ממלא מקומו את ישיבות הממשלה ומנהל אותן.
- נבצר מראש הממשלה זמנית למלא את תפקידו, ממלא את מקומו ממלא מקום ראש הממשלה; אם חלפו 100 ימים רצופים שבהם כיהן ממלא מקום ראש הממשלה במקום ראש הממשלה והוא לא חוזר למלא את תפקידו, יראוהו כמי שנבצר ממנו דרך קבע למלא את תפקידו.

משנה לראש הממשלה

משנה לראש הממשלה הוא תואר שנושא בו שמעון פרס מאז שנת 2004. תואר זה אינו קיים בחוקי מדינת ישראל ואין לו משמעות סטטוטורית. כאשר נכנסה מפלגת העבודה לממשלתו של אריאל שרון בשנת 2004, דרשו אנשי המפלגה תיק בכיר, אך דרישתם לא נענתה. פרס דרש לקבל מינוי כממלא מקום ראש הממשלה אולם הנושא בתפקיד זה, אהוד אולמרט סרב לוותר עליו. בצר להם בקשו אנשי מפלגת העבודה לשנות את חוק יסוד: הממשלה ולקבוע כי יהיו לאריאל שרון שני ממלאי מקום. משנוכחו לדעת כי לא יהיה רוב להצעתם, הציע חבר הכנסת חיים רמון הצעת פשרה לפיה ימונה מר פרס למשנה לראש הממשלה. בהסכם הקואליציוני הוגדרו סמכותיו של פרס, אולם מבחינה פורמלית , המשנה לראש הממשלה הינו שר מן המנין ותו לא.

מזכירות הממשלה

מזכירות הממשלה בראשותו של מזכיר הממשלה אחראית על: רישום פרוטוקולים, מתן שירותי מזכירות לממשלה ולועדותיה, העברת החלטות הממשלה וועדותיה לגורמי הביצוע בדרגי הממשלה השונים, מעקב אחר ביצוע החלטות הממשלה, פרסום הודעות מטעם הממשלה וקיום קשר בין הממשלה ולבין הכנסת ורשויות מדינה נוספות, מזכירות הממשלה אחראית על זימונן וקיום ישיבותיהן של ועדות השרים המתכנסות במזכירות הממשלה, וזאת על-פי בקשת יושבי-הראש. בהתאם לכך אחראית מזכירות הממשלה על מתן כל השירותים המזכירותיים לחברי ועדת השרים ולועדות עצמן בעת קיום ישיבות ועדות השרים. מזכירות הממשלה מכינה עבור ועדות השרים, בהתאם להנחיות יושב-ראש הועדות, את סדרי היום וכן את החומר הנלווה לישיבות ועדות השרים, לרבות חומר רקע מסוגים שונים, לפי העניין. מזכיר הממשלה אחראי להכנת סדר היום לישיבות הממשלה ולוועדות השרים. לצורך זה הוא מקיים קשר שוטף עם כל חברי הממשלה שבמהלכו מתואמות ההצעות להחלטת הממשלה וועדות השרים המונחות על שולחן הממשלה והוועדות. מזכיר הממשלה משמש דובר הממשלה ומתדרך את נציגי התקשורת בתום ישיבות הממשלה. הוא נושא באחריות לקשר בין הממשלה לבין הכנסת, יחד עם השר אשר מונה כמקשר בין הממשלה לבין הכנסת. בנוסף לאחריותו על עבודת מזכירות הממשלה מזכיר הממשלה ממלא משימות נוספות אשר מטיל עליו ראש הממשלה.

משרדי הממשלה

משרדי הממשלה העיקריים הם:
- משרד ראש הממשלה: ממונה על הגופים הממשלתיים הנכללים ישירות באחריותו של ראש הממשלה, ובהם שירות הביטחון הכללי, המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
- משרד הביטחון הוא המשרד שבאחריותו נכללים צה"ל והתעשיות הביטחוניות. שר הביטחון נחשב לאחד התפקידים הבכירים בממשלה. בגלל חשיבות התיק והמצב הבטחוני בישראל לעיתים ראשי הממשלה החזיקו גם בתיק הביטחון.
- משרד האוצר: עוסק בגביית המסים וחולש על תקציבי כל המשרדים האחרים, ולכן זהו תפקיד מפתח. בנוסף, הוא אחראי על קביעת המדיניות הכלכלית של הממשלה וויסות הפעילות של המשק.
- משרד החוץ: אחראי על קשרי החוץ של המדינה עם העולם כולו, ניהול השגרירויות והקונסוליות ברחבי העולם, הקשר עם כל שגרירי המדינות הזרות, וכל פעילות ההסברה. זהו אחד המשרדים הבכירים שיש ולרוב הוא ניתן בידי סגן ראש הממשלה.
- משרד החינוך, התרבות והספורט: אחראי על מערכת החינוך בישראל, ועל כלל הפעילות החינוכית, המדעית, התרבותית והספורטיבית במדינה.
- משרד הפנים: אחראי על הקשר הישיר עם האזרחים, הסדרת מעמדם החוקי, ופיקוח על העיריות יתר הרשויות המקומיות.
- משרד המשפטים: אחראי על מערכת המשפט בישראל, על ענייני חקיקה מטעם הממשלה, על מדיניות של מינוי שופטים ועל סוגיות הקשורות בחוק וממשל.
- המשרד לביטחון פנים: נושא באחריות לביטחון הפנים והסדר הציבורי, אך הוא בעיקר מזוהה כמשרד האחראי על משטרת ישראל.
- משרד הרווחה: מטפל באוכלוסיות הנזקקות לסיוע, והוא ממונה על המוסד לביטוח לאומי, העוסק במתן קצבאות וגמלאות לתושבי המדינה.
- משרד התחבורה: אחראי על ניהול התשתית התחבורתית במדינה, ביבשה באויר ובים,כולל המלחמה בתאונות הדרכים.
- משרד התקשורת: עוסק בהסדרת נושא התקשורת בארץ, ואחראי על קביעת מדיניות לחברות התקשורת השונות, ובהן חברות הטלפון והטלפון סלולרי, ואחראי על רשות הדואר.
- משרד השיכון: אחראי על מיזמי בנייה והתיישבות, שוק הנדל"ן, בניית שיכונים ושכונות חדשות, ועוד.
- משרד התשתיות הלאומיות האחראי על תשתיות כגון חברת החשמל, אספקת המים, מחצבים כגון גז ועוד.
- משרד התעשייה המסחר והתעסוקה שאחראי על עידוד התעשיה המסחר והתעסוקה.
- המשרד לאיכות הסביבה שעוסק בפיקוח ובקרה וניטור אקולוגי של מדינת ישראל.
- משרד התיירות שעוסק בפיקוח ופיתוח של תוכניות לעידוד תיירות הפנים והחוץ במדינה.

הממשלה הנוכחית

הממשלה הנוכחית היא ה-30 במספר, מאז קום המדינה. הממשלה הייתה דינמית למדי, ובמהלך כהונתה פרשו ממנה שרים והתמנו אחרים. שינוי נרחב בהרכב הממשלה נעשה בינואר 2005, עם הצטרפותה של מפלגת העבודה לקואליציה, בעקבות פרישתה של מפלגת שינוי. מצוינים גם השרים לפני ששונתה הקואליציה עם פרישת האיחוד הלאומי, המפד"ל ושינוי. הסדר בכל משרד הוא כרונולוגי.
- ראש הממשלה: אריאל שרון
- ממלא מקום ראש הממשלה: אהוד אולמרט
- משנה לראש הממשלה: שמעון פרס
- סגני ראש הממשלה: יוסף לפיד, נוכחי: סילבן שלום
- שר האוצר: בנימין נתניהו, נוכחי: אהוד אולמרט
- שר הביטחון: שאול מופז
- שר החוץ: סילבן שלום
- שר הפנים: אברהם פורז, אריאל שרון, נוכחי: אופיר פינס
- שר לביטחון פנים: צחי הנגבי, נוכחי: גדעון עזרא
- שר המשפטים: יוסף לפיד, נוכחית: ציפי לבני
- שרת החינוך, התרבות והספורט: לימור לבנת
- שר הבינוי והשיכון: אפי איתם, ציפי לבני, נוכחי: יצחק הרצוג
- שר הבריאות: דני נוה
- שר החקלאות ופיתוח הכפר: ישראל כץ
- שר המדע והטכנולוגיה: אליעזר זנדברג, אילן שלגי, ויקטור בריילובסקי, אריאל שרון, נוכחי: מתן וילנאי (מינויו אושר ב-28.08.2005)
- שר הרווחה: זבולון אורלב, נוכחי: אריאל שרון
- שר התחבורה: אביגדור ליברמן, נוכחי: מאיר שטרית
- שר התיירות: בנימין אלון, גדעון עזרא, נוכחי: אברהם הירשזון
- שר התעשיה, המסחר והתעסוקה: אהוד אולמרט
- שר התקשורת: אריאל שרון, אהוד אולמרט, נוכחית: דליה איציק
- שר התשתיות הלאומיות: יוסף פריצקי, אליעזר זנדברג, אריאל שרון, נוכחי: בנימין בן אליעזר
- שר לאיכות הסביבה: יהודית נאות, אילן שלגי, אריאל שרון, נוכחי: שלום שמחון
- שר לענייני ירושלים והתפוצות: נתן שרנסקי, נוכחי: צחי הנגבי
- שרה לקליטת עליה: ציפי לבני
- שר במשרד האוצר: מאיר שטרית
- שר במשרד ראש הממשלה: עוזי לנדאו, גדעון עזרא, צחי הנגבי, נוכחי: מתן וילנאי
- שר בלי תיק: חיים רמון
- השר המקשר בין הממשלה לכנסת: מאיר שטרית
- שר לענייני דתות: אריאל שרון

ראו גם

- רשימת ראשי ממשלות ישראל

קישורים חיצוניים

- [http://www.knesset.gov.il/govt/heb/memshalot.asp כל ממשלות ישראל] באתר הכנסת
- [http://www.pmo.gov.il משרד ראש הממשלה]
- קטגוריה:ישראל: חוק ומשפט קטגוריה:ישראל: פוליטיקה

ימית

רפובליקת קונץ'

רפובליקת קונץ' (Conch Republic) (רפובליקת הקונכיה) הינה מדינה לא מוכרת הנמצאת בדרומם של איי הקיז במדינת פלורידה שבארצות הברית.

היסטוריה

בשנת 1982, משמר הגבול של ארצות הברית הקים מחסומים על כביש מהיר מספר 1, המקשר את האי קי ווסט לפלורידה. מטרת המחסומים היתה לחפש סמים ומהגרים בלתי חוקיים. מועצת העיר קי ווסט הגישה לבית המשפט בקשה לצו מניעה נגד משמר הגבול בטענה שהדבר פוגע בכלכלת האי, בתיירות ובזכויות ואולם בתי המשפט סרבו לתת את הצו. לאחר שהממשל הפדרלי התעלם מפניות מועצת העיר, ב-23 באפריל, 1982, ראש העיר של קי ווסט דניס וורדלו הכריז על עצמאותו של האי מארצות הברית, בשל העובדה שארצות הברית הציבה מחסומי ביקורת גבולות בין שטחה לבין האי. כמו כן הוא הכריז על עצמו כעל ראש ממשלה של המדינה החדשה, והכריז מלחמה על ארצות הברית. בהמשך הודיע על כניעתו של האי, וביקש סיוע ממדינות העולם בשל היות האי מדינה כבושה על ידי צבא ארצות הברית. פעולות אלה יצרו הד נרחב בתיקשורת והלחץ שהופעל על הממשל האמריקאי הוביל להסרת המחסום של משמר הגבול. על אף שרפובליקת קונץ' היתה עצמאית במשך יום אחד בלבד, רבים מתושבי העיר רואים עצמם אזרחי המדינה, ויום העצמאות שלה נחגג בעיר כל שנה ב-23 באפריל.

קישורים חיצוניים

- [http://www.conchrepublic.com/ רפובליקת קונץ']
- [http://members.aol.com/brooks957/crhist.htm ההיסטוריה של רפובליקת קונץ'] Category:מדינות לשעבר Category:פלורידה

ארצות הברית

ארצות הברית של אמריקה (ארה"ב) (United States of America) היא פדרציה של 50 מדינות, אשר 48 מהן יוצרות שטח יבשתי רציף המשתרע על פני 7,827,000 קמ"ר. שתי מדינות נוספות - אלסקה והוואי - אינן רציפות ליבשת. אלסקה (Alaska) היא חצי אי ענק (1,518,000 קמ"ר) בצפון-מערב קנדה, על חופי אוקיינוס הקרח הצפוני (במקום בו מפריד מצר ברינג בין אמריקה הצפונית לבין רוסיה שביבשת אסיה). הוואי (Hawaii) היא קבוצת איים (500 קמ"ר) השוכנת הרחק במרחבי האוקיינוס השקט (Pacific Ocean), מערבה מן היבשת.

היסטוריה

ייסוד המדינה

מקורה של ארצות הברית בשלוש עשרה מושבות בריטיות שהוקמו החל מ-1606 בחוף המזרחי של צפון אמריקה. באמצע המאה השמונה עשרה החלה תסיסה בקרב אוכלוסית המושבות על רקע הטלת מיסים על ידי השלטון הבריטי מבלי לתת ייצוג פוליטי נאות לאנשי המושבות. המצב הגיע לרתיחה בשנות ה-70 של המאה, עם טבח בוסטון (1770) ומסיבת התה של בוסטון (1773). המושבות התארגנו במסגרת הקונגרס הקונטיננטלי (החל מ-1774), וב-1775 הקימו את הצבא הקונטיננטלי העמידו בראשותו את ג'ורג' וושינגטון, ופתחו במלחמת העצמאות האמריקנית. באמצע המלחמה, ב-4 ביולי 1776, נחתמה בפילדלפיה הכרזת העצמאות של ארצות הברית. המלחמה נשמשכה גם אחרי הכרזת העצמאות, הוכרעה עם נצחון האמריקנים והצרפתים בקרב יורקטאון ב-1781, והסתיימה זמן קצר אחר כך. הבריטים הכירו בעצמאות המדינה הצעירה בחוזה פריז ב-1783. בתחילה היתה ארצות הברית קונפדרציה רופפת של שלוש עשרה המדינות. אולם מבנה זה לא היה מספיק למדינה שהתאוששה מהמלחמה. ב-1787 כונסה בפילדלפיה הועידה החוקתית על מנת לגבש חוקה, תוך מחלוקת בין הפדרליסטים שרצו איחוד חזק יותר הכולל ממשלה פדרלית חזקה שיכולה לגבות מיסים, לבין מתנגדיהם שחששו מחידוש העריצות ממנה הם השתחררו זה עתה. חוקת ארצות הברית אושררה על ידי מספיק מדינות ב-1788 ונכנסה לתוקף ב-1789 לנשיא הראשון תחת החוקה החדשה נבחר ג'ורג' וושינגטון.

ההתפשטות מערבה ושאלת העבדות

ג'ורג' וושינגטון עם תום המלחמה החלה התפשטות ארצות הברית מערבה, במה שנחשב כייעוד אלוהי. הם התחילו בתיישבות באזורים שבין הרי האפלצ'ים לנהר המיסיסיפי, שלפחות להלכה היו חלק משטח המדינה, ואורגנו כטריטוריות שעתידות להפוך למדינות. ב-1803 חתמה ארצות הברית בראשותו של תומס ג'פרסון עם צרפת של נפוליון על הסכם רכישת לואיזיאנה בה נוסף לשטח ארצות הברית אזור המערב התיכון בין המיסיסיפי להרי הרוקי, וב-1819 קנתה ארה"ב את פלורידה מספרד. אולם ההתפשטות לא התקיימה רק בדרכי שלום. היא הביאה לעימותים נגד האינדיאנים, למלחמת 1812 נגד בריטניה, למהפכה הטקסנית (1835 - 1836) ומלחמת ארה"ב-מקסיקו (1846 - 1848). ההתפשטות מערבה תרמה רבות גם לעימות הפנימי בשאלת העבדות. ארצות הברית היתה קרועה בין מדינות הצפון התעשיתיות בהן העבדות היתה אסורה, למדינות הדרום החקלאיות שכלכלתן התבססה על העבדות. אף אחד מהצדדים לא הצליח לכפות את עמדתו, והמאבק התמקד סביב קבלת מדינות חדשות לברית, כאשר כל אחד מהצדדים חשש שייווצר רוב מוצק נגדו. במשך המחצית השניה של המאה ה-19 נערכו מספר ניסיונות של פשרה (פשרת מיזורי מ-1820, והפשרה של 1850) שדאגו שיישמר האיזון בין מדינות העבדות והמדינות החופשיות. אבל בשנות ה-50 חלה הקצנה בשני המחנות. תומכי העבדות הצליחו לבטל את השגי הצפון עם קבלת חוק קנזס-נברסקה, ופעלו לאכיפת הסגרת עבדים שברחו צפונה. לעומתם בצפון התחזקה תנועת ההתנגדות לעבדות וקמה המפלגה הרפובליקנית. כאשר אברהם לינקולן נבחר לנשיאות מטעמה פרשו מדינות הדרום זו אחר זו מהברית והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, וניתן האות למלחמת האזרחים העקובה מדם שהתחוללה בין 1861 ל-1865, בה ניצח לבסוף הצפון.

ממלחמת האזרחים לשפל הגדול

עם תום המלחמה וביטול העבדות (בתיקון ה-13 לחוקה) עלתה שאלת שילובן מחדש של המדינות המורדות באיחוד, במסגרת מה שכונה תקופת הרקונסטרוקציה. לינקולן היה בעד עמדה פייסנית כלפי מדינות הדרום המובסות, אולם הוא נרצח כמעט מייד אחרי סיום המלחמה על ידי מתנקש דרומי, והקונגרס בו היו מיוצגות רק המדינות שנותרו נאמנות לאיחוד ושהיה בשליטה רפובליקנית, הוביל קו נוקשה ונקמני כלפי הדרום שכלל הטלת ממשל צבאי ותנאים נוקשים על קבלת המדינות הפורשות חזרה לברית. תקופת הרקונסטרוקציה הסתימה ב-1877, עם הוצאת הצבא הפדרלי ממדינות הדרום. היחס העויין של אנשי הדרום הלבנים המובסים כלפי הצפוניים והעבדים המשוחררים (כפי שהתבטא בהקמת הקו קלוקס קלן) גרם לכך שמצב האפרו-אמריקנים לא השתנה בהרבה ממצבם בתקופת העבדות עד לאמצע המאה ה-20, והתקיימה מדיניות ההפרדה הגזעית תחת הכותרת "שווה אך נפרד". התקופה שלאחר המלחמה היתה תקופה של צמיחה אדירה של המגזר התעשייתי בארצות הברית, ומהפכה של מעבר מחברה של חקלאים ובעלי מקצוע מומחים, לחברה מתועשת. המהפכה כללה גם מהפכה תחבורתית, של רישות המדינה במסילות ברזל, וגל הגירה עצום של כ-40 מיליון איש שהגיעו מאירופה וממזרח אסיה. הממשל עודד את התעשיינים החדשים הן בסובסידיות, והן במדיניות של מכסי מגן גבוהים. אולם לתקופה זו, שכונתה בביקורת "העידן המוזהב" (The gilded age), היו גם צדדים שליליים רבים: בעלי ההון החדשים ("הברונים השודדים"), צברו הון עצום בתקופה קצרה. בעלי הון מעטים השתלטו על הכלכלה על ידי הקמת קרטלים. הממשל הושחת, ונוצרו פערים חברתיים עצומים. כתגובה לכך הוקמו מספר תנועות מחאה ורפורמה: הפועלים החלו בהקמת האיגודים המקצועיים (בשנות ה-70' וה-80'), החקלאים הקימו את התנועה הפופוליסטית שהגיעה לשיאה בשנות ה-90', ואנשי המעמד הבינוני הובילו את הרפורמה הפרוגרסיבית שהשתלטה על הפוליטיקה האמריקנית בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 (מתחילת ממשל תיאודור רוזוולט ועד תום ממשלו של וודרו וילסון), והובילה תיקונים בממשל, והטלת הגבלות על הקרטלים ופיקוח על המסחר.

פוליטיקה

ארצות הברית היא דמוקרטיה נשיאותית פדרלית, שמתנהלת על פי החוקה שהתקבלה 1788. הנשיא נבחר בבחירות כלליות, בשיטה סבוכה בה האזרחים בכל מדינה מצביעים לנציגי המדינה בחבר האלקטורים. הקונגרס האמריקני מורכב משני בתים בו נבחרים בבחירות אישיות: בית הנבחרים בו לכל מדינה יש ייצוג פרופורציונלי לאוכלוסיתה, והסנאט בו לכל מדינה יש ייצוג של שני סנטורים. בגלל שכל מערכות הבחירות הן אישיות ומתנהלות כמעט תמיד בסיבוב יחיד בו "המנצח לוקח את הכל", הכוח הפוליטי מצוי כמעט בלבדית בידיהן של שתי מפלגות גדולות. מאז סוף המאה ה-19 שתי מפלגות אלה הן המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקנית. המפלגה הדמוקרטית נחשבת לשמאלית יותר ("ליברלית") והרפבובליקנית לימנית ("שמרנית"). כיום המפלגה הרפבוליקנית מזוהה עם העסקים הגדולים, עם שמרנות דתית, עם התנגדות להפלות ועם ניציות בטחונית. המפלגה הדמוקרטית מזוהה עם מדיניות של יותר שיוויון כלכלי, ושיוויון למיעוטים (ובפרט לאפרו-אמריקנים), עם המאבק לזכויות אדם ואזרח, ועם פתיחות כלפי העולם והמוסדות הבינלאומיים. מבחינה גאוגרפית מרוכזים תומכי המפלגה הדמוקרטית, בצפון מזרח ארצות הברית, במערב במדינה, ובאזורים תעשייתיים בצפון מרכז המדינה, ובערים הגדולות. לעומת זאת הרפובליקנים שולטים בדרום ארצות הברית (אזור שבאופן מסורתי היה דוקא מעוז דמוקרטי), במדינות רבות במרכז המדינה, בפרברים המבוססים, ובעיירות הקטנות והאזורים החקלאיים. כיום הן הנשיאות והן שני בתי הקונגרס נתונים בידי רוב רפובליקני. בניגוד למקובל במדינות מרובות, שדוגלות בעיקרון הייצוג (כמו בישראל), נותנת החוקה בארה"ב סמכויות רחבות לנשיא. משטר זה מכונה בשם "משטר- נשיאות". משנבחר הנשיא, ועד סוף תקופת כהונתו, אינו זקוק לאמון מצד רוב הקונגרס. אומנם הקונגרס רשאי להעבירו מכהונתו ע"י תהליך מיוחד של העמדה לדין על ייסוד האשמה בבגידה, קבלת שוחד או פשעים ועבירות חמורות אחרות, אך עד היום לא הועבר אף נשיא אחד של ארה"ב מכהונתו. הנשיא ה- 17, אנדרו ג'ונסון היה הכי קרוב לכך. סמכויות הנשיא רחבות מאוד ומתפשטות על כל תחום הרשות המבצעת. בארה"ב אין ממשלה לפי המתכונת המקובלת, ז"א גוף קיבוצי של שרים, אשר מחליט ברוב קולות. ה"קבינט" של הנשיא מורכב מפקידים בלבד שהוא נמלך בהם במידה שהוא רוצה בכך, אך בסופו של דבר אין הם אלא עושי רצונו. הקבינט מורכב מהשרים\ מזכירים של יותר מ- 10 משרדי ממשלה, ובנוסף מורכב גם מחטיבות אדמיניסטרטיביות מיוחדות (דהיינו, שמטעמי ניהול וארגון).

כלכלה

זכויות אדם ואזרח ארצות הברית היא המעצמה הכלכלית החזקה ביותר שבארצות תבל. לא זו בלבד שהיא עשירה באוצרות טבע, אלא גם רוב שטחיה פוריים, מלבד זאת – יש בשיטה של כלכלת השוק החופשית משום דחף לחתור לעשיית רווחים בקרב הרבה מנהלים בכירים ואנשי מקצוע. השוק המקומי הגדול פועל לטובת פיתוחם של תוצרים המוניים זולים, בשל דרגת ההתפתחות הגבוהה של התעשייה, מועסקים בחקלאות 2.8% בלבד של המפרנסים. חלקם של המועסקים בתעשייה הוא כיום 32% אולם גם מספר זה הולך ויורד. כנגד זה עלה שיעור המועסקים בשירותים ל 65% ויותר. גידולי חקלאות עיקריים: כותנה , ירקות שונים , פירות שונים , פרי הדר , דגנים , פולי סויה, תירס, חיטה. משאבי טבע: