:: wikimiki.org ::
| כת קומראן |
כת קומראןהאיסיים (שמות נוספים הם "כת מדבר יהודה" ו"כת קומראן")
היו כת יהודית סגפנית בתקופת בית שני, שחיה באזור מדבר יהודה. רק לאחרונה עם גילוי מגילות ים המלח התגלה עומק הגותם, ונחשפו פרטים רבים על אורח חייהם ותפיסתם הרעיונית.
תפיסות האיסיים
לפני גילוי המגילות, המידע שהיה בידינו על האיסיים היה מאנשי התקופה: פילון האלכסנדרוני, ההסטוריון הרומי פליניוס ובמיוחד מכתביו של ההסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו, הוא יוספוס פלביוס, שחי תקופה מסוימת בקירבת האיסיים, ולמד מהגותם.
בעיני העולם העתיק נראו האיסיים כהתגלמותם של אידיאלים נעלים ומשובחים. ראו בהם חבורה העוזבת את הבלי העולם הזה, מתעלה על העולם החומרי, מגיעה להכרה מיסטית, ומוותרת על חיי המותרות. בנוסף הם ראו בהתפעלות את שיתוף הרכוש שהיה נהוג אצל האיסיים, הדומה לרעיון הקיבוץ המודרני.
בן מתיתיהו גם מרבה לשבח את מעלת הכנסת האורחים בה נשתבחו האיסיים.
אך עם גילוי מגילות ים המלח התגלה שלא הכל אידיאלי כמו שמתארים זאת ההסטוריונים.
האיסיים התבדלו מעם ישראל, ויצרו הגות דואליסטית המחלקת את האנושות לשני מחנות נבדלים: הם עצמם- "בני האור" ולעומתם שאר ישראל ואומות העולם "בני החושך". הם ראו את שאר ישראל, הפרושים והצדוקים בתור חוטאים, ורק הם עצמם מקיימים את המצוות.
במכתביהם הם מצטיירים כאנשים עקשנים, העוזבים את החברה לאו דווקא מתוך רצון להיות פציפיסטים מובהקים, כמו שתיארו אותם. הם אמנם היו פציפיסטים, אך יחד עם זה הכינו את עצמם למלחמת השמד של העולם, לאותה מהפכה עולמית שבה הם יהוו את הגרעין ואת העילית של ישראל.
לפי ההסטוריונים האיסיים התנזרו מנשים, (למרות שבחפירות בקומראן נמצאו עצמות נשים).
אסור היה להם לקבל מתנות מן העולם החיצוני בלי אישור הממונים, והיה אסור עליהם לתת מתנות לקרוביהם בלי אישור הממונים. כל אדם שנכנס לחברתם צריך היה למסור את כל הונו.
האיסיים והנצרות
לאיסיים הייתה השפעה גדולה על היווצרותה של הנצרות, ובמיוחד על הגותו של פאולוס, שהרבה מרעיונותיו כמו רעיון ההפרדה בין 'בני האור' ו'בני החושך' שאובים ללא ספק מתוך ההגות האיסיית. יש גם שטוענים שישו הנוצרי היה חבר תקופה מסוימת בכת זו והושפע ממנה. רבים הצביעו על הדמיון שבין האוונגליונים והאיגרות שבברית החדשה לבין ספרות הכת. כנראה שיוחנן המטביל, מורו של ישו, היה מקורב מאד לכת, והחשיבות הגדולה שניתנה לטבילה אצל האיסיים התגלגלה כך לנצרות.
ראו גם
- מגילות ים המלח
- קומראן
- צדוקים
- פרושים
לקריאה נוספת
- כת מדבר יהודה והאיסיים, פרופ' דוד פלוסר, משרד הביטחון 1985.
- תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים,יוסף בן מתתיהו (תרגום: ד"ר י. נ. שמחוני, הוצאת מסדה 1968)
קישורים חיצוניים
- [http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=8086&kwd=1588 עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים] מאת מאיר בר אילן
- [http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=1537&kwd=1588 כת האיסיים] מתוך כתביו של יוסף בן מתתיהו, באתר מט"ח
Category:זרמים ביהדות
ja:エッセネ派
כתכת היא התארגנות חברתית של קבוצה סגורה, המאוגדת בדרך כלל סביב עקרונות פילוסופיים או דתיים משותפים. המאפיין המובהק של כת הוא הגדרתה כקבוצת שוליים בידי קבוצות ממוסדות או בידי החברה הכללי.
מאפיינים סוציולוגיים של כתות
- מנהיג: בדרך כלל מרוכזת הכת סביב אדם כריזמטי בעל כושר מנהיגות יוצא דופן, שמסוגל לסחוף אנשים אחרי רעיונותיו.
- סודיות: המתקבלים לכת עוברים לרוב טקס חניכה, שבו הם מתחייבים להיות נאמנים לכת ולשמור על הסודיות של הנעשה בה.
- התנתקות: דחיפה לנתק קשרים חברתיים ישנים, הסתגרות והתבדלות של אנשי הכת מפני העולם החיצוני.
- אדיקות: תביעה לאדיקות פולחנית עזה.
- ציות: בקשת ציות וכפיפות מוחלטת מחברי הכת למנהיגיה, והטלת סנקציות ועונשים בעקבות אי מילויה.
- מיסיונריות: ניסיון לגייס חברים נוספים לכת.
- ויתור על רכוש: תביעה להקדשת הרכוש הפרטי לכת או למנהיגה.
- סולידריות בין חברי הכת: עידוד חברי הכת וגילויי אמפתיה חריגים.
לכל כת יש מאפיינים ייחודיים. ישנן כתות שמצטיינות באדיקות דתית, יש כאלו שהן קרש קפיצה של המנהיג להגיע לעמדה שלטת בחברה, ויש כאלו שהם קריאה אנטי חברתית.
יש להבדיל בין כתות שהן קבוצות בעלות רעיונות חריגים שממוצבות בשולי החברה, לכתות מסוכנות ואלימות, שמנצלות את מאמיניהם ועושות בהם מניפולציה, כמו הכת של דיוויד כורש בארה"ב, כת מקדש השמש באירופה וכת האמת הצרופה ביפן. בכל המקרים הללו אנשי הכת התאבדו, נרצחו או רצחו אנשים אחרים.
ביקורת חברתית על כתות
כתות רבות מעוררות ביקורת חברתית, הנסובה בעיקר על היחס בין הנהגת הכת לחברים. מבקרי התארגנויות כאלו טוענים שמנהיגי הכת מפעילים לחץ פסיכולוגי חריג על חברי הכת ומנצלים אותם כדי להשיג כסף או כוח.
כתות אחרות נחשבות מסוכנות לסדר החברתי בשל רעיונותיהן החריגים או הקיצוניים. בימי הביניים, למשל, רדפה האינקוויזיציה חברים בכתות מינות, בטענה שהם מעודדים אמונה שונה מזאת של הכנסייה הקתולית. כיום ישנן מדינות המחוקקות חוקים נגד כתות, כמו יפן, הנאבקת בכת ה"אום שינריקיו", או גרמניה, הנאבקת בכת הסיינטולוגיה. עם הופעת תנועת החסידות ביהדות היא נחשבה לכת של מעשי ליצנות, בידי הזרם המרכזי, ואף הוחרמה בידי מנהיגו הדתי - הגאון מוילנא.
כתות
- כת מדבר יהודה - כת יהודית בקומראן מהמאות האחרונים של בית שני, שחיה חיי פרישות והאמינה בגזרה קדומה. כינו את עצמם "בני האור".
- וולדנזים - תנועה נוצרית מן המאה ה-12 באירופה, שקראה לעוני, הטפה וריכוז הסמכות הדתית בכתבי הקודש.
- שבתאות - תנועה ביהדות שהאמינה במשיחותו של שבתי צבי והחזיקה בפרשנות חריגה ליחס בין חטאים לגאולה.
- פרנקיזם - מעין גרורה מאוחרת של השפעת משיחיותו של שבתאי צבי, בהנהגתו של יעקב פרנק.
- עדי ה' - כת נוצרית מיסיונרית שנוסדה בסוף המאה ה19.
- סיינטולוגיה
- ראלים - תנועה שחבריה מאמינים שבני האדם נוצרו משיבוט שביצעו חוצנים.
- כת השטן - כת שמשתתפיה סוגדים לשטן. קיומה של כת זו מוטל בספק.
- מקדש השמש
- דיוויד כורש - כת שהתבצרה בשנות ה90 בחוות וואקו שבטקסס, ורוב אנשיה נהרגו בידי עצמם בזמן פריצת הFBI לתוכה.
- אום שינריקיו - (האמת הצרופה) - כת יפנית שרצתה להשתלט על מוקדי השלטון בכוח, ובין היתר פיזרה גז סארין ברכבת התחתית.
קישורים חיצוניים
- [http://www.katot.org אתר המידע על כתות במדינת ישראל]
-
ja:カルト
מדבר יהודה
מדבר יהודה והנגב הם בתי גידול המאופינים ביובש רב ובטמפרטורה גבוהה. הגשמים שם מועטים: 100 עד 150 מ"מ בממוצע לשנה, ויש שנים בלי גשם כלל - שנות הבצורת. בשנת בצורת הטמפרטורה גבוהה מאוד: 40 מעלות באור. קרינת השמש החזקה מעלה את טמפרטורת הקרקע עד ל-70 מעלות ורק יצורים המותאמים לתנאים קשים אלה יכולים לשרוד במדבר.
בניגוד לנגב, מדבר יהודה איננו חלק מקו המדבריות העולמי. מדבר מקומי הנקרא "מדבר בצל גשם". כלומר, מדבר יהודה הוא מדבר בגלל תנאי השטח היחודיים לו.
ענני הגשמים העולים מן הים התיכון ממטירים את כל הגשם מעל מישור החוף והרי יהודה, שהאקלים בהם קר יחסית. וכאשר הם גולשים במדרון מעל מדבר יהודה, שאקלימו חם, הם מתרחבים והופכים דלילים במים, שאת רובם כבר המטירו מעל ההר. כאשר הם מגיעים מעל ים המלח הם שוב מתמלאים מים וממטירים מעל הרי מואב. תופעה זו נקראת "מדבר צל גשם"
תוספת: מדבר יהודה אזור השיפולים המזרחיים של הרי יהודה. רוב שטחו של המדבר מכוסה בסלעי קירטון רכים, שהם מתאימים יחסית לחלחול ותורמים לצחיחותו של האזור. אטימותו של הסלע גורמת לכך שמי הגשים נאספים בערוצים וגורמים לשיטפונות עזים בעת שיורדים גשמים רבים בהר חברון, ממזרח לקו פרשת המים הארצית.
מדבר יהודה משתפל מזרחה במבנה של 3 מדרגות, שהן למעשה בליטת של קמרים פנימיים במדבר יהודה.
בקרבת ים המלח מסתיים המדבר במצוק ההעתקים, מצוק זקוף בגובה 400 מטר המלווה את ים המלח לכל אורכו. מצוק זה נוצק בגלל סלעי גיר קשה ודולומיט, הנמצאים מתחת לשכבת הקירטון.
אקלים: הרי יהודה הוא מכשול הניצב בדרכם של הרוחות מזרחה לכיוון מדבר יהודה. זו היא הסיבה העיקרית לצחיחותו של האזור. ככל שפונים מזרחה, נעשה מדבר יהודה צחיח וחם יותר. באזורים הצחיחים שלו יורדים כ-50 מ"מ גשם בשנה. במערב מדבר יהודה יורדים על 300 מ"מ גשם, כמות המספיקה לגידולי בעל מסוימים, כמו זיתים, חיטה ושעורה.
ממוצעי משקעים וטמפ' במדבר יהודה (סדום):
טמפ' ממוצעת מקסימלית באוגוסט - C43.8
טמפ' ממוצעת מקסימלית בינואר - C 25.8
כמות משקעים שנתית ממוצעת - 47 מ"מ
צומח: במדבר יהודה כסות הצומח דלה, הן מסיבות אקלימיות וקרקעיות והן משום הרעייה הרבה. במערב הרי יהודה, היכן שיש כמויות משקעים נכבדות ניתן למצוא בשטח עצי אלה אטלנטית. במצוקי הנחלים שוררים תנאים של לחות יחסית וכאן אפשר למצוא נציגים של הצומח הים תיכוני. פקעת ים המלח זוכה לכמויות מים רבות יחסית, יש בה מעיינות גדולים וסביבם מתקיים עולם צומח חיי ועשיר (עצי שיטה סלילנית ושיטת הסוכך וכן עצי נאות מדבר).
חי: בשמורת עין גדי וסביבתה חיים עדרי יעל נובי וקבוצות של שפני סלע.
בנחלים יש דגים ודו חיים. במדבר יש זוחלים רבים ביניהם נחשים ארסיים כמו אפעה וציפעון שחור. עופות אופייניים הם עורב קצר זנב, טריסטרמית, זנבן ושחור הזנב.
קישורים חיצוניים
- [http://www.trekker.co.il/israel-yehuda.htm מדבר יהודה]- מידע כללי ותמונות מתוך אתר [http://www.trekker.co.il/israel.htm ישראל - תמונות]
Category:ארץ ישראל
יהודה
פילון האלכסנדרוניפילון האלכסנדרוני (נקרא גם בשמו היהודי ידידיה) היה פילוסוף יהודי הלניסטי שחי באלכסנדריה שבמצרים בתקופת הבית השני (בתקופה שבין 20 לפנה"ס ועד 50 לספירה). מוצאו ממשפחה אריסטוקרטית, מצאצאי המלך הורדוס. הירבה לעסוק באפולוגטיקה של היהדות. כתב ביוונית ורוב חיבוריו אבדו.
פילון עמד בראש המשלחת היהודית של קהילת אלכסנדריה לקליגולה שביקשה לבטל את הוראתו להציב את פסלו בבית הכנסת באלכסנדריה (40 לספירה הנוצרית).
רוב חיבוריו עוסקים בתורה, אך נשתמרו דווקא בידי הכנסייה.
הוא אימץ לעצמו דרכי מחשבה אפלטוניות וניסה ליישב בין המיתוס המקראי לתפיסת האלוהים האפלטונית. פילון נהייה למקור השראה מרכזי לאבות הכנסייה הנוצרית בעיצוב תפיסת עולמם הדתית.
עיקרי התאולוגיה הפילונית:
- אלוהים ברא את העולם באמצעות מאמר. (לוגוס).
- אלוהים ברא חומר קדמון וברא ממנו את העולם. הבריאה הנה פועל יוצא של רצונו החופשי של אלוהים. העולם תלוי באלוהים שהוא סיבתו המוחלטת ואין אלוהים תלוי בקיומו או בפעולתו בעולם.
- אלוהים הוא שנתן בעולם חוק וסדר. הוא יצר את חוקי הטבע. אלוהים אינו בר שינוי ולכן גם חוקיו נצחיים אלא אם כן מתוך רצונו החופשי ירצה לשנותם.
- ישנה על כן אפשרות עקרונית להתרחשות הנס, פרי החלטה חופשית של האלוהים. הנס הנו ביטוי להשגחת אלוהים. הניסים אינם מעשים שרירותיים או מקריים, אלא הם נבראים תמיד מתוך מחשבה תחילה לטובת יחידים או קבוצות הזכאים לכך, או לטובת המין האנושי כולו.
- הדעת הנבואית נעלה על פעולת השכל האנושי הרגילה והיא פועל של ההשגחה האלוהית. מעמד ההתגלות בסיני הנו אב טיפוס לדעת הנבואית המועברת בכוח ההשגחה לקיבוץ של בני אדם.
- דעת האלוהים – שתי דרכים להשיגה. דרך עקיפה שכלית ודרך ישירה – נבואה. דעת זו הנה דעת מציאותו ופעולתו בעולם, אך לא דעת מהותו. אין לדעת דבר על מהותו של אלוהים. אלוהים הנו נמנע ההשגה.
- בהתגלות נמסרו לאדם חוקים הנמצאים בהרמוניה מלאה עם הטבע. חקיקה אנושית אינה מגיעה להרמוניה זו. חוק הטבע משמעו חוק שנתגלה מאלוהים.
- המדינה המושלמת הנה המדינה המבוססת על חוקי האלוהים, תיאוקרטיה. פילון מכנה משטר כזה דמוקרטיה במשמעות של שוויון הכל בפני החוק האלוהי.
- פילון מקבל את העיקרון האריסטוטלי בדבר המידה הטובה כדרך האמצע, אך מדגיש את חירות הרצון האנושית לבחור בין טוב ורע. (פרשנות מסוימת של פילון, כמו של הרמב"ם ושפינוזה אח"כ, תנסה להראות שפילון בעצם אינו מאמין בחירות זו)
התאולוגיה של פילון עברה דרך אבות הכנסייה אל עולם הרוח של ימי הביניים. מולה עמדה בימי הביניים תפיסת פלוטינוס בדבר האצלת העולם באופן הכרחי מאלוהים.
המחשבה הדתית של אבות הכנסייה ששורשיה בפילון הסתמכה על דעת אלוהים הנקנית לאדם בהתגלות. ההגות הפילוסופית מאידך מכוננת עצמה על הראציו האנושי. בהגות ימי הביניים בכלל ובהגות היהודית בפרט נדרש ההוגה להכריע או לפשר בין שני מקורות הסמכות הללו.
על שמו נקרא כיום המושב כפר ידידיה שבעמק חפר.
מספריו:
- כתבי פילון
- נגד פלאקוס והמשלחת לגאיוס
- על חרות הצדיק
- על חוקים לפרטיהם
קישורים חיצוניים
- ירון כהן צמח, [http://www.e-mago.co.il/Editor/philosophy-505.htm פילון האלכסנדרוני: לא בעיני גופך אלא בעיני התבונה]
פילון האלכסנדרוני
קטגוריה:יהודים
קטגוריה:פילוסופיה יהודית
ja:アレクサンドリアのフィロン
יוסף בן מתתיהו
יוסף בן מתתיהו (נולד בשנת 38 - נפטר בשנת 100 לערך) נודע גם בשמו הרומאי יוספוס פלביוס (Josephus Flavius) - היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול.
נולד למשפחת כוהנים יהודית מיוחסת בירושלים והיה מפקד הגליל בעת המרד הגדול ברומאים.
בן מתתיהו מסר את עצמו לבסוף לרומאים וזאת בעקבות נפילת הגליל לידיהם ותחילת כישלון המרד.
בן-מתתיהו נפטר בסביבות שנת 100. שנת מותו המדוייקת לא נודעה. הוויכוח סביב דמותו ממשיך להתקיים עד עצם היום הזה.
מפקד הגליל במרד הגדול
עם תחילת המרד הגדול קיבל בן מתתיהו את הפיקוד על הגליל, ועסק בביצורו, ובארגונם ואימונם של הכוחות היהודיים בו. לדבריו עמדו תחת פיקודו ששים אלף רגלים ושלש מאות וחמישים פרשים, אליהם התוספו ארבעת אלפים וחמש מאות שכירי חרב זרים.
בתקופת פיקודו על הגליל נאלץ להתמודד עם בעיות מנהליות רבות, ואף עם ערים שסירבו לשתף פעולה עם המרד, ביניהן ציפורי, שהיתה מהחשובות בערי הגליל.
בפיקודו של בן מתתיהו נהדפה ההתקפה הראשונה בפיקוד פלסידוס (מקציניו של אספסינוס) על יודפת, אך עם הגעת עיקר הכוח הרומאי לגליל נכנעו ו/או ברחו רוב תושביו. בן מתתיהו ניסה לארגן את טבריה להגנה אך נתקל בחוסר שיתוף פעולה מצד תושביה. במקביל, ביקש תגבורת ממנהיגי המרד בירושלים, בקשה שנותרה ללא מענה.
בן מתתיהו הצליח להגיע ליודפת בטרם החל אספסינוס את המצור עליה. הוא פיקד על ההגנה העיקשת על העיר עד אשר נפלה לאחר מעל חודש של מצור בעקבות הלשנתו של בוגד אשר מסר לרומאים כי שומרי העיר המותשים ישנים בשעות הבוקר המוקדמות. הרומאים פתחו במתקפה עם שחר והפתיעו את השומרים הישנים. עם נפילת העיר, ברח ממנה בן מתתיהו והסתתר יחד עם עוד 40 לוחמים מפני הכוחות הרומאים המחפשים אחריו.
בסיום הקרב על יודפת הסתתר יוסף בן מתתיהו במערה עם קבוצת לוחמים. ככל הנראה, בין הלוחמים הוסכם על התאבדות קבוצתית במקרה שהברירה היחידה תהיה כניעה. בפועל, כשהגיעו הלוחמים למצב שהיו חייבים להיכנע, התאבדו כל הלוחמים פרט לו ולוחם נוסף, שהסגירו עצמם לרומאים (ראו בעיית יוספוס).
בהמשך למעשה זה נטען, כי בן-מתתיהו בדה מאוחר יותר את סיפור ההתאבדות במצדה, כדי להאיר בדיעבד את התנהגותו במערה באור חיובי למול זוועת ההתאבדות וחוסר התוחלת שבה. ואולם, לא נמצאו לטענה זה תימוכין עובדתיים.
ההסטוריון
עם נפילת יודפת נאסר יוסף בן מתתיהו בידי הרומאים, אולם התיידד לאחר-מכן עם טיטוס, בנו של אספסיאנוס, ולימים קיסר רומא. התיידדות זו כנראה הצילה את חייו, שכן הרומאים נהגו לצלוב את ראשי המורדים למען יראו וייראו. במקום זאת נלקח לרומא, שם חי בחסות הקיסרים ממשפחת הפלביים, ומכאן מקור שמו הרומאי. על ייחוד מעמדו של יוספוס ניתן ללמוד מהפסל שנבנה בדמותו בספרייה הציבורית שברומא.
בשעה שיוסף בן מתתיהו הסגיר עצמו לרומאים, הוא נשבה, אך שוחרר בפקודה מגבוה ואף הוענקה לו האזרחות הרומית. על פי הנוהג המשפטי של רומא זכה יוסף בן מתתיהו לשלושה שמות: הצמד הראשון היה טיטוס פלאביוס (על שם משפחת הקיסר, הפטרון החדש של יוסף) והשם השלישי היה פשוט "יוסף" (או "יוספוס" בתעתיק היווני-רומי)
בחצר הקיסר ברומא כתב בן מתתיהו, בשמו החדש יוספוס פלביוס (מקור השם - משפחת הקיסרים הפלאבים), ספרים על חייו ועל תולדות העם היהודי.
למרות שיוסף בן מתתיהו הצטרף לפמליית המצביאים הרומיים (מיד עם שחרורו מן השבי) והיה עד לדיכוי המרד, ולפחות של ירושלים, ואת ספריו כתב ברומא, בארמון הקיסרים ווספסיאנוס וטיטוס, הוא נחשב להיסטוריון אמין, באופן יחסי כמובן. פרשיה זו דומה לביוגרפיה של ההיסטוריון היווני המפורסם פוליביוס, אשר הוחזק ברומא כבן ערובה (168 לפנה"ס), כשיוון נכבשה על ידי הרומאים, וספרי ההיסטוריה שלו נחשבים לאמינים.
ספריו
- "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" (נכתב בארמית ותורגם ליוונית, ראה אור בשנת 78 לספירה לערך)- בספר זה מתאר יוספוס את מלחמות היהודים עם הרומאים בארץ ישראל. הספר מתאר את המרד הגדול, חורבן בית המקדש השני ונפילת מצדה (66-73 לספירה). פרקי הספר הראשונים מתארים את ימי החשמונאים עד לכיבוש ארץ ישראל בידי הרומאים.
- "קדמוניות היהודים" (נכתב ביוונית, ראה אור בשנת 94 לספירה לערך) - כולל עשרים חלקים ('ספרים') המתארים את תולדות עם ישראל מתקופת המקרא ועד סוף תקופת הבית השני. הספר נועד בעיקר לקהל קוראים נוכרים, דוברי יוונית בקיסרות הרומית, על-מנת להציג לפניהם בגישה חיובית את היהודים, מנהגיהם ותולדותיהם. הוא האמין שהכרת ההיסטוריה הארוכה והעתיקה של עם ישראל, תתרום תרומה חיובית להערכת היהודים בקרב הגויים. אחד עשר החלקים הראשונים של הספר עוסקים בתקופת המקרא. בן מתתיהו תיאר את סיפורי המקרא בסגנון דומה לסגנונם של סופרים יוונים על-מנת לשפר את ההבנה הקרב הקוראים. הוא חוזר ומדגיש שהוא אינו מוסיף פרשנות משלו לסיפורי המקרא אלא רק מעתיק את "המסורת הקדושה".
- "נגד אפיון"- ספר נוסף המגן על היהדות. מדובר ביצירה אפולוגטית (התנצלותית), אשר נכתבה כחזית ביקורתית מול מסע ההשמצות של קבוצת סופרים מאלכסנדריה אשר השחירה את פני היהודים בכלל ותקפה את היצירה "קדמוניות היהודים" בפרט. בחיבור זה מבליט יוסף בן מתתיהו את קדמוניות העם היהודי ואת ההיבטים המוסריים של חוקיו, הלכותיו ומנהגיו.
- "חיי יוסף" - הינו חיבור אפולוגטי אף הוא, הנכתב כאוטוביוגרפיה של בן מתתיהו. היצירה מותחת ביקורת על האשמותיו של ההיסטוריון היהודי יוסטוס איש טבריה. הלה הטיל את האחריות לפרוץ המרד בגליל על יוסף בן מתתיהו. בספר מודגשת מערכת היחסים בין יוסף בן מתתיהו לבין ההנהגה הירושלמית. זו האחרונה הקשתה לא מעט על מפקד הגליל למלא כפי שצריך את משימותיו.
ספריו בראייה היסטורית
ספריו של בן מתתיהו משמשים כיום למקור העיקרי של ההסטוריה היהודית בתקופה זו. חשיבות מיוחדת ניתנת לו לחקר כתות בית שני ובמיוחד הצדוקים והאיסיים, שהידיעות אודותם מחוץ לספר זה הן קלושות ביותר.
בנוסף יש בספריו התייחסות מוקדמת ביותר לישו ולהיווצרותה של הנצרות הקדומה, אם כי פרופ' דוד פלוסר הראה כי הספר עבר עריכה נוצרית על-מנת לשפר את יחס הכתוב לנצרות ולישו.
ישנן השגות באשר לעובדות מסוימות בספריו, בטענה שבן מתתיהו ביקש להחמיא לקיסרים שבקרבם ישב ולהציג את ההתנגדות לרומא כחסרת תועלת. בנוסף הועלו נגדו טענות שיחסו למורדים היהודים הוא מגמתי וששאיפתו המרכזית היא להפריך את הטענה כאילו בגד בעם היהודי.
כנגד השגות אלה הובאו מראי מקום בכתביו, בהם מעביר בן-מתתיהו ביקורת נוקבת על השלטון הרומי.
ראו גם
- המרד הגדול
- מצדה
לקריאה נוספת
- "יוספוס פלביוס"- פרופ' דוד פלוסר, הוצאת האונ' המשודרת- משרד הביטחון.
בן מתתיהו
בן מתתיהו
בן מתתיהו
ja:フラウィウス・ヨセフス
ko:요셉푸스 플라비우스
מגילות ים המלח]
מגילות ים המלח הן המגילות שהתגלו במערות קומראן שבמדבר יהודה, בחפירות שנערכו במקום בין השנים 1947-1956. גילוי המגילות נחשב לאחד מהממצאים הארכאולוגיים החשובים ביותר מעולם. למרות שחלקים מן הכתוב במגילות ניזוקו ואין אפשרות לשחזרם, רובם נשמרו בצורה מעוררת פליאה, וזאת בשל האקלים היבש השורר באזור ים המלח. רוב המגילות כתובות בעברית, ומיעוטן בארמית וביוונית.
בין היתר שופכות המגילות אור על חייהם של אנשי 'כת היחד' או 'כת מדבר יהודה', אחת הכתות היהודיות בתקופת בית שני, שלפי מרבית החוקרים הם האיסיים המוזכרים בכתביו של יוסף בן מתתיהו (ראה הפולמוס בין החוקרים לגבי זהות כותבי המגילות בהמשך).
כיום מוצגות חלק מהמגילות בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל בירושלים.
גילויין של המגילות
המגילות נתגלו על ידי רועה צאן בדואי בשם מוחמד א-דיב, אשר זרק אבן לתוך מערה בניסיון להוציא ממנה עז שהתחבאה בתוכה. האבן פגעה בכד חרס שנמצא במערה והכיל חלק מהמגילות.
חפירות ארכאולוגיות שבוצעו מאוחר יותר גילו מגילות נוספות.
מגילות ים המלח נמצאו במערות מוסתרות בקירבת שרידי היישוב קומראן. בקירות המערות חצובים מעין מדפים, דבר שמחזק את ההשערה שהן שימשו כספריות-קבע ששימשו את חכמי הקהילה, והוסתרו שם בזמן המרד הגדול.
ב-13 בפברואר, 1955 רכשה מדינת ישראל את מרבית המגילות.
תוכן המגילות וחשיבותן
באמצעות בדיקת תיארוך פחמן וניתוח טקסטואלי של המגילות ניתן לתארך את כתיבת המגילות למאה השנייה והראשונה לפני הספירה. המגילות הינן מקטעים של כ-800 "ספרים" מתקופת הבית השני. 30% מהמגילות מהווים מקטעים מכל ספרי התנ"ך, למעט מגילת אסתר. כ-25% מהמגילות הם ספרים חיצוניים, כגון ספר חנוך. 30% מהמגילות מהווים פרשנויות רבניות והנחיות רבניות של כת קומראן.
אחד הטקסטים החשובים שנתגלו היה הטקסט השלם של ספר ישעיהו, שנתגלה בשנת 1947. טקסט מרכזי נוסף הוא מגילת הנחושת שנתגלתה בשנת 1952 ומפרטת את תוכנו של אוצר שהוחבא באדמה (אך לא את מיקומו).
ספרות ה"פשרים"
סוגה מרכזית בספרות של כת מדבר יהודה היא ספרות ה"פשרים". במגילות אלה מובאים פתרונות של נבואות קדומות של ספרי המקרא המפרשים את הנאמר בהן על תקופת הכותבים, הנתפסת בעיני הכותבים כתקופת אחרית הימים. היו שאמרו שספרות הפשרים היא הפירוש למקרא הקדום ביותר שנמצא, על אף שלמעשה אין זה פירוש במובן הרגיל של המילה, אלא השתמשות בשיטות דרשניות ואחרות כדי "לפצח" את הקוד של הנביא, לפי אמונתם של הכותבים. מתודות אלו כוללות שיטות המזכירות את הדרש של חז"ל, אך גם שיטות שונות שאינן מוכרות אצלם. בין הפשרים שנמצאו: פשר חבקוק, פשר נחום, פשר ישעיהו, ועוד.
מי כתב את המגילות?
עד שנות ה-90 של המאה ה-20, הדעה המקובלת היתה שהמגילות נכתבו על ידי כת האיסיים, אשר התגוררה באזור קומראן.
לפי תאוריה אחרת, המגילות נכתבו על ידי כוהנים צדוקיים. תאוריה זו מסתמכת על מגילת "מקצת מעשה התורה" (שמספרה: MMT, 4Q394-), אשר בה מפורטים חוקי טומאה וטהרה הזהים להשקפותיהם של הצדוקים. במגילה זו אף מופיע לוח שנה הקובע את מועדי החגים בהתאם להשקפותיהם של הצדוקים.
הנזיר הישועי הספרדי, גוזה אוקלהאן, טען שקטע מגילה המסומן 7Q5 הינו למעשה פיסקה מהבשורה על פי מרקוס מתוך הברית החדשה. אם עובדה זו תוכח כנכונה, מדובר בטקסט הקדום ביותר של הברית החדשה שנתגלה, והוא כנראה נכתב בין השנים 30 - 60 לספירה. קטע זה, הכתוב ביוונית הינו קטע זעיר ומקוטע (המילה היחידה המופיעה בשלמותה היא המילה היוונית "קאי" שמשמעה "ו' החיבור"), ועל כן קשה להבין את הכתוב בו.
בשנת 1963 הציע פרופ' קרל היינריך רנגסטורף מאוניברסיטת מונסטר שבגרמניה את התאוריה אשר לפיה מגילות אלה הן חלק מספרייתו של בית המקדש השני בירושלים. תאוריה זו נדחתה על ידי מלומדים אחרים באותה עת, אולם בשנת ה-90 של המאה העשרים, מלומדים אחרים ובהם נורמן גולב הציגו עדויות חדשות התומכות בתאוריה זו (אך הוסיפו כי מדובר במגילות מכמה ספריות שהוחבאו, ולא רק מספריית בית המקדש).
לפי סברה של החוקרים האמריקנים מייקל באיג'נט וריצ'רד לי, מדובר במגילות שנכתבו על ידי הנוצרים הראשונים.
פרופ' יחזקאל קוטשר הצביע על כך שמגילת ישעיהו א' (מגילת ישעיהו השלמה), אשר בה שינויים רבים מנוסח המסורה, אינה נוסח עתיק יותר (על אף שנוסח המסורה התקבע רק סביב המאה ה-8), אלא להיפך - נוסח "עממי" יותר של דברי הנביא, שנועד לשימוש הציבור הרחב, שהתרחק בינתיים מלשון הנביא. קוטשר מסתמך בקביעתו על התדלדלות במספר המילים היחידאיות, כתיבה בכתיב מלא, ושימוש נרחב בארמיזמים (צורות לשון ארמיות) כתופעות המאפינות טפסים עממיים מאוחרים לעומת הכתבים המקוריים. זאת אפשר לראות גם בהשוואה לנוסח מגילת ישעיהו ב', הזהה בעיקרה לנוסח המסורה. בכך הופרכה אמונתם של כמה חוקרים כי נוסח המסורה נקבע על ידי רבי עקיבא או אחרים בתקופתו.
המגילות שנתגלו
כתבי יד שלא נודע עליהם דבר בטרם גילויים:
- המגילה החיצונית לבראשית
- אפוקריפון של ירמיה
- מגילת ההודיות
- מגילת המקדש
- מגילת הנחושת
- מגילת הסרכים: סרך היחד, סרך לכול עדת ישראל לאחרית הימים, סרך הברכות
- מזמורי ישוע
- מלחמת בני אור בבני חושך
- פסידו יחזקאל
- מגילת ירושלים החדשה
- סרך שירות המלאכים
- החיבור שבצופן
- דברי המאורות
- מגילת הרזים
- פשר הושע
- פשר חבקוק
- פשר ישעיהו
- פשר לבראשית מט 10
- פשר לשמואל ב' פרק ז
- פשר נחום (ראה פירוט כאן: פשר נחום)
- פשר תהילים
- תרגום לארמית של ספר איוב
כתבי יד שלראשונה נחשף המקור העברי שלהם:
- ספר היובלות
- ספר טוביה
- צוואות השבטים
- ספר חנוך הכושי
כתבי יד שנמצאו חלקים רבים מהנוסח שכבר היה ידוע:
- מגילת ישעיהו א'
- מגילת ישעיהו ב'
- מגילת תהלים
- ספר ברית דמשק
קישורים
- [http://www.uncc.edu/jdtabor/dssfacts.html עובדות אודות המגילות הגנוזות]
- [http://virtualreligion.net/iho/dss.html לוחות זמנים של גילוי המגילות ומחלוקות אודות המגילות]
- [http://www.flash.net/~hoselton/deadsea/deadsea.htm המגילות הגנוזות וקומרן]
- [http://farms.byu.edu/dss/index.html?selection=&cat=0 המגילות הגנוזות]
- חלק מהמגילות מוצגות ב[http://www.imj.org.il/eng/shrine/index.html היכל הספר] במוזיאון ישראל בירושלים.
- [http://www.ibiblio.org/expo/deadsea.scrolls.exhibit/intro.html תצוגת סיפריית הקונגרס]
- [http://www.trekker.co.il/english/israel-kumeran.htm הפארק הלאומי קומרן] מקום גילוי המגילות הגנוזות.
- [http://www.BiblicalArcheology.Net ארכיאולוגיה תנ"כית והמגילות הגנוזות]
- [http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=8086 עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים], מאיר בר אילן
- [http://www.antiquities.org.il/search_heb.asp?q=%E4%EE%E2%E9%EC%E5%FA&x=7&y=7 מאמרים שונים- אתר רשות העתיקות (עברית)]
- [http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=4579 נוסח המסורה של ספר ישעיהו בהשוואה לנוסח ישעיהו במגילות מדבר יהודה] מאת יחזקאל קוטשר
- [http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3494&kwd=1588 גילוין של מגילות מדבר יהודה וזיהוי בעליהן], מגן ברושי
- [http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=73 דרמה גדולה ודרמה קטנה], שלמה שבא - על גילוין של המגילות הגנוזות
- [http://www.imj.org.il/heb/shrine/adayatqumran/index.html תערוכת 'יום בקומרן' מאתר מוזיאון ישראל]
קטגוריה:ארכיאולוגיה
קטגוריה:כתבי יד
קטגוריה:תנ"ך
ja:死海文書
צדוקיםצדוקים- אחת הכתות היהודיות המרכזיות בתקופת בית שני.
בתקופת בית חשמונאי התפצלה היהדות לכתות רבות. המוכרות שבהן הן הפרושים, האיסיים והצדוקים.
הידיעות אודות הצדוקים
זהותם של הצדוקים נותרת עדיין בגדר השערה וחידה בלתי פתורה, וזאת משום שהללו לא השאירו כתבים משלהם. הידיעות עליהם שאובות מכתביהם של יריביהם, ועל כן הקבוצה מתוארת על פי רוב באור שלילי.
ההסטוריון יוסף בן מתתיהו מזכיר אותם כאחת משלוש ולעתים ארבע מפלגות עיקריות של אותו הזמן, בנוסף לפרושים, לאיסיים ולעתים גם לקנאים. עם זאת הוא אינו מרחיב על מהותם וזהותם, וניתן להתרשם שהוא אינו רוחש להם אהדה רבה.
שמם של הצדוקים נגזר ככל הנראה משמו של צדוק הכהן, אחד מהכהנים הגדולים בתקופת דוד המלך. בניו וממשיכי דרכו שלטו בעבודת הקורבנות ושאר עבודות הפולחן, ומאוחר יותר גם בבית המקדש במשך רוב ימי הבית הראשון והשני, עד שהודחו על ידי משפחת כוהני בית חשמונאי, במאה השניה לפני הספירה.
בני המשפחה המודחת ומקורביה לדרך הדתית ולמעמד החברתי הם הגרעין המרכזי של הצדוקים.
חז"ל על היווצרות הכת
חז"ל מציינים גרסה אחרת למהות השם צדוקים. באבות דרבי נתן שבמסכתות קטנות פרק ה' מוזכר אדם בשם צדוק, שהוא ועמיתו לדרך, ששמו היה בייתוס, היו תלמידיו של אנטיגונוס איש סוכו, חכם מראשית התקופה החשמונאית. בשם תלמידיהם ממשיכי דרכם הקימו שתי כיתות רעיוניות: הצדוקים והבייתוסים.
"אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו והיו שונין לתלמידים ותלמידים לתלמידים. עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו מה ראו אבותינו לומר דבר זה אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? אלא אלו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים לא היו אומרים כך. עמדו ופירשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות צדוקים וביתוסין. צדוקים על שום צדוק ביתוסי על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם. שלא היתה דעתן גסה עליהם אלא צדוקים אומרים מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה ובעולם הבא אין להם כלום"
תפיסתם של הצדוקים
רבות היו המחלוקות בתוך ישראל בתקופה הזו, ובמיוחד בין הצדוקים לבין הפרושים. למחלוקת זו היו הן ביטויים הלכתיים, והן ביטויים רעיוניים.
מהעדויות שבמקורות נלמד שהצדוקים היו עשירים וקרובים לתרבות ההלניסטית, ולשליטיהם. לכן הורגש ריחוק רב ביניהם לבין המוני העם, שתמכו בפרושים, שדגלו בצניעות רוחנית וממונית- והביעו את מורת רוחם מהשלטון היווני.
במקורות חז"ל מפורש כי הצדוקים כפרו בהישארות הנפש לאחר המוות, ובברית החדשה יש דיון ברוח זו בינם לבין ישו, בו הם גם כופרים בקיומם של מלאכים.
הצדוקים דבקו בתנ"ך אך דחו חלק מהתורה שבע"פ. בשל הכפירה בעולם הבא, דגלו רבים מהם ב"אכול ושתה כי מחר נמות". הם דגלו בבחירה חופשית וצמצמו את האמונה בהשגחה.
הם שללו את האמונה במלאכים ואת הנבואה, והתבססו בעיקר על התורה שבכתב. לכן, למשל, הם דגלו בהבנת הפסוק "עין תחת עין" כפשוטו.
ברוח פירושם על התנ"ך, הם טענו שיש לספור את העומר החל מ"היום שלאחר השבת", משמע שחג השבועות תמיד יחול ביום ראשון. בכך הם הדגישו את רוח המקרא שבה אין קשר בין פסח לשבועות, בניגוד למנהג הפרושי שהתקבע עד ימינו.
בין הצדוקים לכת מדבר יהודה, האיסיים, ישנו דמיון מסוים, דבר המתבטא בכמה הלכות משותפות.
לאחר חורבן בית שני בשנת 70 נעלמו הצדוקים ככת עקב אי יכולתם להתאים את אמונתם למצב בו לא קיים בית מקדש. מכאן ואילך היה רוב רובו של העם היהודי נתון להשפעת היהדות הרבנית של הפרושים- שבמרכזה ההלכה, כפי שהיא משתקפת בחתימת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא כ-130 שנים מאוחר יותר.
סוגיות בהם חלקו הצדוקים על הפרושים
הצדוקים והפרושים נחלקו רבות גם בנושא סדרי עבודת המקדש ודינים אחרים, להלן חלק מהשקפותיהם :
- קרבן הכהן הגדול היומי ייעשה מכספו הוא, ולא מקרבנות העם.
- הכהן הגדול יעלה את הקטורת ביום הכיפורים מחוץ לקודש הקודשים, ולא בתוכו.
- הם הקפידו על טוהרה מיוחדת ומחמירה של אפר הפרה האדומה.
- הם התנגדו לשמחת בית השואבה.
- הם התנגדו לרעיון ה"עירוב", המאפשר לשאת מזון וכלים מבית לבית בשבת.
- הם התנגדו לביטוי "כדת משה וישראל" במסמכי גירושין.
ראו גם
- איסיים
- פרושים
- בייתוסים
- בית חשמונאי
קישורים חיצוניים
- [http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=10795&kwd=1589 על הכתות בתקופת בית שני] - מאת פרופ' דוד פלוסר
Category:זרמים ביהדות
ja:サドカイ派
פציפיזםפציפיזם הוא התנגדות לשימוש במלחמה.
רבים מהפציפיסטים (אולם לא כולם) מחויבים לאי-אלימות בחברה באופן כללי, ומתחייבים להשיג את יעדיהם רק באמצעות התנגדות אקטיבית לא אלימה או באמצעים לא תוקפניים.
יש פציפיסטים אחרים שאינם מתנגדים באופן עקרוני לכל שימוש חברתי באיומים או באלימות בכל המקרים, אולם מאמינים שמלחמה היא סוג של אלימות שלעולם אינו חיוני או מקובל.
יוניות היא מונח לא פורמלי, המשמש לתיאור אנשים עם עקרונות פציפיסטיים או אנטי-מלחמתיים. המונח קשור לאופי הלא-טורף של היונה. העמדה הנגדית היא ניציות או מיליטריזם.
היסטוריה
ניתן למצוא ניצנים של תמיכה בפציפיזם בתקופות קדומות בהיסטוריה ובספרות, למשל בעולם הקלאסי. שתי דוגמאות מהמלחמה הפלופונסית (431-404 לפנה"ס) שידועות לנו הן המחאה הלא-אלימה של הגטורידס איש תאסוס ושביתת הסקס של נשות אתונה במחזהו של אריסטופנס, ליזיסטרטה.
כמה ארגונים דתיים, ביניהם "אגודת הידידים" (הקווייקרים), האיימיש והמנוניטים, דוגלים בפציפיזם זה מאות בשנים. במאה ה-19 הלכו וגברו הלכי הרוח הפציפיסטיים. קבוצות ותנועות סוציאליסטיות רבות באותה מאה היו פציפיסטיות, וטענו שהמלחמה מטבעה היא סוג של איום שלטוני על מעמד הפועלים, אשר נאלצים ללחום ולמות במלחמות שאינן מועילות להם בעבור אדוניהם הפוליטיים והכלכליים, אשר לעולם אינם סובלים בקווי החזית של המלחמה.
ההרג ההמוני שאירע במלחמת העולם הראשונה עורר סלידה עמוקה מהמלחמה בחלקים נרחבים של העולם המערבי, ודוקטרינות פציפיסטיות צברו אוהדים חדשים רבים. עם זאת, הספרות הפציפיסטית או תמיכה ציבורית באידאלים אנטי-מלחמתיים נאסרו במדינות אחדות, כגון באיטליה תחת שלטון מוסוליני, בברית המועצות, ומאוחר יותר בגרמניה הנאצית תחת שלטונו של היטלר. במדינות אלה, הפציפיזם הוקע כפחדנות גרידא. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הלכי הרוח הפציפיסטיים פחתו.
ברטרנד ראסל טען שהצורך בהבסת היטלר היווה נסיבות ייחודיות, שבהן מלחמה אינה האפשרות הגרועה ביותר. הוא קרא לעמדתו זו "פציפיזם רלטיבי". אפילו ה.ג'. וולס, אשר טען לאחר שביתת הנשק ששמה קץ למלחמת העולם הראשונה שהבריטים סבלו יותר מהמלחמה מאשר היו סובלים אילו נכנעו לגרמניה, קרא מאוחר יותר ב-1941 למתקפה בריטית בהיקף נרחב על אדמת אירופה כדי להילחם בהיטלר ובנאציזם.
הלכי הרוח הפציפיסטיים התעוררו מחדש דור אחד מאוחר יותר בשנות ה-60.
פציפיזם רדיקלי
מעטים מאוד הם האנשים שמאמינים שהמלחמה עדיפה על פני שלום, אולם הפציפיזם אינה אמונה רווחת כלל ועיקר. פציפיזם אינו רק אמונה עמוקה ביעילות ובתועלות של אמצעים לא-אלימים לפתרון סכסוכים, אלא גם דחייה עקרונית של כל הצידוקים לשימוש באמצעים אלימים תחת כל נסיבות שהן. לכל הפחות, הפציפיסט מאמץ עמדה זאת כאמונה אישית שמדריכה אותו בחייו הפרטיים. יש פציפיסטים אשר מוכנים לשרת במאמץ מלחמתי בתפקידים לא קרביים, אם הם נדרשים לעשות כן. במלחמת העולם הראשונה, פציפיסטים שחשו שמצפונם אינו מתיר להם להילחם, שירתו כנהגי אמבולנסים, בעוד שאחרים נכלאו בגלל סירובם להשתתף במאמץ המלחמתי.
הטיעון המעשי המרכזי שמעלים הפציפיסטים הוא שהתנגדות אלימה לאלימות לעולם אינה מצליחה להביא שלום, ושמלחמה יכולה רק ליצור מאזן כוחות מלחמתי חדש בין הניצים. יתרה מכך, יטענו הפציפיסטים, לעיתים קרובות המלחמה אינה מצליחה להשיג את המטרות המדיניות או הכלכליות שלשמה הוכרזה, והתועלות שהיא מניבה אינן עולות על העלויות שלה. הם מדגישים עוד, שרק לעיתים נדירות המניעים למלחמה הם אידאלים נשגבים, כפי שטוענים תומכיה. אסכולות אחרות של הפציפיזם הרדיקלי לא עושות שימוש בטיעונים מעשיים מסוג זה, אלא פשוט מתנגדות לאלימות לשמה. הפציפיזם הרדיקלי שנוי במחלוקת, ורק דתות מעטות דוגלות בגישה זאת.
פציפיזם פרגמטי
המונח "פציפיסט" מתאר לעיתים קרובות אדם אשר מוכן לסכן את עצמו ואחרים, או מעדיף לשאת בעונשים על עמדות לא-תוקפניות אפילו בנסיבות קיצוניות, ולו כדי למנוע שימוש בפתרון אלים או צבאי, בעיקר בפוליטיקה. הפציפיסט נוטה יותר מאחרים להאמין באמצעים לא-אלימים להשגת פתרון לכל עימות.
במקרים מסוימים מייחסים עמדה פציפיסטית לאדם בנסיבות מסוימות, בניגוד לאחרים שסבורים שאותן נסיבות מצדיקות שימוש באלימות. ניתן להגדיר "פציפיזם פרגמטי" כעמדות שדוגלות באי-אלימות בנסיבות רגילות, אבל שומרות את הזכות להגנה עצמית בעת משבר. פציפיזם פרגמטי כזה משקף העדפה ברורה ומוצהרת של שלום על פני מלחמה.
התורה הפוליטית של מפלגות הירוקים כוללת אי-אלימות וביזור סמכויות השלטון כשניים מערכי הליבה שלה. עם זאת, כשהם נוטלים חלק בשלטון, הירוקים מתפשרים כמו כל הפוליטיקאים. כך למשל, מפלגת הירוקים שהשתתפה בממשלתו של הקנצלר הסוציאל-דמוקרטי גרהרד שרדר בגרמניה, תמכה במעורבות של חיילים גרמנים במלחמה באפגניסטאן ב-2001, אולם בתנאי שוועידת השלום תתקיים בברלין. במהלך מערכת הבחירות ב-2002, דרשו הירוקים מהקנצלר שרדר להתחייב שחיילים גרמנים לא ישתתפו במתקפה האמריקאית על עיראק.
צא ולמד, שרבים מאלה הדוגלים ב"אי-אלימות" או פציפיזם, במיוחד מפלגות פוליטיות ששותפות לשלטון, למעשה דוגלים בפירוק נשק (בהיקף נרחב מאוד) ולא בהתפרקות מאמצעי לחימה (שבה תומכים פציפיסטים רבים). פציפיסטים רבים מסוג זה השתתפו בפעולות צבאיות הגנתיות, כאשר מדינותיהם הותקפו, אבל אחרים העדיפו לעזוב את ארצם כאשר ממשלתם נערכת למלחמה. מפלגה יכולה להיחשב פציפיסטית גם אם היא שותפה לשלטון, אם היא מתנגדת להשתתף בעימותים צבאיים חיצוניים, מסרבת לספק אמצעי לחימה ומעניקה מקלט לפליטים שאינם לוחמים.
Category:אי אלימות
CATEGORY:פילוסופיה
CATEGORY:אידיאולוגיות
ja:平和主義
נצרות
הנצרות היא אחת משלוש הדתות המונותאיסטיות. הדת הנוצרית נוסדה בארץ ישראל לפני כאלפיים שנה, ובמהלך ארבע המאות הראשונות לספירה היא הפכה לדת הדומיננטית באירופה ובעולם המערבי. מספר מאמיניה נאמד כיום ב-2.1 מיליארד מאמינים. במהלך השנים התפלגו הנוצרים לפלגים שונים על רקע ויכוחים בעניין עיקרי האמונה, אופי והרכב הממסד הדתי הנוצרי, ומנהגים שונים.
רשימת הזרמים העיקריים בנצרות
הפלגים הנוצריים העיקריים כיום הם:
- הנצרות המערבית
:
- הכנסייה הרומית הקתולית (דרום אירופה ומרכזה, דרום אמריקה, מרכז אפריקה ומערבה, הפיליפינים ועוד)
:
- הכנסייה הפרוטסטנטית הלותרנית (צפון אירופה, סקנדינביה)
:
- הכנסייה הפרוטסטנטית הקלוויניסטית (מרכז אירופה)
:
- הכנסייה הפרוטסטנטית האנגליקנית (בריטניה, צפון אמריקה, דרום אפריקה, אוקיאניה ועוד)
:
- הכנסייה הפרוטסטנטית האוונגליסטית (ארצות הברית בעיקר)
:
- הכנסייה הפרוטסטנטית הפנטקוסטאלית (ארצות הברית, מערב אפריקה)
- הנצרות המזרחית
:
- הכנסייה היוונית האורתודוקסית (יוון, קפריסין)
:
- הכנסייה הפרבוסלבית (רוסיה, אוקראינה, בולגריה, סרביה ועוד)
:
- הכנסייה הארמנית
:
- הכנסייה הקופטית (מצרים, אתיופיה)
אף על-פי שהנצרות נולדה במזרח התיכון והתבססה באירופה, הרי שכיום הריכוזים הנוצרים הגדולים הם דרום אמריקה והפיליפינים. עם זאת, מרכזי הממסד הנוצרי עדיין נמצאים באירופה ובמזרח התיכון.
מאפייני הדת
דמותו של ישו בנצרות
הדמות המרכזית בדת הנוצרית, על כל פלגיה, היא דמותו של ישו הנוצרי. על-פי המקורות הנוצריים, בעיקר ספרי הברית החדשה, ישו היה יהודי שחי בתחילת המאה הראשונה לספירה, נשא הטפות דתיות ואף חולל נסים. תלמידיו ראו בו את המשיח בן דוד, אולם הסנהדרין, המוסד היהודי העליון בארץ ישראל דאז, ראתה בו מורד ומסרה אותו לידי השלטונות הרומיים כדי שיוציאו אותו להורג. על-פי הכתבים הנוצריים, הוצא ישו להורג בצליבה בירושלים. מאוחר יותר התפתחה בנצרות תאולוגיה, שעל-פיה ישו היה בן האלוהים, כלומר התגלמות של האל בדמות אדם, וכי צליבתו הייתה מעין הקרבת קורבן למען כפרת החטאים של האנושות כולה. התאולוגיה הזאת פותחה בעיקר בידי פאולוס (שאול הטרסי) - תלמיד של ישו, שהוא האישיות המרכזית בעיצוב הנצרות כפי שהיא מוכרת לנו כיום.
עיקרי האמונה
הנצרות, על ענפיה השונים, רואה את האלוהות כמורכבת משלושה: האב (אלוהים), הבן (ישו, הנחשב לבן האלוהים) ורוח הקודש (מעין השראה של קדושה). תפיסה זו מכונה השילוש הקדוש.
הנצרות היא דת דוֹגמטית, כלומר במרכז הדת עומדים כמה עקרונות (דוֹגמות) שעל הנוצרי להביע את אמונתו המלאה בהם. קבלת העקרונות והצהרת האמונה בהם היא התנאי העיקרי להפיכתו של אדם לנוצרי. סטייה מעקרונות האמונה הרשמיים מכונה הרטיות (או: הרזיה heresia, heresy). ויכוחים על עקרונות האמונה היו הסיבה התאולוגית המרכזית לפילוגים שחלו בנצרות לאורך השנים.
העקרונות המקובלים כיום על רוב הזרמים הנוצריים הם:
#קבלת השילוש הקדוש
#האמונה כי ישו היה אל ואדם כאחד (אמונה שעוררה בעבר מחלוקת בין פלגים בנצרות)
#האמונה כי צליבתו כאדם באה ככפרה על חטאי האנושות
#האמונה כי ישו קם לתחייה מקברו שלושה ימים לאחר שנצלב
#האמונה שמריה (מרים) שילדה את ישו הייתה בתולה לפני שילדה את ישו ונותרה בתולה לאחר לידתו
#אמונה בנצחיות הנפש
#אמונה באפוקליפסה (מעין יום הדין, שבו יחזור ישו וישפוט את בני האדם)
#קבלת החלטות ועידת ניקאה (ועידת חשמנים שהתכנסה בשנת 325 לספירה וקבעה את עקרונות הנצרות, פרשנות ההחלטות, והסמכות להכניס בהן שינויים, אף היא נתונה במחלוקת בין הפלגים השונים בנצרות).
עקרונות האמונה מנוסחים במסמך המכונה "קרדו" (credo מילה שפירושה בלטינית: "אני מאמין"). לכל פלג בנצרות קרדו משלו, אבל רוב העקרונות משותפים לכלל הפלגים.
שמה של הדת
שמה של הדת בעברית נגזר כנראה משמה של העיר נצרת. נצרת היא העיר שבה גר ישו עם משפחתו רוב ימי חייו, על פי הכתבים הנוצריים. כינוי דומה לנוצרים מופיע גם בקוראן ובקרב חלק מהמוסלמים - "נסארא" (نصارى). הנוצרים עצמם מכנים את עצמם "כריסטיאנים" (למשל באנגלית: Christians וכך ברוב השפות האירופיות) או "משיחיים" (למשל בערבית: مسيحيون מסיחיון). שמות אלו נגזרו מן האמונה הנוצרית הקדומה כי ישו היה המשיח. ביוונית, וברוב השפות האירופיות, מכונה ישו: כריסטוס (Χριστός) מילה שהיא תרגום מילולי של המילה העברית "משיח".
לידת הדת הנוצרית
על פי האמונה הנוצרית, שפותחה במיוחד ע"י פאולוס, ישו הוא בנו של האלהים (נקרא גם "שה האלוהים") שירד לגאול את האנושות על ידי מותו. הוא נצלב ע"י הנציב הרומי פונטיוס פילטוס ככפרה על חטאי האנושות ועל החטא הקדמון וחזר לתחייה לאחר צליבתו. ע"פ אמונה זו יחזור ישו לתחייה פעם נוספת על מנת לגאול את העולם באחרית הימים. בשל חשיבות מאורע זה מתחילה הספירה הנוצרית משנת הולדתו המשוערת.
ישו נתפס כחלק מהאלוהות המשולשת הנקראת השילוש הקדוש- האב, הבן ורוח הקודש. דבר זה עורר את הויכוח האם הנצרות היא בכלל דת מונותאיסטית אולם הנוצרים טוענים כי זו ישות אחת שהיא שלושה, ונשגב מבינת האדם להבין זאת. ישו הוא אינו משיח במובן המקראי (כלומר, מלך יורש לבית דוד), אלא הוא התגלמות האל בבשר.
המונח העברי "נצרות" לקוח משם העיר "נצרת", מקום לידת יוסף ומרים - הוריו של ישו והעיר בה גדל (הוא עצמו נולד בבית לחם). באנגלית מכונים הנוצריים - Christians, וואריאציות דומות בשפות אירופאיות אחרות, מהמילה היוונית כריסטוס - Ξριστος, שהיא תרגום המילה העברית משיח.
שם נוסף בו מכנים הנוצרים את עצמם הוא "דת האהבה" כי ישו העמיד מעל לכל, את מצות "ואהבת לרעך כמוך".
הדת הנוצרית אינה שמה במרכזה את קיום מצוות הדת כפי שהיהדות והאיסלאם שמות, אלא יותר שמה דגש על עשיית מעשים טובים ואמונה בישועה על ידי בן האלוהים - ישו.
מבחינה היסטורית מקור הנצרות ביהדות והדבר ניכר בכתבי הקודש שלה ובהרבה מאמונותיה, אך בעקבות הפצתה על ידי פאולוס ואוגוסטינוס היא התפשטה בקרב העמים האירופאים בתחילה, ומאוחר יותר גם בשאר ארצות העולם. כיום נפוצה הנצרות ברחבי העולם כולו, ונחשבת לדת הגדולה בעולם.
התהליך שהוביל את הנצרות מימי ישו ועד היום ארוך ומורכב, ומבטא את הנצרות כתופעה היסטורית.
התאולוגיה הנוצרית
למרות שישנם זרמים ותת-זרמים נוצריים רבים ולכל אחד מהם עקרונות שונים, ניתן להתייחס לנצרות הקתולית של ימי הביניים כנצרות הקלאסית, המייצגת את התאולוגיה הנוצרית.
האמונה הנוצרית הקלאסית מבוססת על חלוקת העולם לטוב מוחלט, המיוצג ע"י האל, ורע מוחלט, המיוצג ע"י השטן (במיתולוגיה הנוצרית השטן הוא מלאך בשם לוציפר שמרד באל וירד אל השאול).
הטוב משויך לצד הנפשי/רוחני של האדם, הכפוף לאל, שהוא תמצית הטוב (הכנסייה הקתולית אף בנויה על פי העקרון שהאפיפיור, ראש הכנסייה, הוא שליחו הישיר של האל). בעולם הטוב קיימים צדק (ענישת החוטאים והעדפת הצדיקים) וחמלה (כפרת העוונות). מבחינתו של האדם, הטוב בא לידי ביטוי בתכונות כמסירות, אהבה, צניעות, אלטרואיזם וכדומה. הרע משויך לצד הגופני של האדם ומכיל את ההנאות והצרכים האנוכיים שלו - בצע, תאווה, גאווה וכו'. אדם המממש הנכנע לצרכים אלו, במעשה ואף במחשבה, נחשב לחוטא.
הנצרות הקלאסית מבוססת על תפיסתו של אוגוסטינוס שמשעת לידתו - האדם חוטא, כיוון שנוצר בחטא. חטא זה הינו החטא הקדמון, אותו חטאו אדם וחוה בסיפור הבריאה. כל אדם נושא חטא קדמון זה עימו ומוסיף לו את חטאיו. חטאיו של האדם מרחיקים את נשמתו של האדם מהאל, ומקרבים אותו לעולם הרע.
עקרון הנלווה אל החטא הוא עיקרון הכפרה. ע"י עינוי הגוף, מתחברת נשמת האדם לאל ומכפרת על חטאיה (עינויים מקובלים הם צומות והתנזרות מהנאות שונות). על פי האמונה הקתולית הקלאסית, תרומה מסוימת לכנסייה מסוגלת אף היא לכפר על חטאים.
סביב עיקרון זה נוצרה בהיסטוריה של הנצרות תופעה של כפרה בה מתוודה המאמין החוטא בפני כומר מוודא על חטאיו בתא ווידוי מיוחד, ובסוף הווידוי גוזר הכומר את המעשים שעל המאמין לעשות על מנת לכפר על חטאיו.
תופעה היסטורית נוספת שהתפתחה לאור עיקרון זה היא הנזירות הנוצרית.
כמו כן, שימש עיקרון זה כבסיס לאינקוויזיציה, שכן ע"י עינוי הכופרים הם מקבלים מחילה חלקית על כפירתם.
לעיקרון זה מצטרף עיקרון הקורבן- שחיטת בעל חיים שאינו מכיל חטא (שכן אינו מזרע אדם), מסוגלת לכפר על חטאי בעל הקורבן. עיקרון זה בא לידי ביטוי בבית המקדש היהודי ומרכזו בקורבן הגדול בהיסטוריה: צליבת ישו. ע"פ האמונה הקלאסית, בנו של האל אינו נגוע בחטא הקדמון וכן הוא היווה במותו קורבן לכל בני האדם. בכך שהאדם מקבל את דתו של ישו, היא הנצרות, מכפר ישו על חטאו הקדמון. ע"פ הפילוסופיה הנוצרית הקלאסית, אין צורך בקורבנות נוספים לאחר צליבתו.
ע"פ הנצרות הקלאסית, לאחר מות הגוף נשלחת נשמת האדם לחיי נצח בעולם הבא. שם מתחלקות הנשמות לצדיקות, המגיעות לגן עדן וחוטאות, המגיעות לגיהינום. חלוקה זו היא על בסיס מעשי האדם בחייו, אולם האדם יכול לחזור בתשובה בכל שלב. על האדם למות ללא חטאים, אחרת ישלח לגיהינום ועל כן עליו לחטוא מעט ככל הניתן ולכפר על חטאיו. אמצעי חשוב לכפרה זו הוא הווידוי על סף המוות - על הגוסס להתוודות על חטאיו ולחזור בתשובה בפני כומר מוודה, על מנת שנפשו תעזוב את העולם הזה ללא חטאים.
ענפי הנצרות
הנצרות כוללת הרבה מאוד זרמים, אמונות וכתות. מקובל לחלק אותה ל-3 ענפים עיקריים:
- הנצרות הקתולית, המהווה את הזרם הקוהרנטי ביותר, המאופיינת בעיקר ע"י כפיפות לכנסייה הקתולית, ומייצגת כמיליארד מאמינים.
- הנצרות המזרחית, שכוללת את הנצרות הפרבוסלאבית (המוגדרת ע"י כפיפות לכנסייה הרוסית-אורתודוכסית), הנצרות היוונית-אורתודוכסית (המוגדרת ע"י כפיפות לכנסייה אורתודוכסית), ונצרות ארמנית.
- הנצרות הפרוטסטנטית, שכוללת תת-זרמים רבים ומגוונים, ובכללם הנצרות האנגליקנית, ,והמטריה האוונגליסטית שתחתיה מאוגדים, בפטיסטים, פוריטנים (מלשון טוהר) שהיו המייסדים של ארה"ב, שהתפצלו מהזרם הפרוטסטנטי, פרסברטיאנים ועוד. תת-זרם נוסף הם המורמונים שנחשבים למיסיונרים.
מבחינה היסטורית, הנצרות התפצלה לשני ענפים עיקריים בעקבות פיצול האימפריה הרומית.
:הנצרות המזרחית שמרכזה היה בקונסטנטינופול (ביזנטיון), ותחום השפעתה כלל את המזרח התיכון, הבלקן, ומאוחר יותר את מזרח אירופה.
:הנצרות המערבית שמרכזה ברומא ותחום השפעתה כלל את מערב אירופה. מהנצרות המערבית התפצלה הנצרות הפרוטסטנטית .
באופן כללי ניתן לומר שבנצרות המזרחית חזק היסוד המיסטי והטקסי, ואילו בנצרות המערבית יש מקום רב יותר לפן השכלי, שבא על חשבון הפן הטקסי. במיוחד בולט הדבר בזרמים הפרוטסטנטים.
הפולחן הנוצרי
- הספר המקודש לנצרות הוא הביבליה (Bible) הכולל את "הברית הישנה" (התנ"ך), בכריכה אחת עם הברית החדשה. הברית החדשה ע"פ הנצרות באה לעולם ע"מ להחליף את הברית הישנה עם האל.
- מקום המפגש הדתי של הנוצרים מכונה כנסייה (שם זה משמש גם לתיאור המנגנון הדתי הכולל), ושימושה העיקרי הוא לתפילה.
- איש הדת הממונה על התפילות בכנסייה מכונה כומר, ולו קהילת מאמינים, אנשי דת נוספים בסולם ההיררכיה הם בישוף וקרדינל.
- הסמל של הדת הנוצרית הוא הצלב, המסמל את צליבתו וקורבנו של ישו.
- לנצרות זיקה לשמש. לוח השנה הוא לוח שמשי, שמתמלא בהקפה אחת של כדור הארץ את השמש. יום ראשון היום המקודש לנצרות נקרא יום השמש. (Sunday)
- היום המקודש של הנצרות הוא יום ראשון, שבו נהוג לשבות מעבודה וללכת לכנסייה ואף נהוג לדחות אליו חגים ואירועים.
- מקום מקודש. ארץ ישראל ככלל נחשבת כארץ הקדושה, ובה ערים ואתרים רבים כמו בית לחם, נצרת, ירושלים ובה כנסיית הקבר שבה נקבר ישו ודרך הייסורים של ישו בדרך שהלך אל מותו (Via Dolorosa בלטינית), נהר הירדן, ומקומות נוספים בהם עשה ישו ניסים לפי המסורת כמו הכינרת. מאמינים נוצרים שבאים לבקר בארץ ישראל מסיבות דתיות נקראים צליינים.
הטקסים הנוצריים
הטקס המרכזי בדת הנוצרית הוא טקס הטבילה, אותו עובר כל מצטרף לנצרות, לרבות תינוק המועד להיות נוצרי. בעיקרו של טקס זה מוזלפים מים קדושים על המצטרף. מחקרים טוענים שמקורו של טקס זה בכת האיסיים היהודית מימי בית שני, שיוחנן המטביל, מורו של ישו היה חבר בה.
למרות שע"פ הברית החדשה ישו אינו קורא לטבילה, התקבל המנהג בנצרות, משום שתחילת קבלת רוח הקודש של ישו החלה בהטבלתו ע"י יוחנן המטביל.
טקסים נוספים הם התפילות, הנערכות בזמנים שונים ובצורות שונות. טיב התפילות שונה לפי זרמי הנצרות השונים. בכנסיית הפרוטסטנטים, הכנסייה הפרוטסטנטית, עומד במוקד העניינים המקרא של טקסטים מקודשים, אף של הברית הישנה, והדרשה שבאה בעקבותיה, ואילו בכנסייה האורתודוקסית עיקר התפילה הוא הטקסים, הפולחנים והתפילות כאשר היסוד הרגשי הוא מרכזי, לעומת היסוד השכלי והלימודי, שאינו מובלט.
החגים הנוצריים
- חג הפסחא - מציין את תחיית המתים של ישו לאחר צליבתו
- חג המולד - מציין את הולדת ישו
- חג העלייה (אסנסיון) - מציין את עלייתו של ישו השמיימה
- חג ההתגלות - מציין את התגלות האלוהים בצורת אדם
- חג הבשורה
- חג שבועות - מציין את צליחת רוח הקודש על השליחים
ישנם זרמים שיש בהם חגים עממיים נוספים, שההיבט הנוצרי בהם אינו מרכזי, והינם שאריות מתרבויות קודמות, כמו ליל כל הקדושים וחג האהבה (וולנטיין דיי).
חלק מהחגים אינם נחגגים על ידי זרמים מסוימים כמו חג הבשורה שאינו נחגג על ידי הכנסייה הארמנית. התאריכים שהם חלים יכולים להיות שונים בין הזרמים השונים כמו הקתולים והפרוטסטנטים שחוגגים את החגים באותו תאריך, לבין האורתודוקסים והארמנים שחוגגים את החגים בתאריכים אחרים.
"דרגות" ותפקידים בדת
- נזיר
- אב מנזר
- כומר
- בישוף
- ארכיבישוף
- אפיפיור
ראו גם
- נצרות ואנטישמיות
- אבות הנצרות
- מסעי הצלב
- המדינה הצלבנית
- הותיקן
- המינים בנצרות
- הסקרמנטים הנוצריים
- מושגים נוספים בנצרות
לקריאה נוספת
- הנצרות וארץ הקודש - אהרון לירון.
- דוד פלוסר, המקורות היהודיים של הנצרות, משרד הביטחון - הוצאה לאור.
- אביעד קליינברג, הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה, משרד הביטחון - הוצאה לאור.
- מדריך לאתרים נוצריים בישראל - הוצאת אריאל.
- קטגוריה:דתות
-
-
ja:キリスト教
ko:기독교
ms:Kristian
simple:Christianity
th:คริสต์ศาสนา
zh-min-nan:Ki-tok-kàu
ישו
ישו הוא הכינוי המקובל בעברית לישוע הנוצרי, יהודי שחי ככל הנראה בתחילת המאה הראשונה לספירה. ישו הוא הדמות המרכזית בדת הנוצרית, ועל-פי התאולוגיה הנוצרית שפותחה לאחר מותו, הוא בנו של אלהים, היישות השניה בשילוש הקדוש וכן המשיח שבמותו בייסורים כיפר על עוונות המין האנושי כולו. ישו נחשב גם לנביא בדת המוסלמית ומקודש גם אצל הבהאים.
המקורות
התיעוד ההיסטורי על ישו האיש דל. ישו עצמו לא כתב חיבור כלשהו, ורוב החומר על-אודותיו הגיע לידינו מ"ספרי הבשורה" (האוונגליונים), הכלולים בברית החדשה), שנכתבו שני דורות לפחות אחרי זמן מותו המשוער, ומטרתם אינה לתעד את חייו אלא להפיץ את האמונה הנוצרית ברחבי העולם. ספרי הבשורה מתחלקים לשלושת האוונגליונים ה"סינופטיים" (הקרויים כך משום שבגלל החפיפה הרבה ביניהם ניתן להציבם זה לצד זה) וספר הבשורה על פי יוחנן המאוחר הרבה יותר.
ישנו ויכוח מחקרי ער בנוגע לבשורה המוקדמת מכולם ומכאן, במשתמע, גם הסיפור המקורי והמוקדם מכולם. שילוב של ההשערות השונות, ובמיוחד השערת שני המקורות וההשערות המקובלות על רוברט ל. לינדזי ודוד פלוסר מאפשר להתוות את רצף היצירה הבא:
- | | |
